Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2011

כבר עסקנו בעבר בשלילות שגויות (misnegations, משפטים שערך האמת הלוגי שלהם הפוך לכוונת הדובר) והדוגמאות ממשיכות לזרום בהמוניהן. כשחיפשתי את הביטוי שבכותרת הפוסט בגוגל, לסתי נשמטה מרוב תדהמה: עשרות הופעות אותנטיות של הביטוי, ובכולן מתכוונים הדוברים, כמובן ל"שלא תבין אותי לא נכון". ביניהן:

אם אני מגיע לארה"ב זה אומר שאני בעצם מסכים לפוליטיקה שלהם, ואני הרי לא. הייתי לפני זה בארה"ב ,שלא תבין אותי נכון, אבל כרגע אני לא רואה את עצמי נוסע לשם. (לינק)
שלא תבינו אותי נכון, אני בן אדם מאוד אופטימי, אבל פה, בבלוג הזה, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, אני פורקת את כל הפסימיות שבי (לינק)
אני לא בא לקטול אף אחד..שלא תבין אותי נכון,אני רק מאוכזב מהמצב שאתם מראים לאנשים,שהוא די שקרי אפשר לומר (לינק)
זה כתוב *ממש* יפה, שלא תביני אותי נכון אבל… אני ממש מרחמת על קלואי… (לינק)

ועוד ועוד – ממש לא צריך להתאמץ בשביל לשלות דוגמאות (כמעט כולן רלוונטיות – אחת מהן היא דיון באייל הקורא אודות הביטוי). באותו אופן אפשר למצוא את "אל תבין/י/נו אותי נכון".

אם הדוגמאות הקודמות שלנו היו מקרים של משפטים מסורבלים ומסובכים, שאכן קל להתבלבל בהם ולהוסיף או להחסיר שלילה, הרי שכאן נדמה שהמקרה פשוט יחסית – ובכל זאת מתברר שעוד ועוד אנשים מעדיפים להשמיט את ה"לא". לי זה בעיקר מזכיר את המקרה של I could care less (סקירה קצרה מאת ג'ן פרימן אפשר למצוא כאן)  גם כאן לא נראה שיש סיבה הגיונית להתבלבל (או כמו שאמר אייזיק אסימוב: "אני לא מכיר אנשים שהם מספיק טיפשים בשביל להגיד את זה"), ובכל זאת, הביטוי הלך וצבר פופולריות עד שעקף את עמיתו הלוגי, I couldn't care less. דוגמאות פשוטות שכאלה, לעניות דעתי, מאתגרות את ההסבר שהצענו בפוסטים הקודמים, לפיו הסיבה המרכזית לתופעה היא שהמוח האנושי מתקשה בפענוח מבנים לוגיים מורכבים ומרובי שלילות. לכל הפחות, במקרים פשוטים שכאלה כדאי למצוא הסבר אחר. האם אנשים פשוט נרתעים מלהגיד פעמיים "לא" באותו משפט, ולכן מסתפקים באחד? מי יודע.

Read Full Post »

(60)

אני זוכר שאוּרזֶל, אמי החורגת, אמרה את המילה בלוּזֶה (חולצה).
לפעמים הדברים לובשים את צורתן של המילים שמסמנות אותם. רֹב החולצות אכן דומות לבלוזה. או קחו שמות כמו אורליה. ילדה ששמה אורליה דומה לאורליה. אי אפשר לומד דוד לאדם ששמו פנחס ולהיפך.
גם השֵנה היא דבר מוזר. אתה הולך מפה לשם ופתאום אתה קופא על מקומך. והתעטשות שמבהילה מאוד את הזולת.

אם למשל אנחנו הולכים למאפיה ונכנסים בפתח הקדמי וחוצים את האולם הגדול שבו המכונות מעצבות את הבצק לצורתו של הלחם ויוצאים בפתח האחורי יכול אדם לשאול: למה הלכתם דרך המאפיה?
פעם ראינו אשה שמוצאה ממולדביה. היא למדה עברית באולפן אבל השתמשה רק במילה סתם.
או קחו למשל את המשפחה הענפה ששמה בוכבינדר (כורך ספרים). הלא לא כולם כורכי ספרים. וישנם, למרבה הפליאה, כורכי ספרים ששמם אחר לגמרי.
או הצינורות שמניחים. הם ישרים עד שמגיעים לזווית ואז פונים לכיוון אחר.

