Feeds:
רשומות
תגובות

חובבי השפה שביניכם (אל תדאגו, שונאי שפה שקוראים "דגש קל", גם אליכם נגיע מתישהו) כנראה כבר נתקלו ביצור הגרפי המרהיב שנקרא מפת ניבים, יעני דיאלקט מאפס. יושבים אנשי מקצוע, לקסיקוגרפים או סוציובלשנים או גם וגם, ומתכננים ומפיצים שאלונים לארבע כנפות המדינה דוברת-האנגלית שהם גרים בה, ולפעמים אפילו מכתתים רגליים עם שאלונים ברחבי המדינה דנן, ובהם דוברי אנגלית נשאלים איך הם קוראים לצ'ופצ'יק-של-קומקום כזה או אחר. הדוגמה הקלאסית שלרוב נותנים היא כינויים של משקאות מוגזים ממותקים ברחבי 48 המדינות ה"תחתונות" של ארה"ב:

pop

אני גר באטלנטה. כאן אם את.ה לא קורא.ת לזה coke זה שנתיים מאסר.

נו, לא מרהיב? כנסו לגוגלתמונות ויאללה שעות של הנאה.

בטח שמתם לב לאיזשהו מוטיב חוזר בדף התוצאות. כמו שרמזתי לעיל, הדברים האלה זמינים כמעט אך ורק עבור ניבים של אנגלית, ובפרט של ארצות הברית של אמריקה. אבל אני דובר עברית מבטן ומלידה. גם אני רוצה מפות ניבים! של ישראל! גם לנו יש הבדלים גיאוגרפיים ולא עדתיים בין מילים! אני חושב! משהו עם מ-א-תיים! נכון? !

מה רבה שמחתי ומה געש לבבי כשבקבוצת הפייסוש הדי-סיוט בכללי "כל התשובות נכונות" (היא סגורה אז אין טעם לקשר בשלב זה) קיים הגולש אורן מנדלבאום סקר ניבים הלכה למעשה? ולא זו אף זו, קיבל גם הרבה תשובות לרבות מקומות מוצא של העונים! עטתי כמוצא שלל רב, בין היתר מסיבה אישית.

השאלה, עבור מי שלא נמצא בקבוצה או לא נכנס לקישורים המפוקפקים שלי, נוסחה כדלהלן:

אתם בכיתה ג' ויש לכם יותר מדי מהקלפים/ פוגים/ גוגואים שאתם אוספים והחלטתם לחלק אותם לכל הכיתה. איך אתם קוראים לפעולה של החלוקה? איך היא מתבצעת?

עכשיו, אני לא יודע כמה מחוג קוראינו מתחברים לסיטואציה. לי זה הציף זכרונות מתוקים של מיאוס מאיזה אוסף קלפים, זריקת כל האלמנטים באוויר, ואיזושהי אווירת הכרת תודה כללית מהחברה הסובבת אותי בימים הקרובים; ושל האושר של להיקלע קרוב לאספן אחד שנמאס לו מפוגים ולקבל כך כמה מפוגיו היותר משובחים. עם כל זאת, הוצפתי גם בתחושת הגאווה/עלבון הניבי שנשאתי על גבי, עוד בילדותי. אצל אחותי הגדולה, המילים שנהגו לצעוק בעת מעשה חלוקת העושר מחדש היו "עופי-עופי". עם זאת, בעיתוני הזוהמה של הילדות כמו כולנו (אמרנו או לא אמרנו מפוקפקים) ומעריב לנוער טענו בתוקף שיש שתי וריאציות ניביות: "שאשא" ו-"קולולוש". ואלה עיצבו את תודעת המעגל החברתי שלי עד כדי כך, שמשלב מסוים נותרתי היחיד שאומר "עופי-עופי". ברבות השנים לא מצאתי עדות למונח הזה מחוץ לגבולות שכונות הכרמל בחיפה.

