לא יודע מה אתכם, אבל אני מאוד מרוצה מכמות אתרי המדע הישראלים ברשת. אתר קהילת הספקנים הישראלית עלה לאוויר בשבוע שעבר, בניהולה של לא אחרת מאשר הקוראת המתמידה דפנה שיזף. האתר מתחיל כבלוג ועם הזמן יקרום עור וגידים:
בימים אלה מתארגנת קהילת הספקנים גם בישראל. כחלק מזה, אנחנו משיקים היום את האתר הזה, אתר הספקנים הישראלי. אנחנו רוצים להשיג הרבה דברים: להיות מאגר ידע; להקנות כלים לחשיבה ספקנית ומדעית; להיות מקום לשאול בו; לייצר דיון פעיל; להיות שער לאינטרנט הספקני עבור דוברי עברית; לחבר בין הספקנים בישראל לתנועה הבינלאומית, ועוד ועוד.
היות והאתר מוקדש לסקפטיות וספקנות, הפוסט הראשון מדבר על הסיכויים למצוא חניה בתל אביב. מלבד הבלוג, פעילות אחת שכבר רצה היא "ספקנים בפאב", מפגשים עיתיים לא פורמלים בסגנון דומה ל"קפה מדע". "ספקנים בפאב" היא מסורת שהתחילה בלונדון, או כמו שאבא שלי היה שמח לומר: עוד באירופה הם היו… נו, אתם יודעים.
[רשמים מערב עם פרופ' סופי סקוט, Speech on the brain – looking at the voices in our heads, במסגרת "קפה מדע" 3/11/09]
"קפה מדע" הוא השם של סדרת מפגשים (במקומות שונים בעולם) אליהם מוזמן הקהל הרחב (כלומר אתם) ושבהם מומחה לתחום מסוים מדבר בצורה לא מחייבת על הנושא אותו הוא חוקר ואז מנהל שיחה על כוס קפה/בירה עם המבקרים. בָארץ המפגשים האלה מאורגנים על ידי מוזיאון המדע ירושלים ונערכים בבית הקפה "תמול שלשום". יום אחד, כשאהיה מרצה מדופלם, אארגן הרבה ערבים כאלה. בטח.
הנה סיכום תמציתי קצר של אחד המפגשים, שהוקדש לדיבור: פרופ' סקוט דיברה בקצרה על איך מערכת הדיבור שלנו עובדת ואז סיפרה על המחקר שלה, לפני שהבמה ניתנה לקהל לדון בנושא ולשאול שאלות. גם כאן אצלנו מותר: פונטיקה ואבולוציה אינם תחומים בהם אני מתמחה ולא רק הפונטיקאים בקהל מוזמנים להשמיע קול.
הרצאתה של פרופ' סקוט
קצת ביולוגיה
דיבור הוא דבר מסובך, מתוחכם וייחודי. דיבור מבוסס על שימוש במיתרי הקול ובמערכת הנשימה שלנו, אבל השרירים פועלים אחרת מאשר כשאנחנו נושמים. משמעות הדבר היא שאנחנו יכולים באופן עקרוני לדבר תוך כדי נשימה, שזה דבר שחיה כמו קוף, למשל, לא יכולה לעשות. בכלל, מערכת ההגייה שלנו היא מרשימה מאוד ואחד החלקים החשובים בה מבחינת התפתחות השפה הוא בית הקול (ממש מעל לנקודה בה הגרון מתפצל לשניים: לוושט ולקנה הנשימה). בית הקול הוא מה שמאפשר לנו להשמיע צלילים עמוקים, ואצל בני אדם בוגרים (לא אצל תינוקות!) ומספר חיות הוא "יורד" נמוך יותר ומאפשר להשמיע באסים ובמשתמע – להיתפס כגדולים ומאיימים יותר. מה שמסקרן מבחינה התפתחותית הוא שהמבנה הזה גם מאפשר לנו להיחנק, כך שישנו איזון כלשהו בין הצרכים ההתפתחותיים שלנו.
יש שפות בהן הדרך בה משתמשים במיתרי הקול היא חלק מהשפה. אם מכווצים אותם, מדברים במה שמכונה creaky voice (כך השחקן הבריטי הנהדר יו לורי עושה מבטא אמריקאי בסדרה "האוס", מבטא כה משכנע עד שמפיק הסדרה היה בטוח שהוא אמריקאי). אם דואגים לרווח את מיתרי הקול מקבלים breathy voice. בכמה שפות הודיות (כמו הינדי) ובכמה שפות באנטו (אפריקאיות) ישנו הבדל במשמעות בין מילה מנושפת שכזו ומילה לא מנושפת.
