Posted in סמנטיקה, תחדישים on 17 באוגוסט 2023| 2 Comments »
להלן איכסוס שהכותב הנאמן יובל שלח לעצמו, תודה יובל:
קיצר זוכריםות שפעם AI בהקשר הזה פירושו היה ״קול מלאכותי שנוצר עבור דימוי הקלטה של אדם שנפטר או שאינו יכול להקליט יותר״ והיום הוא פשוט (אני מעריך) ״הקלטה שלא ניתן לבצע שוב״?
זוכריםות שפעם ״סלפי״ היה כשאדם מצלם את עצמו, ולא כל תמונה שמופיע בה בן אדם?
כך היה וכך יהיה, והארץ לעולם עומדת (עד שהאוקיינוסים וזה). ד״ש מלקלס, קורבן, awful ו-gay/גאה.
Posted in סמנטיקה, עברית, פונולוגיה, פוסט אורח, תחדישים on 1 במאי 2022| 3 Comments »
פוסט אורח מאת יוחאי אורלן, אתר מילימילים.
כמורה ללשון, אני אוהב לראות איך בני נוער משתמשים באפקטים דקדוקיים מתקדמים בתוך שפתם היומיומית. הם כמובן אינם מודעים לכך, אבל האינטואיציות קיימות שם – חבל על הזמן.
זה משעשע אותי כי הבגרות בלשון נתפסת כאחת הבגרויות הקשות ביותר, וגם המיותרות ביותר. אילו הייתי מקבל שקל על כל פעם שתלמיד שואל אותי "אבל המורה, למה אנחנו לומדים את זה?", הייתי כנראה נוסע בפרארי אדומה. לא פעם אני אומר לתלמידים שכל הנושא, הנשוא, הקשרים הלוגיים, הבניינים והגזרות – הכול הם כבר יודעים. בשיעור לשון אנחנו מתבוננים במה שאנחנו יודעים ונותנים לדברים שמות.
במאמר הזה אני מעוניין להתמקד בנושא דקדוקי שכבר שנים לא מלמדים (הוא "יצא מהתו"ל" מה שנקרא): נושא ההטעמה, מלעיל ומלרע. כיוון שהנושא אינו נלמד כיום במערכת החינוך, אין סיכוי שהתלמידים שואבים את הידע שלהם לגביו מן התיכון המקומי – ובכל זאת, הפלא ופלא, הם מבינים היטב במה מדובר גם אם אינם יודעים לקרוא לדברים בשם.
לבני הדור הצעיר שמבחינתם המושגים הללו הם מנדרינית מדוברת, נציג את הנושא במשפט וחצי: הטעמה היא המיקום במילה שאנחנו מדגישים יותר מן השאר. מלרע פירושו הדגשה של ההברה האחרונה במילה (במילים כמו חתול, נחש, מקולקל). מלעיל פירושו הדגשה של ההברה שלפני האחרונה במילה (במילים כמו רגל, תקשורת, היסטוריה). הסבר מפורט יותר שיצרתי על העניין תוכלו למצוא באתר שלי, אתר מילימילים.
וראה זה פלא: בני הנוער, מבלי לדעת כלום על מלעיל ומלרע, יוצרים מילים חדשות שנבדלות זו מזו רק בהטעמה, ועדיין באות להביע משמעות שונה.
כדי להדגים את התופעה, בואו נבחן מילה שהיא סלנג בת סלנג מארץ הסלנגים: מגניב.
"מגניב" היא מילת סלנג ותיקה שימי הזוהר שלה חלפו מזמן. היא נוצרה כנראה כקיצור שנון בעל תבנית עברית ל"magnificent" ובשנות התשעים היא עדיין נחשבה סלנג עדכני, חצוף ובועט. כיום לעומת זאת מגניב היא במקרה הטוב סלנג שחוק, ובמקרה הגרוע סלנג המתייג את אומרו כחסר עדכניות (רק מעט יותר טוב מ"גזעי").
כל זה נכון לגבי המילה מגניב, במלרע. אולם נראה שהרחוב הישראלי לא מיהר לשלוח את המצאתו לפח המחזור של הבלשנות הדיאכרונית, ובשנים האחרונות צצה לה וריאציה חדשה של אותה מילה עצמה: מגניב, במלעיל.(נכתבת לעתים מאגניב)
מגניב, בניגוד לאחותה הארכאית, מגניב, שלה כבר רגל אחת בקבר, היא מילה שכמעט רק צעירים משתמשים בה. המשמעויות של שתי המילים קרובות: שתיהן מביעות שבח והתפעלות מסוימת. יחד עם זאת, הן שונות לחלוטין.
מגניב, במלרע, היא שם תואר לכל שם עצם אפשרי, שפירושו מקסים, נפלא, מדהים: היה טיול מגניב, איזו שמלה מגניבה, אני עובד על פרויקט מגניב.
מגניב, במלעיל הוא שם תואר לאדם שהוא, ובכן, קוּוּוּל. משקפי שמש, אופנה עדכנית, כל החבילה. זה כבר לא סתם ביטוי התפעלות ממשהו. מגניב הוא ממש טיפוס אנושי מסוג מסויים ומאופיין היטב בלוק וטאצ' מרשימים במובן החברתי של המילה. מן המילה "מגניב" המלעילית נגזרה תכונת ה"מגניבות", וכפי שזה נראה עוד נכונו לה חיים ארוכים ופוריים.
