Feeds:
רשומות
תגובות

יש עליך לכתוב חיבור

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תלאביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריוניםנקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת עלידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי שושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלאזהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנםאולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנםאולםהאומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושהארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש בה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של הו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אוליאולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי הו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]

עירית מאיר, 1957-2018

לפני כמעט עשור לקחתי לידיים את הספר הנהדר 'שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית' ולא הנחתי אותו עד שסיפרתי לכל העולם כמה שהוא מעניין. כמה שנים מאוחר יותר היתה לי הזכות לעבוד עם שתי המחברות, פרופ' עירית מאיר ופרופ' וונדי סנדלר, במעבדה שלהן לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה. ושם פגשתי לראשונה את עירית, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.

עירית היתה ידועה בקרב עמיתיה בזכות עבודתה אבל גם בזכות רוחב ליבה ונועם הליכותיה. כשהייתי מציין בפני קולגות (הן בארץ והן בחו"ל) שהייתי עוזר מחקר שלה, הם היו מביעים בפניי את הערכתם למחקריה אבל עוד יותר את חיבתם אליה בתור בן אדם. יש הרי הרבה אנשים נחמדים בעולם, ובלשנים הם בדרך כלל עם די סימפטי. אבל עירית היתה קונצנזוס; כל פגישה איתה היתה מסתיימת במצב רוח מרומם יותר מזה שהתחלת איתו.

אני חושב שההערכה הגדולה אליה נבעה לא רק מאיכות המחקר שלה אלא גם מכך שעירית שילבה ללא מאמץ – או לפחות בצורה שנראתה חסרת מאמץ אבל ודאי היתה תוצאה של כשרון מולד, סקרנות בריאה ועבודה מאומצת – את הצדדים השונים של עבודתו של החוקר באקדמיה: מחקר, הוראה, ו"שירות" (לקהילה המדעית ולקהל הרחב). שלל מאמריה עסקו בדקדוק ובהיסטוריה של שפת הסימנים הישראלית, אבל גם בשפות סימנים אחרות הקיימות בארץ, בהיבטים שונים של חיי החירשות ובתופעות מסקרנות בעברית של ימינו. ההתלהבות מהנושאים האלה חלחלה גם לקורסים שלימדה ולסטודנטים שהנחתה, ועשתה את דרכה חזרה לאירועים שונים שמטרתם להנגיש את הבלשנות בכלל ואת שפות הסימנים בפרט לציבור הרחב. החל מהספר 'שפה במרחב', דרך ערב 'רוח על הבאר', וכלה בשלל אירועים שאת חלקם אפשר למצוא מתועדים בערוץ היוטיוב של המעבדה – עירית, כמו המעבדה שאותה עזרה להנחות, ידעה שההבחנה בין "מדען" ל-"קהילה נחקרת" היא מלאכותית, ושהמדען האמיתי הוא מי ששומר על ראש פתוח ומחשבה צלולה.

רק לפני שבועיים עמדתי לשלוח לה הודעה בנוגע לעבודת מאסטר שכתבה סטודנטית שלה, עינת טרכטמן, על הצורה שבה דוברי עברית מבטאים את הה"א בבניין הֶפעיל. ידעתי שאקבל תשובה אדיבה ומעשירה אבל בסופו של דבר העניין ירד מסדר היום שלי ולא שלחתי את ההודעה. לצערי.

נותרו זכרונות אחרים.

שנת 2017 נחתמה והאגודה האמריקנית לבלשנות (ה-LSA) בחרה כמו בכל שנה את המאמר הטוב ביותר שהתפרסם בכתב העת שלה, Language. זו הזדמנות להיזכר בכך שבשנה שעברה הבחירה היתה קלה במיוחד: מאמרם של ג'ון ריקפורד ושריז קינג על דעה קדומה וגזענות ביחס התקשורתי והמשפטי לרייצ'ל ז'נטל, העדה המרכזית במה שמכונה משפט טרייבון מרטין (אבל למעשה היה מדינת פלורידה נגד ג'ורג' צימרמן). המשפט עצמו, אם יש צורך להזכיר, נגע לאירוע ב-2012 שבו ג'ורג' צימרמן (לבן-היספני) ירה בצעיר שחור לא-חמוש, טרייבון מרטין, באחד האירועים הזכורים יותר מקרב אירועי הירי של השנים האחרונות נגד שחורים בארה"ב.