בכלל, יש המון מרכיבים במערכת ההגייה. מלבד בית הקול ומיתרי הקול אנחנו משתמשים הרבה בלסת, בשפתיים, בלשון, בשיניים ובחיך בשביל לשנות את הצליל שיוצא באינספור דרכים. גם על קליקים דיברנו טיפה בעבר.
אם אתם רוצים לראות איך זה עובד, באוניברסיטת איווה בדיוק חנכו אתר חדש שבו אפשר להתרשם מדרכי ההגייה של אנגלית, ספרדית וגרמנית בצורה גרפית. חביב ביותר. ויש גם את סרטון הרנטגן הישן הבא:
איך משתמשים בזה
אפשר לנחש במידה לא מעוטה של הצלחה שלל פרטים על אדם לפי הצורה בה הוא מדבר: הגיל, המין, מידת עייפות, מצב רוח (כולל האם הוא מחייך או לא), האם הדובר בריא, המיקום הגיאוגרפי בו הוא חי ובו הוא גדל, וכן הלאה. פרופ' סקוט סיפרה שסטודנטית שאלה אותה פעם אם היא מבלקבורן (בצפון אנגליה) למרות שהיא עברה ללונדון 25 שנה קודם לכן והמבטא שלה הספיק להשתנות משמעותית מהמבטא שהיה לה בתור ילדה. חוץ מזה, ידעתם שיותר קל לשמור על פרצוף פוקר מאשר על קוֹל פוקר? כשאנשים מפחדים, מתרגשים, עומדים לצחוק וכד', הקול שלהם משתנה משמעותית.
קליפת המוח שלנו עבה יותר מאשר זו של יונקים אחרים, שימפנזות למשל. בהתאם, אנחנו טובים יותר בשפה ובכל מיני דברים ויזואלים. מצד שני, שימפנזות טובים יותר בלברוח, ללקט ולהתרבות. המוח עצמו, כידוע, מחולק לאונה ימנית ואונה שמאלית. המוח השמאלי אחראי לשפה ולדיבור, ומאפשר לנו בין היתר לזהות מילים גם כשהן נאמרות בקול סינטתי לגמרי. המוח הימני רגיש יותר למלודיות. נהוג להסביר כך את ההרגל שלנו להצמיד אוזניות דווקא לאוזן ימין (שנשלטת ע"י הצג השמאלי במוח!) כשאנחנו רוצים לשמוע משהו טוב יותר.
איך הכל מתואם – זו כבר השאלה הגדולה של מדעי המוח (הם נקראים גם "מדעי העצב", מה שנשמע יותר כמו שם של אלבום).
חקיינים
במחקר הנוכחי שלה פרופ' סקוט בודקת מה קורה כשמנסים לדבר אחרת: איך חקיינים ומדובבים משתמשים במוח שלהם? מסתבר שכשאנחנו מנסים לחקות מישהו, אנחנו משתמשים באותם חלקים של המוח כמו בדרך כלל אבל זה יותר קשה לנו. מנגד, חקיינים מקצועיים מפעילים אזורים נוספים במוח, כאלה שאחראים על ויזואליזציה, על תנועת פלג הגוף העליון ועל תנועות הגפיים. חקיינים תמיד אומרים שהם מנסים "להיכנס" למושא החיקוי שלהם, ונראה שגם פיזית זה באמת מה שהם עושים. פרופ' סקוט אמרה שאם בתחילת המחקר שלה היא חשבה שחקיינים פשוט ייצוג פונטי של החיקוי, עכשיו היא השתכנעה שהם יוצרים יצוג הרבה יותר מורכב.
החלק השני של המפגש היה פתוח לשיחה עם הקהל ולשאר אנקדוטות ופרטי טריוויה.
שאלות ותשובות
מה בא קודם, היכולת הוויזואליות או היכולת הקולית?
כנראה שהצלחנו לעמוד זקופים ושחיינו בקבוצות עוד לפני שהתפתחה השפה: ישנו מאובן אנושי ללא בית חזה רחב, אז הוא לא היה יכול לדבר, והיה צריך יותר מקום בשביל יותר עצבים. בסופו של דבר השאלה היא מה בא קודם, דיבור או שפה, והשאלה הזו נותרת פתוחה.
אולי חיות מדברות, אבל בצורה כה מורכבת שאנחנו לא מעריכים אותה נכון?
