Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מרץ, 2010

לפעמים לוקח לי זמן לקרוא כתבות במוסף "7 ימים". בעוונותיי, רק היום הגעתי לכתבתו של צדוק יחזקאלי מלפני שבוע, ובה כתב:

מאמצע 2007 ועד סוף דצמבר 2009 התנהל מבצע אימונים מורכב של יחידות סמי-צבאיות וסמי-משטרתיות באחת ממדינות המפרץ (…)

מה אתם הבנתם מזה? אני חושב שמה שיחזקאלי התכוון לכתוב הוא שהיחידות הן משהו בין צבא לבין משטרה, כלומר חצי-צבאיות, חצי-משטרתיות. בהמשך עוונותיי, ממש לא הבנתי את זה ככה. בקריאה ראשונה הביטוי נראה לי מוזר, ואחרי כמה שניות של בילוש עצמי הבנתי לאן חתר (לדעתי) המשורר.

הסבר: אני תופס את הכמת חצי כמתאר בערך 50% מאיזשהו שלם. החברים שלו בקטגוריה הם שליש, שלושת-רבעי, רוב וכיוצא באלו. אני תופס אותו כאומר שפחות או יותר חצי מהתכונות (במקרה שלנו, של היחידות האלה) הינן תכונות המאפיינות צבא.

המילה סמי, לעומת זאת, לפחות בשימושה הפרודוקטיבי באנגלית כפי שאני מבין אותו, הינה משהו אחר. החברים בקטגוריה שלה הם בערך, לגמרי, כמעט. היא מתארת מקום על סקאלה (במקרה שלנו של צבאיוּת) ומציבה את היחידות המדוברות בערך במרכזה.

אם היה מדובר רק בשם תואר אחד, לדעתי לא היה הבדל: יחידה חצי-צבאית נשמעת לי כמו יחידה סמי-צבאית. הדקויות הסקלאריות לא באות לידי ביטוי, ואין מה להתקטנן.

הבעייה היא עם צירוף שני שמות התואר. לתפיסתי, חצי ומשפחתו הם מאייכים אדיטיביים, לעומת סמי ומשפחתו שאינם כאלה. מזתומרת אדיטיביים? שאם משהו הוא חצי-צבאי וחצי-משטרתי, כפי שהתכוון יחזקאלי, אזי כל אחד ממאפייניו הוא או צבאי או משטרתי. חצי פלוס חצי שווה שלם. לעומת זאת, סמי-צבאי וסמי-משטרתי מנסים למקם את היחידות במרכז סקאלה כלשהי של צבאיוּת וגם במרכז סקאלה של משטרתיוּת. לדעתי החפיפה בין הסקאלות האלה גדולה מאוד: יחידה סמי-צבאית היא לפחות סמי-משטרתית, אם לא יותר מכך (אנשיה לובשים מדים, מצייתים להיררכיה, הינם חמושים, וכו') ולכן להגיד עליה שהיא גם סמי-משטרתית זה מיותר ולא תורם מידע. לעומת זאת, להגיד שהיא חצי-צבאית וחצי-משטרתית זה לומר שהיא איפשהו באמצע בין צבא למשטרה. יש לה מאפיינים מכאן ומאפיינים מכאן, אבל היא לא בדיוק צבא ולא בדיוק משטרה.

חלקכם אולי מנסה להציע עכשיו הסבר לפיו מה שאמור לקרות כאן הוא יצירת סקאלה בין צבא למשטרה, והנחת היחידות האלה במרכזה. אבל זה לא מה שקורה: הסקאלות צריכות להיות בלתי תלויות אחת בשניה. אין בעיה להגיד על מישהו שהוא סמי-גבוה וסמי-שמן (או בערך, או כמעט). הוא פשוט נמצא באמצע של כל אחת מהסקאלות, לעומת המצב הנורמלי. להגיד עליו שהוא חצי-גבוה, חצי-שמן, זה מוזר. אלא אם יש איזושהי התפרשות יצירתית לא-מילולית על האופי שלו ("חצי אופי של שמן, חצי אופי של גבוה"), או איזשהו מכנה משותף אחר. חייבים כאן מכנה משותף, כי חייבים לחלק איזשהו שלם. זה מה שיחזקאלי ניסה לעשות, ולדעתי כשל.

Read Full Post »

רשות הדיבור לאמנון דנקנר, בטור מוצלח במיוחד:

המשימה הוטלה עליי וניסחתי מכתב די ארוך, מעטיר שבחים על מצחו של העסקן משיקגו, ובין השאר כתבתי את הפסקה שנראתה בעיניי כאלגנטית ביותר: "קשה להגזים בחשיבותה של פעולתו של משה פולצ'ק בחיים היהודיים בשיקגו ובאמת בארצות הברית כולה".