המאמר עצמו הוא מופת של עבודה סוציובלשנית: הוא משלב תיאור מדעי מדויק עם היבטים חברתיים ומשפטיים, מנסה לא לשפוט את מי שלא זכה לחינוך בלשני מעמיק אבל שופך קיתונות של ביקורת כשמגיע. והמאמר חשוב. אני מביא כאן את עיקרי המאמר שמבוסס על נאומו של ריקפורד בכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לבלשנות לפני שנתיים. את הנאום עצמו אפשר לראות (באיכות בינונית) כאן ואפשר גם לקרוא רשומה באנגלית שמביאה את קיצור העניינים כאן. בסוף אני חוזר בקצרה להעלות כמה שאלות לגבי תרחישים דומים בארץ, ואשמח לתגובות בעניין.

להגים בבית המשפט

הרעיון המרכזי שחוזר במאמר הוא שאף אחד לא התייחס לז'נטל ברצינות (במיוחד לא חבר המושבעים) בגלל שהם סלדו מהצורה שהיא מדברת: היא דוברת את הלהג העיקרי בו מדברת הקהילה השחורה בארה"ב, African American Vernacular English, דהיינו הניב האנגלי של אפריקנים אמריקנים או בקיצור AAVE. אבל את המאמר ריקפורד וקינג פותחים דווקא עם כמה דוגמאות מהיחס למיעוטים דוברי אנגלית בתיקים שהתנהלו במדינות אחרות, כולל עדים אבוריג'ינים באוסטרליה ועדים מרקע ג'מייקני בבריטניה. למשל, במקרה אחד הצורה שבה עד אמר את המילה ground 'קרקע' נשמעה לקלדן בתור gun 'רובה'. חשוב להזכיר כאן שאמנם מערכת המשפט בארה"ב מכבדת שפות שונות ומתעלמת מ"להגים" כמו AAVE, אבל אנחנו יודעים שההבדל בין שפה ודיאלקט הוא מלאכותי-פוליטי: שפה היא פשוט דיאלקט עם מספיק כוח כדי להיחשב לדרך "הנכונה" שבה מדברים.

האנקדוטות מעניינות ומבהירות את הנקודה אבל חשוב לציין אלה רק המקרים שהתגלגלו לספרות המקצועית. קל לנחש שמקרים רבים נוספים לעולם לא זכו לחשיפה הראויה להם. עוד נקודה מעניינת שמגיעה בסוף סעיף 2 של המאמר היא שהממשל האמריקני גייס מתורגמני AAVE במסגרת מבצע אכיפת סמים בדרום-מזרח ארה"ב ב-2010, אבל לא ממהר לגייס מתורגמנים עבור נאשמים בבית המשפט. בהקשר הזה המאמר מצטט את הסוציובלשן וולט וולפרם, שמזכיר כי האחריות לתקשורת ברורה נופלת איכשהו תמיד על המיעוט הלשוני/חברתי/פוליטי.

