Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2010

אם יש ספק, אין ספק

לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוד מרוצה מכמות אתרי המדע הישראלים ברשת. אתר קהילת הספקנים הישראלית עלה לאוויר בשבוע שעבר, בניהולה של לא אחרת מאשר הקוראת המתמידה דפנה שיזף. האתר מתחיל כבלוג ועם הזמן יקרום עור וגידים:

בימים אלה מתארגנת קהילת הספקנים גם בישראל. כחלק מזה, אנחנו משיקים היום את האתר הזה, אתר הספקנים הישראלי. אנחנו רוצים להשיג הרבה דברים: להיות מאגר ידע; להקנות כלים לחשיבה ספקנית ומדעית; להיות מקום לשאול בו; לייצר דיון פעיל; להיות שער לאינטרנט הספקני עבור דוברי עברית; לחבר בין הספקנים בישראל לתנועה הבינלאומית, ועוד ועוד.

היות והאתר מוקדש לסקפטיות וספקנות, הפוסט הראשון מדבר על הסיכויים למצוא חניה בתל אביב. מלבד הבלוג, פעילות אחת שכבר רצה היא "ספקנים בפאב", מפגשים עיתיים לא פורמלים בסגנון דומה ל"קפה מדע". "ספקנים בפאב" היא מסורת שהתחילה בלונדון, או כמו שאבא שלי היה שמח לומר: עוד באירופה הם היו… נו, אתם יודעים.

Read Full Post »

[רשמים מערב עם פרופ' סופי סקוט, Speech on the brain – looking at the voices in our heads, במסגרת "קפה מדע" 3/11/09]

"קפה מדע" הוא השם של סדרת מפגשים (במקומות שונים בעולם) אליהם מוזמן הקהל הרחב (כלומר אתם) ושבהם מומחה לתחום מסוים מדבר בצורה לא מחייבת על הנושא אותו הוא חוקר ואז מנהל שיחה על כוס קפה/בירה עם המבקרים. בָארץ המפגשים האלה מאורגנים על ידי מוזיאון המדע ירושלים ונערכים בבית הקפה "תמול שלשום". יום אחד, כשאהיה מרצה מדופלם, אארגן הרבה ערבים כאלה. בטח.

הנה סיכום תמציתי קצר של אחד המפגשים, שהוקדש לדיבור: פרופ' סקוט דיברה בקצרה על איך מערכת הדיבור שלנו עובדת ואז סיפרה על המחקר שלה, לפני שהבמה ניתנה לקהל לדון בנושא ולשאול שאלות. גם כאן אצלנו מותר: פונטיקה ואבולוציה אינם תחומים בהם אני מתמחה ולא רק הפונטיקאים בקהל מוזמנים להשמיע קול.

הרצאתה של פרופ' סקוט

קצת ביולוגיה

דיבור הוא דבר מסובך, מתוחכם וייחודי. דיבור מבוסס על שימוש במיתרי הקול ובמערכת הנשימה שלנו, אבל השרירים פועלים אחרת מאשר כשאנחנו נושמים. משמעות הדבר היא שאנחנו יכולים באופן עקרוני לדבר תוך כדי נשימה, שזה דבר שחיה כמו קוף, למשל, לא יכולה לעשות. בכלל, מערכת ההגייה שלנו היא מרשימה מאוד ואחד החלקים החשובים בה מבחינת התפתחות השפה הוא בית הקול (ממש מעל לנקודה בה הגרון מתפצל לשניים: לוושט ולקנה הנשימה). בית הקול הוא מה שמאפשר לנו להשמיע צלילים עמוקים, ואצל בני אדם בוגרים (לא אצל תינוקות!) ומספר חיות הוא "יורד" נמוך יותר ומאפשר להשמיע באסים ובמשתמע – להיתפס כגדולים ומאיימים יותר. מה שמסקרן מבחינה התפתחותית הוא שהמבנה הזה גם מאפשר לנו להיחנק, כך שישנו איזון כלשהו בין הצרכים ההתפתחותיים שלנו.

יש שפות בהן הדרך בה משתמשים במיתרי הקול היא חלק מהשפה. אם מכווצים אותם, מדברים במה שמכונה creaky voice (כך השחקן הבריטי הנהדר יו לורי עושה מבטא אמריקאי בסדרה "האוס", מבטא כה משכנע עד שמפיק הסדרה היה בטוח שהוא אמריקאי). אם דואגים לרווח את מיתרי הקול מקבלים breathy voice. בכמה שפות הודיות (כמו הינדי) ובכמה שפות באנטו (אפריקאיות) ישנו הבדל במשמעות בין מילה מנושפת שכזו ומילה לא מנושפת.