וכל זה – באמצעות שינוי קטן בהטעמה: החלפת המלרע המיושן במלעיל הכיפי. מסיבה כלשהי, בעברית מלרע מפילה עלינו כובד ראש, ואילו מלעיל מעוררת תחושה של חבר'ה. שימו לב למשל להבדל בין יצחק (המוכר במכולת) ליצחק (ראש הממשלה המנוח), רבין (שמו בפי קרייני החדשות) ורבין (שמו בפי כל השאר). לא תמיד אומנם יש להטעמה השפעה כזאת (עיינו ערך עוגה וסוכר), אבל כשיש הסחף הוא תמיד לכיוון אחד: המלרע רציני, המלעיל כיף.
הנה, עשינו את זה: דיברנו על מלעיל ומלרע, ונדמה לי שאף אחד לא ניזוק. ובכל זאת – האמינו לי, כדי ללמד נוער להבחין בין מלעיל ומלרע צריך לירוק דם. בכיתה לא קל להם להבדיל. והנה הם עושים את זה בעצמם בחיים האמיתיים, ללמדך שאין דבר העומד בפני הלשון החיה, והכול כבר נמצא בראש. לימודי הלשון בבית הספר נועדו להתבוננות בידע הקיים במוח שלנו על העברית, לא להנחלתו מחדש.
זה היה פוסט אורח מאת יוחאי אורלן.
Posted in כתיב, סמנטיקה, עברית, עריכה לשונית בחינם, פוסט אורח, קטנונולוגיה, תחביר, תחדישים on 14 במאי 2018| 13 Comments »
קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.
למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.
כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריונים… נקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.
ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.
יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.
לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת על–ידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.
כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.
הרי ש– ושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").
אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלא–זהה "כי אם".
כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.
אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנם… אולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנם–אולם–האומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.
הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושה–ארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.
במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש ב–ה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.
אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?
משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של ה–ו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אולי–אולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי ה–ו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.
Posted in אטימולוגיה, דע את בלשנך, מהנעשה בעירנו, מורפולוגיה, סלנג, סמנטיקה, עברית, פונולוגיה, צחוקים, קטנונולוגיה, שאילה, תחדישים on 11 ביולי 2014| 5 Comments »
יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".
דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.
שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.
Posted in לקסיקוגרפיה, סמנטיקה, עברית, תחדישים on 15 ביוני 2013| 1 Comment »
התרשמתי לאחרונה שנוצר כר פורה לימים פתוחים בארץ ובעיקר למשחקי מילים הקשורים בהם. אנחנו מכירים למשל את היום הפתוח, שבו הסטודנטים-לעתיד באים בשערי מוסד הלימודים שמעוניין למשוך אותם אליו, שומעים על הקורסים, פוגשים את המרצים וכן הלאה.
כמו שיש יום פתוח, יש גם יום סגור. באוניברסיטת חיפה נערך אירוע למועמדים שאליו הוזמנו רק 200 איש (הנה הסבר של אחד הקופירייטרים), כלומר לא מדובר ביום פתוח לכולם אלא ביום סגור עבור המוזמנים בלבד.
אם נמשיך את הקו, לא מזמן נתקלתי בפרסומת של המכללה למינהל שמציעה לא יום פתוח אלא יום פותח. הרעיון אצלם הוא שהמכללה "פותחת בפניך את שוק העבודה". גם זה רעיון נחמד, משחק המילים חינני, ואין צורך לומר במפורש שמדובר בעוד יום פתוח.
חיפשתי עוד תחדישים כאלה: יום סוגר עוד לא מצאתי, אבל כמה מכוני לימוד קטנים מציעים שבוע פתוח ואפילו סדנאות במסגרת חודש פתוח. הנה עברנו על הווריאציות האפשריות ל-"פתוח" ועל הווריאציות האפשריות ל-"יום", אבל אולי יש עוד כאלה שפספסתי?
Posted in לקסיקוגרפיה, מורפולוגיה, עברית, תחדישים on 21 במאי 2013| 9 Comments »
לאחרונה הייתי קצת נרגן מדי. בואו נתקן עם התמוגגות מרוח היצירה האנושית. מתוך העין השביעית, ציטוט של רוני לינדר-גנץ מהטושהזוהר על בקשות חופש מידע מרשויות המדינה (הדגשה שלי):
מהניסיון שלי, אני ממש יכולה להריח מראש איזה בקשה תידחה, וזה לפי מידת המביכות של המידע.
ממש כך. מביכוּת. עד כמה המידע מביך. "מבוכה" לא ממש מעביר את המסר, אולי בניסוח "לפי המידה בה המידע מביך", אבל זה יוצר הקבלה פחות חלקה וסרבול-מה. "מביכות" היא בדיוק מה שרצינו.
לצערי בשעה זו לא הצלחתי למצוא דרך לעקוף את מחסום-גוגל, שכן מן הסתם מביכוֹת זו מילה מן השורה, אפילו אפשר לצרף לה ה"א הידיעה, ועוד הנודניקים האלה בגוגל מפרקים כל מילה לגורמיה כך שאפילו חיפוש ליטרלי (עם מרכאות) מביא תוצאות עם צורת הבסיס "מביך". [עדכון: תודה למגיבים טל ואסי. סשן זריז הראה שלצירופים "מידת המביכות", "זאת מביכות" ו-"יש פה מביכות" אין אחיזה בהמרשתת, מלבד אותו פוסט בעין. ברכות ללינדר-גנץ.]
מה שכן, זו בפירוש לא הפעם הראשונה בה אני נתקל בשם פעולה חדש שנגזר משם תואר והסיומת "-וּת". אז "מיוחדוּת", "מחוברוּת" ו-"מקושרוּת" כנראה מיותרים, בגלל "ייחודיוּת", "חיבוריוּת" ו-"קישוריוּת" בהתאמה, אבל כשאין את הצורה המקבילה מהמשקל קִטּוּלִיּוּת אנחנו פונים לסיומת הזו ויוצרים "מקובלוּת" ו-"מכובדוּת", מילים שעדיין לא זכו להכרה רשמית בשפה. מדובר בפירוש בסיומת יצרנית (פרודוקטיבית) בעברית בת-ימינו, המקבילה לרוב ל-ity או ל-ability האנגליות.
