ואגב, על ספרי לימוד ללשון אפשר לא להחיל את החוק

דסק הפרגמטיקה של הבלוג עצלני במיוחד היום, ושולח אתכם היישר לכתבה ביוד-רשת.

האזינו לקובץ הסאונד בו מתראיינת ח"כ מיכאלי לשי ולדרור. לא ייאמן.

Read Full Post »

שיזף רפאלי במזרח ולרה בורודיצקי בלב מערב

(וגם בלִבּי, כמובן)

שיזף רפאלי, ראש ביה"ס לניהול באוניברסיטת חיפה, חיבר מאמר קצר עבור "כלכליסט" (האם ה-SMS מעצב מחדש את מוחותינו?, 18/2/2010) בו הוא מספר על מספר ניסויים שערכה לרה בורודיצקי ומשמעותם לגבי הקשר שבין שפה ומחשבה, נושא בו הספקנו לעסוק לא מעט. הבעיה היא שרפאלי עשה מיש-מש קל מכמה דברים, פירש לא נכון מספר ניסויים ותיבל עם כמה שטויות גמורות. איזה מין שטויות? אתן לכם רמז: הן מתחרזות עם "לאסקימואים יש מאה מילים לפלג". אבל מילא בורות בעניינים בלשניים, לזה אנחנו רגילים; כותרת הכתבה וכותרת-המשנה מבטיחות גדולות ונצורות לגבי ההשפעה של מסרונים על הדרך בה אנחנו חושבים, נושא שלא נידון בכתבה בכלל. כנראה שהשילוב בין אי-התעמקות מספקת בטקסט ובין עורכים יצירתיים עד כדי סילוף בכלכליסט היכה שוב. לכן, דסק אימות הנתונים של "דגש קל" חבר פעם נוספת לחטיבת החינוך והאינדוקטרינציה על מנת לעשות סדר במאמר של פרופ' רפאלי – בימים כתיקונם מישהו שאנחנו דווקא מעריכים – ולפרט מה אנחנו באמת יודעים לגבי שפה אנושית, מה לא, ומה ממש אבל ממש לא (רמז: זה קשור לקוטב הצפוני).

זה פוסט קצת ארוך, אז אפשר בהחלט לדלג לחלק שיעניין אתכם יותר: ב"המקור" אזכיר על מה מבוסס הטור של רפאלי. תחת "תיקונים" נכנסות כל ההכללות השגויות שהופיעו בכתבה. בחלק שנקרא "מחקרים" אני סוקר את הניסויים שבורודיצקי באמת ערכה ומה הם באמת אומרים, ואז בא סיכום ונו-נו-נו ל"כלכליסט".

המקור

עושה רושם שהמקור לטור של רפאלי הוא פרק של בורודיצקי בספר What's Next שיצא לא מזמן. את המאמר של בורודיצקי (שכתוב בצורה נגישה מאוד, ובעניין חיבתה של בורודיצקי למדע פופולרי אספר אנקדוטה נחמדה בסוף הרשומה) אפשר למצוא במלואו כאן באתר Edge. זו ההפנייה הביבליוגרפית עבור מי מכם שהתעניין לדעת על מה מתבסס הטור של רפאלי. על חלק מהמחקרים של בורודיצקי דיברנו כאן בעבר: זמנים ומין דקדוקי.

תיקונים

שלג וגמלים

בואו נתחיל:

וכבר גילו שלאסקימואים יש יותר מילים נרדפות לשלג ולערבים לגמלים,

קודם כל: אז מה? ועכשיו לעובדות.
לגבי הסנובון של השלג: לא נכון, כפי שהסברנו לא פעם (וראו אצל בן לי).
לגבי הגמלים: לא נכון. הנה טור מצוין של הבלשן ג'פרי פולום מאוניברסיטת אדינבורו בנושא (קריאה מומלצת מאוד!) והנה דעתו של לאמין סואג, דוקטורנט מבריק לבלשנות ממוצא אלג'יראי. העיקרון הוא כזה: גם אם לערבים היו ארבעים מילים לגמלים (ואין להם), זה עדיין לא אומר שום דבר על תפישתם את המציאות, או על איך שהמוח שלהם עובד, או שום דבר בסגנון. זה רק אומר שערבים שעובדים בתור מגדלי גמלים יודעים יותר על גמלים, ותסכימו איתי שזו לא תגלית גדולה במיוחד. גם זה שבחברות מערביות ניתן להבדיל בין תריסרי סוגי כלבים לא אומר שכל תפישת העולם שלנו מושפעת ממושג הכלביוּת. ובמילים אחרות: הבדלים תרבותיים אינם משתקפים בהכרח בגודל אוצר המילים, וגודל אוצר המילים אין משמעו בהכרח הבדל תרבותי, ואין לערבים 40 מילים לגמל (אבל בסומאלית, אם מתאמצים מאוד, אפשר למצוא).

