עמודי המדיה החברתית של "כאן חינוכית" העלו לפני ימים ספורים קטע ארכיון בו ראומה אלדר – קריינית, עורכת לשון וקולו של השעון הדובר, שהלכה בתחילת השבוע לעולמה – מתראיינת אצל מני פאר ומדברת בעיקר על עברית [פייסבוק, טוויטר]. אני ממליץ לצפות בראיון המלא, הנה כאן מיוטיוב בדקות 5:20-14:20 (אין מה לדאוג, זו באמת רבקה מיכאלי בתמונת הקדימון):
איזה אוצר בלום. אלדר מזקקת הרבה מהטיעונים המוכרים בעניין הגייה תיקנית אל מול "טעויות", אבל עושה את זה בחן ובבהירות שלא תמיד מאפיינים את הדיון הזה. השאלה איך ללמד עברית (או מה שלא תהיה שפתו של הדובר הילידי) בבתי הספר היא שאלה מורכבת ולבושתי אני לא מכיר את הצד המחקרי שלה כמעט בכלל. אני גם לא חושב שאי פעם נגענו בנושא הזה בצורה מפורשת אצלנו בבלוג, אבל תוכלו למצוא התייחסויות שונות כאן וכאן וכאן וגם כאן. על כל פנים, כמה נקודות יפות עולות בראיון של אלדר, למשל:
- היא טוענת שכללי ההגייה התקנית הרשמיים הם נכונים כי הם באים להקל עלינו את ההגייה. בתור דוגמה היא נותנת את ו"ו החיבור, אותה יש לבטא בשורוק לפני אותיות בומ"פ (וּפרחים), ומסבירה שכך יותר נוח מאשר וְפרחים. פאר אומר בתגובה שדווקא נוח לו עם השווא. זו דוגמה קלאסית לאיך ששפה עשויה להשתנות בשלב כלשהו בהתפתחותה, כשבשלב מסוים בהיסטוריה של השפה דוברים באמת עברו לשורוק כדי להקל על ההגייה; דוגמה טיפוסית נוספת היא הצטלבות ולא *הטצלבות. אבל בימינו, כשלדוברים יותר נוח לא לבטא שורוק, או לא להבדיל בין ע' ל-א' למשל – פתאום אנחנו חוטאים לשפה. והרי כפי שברור למי שעוקב אצלנו, אין באמת שפה שאפשר לחטוא אליה בתור ישות נפרדת מאיך שהדוברים עצמם מדברים.פאר טוען שהוא מצידו צריך לשנן כללים כאלה משיעור לשון ואלדר סותרת אותו – "אתה אינך צריך לזכור!". הדיאלוג הזה מבדר למדי, אבל הוא גם מעיד על סוגייה אמיתית בלימוד השפה בבתי הספר: האם אנחנו מלמדים את ילדינו שהם שוגים אם הם אינם מדברים כמו בתקופה בית שני (בהקצנה), או שאנחנו מעוניינים ללמד אותם שהעברית הרשמית היא משלב שונה משפת היום-יום וככזו יש לה חוקים מיוחדים שצריך ללמוד (ויש שיגידו – היא שפה שונה).
- לאלדר יש תשובה מפורשת. בקרב יהודי הארץ, תימנים מדברים עברית קצת אחרת מהונגרים או צרפתים. ומשום שאין אחידות, כך אלדר, יש צורך באחידות. אבל מי מחליט שיש צורך ואיך ראוי לאכוף אחידות כזו – בכללים שמוכתבים מגבוה או במציאת מכנה משותף – היא שאלה שצצה בכל פעם שהאקדמיה ללשון מפרסמת כללים שרירותיים בפייסבוק וזוכה מצד אחד לשלל לייקים, ומצד שני לתגובות מופתעות מקוראים שמגלים פתאום שהם מדברים את שפת אימם בצורה לא נכונה מזה עשורים.
- אז פאר מקשה: למה אלדר מקפידה על ח' ו-ע' אבל לא על ט' ו-ק'? היא מודה שהיא לא מקפידה וגם שאי אפשר להשיג הכל "במכה אחת" ("לא בקפיצת הדרך" – איזה יופי). כאן הסתירה ברורה: אם חשוב להקפיד על כללי הגייה מסוימים בשביל למנוע אי-הבנות כביכל, אז כל הכללים חשובים. ואם אפשר להבין גם עם "טעויות", אז מה בעצם הבעיה?
- אלדר רוצה לנזוף באנשים שאומרים אנחנו קופאים אבל משמיטים את ה-א', כך שנשמע כאילו הם אומרים אנחנו קופים. ושוב, מנגד, תמיד אפשר למצוא דו-משמעות בשפה. לאלדר לא מפריע למשל שהיא אומרת לא, אפילו שבמנותק מההקשר אפשר להתבלבל עם מילת היחס לו (בהמשך התוכנית שרון ליפשיץ שרה את 'גידי' ומשתמשת בדו-המשמעות הזו ממש בפזמון). דו-משמעויות כאלה קיימות לא רק ברמת המילה הבודדת אלא גם בתחביר: אלדר אומרת אני משוכנעת ש… בבינוני הסביל, ביטוי שבמנותק מהקשר הוא דו-משמעי בין מצב סטטי (זו השקפת עולמה) ובין אירוע בסביל (מישהו משכנע אותה כרגע).
- דוגמה יפה נוספת שאלדר מביאה נוגעת למשחקי כדור. כדורגל משחקים ברגל, כדוריד משחקים ביד, אבל "כדוראף" לא משחקים באף. עם הגייה נכונה ברור שמדובר בכדורעף. מצד שני, כדאי לציין שכדורסל לא משחקים בסל. תמיד יש מקרי קצה, והשפה מורכבת הרי מכל כך הרבה מקרי קצה ותלות בהקשרים.
- בקטע משעשע במיוחד – מנקודת המבט של ימינו – אלדר מסבירה למה היא היתה צריכה להקליט את השעות בשעון הדובר באינטונציה מסוימת. היא מתארת בצורה נגישה למדי שהטון יורד ב-השעה אחת אבל עולה ב-השעה אחת ושלושים, ולכן היא החליטה להקליט את "השעה אחת" בטון עולה. המערכת של אז כנראה לא היתה מתוחכמת מספיק בשביל לבדוק אם מדובר בשעה עגולה או לא ולבחור בהתאם אחת משתי הקלטות. הטכנולוגיה שלנו התפתחה מאז אבל אני לא בטוח שהגישה ל-"טעויות" שצריך למגר השתנתה.
דגש קל 