מזל טוב.
Posted in מורפולוגיה, עברית, עריכה לשונית בחינם, תחדישים on 20 בנובמבר 2012|
"במקרה כזה, דני רובס צריך להוכיח שהמשפט 'משהו חדש מתחיל' מגובה ביצירתיות מוגברת, שמוכרת על ידי הציבור, או שהוא יוכיח שהחלק הזה מהותי להיצירה. יכול מאוד להיות שאין מקרה של יצירתיות מוגברת ויכול להיות שהמשפט הזה שגור בשפה, ושרובס הוא לא הראשון שעשה בו שימוש. בהחלט יש בו קושי.
שלא ילהד"מו אותנו
[לקוראינו הטריים, נא התחילו בהערה הראשונה כאן]
[ותודות אינספור לשלומי]
Posted in אטימולוגיה, אנגלית, לטינית, לקסיקוגרפיה, מורפולוגיה, סוציולינגוויסטיקה, סלנג, סמנטיקה, עברית, פונולוגיה, פרגמטיקה, צחוקים, ריקודים משונים, תחביר, תחדישים on 7 באוקטובר 2012| 38 Comments »
הנה אחד המערכונים המפורסמים ביותר של אסי כהן וגורי אלפי, "חייזרים", הידוע יותר בשם "פה חשדתי". לאחרונה צפיתי בו שוב ושמתי לב שכמות בדיחות הבלשניות בו גבוהה במיוחד. אז ברשומה הזו אני עומד להרוס אותו. כלומר, אני הולך להסביר כל בדיחה ובדיחה, ואצביע על התרגיל הבלשני שאסי וגורי עשו כדי להשיג אפקט קומי. אתם מוזמנים לעקוב עם המערכון, ואם לא ראיתם אותו עדיין אולי כדאי לצפות בו פעם אחת לפני קריאת הרשומה הזו.
0:00 קודם כל, שימו לב שהדמות של אסי כהן – "יעקב" – מדברת בחי"ת ועי"ן. כי כידוע, מבטא מזרחי הוא מצחיק ועממי.
0:20 "יום אחד היה מזג אוויר". המילה היה לוקחת משלים תוארי: מזג האוויר היה חם, המשחק היה כיף, אבל לא *המשחק היה ילד. בעברית המודנית נהיינו יצירתיים: היה טוב, היה יוסי. היה אש. כשיעקב אומר מזג אויר הוא מתכוון למזג אויר נעים, שהרי אם אין מזג אויר (נעים) לא הולכים לטייל, וזה בדיוק מה שהדמות עשתה. בדיחה על התפר תחביר-סמנטיקה-פרגמטיקה.
0:25 "מטייל, מטייל". במובן של 'הולך', 'מסתובב'. למילה לטייל ככה, כשחוזרים עליה, יש כבר משמעות של להגיע למקומות רחוקים: 'טיילתי וטיילתי ובסוף הבנתי שאין כמו בארץ'. הטיול של יעקב הסתכם בשכונה שלו.
0:31 "כיפכוף של טיול". לדמות אין דרך להגיד כמה כיף היה לה, אז היא יוצרת את הצורה כיפכוף. למה כיפכוף? ראשית, כי יש מילה כזו בסלנג עם משמעות אחרת ('לתת כאפה') והדמות הזו משתמשת במילים רבות בצורה לא מתאימה, כפי שנראה גם בהמשך. אבל המשמעות ברורה, גם מההקשר וגם כי יש כאן מה שמכונה הכפלה (reduplication). הכפלה היא דרך ליצירת מילה שבשפות רבות משמשת למשמעות של חיזוק או התמדה, כאילו שבעברית היינו אומרים טיילטיילתי במשמעות של 'טיילתי הרבה', או בישלבישלת במשמעות של 'בישלת כל היום'. בעברית התופעה הזו פרודוקטיבית פחות ודווקא מקושרת עם הקטנה (כלב > כלבלב, פיל > פילפילון, חתול > חתלתול), אבל יש משהו בהכפלה שמתקשר באופן די טבעי לחיזוק והדגשה ולכן יעקב יכול לדבר על כיפכוף בתור משהו ממש כיפי.
0:34 "פתאום הבחנתי לב בזקנה". הכלאה בין הבחנתי ובין שמתי לב, מה שמכונה באנגלית mixed idioms. למשל בעברית, שיבושים דוגמת העם נקעה רגלו (א' בנאי) או באין ציפור שיר – גם מטאטא יורה (כפי שאמרו מ' ניב וע' גלילי).
0:37 "זקנה, מהשורש מבוגר". שני דברים. ראשית, הדמות אומרת סְקֵנָה ואפילו מדגישה את הסמ"ך. טוב, ככה אנחנו באמת מדברים — עיצור קולי (כמו ז') מאבד את הקוליות שלו לפני עיצור לא-קולי (כמו ק') והופך לעיצור לא-קולי בעצמו (כמו ס'). זה מה שקורה כשאנחנו אומרים ספתא במקום סבתא. בדיחה סוציו-פונולוגית.
שנית, "מהשורש מבוגר". שורש, במשמעות הלשונית, הוא רצף העיצורים שבבסיס כמעט כל מילה בשפות השמיות (כ.ל.ב, ז.ק.נ, וכו'). השורש של המילה מבוגר הוא ב.ג.ר — כשלעצמה המילה אינה שורש. אבל הדמות מנסה להיראות חכמה, ומשתמשת במונח הלא נכון.