לא סביר. דיבור אנושי הוא מדויק ברמות מזעריות (למשל הבחנה בין תנועות), משהו שלא קיים במערכות התקשורת של חיות אחרות. אמנם דולפינים יכולים לקודד הרבה מידע, אבל הוא פחות מורכב.
קופאים (פרימטים: קופים, קופיפים, בני אדם וכן הלאה) אחרים לא יכולים לשלוט בטון הדיבור כמו שאנחנו שולטים בו. שימפנזות צוחקים במקטעים כמו "אה אה אה אה" ולא באופן רציף כמו בני אדם.
אנשים שיודעים לקרוא שפתיים מסתכלים הרבה מאוד על העיניים של מי שהם קוראים. כן – יותר קשה להם להבין מישהי כשהיא מרכיבה משקפי שמש, למרות שהם קוראים בעיקר את השפתיים שלה.
הגבול בין דיבור של ממש ובין שינון הוא חמקמק מאוד. ישנו מקרה של אשה אפאזית (עם הפרעת דיבור שנבעה מפגיעה במוח) שלא היתה יכולה לדבר אבל כן הצליחה לשיר את השיר האהוב עליה בלי בעיה.
מה לגבי הטענה ש-7% (או כל מספר שרירותי אחר) מהתקשורת שלנו בא מדיבור והשאר משפת גוף?
זה מיתוס, ממש כמו המיתוס לגבי כך שאנחנו כביכול משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח.
בשביעי של פסח התלוננה בפני ר' על כך שבנהּ מתעניין מאוד בבלשנות ואף עשוי, לא עלינו, ללכת וללמוד בלשנות באוניברסיטה כשישתחרר מהצבא! (כידוע, קשה מאוד להיות רופא או עורך-דין אם לומדים בלשנות.)
בעוד אני ניסיתי לאזן בין שתי משימותיי באותו הרגע (להסביר למה מחקר אקדמי של שפה זה חשוב, מחד, ולא לפספס טעימות מהמנות הנהדרות שר' עצמה הכינה עבור סעודת החג, מאידך), ישב לו דוקטורנט ובלוגר בשם וויל סטיילר מאוניברסיטת בולדר בקולורדו וניסה לחשוב מה אפשר לעשות עם תואר בבלשנות. הוא כתב על כך רשומה בבלוג הסימפטי שלו וחילק אותה לכמה מקרים: תואר ראשון, תואר שני, במהלך לימודי דוקטורט ומשרות באקדמיה.
סטיילר מנסה לצייר תמונה אופטימית, אבל אני חושד שהוא קצת אופטימי מדי. בכל מקרה, שווה להעיף מבט. הנקודה העיקרית שלו היא שלא מעט חברות דווקא רוצות בלשנים, אבל לא בהכרח בשביל עבודת מחקר. שזה הגיוני. מן הסתם, אני לא יכול להתחייב לגבי מידת הרלוונטיות של כל זה לשוק העבודה בארץ, אבל אולי קוראינו ומגיבינו יוכלו לחלוק איתנו מחוויותיהם.
יום העצמאות הוא חג המנגל והחומוס, ואתם מוזמנים לחפש בעצמכם קשר להפוסט הזה, שמסתפח להפרויקט המולטי-פטריוטי שהנהיג כאן איתמרק.
זהו פוסט סינרגטי המשותף לאיתמרק דנן ולהח"מ. ההשראה אליו התקבלה מזיוה ויילר, אוניברסיטת ת"א.
נתחיל. הביטו נא בהנתונים הבאים והסכימו איתם בהנהון נמרץ: (כוכבית פירושו – לא טוב, צורם)
ראינו אתמול סרט סבבה
*ראינו אתמול סרט אחלה
ראינו אתמול אחלה סרט
*ראינו אתמול סבבה סרט
ראינו אתמול סבבה של סרט
*ראינו אתמול אחלה של סרט
הסרט היה פשוט אחלה
*הסרט היה פשוט סבבה (זה שיפוט קצת גבולי. אז לא נתלה בזה הרים ו/או גבעות)
בסבבה שלי
*באחלה שלי
הסרט היה סבבה לגמרי
*הסרט היה אחלה לגמרי
געוואלד! מה קורה כאן?
