Feeds:
פוסטים
תגובות

בחודשים האחרונים הצטברו אצלנו כמה וכמה פניות נרגשות מקוראינו ובהן זוטות לשוניות מהסוג שאנחנו אוהבים, אבל שכבר לא ממש מצדיקות פוסט משל עצמן. הנה, אם כן, פוסט לקט לסיום הקיץ (והאביב, וקצת מן החורף, אבל כמו יין טוב – שגיאות של ״הארץ״ רק משתבחות אצלנו בתיבות הדואר הנכנס).

המשך »

להלן פוסט אורח פרי עטו של עזר ראסין.

הנשיא השתמש בצירוף סמיכות דו-משמעי והובן בטעות כמי שמאשים את העם היהודי כולו בטרור


המשך »

פלאשבק לשיעורי לשון: משפט ייחוד הוא משפט שאחד ממרכיביו מועבר לתחילתו לצורך הדגשה ובמקומו המקורי במשפט מופיע תחתיו כינוי גוף. למשל, המשפט הרגיל "דני אכל את הבננה בעזרת מזלג" יכול להיהפך למשפט ייחוד מושא ישיר: "הבננה – דני אכל אותה בעזרת מזלג". או למשפט ייחוד מושא עקיף: "מזלג – דני אכל את הבננה בעזרתו". אפשר גם לגוון קצת עם הרכיב שמוציאים ועם הכינוי המחליף: "בעזרת מזלג – דני אכל את הבננה כך".

עקרונית יש גם חיה כזו משפט ייחוד נושא, אבל לא ברור איזו מטרה היא ממלאת. הרי גם כך בעברית הנושא מגיע בטבעיות בתחילת המשפט, אז אין באמת סיבה להעביר אותו להתחלה: "דני – הוא אכל את הבננה בעזרת מזלג". כאילו, למה. אולי באיזה הקשר שבו ממש ממש צריך להדגיש את זה שדווקא דני עשה את דבר-המה שאנחנו מדברים עליו, אבל אפילו אז עדיף להישאר עם המבנה המקורי ופשוט לשים את הדגש באינטונציה על דני.

לא זו אף זו, כשהוגים משפט ייחוד הוא יכול לבולבל בהרבה מקרים עם משפט שמני, שבו כינוי גוף משמש כאוגד. השוו בין "הבית הוא כתום" ובין "הבית – הוא כתום". יש פה ניואנס, אבל למה להטריד את השומע עם דו-המשמעות הדי-מיותרת מעיקרה הזו.

ובכן, להערכתי רובנו לא שומע הרבה משפטי ייחוד נושא בחייו. מיעוטנו, למרבה המזל הרע, צופה ב"גב האומה" (או בגלגולה הקודם "מצב האומה") מסיבות כאלה ואחרות. את ליאור שליין הוא מכיר בתור חברהּ לחיים של ח"כית שידועה בגישתה הלשונית הייחודית, אבל גם (אולי באופן בלתי מודע) בתור חריג לשוני לא קטן בעצמו.

ליאור שליין – הוא מאוד אוהב משפטי ייחוד נושא. להלן הדוגמאות שדגתי לי רק משתי התוכניות ששודר עד כה בהעונה השנייה של הגב. הדוגמאות – הן מוגשות כשירות לציבור:

תוכנית ראשונה, 5:43

תוכנית ראשונה, 5:43

תוכנית ראשונה, 13:58

תוכנית ראשונה, 13:58

schlein2a

חכו לזה

תוכנית שנייה, 18:06

תוכנית שנייה, 18:06

תוכנית שנייה, 22:56

תוכנית שנייה, 22:56

תוכנית שנייה, 25:36

תוכנית שנייה, 25:36

תוכנית שנייה, 28:33

תוכנית שנייה, 28:33

זהו. אין פואנטה. הדבר הזה – הוא ישב לי על הלב שנים ועכשיו סוף סוף ירד. עכשיו אפשר להתכונן בשקט להרצאה ולפוסטר של יום שני ביסקול (לא נרשמתם? בואו! זה בחינם וזה ברעננה, קרוב למרכז הזה שלכם).