0:44 "אתה רואה זקנה, אתה חושד בה?". גם המבנה הזה אופייני לעברית מדוברת מודרנית – אין "אם" או אפילו "נגיד" בתחילת משפט התנאי. חוץ מזה שזו שאלה נורא מוזרה, ולכן מצחיקה.
0:46 "כביכול זקנה". אין שום משמעות למילה כביכול כאן. הדמות כנראה ניסתה להגיד משהו בסגנון "פשוט זקנה" או "סתם זקנה", אבל כביכול נמצא במשלב גבוה יותר.
0:47 "מזדקנת לה". עוד בדיחה מורפולוגית מצוינת. הרי המילה להזדקן קיימת בעברית, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בה כדי לתאר אירוע (?הזקנה עומדת עכשיו ומזדקנת) אלא תהליך ארוך יותר (ילד מזדקן, הורה מזדקן, איך הזדקנתי). כדי לוודא שהמשמעות עוברת, הדמות של אסי כהן מוסיפה את צירוף היחס לה, שמתאים יותר למבע הקודם: עומדת לה. שפת הגוף של הדמות מדגישה את זה שהזקנה פשוט עומדת שם. צירוף היחס הזה הוא נושא מרתק כשלעצמו: זה אינו צירוף יחס רגיל, כמו במשפטים דוגמת "אסי אמר לה שהיא זקנה". זה גם לא צירוף שייכות כמו במשפט "נפלה לי המטריה", שבו מטרת המילה לי היא להביע שהמטריה שייכת לי. הוא הולך לרוב דווקא עם פעלים עומדים, כלומר כאלה שאין להם מושא ישיר, ומביע איזושהי השפעה חוץ-לשונית על הדובר: מה אתה רץ לי בכל הבית; עוף לי מהעיניים. בשפות רומנסיות המבנה הזה נפוץ למדי, ומכונה לעיתים בשם המקסים ethical dative. השוו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשאר אראך".
0:51 "זקנה נטו". כביכול זקנה נטו.
0:54 "הנה המתח מגיע". אבל מתח לא יכול להגיע לאנשהו!
0:57 "מאחוריה עמד בחור עם חזות מזרחית". הצירוף הנכון הוא 'בעל חזות מזרחית', והדמות מערבבת את הקניין המטאפורי ('בעל חזות') עם הקניין הפיזי (מחזיק חזות בידיו פיזית).
1:03 "מה אני, אה, חשדניסט?" בנסיון מאולתר למצוא מילה מתאימה, יעקב משתמש בסיומת –יסט שיוצרת תארים אופייניים ובעלי מקצוע. השוו: סטטיסט, סטנדאפיסט, אפשר למצוא אפילו מטרידניסט.
1:06 "עכשיו זה המתח! הנה המתח". המטאפורה הזו, של מתח שמתקרב ובא, עובדת מצוין…
1:08 "מתח!" …ואין דבר פחות מותח מאשר להגיד את המילה מתח בשביל להביע מתח. זה כמו שבמקום לכתוב את הרשומה הזו אני פשוט אגיד "ניתוח בלשני!"
1:09 "הבחור עם החזות רץ וחטף לה את התיק". שוב עם החזות.
1:13 "פה חשדתי". למה זה כל כך מצחיק? ראשית, כי אסי כהן נותן הופעה נהדרת והשורה הזו נאמרת במעין תמימות. ושנית, כי במשך הדקה שעברה בינתיים הדמות שלו השתמשה בשורש ח.ש.ד על הטיותיו השונות עשר פעמים כדי להגיד שהיא לא חשדה בדבר. הציפייה שלנו הלכה ונבנתה ("עכשיו זה המתח!") והיה ברור לנו שתיכף יקרה משהו מחשיד, אלא שאז הסיפור קפץ מייד לשוד עצמו: הבחור ראה שוד מתרחש מול עיניו, וכל מה שהוא יכול להגיד זה שזה היה מחשיד? זו הפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח. והפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח זה מצחיק!
יש עניין נוסף, בשולי הדברים, והוא השימוש בתיאור המקום פה שלא מציין מקום בכלל. למעשה, פה מתייחס כאן לסיטואציה ולנקודת זמן, ולא למשמעות 'כאן, במקום שאני עומד בו'. זה לא עניין חדש; למשל, המילה לאלתר שמשמעותה תיאור זמן היא הלחם של על+אתר, 'בַמקום'. וגם בעברית מודרנית: על המקום הוא תיאור זמן ולא תיאור מקום.
1:16 "הרמתי מקל והתחלתי לטינית". אין לי מושג למה הוא מתכוון. למה לטינית זה להרביץ?
1:19 "תחזיר לה ת'תיק, פושע! תחזיר לה ת'תיק, קרימינולוג!" שוב שימוש במילה במשלב גבוה יותר, שוב שימוש שגוי.
1:25 "ואני מדריך עליו, ומדריך, ומדריך". זה כנראה החלק האהוב עלי במערכון. זה מצחיק כי המילה מדריך, משמעותה שונה לגמרי. על פניו, המילה הנכונה היא דורך. אבל הדמות רצתה להגיד משהו יותר חזק מסתם לדרוך (וזו באמת נראית כמו דריכה אלימה למדי). לבנין הפעיל יש משמעות של גרימה, אבל לרוב הוא לא בשימוש כשיש צורת גרימה קיימת בבנין קל (דורס > *מדריס, אבל קופא > מקפיא). למרות שלא נוצרת צורת גרימה בבניין הפעיל כשיש צורת גרימה בבניין קל, יעקב משתמש בבניין הזה בשביל להדגיש את האינטנסיביות של הדריכה. אולי המילה הזו גם נוצרת אצלו באנלוגיה לצורות כמו מוריק עליו.