ובכן: האינסטינקט הטבעי הוא להגיד שסבבה ואחלה שניהם שמות תואר, והסיבה ברורה: שניהם נקשרים ל- (או מאייכים) שמות עצם. כמו סרט. הם גם נשמעים די נרדפים. אבל כל אחד מהזוגות לעיל מראה לנו שאוקיינוס מפריד ביניהם, או לפחות ים תיכון.
משפטים (1)-(4) מלמדים אותנו על סדר המילים בצירופים השמניים שיש בהם סבבה או אחלה. עושה רושם שהראשון מתנהג באופן "שֵמי" (כלומר בא אחרי שם העצם) והאחרון באופן "הודו-אירופי" (כלומר בא לפני שם העצם). נקודה לצוקרמן ולהיברידיוּת שלו (אחלה לא לבד. ועל כך, בהמשך).
אך אויה, מגיעים (5)-(6) וטורפים את הקלפים. שם תואר קלאסי לא אמור בכלל להופיע ליד של שכזה! (דיברנו פעם על סוגים של של. בערך) הנה:
*ארוך של סרט
*ירוק של בית
ומי כן מופיע שם? דווקא שמות עצם:
יופי של סרט
מותק של שחקנית
בובה של ילדה
תענוג של גלידה
וגם (7)-(10) מסתדרים לנו עכשיו: סבבה מסתמן כשם עצם, אחלה נשאר שם תואר (נסו: "הסרט היה פשוט טוב", "הגלידה הזאת פשוט קרה", "בטירוף שלנו"). אבל מה קורה כשמנסים להושיב את שמות העצם לעיל במבנה של (2)? בלגן, זה מה:
*ראינו סרט יופי
?פגשנו שחקנית מותק
יש לך ילדה בובה
*מוכרים שם גלידה תענוג
הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן השוואה שהושמטה, אבל השוואות כמו השוואות, עובדות רק במקרים מסוימים. כשאומרים "יש לך ילדה בובה" זה בעצם קיצור של "הילדה שלך היא למעשה זהה לבובה, על כל המשתמע מכך", או "יש לך ילדה שהיא בובה", או פשוט "יש לך בובה". שזה בסדר. השוו עם "*הסרט הזה הוא בעצם מושג היופי", משהו שאי אפשר לומר (גם לא על סרטים עם פן בלשני).
נפרק את הפאזל:
*ראינו סרט יופי = *ראינו סרט [שהוא] יופי = *ראינו יופי
(כי אי אפשר "*הסרט הוא בעצם יופי", משום שיופי הוא מושג מופשט)
פגשנו שחקנית מותק = פגשנו שחקנית [שהיא] מותק = פגשנו מותק
(כי אפשר "השחקנית הזו לא סתם אישה אלא מותק", כש"מותק" בא במובן של "עלמה נוחה לבריות")
יש לך ילדה בובה = יש לך ילדה [שהיא] בובה = יש לך בובה
(כי אפשר "הילדה הזו ממש זהה לבובה")
*מוכרים שם גלידה תענוג = *מוכרים שם גלידה [שהיא] תענוג ~ *מוכרים שם תענוג
(כי אי אפשר "*הגלידה הזו היא התענוג בהתגלמותו", למרות שבטחיש מי שיחלוק עלינו)
מישהו כאן צריך לעשות חושבים רציני. נגיד, הנודניק הזה מהסמיכויות. אולי עד פוסט סוכות יהיו לנו הסברים משכנעים ומהפכה בתחום המורפולוגיה.
למה סוכות? כי אם אחלה וסבבה הם לולב והדס, כלומר חיים בתפוצה פחות או יותר משלימה, אז אפשר להכניס למסיבה גם אתרוג וערבה:
האתרוג הוא חרא. סופרמן לשוני שנדבק (פאן אינטנדד) לכל מקום:
זה חרא סרט.
זה חרא של סרט.
זה סרט חרא.
הסרט הזה פשוט חרא.
"שאטר איילנד".
והערבה הינה פקקטה, מילה שיובל אוהב במיוחד.
*זה פקקטה סרט.
*זה פקקטה של סרט.
*זה סרט פקקטה.
*הסרט הזה פקקטה.
*הסרט הזה פשוט פקקטה.
ראינו איזה פקקטה סרט.
כלומר שם תואר מאוד מוחלש, שלא יכול להופיע אפילו כנשוא רגיל ("הסרט הזה טוב") אלא רק בתוך צירוף שמני, ובסדר מילים הודו-אירופי (גלעד, הבטחנו לך).