זהו חברים, אני מכריז רשמית על הקמת קטגוריית "עירוב ביטויים" כאן בדגש קל.

מה שבר אותי, אתם בוודאי שואלים. היה זה הלינק משובב הנפש מדן, שהפנה אותי לפנינת הטמקא הזו. אומרים שם אנשי הנמלים:

שותים לנו את הדם בכפית

לאלה שלא מאמינים, ולאלה שלא נכנסים לקישורים לטמקא (ברוכים יהיו), הנה צילומסך:

kapit

המדינה מורחת לנו את הדם כבר שנתיים

והנה קישור לגיגול שמראה שבשנה החולפת הביטוי "את הדם בכפית" כנראה לא נאמר.

הנה כי כן, אותה כפית שמצא הבלשן בעיר דגסטאנית אפורה משמשת את המדינה בשבתה כנושא סתמי לשתיית דמם של עובדי נמלים. השאלה הראשונה העולה לראש היא, כמובן, איך בדיוק שותים בכפית? קיימים נוזלים אותם צורכים בכפית, למשל מרק, אבל אצלי בבית לפחות היו אוכלים מרק. גוגל אנגראמז מסכים.

לא בתמונה: לוינסקי

לא בתמונה: לוינסקי

גם כשמנרמלים בתפוצת הפועל הוא מסכים.

marak-norm

לא בתמונה: יאהו אנגראמז

(מה קרה סביב 1980? אני מנחש שמיעוט מקורות ארעי. אפשר להחליק את הגרפים עוד, אבל מה פתאום עכשיו שוב צילומי מסך וכל זה)

אז למרות שיש קהילות שבהן "מוזגים סלט" כשם שמוזגים מרק, בכיוון ההפוך (מוצקיזציה של המרק להבדיל ממרקיזציה של מוצקים) הסחף הרבה פחות מורגש. והנקודה איתה התחלנו את בדיקת-האגב הזו נותרת על כנה: לא שותים בכפית.

שאלה שניה: האם זהו סתם עירוב ביטויים שנובע מחוסר תשומת-לב? היה לנו כאן שבר שיא חדש, והיה לנו מלחמת סוף עולם. אני חייב להודות שבהתחלה חשבתי שזה עוד אחד מהמקרים האלה, תוצר של הביטויים הנפוצים "שותים לנו את הדם" ו-"לרוקן את הים בכפית" [סליחה, טעות בלינק המשתמש בסכו"ם כאנלוגיה למלחמה בטרור, כל המרק הזה בלבל אותי. הנה הנכון]. אבל אז קראתי שוב את הפסקה המלאה, ונראה שההקשר משנה כאן. לפני המשפט האבסורדי-לכאורה מתלוננים העובדים שהמדינה מורחת אותם, כלומר מתנהלת באיטיות. הכפית היא כלי שהיעזרות בו מאטה פעילות קצרה – כמו ריקון הים – שלא לצורך (יש עוד שימוש אידיומטי לכפית, והוא הפחתת מידת העצמאות של אדם – "להאכיל בכפית"). אז לא מספיק שהמדינה שותה את דמם של העובדים – היא גם עושה את זה לאט מדי! כמאמר הבדיחה העבשה, "לא רק שהאוכל פה מגעיל, גם המנות נורא קטנות". כיוון שהשילוב עושה את עבודתו, אפשר (אבל לא מומלץ במיוחד) לדמיין מצב שבו קודם המדינה מקיזה את דם העובדים למעין קונטיינר, ואז צורכת אותו בכפית במשך זמן ארוך מדי. למעשה, בגלל שיקולי קרישה, אולי הנקודה היא שהמדינה מקיזה את הדם רק בקצב כזה שמאפשר לה לשתות אותו בכפית, הרי מה הטעם להקיז את כל הדם על ההתחלה אם צריכים אותם על הרגליים. טוב, נראה לי שדנתי מספיק בעניינים שגורמים לי לפעמים להתעלף, נשאיר את שאר האופציות לרומן הערפדים המצליח שיוציא ועד עובדי הנמלים במהרה בימינו אמן, לפני שהטרנד יחלוף (הצעה לשם: "ניבי הסוור").