[…]

עמדתי נבוך והאיש התנפל עליי בצעקות, ולקח לי זמן להבין שהוא המנהיג הציוני-סוציאליסטי הדגול משיקגו ושנפגע מהניסוח שעליו הייתה גאוותי. מה זאת אומרת קשה להגזים בחשיבותו? אמר. מי מבין דבר כזה? זה טוב או רע? לך תדע. לי זה נשמע רע. גם לחברים שלי. זה נשמע כמו, נו, שוין, מוישה פולצ'ק הוא בחור טוב, אבל בואו לא נגזים – הוא לא כזה קנאקער. לא. . . לא . . . גמגמתי . זה בדיוק להפך. זה אומר שקשה להגזים בחשיבות שלך, זאת אומרת שככל שנפליג במחמאות עדיין נתקשה להגיע לכלל גוזמה, זאת אומרת. . . זאת אומרת. . . אה . . . ככה קורה, לעתים, שמה שנראה לך ברור כשמש, נתקע לך בגרון כמו חצץ ומנתק את המצתים במוח כשאתה נתבע להסביר אותו.

מבלי לנקוב בשמה המפורש, דנקנר מתייחס לתופעה מוכרת בשם misnegation (לעיתים over או undernegation), שגורמת למשפטים שגויים (מבחינה לוגית טהורה) להישמע לנו תקינים, ולהבין באופן מדוייק את כוונתו של הכותב, על אף שהוא כתב את ההיפך הגמור. אבל בואו נתחיל בהכרעת הויכוח בין דנקנר לפולצ'ק. הביטו-נא בשני המשפטים הבאים:

(1) קשה להגזים בחשיבותה של פעולתו של משה פולצ'ק.
(2) קשה לזלזל בחשיבותה של פעולתו של משה פולצ'ק.

במבט ראשון, לי לפחות שני המשפטים נשמעים כמעבירים את אותו המסר, בדבר חשיבותה הרבה של פעולתו של משה פולצ'ק. אבל, כשאני מעמיד אותם אחד ליד השני, קל לראות שמבחינה לוגית טהורה הם בעצם אומרים דברים הפוכים. למעשה, דנקנר צודק: אם קשה להגזים בחשיבותו של משהו, הרי ככל שנדגיש ונשבח את חשיבותו לרוב, עדיין לא יהיה זה בגדר הגזמה, כיוון שהוא מאוד חשוב. מצד שני, אם קשה לזלזל בחשיבותו של משהו, הרי ככל שנפחית ונמעיט בה, זה עדיין לא ייחשב כזלזול: עד כדי-כך חשיבותו מועטת. ובכל זאת, ניתן על-נקלה למצוא משפטים כגון "קשה לזלזל בחשיבותה של סביבת עבודה נעימה ופתוחה, במיוחד בארגוני סיוע, שנסמכים על רצון טוב ורוח התנדבותית" (כאן), שרובנו עוברים על פניהם תוך הבנה מדוייק של המסר, ומבלי להתעכב לרגע: למעשה, אנשים רבים יתקשו מאוד בכלל להבין היכן טמונה הבעייה.

אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא המשפט "No head injury is too trivial to ignore", שעל פי האגדה היה כתוב על קירות בתי החולים בלונדון עשרות שנים, עד שמישהו שם לב שהוא שגוי (זכרו-נא כי זאת אגדה). ואכן, המשפט הזה, שכולנו מבינים אותו מיידית, אומר למעשה את ההיפך ממה שהתכוון מחברו. מאוד קשה לתפוס את זה, בין היתר בשל ההבנה הראשונית ששובה אותנו, אבל השוואה עם משפטים כגון: "No business is too small to play a role", או "No donation is too small to make a difference" מבהירה את הבעייה: מבחינה לוגית טהורה: המשפט אומר שמכל פציעת ראש, לא משנה כמה קטנה היא, צריך להתעלם (הסברים נוספים ניתן למצוא בפוסט של מארק ליברמן, משם גם לקוחות הדוגמאות).

כנראה שמסיבה מסויימת המוח שלנו מאוד מתקשה בניסוח המשפטים הללו, שכוללים שלילות רבות וביטויים מודאליים, וחלקם מתקבעים לכדי ביטויים של ממש (כמו "לא ניתן לזלזל בחשיבותו").

Read Full Post »

השפה בה אנחנו משתמשים מכוננת את המחשבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופשים את העולם, כך טוענים חוקרים העוסקים בפילוסופיה של השפה. במובן זה לשפה יש תפקיד בעיצוב המציאות בתוכה אנחנו חיים.