בכלל, יש המון מרכיבים במערכת ההגייה. מלבד בית הקול ומיתרי הקול אנחנו משתמשים הרבה בלסת, בשפתיים, בלשון, בשיניים ובחיך בשביל לשנות את הצליל שיוצא באינספור דרכים. גם על קליקים דיברנו טיפה בעבר.

אם אתם רוצים לראות איך זה עובד, באוניברסיטת איווה בדיוק חנכו אתר חדש שבו אפשר להתרשם מדרכי ההגייה של אנגלית, ספרדית וגרמנית בצורה גרפית. חביב ביותר. ויש גם את סרטון הרנטגן הישן הבא:

איך משתמשים בזה

אפשר לנחש במידה לא מעוטה של הצלחה שלל פרטים על אדם לפי הצורה בה הוא מדבר: הגיל, המין, מידת עייפות, מצב רוח (כולל האם הוא מחייך או לא), האם הדובר בריא, המיקום הגיאוגרפי בו הוא חי ובו הוא גדל, וכן הלאה. פרופ' סקוט סיפרה שסטודנטית שאלה אותה פעם אם היא מבלקבורן (בצפון אנגליה) למרות שהיא עברה ללונדון 25 שנה קודם לכן והמבטא שלה הספיק להשתנות משמעותית מהמבטא שהיה לה בתור ילדה. חוץ מזה, ידעתם שיותר קל לשמור על פרצוף פוקר מאשר על קוֹל פוקר? כשאנשים מפחדים, מתרגשים, עומדים לצחוק וכד', הקול שלהם משתנה משמעותית.

קליפת המוח שלנו עבה יותר מאשר זו של יונקים אחרים, שימפנזות למשל. בהתאם, אנחנו טובים יותר בשפה ובכל מיני דברים ויזואלים. מצד שני, שימפנזות טובים יותר בלברוח, ללקט ולהתרבות. המוח עצמו, כידוע, מחולק לאונה ימנית ואונה שמאלית. המוח השמאלי אחראי לשפה ולדיבור, ומאפשר לנו בין היתר לזהות מילים גם כשהן נאמרות בקול סינטתי לגמרי. המוח הימני רגיש יותר למלודיות. נהוג להסביר כך את ההרגל שלנו להצמיד אוזניות דווקא לאוזן ימין (שנשלטת ע"י הצג השמאלי במוח!) כשאנחנו רוצים לשמוע משהו טוב יותר.

איך הכל מתואם – זו כבר השאלה הגדולה של מדעי המוח (הם נקראים גם "מדעי העצב", מה שנשמע יותר כמו שם של אלבום).

חקיינים

במחקר הנוכחי שלה פרופ' סקוט בודקת מה קורה כשמנסים לדבר אחרת: איך חקיינים ומדובבים משתמשים במוח שלהם? מסתבר שכשאנחנו מנסים לחקות מישהו, אנחנו משתמשים באותם חלקים של המוח כמו בדרך כלל אבל זה יותר קשה לנו. מנגד, חקיינים מקצועיים מפעילים אזורים נוספים במוח, כאלה שאחראים על ויזואליזציה, על תנועת פלג הגוף העליון ועל תנועות הגפיים. חקיינים תמיד אומרים שהם מנסים "להיכנס" למושא החיקוי שלהם, ונראה שגם פיזית זה באמת מה שהם עושים. פרופ' סקוט אמרה שאם בתחילת המחקר שלה היא חשבה שחקיינים פשוט ייצוג פונטי של החיקוי, עכשיו היא השתכנעה שהם יוצרים יצוג הרבה יותר מורכב.

החלק השני של המפגש היה פתוח לשיחה עם הקהל ולשאר אנקדוטות ופרטי טריוויה.

שאלות ותשובות

מה בא קודם, היכולת הוויזואליות או היכולת הקולית?
כנראה שהצלחנו לעמוד זקופים ושחיינו בקבוצות עוד לפני שהתפתחה השפה: ישנו מאובן אנושי ללא בית חזה רחב, אז הוא לא היה יכול לדבר, והיה צריך יותר מקום בשביל יותר עצבים. בסופו של דבר השאלה היא מה בא קודם, דיבור או שפה, והשאלה הזו נותרת פתוחה.

