Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ינואר, 2011

[פוסט אורח מאת שאולי לב]

במסגרת מחקר שאני משתתף בו כעוזר, עלי לנתח מדגם של פסוקים מהתנ"ך. לאחרונה נתקלתי בקטע הבא ממשלי, פרק כג, לא –לג:

אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:

הפסוקים מוכרים לנו מהביטוי "נתן עינו בכוס", שמשמעותו "שתה אלכוהול, השתכר". כלומר, הביטוי משלב בתוכו שתי מטונימיות:  העין מייצגת את האדם השותה, והכוס מייצגת את המשקה האלכוהולי. הביטוי נקרע מתוך פסוק ל"א, כחלק מדבר תוכחה כנגד שתיית אלכוהול. הצירוף "יתהלך במישרים" מפורש בתלמוד כך: "כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור" (ת"ב יומא עד ב'). רש"י מפרש כך: "המרבה שכרות כל עבירות דומות לו למישור כל הדרכים ישרים בעיניו". לפי פירושים אלה, משמעות הפסוק במילותינו שלנו היא בערך כך: "אל תתפתה ליין האדום, כי מי שנוהג להשתכר, מפסיק להבחין בין טוב לרע".

עיון דקדקני בקטע, מגלה כי לפנינו ביטוי שנטבע, בשל טעות בהבנת התחביר והלקסיקון המקראיים, במשמעות שונה מזו המקורית. רגישות תחבירית לרצף הפסוקים תגלה, כי הדובר משתמש בגוף שני כאשר הוא פונה אל הנמען: אל-תרא, עיניך יראו זרות, לבך ידבר תהפוכות. על היין הוא מדבר בגוף שלישי: כי יתאדם. אם מבינים את המשפט "כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים" במובנו היום, כמשפט תוכחה המנוסח בכוונה בגוף שלישי, עולה השאלה, מדוע התחביר לא עקבי? מדוע הדובר חוזר לדבר בגוף שני כאשר הוא מאיים על הנמען "עיניך יראו זרות וליבך ידבר תהפוכות"? מנקודת מבט של דוברי עברית מודרנית, אנחנו נוהגים "לעשות הנחות דקדוקיות" למספר המקראי, ומקבלים בהבנה ניסוחים תחביריים קשים. פעמים רבות, יש סיבות טובות לעשות זאת, אבל במקרה הזה נראה שמקור הטעות היא דווקא התעלמות ממשמעות של המילה "עין", שהיתה יחסית נגישה בתקופת המקרא, ומאז, כנראה, פחות. יש להבין כאן את "עין" לא כאבר הראייה, אלא במשמעות "מראה", כמו בדוגמאות בקישור הזה. בעברית של ימינו נותר זכר למשמעות זו בביטויים "כעין" ו"מעין", שמשמעותם "כמו". סביב הפירוש של המילה "עין" כאבר הראייה, נוצרה משמעות הביטוי כולו כפי שהוא מוכר לנו היום. אם חוזרים לפרש את המילה "עין" כ"מראה", מגלים שהתחביר המקראי עקבי ומסודר במקרה הזה: כל מה שמנוסח בגוף שלישי, מתייחס אל היין, ולא אל אדם ששותה. כלומר, מה ש"נותן עינו בכוס" הוא היין, ולא השתיין. היין נותן את מראהו, את צבעו, לכוס, כאשר הוא נמזג לתוכה. היין הוא הנחש והצפעוני, והיין הוא זה ש"מתהלך במישרים".

חיזוק לכך שייתכן והכוונה המקורית של הפסוק היא אחרת, קיבלתי מתרגום התנ"ך לאנגלית של מכון ממרא. הפסוק מתורגם כך:

Look not thou upon the wine when it is red, when it giveth its colour in the cup, when it glideth down smoothly: At the last it biteth like a serpent, and stingeth like a basilisk: Thine eyes shall behold strange things, and thy heart shall utter confused things:

גם התרגום הלטיני, הvulgata, מתרגם את הפסוק במובנו המילולי, ולא המטאפורי:

Ne intuearis vinum quando flavescit, cum splenduerit in vitro color ejus; ingreditur blande:

אבל נותר עוד קושי. מה פירוש "מתהלך במישרים"? האם אפשר להבינו כפי שהבינו המתרגם לאנגלית?