ואז הגיע השאלון. דבר כזה הוא בדיוק ההזדמנות שלי ללמוד איך עושים מפות דיאלקט יפות! אספתי הנתונים הגולמיים לאקסל והתחלתי לברר. למרבה הצער, ניסיונותיי למצוא חבילת קוד נוחה שלוקחת מפה ונתוני דוברים והופכת אותה לכתמים היפים האלה עלו בתוהו (נוחה אומרים לכם, בייסמאפ). אפילו את הנוסחאות להפיכת מידע גיאוגרפי לא מדויק במיוחד (רמת עיר או לפעמים אזור) ולא רב במיוחד (כמה עשרות נתנו מקום בכלל) למפה מהסוג הזה לא מצאתי, וממשקי המפות שכן הצלחתי למצוא היו מסורבלים למדי. בצר לי, פניתי לגוגל-המפות-שלי ושם בניתי מפה פשוטה מנקודות ופוליגונים בממשק גרפי. אז הרבה מהגבולות כאן הם די סתם. אבל יש ממצאים מעניינים, כמו כמה מובלעות שלא הכרתי:

most_land_labeled

אז כצפוי, שאשא (בכחול) אכן מקובל על רוב יושבי הארץ. קולולוש (אדום-חום) הוא בחירתם של הירושלמים ושל דרום-מזרח השרון; אבל יש לשניהם וריאציות! בבקעת הירדן אומרים שושה. באזור ראשל"צ מתעקשים על קולולושה. בנהריה יש גיללושה.

בחיפה מכורתי לא פחות משלושה (!) עונים טענו לעופי-עופי, אך אכן היו עדויות גם לשאשא. לא זו אף זו, מישהו אמר שם מכירה פומבית בתשובה שאני לא בטוח ברצינותה. בכרמיאל וקריית-שמונה פינקו עם שתי צורות יחידאיות מעניינות – מי שתופס תופס (אני מניח כיחידה פרוזודית בודדת) והללויה.

אבל עכשיו שימו לב לאזור גוש דן.

dan_labeled

קודם כל, היחידים שהצהירו על עצמם כתל-אביביים אמרו בכלל דברים יחידאיים – כרוזים וכפרות. אבל אולי מי שמתל אביב לא טורח להצהיר על כך (שהרי זה ברווווור) ובעצם גם שם הכל זה שאשה. חוץ מזה יש באזור שורק את חטיפקס (מה), אבל שני ניבים עיקשים במיוחד ביססו את מעמדם עם הרבה עונים: רחובות (כן באמת יש שם כמה תופעות מקומיות) עם אוריה, ורמת-גן עד שיפולי כפר-סבא עם פולו.

אז שלא יעבדו עליכם, יש ניבים אזוריים בישראל! ואם למישהו מתחשק כן למצוא דרך נוחה לעשות מפה כמו אצל המקצוענים, דברו עמי ואחלוק את המידע הגולמי שאספתי מהפוסט.

נחזור על כל העדר

[פוסט זה הוא פוסט חצי-אורח בשיתוף עם לימור נעמן]

חזרתיות בשפה היא תופעה מעניינת. דוברים יכולים לחזור על משפט שלם, אולי באינטונציה שונה, כדי להבהיר שהם עומדים לחלוטין מאחורי הרעיון שהם מבטאים (היא היתה שלך עוד בשלום, ג'רי. היא היתה שלך עוד בשלום). אם נרד לקומת המרתף, יש מילים שמכילות רצפי צלילים חוזרים, נניח כלבלב או צהבהב בעברית, באופן שיש לו משמעות מסודרת (כאן – הקטנה או החלשה). בעברית אולי זה לא ממש פרודוקטיבי (כלומר, מבנה שגם מילים חדשות לחלוטין ישתלבו בו בהקשרים חדשים לחלוטין, והמשמעות תהיה צפויה), לפחות לא על כל מילה (מחשבשב כספסף? כאילו, איחס?), אבל יש שפות כמו אינדונזית בהן זה ממש חלק מהדקדוק, במקרה שלה – ריבוי (kura – צב. kurakura – צבים). כשזה ברמת הבפנוכו של המילה כמו כאן, בלשנים קוראים לזה רדופליקציה (reduplication), ואנחנו משוכנעים שיש שם בדיחה מודעת לעצמה על התי"מ שהביטוי יוצר [למיטיבי לכת, יש את המאמר שלוקח את המשחק הזה עד 11 – רה-רדופליקעיישן לאלעק מאראנץ].