1:33 "אמרתי לה: סליחה שאני מנומס". מנומס, כלומר באופן סרקסטי, 'סליחה באמת שאני מנסה לעזור לך'? או שזה אמור להיות 'סליחה שאני מדריך עלייך, זה מאוד לא מנומס', רק בלי המילה לא?
1:49 "אני לא מבין בחמזמזים". הוא כל כך לא מבין בחייזרים שהוא אפילו לא יודע איך אומרים את המילה.
2:00 "תגיד משהו על הזה". הדמות של גורי אלפי מתחילה להיות מתוסכלת מכך שהיא העלתה לתוכנית שלה מישהו שבכלל לא נחטף ע"י חמזמזים חייזרים. אז היא מבקשת, באופן כללי, מהאורח להגיד משהו על ה"זה". מה זה "זה"? לא משנה, העיקר שיהיה קשור לחטיפה ע"י חייזרים. זו גם מילה קצרה יותר מחייזרים אז הקהל בבית לא ישמע אותו מבקש.
2:24 "הזקנה התפצלה לשתיים". התפצלה בפ"ה רפה (f), לא התפּצלה. אי דיוק בבג"ד כפ"ת הוא סממן נוסף של עברית "עממית".
2:33 "על האור היתה מדובקת חללית, עם סקוץ'". זה כמובן תיאור לא הגיוני בעליל, אבל המילה מדובקת מעניינת אותי. היא כביכול בבנין פֻעל, שלא נפוץ במיוחד בעברית המודרנית. אבל חוץ מזה, לפעלים סבילים בעברית קיימות תמיד גרסאות פעילות, כך שלצד הפועל דֻבַק אמור להיות קיים הפועל דִבֵּק, מה שלא נכון. הנוסחה עובדת כמו שעון: שורש בבניין הלא נכון = צחוקים.
2:39 "החללית הסתובבה בצורה אליפסיסטית". עוד נסיון כושל להשתמש במילה מז'רגון או משְלב זרים.
2:45 "עם שלוש קרן לייזרים". אם למישהו היה ספק שיעקב הוא בחור עממי וחביב, אז במקום להגיד 'שלוש קרני לייזר' הוא יוצר ריבוי מהצורה 'קרןלייזר', כאילו היתה מילה אחת, ומקבל 'קרןלייזרים'. עכשיו, המילה הזו אמורה להיות צורת ריבוי של מין זכר (קרןלייזרים ולא קרןלייזרות) אבל היא מקבלת אצלו את המספר המונה שלוש, שמיועד בצורה תקנית לנקבה (שלוש בנות), במקום את שלושה שמיועד לזכר (שלושה ילדים). כידוע, ההבחנה הזו הולכת ונעלמת מהשפה המודרנית ונכתב עליה רבות, אצלנו ואצל אחרים (למשל, שלוש שקל).
2:50 "חמשת אלפים מטר גובה". נשמע לי כאילו העיצור האחרון במילה גובה נהגה בצורה גרונית, 'גובע'. זו כנראה השפעה של השימוש המוגזם בעי"ן לועית.
2:59 "אמרתי לו: אל תאכל אותי, יש לי אישה וילדים! תאכל אותם". סוף סוף פאנץ' שהצלחתי לחזות מראש. זו בדיחה קלאסית שמשחקת על כך שהאימפליקטורה (מה שנרמז) מהמשפט הראשון היא שהאישה והילדים חשובים מאוד לדובר, ואז בא המשפט השני וסותר אותה. וכידוע, סתירות פרגמטיות זה מצחיק.
בנוסף, הכ"ף הרפה מבוטאת כאן כמו הח' הלועית ולא כמו כ' וילונית "רגילה", שוב בהשפעת ההגייה המזרחית לאורך הקטע.
3:07 "תגיד לי שיהיה על הזקנה". תיאור הזמן נפתח, כמקובל בשפה המדוברת, באמצעות המילית ש- ולא באמצעות כש-. מעבר לכך, שיהיה על הזקנה זה תיאור שהוא מצד אחד כללי מאוד (שיהיה מה?) ומצד שני ברור מאוד בהקשר ('כשיהיה תורי לדבר על הזקנה', 'כשיהיה אייטם על הזקנה').
3:16 "ושמה, בפנים החללית אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חללית, זה מדהים". קודם כל, שיבוש קל לשם השיבוש: בפנים החללית במקום בתוך החללית. ויש שיאמרו, בבפנוכו של החללית. שנית, הקלישאה 'כאילו אתה בתוך חללית' נשלפת כדי שיעקב יוכל לספר על החוויה שלו; אבל לפי הסיפור שלו הוא באמת היה בתוך חללית אז הדימוי הזה הוא מצד אחד מיותר ומצד שני מאוד קולע, והשילוב של השניים יוצר הומור.
3:20 "ומלא עב"מים עם לייזרים ושקפקפים". יעקב מתאר איבר או אביזר שיוצא בערך מאזור האוזניים כשהוא אומר שקפקפים. אבל שקפקפים הם כמובן סנדלי פלסטיק שקופים (הנה שירות לציבור עבור קוראינו הצעירים), ולפחות כשאני הייתי בבי"ס היינו מבטאים את המילה הזו עם טעם על ההברה הראשונה (שקאפ-קפים) ולא עם טעם מלרעי סטנדרטי כמו של יעקב (שקפ-קפים).
3:29 "עם לשון בגב מתנפנף למטה". כאן יעקב כבר בשוונג ואי אפשר לעצור אותו. מה מתנפנף? הלשון? לשון מתנפנפת, לא מתנפנף. שגיאה בהבדלה בין זכר ונקבה = עממי ומצחיק!
