Feeds:
פוסטים
תגובות

שלום! אנחנו "דגש קל", בלוג העוסק בענייני שפה. מאז ינואר 2020 לא יצא לנו לפרסם רשומה, ומאז מרס 2020 *מחווה בנפנופי ידיים סביב*, אך עתה בשלה העת והגיע השיימינג העצמי עד נפש, לכן אוריד מעל לבי את שהיה לי לכתוב כבר בראשית תקופת המגפה ואולי ייפרץ הסכר להמשך פוסטיאדה כימינו כקדם.

התופעה הסוג-של-לשונית הראשונה שהטרידה אותי ברמת פוסט-לדגש היתה קלישאה שהחלה לפשות, מעין סנובון או תבנית או אלוהים יודע מה, מהצורה X בימי קורונה. בא לי להגיד שהמופעים הראשונים השמו במקום המשתנה את המילה "אהבה", כי זו הווריאציה הברורה ביותר על הספר "אהבה בימי כולרה" למארקס, אבל קשה לבדוק דבר כזה.

אני כן יודע שהתבנית התפשטה בקצב מסחרר: כבר באפריל 2020 הסתובב סרט בזה השם. מאידך גיסא, נראה שהיא נמאסה די מהר. לפי התרשים להלן, הנוגע לגרסה העברית שלה, העם בציון התעשת תוך כחודשיים.

גוגל טרנדז של הדו-תמנית "בימי קורונה"

מעניין אותי לדעת אם החצי-קירבה הפונטית של המילה קורונה לכולרה שיחקה פה תפקיד. האם היינו חוטפים גל של "הוראה בימי סארס"? "השקעות בימי אבולה"? "וולנס בימי צהבת נגיפית"? יש דרך מדעית אמינה לבדוק, אבל בואו נוותר עליה בשלב זה.

הערה מנהלתית: אם עוד יש לנו קוראים, אפשר להגיב עם הצעת נושאים לפוסטים בימי פוסט-קורונה, לשלוח בהמייל, להתנדב לרשומת אורח, וככל הימינו-כקדמים כקדם.

מזה מספר חודשים שאחת הפרשות הבולטות בתקשורת הישראלית היא פרשת האונס (או החשד לאונס) בעיר איה נאפה שבקפריסין. מה שכמעט ולא היה חלק מהשיח הציבורי סביב הפרשה הוא עדות בלשנית שהוגשה לאחרונה במסגרת המשפט שהתנהל נגד הצעירה, משפט שזה עתה הסתיים עם הרשעה ועונש מאסר על תנאי. אם לקצר את עיקרי הפרשה, מדובר באירוע מהקיץ האחרון בו צעירה מבריטניה קיימה יחסי מין עם קבוצה של צעירים ישראלים במהלך חופשת קיץ בקפריסין. השאלה הקריטית היא האם יחסי המין היו בהסכמה או לא. הצעירה טענה שמדובר באונס אך אחר כך הואשמה שטפלה על הצעירים האשמת שווא. היא הגישה כתב הודאה והפכה לנאשמת. השופט הקפריסאי פסק לפני ימים ספורים כי אכן מדובר בהאשמת שווא והרשיע את המתלוננת. עוד פרטים ניתן למצוא למשל בערך בוויקיפדיה ובמראי המקום הרבים שם.

ברשומה הזו אני רוצה לסכם את הדו"ח הבלשני שהגיש עד מומחה מטעם ההגנה (על הצעירה), ד"ר אנדראה ניני מאוניברסיטת מנצ'סטר. סלע המחלוקת בהודאתה לכאורה של הנאשמת נמצא בשאלה האם היא הודתה בהגשת תלונת שווא מרצונה החופשי או שנוסח ההודאה הוכתב לה על ידי המשטרה הקפריסאית, כפי שהנאשמת טוענת כעת. ד"ר ניני, מומחה לבלשנות משפטית (פורנזית), קיבל לידיו את כתב ההודאה והתבקש לקבוע האם סביר שהוא נכתב על ידי מישהי עם פרופיל כמו זה של הנאשמת: בריטית בת 19 שעומדת להתחיל את לימודיה באוניברסיטה. השורה התחתונה של הדו"ח היא לא: לא סביר שהנאשמת ניסחה את ההודאה בעצמה.

עם כל הסיקור הנרחב בתקשורת הישראלית, אני לא זוכר שראיתי אזכור של העדות הזו באף כתבה בעברית מלבד בכתבה הזו בוואלה!, ונכון לזמן עליית הרשומה הזו גם אין אזכור לעדות בערך על הפרשה בוויקיפדיה. לכן ביקשתי מניני את הדו"ח וקיבלתי את רשותו לסכם את הממצאים כאן בעברית (מיותר לציין כי ניני עצמו לא נושא באחריות לרשומה הזו). כמה כתבות באנגלית המכילות את עיקרי הניתוח הבלשני ניתן למצוא כאן, כאן וכאן, וקטע מראיון טלוויזיוני כאן.

שיטה

נתחיל עם הטקסט עצמו. מדובר בפסקה העיקרית מכתב הודאה קצר מאוד, שזה נוסחה:

The report I did on the 17th of July 2019 that I was raped at ayia napa was not the truth. The truth is that I wasnt raped and everything that happened in that appartment was with my consent. The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night I discovered them recording me doing sexual intercourse and I felt embarrassed so I want to appologise, say I made a mistake.

ישנם לא מעט חלקים בפסקה הזו שצורמים לעין או לאוזן, למשל אי-השימוש בסימני פיסוק או שגיאות כתיב דוגמת appartment או appologise. עושה רושם שכתבתו של יואב איתיאל בוואלה! ניסתה לתרגם את כתב ההודאה מאנגלית מסורבלת לעברית מסורבלת:

"הדוח שעשיתי ב -17 ביולי 2019 שנאנסתי באיה נאפה לא היה האמת. האמת היא שלא נאנסתי וכל מה שקרה בדירה הזו היה בהסכמתי", נכתב בהצהרה שחתמה הצעירה בתחנת המשטרה. "הסיבה שנתתי הצהרה עם דיווח פייק נובע מכיוון שלא ידעתי שהם מקליטים ומשפילים אותי באותו הלילה גיליתי שהם מקליטים אותי עושה משגל מיני והרגשתי נבוכה כפי שאני רוצה להתנצל, ואני אומרת שעשיתי טעות".

הרשומה הזו מתמקדת במחקר של ד"ר ניני כפי שהוגש לבית המשפט. ניני נתבקש לחוות דעתו ולקבוע – במידת הניתן – האם הנאשמת חיברה את כתב ההודאה בעצמה או שהנוסח הוכתב לה על ידי מישהו שאינו דובר ילידי. בשביל לענות על השאלה הזו הוא זיהה חמישה מבנים תחביריים או צירופים יוצאי דופן וניסה לשער מהי הסבירות שדובר ילידי ישתמש בהם. על מנת לאמוד את הסבירות הזו הוא נקט בשיטה נפוצה למדי והיא בדיקת שכיחויות באוספי טקסט גדולים מאוד (קורפוסים) שמאפשרים חיפושים כלליים מאוד. כך למשל, אפשר לספור ולמצוא שהמילה כלב מופיעה הרבה יותר באוסף טקסט בעברית מאשר המילה קאק. עובדה זו מרשה לנו להניח שאם מישהו השתמש במילה קאק הרבה, הם כנראה מומחים לתחום או עוסקים בזואולוגיה. בימינו אפשר גם לבדוק מבנים תחביריים מורכבים יותר. למשל, אפשר לבדוק באמצעות פקודה אחת את כל הטיות הפועל כתב בצירוף כמו כתבתי/כתבת/כתבנו/אכתוב/… את המספר ולהשוות אותן להטיות הפועל רשםרשמתי/רשמת/רשמנו/ארשום… את המספר. כך אפשר לראות האם אנשים משתמשים בשורש כ.ת.ב או בשורש ר.ש.מ יותר, והאם חל שינוי לאורך זמן.

בחזרה למקרה שלפנינו, בכל אחד מהקורפוסים שבהם השתמש ניני היו 8.5 מיליארד מילים בממוצע, והם כיסו סוגות ספרותיות שונות (עיתונות, פרוזה, טקסטים משפטיים) כמו גם מקורות גיאוגרפיים שונים (דוברים אמריקאים או בריטים).

אלה חמשת המבנים התחביריים שניני בדק, עם תרגום חופשי שלי. אותיות גדולות מורות על כך שכל ההטיות השונות של המילה נבדקו, כך ש-REPORT מכיל גם את צורת היחיד report וגם את צורת הרבים reports.

  1. DO REPORT – לעשות דו"ח
  2. BE not the truth – לא האמת
  3. apartment – דירה
  4. DISCOVER NOUN VERB-ing – לגלות שם-עצם עושה פועל מסוים
  5. DO sexual intercourse – לעשות יחסי מין

בואו נראה מה היו הממצאים עבור כל צירוף ברשימה. בכל אחד מהמקרים הגיע ניני לאותה המסקנה: הסבירות גבוהה יותר שמדובר בניסוח של דובר לא-ילידי מאשר של הנאשמת עצמה.