לסיכום, חידוש לא רע. 8 בסולם (העדיפויות של) יובל.

יחד עם זאת

"דגש קל", למי שמחפש רפרנסים בכותרת לפוסט מלפני חמש שנים.

לפני מספר ימים האזנתי בקפידה לשביב מתוכניתו של ירון וילנסקי בגלי צה"ל, כמיטב מנהגי בכמה הדקות בחודש שאני נקלע בהן לנהיגה ללא נוסעים באמצע השבוע בין חמש לשש. רצה הגורל ובאותו שביב הופיעה חצי הדקה הזו (הלינק באתר גל"צ הוא זה, בלוקיישן 27:45, אבל אני לא יודע אם ההקלטות שלהן נשמרות לנצח. למען הסר ספק, אין כאן כוונה להפרת זכויות יוצרים ואם טעיתי אמחק הקובץ.):

אז כן, וילנסקי טועה בעיצור האחרון של שמו של מחנה הפליטים, אבל תיקונים לשגיאות בערבית זה איתמר. אותי מעניינים דבריה של כתבת חדשות החוץ, עפרי אשל:

דיברתי יחד עם כריס גאוס, הוא דובר אונר"א כאן בישראל,

אינסטינקט ראשון: "כן, אז שניכם ניהלתם ראיון יחד, אבל עם מי דיברתם?". אבל אז המשפט ממשיך ואני מבין ש-"יחד עם" פשוט החליף אצלה את מילת היחס "עם", אולי מתוך בלבול חולף. סך הכל נסלח, היתה שיחה ושניכם דיברתם. יחד. נגיד.

עוד זה מפרסר וזה בא:

הוא נמצא בקשר יחד עם אנשים בתוך המחנה

אינסטינקט ראשון: תאונת דרכים. כאן כבר יש פועל שלגמרי לגמרי מתאר את נושאו בלבד, איך אפשר להלאים אותו כך? "יחד עם" פשוט החליף את "עם" וזהו, משל היה "אפילו אם" של המאה ה-*21. אבל "אפילו אם" הוא ביטוי מסוים ודי קפוא עם סמנטיקה יחסית מצומצמת, ו-"יחד עם" כבר משמש בביטוי שכזה למעלה ממאה שנה, אם שואלים את האקדמיה – הלא הוא "יחד עם זאת" שבכותרת. כאן יש לפנינו כבר שימוש פורה (פרודוקטיבי) במילת יחס של הברה בודדה שצמחה לשלוש. אז רק נחליף פרטים ומיד נצלול לעומק.

מה מקור הבלבול שלי בדוגמה הראשונה, ולמה הוא פחות חמור בשנייה? ובכן. "יחד" מעובד אצלי כתואר הפועל. הלכנו יחד, גדלנו יחד, חיברנו חלקי ארנבת מפורקים בעזרת סלוטייפ משומש יחד. תפקידו במשפט כבד למדי: הוא יוצר לבדו צירוף שלם שמאייך (מתחייס ל-) פועל. "עם", כמו "בעזרת" במשפט המלבב שזה עתה הגיתי עבורכם, הוא מילת יחס שאינה עומדת בפני עצמה. כשבא אחריה צירוף שמני, הם יוצרים יחד צירוף יחס שיכול לתפקד, למשל, כמושא או תיאור של פועל: רבתי עם אחי, ערבבתי וודקה עם מיץ תפוזים**הביזנטים תקפו עם שחר. ודאי שמתם לב שהפעלים בדוגמאות של "יחד" קיבלו צורת רבים, וכך אכן יאמרו המקורות, אבל אצלנו בעברית המתחדשת בהחלט יש מקום לצורה "יחד עם". אלא שהוראתה שונה, וזו ההוראה שפירשתי בהציטוט הראשון: צירוף עוד ישויות לנושאו של הפועל. למשל, צפיתי יחד עם אשתי בגמר אליפות הקרלינג לאומות (אל תשאלו). הצפיה עצמה היתה משותפת, שנינו נטלנו בה חלק זהה. אמנם ניתן היה לוותר על ה"יחד", וזה למעשה מקרה פרטי של "עם", אבל לדעתי נוסף פה ניואנס לא זניח.