בין שני אלה, יש גם תופעה בשם ראיטרציה תחבירית (syntactic reiteration), שבה חוזרים על מילה בודדת באופן שמייצג סמנטיקה מסובכת יותר, סמנטיקה ששפות אחרות כנראה יבטאו באמצעות הרכב תחבירי סטנדרטי. באנגלית, למשל, ניתן לחזור על מילה כדי לנתק ממנה משמעות מטאפורית או כדי להעצים משמעות בסיסית שלה. תחשבו על הציטוט הנפוץ בסדרות נעורים אמריקאיות – Do you like him, or do you like-like him? האם את משתמשת במובן הלא-מחייב של "בסדר לי להיות בסביבתו", או שמא החיבוב שלך נושק לתחום הרומנטי? וגם – What kind of sandwich do you want – like a hamburger, or a sandwich-sandwich? האם האידיולקט (ניב אישי) שלך הוא מאלה שכוללים את ההמבורגר בקטגוריית הכריכים, או שהתכוונת שאזמין לך סנדוויץ' פרוטוטיפי שמורכב מממרח ודברים-חתוכים-דק בין פיסות לחם בלבד?

sand

מה הוא רוצה מאיתנו זה עם הסנדוויצ'ים שלו. מקור: טוויטר

בעברית יש (גם) את העניין הזה של ההעצמה – הלילה הוא לפעמים שחור ולפעמים שחור-שחור, תבשילים מקראיים הם לפעמים האדום האדום הזה, הגבר הסטריאוטיפי הוא לעתים גבר-גבר. אתה אוהב אותה או אוהב-אוהב אותה? אבל בעברית עוד נעסוק.

יש שפות שבהן לטקטיקה הזאת יש משמעויות יותר מרוחקות, כאלה שיוצאות מתחום המילה עצמה. למשל, באיטלקית סיציליאנית ראיטרציה יכולה לסמל העצמת פעולה:

האיש מדבר-מדבר

במקרה הזה הכוונה היא שנושא המשפט מדבר יותר מדי, או שהוא מזיין את השכל בכישרון רב. עוד שימוש למבנה הזה הוא במיקום אירוע או מאפיין כלשהם על שטח נרחב:

חיפשתי אותך שוק-שוק

משמעו חיפשתי אותך בשוק, אבל גם חיפשתי אותך בכל השוק. עוד דוגמה היא "יש לו פרצוף פצעים-פצעים" – כל הפרצוף שלו מלא פצעים (אפשר לראות את זה גם בעברית תלמודית: "בשרו נעשה חידודים חידודים").

אבל אנחנו בתוך עמנו חיים (לפחות כשאנחנו לא בלימודים), ועברית מודרנית כפּרה עליה יצקה סמנטיקה מעניינת אף היא אל תוככי הראיטרציה התחבירית (בנוסף על אופציית ההעצמה שהזכרנו קודם, שדי תחומה לתבנית אינטונציה מאוד מסוימת, בה מדגישים את המילה שאינה הראש התחבירי של הצירוף; ובנוסף על הביטוי הקפוא אחד-אחד בהוראתו הלא-נפוצה מדי של "לקחת פרטים משתי רשימות לסירוגין").

המשמעות המוכרת, והפרודוקטיבית, והמגניבה, היא של "אחד-אחד", מה קוראים ביידיש וואן ת'ינג אט א טיים [1]. כך, אם נאמר "עברתי על טיים-הליין של חידושי הניו יורק טיימס ציוץ-ציוץ", תהיה ברורה הכוונה "עברתי על כל ציוץ שם באופן פרטני, אחד אחרי השני". אם נאמר "אכלתי את האורז גרגיר-גרגיר", מתקבלת התמונה של אכילה מאוד איטית, כל פעם יש לי רק גרגיר אחד בהפה.

cows

פרה פרה (מקור: פליקר)

שימו לב שהיו כאן שני מרכיבים למשמעות. האחד, הכל דבר בתורו, "פרה פרה" אם תרצו, הוא בלתי נמנע. זו מטרת התופעה. כפועל יוצא, שם העצם החוזר חייב להיות ספיר, בן מניה, אחרת לא יהיה איך לעבור עליו ("שחיתי לאורך הבריכה מים-מים"???). השני הוא השלמות, או אולי יסודיות, של הפעולה המתבצעת, ככל שהיא נתונה בזמן עבר. יכול להיות שלא הספקתי הכל, אבל אז חובה עליי לציין זאת, ואפילו זה לא תמיד יספיק. "(אני עובר / ?עברתי) על טיים-הליין של שמעון ריקלין ציוץ ציוץ, בינתיים הגעתי רק עד מאי 2018". "?הילדה אכלה את האורז גרגיר-גרגיר עד שנמאס לה".