סינית

שבעברית הדיבור ישיר יותר ובסינית הוא מתבסס יותר על טון הדיבור.

בעברית הדיבור ישיר יותר מאשר… איפה? בסינית? איך מגדירים ישירוּת של דיבור?
בסינית הדיבור לא "מתבסס" על הטון יותר מאשר שבעברית הוא "מתבסס" על החיך או על הלשון. סינית (הכוונה לכל השפות הסיניות, כי אין באמת דבר כזה "סינית") היא אכן שפה טונאלית: כשאומרים צירוף הברות מסוים, יש הבדל בין להגיד אותו בטון גבוה ובין להגיד אותו בטון נמוך, כי מתקבלת מילה שונה. זה עניין לקסיקלי גרידא, כלומר הוא נוגע רק להרכב המילים. מהבחינה הזו, הוא דומה להבדל בין "חיבל" ו-"חיבר" בעברית (מה שנקרא זוג מינימלי, מושג שהזכרנו בעבר), הבדל שלא קיים בסינית כי בפונולוגיה הסינית אין הבדל בין ר' ובין ל'. ככה שלהגיד שהדיבור בסינית מתבסס על הטון זה מטעה, משום שזה כמו להגיד שהדיבור בעברית מתבסס על הפרדה בין ל' ובין ר': יש שפות שעושות את זה ויש שפות שלא, אבל עוד לא הוכח הקשר תרבותי.

ילידי אוסטרליה

למשל, בשפתם המקומית של ילידי אוסטרליה

להגיד "ילידי אוסטרליה" זה כמו להגיד "ילידי אירופה". באוסטרליה היו כמה מאות שפות לפני שהגיע האדם הלבן וגם היום שרדו כמה תריסרים. הכוונה של רפאלי היא לשפת קואוק תאיורה (Kuuk Thaayorre) של בני הפוּמפוּרָאוּ. בורודיצקי עצמה (בורודיצקי 2003) ויובל שלנו (פינטר 2010, תכתובת פרטית) גילו את עיניי והעירו שגם בשפת צלטאל (Tzeltal) יש תופעה דומה. בכלל, בורודיצקי 2003 הוא עוד סקירה נחמדה של הנושאים עליהם אנחנו מדברים כאן. ראו גם את (לי וגלייטמן 2002) לדעה הפוכה על צלטאל.

מחקרים ופרשנות

שושנת הרוחות

אין מושגים המקבילים ל"צד ימין" "שמאל" "לפנים" ו"לאחור". התייחסותם למרחב היא רק תוך שימוש בשמות רוחות השמים. אפילו היד שאנחנו מכנים "יד שמאל" מכונה אצלם "היד שבצפון־מזרח".  בורודיצקי מקשרת זאת ישירות לכושר ההתמצאות יוצא הדופן של ילידי אוסטרליה, ל"מצפן הפנימי" שרומנטיקנים רבים מייחסים להם.

זה באמת עניין פנטסטי, אבל רפאלי הופך סיבה ומסובב. בורודיצקי לא טוענת שהשימוש ברוחות השמיים נובע מכושר התמצאות יוצא דופן. ההיפך הוא הנכון! מגיל אפס דוברי קואוק תאיורה רגילים לתאר את העולם במושגים של מזרח-מערב, ולכן הם מטפחים את כושר ההתמצאות שלהם. היא כותבת במפורש: "מה שמאפשר להם – למעשה, מה שמכריח אותם – לעשות את זה הוא השפה שלהם". זה נושא מעניין, כמו כל הנושאים בהם בורודיצקי עוסקת, אבל אין כאן שום הוכחה שלילידי אוסטרליה יש "מצפן פנימי" שמשפיע על איך שהם מעבדים את העולם. אדרבה, זה רק מראה עד כמה הם דומים לאנשים בשאר העולם.

במבחני תפיסה והבנת הנקרא הילידים הללו הצטיינו בפענוח של דברים מרחביים, אך התקשו בשאלות שדרשו מהם לבחון דברים זה ביחס לזה, או לבצע הקשרים סדרתיים.