אתמול דיברנו על הנורבגים. אחד התחביבים של הנורבגים הוא ללעוג לדנים ולשפתם המסובכת. אני לא יודע עד כמה הדנים מתקשים באמת עם השפה שלהם (אני מניח שהם לא), אבל מהיכרותי איתה, מערכת המספרים הדנית באמת קצת מסורבלת.
הנה שניים מהמערכונים המצחיקים ביותר בהם נתקלתי בקריירה הבלשנית הקצרה שלי, מתוך התוכנית הנורבגית אוּתי ווֹר האגֶה. הקומיקאים הנורבגים צוחקים על השפה המסובכת של הדנים. תיהנו, רק תיזהרו שלא למצוא את עצמכם עם הזמנה לאלף ליטר חלב או עם קאמלוסה מיותר.
בנורבגית, מסתבר, יש שני להגים: בוקמול (Bokmål, "שפת הספר") ונונורסק (Nynorsk, "נורבגית חדשה"). לצערי לא יצא לי לחקור נורבגית עדיין, אז את רוב הדברים שאני יודע על השפה קראתי בוויקיפדיה. בוקמול קרובה יותר לדנית (שכן נורבגיה היתה תחת שליטה דנית), בעוד נורבגית חדשה היא שפה שחוברה לה יחדיו באמצע המאה ה-19 על ידי בלשן נורבגי שרצה שפה אחת שתאחד את כל הכפרים והעיירות ברחבי המדינה במקום לדבר דנית. שלא במפתיע, בוקמול פופולרית הרבה יותר ונורבגית חדשה היא השפה הראשונה של פחות מ-15% מהאוכלוסיה.
יש לא מעט מידע על שני הלהגים האלה ומה שביניהם באינטרנט. מה שמעניין בלשנים לגבי נורבגית הוא שבניגוד לשפות אירופאיות אחרות (מלבד שבדית ומלבד סרבו-קרואטו-וכו'), היא גם קצת טונאלית: יש הבדל בין טון גבוה וטון נמוך במילים בנות מספר הברות, ובזה היא (ושבדית, וסרבו-קרואטו-וכו') ייחודית בין השפות ההודו-אירופאיות.
הנורבגים מסתדרים עם כל זה בלי בעיה. אחרי הכל, לא מדובר בדנית – אבל על זה מחר.
ספרד מורכבת ממספר קהילות אוטונומיות. קטלוניה וחבל הבאסקים הן שתי הקהילות המפורסמות ביותר (וגם הבדלניות ביותר, אם תרצו), אבל מאחוריהן אצה להצטרף גליציה (אין קשר לגליציה של פולין). אם תרצו למצוא אותה, המשיכו את הגבול מפורטוגל צפונה – זוהי החתיכה שתבצעו לכם מספרד.
בגליציה (Galicia, מבטאים גלית'יה) מדברים לא רק ספרדית אלא גם את השפה המקומית, גליציאנית/גליסיאנית/גליסית (Galego). לגליציאנית ולפורטוגזית מוצא משותף, השפה הגליציאנו-פורטוגזית, שהיא עצמה אחות של שאר השפות המערב-איבריות (כמו הספרדית הקסטיליאנית המוכרת). כיום מקובל לראות בגליציאנית שפה בפני עצמה ולא להג של פורטוגזית, ממש כפי שנהוג לראות בפורטוגזית שפה בפני עצמה ולא להג של גליציאנית. ובכל זאת, דוקטורנט שחוקר את השימוש בקטלאנית הפטיר כלפי לא מזמן ש"גליציאנית היא פורטוגזית במבטא ספרדי". ניחא.
ישנה תופעה מוכרת למדי בקרב מיעוטים דו-לשוניים, והיא עידוד השימוש בשפת הרוב או "שפת היוקרה" על פני השפה הילידית (דיגלוסיה). הגליציאנים אינם שונים בזה. משום שרוב התעשייה, המנהל והאקדמיה בספרד מנוהלים בסופו של דבר בספרדית, הורים נוטים לעודד את ילדיהם לדבר ספרדית על מנת להבטיח את עתידם. במקביל, גליציאנית נתפשת כשפה של איכרים פשוטים ולא מתוחכמים. כתוצאה מכך, בעיר המאוכלסת ביותר, א קורוניה, מספר דוברי הגליציאנית נמוך למדי. אפילו בבירה, סנטיאגו דה קומפוסטלה, חלק ניכר מפעילות הממשלה המקומית נעשה בספרדית. שוב, דברים דומים קורים גם בקהילות אחרות, מערביי ישראל ועד האמריקאים הילידים (אינדיאנים).
