[פוסט אורח מאת שאולי לב]
במסגרת מחקר שאני משתתף בו כעוזר, עלי לנתח מדגם של פסוקים מהתנ"ך. לאחרונה נתקלתי בקטע הבא ממשלי, פרק כג, לא –לג:
אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:
הפסוקים מוכרים לנו מהביטוי "נתן עינו בכוס", שמשמעותו "שתה אלכוהול, השתכר". כלומר, הביטוי משלב בתוכו שתי מטונימיות: העין מייצגת את האדם השותה, והכוס מייצגת את המשקה האלכוהולי. הביטוי נקרע מתוך פסוק ל"א, כחלק מדבר תוכחה כנגד שתיית אלכוהול. הצירוף "יתהלך במישרים" מפורש בתלמוד כך: "כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור" (ת"ב יומא עד ב'). רש"י מפרש כך: "המרבה שכרות כל עבירות דומות לו למישור כל הדרכים ישרים בעיניו". לפי פירושים אלה, משמעות הפסוק במילותינו שלנו היא בערך כך: "אל תתפתה ליין האדום, כי מי שנוהג להשתכר, מפסיק להבחין בין טוב לרע".
עיון דקדקני בקטע, מגלה כי לפנינו ביטוי שנטבע, בשל טעות בהבנת התחביר והלקסיקון המקראיים, במשמעות שונה מזו המקורית. רגישות תחבירית לרצף הפסוקים תגלה, כי הדובר משתמש בגוף שני כאשר הוא פונה אל הנמען: אל-תרא, עיניך יראו זרות, לבך ידבר תהפוכות. על היין הוא מדבר בגוף שלישי: כי יתאדם. אם מבינים את המשפט "כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים" במובנו היום, כמשפט תוכחה המנוסח בכוונה בגוף שלישי, עולה השאלה, מדוע התחביר לא עקבי? מדוע הדובר חוזר לדבר בגוף שני כאשר הוא מאיים על הנמען "עיניך יראו זרות וליבך ידבר תהפוכות"? מנקודת מבט של דוברי עברית מודרנית, אנחנו נוהגים "לעשות הנחות דקדוקיות" למספר המקראי, ומקבלים בהבנה ניסוחים תחביריים קשים. פעמים רבות, יש סיבות טובות לעשות זאת, אבל במקרה הזה נראה שמקור הטעות היא דווקא התעלמות ממשמעות של המילה "עין", שהיתה יחסית נגישה בתקופת המקרא, ומאז, כנראה, פחות. יש להבין כאן את "עין" לא כאבר הראייה, אלא במשמעות "מראה", כמו בדוגמאות בקישור הזה. בעברית של ימינו נותר זכר למשמעות זו בביטויים "כעין" ו"מעין", שמשמעותם "כמו". סביב הפירוש של המילה "עין" כאבר הראייה, נוצרה משמעות הביטוי כולו כפי שהוא מוכר לנו היום. אם חוזרים לפרש את המילה "עין" כ"מראה", מגלים שהתחביר המקראי עקבי ומסודר במקרה הזה: כל מה שמנוסח בגוף שלישי, מתייחס אל היין, ולא אל אדם ששותה. כלומר, מה ש"נותן עינו בכוס" הוא היין, ולא השתיין. היין נותן את מראהו, את צבעו, לכוס, כאשר הוא נמזג לתוכה. היין הוא הנחש והצפעוני, והיין הוא זה ש"מתהלך במישרים".
חיזוק לכך שייתכן והכוונה המקורית של הפסוק היא אחרת, קיבלתי מתרגום התנ"ך לאנגלית של מכון ממרא. הפסוק מתורגם כך:
Look not thou upon the wine when it is red, when it giveth its colour in the cup, when it glideth down smoothly: At the last it biteth like a serpent, and stingeth like a basilisk: Thine eyes shall behold strange things, and thy heart shall utter confused things:
גם התרגום הלטיני, הvulgata, מתרגם את הפסוק במובנו המילולי, ולא המטאפורי:
Ne intuearis vinum quando flavescit, cum splenduerit in vitro color ejus; ingreditur blande:
אבל נותר עוד קושי. מה פירוש "מתהלך במישרים"? האם אפשר להבינו כפי שהבינו המתרגם לאנגלית?