ממצאים

לעשות דו"ח

באנגלית טבעית אומרים write a report או make a report, ולא do a report כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין הגירסה עם do והגירסה עם make, עולה כי הגירסה עם make נפוצה פי 3. במילים אחרות, אם דובר צריך לבחור אחת מהשתיים, הוא יבחר בגירסה עם make בערך 75% מהזמן.

בנוסף, בקורפוס המשפטי הגירסה עם do לא מופיעה בכלל. ניני מציין גם שבגלל טבע החיפוש הטקסטואלי, מחרוזת החיפוש עבור DO REPORT מצאה גם צירופים שאינם קשורים כמו בשאלה does the report say, כך שהשכיחות האמיתית של הגירסה עם do נמוכה עוד פחות ממה שהעלה החיפוש הראשוני.

לא האמת

באנגלית טבעית אומרים not true, ולא not the truth כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין שתי הגירסאות ניתן למצוא העדפה גורפת לגירסה לה קראתי "טבעית": בערך 98% מהזמן. זוהי גם הגירסה היחידה שמופיעה בקורפוס המשפטי.

דירה

המילה apartment אופיינית יותר לאנגלית אמריקאית, ואילו באנגלית בריטית נהוג לומר flat. כאן ההבדל בין הקורפוסים השונים מכיל את התימוכין: בקורפוסים הבריטים המילה flat שכיחה מעט יותר (בערך 60% מהזמן), ואילו בקורפוסים האמריקאים כמעט ולא משתמשים בה (רק 15% מהזמן אל מול 85% עבור apartment).

שאלתי את ד"ר ניני האם הסיפור כאן לא יותר מסובך, משום שבקפריסין נהוג ללמד אנגלית בריטית. הוא מסכים עם הקביעה שהמאפיין הזה פחות חד-משמעי מאשר האחרים שהוא בדק, אבל הסביר שלמען העקביות הוא רצה לבחון את כל המאפיינים שאינם טיפוסיים לכותב עם רקע לשוני כמו זה של הנאשמת. אני חושב שהשימוש הנרחב יחסית בצירוף apartment hotel (מלון דירות) בעיר נופש כמו איה נאפה עשוי להשפיע יותר על מי שגר שם מאשר על מי שרגילה לומר flat כל חייה, אבל כאמור, כאן ההבדלים בולטים מעט פחות.

לגלות

הצירוף הזה מסובך מעט יותר. הנה שוב החלק הרלוונטי מכתב ההודאה (עם הדגשה שלי):

The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night I discovered them recording me doing sexual intercourse and I felt embarrassed

אני מוכרח להודות שהתקשיתי להבין מה הייתה הכוונה עד שקראתי את הדו"ח של ניני. אם לנסח מחדש, כתב ההודאה היה אמור להגיד משהו כמו "גיליתי שהם הקליטו אותי", או בתרגום שלי בחזרה לאנגלית:

The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night. I discovered that they recorded me doing sexual intercourse and I felt embarrassed.

הקריאה הזו אופיינית לצירוף discover that ולא לצירוף הראשון. את הצירוף הראשון, שהופיע בכתב ההודאה, ניתן אולי לתרגם "גיליתי אותם מקליטים אותי". אך לא זו הייתה אמורה להיות הכוונה. אי ההבחנה בין שתי הצורות אינו אופייני לדובר ילידי של אנגלית.

לעשות יחסי מין

באנגלית טבעית אומרים have sexual intercourse, ולא do sexual intercourse כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין שתי הגירסאות ניתן למצוא העדפה גורפת לגירסה לה קראתי "טבעית": זוהי הגירסה שמופיעה מעל 99% מהזמן. זוהי גם הגירסה היחידה שמופיעה בקורפוס המשפטי.

סיכום

בכל אחד מחמשת המבנים התחביריים ניתן להראות שהנוסח לא מתאים לדוברת ילידית של אנגלית בריטית. הממצאים האלה עולים בקנה אחד עם הטענה לפיה נוסח ההודאה הוכתב לנאשמת ולא הגיע מיוזמתה. ניני המליץ בסוף הדו"ח לאסוף תכתובות נוספות באנגלית, הן של הנאשמת והן של השוטר שחקר אותה, על מנת לערוך השוואות מובהקות יותר בין כתב ההודאה לבין סגנון הכתיבה של השניים. המלצה זו לא אומצה. איזה משקל יש לתת לדו"ח כזה – זו כבר שאלה עבור מערכת המשפט, לא עבור בלשנים. השופט בתיק לא השתכנע מהדו"ח (וגם לא מהדו"ח הפסיכולוגי שהוגש), לא ציטט הסברים אלטרנטיביים לממצאים ופסק נגד הצעירה.

כך תעשה

ככל שעוברות עלי יותר שנים בחשיפה לעברית ולאנגלית, ההבדלים ביניהן אמורים פחות להפריע לי. אני כבר לא מצפה לשים לב לדברים שיצרמו לי באופן בלתי מוכר.

ועם זאת, בשנתי הרביעית בפרקי הנוכחי בניכר, אני שמח להכריז על צרימה ממבע באנגלית (אמריקאית, לפחות דרומית אבל נדמה לי שלא רק) שתפסה אותי יחסית בהפתעה. את הביטוי "have a nice day" לבטח לא צריך להסביר לקהל הקוראים, יש לו אפילו מקבילה עברית צולעת "שיהיה לך יום נעים". ההפתעה מגיעה כשאדם מאחל כך לזולתו ומקבל בתגובה

Thanks, you do the same.

גם אתם מופתעים לשניה? בפעם-פעמיים הראשונות חשבתי שאולי העונה לא ממש מרוכז, או לא דובר ילידי של אנגלית, אבל וואלה כבר שמעתי את זה עשרות פעמים.

מקור ההפתעה במעין דיסוננס שנובע מההבדל התחבירי בין הפעל "להיות" במובנו השייכותי בעברית אל מול have. אין פה תופעה בלתי-מוכרת בעברית, הרי כבר דנו בצורה הלא-תקנית-בעברית-תנ"כית "יש לי את הספר", בה מבחינה רשמית את קודם לנושא ולא למושא, והמסקנה המקובלת היא שעברית מושפעת משפות אירופאיות בהן התרגום למשפט הוא משהו מהמבנה I have the book, שם אין ספק שהקניין מופיע כמושא.

אז השפעה-השפעה, ובכל זאת you do the same צורם לי. איך היינו עונים באותה רוח לאיחול העברי? משהו כמו "שיהיה גם לך" (בלי "תודה", כמובן). משהו בתגובה הזאת מרגיש… פסיבי. האדם שיש לו יום נעים סוג-של "מחזיק" בו, היום הוטל עליו, שפר עליו גורלו. בגרסה האנגלית, לעומת זאת, מרגישים (אני לפחות) שצריך לעשות משהו כדי לשריין את אותו היום הנעים, הרי ממש אומרים שם do. כדובר עברית, זה לא נשמע לי כמו משהו שאפשר לעשות.

האם אני רומז כאן לפער תרבותי בו הלבנטין מצפה שהעולם יטיל עליו יום נעים ואילו האירופאי החרוץ עמל להשגת טובו של היום? אני חושב שההבדל נעוץ יותר קרוב לשפה. אנחנו אולי נתרגם את do ברוב המקרים ל-"לעשות", אבל זה פעל שמתפקד גם כפעל-עזר עבור דברים הרבה פחות מוחשיים. ספציפית do the same פשוט מחליף כל צירוף פעלי בשפה באותה מידה שכינויי-גוף כמו he, she, it מחליפים צירופים שמניים שידועים בהקשר. והמהדרין גם מוסיפים דוגמאות ללא כל מקבילה עברית כמו how do you do?. אז נדמה לי שמקור ההפתעה שלי הוא אותו זכר ישן לתצורת "יש" כפעל שמצפה דווקא לנושא בתור הדבר שישנו, ולכן לא מתאים להחליפו בביטוי שמחליף צירוף פעל המורכב מפעל והמושאים שלו.

שיהיה לכם יום נעים!