כשאני קורא טקסט שמתחיל כך (יובל דרור, העין השביעית), קל לדעת לאן הדברים הולכים להתדרדר, ואני מניח שגם קוראינו כבר יודעים (כרגיל, מי שכבר יכול לנחש ולצטט בעל פה מה הולך להיות כתוב בפוסט הזה, יכול לדלג ישירות לתגובות ולהשתתף בהגרלת מנוי-חינם לבלוג). אם כך, התחלנו בספיר-וורף. לאן נמשיך?

במהלך השבוע החולף יצא לי להאזין למספר רב של דוברים בכמה תוכניות רדיו שדנו במגוון של נושאים. כעבור כמה שעות של להג אינסופי, שמתי לב שאני מתקשה למצוא אפילו אחד שלא שילב בדבריו את הביטוי "חשבון נפש".

אה, כן. בוודאי. גם דרור נופל קורבן לאשליית הטריות: שמתי לב לזה רק עכשיו, אז זה חייב להיות חדש. וזאת טענה על שפה, אז אני לא צריך לטרוח לבסס אותה. בואו ננסה לבדוק רגע: חיפוש פשוט בגוגל חדשות אחר הופעות של המונח, לא מראה דברים מרגשים מדי: עלייה מתונה לאורך השנים (שכנראה נובעת מהתרבות המקורות הטקסטואליים בכלל, ואלו שגוגל מאנדקס בפרט: את אותו שיפוע מתון תוכלו למצוא גם בחיפוש אחר מונחים ניטרליים כמו "מטבע חוץ" או "משרד התחבורה"), ופסגות מחזוריות כל שנה בסביבות ספטמבר-אוקטובר (יום הכיפורים).

אבל גם אם נניח שחלה עלייה, אפילו עלייה משמעותית, בשימוש בביטוי "חשבון נפש": למה זה כל כך רע?

העובדה שעורכי דין, פוליטיקאים וספורטאים כל כך אוהבים להשתמש בביטוי הפומפוזי הזה, שאמור לרמז על עולמו התרבותי העמוק של הדובר, חושפת את מה שהשימוש השכיח בו מסתיר בכל כוחו: מדובר במלל ריק, חסר שחר, שכל משמעותו הוא: "ככה אי אפשר להמשיך אבל אין לי מושג מה לעשות".

טוב, מסתבר שעורכי דין, פוליטיקאים וספורטאים משתמשים בקלישאות. זה באמת מעצבן, אבל בואו כולנו ננסה להירגע ולא לגלוש ל…

השימוש בביטוי "חשבון נפש" מצביע על מה שקלוקל, רקוב ודל בדיון הציבורי.

לאאאאא!!!! זעם מילים!!! מכאן, כצפוי, דרור ממשיך לקטנונולוגיה מכלילנית אודות תכונות האופי האיומות והנוראות של כל מי שמעז להשתמש בביטוי "חשבון נפש".  זה נשמע כמו טענה מוגזמת במתכוון, בעיקר על מנת להביע את מורת רוחו מהמרואיינים אותם שמע ברדיו, אותם כדורגלנים, פוליטיקאים ועורכי דין. וזה קצת חבל, כי נדמה שברקע דבריו של דרור מסתתרת טענה אמיתית ובעלת משמעות, שהלכה לאיבוד.

Read Full Post »

מתרגלת בקורס לוגיקה למדעי המחשב (איזה קטע זה שכל הדוגמאות שלי מגיעות דווקא ממדויקים?):

אני רוצה להיות יכולה לעבוד עם הפונקציה הזאת.

ואני שואל, האם באמת עברית חייבת להיות כל כך מסורבלת? ארבעה פעלים ברצף ("רוצה להיות יכולה לעבוד") ומשפט שנשמע די רע, אבל אין איך לגרום לו להצליח יותר? "אני רוצה שהפונקציה תהיה עבידה" הרי לא יתקבל בברכה. המשקל קָטִיל בעברית מודרנית איננו פרודוקטיבי במיוחד, למרות כמה מקרים נחמדים כמו "שפיט" ו"גזיר".

לגרש את פועל העזר "להיות" לא בא בחשבון. למרות שהשורש י-כ-ל בבנין קל נותן בראש עם צורות עבר (יכולנו), הווה (יכולים) ועתיד (נוכל), דווקא על שם פועל הוא לא שמע. על-סמך השורש הקצת-מקביל י-ש-נ היינו מצפים אולי ל"ליכול", שבעיני נשמע לא רע. לא תפוס ע"י משמעות אחרת, לא שובר שיניים, ולא חבר בתנועה פשיסטית. אז דווקא כאן העברית מתקפלת לסרבול ההודו-אירופי הזה של to be able to?

וואלה לא מתאים.

Read Full Post »