כאן אני מוכרח להודות שאני לא יודע מאיפה הטענה הזו מגיעה. לא זכורות לי מסקנות כאלה מהעבודה הנרחבת של אליס גבי מאוניברסיטת ברקלי על קואוק תאיורה (הרבה מאמרים כאלה) או מהניסויים של בורודיצקי; למעשה, גבי מפרטת לאורך 28 עמודים את הדרכים השונות בהן דוברי קואוק תאיורה יכולים לבחון בשפתם דברים זה ביחס לזה (גבי 2008), ובורודצקי מצאה שכמו שאנחנו מתארים את הזמן מימין לשמאל ודוברי אנגלית משמאל לימין, דוברי קואוק תאיורה מתארים אותו ממזרח למערב.
אבל תמיד יכול להיות שרפאלי למד על כמה ניסויים שאני לא שמעתי עליהם. אשמח לקבל תיקונים והארות.

כחול בהיר וכחול כהה

ברוסית, למשל, אין שם כולל לצבע הכחול. לכחול העמוק יש מילה שמייצגת אותו, ולתכלת מילה אחרת לגמרי. והתוצאה: במבחני ראייה, רוסים הבחינו טוב יותר בהבדלים בין גוונים שונים של כחול. זהו קשר ישיר בין השפה לתפיסה.

זה באמת היה ניסוי מעניין מאוד (וינאוור, בורודיצקי ואחרים 2007), אבל צריך לדייק. הנה תמונה מתוך המאמר: למעלה שורת גוונים שנופלים תחת ההגדרה "כחול". באמצע אחד הצבעים שהוצגו למשתתפים בניסוי, ולמטה שני הצבעים שאחד מהם זהה לצבע באמצע. המשתתפים התבקשו להגיד איזה משני הצבעים התחתונים זהה לצבע באמצע, במספר מצבים שונים.

כאמור, הניסוי בוצע במספר שלבים.

1. המשתתף קיבל שלשות רבות של ריבועים כפי שתואר לעיל, כשכל ריבוע הוא באחד מעשרים הגוונים השונים של כחול שניתן לראות למעלה. לפעמים שני הריבועים התחתונים היו כהים, לפעמים שניהם היו בהירים ולפעמים אחד היה כזה ואחד היה כזה. ההנחה היתה שדוברי רוסית יבדילו טוב יותר מדוברי האנגלית בין ריבועים ברמות כהות שונות, בעוד אצל דוברי האנגלית גוון הריבועים לא יהווה גורם כשיחליטו איזה ריבוע דומה לאיזה.
2. כמו (1), רק שהמשתתף ביצע פעולה מילולית במקביל על מנת להקשות על המחשבה (נסו למשל לספור בקול רם מאחד עד מאה בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה).
3. כמו (2), רק עם פעולה מרחבית במקום מילולית.

דוברי רוסית היו איטיים יותר באופן כללי, אבל מהירים יותר בתגובתם כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מסוגים שונים (בהיר/כהה) מאשר כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מאותו סוג. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל כזה.

בנוסף לכך, כשדוברי רוסית היו צריכים להבדיל בין גוונים דומים במהלך ביצוע מסיח מילולי, היה להם קשה הרבה יותר מאשר במשימות האחרות שהוטלו עליהם. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל של ממש.
חוץ מזה, יש עוד פיתול אחרון בעלילה: לדוברי הרוסית היה קל יותר (באופן יחסי לשאר המשימות) להבדיל בין גוונים שונים מאותו הסוג, כאשר הם לא ביצעו מסיח אחר.

אז מדע זה עניין מסובך וטרחני (כל אחד מהמשתתפים עבר יותר מ-130 שלשות של ריבועים כחולים!), וכשניסויים מתוכננים ומבוצעים כהלכה הם יכולים להיות מורכבים משהו, אבל בכל זאת, להגיד "רוסים הבחינו טוב יותר בגוונים של כחול" זה לא מדויק.

אמנות

פרופ' בורודיצקי נכנסה גם למוזיאונים ובדקה כיצד אמנים מתרבויות שונות ציירו מושגים מופשטים כגון "זמן", "ניצחון", "חטא", או "מוות". ב־85% מהמקרים, מינה של הדמות שייצגה את המושג – וכנגזר מכך הסטריאוטיפים של אופייה – תאמו את מינה בשפת האם של הצייר. בציורי הגרמנים המוות היה גבר הרסני, אצל הרוסים – אשה מסתורית.

לא הספקתי למצוא את המאמר המדובר – גם לי קשה לפעמים לשרוד את כל הפוסט של עצמי. רק אומר שכשדיברתי עם אוצרת היא אמרה לי שלדעתה זה דבר מאוד נכון. מה שיפה הוא שהיא אמרה לי את זה כהערת אגב לפני שבכלל הזכרתי את הניסוי הזה, כשדיברנו על הניסוי עם המפתח והגשר.