עמודי המדיה החברתית של "כאן חינוכית" העלו לפני ימים ספורים קטע ארכיון בו ראומה אלדר – קריינית, עורכת לשון וקולו של השעון הדובר, שהלכה בתחילת השבוע לעולמה – מתראיינת אצל מני פאר ומדברת בעיקר על עברית [פייסבוק, טוויטר]. אני ממליץ לצפות בראיון המלא, הנה כאן מיוטיוב בדקות 5:20-14:20 (אין מה לדאוג, זו באמת רבקה מיכאלי בתמונת הקדימון):

איזה אוצר בלום. אלדר מזקקת הרבה מהטיעונים המוכרים בעניין הגייה תיקנית אל מול "טעויות", אבל עושה את זה בחן ובבהירות שלא תמיד מאפיינים את הדיון הזה. השאלה איך ללמד עברית (או מה שלא תהיה שפתו של הדובר הילידי) בבתי הספר היא שאלה מורכבת ולבושתי אני לא מכיר את הצד המחקרי שלה כמעט בכלל. אני גם לא חושב שאי פעם נגענו בנושא הזה בצורה מפורשת אצלנו בבלוג, אבל תוכלו למצוא התייחסויות שונות כאן וכאן וכאן וגם כאן. על כל פנים, כמה נקודות יפות עולות בראיון של אלדר, למשל:

  • היא טוענת שכללי ההגייה התקנית הרשמיים הם נכונים כי הם באים להקל עלינו את ההגייה. בתור דוגמה היא נותנת את ו"ו החיבור, אותה יש לבטא בשורוק לפני אותיות בומ"פ (וּפרחים), ומסבירה שכך יותר נוח מאשר וְפרחים. פאר אומר בתגובה שדווקא נוח לו עם השווא. זו דוגמה קלאסית לאיך ששפה עשויה להשתנות בשלב כלשהו בהתפתחותה, כשבשלב מסוים בהיסטוריה של השפה דוברים באמת עברו לשורוק כדי להקל על ההגייה; דוגמה טיפוסית נוספת היא הצטלבות ולא *הטצלבות. אבל בימינו, כשלדוברים יותר נוח לא לבטא שורוק, או לא להבדיל בין ע' ל-א' למשל – פתאום אנחנו חוטאים לשפה. והרי כפי שברור למי שעוקב אצלנו, אין באמת שפה שאפשר לחטוא אליה בתור ישות נפרדת מאיך שהדוברים עצמם מדברים.פאר טוען שהוא מצידו צריך לשנן כללים כאלה משיעור לשון ואלדר סותרת אותו – "אתה אינך צריך לזכור!". הדיאלוג הזה מבדר למדי, אבל הוא גם מעיד על סוגייה אמיתית בלימוד השפה בבתי הספר: האם אנחנו מלמדים את ילדינו שהם שוגים אם הם אינם מדברים כמו בתקופה בית שני (בהקצנה), או שאנחנו מעוניינים ללמד אותם שהעברית הרשמית היא משלב שונה משפת היום-יום וככזו יש לה חוקים מיוחדים שצריך ללמוד (ויש שיגידו – היא שפה שונה).
  • לאלדר יש תשובה מפורשת. בקרב יהודי הארץ, תימנים מדברים עברית קצת אחרת מהונגרים או צרפתים. ומשום שאין אחידות, כך אלדר, יש צורך באחידות. אבל מי מחליט שיש צורך ואיך ראוי לאכוף אחידות כזו – בכללים שמוכתבים מגבוה או במציאת מכנה משותף – היא שאלה שצצה בכל פעם שהאקדמיה ללשון מפרסמת כללים שרירותיים בפייסבוק וזוכה מצד אחד לשלל לייקים, ומצד שני לתגובות מופתעות מקוראים שמגלים פתאום שהם מדברים את שפת אימם בצורה לא נכונה מזה עשורים.
  • אז פאר מקשה: למה אלדר מקפידה על ח' ו-ע' אבל לא על ט' ו-ק'? היא מודה שהיא לא מקפידה וגם שאי אפשר להשיג הכל "במכה אחת" ("לא בקפיצת הדרך" – איזה יופי). כאן הסתירה ברורה: אם חשוב להקפיד על כללי הגייה מסוימים בשביל למנוע אי-הבנות כביכל, אז כל הכללים חשובים. ואם אפשר להבין גם עם "טעויות", אז מה בעצם הבעיה?
  • אלדר רוצה לנזוף באנשים שאומרים אנחנו קופאים אבל משמיטים את ה-א', כך שנשמע כאילו הם אומרים אנחנו קופים. ושוב, מנגד, תמיד אפשר למצוא דו-משמעות בשפה. לאלדר לא מפריע למשל שהיא אומרת לא, אפילו שבמנותק מההקשר אפשר להתבלבל עם מילת היחס לו (בהמשך התוכנית שרון ליפשיץ שרה את 'גידי' ומשתמשת בדו-המשמעות הזו ממש בפזמון). דו-משמעויות כאלה קיימות לא רק ברמת המילה הבודדת אלא גם בתחביר: אלדר אומרת אני משוכנעת ש… בבינוני הסביל, ביטוי שבמנותק מהקשר הוא דו-משמעי בין מצב סטטי (זו השקפת עולמה) ובין אירוע בסביל (מישהו משכנע אותה כרגע).
  • דוגמה יפה נוספת שאלדר מביאה נוגעת למשחקי כדור. כדורגל משחקים ברגל, כדוריד משחקים ביד, אבל "כדוראף" לא משחקים באף. עם הגייה נכונה ברור שמדובר בכדורעף. מצד שני, כדאי לציין שכדורסל לא משחקים בסל. תמיד יש מקרי קצה, והשפה מורכבת הרי מכל כך הרבה מקרי קצה ותלות בהקשרים.
  • בקטע משעשע במיוחד – מנקודת המבט של ימינו – אלדר מסבירה למה היא היתה צריכה להקליט את השעות בשעון הדובר באינטונציה מסוימת. היא מתארת בצורה נגישה למדי שהטון יורד ב-השעה אחת אבל עולה ב-השעה אחת ושלושים, ולכן היא החליטה להקליט את "השעה אחת" בטון עולה. המערכת של אז כנראה לא היתה מתוחכמת מספיק בשביל לבדוק אם מדובר בשעה עגולה או לא ולבחור בהתאם אחת משתי הקלטות. הטכנולוגיה שלנו התפתחה מאז אבל אני לא בטוח שהגישה ל-"טעויות" שצריך למגר השתנתה.

פרופ' עידית דורון הלכה לעולמה בחודש שעבר. לא אקח על עצמי להספיד אותה או לפרט את שלל תרומותיה לחקר העברית לדורותיה ולבלשנות באופן כללי, הן בגלל שבסופו של דבר זכיתי לעבוד איתה מספר שנים מועט יחסית, והן בגלל שהפצע עדיין טרי. סקירות קצרות על מפעל חייה אפשר למצוא בכל חיפוש קצר, בעיקר לאחר שהוכרזה זכייתה בפרס ישראל לפני שלוש שנים. לפני ואחרי הטקס היא העניקה ראיונות שונים, כולם מעניינים ומעוררי מחשבה (למשל הראיון הזה בערוץ הכנסת מתחילת 2016).

כאן אני רוצה להמליץ באופן מיוחד על פרק של האוניברסיטה המשודרת בגל"צ, מתוך סדרה מצויינת על שפה שהופקה ב-2017. עידית דיברה על תהליכים שונים בהתפתחות העברית בצורה שוודאי תעניין רבים. קחו חצי שעה להאזין לפרק ואני מבטיח שתלמדו דבר או שניים על השפה שלנו שלא ידעתם, כפי שגם אני למדתי ממנה רבות.

[עדכון: הוקם אתר לזיכרה]

חובבי השפה שביניכם (אל תדאגו, שונאי שפה שקוראים "דגש קל", גם אליכם נגיע מתישהו) כנראה כבר נתקלו ביצור הגרפי המרהיב שנקרא מפת ניבים, יעני דיאלקט מאפס. יושבים אנשי מקצוע, לקסיקוגרפים או סוציובלשנים או גם וגם, ומתכננים ומפיצים שאלונים לארבע כנפות המדינה דוברת-האנגלית שהם גרים בה, ולפעמים אפילו מכתתים רגליים עם שאלונים ברחבי המדינה דנן, ובהם דוברי אנגלית נשאלים איך הם קוראים לצ'ופצ'יק-של-קומקום כזה או אחר. הדוגמה הקלאסית שלרוב נותנים היא כינויים של משקאות מוגזים ממותקים ברחבי 48 המדינות ה"תחתונות" של ארה"ב:

pop

אני גר באטלנטה. כאן אם את.ה לא קורא.ת לזה coke זה שנתיים מאסר.

נו, לא מרהיב? כנסו לגוגלתמונות ויאללה שעות של הנאה.

בטח שמתם לב לאיזשהו מוטיב חוזר בדף התוצאות. כמו שרמזתי לעיל, הדברים האלה זמינים כמעט אך ורק עבור ניבים של אנגלית, ובפרט של ארצות הברית של אמריקה. אבל אני דובר עברית מבטן ומלידה. גם אני רוצה מפות ניבים! של ישראל! גם לנו יש הבדלים גיאוגרפיים ולא עדתיים בין מילים! אני חושב! משהו עם מ-א-תיים! נכון? !

מה רבה שמחתי ומה געש לבבי כשבקבוצת הפייסוש הדי-סיוט בכללי "כל התשובות נכונות" (היא סגורה אז אין טעם לקשר בשלב זה) קיים הגולש אורן מנדלבאום סקר ניבים הלכה למעשה? ולא זו אף זו, קיבל גם הרבה תשובות לרבות מקומות מוצא של העונים! עטתי כמוצא שלל רב, בין היתר מסיבה אישית.

השאלה, עבור מי שלא נמצא בקבוצה או לא נכנס לקישורים המפוקפקים שלי, נוסחה כדלהלן:

אתם בכיתה ג' ויש לכם יותר מדי מהקלפים/ פוגים/ גוגואים שאתם אוספים והחלטתם לחלק אותם לכל הכיתה. איך אתם קוראים לפעולה של החלוקה? איך היא מתבצעת?