כאן נחלצים לעזרתי שניים מגיבורי התרבות של ימינו: מאיר אריאל, וקוזמו קריימר. מאיר אריאל הלחין את עשרת הפסוקים הראשונים של פרק ז' בשיר השירים, וביצע אותו באלבום "ירוקות" תחת השם "שיר גנוב". אלמלא הוא, לא הייתי מכיר את פסוק י':
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
כלומר, זוהי הגרסה המקראית ל"יורד חלק בגרון", תכונה של משקה איכותי.
מי שזוכר את קריימר עושה פרסומת לויסקי "הניגנס" נזכר ש"הולך" מתורגם ל "go", מה שאולי עזר למתרגם לאנגלית לשמור על האינטואיציה שקושרת את "יתהלך" ליין. גם אם לא, תמיד מצחיק.
זהו, אם כן. פיצוח: הפסוק הראשון מתייחס כולו לתכונותיו המפתות של היין; האודם, המראה העז הנשקף מן הכוס, הנוזל המגרה והנעים ללגימה. רק בפסוק הבא מתחיל תאור תכונותיו הערמומיות והשליליות של האלכוהול. תודו שלא חשבתם..
בעברית ישנם עוד כמה ביטויים שעברו תהליך דומה של שינוי משמעות, שנובעת מהבנה שונה של המקור המקראי, למשל:
"קול קורא במדבר" (ישעיהו מ' ג') במקור: קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ, ולא במשמעות של ימינו, הכרזה נרגשת שלא מקשיבים לה.
"קול ברמה נשמע" (ירמיהו ל"א י"ד) כשהפסוק מתייחס לעיר "רמה" ולא לעוצמת הקול.
"אדם לעמל יולד": איוב ה' 7: כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל: כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף: עמל כאן במשמעות של "סבל", ולא במשמעות הקיבוצניקית ששגורה בימינו.
דוגמה מרתקת נוספת היא גלגולו של הביטוי "כי האדם עץ השדה", במקור מספר דברים, פרק כ', י"ט: כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:
הביטוי מובן לנו כממשיל את עץ השדה לאדם (או להפך), ומעניק לו תכונות אנושיות, שעל כן אין להתאכזר לעצים בזמן מלחמה. אולם יש להבין את חלקו האחרון של הפסוק כשאלה רטורית: "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?" האם העץ הוא אדם, שיכול להתמודד איתך ולהלחם בך? מה שמקשה על הבנה אינטואיטיבית הוא החלפת סדר המרכיבים במשפט. הנושא התחבירי הוא עץ השדה, והאדם הוא הנשוא, ולא להפך. הפסוק מדגיש דווקא את השוני, ולא את המשותף, בין העץ לאדם, כמקור הציווי לא לפגוע בעץ השדה ("תג מחיר", מישהו?).
אז למה זה מעניין? כי הביטויים והפתגמים האלה מלמדים עד כמה השפה נתונה, כתכונה מהותית ולא כתוצר לוואי מקרי, לאי הבנה ולשינויי משמעות, ולא רק ממרחק אלפיים חמש-מאות שנה של ימינו, אלא כבר מתקופות קדומות יותר, קרובות יותר למקור. השימוש שהדוברים עושים בלקסיקון הקיים של השפה הוא לצרכיהם שלהם, ולא תמיד הם מחוייבים להתייחס למקור ולהיות נאמנים לו, במיחד כאשר השימוש החדש קורה במנותק מההקשר המקורי שבו נאמרו הדברים. לפעמים, התוצאה של שימוש שכזה היא שינוי מוחלט במשמעות.
[שאולי לב הוא סטודנט לתואר שני בבלשנות באוניברסיטת ת"א, וחבר עמותת הפועל אוסישקין תל-אביב. רוצים גם אתם לפרסם פוסט אורח? נשמח, אנחנו בתקופת מבחנים.]
