הקיץ בפתח, וזה סימן לעורכי העיתונים לפרסם את הטור הקבוע שבו מרוכזות טענות מופרכות על שפה; ובאמת, הרבה זמן לא שמענו על מצבם המחפיר של לימודי הלשון בארץ. זו בטח הסיבה שבגינה זכינו לקרוא את השפה התחתונה: כך הפכה העברית למקצוע נחבט (תומר ולמר, טמקא, 4/5/12), חלק מסדרת "מקצוע במבחן".
את הטור הזה ניתן לחלק לשני חלקים. הפסקה הראשונה שופכת מררתה על העברית הדבוּרה בקרב הילדים-של-ימינו, וכצפוי הוא מאזן פאתוס רב וקינה מרה מצד אחד עם הגיון דל ומיעוט בטיעונים מצד שני. שאר הטור כבר טוב בהרבה ומנסה להבין מה בין תשומת הלב המוקדשת ללימודי הלשון ובין רמת העברית בקרב אותם ילדים-של-ימינו. לטעמי, מרוב תשוקה יוקדת הנקודות החשובות הולכות לאיבוד, ולכן אנסה להבליט אותן מחדש כאן.
כפי שאמרנו, הפסקה ראשונה היא הגיבוב הרגיל של חצאי-טענות על העברית המודרנית (המכונה כאן "ישראלית", במה שנראה לי כמו סוג של זלזול):
הישראלית היא השפה הפופולרית בבתי הספר בישראל. היא דומה לעברית, אך לרוב היא תמציתית ובוטה, אין בה מילים נרדפות, היא נעדרת משלים, הפתגמים נעלמו ממנה כליל ומילות הקישור בה הן פשוטות ורב-שימושיות: "סבבה" ו"אחלה" המיתולוגיות, הצמד החביב "וואלה?" השואל ו"וואלה!" הנחרץ, ולצדן כמובן "יעני" ו"כאילו" התיאוריים וחברם המדגיש "כאילו כזה". בישראלית אין סימני ניקוד – כי הנוער מתקשה לקרוא אותם. סימני הפיסוק הושלכו לפח האשפה, והבעת עמדה אישית נעשית לא פעם בעזרת הביטויים האוניברסליים "חחח", :( ו-:).
כן, יש כאן הכל. "ישראלית" היא שפה "תמציתית ובוטה" (להזכירכם, הדיבור נוטה להיות תמציתי יותר מהכתיבה); אין בה מילים נרדפות (אפילו שמייד אח"כ מופיעים הצמדים יעני וכאילו, סבבה ואחלה); מילות הקישור הן פשוטות ורב שימושיות (אי אפשר לנצח במשחק הזה. אם מילות הקישור הן רב שימושיות, סימן שהן פשוטות מדי. ואם כל מילה מיוחדת במינה אז מאשימים את השפה בהיעדר מילים נרדפות); אין בה סימני ניקוד (מה שנכון לחלוטין, אבל גם בני חמישים ושישים לא מנקדים את העברית הישנה והטובה שלהם על בסיס קבוע); היא נעדרת פתגמים (מי משתמש בפתגמים כשהוא מדבר עם חבריו? ואפילו בכתיבה לא. כדאי לציין שלא ראיתי פתגם אחד מופיע בכל הכתבה הזו); והיא נעדרת מְשלים (משלים? מי מדבר במשלים בכלל? למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב, ועייף, וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו, וישב תחת צילו, וכשביקש לילך אמר, אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת מים עוברת תחתיך, הרי אמת מים עוברת תחתיך. אלא כבר שכחתי על מה דיברנו מרוב שהמשל הזה ארוך, וכל מי שדיברתי איתו כבר הלך הביתה, הממזרין).
עכשיו אפשר לדבר על מה שהטור הזה עושה נכון. כשהכתבה סוף סוף מדברת על הבעיה האמיתית הכל נהיה הגיוני יותר: ולמר טוען שרמת העברית ה"קלאסית" בירידה משום שלא מוקדשות לה מספיק שעות לימוד. ובאמת, זה חייב להיות נכון. הרי בשלב הזה כבר בהיר לרוב העוסקים בנושא שישנה עברית "ספרותית" שאנחנו לומדים בבי"ס וישנה עברית דבורה; אנחנו איפשהו בין המצב היחסית-בסדר של אנגלית והדיגלוסיה האופיינית לערבית. העניין הוא שאנחנו רוצים שהתלמידים ידעו לדבר — או למצְער לקרוא ולכתוב — במשלב מסוים שלא בא להם באופן טבעי, אבל לא מקדישים לזה מספיק שעות לימוד. כמובן שהשאלה היא גם מה מלמדים, שאלה שתיכף נחזור אליה, אבל כך או כך ולמר מסביר ששיעורי לשון מקבלים מחצית משעות הלימוד שמקבלים שיעורי אנגלית. (והנה איך מבססים טענה בנושא, פרי עטה של ידידתנו תע"ג)
אם זה המצב, פלא שהתלמידים מסתדרים בכלל. מעניין מה היה קורה אם זו לא היתה שפת האם שלהם; הם בטח היו מתקשים מאוד.