עכשיו, אני לא יודע כמה מחוג קוראינו מתחברים לסיטואציה. לי זה הציף זכרונות מתוקים של מיאוס מאיזה אוסף קלפים, זריקת כל האלמנטים באוויר, ואיזושהי אווירת הכרת תודה כללית מהחברה הסובבת אותי בימים הקרובים; ושל האושר של להיקלע קרוב לאספן אחד שנמאס לו מפוגים ולקבל כך כמה מפוגיו היותר משובחים. עם כל זאת, הוצפתי גם בתחושת הגאווה/עלבון הניבי שנשאתי על גבי, עוד בילדותי. אצל אחותי הגדולה, המילים שנהגו לצעוק בעת מעשה חלוקת העושר מחדש היו "עופי-עופי". עם זאת, בעיתוני הזוהמה של הילדות כמו כולנו (אמרנו או לא אמרנו מפוקפקים) ומעריב לנוער טענו בתוקף שיש שתי וריאציות ניביות: "שאשא" ו-"קולולוש". ואלה עיצבו את תודעת המעגל החברתי שלי עד כדי כך, שמשלב מסוים נותרתי היחיד שאומר "עופי-עופי". ברבות השנים לא מצאתי עדות למונח הזה מחוץ לגבולות שכונות הכרמל בחיפה.

ואז הגיע השאלון. דבר כזה הוא בדיוק ההזדמנות שלי ללמוד איך עושים מפות דיאלקט יפות! אספתי הנתונים הגולמיים לאקסל והתחלתי לברר. למרבה הצער, ניסיונותיי למצוא חבילת קוד נוחה שלוקחת מפה ונתוני דוברים והופכת אותה לכתמים היפים האלה עלו בתוהו (נוחה אומרים לכם, בייסמאפ). אפילו את הנוסחאות להפיכת מידע גיאוגרפי לא מדויק במיוחד (רמת עיר או לפעמים אזור) ולא רב במיוחד (כמה עשרות נתנו מקום בכלל) למפה מהסוג הזה לא מצאתי, וממשקי המפות שכן הצלחתי למצוא היו מסורבלים למדי. בצר לי, פניתי לגוגל-המפות-שלי ושם בניתי מפה פשוטה מנקודות ופוליגונים בממשק גרפי. אז הרבה מהגבולות כאן הם די סתם. אבל יש ממצאים מעניינים, כמו כמה מובלעות שלא הכרתי:

most_land_labeled

אז כצפוי, שאשא (בכחול) אכן מקובל על רוב יושבי הארץ. קולולוש (אדום-חום) הוא בחירתם של הירושלמים ושל דרום-מזרח השרון; אבל יש לשניהם וריאציות! בבקעת הירדן אומרים שושה. באזור ראשל"צ מתעקשים על קולולושה. בנהריה יש גיללושה.

בחיפה מכורתי לא פחות משלושה (!) עונים טענו לעופי-עופי, אך אכן היו עדויות גם לשאשא. לא זו אף זו, מישהו אמר שם מכירה פומבית בתשובה שאני לא בטוח ברצינותה. בכרמיאל וקריית-שמונה פינקו עם שתי צורות יחידאיות מעניינות – מי שתופס תופס (אני מניח כיחידה פרוזודית בודדת) והללויה.

אבל עכשיו שימו לב לאזור גוש דן.

dan_labeled

קודם כל, היחידים שהצהירו על עצמם כתל-אביביים אמרו בכלל דברים יחידאיים – כרוזים וכפרות. אבל אולי מי שמתל אביב לא טורח להצהיר על כך (שהרי זה ברווווור) ובעצם גם שם הכל זה שאשה. חוץ מזה יש באזור שורק את חטיפקס (מה), אבל שני ניבים עיקשים במיוחד ביססו את מעמדם עם הרבה עונים: רחובות (כן באמת יש שם כמה תופעות מקומיות) עם אוריה, ורמת-גן עד שיפולי כפר-סבא עם פולו.

אז שלא יעבדו עליכם, יש ניבים אזוריים בישראל! ואם למישהו מתחשק כן למצוא דרך נוחה לעשות מפה כמו אצל המקצוענים, דברו עמי ואחלוק את המידע הגולמי שאספתי מהפוסט.

נחזור על כל העדר

[פוסט זה הוא פוסט חצי-אורח בשיתוף עם לימור נעמן]

חזרתיות בשפה היא תופעה מעניינת. דוברים יכולים לחזור על משפט שלם, אולי באינטונציה שונה, כדי להבהיר שהם עומדים לחלוטין מאחורי הרעיון שהם מבטאים (היא היתה שלך עוד בשלום, ג'רי. היא היתה שלך עוד בשלום). אם נרד לקומת המרתף, יש מילים שמכילות רצפי צלילים חוזרים, נניח כלבלב או צהבהב בעברית, באופן שיש לו משמעות מסודרת (כאן – הקטנה או החלשה). בעברית אולי זה לא ממש פרודוקטיבי (כלומר, מבנה שגם מילים חדשות לחלוטין ישתלבו בו בהקשרים חדשים לחלוטין, והמשמעות תהיה צפויה), לפחות לא על כל מילה (מחשבשב כספסף? כאילו, איחס?), אבל יש שפות כמו אינדונזית בהן זה ממש חלק מהדקדוק, במקרה שלה – ריבוי (kura – צב. kurakura – צבים). כשזה ברמת הבפנוכו של המילה כמו כאן, בלשנים קוראים לזה רדופליקציה (reduplication), ואנחנו משוכנעים שיש שם בדיחה מודעת לעצמה על התי"מ שהביטוי יוצר [למיטיבי לכת, יש את המאמר שלוקח את המשחק הזה עד 11 – רה-רדופליקעיישן לאלעק מאראנץ].

בין שני אלה, יש גם תופעה בשם ראיטרציה תחבירית (syntactic reiteration), שבה חוזרים על מילה בודדת באופן שמייצג סמנטיקה מסובכת יותר, סמנטיקה ששפות אחרות כנראה יבטאו באמצעות הרכב תחבירי סטנדרטי. באנגלית, למשל, ניתן לחזור על מילה כדי לנתק ממנה משמעות מטאפורית או כדי להעצים משמעות בסיסית שלה. תחשבו על הציטוט הנפוץ בסדרות נעורים אמריקאיות – Do you like him, or do you like-like him? האם את משתמשת במובן הלא-מחייב של "בסדר לי להיות בסביבתו", או שמא החיבוב שלך נושק לתחום הרומנטי? וגם – What kind of sandwich do you want – like a hamburger, or a sandwich-sandwich? האם האידיולקט (ניב אישי) שלך הוא מאלה שכוללים את ההמבורגר בקטגוריית הכריכים, או שהתכוונת שאזמין לך סנדוויץ' פרוטוטיפי שמורכב מממרח ודברים-חתוכים-דק בין פיסות לחם בלבד?

sand

מה הוא רוצה מאיתנו זה עם הסנדוויצ'ים שלו. מקור: טוויטר

בעברית יש (גם) את העניין הזה של ההעצמה – הלילה הוא לפעמים שחור ולפעמים שחור-שחור, תבשילים מקראיים הם לפעמים האדום האדום הזה, הגבר הסטריאוטיפי הוא לעתים גבר-גבר. אתה אוהב אותה או אוהב-אוהב אותה? אבל בעברית עוד נעסוק.

יש שפות שבהן לטקטיקה הזאת יש משמעויות יותר מרוחקות, כאלה שיוצאות מתחום המילה עצמה. למשל, באיטלקית סיציליאנית ראיטרציה יכולה לסמל העצמת פעולה:

האיש מדבר-מדבר

במקרה הזה הכוונה היא שנושא המשפט מדבר יותר מדי, או שהוא מזיין את השכל בכישרון רב. עוד שימוש למבנה הזה הוא במיקום אירוע או מאפיין כלשהם על שטח נרחב:

חיפשתי אותך שוק-שוק

משמעו חיפשתי אותך בשוק, אבל גם חיפשתי אותך בכל השוק. עוד דוגמה היא "יש לו פרצוף פצעים-פצעים" – כל הפרצוף שלו מלא פצעים (אפשר לראות את זה גם בעברית תלמודית: "בשרו נעשה חידודים חידודים").

אבל אנחנו בתוך עמנו חיים (לפחות כשאנחנו לא בלימודים), ועברית מודרנית כפּרה עליה יצקה סמנטיקה מעניינת אף היא אל תוככי הראיטרציה התחבירית (בנוסף על אופציית ההעצמה שהזכרנו קודם, שדי תחומה לתבנית אינטונציה מאוד מסוימת, בה מדגישים את המילה שאינה הראש התחבירי של הצירוף; ובנוסף על הביטוי הקפוא אחד-אחד בהוראתו הלא-נפוצה מדי של "לקחת פרטים משתי רשימות לסירוגין").