הפועל "דיברתי" בהקשר שבו הגתה אותו אשל בציטוט הראשון התפרש מיד כפועל שמצריך בן-שיח. בן-שיח מקבל במשפט עם הפועל "דיברתי" תפקיד של מושא תחת מילת היחס "עם". לכן כששמעתי "דיברתי יחד עם", קודם כל הבנתי את הצירוף שבא לאחר מכן כמראיין עמית, ורק בהעדר צירוף נוסף נאלצתי לפסוע במשאול ולעבד את "יחד עם" כתחליף ל-"עם" הלא-שיתופי, מובן שלא הכרתי.

"נמצא בקשר יחד עם" כבר היה יותר קל: אין שום פרשנות מקבילה ל-"מראיין עמית" בפועל החבור "להימצא בקשר". אלא אם אשל טוענת שאותו גאוס (ה-"הוא" של נושא המשפט) מיזג את הכרתו עם אנשים בתוך המחנה. כאן הפרדיגמה שלי כבר התיישרה לחלוטין, כמו שאומרים בחבר'ה, ונאצלתי להכיל את התופעה לפיה המילה "עם" יכולה לשלש עצמה ללא שום התראה מוקדמת.

לפחות היא לא מחמשת את עצמה. כאילו מה, רבי עקיבא, באמת חמישים ומאתיים מכות?

המשך חג שמח לכולם!

המשך »

שטף תשדירי התעמולה תפס אותי לא מוכן השנה, ואני מודה שהתקשיתי לעמוד בקצב הדאחקות של ביבי ושות'. אבל שני סרטונים של הרשימה המשותפת מעלים על ראש שמחתנו את תופעת הדיגלוסיה: ההפרדה בין שפה תקנית לשפה מדוברת.

בסרטון החביב הבא מגיעים מנהיגי שלל מפלגות בזה אחר זה ומציקים למשפחה הממוצעת באמצע ארוחת השבת, עד שמגיע אימן עודה מהרשימה המשותפת ועושה סדר. כשאב המשפחה מציע לו כיסא, עודה משיב: "תביא חמישה עשר כיסאות" (חמישה עשר מנדטים). אבל מי אומר "חמישה עשר" בימינו? עודה אומר.

זה לא מקרה שדווקא הערבי, "האחר", מדייק בהתאמה במין ובמספר. רבות כבר נאמר בנושא, במיוחד בהתייחס לשפתו של זוהיר בהלול, ולא איכנס לעניין כאן. באופן כללי נראה שמדובר בשילוב בין החובה שחלה על תלמיד ערבי להצטיין במיוחד בשביל להגיע להישגים כלשהם בחברה היהודית, עם איזושהי התרסה שדווקא מי שמגיע מבחוץ מדבר עברית מדויקת יותר מהיהודי. אפשר להתחיל למשל עם הראיון הקצר הזה עם בהלול (שלא נכנס לפן הפוליטי-החברתי).

בסרטון נוסף של הרשימה המשותפת אנחנו עוברים לערבית וזוכים לראות הפרד קלאסית בין עברית מדוברת לערבית ספרותית:

מה שמשך אותי במיוחד הוא העובדה שהדרדסים משוחחים בערבית מדוברת מקומית, בעוד ליברמן ובנט מדברים בערבית ספרותית (ונדמה לי שהמבטא של בנט "משוכנז" מעט). בדקתי בכמה סרטונים מדובבים לערבית של הדרדסים באינטרנט, וזו לא הפרדה שקיימת במקור בין הדרדסים וגרגמל: בטלוויזיה כולם מדברים בספרותית. מצד אחד, אני מניח שהדרדסים אמורים להישמע אותנטיים יותר ואילו ליברמן ובנט ממסדיים ומנוכרים. מצד שני, אני לא חושב שבת דמותה של יונית לוי אמורה לעורר אנטגוניזם מיוחד.

