שטף תשדירי התעמולה תפס אותי לא מוכן השנה, ואני מודה שהתקשיתי לעמוד בקצב הדאחקות של ביבי ושות'. אבל שני סרטונים של הרשימה המשותפת מעלים על ראש שמחתנו את תופעת הדיגלוסיה: ההפרדה בין שפה תקנית לשפה מדוברת.
בסרטון החביב הבא מגיעים מנהיגי שלל מפלגות בזה אחר זה ומציקים למשפחה הממוצעת באמצע ארוחת השבת, עד שמגיע אימן עודה מהרשימה המשותפת ועושה סדר. כשאב המשפחה מציע לו כיסא, עודה משיב: "תביא חמישה עשר כיסאות" (חמישה עשר מנדטים). אבל מי אומר "חמישה עשר" בימינו? עודה אומר.
זה לא מקרה שדווקא הערבי, "האחר", מדייק בהתאמה במין ובמספר. רבות כבר נאמר בנושא, במיוחד בהתייחס לשפתו של זוהיר בהלול, ולא איכנס לעניין כאן. באופן כללי נראה שמדובר בשילוב בין החובה שחלה על תלמיד ערבי להצטיין במיוחד בשביל להגיע להישגים כלשהם בחברה היהודית, עם איזושהי התרסה שדווקא מי שמגיע מבחוץ מדבר עברית מדויקת יותר מהיהודי. אפשר להתחיל למשל עם הראיון הקצר הזה עם בהלול (שלא נכנס לפן הפוליטי-החברתי).
בסרטון נוסף של הרשימה המשותפת אנחנו עוברים לערבית וזוכים לראות הפרד קלאסית בין עברית מדוברת לערבית ספרותית:
מה שמשך אותי במיוחד הוא העובדה שהדרדסים משוחחים בערבית מדוברת מקומית, בעוד ליברמן ובנט מדברים בערבית ספרותית (ונדמה לי שהמבטא של בנט "משוכנז" מעט). בדקתי בכמה סרטונים מדובבים לערבית של הדרדסים באינטרנט, וזו לא הפרדה שקיימת במקור בין הדרדסים וגרגמל: בטלוויזיה כולם מדברים בספרותית. מצד אחד, אני מניח שהדרדסים אמורים להישמע אותנטיים יותר ואילו ליברמן ובנט ממסדיים ומנוכרים. מצד שני, אני לא חושב שבת דמותה של יונית לוי אמורה לעורר אנטגוניזם מיוחד.
ואם הדיגלוסיה היא הדבק שמחבר בינינו, דיינו.
דגש קל 