המשמעות המוכרת, והפרודוקטיבית, והמגניבה, היא של "אחד-אחד", מה קוראים ביידיש וואן ת'ינג אט א טיים [1]. כך, אם נאמר "עברתי על טיים-הליין של חידושי הניו יורק טיימס ציוץ-ציוץ", תהיה ברורה הכוונה "עברתי על כל ציוץ שם באופן פרטני, אחד אחרי השני". אם נאמר "אכלתי את האורז גרגיר-גרגיר", מתקבלת התמונה של אכילה מאוד איטית, כל פעם יש לי רק גרגיר אחד בהפה.

cows

פרה פרה (מקור: פליקר)

שימו לב שהיו כאן שני מרכיבים למשמעות. האחד, הכל דבר בתורו, "פרה פרה" אם תרצו, הוא בלתי נמנע. זו מטרת התופעה. כפועל יוצא, שם העצם החוזר חייב להיות ספיר, בן מניה, אחרת לא יהיה איך לעבור עליו ("שחיתי לאורך הבריכה מים-מים"???). השני הוא השלמות, או אולי יסודיות, של הפעולה המתבצעת, ככל שהיא נתונה בזמן עבר. יכול להיות שלא הספקתי הכל, אבל אז חובה עליי לציין זאת, ואפילו זה לא תמיד יספיק. "(אני עובר / ?עברתי) על טיים-הליין של שמעון ריקלין ציוץ ציוץ, בינתיים הגעתי רק עד מאי 2018". "?הילדה אכלה את האורז גרגיר-גרגיר עד שנמאס לה".

הטריגר לזה הפוסט הוא שזיהינו משמעות קשורה לזו של אחד-אחד, אבל איכשהו קצת שונה: כשהאלמנט החוזר הוא יחידת זמן, יש פתח לסמנטיקה אחרת. כשאני אומר "יום יום אני צריך להתמודד עם מה שעשיתי", אין פה באמת משמעות בדידה של אקט יומי, ומצד שני לא באמת משתמע שבכל יום ספציפי יש רגע ניתן לזיהוי שבו אני מתמודד עם אותו מעשה. הכוונה היא שבאופן כללי, מצב הנפש שלי הוא כזה שמכיל התמודדות, ואין חופשה מהנושא. אם משהו יזכיר לי את העניין, אאלץ להתמודד איתו. אם פספסתי ציוץ באותו טיים הליין, יצאתי טועה. אם פספסתי יום בתהליך ההתמודדות, לא ממש. באותה מידה, יכול להיות שבכל יום בדיד אני מתמודד עם העניין פעמים רבות. [במאמר מוסגר, לפעמים יום הוא רק יום: זוהר ארגוב תולש מהלוח דף יום-יום. בבירור, זהו אקט שקורה פעם אחת ביום, לא פחות ולא יותר.]

לימור מציעה פתרון לפלונטר: אם אפשר לתאר את טיים-הליין כמורכב ממקטעים של 280 תווים (גג!), כך אפשר לומר גם שהשעות ב"אני חושב עלייך שעה שעה" מורכבות כל אחת ממקטעים של שישים דקות – בפועל גם כל ציוץ נקרא על ידי יובל מילה מילה. במובן הזה, גם פיד הטוויטר וגם הזמן עצמו הם רצף: אחרי כל דקה באה עוד דקה, ואחרי כל ציוץ בא עוד ציוץ שממשיך אותו. מכאן שאירוע קריאת הציוצים הוא גם חלקיק וגם גל, ואפשר להתמקד בכל אחד מהאלמנטים – הרצף והמקטעים שמרכיבים אותו – לפי מה שמתאים לסיטואציה. התרגיל הסמנטי הזה נקרא refocusing, ואפשר לראות אותו גם באירועים שבהם נוסף פתאום עוד משתתף, כמו במשפט "רגע אחד לא השגחתי עליו והוא רץ לי לכביש". המשתתף הראשי באירוע הוא הזאטוט הנמרץ, אבל המילה לי מאירה בזרקור על הקורבן האמיתי בסיפור הזה: האמא המסכנה שלא מבינה במה חטאה שיש לה ילד כזה.

אז אם נקבל את העובדה שזמן הוא יצור מיוחד ומורכב בעולם המושגים שלנו, ושלא כל הדרכים הזמינות לנו לחלק אותו (לימים, לשעות, לדקות) הן שימושיות בהקשרים כמו "לחשוב על מישהי" או "להתמודד עם משהו", נוכל להבין את הצורך הזה בהגמשת תופעת החזרה, במקום להידרש למשמעות נוספת שלה.

המשך »

מזל שהשבוע לא חלף, כי אחרי שמצאנו שלילה מרובה אך תקינה, הגיעה העת לשלילה מיותרת כמו שצריך.

אני די בטוח ששמרית מאיר לא התכוונה ל"לא" הזה שם לקראת הסוף.

אין כאן שלילה מיותרת, כי לפחות לי נראה שהמינוסים יוצאים בסדר, אבל אלוקים שת.ישמור.

[הינד כובע לאורה בורה]

John Oliver Misses a Zeugma

Zeugmata Zeugmas are fun. We love them here on Dagesh Kal. Our inspiration at Language Log love them too (there's a list of posts here).

And yet, they might not be for everyone. Watch this snippet from John Oliver's August 5 show (17:17-17:34, or follow this link, or tell me how to embed non-YouTube videos on WordPress's new look).

I'm pretty sure the ad slogan mocked here is a moderately-clever zeugma on the verb try.

You see, to try (as in put to trial) a lot more often is a reasonable DA campaign promise (for those who are into that kind of thing). To try (as in, make an effort) harder fits just about any campaign.

Perhaps due to Oliver's (and his show's staff) low esteem of political ads, or the large variance between the frequency of the two meanings of try, or something I'm missing, he jabs at it as though both harder and a lot more often refer to effort.

בעבר הרחוק, כשהארץ רחשה ובחשה סביב חוק השואה הפולני (זוכרים במעומעם משהו כזה?) נקלעתי לציוץ חצי אוף-טופיק של רועי עידן:

התאמבוולנטי כהלכה. אני חושב שיש כאן כמה תופעות לשוניות אפשריות, וכל אחת מהן אפשר לקחת בדיוק למסקנה הפוכה לגבי מטרות הפרסומת. עליי לציין שלא שמעתי את הפרסומת עצמה וייתכן שהאינטונציה מצביעה לכיוונים מסוימים ומבטלת אחרים, אז אם מישהו.י שמע.ה, אשמח לשמוע בהתגובות.

אם כן, נמנה:

  1. הראשונה היא הפרשנות של אדון צ'וריסו – "הנאצים" מתפקד כאן כביטוי תוארי מצמצם, כמו ש"הבתים הכחולים" לא מתייחס לכל הבתים אלא רק לחלקם, אלה שצבועים כחול. המסר שעובר כאן היא שמחברי הטקסט אכן מאמינים שלא כל הגרמנים היו נאצים וחשוב להם להבהיר את זה.
  2. פרשנות שנתן נתי טוקר בתגובה להציוץ היא שמטרת הביטוי השלם היא למקם אותו בזמן – הגרמנים בתקופה שבה הם היו נאצים (וזה מתאים לתפיסה שמשמעויות שתי המילים מתלכדות עבור התקופה האמורה), בהקבלה להביטוי "גרמניה הנאצית". עידן עונה לו "אז למה לא פשוט אומרים 'הנאצים', כולם יודעים מי הם היו?", שבעיני מקהה מהטיעון המקורי – אולי כולם יודעים, אבל שווה להזכיר, לא? אם היו אומרים רק "הנאצים" עוד היית אומר שמטשטשים את זהותם הלאומית, ואז כנראה גם ממשלת פולין היתה מגייסת אותך להסברה.
    עוד נקודה חשובה בפרשנות הזאת היא שהיא מונעת אי-הבנה לגבי מתי צולמו הצילומים – "הגרמנים" סתם יכולים להיות גם הגרמנים שאחרי המלחמה (ככל שהיה עוד מה לצלם במחנות הריכוז אחרי המלחמה). במאמר מוסגר, "הנאצים" לא באמת יכול להתייחס למישהו מתקופה אחרת, שכן צילום של מחנות הריכוז נתפס כמשהו שמתבצע מצד הגוף בעל הסמכות במקום (ולא, נאמר, ניאו-נאצים חובבי צילום בשנים מאוחרות יותר).
  3. מה שמוביל אותנו לפרשנות אפשרית אחרת, והיא דווקא שמדובר במעין מבנה תמורה (לא קלאסי כי לא צריך הפוגה, פסיקים), על משקל "הנאצים יימח שמם". כאן הקו של עידן אמור להיות הכי מרוצה, כי מתבצעת פה השוואה מוחלטת – הגרמנים הם הנאצים (או, לפחות, היו בתקופה הרלוונטית) ואין מה לבוא בטענות ליד-ושם.
  4. עוד נקודה היא שיש נופך, נאמר, לא-מקצועי בביטוי "הנאצים" לבדו. זה נשמע קצת שיחת-סלוני מדי, או קצת לא מתייחס לרפרנט המילולי שלו (ע"ע "השופט הזה, איזה נאצי"). לפי הגישה הזאת, מטרת השימוש בביטוי השלם היא דווקא להעניק כובד ראש לנושא המדובר.