מה שהגיוני בעולם זו רק התפילה ברוך אתה אדוני אלוהינו. לא מפני הדתיות. אלא מפני הצלילים שכל אחד מוליד בתורו את הבא אחריו.

מתוך Curriculum Vitae מאת יואל הופמן (כתר, 2007). שנה טובה.

Read Full Post »

קצת מוזר לי להתייחס פתאום לטקסט בן יותר משנתיים, אבל הדוגמה הקטנונולוגית הבאה, שנתקלתי בה במקרה, היתה כל כך מפעימה בעיניי שחשבתי שראוי לחלוק אותה בכל זאת. עוזי בנזימן, בשבתו כעורך העין השביעית, משתף אותנו:

השבוע ביקשתי מחברי המערכת שלנו לחדול מלהשתמש בביטויים כמו "תפס צד", "הנ"ל", "לפיה", "אז", "כבר", "כנגד". טענתי שכמה מצירופי הלשון הללו הם תרגום מגושם לעברית של מטבעות לשון באנגלית, בעוד שיש להם ניבים עבריים מקוריים ומוצלחים, ואחרים הם שגרת דיבור מרושלת שמעלה על הכתב סלנג או אופנות ביטוי. הסברתי, למשל, ש"תפס צד" הוא תרגום מגוחך של הביטוי האנגלי took side, בעוד שבעברית יש לו חלופות מוכרות ומספקות כמו "נקט עמדה", "הזדהה עם", "צידד ב…"; שהמלה "כבר" – שכל-כך רווחת במשפטים מהסוג "הפעם כבר לא מדובר במקרה" – מיותרת; ושהמלה "אז" – בהקשר של משתמע מכך – נפוצה מאוד בגן ילדים, אבל מוטב להימנע ממנה בכתיבה עיתונאית (חלופות אפשריות: "אם כן", "אפוא").

באופן כללי, כלי תקשורת רבים מחזיקים במדריכי סגנון, אשר מכילים כללים שרירותיים יותר ופחות, וזאת מטעמי האחדה. מדריך הסגנון של הארץ אף נחשף בעבר בבלוג "היתוך קר למפגרים" (ומכיל כל כך הרבה סימני קריאה עד שהוא ראוי למדריך סגנון משל עצמו). אבל בפסקה הקצרה הזאת, בנזימן קולע במיומנות רבה לכל עקרונות היסוד של הקטנונולוגיה:

  1. הוא מפגין יכולת חלשה למדי בכל הנוגע לניסוח מדוייק של טענותיו;
  2. גם לאחר שמנסים לפענח מה בדיוק הוא רוצה, הטענות חסרות כל בסיס. בנזימן, שאין חולק על היותו כותב מיומן ומנוסה, הוא בעל חושים מספיק חדים בשביל להפר בעצמו את החוקים הארעיים וחסרי היסוד שהוא מנסח;
  3. הוא לא טורח כלל לנמק את דבריו.

בואו נראה.

המשך…

Read Full Post »

אז הסיפור הוא כזה: חנניה גיבשטיין, איש עסקים ותיק אשר כיהן בעבר אף כראש עיריית ראשון לציון, הגיש תביעה כנגד חברת רואי החשבון קסלמן וקלסמן, בטענה לרשלנות מקצועית אשר גרמה לו להפסדים. מכאן זה נהיה קצת יותר מעניין. כפי שמדווחים כלכליסט:

בכתב התביעה צוטט רו"ח שאול בן אמוץ שנשאל על הרקע לעיכוב בדוחות המס השנתיים. בתביעה נכתב כי רו"ח בן אמוץ הגדיר עבודה זו כ- "אבוחלטורית"- שמרמזת כי מדובר בעבודה רשלנית, בעוד שבפועל השתמש רו"ח בן אמוץ במילה "בוכהלטרית" שמקורה בגרמנית, משמעותה היא הנהלת פנקסים והיא מתארת את הפן הטכני של עבודת רואה החשבון.