כותרות

אני בוחר להאמין שפרופ' רפאלי הגיש ל"כלכליסט" כתבה מפורטת יותר, אבל עורכיו חתכו בבשר החי והותירו את ערימת הטלאים שפורסמה. כך או כך, נביא שוב את כותרת המשנה:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות ה-SMS משפיעים על התפיסה והמחשבות

היי, יש לי כותרת משנה טובה יותר:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות העריכה ב"כלכליסט" משפיעים על תפיסת העיתונות כאמינה

בננה

אך נסיים בנימה חיובית ושמחה. לאחרונה התחוור לי שעוד לא הסברתי למה אני כל כך מחבב את בורודיצקי (החברים שלי מכירים אותי לא רע – תמונה שלה הופיעה על ברכה ליומולדת שקיבלתי בשנה שעברה). אז אם להיות רצינים, החיבה שלי לבורודיצקי, אותה מעולם לא פגשתי, לא נובעת רק מזה שהמחקר שלה מרתק; מה שעוד חשוב הוא שהיא נהנית להסביר אותו לקהל הרחב ושהיא נוהגת להתחפש לבננה.

כשאני אומר "מסבירה לקהל הרחב", אני מתכוון שהיא מתראיינת לרדיו ולעיתונאים וכותבת מאמרי מדע פופולרי. כשהיא מעבירה הרצאות בבאר אפלולי בסן פרנסיסקו, מדובר בלהיט.

כשאני אומר "בננה" אני מתכוון שיש לה חליפת-בננה והיא אף בנתה אוהל-בננה. וכך צריכים להתנהג פרופסורים לפסיכולוגיה!

Peggy Li, Lila Gleitman (2002). Turning the tables: language and spatial reasoning, Cognition 83(3):265–294

Lera Boroditsky (2003). Linguistic Relativity. In Nadel, L. (Ed.), Encyclopedia of Cognitive Science: 917–921. MacMillan Press: London, UK.

Alice Gaby (2008). Distinguishing reciprocals from reflexives in Kuuk Thaayorre. In Ekkehard König and Volker Gast (Eds.), Reciprocals and Reflexives: 259-288. Mouton de Gruyter: Berlin, New York.

Winawer, J., Witthoft, N., Frank, M., Wu, L., Wade, A., and Boroditsky, L. (2007). Russian blues reveal effects of language on color discrimination. PNAS. April 30, 2007

Read Full Post »

מדדים לעושר לשוני של כותבים בעברית

בהמשך לפוסט "כיצד ייבדקו חיבורים בפסיכומטרי": לאתר האגודה הישראלית לפסיכומטריקה הועלתה המצגת של הרצאתו של ד"ר יואב כהן, מנהל המרכזי הארצי לבחינות והערכה, בכותרת הנ"ל. המצגת אינה מהווה כמובן תחליף להרצאה למי שלא נכח בה, אבל בכל זאת ניתן להתרשם מהדברים.

על חוק זיף, שמוזכר אי-שם לקראת השקופית ה-15, איתמר כבר כתב בפוסט "דולפינים מצייתים לחוקי שפה טבעית! הם גם מצייתים לערים בדנמרק".

Read Full Post »

גם ב"לינגו": אין דברים כאלה

אחד הפוסטים הראשונים שנכתבו בבלוג כלל בדיקה קצרה של איתמר לגבי מקורות הביטוי "אין דברים כאלה". חלק מהדוברים שאותם חקר איתמר נשבעו, כצפוי, שהביטוי בן כמה שנים לכל היותר, ולא מעבר לכך, מה שהוביל אותו לרטון מעט אודות אשליית הטריוּת (Recency Illusion). מה מפתיע, אם כן, היה לגלות אתמול הופעה אותנטית של הביטוי משנת 1994 בקטע וידאו מתוך השעשועון "לינגו" (לחיצה על הקישור תוביל אתכם ישירות למשפט הרלוונטי. השנה בה שודר הקטע כתובה בסיומו, בסוף הכתוביות):

(לאחר שהמתמודדת מנחשת את המילה "דחפור" בנסיון הראשון, ולאחר כמה סיבובים רצופים בהם ניחשה את המילה בנסיון הראשון):
גיל אלון, המנחה: לא, זה פשוט לא יכול להיות! אין כאלה דברים! פשוט אין כאלה דברים.
מירי, המתמודדת (מתלוצצת): דחפור זה כזה עם כף, למה אין כאלה דברים?