כאן נחלצים לעזרתי שניים מגיבורי התרבות של ימינו: מאיר אריאל, וקוזמו קריימר. מאיר אריאל הלחין את עשרת הפסוקים הראשונים של פרק ז' בשיר השירים, וביצע אותו באלבום "ירוקות" תחת השם "שיר גנוב". אלמלא הוא, לא הייתי מכיר את פסוק י':

וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

כלומר, זוהי הגרסה המקראית ל"יורד חלק בגרון", תכונה של משקה איכותי.

מי שזוכר את קריימר עושה פרסומת לויסקי "הניגנס" נזכר ש"הולך" מתורגם ל "go", מה שאולי עזר למתרגם לאנגלית לשמור על האינטואיציה שקושרת את "יתהלך" ליין. גם אם לא, תמיד מצחיק.

זהו, אם כן. פיצוח: הפסוק הראשון מתייחס כולו לתכונותיו המפתות של היין; האודם, המראה העז הנשקף מן הכוס, הנוזל המגרה והנעים ללגימה. רק בפסוק הבא מתחיל תאור תכונותיו הערמומיות והשליליות של האלכוהול. תודו שלא חשבתם..

בעברית ישנם עוד כמה ביטויים שעברו תהליך דומה של שינוי משמעות, שנובעת מהבנה שונה של המקור המקראי, למשל:

"קול קורא במדבר" (ישעיהו מ' ג') במקור: קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ, ולא במשמעות של ימינו, הכרזה נרגשת שלא מקשיבים לה.

"קול ברמה נשמע" (ירמיהו ל"א י"ד) כשהפסוק מתייחס לעיר "רמה" ולא לעוצמת הקול.

"אדם לעמל יולד": איוב ה' 7: כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל: כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף: עמל כאן במשמעות של "סבל", ולא במשמעות הקיבוצניקית ששגורה בימינו.

דוגמה מרתקת נוספת היא גלגולו של הביטוי "כי האדם עץ השדה", במקור מספר דברים, פרק כ', י"ט: כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:

הביטוי מובן לנו כממשיל את עץ השדה לאדם (או להפך), ומעניק לו תכונות אנושיות, שעל כן אין להתאכזר לעצים בזמן מלחמה. אולם יש להבין את חלקו האחרון של הפסוק כשאלה רטורית: "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?" האם העץ הוא אדם, שיכול להתמודד איתך ולהלחם בך? מה שמקשה על הבנה אינטואיטיבית הוא החלפת סדר המרכיבים במשפט. הנושא התחבירי הוא עץ השדה, והאדם הוא הנשוא, ולא להפך. הפסוק מדגיש דווקא את השוני, ולא את המשותף, בין העץ לאדם, כמקור הציווי לא לפגוע בעץ השדה ("תג מחיר", מישהו?).

אז למה זה מעניין? כי הביטויים והפתגמים האלה מלמדים עד כמה השפה נתונה, כתכונה מהותית ולא כתוצר לוואי מקרי, לאי הבנה ולשינויי משמעות, ולא רק ממרחק אלפיים חמש-מאות שנה של ימינו, אלא כבר מתקופות קדומות יותר, קרובות יותר למקור. השימוש שהדוברים עושים בלקסיקון הקיים של השפה הוא לצרכיהם שלהם, ולא תמיד הם מחוייבים להתייחס למקור ולהיות נאמנים לו, במיחד כאשר השימוש החדש קורה במנותק מההקשר המקורי שבו נאמרו הדברים. לפעמים, התוצאה של שימוש שכזה היא שינוי מוחלט במשמעות.

[שאולי לב הוא סטודנט לתואר שני בבלשנות באוניברסיטת ת"א, וחבר עמותת הפועל אוסישקין תל-אביב. רוצים גם אתם לפרסם פוסט אורח? נשמח, אנחנו בתקופת מבחנים.]

Read Full Post »

שוב תקופת בחינות, שוב צריך הסחה מהספרים, הפעם דווקא באמצעות בליגה, ולו בגלל החשש הגובר שדגש קל הופך אט אט לסניף של לינגוויסטליסט (אגב, איך קהילת השודדים משתפת את תוצריה? בליסטימליסט, כמובן). אז נפנק במשהו על תיקון-יתר, או היפרקורקציה בלע"ז, נושא קרוב ללבי במיוחד שאפילו הכנתי עליו הרצאה (שנגנזה) ועבודה סמינריונית (שלא), ונחזור למרחבי הילברט.

