דורון קרמר, בפוסט שאני לא ממליץ לקרוא, כותב במשפט (שאני גם לא ממליץ לקרוא, אבל די אין לכם ברירה כבר):
והייתי דוחף את הלשון שלי לאוזן של אבי לוזון תוך כדי זה שהוא דוחף את שלו לזו של דידייה דרוגבה.
שפה זה דבר מרשים. שימו לב מה קורה כאן: יש שתי לשונות, וכל אחת מהן נדחפת לאוזן אחרת, ועם זאת אין צורך לציין את שמו של אף איבר במלואו יותר מפעם אחת! הכינוי הרומז "זו" מחזיר אותנו לאוזן של אבי לוזון כדי לדעת שמדובר דווקא באוזן של דרוגבה, ובשביל הלשון של לוזון אפילו לא צריך כינוי רומז: כינוי השייכות "שלו" מספיק כדי ליצור את הניגוד שבין לשונו של האני-השר לזו של לוזון.
ההקפדה על שמירת מבני המשפטים והחזרה על הפועל "דוחף" ומילות היחס "את" ו-"ל" מספיקים לנו להשלים לא מעט מהחסר בעצמנו. שאפו, מוח אנושי.
[כאן הייתי אמור להביע את תמיכתי בנבחרת מסוימת ביורו, אבל לא התחברתי לאף אחת. אז יאללה קיץ בלי הרבה שרב!]
להלן יבוא פוסט נוסף בסדרת הפוסטים המצליחה "דגש קל מגלה את חיי הלילה". לאור ההדים שעוררו התובנות לגבי "אנשים יפים", הוצאנו משלחות של מתמחים חמושים בפנקסים למועדונים ופאבים ברחבי הארץ, על מנת להעלות נושא לפרק השני בסדרה.
אז הנה זה בא: צ'ייסרים. אי אפשר להימלט מהם. מורידים אותם, מרימים אותם, מדברים עליהם ממש הרבה יחסית לגודלם הקטן. הצ'ייסרים אינם נעדרים מאף תפריט של פאב שמכבד את עצמו, ועל כן ראוי לתהות: מה הם, מאיפה הם הגיעו, ולאן הם הולכים? איך זה שביום בהיר אחד החלטנו שהדרך המתאימה לערות לקרבנו אתנול היא במנות זערוריות? המקום הטבעי להתחיל בו הוא מילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל העירני, שהבין בחושיו החדים שהמונח ראוי לקטלוג כבר לפני שנים, ומגדיר זאת באופן הבא:
צ'ייסר. מנת חיזוק אלכוהולית: "אם אתם כבר רוצים להוסיף משהו לבירה – לכו על צ'ייסר: שוט של אלכוהול ליד הבירה" (וואלה, 2004); אנגלית: chaser.
(תוספת הקישור היא כמובן שלי, ומהתאריך שלצד המאמר המקורי מסתבר שהוא אפילו מ-2003). המונח היה מספיק חשוב בעיני רוזנטל כדי לכלול אותו גם בספרו "הלקסיקון של החיים", עם אותה הגדרה.
אבל ההגדרה, למרבה הצער, איננה מוצלחת במיוחד. קצת קשה להבין מה זה מנת חיזוק אלכוהולית, ומה מייחד את הצ'ייסר מבין אחיו לפאב. אנציקלופדיית האלכוהול "אלכו-פדיה" שופכת מעט יותר אור:
צ'ייסר היא כוס שכמקובל בארץ מכילה 30 CC משקה,חצי מכוס שוט .
לרוב שותים בה משקאות נקיים כמו: וודקה, טקילה, וויסקי וכו'. בארץ הצ'ייסר מהווה את "הפתיחה" של הערב אצל הרבה בליינים בפאבים ובמועדונים.
כוס הצ'ייסר קיבלה את שמה מארה"ב, כשצ'ייסר הוויסקי רדף (לווה) את כוס הבירה הקבועה ביד.
נו טוב. יש מקום לפקפק באטימולוגיה (מיד נעשה זאת). צליל שרון ב"מאקו" מסבירה ב-2009:
בתור התחלה, בוא ניישר קו בענייני מונחים. כדי שלא תצא דביל מול הברמן ("אחי, בשבילי שוט של צ'ייסר") רצוי שתדע שצ'ייסר הוא אחיו הקטן של השוט: השוט נחשב בעגה המקצועית ל"מנה", והוא נמדד בכוס קטנה וארוכה של 60cc, כלי שימושי בהרכבת קוקטיילים. מי שמזמין שוט מדבר ביזנס – רוצה לדפוק את הראש חזק ומהר, בלי הסטלה הקלילה שבדרך.