עדותה של ז'נטל

נחזור למשפט עצמו. תוכן העדות של ז'נטל מוכר לנו בינתיים ועיקרי הדברים מצביעים על אשמתו של צימרמן (לכאורה, בטח לכאורה): מרטין רץ הרחק מצימרמן ולא לכיוונו; הוא לא היה חמוש; הוא פחד ולא ידע למה עוקבים אחריו. מה שעוד מוכר, למרבה הצער, הוא התגובה הציבורית הארסית לעדות שלה. לא לתוכן, כמובן, אלא לצורה שבה היא דיברה. מבין כל העלבונות שהוטחו בז'נטל, הבולטים ביותר בהקשר הנוכחי הם אלה שקראו לה אידיוטית אשפתות גמגמנית. מה שעולה מהתגובות האלה, ונמצא באופן מפורש בכמה מהן, הוא שז'נטל כביכול מדברת אנגלית "שבורה": היא עושה "טעויות", היא "שוגה" שוב ושוב. הטיפול של ריקפורד וקינג בעניין הזה הוא טיפוסי עד כדי שיעמום עבור כל מי שלמד קורס בבלשנות: הם יושבים ומנתחים את הפונולוגיה, המורפולוגיה, התחביר והלקסיקון של ז'נטל במהלך העדות שלה (סעיף 3 במאמר). הם מסתמכים על ספרות מקצועית בת עשורים, מודדים תנועות והברות, מסרטטים גרפים ומנתחים את הפעלים והלוואים, בדיוק כמו שבלשנים עושים עם כל שפה אחרת. הדוגמאות רבות ולא אחזור עליהן כאן. התוצאה היא מערכת חוקים מורכבת למדי אבל עקבית להפליא, בדיוק כמו שמערכת השורשים והבניינים בעברית או מערכת פעלי העזר והזמנים באנגלית עקביות עד כדי שעמום. כמו שהמחברים מציינים לאורך המאמר, זו מסקנה מובנת מאליה עבור בלשנים אבל לא בהכרח עבור הציבור הרחב.

הקטע בעדות שבאמת העביר את חבר המושבעים על דעתו הוא כשז'נטל ציטטה את מרטין, שבתורו התייחס לצימרמן בתור nigga ו-creepy-ass cracka. אל מול הזעזוע הקדוש של חבר המושבעים הלבן, המחברים מסבירים בנינוחות שהמילה הראשונה כבר מזמן תועדה ככינוי לכל גבר שהוא, בלי קשר לגזע או צבע עור, ושז'נטל עצמה הסבירה את השימוש הזה באופן מפורש. הצירוף השני גם לא הרעיד את אמות הסיפים הבלשניות: creepy, משום שמרטין פחד. הסיומת ass משמשת להדגשה, ורבות נכתב בשנים האחרונות על התחביר שלה. ולבסוף cracka, אכן בתור מילת גנאי ללבנים. השילוב ביניהן גרם למצב פרדוקסלי שבו גזענות יוחסה למרטין, ולא למי שרדף אחריו וירה בו.

בסעיף 4 של המאמר מתועדות שלל דרכים שבהן חבר המושבעים התעלם מעדותה של ז'נטל או התייאש מלנסות ולהבין אותה. ההקשר המדעי המובא כאן הוא מחקרים על אי-יכולתם של אמריקנים לבנים להבין AAVE, נושא שתועד וכומת ממספר היבטים. כדי לחתום את החלק הזה, המאמר מזכיר את הספרות המקצועית שמדברת על דעות קדומות אותן אנחנו מבססים כלפי מיעוטים על סמך המבטא או הלהג שלהם, כש'אנחנו' כאן מתייחס הן למורים לבנים בבתי ספר בארה"ב והן לאנשי הנמבה והקלבארי בניז'ר.

סיכום

בשלב זה של הדיון ברור למדי שעדותה של ז'נטל לא נלקחה ברצינות. אם הייתה נלקחת ברצינות, אולי גזר הדין היה שונה בתכלית (צימרמן זוכה). בעמודים האחרונים של המאמר מנסים ריקפורד וקינג לבודד מספר המלצות להמשך. בין היתר הם חוזרים לטענה הפסולה לפי ז'נטל היא אנאלפבתית ומציבים אותה בהקשר של מחקרים רבים על הדרך הטובה ביותר ללמד מיעוטים ואכלוסיות נחלשות (גירסת בזק: אין שום מניעה ללמד מיעוטים בשפה שלהם או בלהג שלהם, ודווקא יש בזה מספר יתרונות). כמו כן, הם מעודדים את הקהילה הבלשנית עצמה לגלות יותר אחריות כלפי שפות מיעוטים וכיצד הן נתפסות (או במילים אחרות, stay woke).