בקיצור, הבו לי פוזיציה וארים איתה את העולם.

יש עליך לכתוב חיבור

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תלאביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריוניםנקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת עלידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי שושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלאזהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנםאולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנםאולםהאומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושהארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש בה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של הו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אוליאולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי הו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]

עירית מאיר, 1957-2018

לפני כמעט עשור לקחתי לידיים את הספר הנהדר 'שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית' ולא הנחתי אותו עד שסיפרתי לכל העולם כמה שהוא מעניין. כמה שנים מאוחר יותר היתה לי הזכות לעבוד עם שתי המחברות, פרופ' עירית מאיר ופרופ' וונדי סנדלר, במעבדה שלהן לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה. ושם פגשתי לראשונה את עירית, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.

עירית היתה ידועה בקרב עמיתיה בזכות עבודתה אבל גם בזכות רוחב ליבה ונועם הליכותיה. כשהייתי מציין בפני קולגות (הן בארץ והן בחו"ל) שהייתי עוזר מחקר שלה, הם היו מביעים בפניי את הערכתם למחקריה אבל עוד יותר את חיבתם אליה בתור בן אדם. יש הרי הרבה אנשים נחמדים בעולם, ובלשנים הם בדרך כלל עם די סימפטי. אבל עירית היתה קונצנזוס; כל פגישה איתה היתה מסתיימת במצב רוח מרומם יותר מזה שהתחלת איתו.

אני חושב שההערכה הגדולה אליה נבעה לא רק מאיכות המחקר שלה אלא גם מכך שעירית שילבה ללא מאמץ – או לפחות בצורה שנראתה חסרת מאמץ אבל ודאי היתה תוצאה של כשרון מולד, סקרנות בריאה ועבודה מאומצת – את הצדדים השונים של עבודתו של החוקר באקדמיה: מחקר, הוראה, ו"שירות" (לקהילה המדעית ולקהל הרחב). שלל מאמריה עסקו בדקדוק ובהיסטוריה של שפת הסימנים הישראלית, אבל גם בשפות סימנים אחרות הקיימות בארץ, בהיבטים שונים של חיי החירשות ובתופעות מסקרנות בעברית של ימינו. ההתלהבות מהנושאים האלה חלחלה גם לקורסים שלימדה ולסטודנטים שהנחתה, ועשתה את דרכה חזרה לאירועים שונים שמטרתם להנגיש את הבלשנות בכלל ואת שפות הסימנים בפרט לציבור הרחב. החל מהספר 'שפה במרחב', דרך ערב 'רוח על הבאר', וכלה בשלל אירועים שאת חלקם אפשר למצוא מתועדים בערוץ היוטיוב של המעבדה – עירית, כמו המעבדה שאותה עזרה להנחות, ידעה שההבחנה בין "מדען" ל-"קהילה נחקרת" היא מלאכותית, ושהמדען האמיתי הוא מי ששומר על ראש פתוח ומחשבה צלולה.

רק לפני שבועיים עמדתי לשלוח לה הודעה בנוגע לעבודת מאסטר שכתבה סטודנטית שלה, עינת טרכטמן, על הצורה שבה דוברי עברית מבטאים את הה"א בבניין הֶפעיל. ידעתי שאקבל תשובה אדיבה ומעשירה אבל בסופו של דבר העניין ירד מסדר היום שלי ולא שלחתי את ההודעה. לצערי.

נותרו זכרונות אחרים.

שנת 2017 נחתמה והאגודה האמריקנית לבלשנות (ה-LSA) בחרה כמו בכל שנה את המאמר הטוב ביותר שהתפרסם בכתב העת שלה, Language. זו הזדמנות להיזכר בכך שבשנה שעברה הבחירה היתה קלה במיוחד: מאמרם של ג'ון ריקפורד ושריז קינג על דעה קדומה וגזענות ביחס התקשורתי והמשפטי לרייצ'ל ז'נטל, העדה המרכזית במה שמכונה משפט טרייבון מרטין (אבל למעשה היה מדינת פלורידה נגד ג'ורג' צימרמן). המשפט עצמו, אם יש צורך להזכיר, נגע לאירוע ב-2012 שבו ג'ורג' צימרמן (לבן-היספני) ירה בצעיר שחור לא-חמוש, טרייבון מרטין, באחד האירועים הזכורים יותר מקרב אירועי הירי של השנים האחרונות נגד שחורים בארה"ב.

המאמר עצמו הוא מופת של עבודה סוציובלשנית: הוא משלב תיאור מדעי מדויק עם היבטים חברתיים ומשפטיים, מנסה לא לשפוט את מי שלא זכה לחינוך בלשני מעמיק אבל שופך קיתונות של ביקורת כשמגיע. והמאמר חשוב. אני מביא כאן את עיקרי המאמר שמבוסס על נאומו של ריקפורד בכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לבלשנות לפני שנתיים. את הנאום עצמו אפשר לראות (באיכות בינונית) כאן ואפשר גם לקרוא רשומה באנגלית שמביאה את קיצור העניינים כאן. בסוף אני חוזר בקצרה להעלות כמה שאלות לגבי תרחישים דומים בארץ, ואשמח לתגובות בעניין.

להגים בבית המשפט

הרעיון המרכזי שחוזר במאמר הוא שאף אחד לא התייחס לז'נטל ברצינות (במיוחד לא חבר המושבעים) בגלל שהם סלדו מהצורה שהיא מדברת: היא דוברת את הלהג העיקרי בו מדברת הקהילה השחורה בארה"ב, African American Vernacular English, דהיינו הניב האנגלי של אפריקנים אמריקנים או בקיצור AAVE. אבל את המאמר ריקפורד וקינג פותחים דווקא עם כמה דוגמאות מהיחס למיעוטים דוברי אנגלית בתיקים שהתנהלו במדינות אחרות, כולל עדים אבוריג'ינים באוסטרליה ועדים מרקע ג'מייקני בבריטניה. למשל, במקרה אחד הצורה שבה עד אמר את המילה ground 'קרקע' נשמעה לקלדן בתור gun 'רובה'. חשוב להזכיר כאן שאמנם מערכת המשפט בארה"ב מכבדת שפות שונות ומתעלמת מ"להגים" כמו AAVE, אבל אנחנו יודעים שההבדל בין שפה ודיאלקט הוא מלאכותי-פוליטי: שפה היא פשוט דיאלקט עם מספיק כוח כדי להיחשב לדרך "הנכונה" שבה מדברים.

האנקדוטות מעניינות ומבהירות את הנקודה אבל חשוב לציין אלה רק המקרים שהתגלגלו לספרות המקצועית. קל לנחש שמקרים רבים נוספים לעולם לא זכו לחשיפה הראויה להם. עוד נקודה מעניינת שמגיעה בסוף סעיף 2 של המאמר היא שהממשל האמריקני גייס מתורגמני AAVE במסגרת מבצע אכיפת סמים בדרום-מזרח ארה"ב ב-2010, אבל לא ממהר לגייס מתורגמנים עבור נאשמים בבית המשפט. בהקשר הזה המאמר מצטט את הסוציובלשן וולט וולפרם, שמזכיר כי האחריות לתקשורת ברורה נופלת איכשהו תמיד על המיעוט הלשוני/חברתי/פוליטי.

עדותה של ז'נטל

נחזור למשפט עצמו. תוכן העדות של ז'נטל מוכר לנו בינתיים ועיקרי הדברים מצביעים על אשמתו של צימרמן (לכאורה, בטח לכאורה): מרטין רץ הרחק מצימרמן ולא לכיוונו; הוא לא היה חמוש; הוא פחד ולא ידע למה עוקבים אחריו. מה שעוד מוכר, למרבה הצער, הוא התגובה הציבורית הארסית לעדות שלה. לא לתוכן, כמובן, אלא לצורה שבה היא דיברה. מבין כל העלבונות שהוטחו בז'נטל, הבולטים ביותר בהקשר הנוכחי הם אלה שקראו לה אידיוטית אשפתות גמגמנית. מה שעולה מהתגובות האלה, ונמצא באופן מפורש בכמה מהן, הוא שז'נטל כביכול מדברת אנגלית "שבורה": היא עושה "טעויות", היא "שוגה" שוב ושוב. הטיפול של ריקפורד וקינג בעניין הזה הוא טיפוסי עד כדי שיעמום עבור כל מי שלמד קורס בבלשנות: הם יושבים ומנתחים את הפונולוגיה, המורפולוגיה, התחביר והלקסיקון של ז'נטל במהלך העדות שלה (סעיף 3 במאמר). הם מסתמכים על ספרות מקצועית בת עשורים, מודדים תנועות והברות, מסרטטים גרפים ומנתחים את הפעלים והלוואים, בדיוק כמו שבלשנים עושים עם כל שפה אחרת. הדוגמאות רבות ולא אחזור עליהן כאן. התוצאה היא מערכת חוקים מורכבת למדי אבל עקבית להפליא, בדיוק כמו שמערכת השורשים והבניינים בעברית או מערכת פעלי העזר והזמנים באנגלית עקביות עד כדי שעמום. כמו שהמחברים מציינים לאורך המאמר, זו מסקנה מובנת מאליה עבור בלשנים אבל לא בהכרח עבור הציבור הרחב.