דוגמה לפני שתֹאבדו. הדוגמה, ליתר דיוק ובטחון. ובגרסה שאני מכיר, כי אני קובע: מעשה בשדר רדיו שהתחיל שאלה במילים (משועתק, כן?) "למה כל קצין וחצין חושב שהוא (…)", ובמאזין שהתקשר זמן קצר לאחר מכן ושאל "למה כל קריין וחריין חושב שהוא יודע עברית?".

עוד קצת הקדמה: לאור ההצלחה המהדהדת של השימוש הקודם בטקטיקת העצלנות, גם הפעם לא אצא מגדרי למצוא דברים שכבר אמרו על הנושא ברשת. אם יש, תלנקקו. אני רק זוכר שראיתי שרשור בהנושא בפורום של תפוז, ושכ-90% מהדוגמאות שבו בכלל לא היו תיקון-יתר. למעשה, סביר להניח שדנּו בנושא בתגובות כאן בעבר. אבל רק איתמר זוכר דברים כאלה. טוב, זהו, חסל הקדמות (אבל לא דוגמאות! יהיו עוד).

ובכן: מה מבדיל בין סתם שגיאה (במובן הטהרני, של חריגה מכללים סמכותניים) לתיקון-יתר (שגם הוא שגיאה במובן הזה)? הגדרה שאולי תקלע היא שימוש בתופעה נדירה בשפה כשהנפוצה היא הנדרשת. או תחליפו ל-"יוצאת מהכלל" ו"הכלל" במקומות המתאימים. הסיטואציה היא דיבור במשלב גבוה, כזה הדורש ידע שלרוב אינו נרכש באופן טבעי אלא נלמד בגיל מאוחר, באופן דידקטי או על סמך שמיעה חופשית בהקשרים המתאימים, ונסיון לא-מוצלח להכליל את גורמי היוצאים מן הכלל.

בעברית של ימינו, הגורם הקבוע הוא כללי הדקדוק של העברית התנ"כית, כאשר המועדים להכללת-יתר הם קודם כל אלה הנוגעים לצליל ולמבנה בסיסי (כלומר פונולוגיים-מורפולוגיים, מתחת לרמת המילה). לעברית התנ"כית היה אוצר צלילים גדול בהרבה מזה שלנו עכשיו (רמז ממנו נשאר בהגייה התימנית, אבל ממש לא כולו), וגמישות קטנה הרבה יותר במעבר ביניהם. לא אתנגד לסברה שיש כאן מנגנון של פיצוי – עוני פונולוגי תחת עושר פונטי. ואיזה עוני: דוברי אותה עברית לא יכלו להגות צרור עיצורים בראש מילה, יותר משני עיצורים ברצף באמצע מילה, תנועה נמוכה (כמו a) ומיד אחריה עיצור גרוני, ועוד. עיצורים פוצצים טרום-ענבליים נאלצו בסביבות מסוימות להפוך לחוככים (וזה מה שאנחנו מכירים כבגדכפ"ת, או שם הבלוג) ולהפוך חזרה לפוצצים בעת הכפלת האורך (כלומר, בדגש חזק), ועוד ועוד ועוד. היום, לא רק שאין לדוברים בעיה להגות עיצור פוצץ בסביבה המחככת, והחוככים של גד"ת ממש נעלמו מהאוצר הפונטי, אלא גם הסביבות השתנו: דגש חזק לא מכפיל את אורך העיצור, וקו"ף כבר אינה עיצור בתר-ענבלי אלא התאחדה עם הכ"ף הוילונית (וילון זה מה שמאחורי החך ולפני הענבל, כלומר טרום-ענבלי). אז למה לעזאזל שדובר של היום יידע שכ"ף אחרי ו"ו החיבור צריכה להפוך לחוככת וקו"ף לא? כל קטין וחטין יודע שכ"ף וקחו"ף זה אותו דבר.