מסתבר, אם כן, שהביטוי אכן יותר ישן ממה שנדמה לנו. מה שהתמיה את איתמר ב-2009, היה צריך להתמיה אותו כבר ב-1994 (לו רק היה בגיל המתאים, וצופה אדוק ב"לינגו" כפי שהוא צופה אדוק במשחקי כדורסל). רוב הסיכויים הם שגם ניתן יהיה למצוא אף הופעות יותר מוקדמות – ונשמח לשמוע על כך בתגובות.

Read Full Post »

אוריאל ויינרייך

בעיתות משבר סטודנטיאליות, שנופלות לרוב על תקופות מבחנים, טוב שיש היסטוריה מפוארת של בלשנים עליה ניתן להישען. לאחרונה נזכרתי באוריאל ויינרייך, חוקר יידישאי, מחלוצי חקר הדו-לשוניות וסמנטיקאי כל כך מהפכני שאין לי מושג מה הוא עשה בסמנטיקה.

יידיש. ויינרייך היה אחד מגדולי חוקרי ומתעדי היידיש של המאה העשרים. הוא היה בלשן שעסק בחקר ותיעוד השפה בדרכים שונות, אבל התרומה הגדולה ביותר שלו היתה המילון. המילון היידי-אנגלי/אנגלי-יידי המודרני שלו נחשב עד היום לפסגת התיעוד הלשוני של השפה. דרור ברורשטיין כתב עליו יפה, בהתפעלות וביראת-קודש, לפני כמה שנים.

דו-לשוניות. בד בבד עם עיסוקו ביידיש, ויינרייך היה מחלוצי ההסתכלות המדעית על דו-לשוניות (בילינגוואליזם). בעוד בתקופתו (החצי הראשון של המאה העשרים) עדיין היה נפוצה התפישה לפיה למידת שתי שפות או יותר, יש בה כדי להשפיע לרעה על יכולותיו השכליות, ויינרייך היה חלק מגל של חוקרים שהחל להסתכל על דו-לשוניות כתופעה מעניינת בפני עצמה. כמובן שהוא לא היה חף מטעויות אופייניות לזמנו (למשל ההכרזה על כך שדובר אמיתי של שתי שפות לעולם לא משתמש בשתי השפות באותו משפט) אבל חלקים גדולים מכתביו רלוונטים גם היום.

סמנטיקה. למרבה המבוכה, אני לא מתמצא בעבודתו הסמנטית של ויינרייך. הוא פרסם ספר או שניים, את זה אני יודע (Explorations in Semantic Theory), אבל בנושא הזה אצטרך לפנות לקוראינו הסמנטיקאים ולהתייעץ בהם. סמנטיקאים, ראו עצמכם יעוּצים.

מקס ויינרייך. אביו של אוריאל ויינרייך, מקס, היה כמו אוריאל ויינרייך רק עם צבא וחיל ים. וליתר דיור, לויינרייך האב מיוחסת המימרה לפיה "שפה היא דיאלקט עם צבא וחיל ים", גם אם לא ברור אם הוא חשב על אמרת השפר הזו בעצמו או שהיא נאמרה על ידי מאזין באחת מהרצאותיו. גם מקס ויינרייך היה חוקר יידיש, ובוויקיפדיה ישמחו לספר לכם על פועלו הציוני.

Read Full Post »

עילם גינדין 1, מערכת החינוך 1

תע"ג העלתה את הפוסט השני בסאגת "מה לעזאזל קורה פה", ועכשיו אנסה להיות פרקליטו של השטן. את הפוסט הראשון הזכרנו לפני שעות ספורות – הוא עסק במבחן בעברית בכיתה ב' בו הניקוד על הפנים, הטעויות עוברות בשקט וההוראות מבלבלות יותר מסֵפר של חומסקי. היום תמר לקחה מדגם של מבחנים בסיסיים בעברית שנכתבו ושוכתבו ע"י מספר מורים ומראה באותו ובמופתים שהם פשוט לא צריכים ללמד את ילדינו עברית (ילדינו הרטוריים; הח"מ עדיין לא בהריון). הפוסט הזה זכה לשם האופטימי "קווים למותה של העברית" – שם שופע אושר, אור ואהבה, אבל כשקוראים את הזוועות שיש בפנים, אפשר להבין מדוע.

קשה שלא להסכים עם תע"ג, ובכל זאת אנסה ונראה מה יקרה.

• אנחנו הרי מדברים כאן יומם וליל על כך שמה שנראה כמו עילגות היום הוא הסטנדרט של מחר. כך מתפתחות שפות; הכל הולך. אם ילדים כותבים "שהיא תגיעה", כלום אין זה סימן להתפתחות טבעית של השפה? היום חושבים שזו עילגות, מחר נכיר בזה כשיבוש שמייצג משלב מסוים, ועוד חצי מאה זו תהיה השפה התקנית והצורה "תגיע" תיראה ארכאית ביותר. זה נשמע נורא עכשיו, אבל אנחנו שמחים להגן על צורות טבעיות כמו "שלוש ילדים", אז מה ההבדל ומה כאן הבעיה בעצם?