כמה עניינים ראויים לציון. הראשון הוא היצירתיות המורפולוגית שבשם התואר "אבוחלטורי". למרות שסביר להניח שאף אחד מאיתנו לא נתקל בו (אפס אזכורים בגוגל מחוץ לפרשייה הזאת), לכולנו ברור במה מדובר. מ"חלטורה" כבר נגזר "חלטורי" (למרות שיותר נפוץ "חלטוריסטי"), כמו במשפטים:

בדיקה במעבדה מקצועית ולא חלטורית אמורה לעלות 75 שקל והוא בודק לך את כל החלקים לראות אם הכל בסדר

(כאן, מפורום "נושמים מזרחית" הזכור לכם ודאי מהפוסט על "לאכול סיבוב". יש שם משהו מעצבן שמקפיץ פופ-אפים, אז אני לא ממליץ לכם ללחוץ, אלא אם אתם חייבים לוודא שלא שיקרתי), או:

לאיזה חוף אפשר ללכת עם הילדים? איפוא הבלגן לא חוגג? היכן החוף מוסדר ולא חלטורי?

(מתוך "בחדרי חרדים").

את התחילית "אבו-" קצת יותר קשה לי להסביר. מקורה כמובן בערבית, במובן "אבא של", והמבנה הכי דומה שהצלחתי למצוא הוא "חלטורי באבוה". אבל בשביל לחזק את החלטוריסטיות שבדבר, אני הייתי דווקא מצפה למבנים כמו "סופרחלטורי", "מגהחלטורי", "אולטרהחלטורי", "היפרחלטורי" וכן הלאה, או לחילופין, אם להישאר בעולם קשרי המשפחה, דווקא בכיוון השני: "חלטורי בן חלטורי". בכל מקרה, מבנה זהה ל"אבו חלטורי, אם קיים, לא ראיתי.

ובאשר לטענה הנגדית של רו"ח בן אמוץ: Buchhalter היא אכן המילה הגרמנית ל"רואה חשבון". המילה מצאה את דרכה, דרך היידיש, גם לעברית, ומילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל אף מתעד את משמעותה:

בוכהלטריה, מתוך מילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל

הכנת דוחות המס השנתיים עבור חברה גדולה אכן נשמעת כמו עבודה בוכהלטרית למדי (האם יש מטלות שמבצע רואה החשבון שאינן בוכהלטריות?), ואין ספק שהגירסה שהציגה חברת "קסלמן וקסלמן" סבירה יותר מזו של גיבשטיין, ואני מרשה לעצמי לומר זאת גם מבלי שהאזנתי ישירות לאמירתו של רו"ח בן אמוץ. המסקנה המתבקשת, כמובן, היא שאם אי פעם תרצו להשמיץ רואה חשבון, פשוט תגידו לו שהעבודה שלו היא אבוחלטורית. יהיה לכם יופי של אליבי.

Read Full Post »

מי מקוראינו שלמד ערבית ספרותית בבית הספר וזוכר משהו, אז קודם כל הוא תופעה שאין לזלזל בה, ושנית כל כנראה זוכר שיש דבר כזה מה קוראים אותו רשמב"א: ריבוי שאינו מציין בני אדם. בערבית יש לצורות רבים שכאלה חשיבות כיוון שהמתאם שלהם זהה לזה של יחיד נקבה, כלומר יש לומר "הבתים יָפָה" וכיו"ב. אם אני זוכר נכון. מי בכלל זוכר משהו משיעורי ערבית.

אילן גונן (נו, לא באמת צריך שוב לשים לינק) פנה נפעם לדסק הפינטר בדגש קל עם הכותרת הבאה בטמקא: "אורז או גז טבעי: מי הוריד את כמות המתאן?"

שלא לדבר על אורז טבעי, או גז פרסי

אליבא דאילן (הנה, זכרתי משהו גם משיעורי יהדות), עיתונים שמשתמשים במילת השאלה "מי" במקום "מה" לשמב"א היא כבר תופעה בת כמה שנים.

"כמה" זו לא מילה. לרשותנו ארכיון העיתונות ההיסטורית, ושם חיפוש קליל של "מי גרם" מעלה מיד כתבה בעיתון עברי אנכי מאוקטובר 1878 ובה התשובה לשאלה "מי גרם לך לשלוח יד בקנין אחרים?" היא "הרעב!". אולי תגידו ששואל השאלה לא ציפה שהתשובה תהיה שמב"א. נו, בסדר. אז נמתין ליוני 1899, שם בכתבה מהמליץ שואל הכותב ועונה לעצמו: "ומי גרם לכל זה? הלא רק הגזע העומד תחת המים, הוא עיכב את הרפסודות מלכת לדרכן". בינתיים הרושם הוא שאילננו שוגה באשליית הטריות. מי שממש משעמם לו מוזמן לבצע שאילתא על "מי" במאגר עברית תנ"כית/משנאית ולתת לו עוד יותר בראש.