הקטע בעדות שבאמת העביר את חבר המושבעים על דעתו הוא כשז'נטל ציטטה את מרטין, שבתורו התייחס לצימרמן בתור nigga ו-creepy-ass cracka. אל מול הזעזוע הקדוש של חבר המושבעים הלבן, המחברים מסבירים בנינוחות שהמילה הראשונה כבר מזמן תועדה ככינוי לכל גבר שהוא, בלי קשר לגזע או צבע עור, ושז'נטל עצמה הסבירה את השימוש הזה באופן מפורש. הצירוף השני גם לא הרעיד את אמות הסיפים הבלשניות: creepy, משום שמרטין פחד. הסיומת ass משמשת להדגשה, ורבות נכתב בשנים האחרונות על התחביר שלה. ולבסוף cracka, אכן בתור מילת גנאי ללבנים. השילוב ביניהן גרם למצב פרדוקסלי שבו גזענות יוחסה למרטין, ולא למי שרדף אחריו וירה בו.

בסעיף 4 של המאמר מתועדות שלל דרכים שבהן חבר המושבעים התעלם מעדותה של ז'נטל או התייאש מלנסות ולהבין אותה. ההקשר המדעי המובא כאן הוא מחקרים על אי-יכולתם של אמריקנים לבנים להבין AAVE, נושא שתועד וכומת ממספר היבטים. כדי לחתום את החלק הזה, המאמר מזכיר את הספרות המקצועית שמדברת על דעות קדומות אותן אנחנו מבססים כלפי מיעוטים על סמך המבטא או הלהג שלהם, כש'אנחנו' כאן מתייחס הן למורים לבנים בבתי ספר בארה"ב והן לאנשי הנמבה והקלבארי בניז'ר.

סיכום

בשלב זה של הדיון ברור למדי שעדותה של ז'נטל לא נלקחה ברצינות. אם הייתה נלקחת ברצינות, אולי גזר הדין היה שונה בתכלית (צימרמן זוכה). בעמודים האחרונים של המאמר מנסים ריקפורד וקינג לבודד מספר המלצות להמשך. בין היתר הם חוזרים לטענה הפסולה לפי ז'נטל היא אנאלפבתית ומציבים אותה בהקשר של מחקרים רבים על הדרך הטובה ביותר ללמד מיעוטים ואכלוסיות נחלשות (גירסת בזק: אין שום מניעה ללמד מיעוטים בשפה שלהם או בלהג שלהם, ודווקא יש בזה מספר יתרונות). כמו כן, הם מעודדים את הקהילה הבלשנית עצמה לגלות יותר אחריות כלפי שפות מיעוטים וכיצד הן נתפסות (או במילים אחרות, stay woke).

שאלה אחת שעלתה אצלי לקראת סיום נוגעת לגבי המצב בארץ, וכאן אני מודה שאני לא מכיר את הספרות בנושא. אם נאשמת או עדה בבית המשפט אומרת "שני שקל" או "לשים סוודר", האם סביר יותר שנתייחס אליה בזלזול? או לגבי מבטא: אני יכול לשער שהגייה מזרחית עשוייה להיתפס כיוקרתית פחות מהגייה אשכנזית, אבל מצד שני אנחנו גם יודעים שהגייה מזרחית נתפסת פעמים רבות כאותנטית יותר. ומה לגבי נאשמים ערבים ורוסים שהעברית שלהם אמנם ילידית אבל עם מבטא? וכמובן, המצב ודאי גרוע יותר בקרב נאשמים שעברית אינה שפת האם שלהם ועושים טעויות של ממש, כאלה שנובעות מאי-שליטה בשפה. אנחנו הרי יודעים שאפילו שפות שחיו בקרבנו במשך מאות שנית, כמו ערבית, נתפשות היום כשיקוץ. אתפלא אם המרכיבים האלה לא גורמים לעיוות הדין.

John R. Rickford and Sharese King (2016). Language and Linguistics on Trial: Hearing Rachel Jeantel (and Other Vernacular Speakers) in the Courtroom and Beyond. Language 92(4):948-988.

עצטרובל החודש

 

(תזכורת: עצטרובל = eggcorn)

שו עוף #היבריש

צחוקו האפל של הגורל שהגה את מקור ייסורי המצפון המכבידים ביותר על הבלשן ההורה: מצד אחד, אם הורים לא כל כך בולגים כי למי יש זמן לזה. מצד שני, כשהורים, נחשפים לפלאי השפה המהודרים ביותר המגולמים בתהליך הזה שנקרא רכישת שפה. כשהורים שעוברים מדינה עם בת 3 שעכשיו כבר בת 4 וחצי, ושומעים את מה ששמעתי היום, זה כבר פשע בל יתואר לא לפתוח את ממשק הוורדפרס המזעזע ולתקתק במחשכים.

שום דבר לא הכין אותי לזה. הסעתי את הבנות מהגן הביתה, וברמזור מוציאה ענבל (4 וחצי כאמור) את רצף ההגאים הבא,  בדברה על אחותה קרן (תיכף 2. מטריה אצלה זה /bla/):

/aba, keren lakxa et ha-šu of./

ובהילוך איטי:

אבא, קרן לקחה את ה-shoe off.

מזל שהיינו ברמזור למה אחרת הייתי עושה תאונה. סערה מושלמת של תופעות קרוס-לשוניות, הלחמה של עברית ואנגלית בכל רמה שהיא, היבריש אמיתי.

נתחיל ברמה הלקסיקלית. ענבל לקחה את הפועל took ותרגמה אותו כפשוטו ללקחה, מה שלא עושה שכל בעברית שבה מורידים נעל, או בנודניקית שבה חולצים נעל.

הלאה לרמה הלקסיקלית-קומפוזיציונאלית. הרי גם באנגלית אנחנו לא take את הנעל. אנחנו take off את הנעל. ענבל שילבה את שני חלקי הפועל המורכב (phrasal verb) במשפט הסופי, אבל חלקו בתרגום מילוני לעברית וחלקו בשפת המקור.

ברמה המורפו-תחבירית, העניק לנו מנגנון השפה של הילדה את התיבה ha-shoe, שמורכב מקליטיק היידוע ה והמילה האנגלית shoe. מפלצת פרנקנשטיינית זוטא בינות לחלקי המפלצת הגדולה יותר של הפועל המורכב.

לסיכום, התחביר. הו, התחביר. שאלו מכובדיי, המשפט הזה הוא בסופו של דבר בעברית או באנגלית? אמר הלל הזקן – אנגלית כמובן! פועל מורכב שחלקו השני הוא מילת יחס זהו סממן מובהק של אנגלית ואם היתה אומרת לקחה את הנעל החוצה היית לבטח מאבחן כאן משפט אנגלי שעבר שמלול (רה-לקסיפיקציה; אין לי מושג אם באמת אומרים שמלול אבל אני על מסך מלא אז אין לי כוח לפתוח עוד לשונית לבדוק). בא שמאי הזקן לא פחות ודחפו באמת הבניין: עברית היא! מה למילת היחס את במשפט לועזי? "את השו", זהו צירוף עברי שעבר שמלול של המשלים השמני לאנגלית! לא זו אף זו, שבאנגלית לא מיידעים את הנעל הסתם כך, היא צריכה להיות her shoe! קם הלל וניער האבק מכתנתו ואמר וואלה יש לו פוינט לזה. ברמת המשפט הכללית הרי יש לנו מבנה שמתאים לשתי השפות (נושא לפני פועל לפני מושא). אם כן חברים וחברות, השתגית היבריש לתוך פרצוף שלכם.

לרגל המאורע, הנה ניתוח תחבירי לפי בית דקדוק התלויות סבא (dependencies). קשתות כחולות הן תחביר עברי, אדומות תחביר אנגלי, שחורות גם וגם.

keren-shoe-dep

תהא פרסומת חדשה לאל על, חברת התעופה הגרועה בעולם:

מה נאמר בה ומה נכתב בהסטטוס שבו פורסם הסרטון?

בקרוב הכל עומד להיראות אחרת!

ובכן, נניח לרגע לחוסר האמונה שלי לגבי אמיתות הטענה. מבטיח לחזור לסמנטיקה בפוסטים הבאים. משהו במבנה המשפט היומרני הזה גרם לי כאב ראש קל (אם כי, למען ההגינות, רק אחרי כמה קריאות). ספציפית, במבנה הזמנים.

בפינה האדומה, בקרובבקרוב הוא תואר פועל שמצביע על אירוע בעתיד, כמו מחר או בשבוע הבא אבל פחות מוגדר מהם. הפועל אליו מתייחס בקרוב יתאר פעולה בעתיד, ולכן יבוא בלשון עתיד.