שאלה אחת שעלתה אצלי לקראת סיום נוגעת לגבי המצב בארץ, וכאן אני מודה שאני לא מכיר את הספרות בנושא. אם נאשמת או עדה בבית המשפט אומרת "שני שקל" או "לשים סוודר", האם סביר יותר שנתייחס אליה בזלזול? או לגבי מבטא: אני יכול לשער שהגייה מזרחית עשוייה להיתפס כיוקרתית פחות מהגייה אשכנזית, אבל מצד שני אנחנו גם יודעים שהגייה מזרחית נתפסת פעמים רבות כאותנטית יותר. ומה לגבי נאשמים ערבים ורוסים שהעברית שלהם אמנם ילידית אבל עם מבטא? וכמובן, המצב ודאי גרוע יותר בקרב נאשמים שעברית אינה שפת האם שלהם ועושים טעויות של ממש, כאלה שנובעות מאי-שליטה בשפה. אנחנו הרי יודעים שאפילו שפות שחיו בקרבנו במשך מאות שנית, כמו ערבית, נתפשות היום כשיקוץ. אתפלא אם המרכיבים האלה לא גורמים לעיוות הדין.

John R. Rickford and Sharese King (2016). Language and Linguistics on Trial: Hearing Rachel Jeantel (and Other Vernacular Speakers) in the Courtroom and Beyond. Language 92(4):948-988.

עצטרובל החודש

 

(תזכורת: עצטרובל = eggcorn)

שו עוף #היבריש

צחוקו האפל של הגורל שהגה את מקור ייסורי המצפון המכבידים ביותר על הבלשן ההורה: מצד אחד, אם הורים לא כל כך בולגים כי למי יש זמן לזה. מצד שני, כשהורים, נחשפים לפלאי השפה המהודרים ביותר המגולמים בתהליך הזה שנקרא רכישת שפה. כשהורים שעוברים מדינה עם בת 3 שעכשיו כבר בת 4 וחצי, ושומעים את מה ששמעתי היום, זה כבר פשע בל יתואר לא לפתוח את ממשק הוורדפרס המזעזע ולתקתק במחשכים.

שום דבר לא הכין אותי לזה. הסעתי את הבנות מהגן הביתה, וברמזור מוציאה ענבל (4 וחצי כאמור) את רצף ההגאים הבא,  בדברה על אחותה קרן (תיכף 2. מטריה אצלה זה /bla/):

/aba, keren lakxa et ha-šu of./

ובהילוך איטי:

אבא, קרן לקחה את ה-shoe off.

מזל שהיינו ברמזור למה אחרת הייתי עושה תאונה. סערה מושלמת של תופעות קרוס-לשוניות, הלחמה של עברית ואנגלית בכל רמה שהיא, היבריש אמיתי.

נתחיל ברמה הלקסיקלית. ענבל לקחה את הפועל took ותרגמה אותו כפשוטו ללקחה, מה שלא עושה שכל בעברית שבה מורידים נעל, או בנודניקית שבה חולצים נעל.

הלאה לרמה הלקסיקלית-קומפוזיציונאלית. הרי גם באנגלית אנחנו לא take את הנעל. אנחנו take off את הנעל. ענבל שילבה את שני חלקי הפועל המורכב (phrasal verb) במשפט הסופי, אבל חלקו בתרגום מילוני לעברית וחלקו בשפת המקור.

ברמה המורפו-תחבירית, העניק לנו מנגנון השפה של הילדה את התיבה ha-shoe, שמורכב מקליטיק היידוע ה והמילה האנגלית shoe. מפלצת פרנקנשטיינית זוטא בינות לחלקי המפלצת הגדולה יותר של הפועל המורכב.

לסיכום, התחביר. הו, התחביר. שאלו מכובדיי, המשפט הזה הוא בסופו של דבר בעברית או באנגלית? אמר הלל הזקן – אנגלית כמובן! פועל מורכב שחלקו השני הוא מילת יחס זהו סממן מובהק של אנגלית ואם היתה אומרת לקחה את הנעל החוצה היית לבטח מאבחן כאן משפט אנגלי שעבר שמלול (רה-לקסיפיקציה; אין לי מושג אם באמת אומרים שמלול אבל אני על מסך מלא אז אין לי כוח לפתוח עוד לשונית לבדוק). בא שמאי הזקן לא פחות ודחפו באמת הבניין: עברית היא! מה למילת היחס את במשפט לועזי? "את השו", זהו צירוף עברי שעבר שמלול של המשלים השמני לאנגלית! לא זו אף זו, שבאנגלית לא מיידעים את הנעל הסתם כך, היא צריכה להיות her shoe! קם הלל וניער האבק מכתנתו ואמר וואלה יש לו פוינט לזה. ברמת המשפט הכללית הרי יש לנו מבנה שמתאים לשתי השפות (נושא לפני פועל לפני מושא). אם כן חברים וחברות, השתגית היבריש לתוך פרצוף שלכם.