כך או כך, אילן טוען שזו תופעה שמתרחשת יותר בכתיבה ולא בדיבור, ושחל סיפוח זוחל לאורך השנים (לא בדקנו תדירויות היסטוריות של מי שמב"א, אז נזרום): בתחילה היה "מי" יכול לתאר, למשל, חברות מסחריות, שהן לפחות ישויות שמורכבות מבני אדם (ויש כמה פסיקות של בתי משפט שמאנישות אותן): מי ניצחה במכרז על אספקת חלב לצה"ל – תנובה או טרה?, או כמאמר המאמר מעיתון הלבנון בדצמבר 1873: מי הוריד עוז מבטחו? רק המפלגות. אז אפשר לומר שיש כאן סקאלה, של משהו שבקריצה הייתי קורא לו שמב"אוּת, אלמלא כבר היה לו כינוי אפור באנגלית: Animacy, שכנראה מחייב אותי ל"חיוּת" או "נפשיות" או איזה דרעק דומה לכך. בני אדם הם חיים מאוד וחובה לשאול עליהם "מי". חברות הן חצי-חיות ואם תשאלו עליהן "מי" הרבה אנשים יקבלו זאת בהבנה. אורז וגז אינם חיים כלל וכלל, ושאלת "מי" עליהן גוררת מיילים נזעמים מדוקטורנטים קיימברידג'אים.

מה לגבי בעלי חיים? בטח משהו שדומה לתפוצה של כינוי הגוף it באנגלית, וספרו לי דעתכם: בעל חיים ספציפי שקרוב אלינו (חיית בית, סוס מירוץ, דולפין קולנועי) יזכה ל"מי", בעוד בעל חיים לא-מוכר (ג'וק במטבח) או לא-ספציפי (נמיות כלליות שעולות מן הוואדי) יהיה "מה".

[תודה לאילן, כתב הצללים של דגש קל. ובכל זאת לינק.]

Read Full Post »

ההיסטוריון תום שגב כותב במדורו "שיעור היסטוריה" על תכונותיו הפלאיות של חודש ספטמבר:

ספטמבר הוא חודש עם גחמות משלו: לעולם הוא מתעקש להתחיל באותו היום בשבוע, כמו דצמבר, ובמשך השנה הוא לא מרשה לחודש אחר להסתיים באותו היום כמוהו.

הדרך הטבעית להבין את העובדה הראשונה במשפט, היא באופן הבא:

  1. ספטמבר מתחיל בכל שנה באותו יום (כלומר, ה-1/9 נופל בכל שנה באותו יום בשבוע).
  2. התכונה הזו מתקיימת גם לגבי חודש דצמבר (כלומר, ה-1/12 גם הוא נופל באותו יום בשבוע).
  3. אין הכרח שהיום הקבוע שבו חל 1/9 יהיה אותו היום הקבוע שבו חל 1/12.

ברם, כל מי שהיה תלמיד בישראל והתחיל את שנת הלימודים יודע שהמשמעות הנ"ל אינה נכונה כלל וכלל. לא צריך להתאמץ יותר מדי בשביל דוגמה נגדית: ה-1/9/2011 חל ביום חמישי, ואילו 1/9/2010 חל ביום רביעי. מה נכון? ובכן, בהסרת הפסיק שלאחר המילה "בשבוע", נקבל את העובדה הנכונה "לעולם הוא מתעקש להתחיל באותו היום בשבוע כמו דצמבר", שהיא בסך הכל ניסוח קצת יותר מעניין של העובדה "7 מחלק את 91" (מספר הימים בין ה-1/9 ל-1/12). לא שברור לי למה זה כל כך מעניין ואיך זה מעיד על גחמות של ספטמבר, הרי אפשר למצוא הרבה מאוד זוגות תאריכים אחרים שההפרש ביניהם מתחלק ב-7. אבל נו, שיהיה. הפסיק הסורר גורם לנו לחשוב שלאחר סוף המשפט, "כמו דצמבר", ישנה השמטה של המשך הפסוקית:

לעולם הוא מתעקש להתחיל באותו היום בשבוע, כמו דצמבר [שלעולם מתעקש להתחיל באותו יום בשבוע]

מה שכמובן לא נכון. מעניין אם מקור הטעות היא בטקסט המקורי של שגב או בעורך שהחליט שהמשפט חסר הפסיק לא נראה לו, בא לתקנו ויצא מקלקל.

Read Full Post »