3:31 "וקמח! מלא קמחים של קמח, קמח". עוד אחד מהרגעים האהובים עלי במערכון הזה. איך קוראים להרבה סוגים של קמח? קמחים! קמחים של קמח! יש כאן שימוש במאייך מאולתר, שהוא דרך למנות שם עצם שלא ניתן למנייה (שלוש כוסות מים ולא * שלושה מים; עשרה קבין של יופי ולא *עשרה יופי; שלושה קמחים של קמח ולא *שלושה קמח). שימוש במאייך מאולתר שכזה יכול להיות דבר משעשע מאוד: בכמה פרקים של 'משפחה בהפרעה' הדמות הראשית אוכלת, ברגע של דכאון, "a whole thing of jelly beans", כלומר "כזה שלם של סוכריות". זו לא בדיוק שקית ולא בדיוק קופסת פלסטיק – זה "כזה". ובהתאם, מלא קמחים של קמח. כך אנחנו יכולים להשלים עם הדמיון האם מדובר בסוגים שונים של קמח, או במיכלים שונים, או פשוט בהמון המון קמח. מה שצורן ריבוי אחד יכול לעשות.
3:35 "ולולב מתלבלב על הראש". הרי מה עושה לולב? נסחוט ממנו את השורש ל.ל.ב/ל.ב.ל.ב ונמצא את הבניין הקלאסי לפעלים חוזרים, הלא הוא בניין התפעל. בהתאם, הלולב מתלבלב.
3:39 "וכל האצבעות שלהם זרת". למה הכוונה, כל האצבעות שלהם זרת? מן הסתם שכל אצבע היא זרת. אבל מה זה בעצם אומר? זרת היא, בהגדרה, האצבע הצרה שנמצאת באותו צד כמו עצם הגומד (כלומר הצד הפנימי של היד כשכף היד מופנית כלפי מעלה), אז אמורה להיות רק אחת כזו. יעקב כנראה התכוון שכל האצבעות של החייזרים הן באותו הגודל וכולן קטנות וצרות יחסית (והוא מייד מדגים: "זרת, זרת, זרת, זרת…"). אז מה הוא יגיד, שכל האצבעות שלהם זרתות? אין מילה כזו. הוא היה יכול להגיד שכל האצבעות שלהם הן זרת, אבל זה היה מאריך את המשפט ומפריע לפאנץ'.
3:43 "מלא זרִתות". מה, האמנתם לי כשאמרתי שאין מילה כזו, זרתות? זה סימן שקומיקאי יכול להשתמש בה! שימו לב שיעקב אומר זרִתות ולא זרָתות; לא ברור לי למה, אבל צורות לא תקניות זה מצחיק.
3:56 "-אני מבין שהם עשו עליך ניסויים. זה החלק הקשה. -כן, הם אמרו לי: תתחתן עם זאת ועם זאת ועם זאת". בדיחה שחוקה, אבל אחרי 4 דקות של פעלולים לשוניים הבדיחות הקלאסיות שוברות את התבנית. הבדיחה גם משתלבת היטב בסיפור שנבנה במערכון.
4:14 "אתה מלחיץ את זה". הדמות של גורי מלחיצה את יעקב, אבל בעברית אפשר להלחיץ רק בני אדם וחיות, לא חפצים ועצמים מופשטים: אל תלחיץ אותי, ולא *אל תלחיץ את הספר או *אתה מלחיץ את הציפייה. למה התכוון יעקב? הוא כנראה רצה לומר שהמראיין שלו מאלץ את זה ובו זמנית מלחיץ אותו.
4:21 "נסענו לכיוון הירח, בדרך עברנו ליד שביל החלב, לקחתי שוקו". אם כבר בדיחות שחוקות על החלל אז עד הסוף.
4:26 "נסענו נסענו, הגענו לירח, אבל לא הכניסו אותנו. למה היה ירח מלא". שימו לב למשמעות המתמשכת של נסענו נסענו — מדובר בסוג של הכפלה! פסוקית הסיבה כאן נפתחת במילה למה ולא במילה כי, כמקובל בשפה המדוברת. וכמובן, הירח המלא, כי צריך לנצל את כל בדיחות החלל כל עוד אפשר.
4:39 "-איך אתה מסכם את ההיכרות שלך עם אותם חייזרים? איך היתה ההיכרות? -שלום שלום, מה נשמע, בסדר? אני בסדר, איך אתה?". המילה היכרות היא שם הפעולה של הפועל להכיר, ולשמות פעולה יש לפעמים שתי משמעויות קשורות אבל נפרדות: אחת היא ממש הפעולה עצמה, והשנייה היא שם עצם שנגזר ממנה. למשל, יש הכנסה כשמכניסים משהו לאנשהו ויש הכנסה שהיא משכורת. הדמות של גורי שואלת על ההיכרות במובן של שם העצם המופשט, החוויה של המפגש עם החייזרים בכללותו. יעקב מתייחס למשמעות הישירה יותר, שם הפועל, ומסביר את האירוע עצמו. השניים ממשיכים מיד עם אותו הרעיון: "ההיכרות הראשונית — משחקי היכרות".
4:50 "-עזוב, אני מצטער ששאלתי אותך. -אני מצטער שתשתוק". הרי אי אפשר להצטער ש-[ציווי] בעברית. משפט קלאסי לסיום המערכון.
אז מה היה לנו? כמה סוגים שונים של משחקים לשוניים. הדמות של יעקב מקוטלגת בסטריאוטיפ מסוים לפי ההגייה שלו והשימוש הכושל במילים ממשלב גבוה. הפרות פרגמטיות בוטות משמשות לאפקט הומוריסטי, כפי שבדיחות עובדות מקדמת דנא. אבל בעיקר, יש כאן הרבה בדיחות תלויות מורפולוגיה ובניינים שאפשר לעשות רק בשפה כמו עברית. זה מערכון שיהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לתרגם בצורה נאמנה לשפה אחרת.