מקור: טמקא
אה.
למעשה מה שמעניין בתוצאות מבחני פיז"ה (כפי שמובאות בכתבה) הוא שבקרב דוברי העברית יש הבדל רציני בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, אבל בממוצע פיז"ה אין הבדל.
אולי כדאי להשקיע קצת שם, איפה שיד התלמידים והוריהם אינה משגת, וכשאני אומר 'להשקיע' אני לא מתכוון לקצץ תקציבים, להעסיק מורים כעובדי קבלן או לשלוח ילדים לסיורי אינדוקטרינציה בחברון. [במאמר מוסגר ולא כלכלני, כמובן שיש בעיה גם עם השוואות למדינות OECD. הכיבוש, הזלזול בסוציאל דמוקרטיה על חשבון הערצה עיוורת ליד הנעלמה ושאר משתנים מבדילים מהותית בין כלכלת ישראל וכלכלות מתקדמות אחרות. אבל כמובן שבהיעדר אמות מידה אחרות, השוואה עם מדינות ה-OECD אינה פסולה כלל. אלט-שיפט-סגור-סוגריים-מרובעים]
אז מה אומרים בעצם אנשי החינוך?
ג', אותו מורה ממרכז הארץ, מוסיף כי אחת הבעיות העיקריות היא שמערכת החינוך מתמקדת בטכניקה ולא במהות. "התלמידים בישראל מסיימים את התיכון כשהם יודעים להדגיש את אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה ולזהות בכל מאמר מהו שם התואר ומהי פסוקית הלוואי, אבל הבעיה היא שהם לא מבינים את המשפטים שהם קוראים וכשמבקשים מהם להסביר במילים שלהם את הרעיון המרכזי בטקסט הם מאבדים את הביטחון, מתחילים למלמל ומתקשים להתבטא", אומר ג'. "במקום ללמד כל היום מה זה שווא נח או מהו שורוק, כדאי להתחיל ללמד את הילדים כבר מגיל קטן לפתוח את הפה ולדבר בקול רם ובאופן ראוי מול קהל בכיתה".
ומנגד:
ד"ר גילה שילה, רכזת פורום לשון במכון מופ"ת וראש לימודי היסוד במכללת בית ברל, סבורה שמערכת החינוך אינה יכולה לטפל בכל תחלואי החברה ושההורים אינם פטורים מאשמה. לדבריה, לפני שמפנים אצבע מאשימה לעבר המורה על כך שהילד אינו קורא ספרים בבית הספר, ההורים צריכים לשאול את עצמם אם בכלל קיימת תרבות של קריאת ספרים בבית.
"כפי שלא ניתן לשלוט בשפה האנגלית רק מלימודי השפה בבית הספר, כך לא ניתן לצפות שהתלמידים ישלטו בשפה העברית אם לא יעודדו אותם בבית לקרוא ספרים ולדבר בשפה תקינה", אומרת ד"ר שילה. "בשנים האחרונות המגמה היא לשים את הילד במרכז וחלילה לא להכביד עליו ולדרוש ממנו לשנן טקסטים בעל פה, אבל האמת היא שאולי הגיע הזמן קצת להחזיר את הגלגל לאחור. לא יקרה שום אסון אם התלמידים יתאמצו וישננו טקסטים קאנוניים כמו שירת רחל ושירי ביאליק".
לקרוא זה חשוב מאוד, אבל לשנן את כתבי ביאליק? לא אמרנו לפני רגע שאנחנו לא רוצים שהתלמידים ישננו מה זה חולם חסר ודגש קל (אללי) אלא יבינו מה כתוב במאמר? אין ספק שהנושא מורכב. אבל עדיף להגדיר מהן הנחות היסוד שלך ולבסס אסטרטגיה חינוכית לפיהן (כפי שעשתה תע"ג, ונקשר שוב כאן עבור מי שלא קרא) מאשר להיאנח אל מול בורותם המדהימה-כביכול של כל אותם תלמידים עילגים. ואם להיות הוגנים, ולמר לפחות לא מאשים את הדור שהולך ופוחת; כי הדור לא הולך ופוחת, אולי סדרי העדיפויות שלנו הם אלה שנשחקים.
דגש קל 