Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2014

אורה פלד נקש ספק-שואלת-ספק-מלשינה בקו החם של טוויטר: "יואל מרקוס נופל בפח השלילה הכפולה?". כך כתב מרקוס כשנכנסו לטהר ויצאנו מטוהרים (ההדגשה שלי):

2. כל אימת שאנו מצויים בעימות צבאי, נוצרת אותה בעיה: אנו יודעים איך מתחילים, אך לא יודעים איך יוצאים. או שיוצאים מוקדם מדי ולטווח קצר מדי. דבר אחד צריך להיות ברור הפעם. א': לא יוצאים מעזה בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות. ב': צריך לפעול למען פירוז עזה מטילים. יש נטייה לשכוח שעזה אינה ישות עצמאית, אלא מפלגה־תנועת טרור בשם חמאס, שהשתלטה על חלק מהטריטוריה הפלסטינית. האם מישהו מעלה בדעתו, שאופוזיציה כלשהי, בצרפת למשל, היתה תופסת טרירטוריה מסוימת ומשליכה את שוטרי הרפובליקה מהגגות ומשתלטת כך על חלק מהמדינה?

אורה מתכוונת לתופעה המתסכלת שבה מרוב שלילות לא רואים את היער. לתופעה הזו אפשר לקרוא שלילה כפולה או שלילה שגויה והיא תועדה יפה על ידי עמיתיי לבליגה (במיוחד פינטר) שתיעדו יותר שלילות כפולות מאשר יש לנו מלחמות בעזה.

שלילות רבות ומרובות מתקילות את מרקוס בפיסקה הזו, משל היו שאלות על המצב שמופנות לראש הממשלה במסיבת עיתונאים דמיונית. ובכן. למה התכוון המשורר? טוב, ברור למה הוא התכוון: שהתנאי ליציאה מעזה הוא כזה — אין יותר מנהרות. טיהרנו את כולן. אבל האם זה באמת מה שמרקוס כתב? בואו נבדוק. העניין מסובך במיוחד משום שיש כאן שתי פסוקיות: זו שמתארת מה שאנחנו יודעים, וזו שמתארת את מה שקרה בשטח.

יוצאים כשיודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים מעזה אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.
יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים בלי לוודא שהמנהרות מנוטרלות.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.

אבל עכשיו, חזיז ורעם, צצה לה שלילה בפסוקית המשועבדת.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות לא נוטרלו כולן.

כמעט! אבל שלילה אחת מיותרת הביאה למשמעות הפוכה. לא נורא, ננסה שוב בשנה הבאה.

[ת' לאורה]

Read Full Post »

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »