[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]
התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.
קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.
"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).
בעניין המראה
אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?
בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.
הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.
בעניין העדשה
ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.
וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.
בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.
בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.
הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.
אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.
[עדכון 24/6 – דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]
גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.
Read Full Post »
דגש קל 