לרגל המאורע, הנה ניתוח תחבירי לפי בית דקדוק התלויות סבא (dependencies). קשתות כחולות הן תחביר עברי, אדומות תחביר אנגלי, שחורות גם וגם.

keren-shoe-dep

תהא פרסומת חדשה לאל על, חברת התעופה הגרועה בעולם:

מה נאמר בה ומה נכתב בהסטטוס שבו פורסם הסרטון?

בקרוב הכל עומד להיראות אחרת!

ובכן, נניח לרגע לחוסר האמונה שלי לגבי אמיתות הטענה. מבטיח לחזור לסמנטיקה בפוסטים הבאים. משהו במבנה המשפט היומרני הזה גרם לי כאב ראש קל (אם כי, למען ההגינות, רק אחרי כמה קריאות). ספציפית, במבנה הזמנים.

בפינה האדומה, בקרובבקרוב הוא תואר פועל שמצביע על אירוע בעתיד, כמו מחר או בשבוע הבא אבל פחות מוגדר מהם. הפועל אליו מתייחס בקרוב יתאר פעולה בעתיד, ולכן יבוא בלשון עתיד.

בפינה הכחולה, עומד להיראות. זהו הפועל (המורכב) שאליו מתייחס אותו בקרוב. ככלל, עומד ל- אכן מסמן זמן עתיד (עוד מימי חז"ל! איפה קבוצת התמיכה לאשליית הטריות איפה). אך בדומה לעמיתיו going to האנגלי, va a הספרדי, va הצרפתי, ו-שהמצאתי הרגע בשביל הסדרה החשבונית, הוא מתפרש כעתיד קרוב, משהו שממש עומד להתחולל בטווח הזמן המיידי ובהתאם לכך מקושר בקו תחבירי רציף להווה על-ידי צורת הפועל הראשי (עומד, בבינוני). נקודת הייחוס שלו צריכה להיות ההווה.

וזה מה שמתחרבש כאן. בקרוב שולח אותנו לעתיד הקרוב, ואז עומד ל- שאמור להתחיל מנקודת ייחוס בהווה פתאום מצופה להתחיל מייחוס עתידי, ויש כאן שתי אפשרויות:

  1. מצטברת (קומפוזיציונאלית), כלומר שהשינוי יתחיל בבקרוב של הבקרוב.
  2. חופפת, כלומר תתעלמו מהכפל ותתייחסו לשני הסמנים כאל "עתיד קרוב" וזהו.

הראשונה לא ממש הגיונית מטעמים של שימוש סביר. עתיד קרוב, בשני הביטויים, הוא קונספט מעורפל ואין ממש צורך לשוני לחלק עתיד קצת-פחות-קרוב לשני צעדים של עתיד קרוב. גם כשהעתיד הקרוב הראשון מוגדר יותר, קשה למצוא דוגמאות בשטח להרכב הזה. גיגול המחרוזת המדויקת "מחר הכל עומד" מחזיר רק מקרים בהם המילה הבאה היא להשתנות, ורק שישה כאלה בכל מרחבי המרשתת.

האפשרות השניה, שכנראה אליו התכוונו משוררי השירות המזעזע, פשוט איננה דקדוקית מהטעמים שציינתי לעיל.

אבל היי, שפה אפורה וקשה לעיכול – אסוציאציה מיידית לאוכל של אל על! הכל מיתוג, חברים.

[רוב תודות לעידו צ, במודע.]

מלפני ומלפנים

חברים ואויבים, חברות וידידות!