אז זה היה הסבר, ועכשיו לחלק הכיפי: דוגמאות שיובל ליקט. בראשן דווקא הצד האחר של ביטוי החיבור, והוא הו"ו עצמה. הבה נשים זאת על השולחן: צורת היסוד של מילית החיבור היא ו"ו שוואית. ככה כולכם מדברים ביומיום, אז אל תשחקו אותה. אם אתם מקריאים בטקס, או אם אתם מקריינים קטע וידאו בווינט (כ-ו-ל-ם שם טועים בזה) ויש ספק, תשאירו אותה עם שווא. בשורוק (זה u למי ששכח) היא תבוא רק לפני אות בומ"פ או אות שוואית, ובתנועות אחרות זה כבר למתקדמים, מי שיודע יודע, זה לא שיעור לשון פה. [עדכון 15/10: פה כן שיעור לשון.] יש גם הסברים פונולוגיים לגבי למה הכללים האלה היו דרושים בעברית מקראית, אם אתם מתעניינים אני אשלח לכם את עבודת הסמינריון ההיא. הרי הבטחתי דוגמאות. הרי הן באופן משורשר ובתעתיק נוח לקורא (כלומר, דומה לאנגלית. אבל ח' וכ' רפה זה x. כי יש גבול)

ushema. ukaasher. kol safa usafa. tzarfat ugermanya. usokrei da'at kahal. univxarei tzibur. uxi lama.

ואני נשבע (כמו גם בהמשך) שאף אחת מהדוגמאות לא נאמרה בציניות ובמודעות עצמית. רובן מסגל האוניברסיטה, שדרי וידאו וחרייני טקסים. lezixram ulixvodam נאמרה ע"י כבוד נשיא המדינה שמעון פרס בנאומו בהבונדסטאג.

הגדילה מכולן ו"ו החיבור בשורוק לפני ל': ulamrot zot הופיעה המון במדגם. גם ledaber ulaasot, וכאלה, מה שהביא אותי למסקנה (במסגרת העבודה ההיא) ש-ל' ממש הוכנסה ע"י הרבה דוברים מתקני-יתר לקטגוריה של בומ"פ, כלומר אות שלפניה תמיד ו"ו שרוקה, וזאת כתוצאה מהופעותיה התדירות בשווא בראש מילה (בגלל ל' השימוש והל' הפותחת את רוב שמות הפועל). כלומר, הם שמעו מספיק ברי-סמכא מבטאים ו"ו כ-u לפני ל', והניחו שמדובר בחוק. רק דוגמה אחרונה לפני שנמשיך – ulere'aya, שזו טעות למתקדמים כי היא בעצם נגררת מהטעות בהטיית ל' השימוש (צריך להיות velir'aya). הנה כי כן, לדובר עברית מודרני אין בעיה להגות שוואים נעים ברצף.

טעויות מז'אנר הקצין וחצין גם יש לי לרוב: ani pone lixhal hastudentim. nivxaru bixfida.

עוד מיליות שימוש: mexeivan. moshel baxipa. bafa'am harishona. (תודה לשלומי ששם לב שהם לא צריכים להיות בפסקה הקודמת), שבהם הסירו את הדגש מהכ/פ למרות שמיליות השימוש ה/מ דווקא צריכות דגש אחריהן (ועכשיו אני כבר לא בטוח שזה תיקון יתר, אבל קחו על הדרך), ולבסוף – נסלי ברדה בכתבתה (המוקלטת מראש, כן?) על השריפה בכרמל ב"המקור" גררה צורה חריגה של ה"א הידיעה גם למילה הבאה: heashan hesamix. אלא מאי? בעוד ע' קמוצה צריכה he לפניה, ל-ס' אין בעיה עם ha הסטנדרטי.

חידה לקהל: lesaver et haozen (במקום lesaber), זה תיקון-יתר או סתם טעות?

אז אמרתי שרוב ההיפרקורקציות הן פונולוגיות, אבל יש לי גם כמה אחרות. למשל לקסיקליות: התרגלנו בגיל צעיר ששם פרטי "אמור להיות" מלרעי, וכשהוגים אותו במלעיל זה חברי ולא תקני. כך נגררנו לטעות (בהקשרי משלב גבוה) בשמות כמו אֹהד ובֹעז, שהם ממשקל סגולי, כמו אֹהל ובֹקר. ודוק: כשאנחנו קוראים בתורה (ומי לא קורא בתורה?) אנחנו דווקא יודעים להגות את שמו של קֹרח (ההוא מעדתו) במלעיל. מעודי לא שמעתי, למשל, את הביטוי "עשיר כקורח" במלרע.