אולי חיות מדברות, אבל בצורה כה מורכבת שאנחנו לא מעריכים אותה נכון?
לא סביר. דיבור אנושי הוא מדויק ברמות מזעריות (למשל הבחנה בין תנועות), משהו שלא קיים במערכות התקשורת של חיות אחרות. אמנם דולפינים יכולים לקודד הרבה מידע, אבל הוא פחות מורכב.

קופאים (פרימטים: קופים, קופיפים, בני אדם וכן הלאה) אחרים לא יכולים לשלוט בטון הדיבור כמו שאנחנו שולטים בו. שימפנזות צוחקים במקטעים כמו "אה אה אה אה" ולא באופן רציף כמו בני אדם.

אנשים שיודעים לקרוא שפתיים מסתכלים הרבה מאוד על העיניים של מי שהם קוראים. כן – יותר קשה להם להבין מישהי כשהיא מרכיבה משקפי שמש, למרות שהם קוראים בעיקר את השפתיים שלה.

הגבול בין דיבור של ממש ובין שינון הוא חמקמק מאוד. ישנו מקרה של אשה אפאזית (עם הפרעת דיבור שנבעה מפגיעה במוח) שלא היתה יכולה לדבר אבל כן הצליחה לשיר את השיר האהוב עליה בלי בעיה.

מה לגבי הטענה ש-7% (או כל מספר שרירותי אחר) מהתקשורת שלנו בא מדיבור והשאר משפת גוף?
זה מיתוס, ממש כמו המיתוס לגבי כך שאנחנו כביכול משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח.

והערה שלי לסיום

רואים? פונטיקה זה משעמם. כדאי להיות תחבירנים!

Read Full Post »

בשביעי של פסח התלוננה בפני ר' על כך שבנהּ מתעניין מאוד בבלשנות ואף עשוי, לא עלינו, ללכת וללמוד בלשנות באוניברסיטה כשישתחרר מהצבא! (כידוע, קשה מאוד להיות רופא או עורך-דין אם לומדים בלשנות.)

בעוד אני ניסיתי לאזן בין שתי משימותיי באותו הרגע (להסביר למה מחקר אקדמי של שפה זה חשוב, מחד, ולא לפספס טעימות מהמנות הנהדרות שר' עצמה הכינה עבור סעודת החג, מאידך), ישב לו דוקטורנט ובלוגר בשם וויל סטיילר מאוניברסיטת בולדר בקולורדו וניסה לחשוב מה אפשר לעשות עם תואר בבלשנות. הוא כתב על כך רשומה בבלוג הסימפטי שלו וחילק אותה לכמה מקרים: תואר ראשון, תואר שני, במהלך לימודי דוקטורט ומשרות באקדמיה.

סטיילר מנסה לצייר תמונה אופטימית, אבל אני חושד שהוא קצת אופטימי מדי. בכל מקרה, שווה להעיף מבט. הנקודה העיקרית שלו היא שלא מעט חברות דווקא רוצות בלשנים, אבל לא בהכרח בשביל עבודת מחקר. שזה הגיוני. מן הסתם, אני לא יכול להתחייב לגבי מידת הרלוונטיות של כל זה לשוק העבודה בארץ, אבל אולי קוראינו ומגיבינו יוכלו לחלוק איתנו מחוויותיהם.

[ועוד טיפ, חודשיים מאוחר יותר: עם תואר בבלשנות אפשר לעשות עוד תארים!]

Read Full Post »

  • יום העצמאות הוא חג המנגל והחומוס, ואתם מוזמנים לחפש בעצמכם קשר להפוסט הזה, שמסתפח להפרויקט המולטי-פטריוטי שהנהיג כאן איתמרק.
  • זהו פוסט סינרגטי המשותף לאיתמרק דנן ולהח"מ. ההשראה אליו התקבלה מזיוה ויילר, אוניברסיטת ת"א.

נתחיל. הביטו נא בהנתונים הבאים והסכימו איתם בהנהון נמרץ: (כוכבית פירושו – לא טוב, צורם)

  1. ראינו אתמול סרט סבבה
  2. *ראינו אתמול סרט אחלה
  3. ראינו אתמול אחלה סרט
  4. *ראינו אתמול סבבה סרט
  5. ראינו אתמול סבבה של סרט
  6. *ראינו אתמול אחלה של סרט
  7. הסרט היה פשוט אחלה
  8. *הסרט היה פשוט סבבה (זה שיפוט קצת גבולי. אז לא נתלה בזה הרים ו/או גבעות)
  9. בסבבה שלי
  10. *באחלה שלי
  11. הסרט היה סבבה לגמרי
  12. *הסרט היה אחלה לגמרי

געוואלד! מה קורה כאן?

ובכן: האינסטינקט הטבעי הוא להגיד שסבבה ואחלה שניהם שמות תואר, והסיבה ברורה: שניהם נקשרים ל- (או מאייכים) שמות עצם. כמו סרט. הם גם נשמעים די נרדפים. אבל כל אחד מהזוגות לעיל מראה לנו שאוקיינוס מפריד ביניהם, או לפחות ים תיכון.

משפטים (1)-(4) מלמדים אותנו על סדר המילים בצירופים השמניים שיש בהם סבבה או אחלה. עושה רושם שהראשון מתנהג באופן "שֵמי" (כלומר בא אחרי שם העצם) והאחרון באופן "הודו-אירופי" (כלומר בא לפני שם העצם). נקודה לצוקרמן ולהיברידיוּת שלו (אחלה לא לבד. ועל כך, בהמשך).

אך אויה, מגיעים (5)-(6) וטורפים את הקלפים. שם תואר קלאסי לא אמור בכלל להופיע ליד של שכזה! (דיברנו פעם על סוגים של של. בערך) הנה:

  • *ארוך של סרט
  • *ירוק של בית

ומי כן מופיע שם? דווקא שמות עצם:

  • יופי של סרט
  • מותק של שחקנית
  • בובה של ילדה
  • תענוג של גלידה

וגם (7)-(10) מסתדרים לנו עכשיו: סבבה מסתמן כשם עצם, אחלה נשאר שם תואר (נסו: "הסרט היה פשוט טוב", "הגלידה הזאת פשוט קרה", "בטירוף שלנו"). אבל מה קורה כשמנסים להושיב את שמות העצם לעיל במבנה של (2)? בלגן, זה מה:

  • *ראינו סרט יופי
  • ?פגשנו שחקנית מותק
  • יש לך ילדה בובה
  • *מוכרים שם גלידה תענוג

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן השוואה שהושמטה, אבל השוואות כמו השוואות, עובדות רק במקרים מסוימים. כשאומרים "יש לך ילדה בובה" זה בעצם קיצור של "הילדה שלך היא למעשה זהה לבובה, על כל המשתמע מכך", או "יש לך ילדה שהיא בובה", או פשוט "יש לך בובה". שזה בסדר. השוו עם "*הסרט הזה הוא בעצם מושג היופי", משהו שאי אפשר לומר (גם לא על סרטים עם פן בלשני).
נפרק את הפאזל:

  • *ראינו סרט יופי = *ראינו סרט [שהוא] יופי = *ראינו יופי
    (כי אי אפשר "*הסרט הוא בעצם יופי", משום שיופי הוא מושג מופשט)
  • פגשנו שחקנית מותק = פגשנו שחקנית [שהיא] מותק = פגשנו מותק
    (כי אפשר "השחקנית הזו לא סתם אישה אלא מותק", כש"מותק" בא במובן של "עלמה נוחה לבריות")
  • יש לך ילדה בובה = יש לך ילדה [שהיא] בובה = יש לך בובה
    (כי אפשר "הילדה הזו ממש זהה לבובה")
  • *מוכרים שם גלידה תענוג = *מוכרים שם גלידה [שהיא] תענוג ~ *מוכרים שם תענוג
    (כי אי אפשר "*הגלידה הזו היא התענוג בהתגלמותו", למרות שבטחיש מי שיחלוק עלינו)

מישהו כאן צריך לעשות חושבים רציני. נגיד, הנודניק הזה מהסמיכויות. אולי עד פוסט סוכות יהיו לנו הסברים משכנעים ומהפכה בתחום המורפולוגיה.

למה סוכות? כי אם אחלה וסבבה הם לולב והדס, כלומר חיים בתפוצה פחות או יותר משלימה, אז אפשר להכניס למסיבה גם אתרוג וערבה:

האתרוג הוא חרא. סופרמן לשוני שנדבק (פאן אינטנדד) לכל מקום:

  1. זה חרא סרט.
  2. זה חרא של סרט.
  3. זה סרט חרא.
  4. הסרט הזה פשוט חרא.
  5. "שאטר איילנד".

והערבה הינה פקקטה, מילה שיובל אוהב במיוחד.

  1. *זה פקקטה סרט.
  2. *זה פקקטה של סרט.
  3. *זה סרט פקקטה.
  4. *הסרט הזה פקקטה.
  5. *הסרט הזה פשוט פקקטה.
  6. ראינו איזה פקקטה סרט.

כלומר שם תואר מאוד מוחלש, שלא יכול להופיע אפילו כנשוא רגיל ("הסרט הזה טוב") אלא רק בתוך צירוף שמני, ובסדר מילים הודו-אירופי (גלעד, הבטחנו לך).

Read Full Post »

אתמול דיברנו על הנורבגים. אחד התחביבים של הנורבגים הוא ללעוג לדנים ולשפתם המסובכת. אני לא יודע עד כמה הדנים מתקשים באמת עם השפה שלהם (אני מניח שהם לא), אבל מהיכרותי איתה, מערכת המספרים הדנית באמת קצת מסורבלת.

הנה שניים מהמערכונים המצחיקים ביותר בהם נתקלתי בקריירה הבלשנית הקצרה שלי, מתוך התוכנית הנורבגית אוּתי ווֹר האגֶה. הקומיקאים הנורבגים צוחקים על השפה המסובכת של הדנים. תיהנו, רק תיזהרו שלא למצוא את עצמכם עם הזמנה לאלף ליטר חלב או עם קאמלוסה מיותר.

Read Full Post »

בנורבגית, מסתבר, יש שני להגים: בוקמול (Bokmål, "שפת הספר") ונונורסק (Nynorsk, "נורבגית חדשה"). לצערי לא יצא לי לחקור נורבגית עדיין, אז את רוב הדברים שאני יודע על השפה קראתי בוויקיפדיה. בוקמול קרובה יותר לדנית (שכן נורבגיה היתה תחת שליטה דנית), בעוד נורבגית חדשה היא שפה שחוברה לה יחדיו באמצע המאה ה-19 על ידי בלשן נורבגי שרצה שפה אחת שתאחד את כל הכפרים והעיירות ברחבי המדינה במקום לדבר דנית. שלא במפתיע, בוקמול פופולרית הרבה יותר ונורבגית חדשה היא השפה הראשונה של פחות מ-15% מהאוכלוסיה.

יש לא מעט מידע על שני הלהגים האלה ומה שביניהם באינטרנט. מה שמעניין בלשנים לגבי נורבגית הוא שבניגוד לשפות אירופאיות אחרות (מלבד שבדית ומלבד סרבו-קרואטו-וכו'), היא גם קצת טונאלית: יש הבדל בין טון גבוה וטון נמוך במילים בנות מספר הברות, ובזה היא (ושבדית, וסרבו-קרואטו-וכו') ייחודית בין השפות ההודו-אירופאיות.

הנורבגים מסתדרים עם כל זה בלי בעיה. אחרי הכל, לא מדובר בדנית – אבל על זה מחר.

Read Full Post »


ספרד מורכבת ממספר קהילות אוטונומיות. קטלוניה וחבל הבאסקים הן שתי הקהילות המפורסמות ביותר (וגם הבדלניות ביותר, אם תרצו), אבל מאחוריהן אצה להצטרף גליציה (אין קשר לגליציה של פולין). אם תרצו למצוא אותה, המשיכו את הגבול מפורטוגל צפונה – זוהי החתיכה שתבצעו לכם מספרד.

בגליציה (Galicia, מבטאים גלית'יה) מדברים לא רק ספרדית אלא גם את השפה המקומית, גליציאנית/גליסיאנית/גליסית (Galego). לגליציאנית ולפורטוגזית מוצא משותף, השפה הגליציאנו-פורטוגזית, שהיא עצמה אחות של שאר השפות המערב-איבריות (כמו הספרדית הקסטיליאנית המוכרת). כיום מקובל לראות בגליציאנית שפה בפני עצמה ולא להג של פורטוגזית, ממש כפי שנהוג לראות בפורטוגזית שפה בפני עצמה ולא להג של גליציאנית. ובכל זאת, דוקטורנט שחוקר את השימוש בקטלאנית הפטיר כלפי לא מזמן ש"גליציאנית היא פורטוגזית במבטא ספרדי". ניחא.

ישנה תופעה מוכרת למדי בקרב מיעוטים דו-לשוניים, והיא עידוד השימוש בשפת הרוב או "שפת היוקרה" על פני השפה הילידית (דיגלוסיה). הגליציאנים אינם שונים בזה. משום שרוב התעשייה, המנהל והאקדמיה בספרד מנוהלים בסופו של דבר בספרדית, הורים נוטים לעודד את ילדיהם לדבר ספרדית על מנת להבטיח את עתידם. במקביל, גליציאנית נתפשת כשפה של איכרים פשוטים ולא מתוחכמים. כתוצאה מכך, בעיר המאוכלסת ביותר, א קורוניה, מספר דוברי הגליציאנית נמוך למדי. אפילו בבירה, סנטיאגו דה קומפוסטלה, חלק ניכר מפעילות הממשלה המקומית נעשה בספרדית. שוב, דברים דומים קורים גם בקהילות אחרות, מערביי ישראל ועד האמריקאים הילידים (אינדיאנים).

זה מביא אותנו לנשיא הממשלה הגליציאנית, אלברטו נונייז פייחו. פייחו דנן נתון תחת ביקורת תמידית מחוגים דוברי-גליציאנית עקב תמיכתו בספרדית בפרט ובשלטון המרכזי במדריד בכלל. דובר הגוש הלאומ(נ)י הגליציאני, קרלוס איימריץ', התלונן לפני כחצי שנה על ה"שיחדש" של פייחו (א נוסה טרה, 17/9/09, התרגום הקלוקל וההדגשות שלי):

בדיסטופיה שלו, 1984, ג'ורג' אורוול דיבר על "שיחדש" כשהתייחס למניפולציה של השפה, אשר יחד עם המניפולציה של המוּדע איפשרה את המשטר הדיקטטורי בו עוסק הרומן […] בדומה לאופן שבו נונייז פיישו ושריו הם בוגרים מתקדמים של האח הגדול האורווליאני. מה זה, אם לא שיחדש בצורתו הטהורה ביותר, כשמכנים בשם "חינם של הזדהות" את ביטול מתן ספרי הלימוד? או בשם "דו-לשוניות של חיבה" את התוכנית לחסל את השפה הגליציאנית? או בשם "פשטות" את הקיצוצים בשירותים הציבוריים? או, לבסוף, בשם "הגנה על הוצאות חברתיות" את התוכנית לפרק את הרשת הציבורית של שירותים סוציאלים והפרטת שירותי הרפואה?

כמה הסברים:
פיישו
: הגייה גליציאנית של "פייחו". והגליציאנים יאמרו ש"פייחו" הוא עיוות קסטיליאני של השם "פיישו".
חינם של הזדהות: מפעל למתן ספרי לימוד למשפחות מעוטות יכולת. האופוזיציה טוענת שהממשלה דווקא מקצצת בתוכנית הזו.
דו-לשוניות של חיבה: רעיון של פייחו, לפיו יש למנוע התנגשות בין ספרדית וגליציאנית. מתנגדיו טוענים שהוא מיישם זאת על ידי העלמת הגליציאנית.

הנה כי כן, מתחילים בהזדעקות לגבי הפגיעה בשפה ובספרים שנכתבים בה, ורק אחר כך מתפנים להתנגד להפרטה ולקיצוץ בשירותים ציבוריים. אבל אנחנו לא בלוג רטוריקה, אז נניח לזה. מי שמעוניין לקרוא את הטור כולו (הוא לא ארוך) יכול לנסות להשתמש בשירותי התרגום של גוגל.

אם כבר אנחנו בחצי האי האיברי, אחד המגיבים למאמר של איימריץ' קישר למפה המונפשת הזו בוויקיפדיה, שמראה את התפשטות השפות השונות בדרום-מערב אירופה לאורך האלף האחרון. מה חבל שהוא ניסה להשתמש בה כדי לטעון ש"קסטיליאנית היתה והינה שפה לא מתורבתת ומלאה בפגמים לשוניים". ניחא, כבר אמרנו?

לקריאה נוספת, למשל:
M. Teresa Turell, ed. (2001). Multilingualism in Spain: Sociolinguistic and psycholinguistic aspects of linguistic minority groups. Clevedon, UK: Multilingual Matters.
Jaine E. Beswick (2005). Regional Nationalism in Spain. Language use and ethnic identity in Galicia. London: Multilingual Matters.

Read Full Post »

Older Posts »