נכון תמיד שאלתם את עצמכם "בלוגר הצמרת הזה, יובל פינטר, על מה בעצם הוא כתב את תזת המאסטר שלו?" ובכן, שאלו את עצמכם לא עוד! הודות לבלוג של עמית סגל, תוכלו לשזוף את עיניכם בסוג הדבר שהוא הדבר עצמו! עוד סימן קריאה!

ראו את הציטוט הלז מרשומתו האחרונה (על אבי גבאי):

כמו בנט בבית היהודי הוא יושב ראש דיגיטלי של מפלגה אנלוגית, וכמוהו ממש הוא יכול להביא אותה הכי רחוק שאפשר וגם להתרסק, לא ברור מה לפני מה.

וצילומסך למתעקשים, הפעם מהסלולר לתפארת הגיוון:

20170715_212646

רשומת אחרונה נושקת לשלישית

ובכן, נשאלת השאלה. להביא אותה רחוק ואז להתרסק, זה בסדר. קרה, קורה, יקרה, ואיקרוס. אבל האם אפשר לרסק מפלגה (בהנחה שריסוק = פירוק טוטאלי) ואז להביא אותה הכי רחוק שאפשר (בהנחה שהמכתם בהוראתו המקובלת, כלומר בקטע חיובי)? נניח גם לניסוח הקצת מוזר של ו"ו החיבור במקום "או". אני חושב שהקורא הסביר הבין למה סגל התכוון. והתשובה הפשוטה היא "לא". אבל יש כאן יותר מזה.

אז מה יובל כתב שיאפשר לו להתפאר שנים מאוחר יותר בתואר מגיסטר לבלשנות? יובל חקר את שימושה הטמפורלי (=קשור לזמן) של מילת הקישור before באנגלית. ספציפית, בדקתי את התנאים בהם מותר להשתמש בה מבלי שהדבר שאחריה באמת קרה ושהדבר יישמע הגיוני. נסו ותהנו:

(1) Yuval cried before he finished his thesis.

(2) Yuval died before he finished his thesis.

(3) # Yuval died before he set the world record in the 100-meter dash.

הראשון פשוט וקל. שני הדברים קרו (בפועל, אגב), והראשון קדם לשני. (2) מורבידי אבל בסדר. החלק הראשון קרה ומנע מהשני להתקיים. לכאורה, גם (3) בסדר מבחינת תנאי אמת פרופר, אם נאמץ אותם סטנדרטים שאפשרו לנו לקבל את (2). המוות של יובל גרם לכך שלא קבע שיא עולם במאה מטר, לכן המשפט אמור להיות תקין. אבל הוא לא (לדוברים ילידיים. בעברית כבר השני מתחיל לרומם גבות). מדוע ולמה? כל זאת ועוד, בכ-80 עמודים שאין לכם שום סיבה לקרוא. בגדול אני חושב שיש לכם אינטואיציה. לקבוע שיא במאה מטר זה לא דבר שהייתי עושה גם אלמלא מתתי כשמתתי. אבל נכנסים לניואנסים וזה נהיה מעניין (עבור הגדרות מסוימות של "מעניין").

אז מה סגל עשה פה בשונה מהפורמט האנגלי הלז? הוא פירק את התחביר לגורמים באופן ש, לפחות לשיפוטי, יצר את הפרשנות האנגלית (ממשפט (2)) באופן ששומר על דקדוקיות בעברית. להביא את המפלגה רחוק ואז לרסק אותה – מקביל למשפט (1). לרסק אותה לפני שהביא אותה הכי רחוק – בדיוק משפט (2). ואני חושב שלזה גם סגל מתכוון בהקשר – מהות ההימור שבבחירתו של גבאי ליו"ר המפלגה זה שאת הפוטנציאל (שקיים אצלו) להביא את המפלגה רחוק הוא עשוי לא לממש כי הפוטנציאל (שקיים אצלו) לרסק אותה עלול לגבור, ואז ההזדמנות ללהביא רחוק תתנדף.

(אגב, אם כבר פולחן אישיות עצמי חסר בושה. מה אני עושה בדוקטורט? בין היתר את זה.)