הבעיה היא שמדובר בבית הספר, ובבית הספר אמורים ללמוד את השפה התקנית. ישנה סיבה שבכל חברה אנושית יש מערכת חוקים פחות או יותר מקובלת שנחשבת לשפה התקנית, בכל חברה אנושית ישנה הערכה לאלה השולטים בשפה התקינה בצורה טובה, ובמדינות רבות ישנו גוף שאמור לתעד את מערכת החוקים הזו (מדובר באקדמיות השונות ללשון, שלרוב נוטלות לעצמן תפקידים נוספים). מארק ליברמן מאוניברסיטת פנסילבניה ערך פעם הקבלה שמצאה חן בעיניי כשדיבר על בתי המשפט בארצות הברית: כשאתם מתייצבים למשפט בארצות הברית, אתם אמורים ללבוש חליפה. זו מוסכמה חברתית שרירותית למדי, אבל זו המוסכמה. שפה תקנית היא בדיוק אותו הדבר, ומישהו צריך ללמד אותה כמו שצריך. בדיוק בגלל זה מערכת ההוראה לא יכולה להיגרר אחרי הגחמות של הדוברים הילידים וחלופותיהם התת-תקניות, מהסיבה הפשוטה שלא תפקידה של מערכת ההוראה להחליט מהי שפה תקנית ומה לא.

• תמר בחרה מספר מבחנים גרועים ולא מייצגים מאתר "קישורן". אין בהם כדי להעיד על מצבה של מערכת החינוך. למעשה, באתר "קישורן" אפשר להתרשם מהמאמץ הרב שמורינו משקיעים בעבודתם. צריך לעשות סקירה קצת יותר מדוקדקת לפני שמספידים את הוראת העברית בארץ.

גם אם זה נכון, שלוש מורות לעברית שמפיצות כאלה זוועות זה כבר יותר מדי. ישנו עניין של שליטה בעברית וישנו עניין של שליטה במקצוע אותו אתה מלמד, ובשני ההיבטים הללו המורות הרלוונטיות כשלו. לגבי מקצועות אחרים, הסתכלתי על דף עבודה בסיסי מאוד בפיזיקה וחוץ מהחיוך שהצירוף "אנרגיה מהשרירים" העלה על שפתיי, הוא דווקא נראה בסדר; נראה בסדר מבחינת התוכן, לא מבחינת העברית שאינה חפה משגיאות. גם התכנים של מקצוע הלשון סבירים, כשבמקרים מסוימים אפשר להיתקל בניקוד בסדר יחסית, אבל הרבה מדפי העבודה בכל זאת סובלים מהיעדר בקרה על איכות המוצר הסופי, למשל במבחן בעל השם הנהדר "להציל את הקרפדות".

• בסוף הפוסט שלה מבקשת תע"ג משר החינוך ליצור איתה קשר. בהסתמך על ניסיון העבר, אני לא בטוח שהוא הכתובת הטובה ביותר לענייני שפה.

ניסיתי להיות פרקליטו של השטן, אבל לא ממש הצלחתי. טוב, ידוע זה מכבר שאני לא משפטן, אבל זה חבל כי אנחנו די מחבבים מורים כאן. למה מורים מסויימים עושים עבודה גרועה ומה צריך לתקן – זה כבר נושא לדיון אחר. אבל אם למדנו משהו בחודשים האחרונים, זה שיש הזנחה רצינית של מקצועות הליבה. אולי ככה זה נראה כשהחינוך הוא "במרכז סדר העדיפויות הלאומי".

Read Full Post »

עילם גינדין ג'וניור 1, מערכת החינוך 0?

ידידתנו תע"ג זועמת. מה זה זועמת, עוד מעט יוצא לה גונדי מהאוזניים. בִתה הקטנה חזרה מבית הספר עם מבחן בלשון שבו ההוראות נכתבו בניקוד משובש (אבל משובש ממש, כזה שלא צריך להיות מנקד מהולל כמו יואב קרני כדי לזהות את הטעויות שבו), חלק מהטעויות לא מתוקנות וחלק מהתשובות הנכונות נחשבות כשגויות.

אמנם אנחנו מגינים תמיד על התפתחותה הטבעית של השפה, אבל לא צריך להיות ספק: בתי הספר כאן כדי ללמד את השפה התקנית (ואת מקומה בין שלל המשלבים הקיימים), והמבחן הזה הוא תעודת עניות רצינית. תע"ג מבטיחה שאוטוטו מגיע פוסט המשך שמבהיר שמדובר בבעיה כלל-מערכת-חינוכית, ולא רק בכיתה של הבת שלה. שווה לעקוב.

Read Full Post »

קיצוץ, קוצץ, מקצצים את המדינה

בימים טרופים אלה, בהם אנשים מאבדים את מקום עבודתם, שרי תיירות עושים בושות ואנשים מן היישוב מצטרפים לקבוצת הפייסבוק של "אם תרצו" כאילו כלום, מנחם לראות שגם באוניברסיטאות מכובדות מפטרים פרופסורים בשרירותיות.

באוניברסיטה הלונדונית King's College החליטו לאחרונה להיפטר מכמה מרצים מהחוג לפילוסופיה: שלום לפין, וילפרד מאייר-פיול וצ'ארלס טראוויס. את השניים הראשונים זורקים במסגרת ניסיון להתנער מבלשנות חישובית, ואת האחרון דוחפים לפרישה מוקדמת. את הדיון העיקרי אפשר למצוא כאן, תגובתו של לפין נמצאת כאן, מכתב מחאה של שלל בלשנים נמצא כאן. הכי חשוב הוא אתר המחאה של הסטודנטים, שמכיל מכתב מאוד מעניין ומפורט ובו טענות קונקרטיות לגבי התנהלות האוניברסיטה והצעת אלטרנטיבות שכלל לא נשקלו. על המכתב אפשר גם לחתום.

את עבודתם של מאייר-פיול וטראוויס אני לא מכיר, אבל שלום לפין הוא שם דבר הן בקהילת הבלשנות החישובית והן בבלשנות התיאורטית. הוא תרם לא מעט לסמנטיקה, תחביר, בלשנות חישובית, לוגיקה ופילוסופיה, והפיטורים האלה תמוהים למדי.

עדכון 4/2: ובינתיים בלאנגואג' לוג מספרים איך זה נראה מבפנים.

[דרך הבלוג של הסמנטיקאי קאי פון פינטל]

Read Full Post »

בכלכליסט כתבו שטות – אבל האשמה לכך מוטלת על טוויטר. ועל הילדים-של-ימינו

[עדכון 7/2/10: גורביץ מודה ועוזב. סחתיין]

[עדכון 8/2/10: מסתבר שגורביץ לא לבד. באותו היום פירסם איתי קינן כתבה דומה במדור "יורם" בוואלה! ההבדל הוא שקינן תרגם את הכתבה במלואה ובכל זאת לא טרח לשנות את כותרת המשנה. איך אפשר לתרגם את כל הטקסט בלי לשים לב למה שהוא אומר?]

יוסי גורביץ, בזמנו הפנוי כתב טכנולוגיה ב"כלכליסט", כותב (2/2/10):

הבעיה איננה מוגבלת לתלמידי היסודי. מחקר שנערך לאחרונה מראה שסטודנטים בקנדה משפריצים קיצורים כמו LOL לכל עבר, מפזרים פסיקים בנדיבות, עושים שימוש האסור על פי אמנות בינלאומיות באמוטיקונים, ומפגינים הבנה בדקדוק שנחותה מזו של הביזון הנפוץ. מרצים תולשים את שערותיהם ומייללים על קריסת הכתיבה בעידן הרשת החברתית.

מי שיכול לנחש מה יהיה ברשומה הזו יכול להפסיק לקרוא כבר עכשיו.

עדיין איתי? אחלה. בואו נעשה משהו פשוט. נלחץ על הלינק שגורביץ מספק ונראה מה בעצם כתבו באתר ארס-טכניקה (1/2/10):

LOL-speak, fractured grammar, and emoticons are all finding their way into the college essays of Canadian students with increasing and disturbing frequencies, if a report in that nation's popular press is to be believed. Entitled "Students failing because of Twitter, texting," the report is based in part on the failure rate of an English language exam administered by the prestigious University of Waterloo in Ontario. The failure rate has now approached one third, up from 25 percent a few years ago, and a University administrator blames failure of basic grammar.

הו. אחד מהפונקציונרים באוניברסיטה מאשים את טוויטר בהישגים נמוכים בבחינות הקבלה לאוניברסיטה. טוב, זה מעניין! בואו נראה מה בעצם כתבו במחקר! רק ש… הקישור לא מוביל לשום מחקר אלא לכתבה בעיתונות הקנדית (31/1/10):

For years there's been a flood of anecdotal complaints from professors about what they say is the wretched state of English grammar coming from some of their students.