הטריגר לזה הפוסט הוא שזיהינו משמעות קשורה לזו של אחד-אחד, אבל איכשהו קצת שונה: כשהאלמנט החוזר הוא יחידת זמן, יש פתח לסמנטיקה אחרת. כשאני אומר "יום יום אני צריך להתמודד עם מה שעשיתי", אין פה באמת משמעות בדידה של אקט יומי, ומצד שני לא באמת משתמע שבכל יום ספציפי יש רגע ניתן לזיהוי שבו אני מתמודד עם אותו מעשה. הכוונה היא שבאופן כללי, מצב הנפש שלי הוא כזה שמכיל התמודדות, ואין חופשה מהנושא. אם משהו יזכיר לי את העניין, אאלץ להתמודד איתו. אם פספסתי ציוץ באותו טיים הליין, יצאתי טועה. אם פספסתי יום בתהליך ההתמודדות, לא ממש. באותה מידה, יכול להיות שבכל יום בדיד אני מתמודד עם העניין פעמים רבות. [במאמר מוסגר, לפעמים יום הוא רק יום: זוהר ארגוב תולש מהלוח דף יום-יום. בבירור, זהו אקט שקורה פעם אחת ביום, לא פחות ולא יותר.]

לימור מציעה פתרון לפלונטר: אם אפשר לתאר את טיים-הליין כמורכב ממקטעים של 280 תווים (גג!), כך אפשר לומר גם שהשעות ב"אני חושב עלייך שעה שעה" מורכבות כל אחת ממקטעים של שישים דקות – בפועל גם כל ציוץ נקרא על ידי יובל מילה מילה. במובן הזה, גם פיד הטוויטר וגם הזמן עצמו הם רצף: אחרי כל דקה באה עוד דקה, ואחרי כל ציוץ בא עוד ציוץ שממשיך אותו. מכאן שאירוע קריאת הציוצים הוא גם חלקיק וגם גל, ואפשר להתמקד בכל אחד מהאלמנטים – הרצף והמקטעים שמרכיבים אותו – לפי מה שמתאים לסיטואציה. התרגיל הסמנטי הזה נקרא refocusing, ואפשר לראות אותו גם באירועים שבהם נוסף פתאום עוד משתתף, כמו במשפט "רגע אחד לא השגחתי עליו והוא רץ לי לכביש". המשתתף הראשי באירוע הוא הזאטוט הנמרץ, אבל המילה לי מאירה בזרקור על הקורבן האמיתי בסיפור הזה: האמא המסכנה שלא מבינה במה חטאה שיש לה ילד כזה.

אז אם נקבל את העובדה שזמן הוא יצור מיוחד ומורכב בעולם המושגים שלנו, ושלא כל הדרכים הזמינות לנו לחלק אותו (לימים, לשעות, לדקות) הן שימושיות בהקשרים כמו "לחשוב על מישהי" או "להתמודד עם משהו", נוכל להבין את הצורך הזה בהגמשת תופעת החזרה, במקום להידרש למשמעות נוספת שלה.

המשך »

מזל שהשבוע לא חלף, כי אחרי שמצאנו שלילה מרובה אך תקינה, הגיעה העת לשלילה מיותרת כמו שצריך.

אני די בטוח ששמרית מאיר לא התכוונה ל"לא" הזה שם לקראת הסוף.

אין כאן שלילה מיותרת, כי לפחות לי נראה שהמינוסים יוצאים בסדר, אבל אלוקים שת.ישמור.

[הינד כובע לאורה בורה]

John Oliver Misses a Zeugma

Zeugmata Zeugmas are fun. We love them here on Dagesh Kal. Our inspiration at Language Log love them too (there's a list of posts here).

And yet, they might not be for everyone. Watch this snippet from John Oliver's August 5 show (17:17-17:34, or follow this link, or tell me how to embed non-YouTube videos on WordPress's new look).

I'm pretty sure the ad slogan mocked here is a moderately-clever zeugma on the verb try.