הצ'ייסר, לעומת זאת, ידידותי יותר לשתיין הממוצע. מדובר בחצי מנה, משהו בין 25cc ל- 30cc, אשר מלווה אותך בין המשקאות, כל הדרך לשכרות. מבחינה היסטורית, שמו ניתן לו כיוון שהוא "רודף" את הבירה, אף על פי שבארץ יש שמעדיפים לפתוח בצ'ייסר ורק אחר כך להזמין את הגינס.
הסיפור על מרדפי הבירה חוזר על עצמו. לפני שאתם קמים לי מהכיסא והולכים לרדוף אחרי בירות, בוא נברר רגע את עניין האנגלית. הערך chaser במילון מרים וובסטר כולל את ההגדרה:
A drink, as of beer or water, taken after hard liquor.
הנה כי כן: התהפכו היוצרות. באנגלית צ'ייסר הוא משקל קל או משקה אלכוהולי חלש, כגון בירה, אשר שותים לצד דברים כבדים יותר. בעברית, לעומת זאת, צ'ייסר הוא כינוי למשקאות החריפים היותר, כמעין תחליף ל"שוט" אשר נבדל ממנו רק בנפח המשקה.
דווקא ויקיפדיה באנגלית, בערך "Shot glass", מדייקת, ומציינת ש-
In Israel, the common word for a small shot is צ'ייסר ("chaser").
נראה שבנסיבות אלו האטימולוגיה שדבקו בה המקורות הרשמיים שגויה: צ'ייסר בעברית אינו chaser באנגלית; כשם שהמילה "טוקבק" אינה שאולה מאנגלית במשמעותה, אלא רק במורפולוגיה ובפונולוגיה שלה, כך גם "צ'ייסר".
למעשה, המילה הפכה נפוצה מספיק עד כי אפילו "רב מילים" ראה לנכון להקדיש לה ערך. למרבה השמחה, ההגדרה שבמילון זה טובה:
מתי התחלנו להגיד צ'ייסר?
זאת שאלה מעניינת. ההופעה הראשונה בפוסט זה היא מיולי 2003. שלושה חודשים לאחר מכן, אותו גיא גיסר ראה לנכון להציג את הנושא לקוראיו:
בשנים האחרונות צצה לה במחוזותינו אופנה חדשה וראויה להערכה – אופנת הצ'ייסרים. עבור מי שהמונח הזה זר לו הכוונה היא שיושבים בבר, מזמינים בירה, וליד כוס הבירה מזמינים צ'ייסר – משקה כלשהו בכוס שוט קטנה (לרוב בנפח של 30 מ"ל) אותו שותים בשלוק אחד מהיר
בהמשך הפוסט חוזרת על עצמה אגדת רדיפת הבירה. הניחוש שלי היא שלא מדובר על הרבה לפני כן. למרות שלא הצלחתי למצוא הופעות מתועדות לפני 2003, אני בהחלט לא אופתע לגלות שקיימות כאלו, אבל העובדה שמרבית ההופעות בתקשורת הממוסדת הן בערך משנת 2005 והלאה מרמזת לדעתי שהמונח חדש מכפי שנדמה (אשליית העתיקות?).
ישנן מספר הופעות מתועדות בשירי היפ-הופ, סגנון מוזיקלי אשר עולם הפאבים והמועדונים הוא חלק משמעותי מעולם התוכן שלו. גם כאן, ההופעה המוקדמת ביותר שמצאתי היא בלהיט הגלגלצי הנשכח "אל תשחק איתי" של נועה פארן (מילים: אופיר קותיאל), אשר הכניס לחיינו את השורה הנפלאה "הצלצול שלך כבר לא עושה לי רטט" בשנת 2005:
והיום אני לבד ולא כל כך נורא לי
פינקתי את עצמי בפילינג ומסאז' תאילנדי
בערב רק עם הבנות לשתות קוקטייל יצאתי
ייאגר ועוד צ'ייסר על הבר בסוף אני רקדתי
ומה בספרות? נו, טוב, מאיר שלו לא בדיוק ישלח את חלוצי עמק יזרעאל לדחוף לעצמם צ'ייסרים בפאב, וזה גם לא נשמע בדיוק כמו עמוס עוז. מצד שני, דודו בוסי ב"בסמטאות" (2008) כן:
"בסמטאות", דודו בוסי, 2008
וככל שהמילה הולכת ונהיית נפוצה יותר, גם גדי טאוב מרשה לעצמו:
"אלנבי", גדי טאוב, 2009
הצ'ייסרים, כך נראה, כאן בשביל להישאר. השאלה מדוע הפכה דווקא צורת ההגשה הזו לכה פופולרית ראויה לדיון בפני עצמה, אך כיוון שהבלוג נקרא "דגש קל" ולא "משקה קל", אולי מוטב יהיה לסיים כאן.
דגש קל 