תושבי ארה"ב מתאהבים במתורגמני שפת הסימנים האמריקאית; ובארץ מקצצים

כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.

סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.

כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.

תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.

קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic

קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.

כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.

שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).

מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.

לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.

Read Full Post »

על השפה הפמיניסטית של מרב מיכאלי

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת

Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.

Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.

Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.

Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

על השפה העכשווית של מירי רגב כפיים

חברת הכנסת מירי רגב השתתפה אתמול בפאנל פוליטיקאים בבית הספר 'עמי אסף' ונשאה נאום בן חמש דקות שכבר הספיק לעלות לכותרות (וידאו בכתבה של מקו: מירי רגב: סתיו שפיר קומוניסטית, שלי יחימוביץ' הצביעה חד"ש). רוב התגובות שראיתי ברשת הופתעו מהתוכן המתלהם והמופרך, וכמה מהן קשרו זאת באיזושהי עילגות. זו לא מילה שאנחנו אוהבים לנפנף בה כאן סתם ככה, ולכן אבדוק מה היו הדברים היוצאים מן הכלל בנאום הקצר של ח"כ רגב.

1:18 "יש שמה את מספר חמש, יעקב פרי מסלקוּם". סלקוּם, כמו מיציבוּשי, בשיבוש נפוץ יחסית.

2:08 "גדעון סער הוא לא גנב. גלעד ארדן הוא לא גנב. בוגי הוא לא גנב. מירי רגב היא לא גנבה, בוגי לא גנב!" הצורה התקינה של שם העצם היא כמובן גנבת, וזו אכן שגיאה. אבל זו ודאי לא הפעם הראשונה שנתקלתי בטעות כזו (אפשר למשל לחפש "את גנבה" בגוגל). כשמדובר בחיות, למשל, הסיומת עשויה לבלבל: יעלה או יעלת? ארנבה או ארנבת? השאלה היא לא אם מדובר בחיות שונות וגם לא איזו צורה נכונה; הנקודה תהיה פשוט שהסיומות האלה עשויות לבלבל, ורגב נפלה באחת מהן. (ושימו לב להערה של א' בתגובות ולדברי האקדמיה בנושא)
אבל זה הסבר קל מדי, ויותר סביר שרגב השתמשה בכוונה באותו רצף צלילים, ganav, כדי ליצור המשכיות בין ארבעת הח"כים. האם זה היה בכוונה, אלתור של רגע או חוכמה שבדיעבד — זו שאלה שתחזור לאורך הרשומה הזו, ולא תהיה לי תשובה עליה.

2:20 "מדינת ישראל מדינה יהודית שבירתה ירושלים לנצח נצחים כפיים." זו אולי השורה המפעימה בכל הנאום: רגב בקושי עוצרת בין נצחים ובין כפיים, והקהל מגיב ומוחא כף בהתלהבות. האם זה חידוש של רגב? האם אנשים באמת מדברים ככה? הדרך היחידה להבחין בכך שהמילה כפיים אינה חלק מהמשפט היא שרגב מטעימה עם האצבע המורה כל מילה ומילה מלאת פאתוס במשפט הזה, ואז בכפיים האצבע מונפת אל-על.
הממיסט עמיר שיבי כבר הגיב עם מם מסדרת 'פה חשדתי': ואז היא אמרה "ירושלים יהודית לנצח נצחים כפיים". כאן חשדתי. והמגיבה דנה שרון הספיקה להעיר: ואז הוא אמר "כאן חשדתי". פה חשדתי.

3:03 "כי אם אנחנו לא נגן על עצמנו לא יהיה מי שיגן על עצמנו". מצד אחד, אפשר לומר שרגב כושלת כאן בשימוש בכינוי החוזר והצורה הנכונה היא לא יהיה מי שיגן עלינו. ואני נזכר כאן בסיפור על מ"כית הטירונות של ידידתי תמר, שאמרה לכיתה שלה ברגע של כעס "תרגיעו את עצכם לפני שאני ארגיע את עצמכם". אבל מצד שני, אפשר לומר שיש כאן הדגשה מכוונת של רגב. יש ספרות מקצועית שלמה על המצבים שבהם הפרות כאלה של חוקי הכינויים החוזרים אפשריות, והשימוש הזה בהחלט מתקבל על הדעת כהדגשה והשוואה.

3:10 "[אבו מאזן] שמדבר בעברית בשפה אחת, באנגלית בשפה אחרת ובערבית בשפה אחרת". כמובן שאבו מאזן מדבר בשפות שונות בשלוש השפות — אלה שפות שונות! אבל גם במקרה הזה, בין אם במתכוון ובין אם לא, הכוונה ברורה. אולי יש כאן כפילות, אבל לא עילגות. אפשר גם להבין את טענתה של רגב כך: הדברים שאבו-מאזן אומר לקהלים שונים נפרדים כל כך זה מזה שמובן מאליו שהוא משתמש בשפות שונות בשביל להביע אותם.