You see, to try (as in put to trial) a lot more often is a reasonable DA campaign promise (for those who are into that kind of thing). To try (as in, make an effort) harder fits just about any campaign.

Perhaps due to Oliver's (and his show's staff) low esteem of political ads, or the large variance between the frequency of the two meanings of try, or something I'm missing, he jabs at it as though both harder and a lot more often refer to effort.

 

בעבר הרחוק, כשהארץ רחשה ובחשה סביב חוק השואה הפולני (זוכרים במעומעם משהו כזה?) נקלעתי לציוץ חצי אוף-טופיק של רועי עידן:

התאמבוולנטי כהלכה. אני חושב שיש כאן כמה תופעות לשוניות אפשריות, וכל אחת מהן אפשר לקחת בדיוק למסקנה הפוכה לגבי מטרות הפרסומת. עליי לציין שלא שמעתי את הפרסומת עצמה וייתכן שהאינטונציה מצביעה לכיוונים מסוימים ומבטלת אחרים, אז אם מישהו.י שמע.ה, אשמח לשמוע בהתגובות.

אם כן, נמנה:

  1. הראשונה היא הפרשנות של אדון צ'וריסו – "הנאצים" מתפקד כאן כביטוי תוארי מצמצם, כמו ש"הבתים הכחולים" לא מתייחס לכל הבתים אלא רק לחלקם, אלה שצבועים כחול. המסר שעובר כאן היא שמחברי הטקסט אכן מאמינים שלא כל הגרמנים היו נאצים וחשוב להם להבהיר את זה.
  2. פרשנות שנתן נתי טוקר בתגובה להציוץ היא שמטרת הביטוי השלם היא למקם אותו בזמן – הגרמנים בתקופה שבה הם היו נאצים (וזה מתאים לתפיסה שמשמעויות שתי המילים מתלכדות עבור התקופה האמורה), בהקבלה להביטוי "גרמניה הנאצית". עידן עונה לו "אז למה לא פשוט אומרים 'הנאצים', כולם יודעים מי הם היו?", שבעיני מקהה מהטיעון המקורי – אולי כולם יודעים, אבל שווה להזכיר, לא? אם היו אומרים רק "הנאצים" עוד היית אומר שמטשטשים את זהותם הלאומית, ואז כנראה גם ממשלת פולין היתה מגייסת אותך להסברה.
    עוד נקודה חשובה בפרשנות הזאת היא שהיא מונעת אי-הבנה לגבי מתי צולמו הצילומים – "הגרמנים" סתם יכולים להיות גם הגרמנים שאחרי המלחמה (ככל שהיה עוד מה לצלם במחנות הריכוז אחרי המלחמה). במאמר מוסגר, "הנאצים" לא באמת יכול להתייחס למישהו מתקופה אחרת, שכן צילום של מחנות הריכוז נתפס כמשהו שמתבצע מצד הגוף בעל הסמכות במקום (ולא, נאמר, ניאו-נאצים חובבי צילום בשנים מאוחרות יותר).
  3. מה שמוביל אותנו לפרשנות אפשרית אחרת, והיא דווקא שמדובר במעין מבנה תמורה (לא קלאסי כי לא צריך הפוגה, פסיקים), על משקל "הנאצים יימח שמם". כאן הקו של עידן אמור להיות הכי מרוצה, כי מתבצעת פה השוואה מוחלטת – הגרמנים הם הנאצים (או, לפחות, היו בתקופה הרלוונטית) ואין מה לבוא בטענות ליד-ושם.
  4. עוד נקודה היא שיש נופך, נאמר, לא-מקצועי בביטוי "הנאצים" לבדו. זה נשמע קצת שיחת-סלוני מדי, או קצת לא מתייחס לרפרנט המילולי שלו (ע"ע "השופט הזה, איזה נאצי"). לפי הגישה הזאת, מטרת השימוש בביטוי השלם היא דווקא להעניק כובד ראש לנושא המדובר.

בקיצור, הבו לי פוזיציה וארים איתה את העולם.

יש עליך לכתוב חיבור

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תלאביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריוניםנקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת עלידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי שושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלאזהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנםאולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנםאולםהאומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושהארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש בה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של הו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אוליאולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי הו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]