ותיקון-יתר תחבירי, שלצערי לא רשמתי לי את הדוגמה הקונקרטית אבל שמעתי כזו, הוא שימוש באות ה"א לשעבוד במקום שי"ן (שימוש נכון: "הקוביה המונחת בקצה השולחן") במקומות בה היא לא יכולה לחול. למשל, לפני פועל בעבר (אל תנסו את זה בבית). [לא בדיוק. ראו בתגובות]

תרגיל בית 2: מה לגבי שימוש בצורת ציווי כשצריך להשתמש בצורת עתיד? היפר או לא?

לפני שאניח אתכם לנפשכם, אפילוג (מעפן, כי בכל זאת האופרטור לא יחשב את הצמוד של עצמו. שזה די חבל): למה מותר לי, תארן שכמותי, למתוח ביקורת על שימוש של דוברים ילידים בשפה? הרי לא תתפסו אותי (אני מקווה) מתעצבן על שגיאות רגילות (שתי שקל, מישהו?). אבל תיקון-יתר מרגיז אותי, ומסיבה דומה לזה שטעויות ניקוד במקומות לא הכרחיים מרגיזות אותי. הסיטואציה היא כזו של גבהות, בואכה יוהרה. הדובר מנסה (בכוח) להפגין בקיאות בחוקים שהוא בבירור לא יודע ולא מבין. במקום לנקוט בגישה יותר מגננתית ולהעדיף את הצורה הפשוטה כשלא ברור מה צריך, הוא מעדיף פשוט להמציא כללים ולנסות להתרחק ככל האפשר מהדיבור ה"קלוקל" של היומיום. ואני אומר – או שתטרח ללמוד את הכללים האמיתיים ותדבר לפיהם, או שתאזור אומץ ותדבר כמו בן אדם.

Read Full Post »

האקדמיה ללשון טורחת על מילון מונחי תקשורת וביקשה מעיתונאים לחוות דעתם על המונחים המוצעים לפרק הראשון, שיעסוק בעיתונות כתובה. בראש הוועדה עמדו לקסיקוגרפי-העל רוביק רוזנטל ופרופ' רפאל ניר. וכך מסבירים בעין השביעית, שם ניתן לראות את הרשימה במלואה:

"מונחים עבריים בתחום העיתונות הכתובה נדרשו לעיתונות העברית עוד בשלהי המאה ה-19, והם נקבעו והשתרשו בתהליך טבעי בקרב אנשי המקצוע. ואולם עד כה לא נעשתה פעולת מינוח שיטתית בתחום", נכתב בהודעת האקדמיה ללשון. "ליצירת מילון מוסכם של מונחים נודעת חשיבות מיוחדת הן לצורכי ההוראה בבתי-הספר הרבים לתקשורת, הן לשימושן של מערכות העיתונים המעוניינות בהאחדת המינוח בתחומן".

בָעין מזכירים שהאקדמיה תשמח לשמוע תגובות. לי אין תובנות של ממש על הרשימה, אז אסתפק במספר הערות ואשלח אתכם להדיין בתגובות.

  • דמה/dummy – אני אוהב את התשמוץ הזה. הוא יפה בין היתר כי המילים demi ו-dummy על צורותיהן השונות בשפות אירופאיות באמת לא נובעות ממקור משותף.
  • המשך/jump – בבלוגים בעברית כבר נהוג לכתוב "קפיצה" (או "קיפול", שזה כבר fold). אולי אפשר ללכת על התרגום המילולי.
  • סנונית/scoop – רעיון נחמד. אני בספק אם זה יתפוס, אבל כך או כך כנראה שמדובר בתרגום המקורי ביותר ברשימה. (וגם רציתי לציין שחיפשתי, לשווא, קליפ ביוטיוב של יעקב מלון מהחרצופים אומר "סקווופ". אולי אם אחפש 'חרצופים חרשות סנונית'?)
  • מאמר דעה, עמודי דעות/op-ed – האקדמיה נפלה כאן באטימולוגיה המתבקשת, לפיה המובן הוא opinion-editorial, ולא כך היא. עמודי הדעות הופיעו בעמוד שמול מאמר המערכת, ובעצם המונח היה opposite-editorial (כפי שלמדתי, אני חושב, מהרצאתו המוקלטת של יואב קרני).
  • ובאופן כללי, החבר הממסטר מציין שלא מעט מונחים מתורגמים כאן כצירופים. הוא צודק.
[תודה ל הלשין: עידוק]

Read Full Post »

החוג לבלשנות של אוניברסיטת תל-אביב (שם אני ממסטר לי להנאתי) פתח השנה סוויטת קורסים בנושאי בלשנות חישובית: בלשנות חישובית מתחילים + מתקדמים, קורס בשפות פורמליות (שניתן בעבר וחזר השנה) וסמינר. המרצים בקורסים הללו הם דר' רוני קציר ופרופ' פרד לנדמן.