ועכשיו, לשיעורי הבית שלכם: נתחו את הבדיחות במערכון הבא (במיוחד בחצי הראשון שלו).
Posted in לקסיקוגרפיה, מהנעשה בעירנו, מורפולוגיה, עברית, שפה בתקשורת, תחדישים on 20 באוגוסט 2012| 13 Comments »
כותבים עודד פלר ויונתן ברמן בפוסט מכמיר-לב נוסף בבלוגם "לסה פסה", על ביקורים בכלא קציעות ובמחנה הכליאה סהרונים (ההדגשות שלי. הטור עצמו קצר מאוד ושווה קריאה):
לפתע הבחנו בכלוב אנושי גדול, בו הצטופפו עשרות אנשים. "למה הם בתוך כלוב?", נחרדה ענת שהייתה עמנו שם, והסוהר, מתפלא על שאלתה, השיב בטבעיות: "כי הם ערבים". כשראה את מבטי האימה שלנו תיקן הסוהר: "כי הם מחבלים". לימים, בשנת 2008, כאשר נפתח מתקן "סהרונים" שליד "קציעות", הועתקה שיטה מוצלחת זו והורחבה גם על מי שאינם ערבים. בכל אחד משני המתחמים שבמתקן "סהרונים" כלוב גדול. מן הסוהרים למדנו כי הכלוב מכונה "כְּלוּבָּה".
למה משמש הכלובה? חיי המחנה דורשים העברה של עצורים ממקום למקום כל העת. לעתים נדרשים אנשים לצאת מן האגפים בהם נגזר עליהם לשהות במעצר מינהלי פרק זמן של שלוש שנים […] לעיתים יש להוציא אישה מן האגף לראיון מקלט (שיביא לקביעה שהוכרעה מראש, כי אינה עומדת בתנאי אמנת הפליטים), לשימוע בפני פקידי משרד הפנים, להכנה לקראת גירוש, או לכל צורך אחר […] הכלובה הוא, כאמור, כלוב גדול, בו דחוסים כל יום עשרות אנשים, הממתינים במשך כל שעות היום בישיבה על ספסלים או על הארץ.
כרגיל, אני לומד מהרשת הישראלית מילים חדשות שלא הכרתי קודם לכן. אבל מילא זה, כאן מדובר במשקל מעניין במיוחד: משקל קְטוּלָּה. אולי כבר שמתם לב שבאופן מפתיע, המילה כלובה היא ממין זכר (בניגוד לרוב המילים שמסתיימות ב-Xה). נבדוק קודם מה זו המילה הזו, כלובה, ואחר כך נבחן איך זה שהיא שם עצם בזכר. ראשית, המילה עצמה קיימת זה מכבר בעברית. דבר שנמצא בתוך כלוב הוא כָּלוּב, ואם אתם נועלים עקבים או נעליים גבוהות אתם עשויים — בנסיבות מסוימות שלא נרחיב עליהן כאן — לגרום לבעיה שנקראת בוהן כלובה, או hallux vulgus valgus: הנעליים הצרות ידחפו את הבוהן לכיוון שאר האצבעות. במילים אחרות, הבוהן תִכָּלֵב בין הנעל ושאר האצבעות. הכל טוב ויפה, מלבד שתי בעיות: הראשונה, שזו כנראה אטימולוגיה עממית! השם הנכון לתופעה הזו הוא בוהן קלובה, כלומר מחוברת או מצורפת, ולא כלובה. השנייה, שהבוהן שלכם עקומה.
כל שאר ההופעות הרלוונטיות של כלובה נופלות לאותה התבנית: צורת הנקבה של 'כלוא בתוך כלוב'. רוצה לומר, המילה כלובה כפי שמשמשת את אנשי קציעות וסהרונים כנראה אינה בשימוש בשאר השפה (אלא אם תתקנו אותי בתגובות). אז איך היא נוצרה?
זו שאלה מעניינת משום שבפירוש לא מדובר על צורת נקבה של תואר בזכר. אם תפסתי את השועל אז עכשיו הוא כָלוב, ואם תפסתי את הממותה אז עכשיו היא כְלובה. לעומת זאת, הכלובה שלנו היא לא צורת הנקבה של משהו בזכר. המילה מזכירה יותר שמות עצם במשקל העצמאי קטולה: צְרוּפָה, דְּבוּקָה, גְּלוּלָה (כולן מילים חדשות). יכול להיות שהדוברים פשוט השתמשו במשקל הזה, אבל יש כאן בעיה אחרת: הבי"ת דגושה, שלא כמו הפ"א בצרופה, למשל. אם זו מילה בעברית, זו מילה במשקל חדש.
עכשיו אנחנו נתקלים בבעיה המעניינת מכולן, שהוזכרה בהתחלה. כלובה הוא סוג של כלוב, בזכר. כמעט כל המילים בעברית תקנית שמסתיימות בתנועת a ובה"א הן מילים בנקבה (מילה, נקבה, גלולה, תנועה, מנהלה, מפלגה…). למעשה, היוצא מן הכלל היחידי שאני מכיר הוא לילה. יש גם את גובה ונוגה ("מה יפה נגהו של הירח"), אבל שם הה"א היא חלק מהשורש ולא סיומת. שלושת היוצאים מן הכלל האלה אכן שונים מהמילים שבנקבה — הטעם בהם נופל על ההברה הראשונה ולא על ההברה האחרונה. השוו את לילה המלעילית עם מילה המלרעית. אני לא יודע איפה הטעם נופל בכלובה, אבל זה לא נראה כמו משהו שנתקלנו בו בעבר. ואם לא שמתם לב עדיין, משקלים חדשים בעברית מטריפים אותי.