ואם הדיגלוסיה היא הדבק שמחבר בינינו, דיינו.

[ת' לשי. ועכשיו יאללה להצביע]

סערה זוטא התחוללה לאחרונה בבית היהודי בשולי הנסיון לצרף את אלי אוחנה לרשימה. ח"כ זבולון כלפה, אחד מאנשי מפלגת תקומה שרצה במסגרת הבית היהודי, התפטר מהמפלגה על רקע שריונו של אוחנה. כלפה שלח מכתב התפטרות ליו"ר המפלגה, ח"כ אורי אריאל, והמכתב צוטט בצורה כזו או אחרת בכלי התקשורת.

למה אני אומר "כזו או אחרת"? כי נפלו כמה שגיאות מעניינות במכתב כפי שצוטט, ואי אפשר בדיוק לדעת אם השגיאות במקור אצל כלפה או אצל התשקורת. בין היתר מצוטט ח"כ כלפה בתור מי שאמר ש:

(1) אני חושב שמישהו איבד את המצפן
(2) טוב לעשות גירושים לפני שיש ילדים
(3) זה לא רק גשם שיורד אלינו, זו יריקה
(4) אי אפשר לומר שכלום קרה

בהארץ ובהבהחדרי חרדים אפשר למצוא את כל הארבעה, אבל חדרי חרדים תיקנו את "גירושים" ב-(2) ל-"גירושין". בכיפה ובכיכר השבת גם אפשר למצוא את כל הארבעה אבל בלי הפסיק ב-(3). בחרדים10, להבדיל, מצטטים מכתב שונה בגוף הכתבה אבל כן מצטטים את (3) בכותרת המשנה.

נניח שלפחות חלק מהשגיאות הופיעו במכתב המקורי, אבל יכול גם להיות שאתרי התקשורת לא הקפידו על ציטוט מדויק של המכתב. בואו נחזור לדוגמאות (1)-(4) ונראה מה קורה בהן.

(1) איבד את המצפן: כמעט עירוב ביטויים. הביטוי המקובל הוא איבד את הצפון, אבל מי שמנהיג אמור לנווט בעזרת מצפן. ישנו גם מצפן מוסרי, שאילה אפשרית מאנגלית.

(2) גירושים / גירושין: שתי הצורות תקינות. הוועדה למונחי דמוגרפיה של האקדמיה ללשון העדיפה את הסיומת העבריתים על פני הסיומת הארמית –ין, אך שתיהן תקפות (רק איך אומרים דמוגרפיה בעברית?).

(3) הגשם יורד עלינו ממעל, לא אלינו. אין לי הסבר לבחירה ב-(3). זו יכולה להיות שגיאת כתיב (עם אל"ף במקום עי"ן) וזו יכולה להיות בחירה במילת יחס לא נכונה.

(4) גם כלום קרה זה מוזר. הרי בעברית יש שלילה כפולה וצריך לומר "כלום לא קרה". אולי אפשר להבין את (4) יותר בקלות אם מדגישים את "כלום": אי אפשר לומר שכלום קרה, הרי משהו קרה.

שיהיה ברור, כבלשן אני לא מחפש ללעוג לשגיאות של ח"כ כלפה. אני יותר סקרן לדעת מה הגורם לשגיאה, כי השגיאות של היום הם הדקדוק של מחר. באותה מידה מסקרן גם לדעת האם השגיאות הן באמת שלו או של אמצעי התקשורת השונים: למה להוסיף או להוריד פסיק? למה לשנות את "גירושים" ל-"גירושין"? ובאיזה מקרים מותר להחריג את הציטוט מהמבע המקורי?

[ת' לאורה]
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,660 שכבר עוקבים אחריו