התשע"ב הבאה עלינו לטובה מבשרת תוכנית לימודים חדשה בשם בלשנות חישובית, שמשלבת את הקורסים האלה עם מערך משופץ של המסלול הדו-חוגי הרגיל של בלשנות (פטור מחלק מהקורסים, הקדמת אחרים) ושילוב מערכת שעות מלא עם המסלול הדו-חוגי של מדעי המחשב. מומלץ למי שמתעניין בשפה ומחפש את הצד היישומי-מחשובי שלה.

לפרטים נוספים (מעבר להקישור לעיל), וגם למי שמתעניין בשאר התוכניות בהחוג (או בשאר החוגים בהאוניברסיטה, אבל זה שולי), אפשר להגיע להיום הפתוח בבניין גילמן ב-11/02/2011. כן כן, הפלינדרום שהוא יום השנה להקרנת הבכורה של "אסקימו לימון" בישראל.

[עדכון 19/1: הוד מתרגליותו עזר ראסין מוסר שהוא ישהה במהלך היום הפתוח בבניין שרייבר דווקא, ושם יוכל לתת מידע על המסלול]

Read Full Post »

כמה אירועים מעניינים שמתרגשים עלינו לכבוד שפת השנה בעברית שאנחנו בעיצומה.

כנס ראש הממשלה לשפה העברית ראשון לציון

ובכן, מדובר בכנס על השפה העברית, בחסות ראש הממשלה, בעיר ראשון לציון. הוא ייערך בשבוע הבא, מיום שלישי עד יום שישי, 18-21/1/11. התוכנית אקלקטית למדי: מוזיקה, לשון, ספרות וחינוך. חדי העין והמעורים בנעשה ישימו לב שאין שם הרבה בלשנים. נו טוב.

המושבים שנראים מעניינים במיוחד: פאנל לשונות היהודים בהשתתפות תע"ג, פאנל שפות סימנים והקהילה החירשת (נראה מרתק, אבל אני משוחד) ואף יום עיון למורות לעברית. מה הסיכוי שיעלו שם אותם הנושאים שעלו ביום העיון של החוג לשון העברית בחיפה בחודש שעבר?

מטמון במוזיאון הכט

מוזיאון הכט עורך תחרות עיצוב כרזות למבקריו הצפוניים הצעירים (כיתות ד'-ט'): ניב ומילה מסתתרים בתערוכה. החוקים פשוטים: על הכרזה לשלב ביטוי בעברית עם מוצג מהמוזיאון. מעניין איזה רעיונות יהיו לזאטוטים (ולהוריהם).

וגם ערבית

אמנם שנת השפה העברית, אבל לא נשכח את הערבית. "רתם" כותבת בבלוג ארץ האמורי על ערבית כחלק מחייה: שפה זרה, שפה לצרכי עבודה, שפה שכולה נאמנות ותשוקה. בתגובות נפרש הדיון למספר כיוונים נוספים.

[ת' ליונתן]

Read Full Post »

טוב, נראה ששאר המדגישים בתנומת חורף (חלקם אפילו בתנומות של כמה חורפים)* ולכן אתן לכם, הקוראים, את 7.07 האגורות שלי על אחת ה"תועבות" של שפת העמך-של-היום: גוף ראשון עתיד.

התיאוריה האחת ששמעתי מדברת על זה ש"אני יגיד" נשמע כמו "אני אגיד", ובגלל ש"אני" נמצא בהמון מקרים לפני הפעלים האמורים, נדבקה אליו הצורה עם ה-י', מין הטמעות שכזו. אני קצת מחליק על עמדה זו, בעיקר כי אני שומע את הצורה המון גם בלי ה"אני" הקודם, או עם מילים חוצצות באמצע (דוגמאות בולטות מהשבוע האחרון: "אני כבר יחליט", "אני עוד ידבר איתך על זה", "אני, למשל, יעשה את זה ככה").