העברית התת-תקנית (כלומר הסלנג) נותן לנו את רולה, 'גבר או אישה גדולי-מידות'. יכול להיות שגם בוסה, 'נשיקה', מופיעה לעיתים כשם עצם זכרי. אני בטוח שיש גם דוגמאות מהעברית הצה"לית, אבל אני לא מצליח להיזכר בהן.
הסיבה שאני מזכיר את העגה הצה"לית היא שאני די בטוח שהיא מקור הכלובה שלנו. לא הצלחתי לחשוב על מילים בשפות אחרות שנשאלו לעברית בתור שם לכלוב הזה, אם כי אולי מדובר בשם של מוצר מסוים או בשיבוש ציני של המילה club, 'מועדון'. אז נתקעתי: אני לא מצליח להבין מאיפה הכלובה בא ולמה הוא בזכר. וכמובן, למה אנחנו כולאים בו אנשים.
Posted in לקסיקוגרפיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, עברית, תחדישים on 26 באוקטובר 2010| 9 Comments »
הפקולטה למדעי הרוח תובעת ממני זה זמן מה דוגמאות משלה לקטעים לשוניים מעניינים. אם כן, הרי:
פרופ' אורלי לובין נשאלה בשיעור הבכורה של בין המינים: מבוא לתיאוריות פמיניסטיות עכשוויות, האם זה נכון לבסס תיאוריות על בסיס מקרים ספוראדיים.
תשובתה התחילה ב"זה כל מה שיש לנו", והמשיכה בתיאור של מה קורה כאשר…
מתגלה עוד ספוראד שכזה.
אני היא ההתמוגגות הסמנטית הבלתי נשלטת של יובל. כמה מעברים מתרחשים פה. קודם כל אחד לקסיקלי, די כבד: ספוראדי הוא שם-תואר. ספוראד משמש כאן כשם עצם. מדובר במעבר מכובד מאוד עבור מילה (ומוכר לנו לרוב מתכונות/קבוצות אנושיות: עברי, שחור, שמן. אבל לא רק. למשל, מתוק => מתוקים, במובן של מאכלים מתוקים). כך או כך, הפינוק המורפולוגי (הורדנו את ה-י' בסוף) מַנדִּיר את המהלך עוד יותר.
אלא מה? בניגוד למעברים הללו, בהם מסתפקים במתן שם לבעלי התכונה, יש כאן קפיצה סמנטית לא קטנה: הדוברת התכוונה לתאר מקרה, שמצטרף לקבוצה שעליה אמרנו שהיא ספוראדית. זה לא מרגיש נכון שכל מקרה בפני עצמו הוא ספוראדי. נדרשת הקבוצה כולה.
הספוראד בפני עצמו איננו ספוראדי, אלא רק בתוך הקשר שבו מדובר על אחיו הספוראדים. לא ניתן להגדיר אותו אחרת. ובכל זאת הביטוי מובן לחלוטין.
נהדר.
Posted in לקסיקוגרפיה, מורפולוגיה, עברית, תחדישים on 13 במאי 2010| 10 Comments »
הקורא אלעד, שעשה לו מנהג לשלוח לנו דברים מעניינים, מספר לנו על קבוצת הפייסבוק בעלת השם המעניין התספורת שגרמה לתלמיד לגורש לתמיד מבית ספר! חובה לראות. כן, לגֹרַש, שם הפועל האבוד של בנין פֻעַל.
בבניינים הסבילים פֻעַל (מילים כמו בֻּטַּל, שֻׁבַּץ וכן הלאה) והֻפְעַל (הֻצְמַד, הֻדְגַשׁ וכו') אין צורת מקור, או מה שמכונה בעברית שם פועל. אם לָמַד זה ללמוד, ולִמֵּד זה ללַמֵד, והִמליץ זה להמליץ – מה לגבי בוטל והוכנס? ובכן, אנחנו שמחים לבשר על סוף החיפוש וקץ הסכסוך! כדברי אלעד:
כדי לבדוק עד כמה התופעה מקובלת חיפשתי בגוגל את המילה "לגורש", ומצאתי מספר תוצאות במשמעות "להיות מגורש". כנ"ל לגבי "לשומש", לבוצע ו"לסומן" .
אם זה המצב, ניתן לצפות למצוא גם את שם הפעולה השגוי של בנין הופעל. חיפוש קצר לא העלה הרבה: המשתמש hillelg השתמש במילה "להודגש" בצורה יצירתית אצל העמיתים בפורום בלשנות ושפות העולם בתפוז ("בסוף הקטע הרצוי להודגש"). ברם, בסיפור סמיכתו לרבנות של ר' חיים ויטאל הוא מזכיר שאלוהים חנן אותו "להוסמך" על ידי ר' יוסף קארו, ועורך החיבור "בנין האומה" (פנחס לינטופ?) הסביר: "להיסמך".
אלעד תוהה אם התופעה הזו תתפשט. אישית, קשה לי לראות את זה קורה מהסיבה שהמקרים בהם ניתן להשתמש בצורות האלה נדירים יחסית. אבל מי יודע, אולי עוד יגרמו לי להופתע.
(חוצמזה יש גם פיד לתגובות)
| יובל פינטר על זהירות מהמעתק הסמנטי | |
| איתמר על זהירות מהמעתק הסמנטי | |
| רוני הפנר על עברי=ה דבר.י עברית! | |
| איתמרק על עברי=ה דבר.י עברית! | |
| RanE על עברי=ה דבר.י עברית! |
דגש קל 