בפינה הכחולה, עומד להיראות. זהו הפועל (המורכב) שאליו מתייחס אותו בקרוב. ככלל, עומד ל- אכן מסמן זמן עתיד (עוד מימי חז"ל! איפה קבוצת התמיכה לאשליית הטריות איפה). אך בדומה לעמיתיו going to האנגלי, va a הספרדי, va הצרפתי, ו-שהמצאתי הרגע בשביל הסדרה החשבונית, הוא מתפרש כעתיד קרוב, משהו שממש עומד להתחולל בטווח הזמן המיידי ובהתאם לכך מקושר בקו תחבירי רציף להווה על-ידי צורת הפועל הראשי (עומד, בבינוני). נקודת הייחוס שלו צריכה להיות ההווה.

וזה מה שמתחרבש כאן. בקרוב שולח אותנו לעתיד הקרוב, ואז עומד ל- שאמור להתחיל מנקודת ייחוס בהווה פתאום מצופה להתחיל מייחוס עתידי, ויש כאן שתי אפשרויות:

  1. מצטברת (קומפוזיציונאלית), כלומר שהשינוי יתחיל בבקרוב של הבקרוב.
  2. חופפת, כלומר תתעלמו מהכפל ותתייחסו לשני הסמנים כאל "עתיד קרוב" וזהו.

הראשונה לא ממש הגיונית מטעמים של שימוש סביר. עתיד קרוב, בשני הביטויים, הוא קונספט מעורפל ואין ממש צורך לשוני לחלק עתיד קצת-פחות-קרוב לשני צעדים של עתיד קרוב. גם כשהעתיד הקרוב הראשון מוגדר יותר, קשה למצוא דוגמאות בשטח להרכב הזה. גיגול המחרוזת המדויקת "מחר הכל עומד" מחזיר רק מקרים בהם המילה הבאה היא להשתנות, ורק שישה כאלה בכל מרחבי המרשתת.

האפשרות השניה, שכנראה אליו התכוונו משוררי השירות המזעזע, פשוט איננה דקדוקית מהטעמים שציינתי לעיל.

אבל היי, שפה אפורה וקשה לעיכול – אסוציאציה מיידית לאוכל של אל על! הכל מיתוג, חברים.

[רוב תודות לעידו צ, במודע.]

מלפני ומלפנים

חברים ואויבים, חברות וידידות!

נכון תמיד שאלתם את עצמכם "בלוגר הצמרת הזה, יובל פינטר, על מה בעצם הוא כתב את תזת המאסטר שלו?" ובכן, שאלו את עצמכם לא עוד! הודות לבלוג של עמית סגל, תוכלו לשזוף את עיניכם בסוג הדבר שהוא הדבר עצמו! עוד סימן קריאה!

ראו את הציטוט הלז מרשומתו האחרונה (על אבי גבאי):

כמו בנט בבית היהודי הוא יושב ראש דיגיטלי של מפלגה אנלוגית, וכמוהו ממש הוא יכול להביא אותה הכי רחוק שאפשר וגם להתרסק, לא ברור מה לפני מה.

וצילומסך למתעקשים, הפעם מהסלולר לתפארת הגיוון:

20170715_212646

רשומת אחרונה נושקת לשלישית

ובכן, נשאלת השאלה. להביא אותה רחוק ואז להתרסק, זה בסדר. קרה, קורה, יקרה, ואיקרוס. אבל האם אפשר לרסק מפלגה (בהנחה שריסוק = פירוק טוטאלי) ואז להביא אותה הכי רחוק שאפשר (בהנחה שהמכתם בהוראתו המקובלת, כלומר בקטע חיובי)? נניח גם לניסוח הקצת מוזר של ו"ו החיבור במקום "או". אני חושב שהקורא הסביר הבין למה סגל התכוון. והתשובה הפשוטה היא "לא". אבל יש כאן יותר מזה.

אז מה יובל כתב שיאפשר לו להתפאר שנים מאוחר יותר בתואר מגיסטר לבלשנות? יובל חקר את שימושה הטמפורלי (=קשור לזמן) של מילת הקישור before באנגלית. ספציפית, בדקתי את התנאים בהם מותר להשתמש בה מבלי שהדבר שאחריה באמת קרה ושהדבר יישמע הגיוני. נסו ותהנו:

(1) Yuval cried before he finished his thesis.

(2) Yuval died before he finished his thesis.

(3) # Yuval died before he set the world record in the 100-meter dash.

הראשון פשוט וקל. שני הדברים קרו (בפועל, אגב), והראשון קדם לשני. (2) מורבידי אבל בסדר. החלק הראשון קרה ומנע מהשני להתקיים. לכאורה, גם (3) בסדר מבחינת תנאי אמת פרופר, אם נאמץ אותם סטנדרטים שאפשרו לנו לקבל את (2). המוות של יובל גרם לכך שלא קבע שיא עולם במאה מטר, לכן המשפט אמור להיות תקין. אבל הוא לא (לדוברים ילידיים. בעברית כבר השני מתחיל לרומם גבות). מדוע ולמה? כל זאת ועוד, בכ-80 עמודים שאין לכם שום סיבה לקרוא. בגדול אני חושב שיש לכם אינטואיציה. לקבוע שיא במאה מטר זה לא דבר שהייתי עושה גם אלמלא מתתי כשמתתי. אבל נכנסים לניואנסים וזה נהיה מעניין (עבור הגדרות מסוימות של "מעניין").

אז מה סגל עשה פה בשונה מהפורמט האנגלי הלז? הוא פירק את התחביר לגורמים באופן ש, לפחות לשיפוטי, יצר את הפרשנות האנגלית (ממשפט (2)) באופן ששומר על דקדוקיות בעברית. להביא את המפלגה רחוק ואז לרסק אותה – מקביל למשפט (1). לרסק אותה לפני שהביא אותה הכי רחוק – בדיוק משפט (2). ואני חושב שלזה גם סגל מתכוון בהקשר – מהות ההימור שבבחירתו של גבאי ליו"ר המפלגה זה שאת הפוטנציאל (שקיים אצלו) להביא את המפלגה רחוק הוא עשוי לא לממש כי הפוטנציאל (שקיים אצלו) לרסק אותה עלול לגבור, ואז ההזדמנות ללהביא רחוק תתנדף.

(אגב, אם כבר פולחן אישיות עצמי חסר בושה. מה אני עושה בדוקטורט? בין היתר את זה.)

המתפקדים שרצים

חברים, אנו חוזים בימים גדולים למגבלותיו של הכתב העברי! זה אך סיימנו ללעוג על האקדמיה ללשון עם הצוהוריים שלה וכבר באו לא אחת אלא שתי פרשיות שהזכירו לנו כמה הכתב שלנו חסר, ויש שיגידו, מצ'וקמק, ויש שירצו בערב דורבנות לפני כמה שנים, דרוש החלפה.

דוגמא ראשונה: לפני כחודש הפכו עיתונאים שרצים (נעים בריצה) בשרשרת דיבות אליבא דשרה נתניהו, לשרצים (רמשים) בדיווחה של יונית לוי. העין עם הפרטים.

והשני, טרי מהתנור, אך היום חדשות התאגיד בהרצה דיווחו על קו הגנה דומה של נאמני השר חיים כץ, במיטב מסורת ה"שלופים": לא כתבנו מתפקדים, כתבנו מתפקדים! ומה היינו עושים בלי ניקוד שגוי של דסק כאן שיאפשר לנו כמעט להבין מה רצו מאיתנו המקורבים. אחרי הכל, מחורבנותו של הכתב לא מצומצמת רק לרוב-משמעות תדירה בהרבה מהנחוץ, אלא גם לכך שאנשים לא יודעים לנקד, אפילו אם הם נזקקים לכך.

mitpaqqdim

תמונה, כי זה קרה

מה שנחמד כאן הוא, כמובן, שלשינויים שהגדירה האקדמיה אין שום השפעה על המקרים הללו. כל שפצורי אותיות אהו"י הינם כפלסטער על רגל גדומה. הבה נבנה לנו תותבת תחתיו!

יפה אמר המפכ"ל בדימוס דודי כהן לחדשות ערוץ 2 ב-1 ביוני (ויה נילי גור אריה דתייגה אותי בפוסט של רפי מוזס דפרסם צילומסך דצילם הצלם בתרי מקשי אייפון):

כל המינויים שמיניתי היו תחת פיקוח ובקרה[.] אין מינוי שלא בוצע בהליך שאינו סדור ותקין.

לא מאמינים? תמונה:

dudi-cohen-shlilation.jpg

שנפרוק? נפרוק. הליך סדור ותקין – מה שכהן רוצה שנחשוב. הליך שאינו סדור ותקין – רע ומר. מינוי שלא בוצע בהליך שאינו סדור ותקין – מינוי תקין. אין מינוי שלא בוצע בהליך סדור ותקין – אין מינוי תקין – כל המינויים היו לא תקינים. אה הא! למעשה היתה פה הודאה בהרבה יותר ממה שהואשם בו המפכל"ש – לא רק שחלק מהמינויים היו לא כשרים, כולם היו כאלה! השליכוהו אל הבור!

נו, מזל שלפחות זו לא תגובה שנמסרה על ידי מישהו שמטרתו של חלק לא מבוטל מהכח תחת פיקודו היתה להיזהר בניסוחים של מסמכים שמתארים עבירות פליליות.

רוצים עוד שלילות שגויות? פה יש רשימה.