4:00 "מותר לי לדבר בשקט". רגב מבקשת משאר הפאנליסטים לא להפריע לה. מה שמעניין אותי כאן הוא השימוש בתואר הפועל בשקט במשמעות של 'בלי שיפריעו לי' ולא במשמעותו המילולית. זה כנראה נובע מכך שמייד קודם לכן רגב אמרה שהיא עצמה ישבה בשקט כשחברי הכנסת האנטי-ציונים דיברו.

4:43 "אנחנו רוצים לעשות את שיקום שכונות". שיקום שכונות הופך כאן לשם של פרוייקט, ובהתאם זוכה למילת היחס את.

5:20 "מי שהחזיר את גלעד שליט הביתה היתה נתניהו". נראה לי שכאן רגב מתבלבלת אחרי שהיא דיברה על מפלגת הליכוד ועל המדינה, וממשיכה עם ההתאמה בנקבה. אולי יש כאן גם בלבול בעיבוד הפונולוגי בגלל ה-ת' בשמו של נתניהו.

6:40 "זאת המדינה שלנו. תפקידנו לשמור עליה עם חברי כנסת ציוניים שבעד מדינה יהודית דמוקרטית". רגב מבטאת את המילה שבעד "שֶבָּד" (shebaad). לא נראה לי שזו ההגייה הטבעית שלה, ואני לא יודע עד כמה ההגייה הזו נפוצה. אולי היא מדלגת על הברה בלהט הרגע. מעניין.

זה סיכום חומר הראיות, ולדעתי יהיה קל מדי להתייחס לזה כעילגות. אמנם מדובר בנאום דמגוגי לעילא אבל הרקורד של ח"כ רגב לא נותן סיבה לחשוב שהיא אשפית בשימוש בשפה, אז לא הייתי אומר שהיא מנסה להתחנף לתיכוניסטים בשפתם. זו פשוט שפה רגילה, עכשווית, יומיומית, ולמי שחושב שרגב עילגת כדאי להתרגל לזה.

אני מתחמק כאן לחלוטין מהשאלה "מיהו עילג". עבורי מדובר באיזושהי מסה קריטית שאני מעדיף לא להגדיר בשלב זה. אמרתי לא מזמן שפוסט פייסבוק של אלי ישי הוא עילג, ושם באמת היו שגיאות רבות בפסקה אחת. אבל רגב מדברת עברית עממית בסדר גמור בנאום הזה, במיוחד עבור מדינה שהחינוך נמצא במרכז סדר העדיפויות שלה כפיים.

Read Full Post »

הדף להתנועה

סיפור השבוע בפוליטיקה הוא כנראה מעברו של עמיר פרץ מהעבודה להתנועה של ציפי לבני. או לַתנועה של ציפי לבני. או לַ'תנועה' של ציפי לבני. רגע, איך אומרים את זה?

יידוע זה עניין מסובך. אחת התופעות האהובות עלינו במערכת 'דגש קל' היא היידוע המיותר, שמוגדר באופן רופף כהצמדת יידוע לשמות כמו במקרה "הפייסבוק" או "הטוויטר" או הותרתו במקומו לאחר מילות יחס כמו "להאשכנזים" או "בהארץ". וכך, בן לי בדק מה עובר על רני רהב, אני התחקיתי אחר שורשי התופעה בעזרת מגיבינו, ויובל קרא משהו באינטרנט ועשה צילום מסך. התופעה גם גרמה לנו לקרוא למדור המכתבים למערכת שלנו "מכתבים להעורך".

בדיוק כשנדמה היה שלא נותרו שיאים לשבור, מסתבר שהתופעה מתפשטת: הרשו לי להציג דף פייסבוק סאטירי שנתקלתי בו השבוע, הדף. בניהול ציפי לבני. העמוד הזה בא ללעוג לתנועה שצצה בן-לילה, ואחת השיטות הנפוצות בו היא היידוע המיותר. אם תחליטו להקדיש לו כמה רגעים מזמנכם תוכלו למצוא שם דוגמאות שיספיקו לשמונה ימים, למשל פניתי ל'מירי פסקל לראשות הממשלה' שתתמודד על משבצת המזרחי אצלנו בהוועדה המסדרת

או ותודה להשמואל חסון שהכין את הסטיקר. כבר שלחתי לו פקס עם הצעה להשתבץ אצלנו במקום ה22 בהרשימה של הסיעה. של התנועה. בראשות ציפי לבני (זאת אני).

או לנוחיותכם, מצורפת הרשימה המלאה של הסיעה של התנועה בראשות הציפי לבני (זאת אני). שימו לב שבמקום השביעי נמצאת מישהי שלא עברה אלינו מקדימה, המירב כהן היקרה ואנו מאחלים לה המון!

Read Full Post »

מצגת של אותי בת-אל על מורפולוגיה בעברית ובאנגלית

הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.

Read Full Post »