Now there seems to be some solid evidence.

איזו התרגשות! יאללה, תעמיסו מספרים, סטטיסטיקות, טבלאות וגרפים. תראו קשר בין טוויטר וטיפשות. אני לא יכול לחכות!

Barrett says the failure rate has jumped five percentage points in the past few years, up to 30 per cent from 25 per cent.

"What has happened in high school that they cannot pass our simple test of written English, at a minimum?" she asks.

זה נחמד, אבל זה רק אומר שלפני כמה שנים רבע מהסטודנטים היו נכשלים ועכשיו 30% נכשלים, שזה שינוי משמעותי אבל קטן יחסית, בטח אם מחשבים טיגנו לכל הילדים-של-ימינו את השכל, נכון? ומי שמרכז את הבחינה הזו בכלל מאשים את בתי הספר. טוב, נמשיך לקרוא.

Emoticons, happy faces, sad faces, cuz, are just some of the writing horrors being handed in, say professors and administrators at Simon Fraser.

כמה מרצים אלמוניים לא מרוצים ממה שמופיע בעבודות שהם מקבלים. למשל, מסתבר שבשליש מהעבודות יש סמיילים! סתם, המצאתי את זה. אין שום נתון כזה בכתבה, בגלל שבכתבה לא מצוטט שום מחקר ושום נתון של ממש.

כוס מים ונמשיך

נחזור שוב על כותרת הכתבה: Students fail because of Twitter, texting. כותרות כאלה הן אותו הזבל שמספקים לנו תדיר, ודוק: אף אחד בכתבה הזו לא האשים את טוויטר ולא האשים מסרונים, ואין שם שום נתונים שתומכים בהשארה כזו. אבל זה לא הפריע לארס-טכניקה ולכלכליסט לצטט. בסגנונו האופייני, גורביץ מסכם שהסטודנטים "מפגינים הבנה בדקדוק שנחותה מזו של הביזון הנפוץ". אל-נא תטעו, אנחנו לא מסמנים את גורביץ כאויב; מעלותיו כעיתונאי מכפרות בנקל על נפילה בפח כזה או אחר. ובכל זאת, הביזונים בקנדה אינם צובאים על שערי הכניסה של אוניברסיטת ווטרלו, אלא נמצאים במקומות אחרים לגמרי, וכשהוא כותב "שיש עכשיו הוכחות אמפיריות", הוא טועה.

בגלל שכאן בדגש קל אנחנו מאמינים שאמירת האמת היא מעשה מהפכני (ומדי פעם נובחים על עיתונאי כזה או אחר או אחר או אחר), הנה מה שבאמת קורה: ילדים ובני נוער עוסקים בכתיבה על צורותיה השונות יותר מאשר אי פעם בעבר. הם מודעים היטב לכך שיש הבדלים בין המדיומים השונים ושעליהם להתאים את המשלב הלשוני ואת הסגנון לסיטואציה. ברם, ככל שהם יותר צעירים, קשה להם יותר לעשות את זה וכאן הם זקוקים להכוונה ועזרה מצד המורים שלהם. ואיזה קטע, זה בסופו של דבר מה שאומרת הכתבה הקנדית, זו שהכותרת שלה זורקת מילים מרגשות כמו "טוויטר" ו"לסמס".

תשמעו קטע. מחקר שנערך ממש לאחרונה באוניברסיטת ציריך עקב אחרי תלמידים בכיתות י'-י"ב והשווה בין יכולות הכתיבה של אלה שעוסקים בכתיבת מסרונים רבה ובין יכולות הכתיבה של חבריהם לכיתה. התוצאות – הו, כמה מפתיע – לא מפתיעות כלל: המסרונים לא מהווים פקטור. אני יודע את זה כי ביום שלישי טרחתי והלכתי להרצאה של בלשנית שעוקבת אחרי השימוש בשפה במדיות חדשות ומפחידות שכאלה, הפייסבוק והטוויטר והמסרון והבלוג, וראיתי נתונים של ממש מול העיניים. אם היה לי זמן הייתי מקשר למחקרים רלוונטים, אבל היי, מה זה משנה מה כריסטה דורשייד או דיינה בויד מצאו במחקרים היסודיים שלהן. היום אפשר לכתוב שטות כלשהי, לקרוא לה "מחקר רציני שמוכיח שקר כלשהו", וסיימנו.

[תודה לבן לי שהפנה אותי לטור המדובר אבל לא ציפה שאתפוצץ ככה. ולמען הסדר הטוב, הנה קישור מומלץ למה שיוסי גורביץ עושה כשהוא לא חייב לספק טורים לכלכליסט]

Read Full Post »