מה אני אומר? (ואם אמרו את זה קודם, וכנראה אמרו, סתם אין לי כוח לחפש, איזה כיף לא להיות ז'ורנל) שיש כאן מקרה של ביטול הבחנה מיותרת. בעברית מותר להשמיט כינוי גוף ראשון או שני מנושא המשפט בעבר ובעתיד (זה נקרא פרו-דרופ. ספרדית, איטלקית וצ'כית הן כאלה, למשל – ואצלן זה חל גם על גוף שלישי, וגם על הווה). בעברית מודרנית זה נשאר בלי בעיה בעבר – "אמרתי לך", "עשית כבר מקלחת?", "אחותך דוברת ילידית". בעתיד, אפעס, נהיה אליטיסטי מדי להגיד "אתקשר אליה אחר כך". צריך "אני" בהתחלה. אז אם ממילא דוחפים תמיד את ה"אני" לשם, מה הטעם בצורה מיוחדת לגוף ראשון? שיהיה כמו בבינוני, שיש רק צורה לפי המין והמספר (אני בולג, אתה בולג, הוא בולג), ונגמור עניין. אני ינווט, אני יקבע, אני ינהיג. (וביבי).

ומה לגבי גוף שני בעתיד? נו, זה ממילא כבר מתאחד עם ציווי, ולא צריך כינוי גוף ("תכניסו אותי", "תצא בחוץ").

גילוי נאות לסיום: אני משתמש די הרבה בצורה הזו, בכוונה ובכתב, בעיקר כי מעניינות אותי התגובות אליה. עד כה הן נעו בין עילפון לבין איומים בגרימת נזק גופני. קשה למצוא תופעה בשפת הרחוב שגורמת ליותר אנטגוניזם מאשר "אני יעזור לך" ושות'. וראו טוקבק 56 כאן. נראה לי, שמעכשיו כל מי שיבלע את הפתיון בצ'ט או במייל יקבל קישור לרשומה זו. שלום לך, מקבל קישור יקר.

* נכתב לפני שאיתמרק כתב סוף סוף את הזה עם הפיטבול (ואגב, הוא כתב שם שאני הייתי מקשר לויקיפדיה. אבל אני הייתי מקשר לזה)**. חבל, היה לי רצף לא רע

** והשתמש במשפט שביל הגן שהצעתי בשביל הטאגליין הזמני. "הנשיא קצב את עונשו יקבל" זה שביל-גן משאול ממש, כן? שלא יהיו ספקות.

Read Full Post »

המצלמה המשוטטת של דגש קל ממשיכה לתור אחר שלטים מסקרנים. הנה שלושה שהעליתי בחכתי לאחרונה.

פיטבול? אני מניח שלברוח מכלב כזה זו פעילות ששורפת קלוריות רבות אם שורדים אותה, אבל לא נראה לי שזה הסגנון של סטודיו סי. הם התכוונו ל-fitball כמו זה שגברת קלי בתמונה יושבת עליו. איך בעצם קוראים לזה בעברית? אין לזה שם צברי? אני לא יודע איך הייתי משנה את המודעה הזו, ואולי בכלל לא צריך.

ואם כבר יכולות קופירייטריות גרועות (שלי, שלי):

פיצה דקקקה? איך מבטאים את זה? כמו "קקה"? טוב, כנראה שלא. הניחוש שלי הוא שזה נסיון לתת ביטוי אורתוגרפיה (שבכתיבה) להדגשת הקו"ף, ובעצם: "דה-קההההההה". גם כאן אני לא יודע איך אפשר היה לכתוב את זה כדי שיהיה יותר ברור, אם בכלל היה צריך.

ועוד ריבוי אותיות מבלבל התקבל ממתחרה בתחום המזון המהיר:

איך מבצע שולטת אם מבצע זה בזכר? כי בורגראנץ' ניסו להיות מאגניבים ולכתוב "שולתתת!!1!אחד" כמו שהילדים של היום כותבים, אבל שכחו להוציא את הטי"ת. לא נורא, בשביל הערות מועילות כאלה אנחנו כאן.

Read Full Post »