זה מביא אותנו לנשיא הממשלה הגליציאנית, אלברטו נונייז פייחו. פייחו דנן נתון תחת ביקורת תמידית מחוגים דוברי-גליציאנית עקב תמיכתו בספרדית בפרט ובשלטון המרכזי במדריד בכלל. דובר הגוש הלאומ(נ)י הגליציאני, קרלוס איימריץ', התלונן לפני כחצי שנה על ה"שיחדש" של פייחו (א נוסה טרה, 17/9/09, התרגום הקלוקל וההדגשות שלי):
בדיסטופיה שלו, 1984, ג'ורג' אורוול דיבר על "שיחדש" כשהתייחס למניפולציה של השפה, אשר יחד עם המניפולציה של המוּדע איפשרה את המשטר הדיקטטורי בו עוסק הרומן […] בדומה לאופן שבו נונייז פיישו ושריו הם בוגרים מתקדמים של האח הגדול האורווליאני. מה זה, אם לא שיחדש בצורתו הטהורה ביותר, כשמכנים בשם "חינם של הזדהות" את ביטול מתן ספרי הלימוד? או בשם "דו-לשוניות של חיבה" את התוכנית לחסל את השפה הגליציאנית? או בשם "פשטות" את הקיצוצים בשירותים הציבוריים? או, לבסוף, בשם "הגנה על הוצאות חברתיות" את התוכנית לפרק את הרשת הציבורית של שירותים סוציאלים והפרטת שירותי הרפואה?
כמה הסברים:
פיישו: הגייה גליציאנית של "פייחו". והגליציאנים יאמרו ש"פייחו" הוא עיוות קסטיליאני של השם "פיישו". חינם של הזדהות: מפעל למתן ספרי לימוד למשפחות מעוטות יכולת. האופוזיציה טוענת שהממשלה דווקא מקצצת בתוכנית הזו. דו-לשוניות של חיבה: רעיון של פייחו, לפיו יש למנוע התנגשות בין ספרדית וגליציאנית. מתנגדיו טוענים שהוא מיישם זאת על ידי העלמת הגליציאנית.
הנה כי כן, מתחילים בהזדעקות לגבי הפגיעה בשפה ובספרים שנכתבים בה, ורק אחר כך מתפנים להתנגד להפרטה ולקיצוץ בשירותים ציבוריים. אבל אנחנו לא בלוג רטוריקה, אז נניח לזה. מי שמעוניין לקרוא את הטור כולו (הוא לא ארוך) יכול לנסות להשתמש בשירותי התרגום של גוגל.
אם כבר אנחנו בחצי האי האיברי, אחד המגיבים למאמר של איימריץ' קישר למפה המונפשת הזו בוויקיפדיה, שמראה את התפשטות השפות השונות בדרום-מערב אירופה לאורך האלף האחרון. מה חבל שהוא ניסה להשתמש בה כדי לטעון ש"קסטיליאנית היתה והינה שפה לא מתורבתת ומלאה בפגמים לשוניים". ניחא, כבר אמרנו?
לקריאה נוספת, למשל:
M. Teresa Turell, ed. (2001). Multilingualism in Spain: Sociolinguistic and psycholinguistic aspects of linguistic minority groups. Clevedon, UK: Multilingual Matters.
Jaine E. Beswick (2005). Regional Nationalism in Spain. Language use and ethnic identity in Galicia. London: Multilingual Matters.
המנון ארצות הברית משתמש בדגל הלאומי כסמל למדינה הגאה ולתושביה החופשיים.
המנון ישראל נוגע בגלות ובגעגועים לארץ הקודש.
המנון בריטניה מאחד את האזרחים סביב מלכתם.
במולדובה לא מתעסקים בשטויות כאלה. המנון מולדובה נקרא Limba noastră, "השפה שלנו". כן, ההמנון מוקדש כולו לַשפה! הריעו למולדובנים!
מולדובה קיימת כמדינה עצמאית מעט פחות מעשרים שנה, ולקח לה שלוש שנים להבין שלהשתמש בהמנון הרומני שהיא קיבלה בירושה – התעורר-נא, רומני! – לא יעזור לגאווה הלאומית. השיר עצמו לא חדש; הוא נכתב בתחילת המאה על ידי משורר בֶסָראבי (מולדובה של ימינו). הוא בנוי משנים-עשר בתים שרובם מתחילים במילים "שפתנו היא…". מתוכם מושרים חמישה בתים בתור ההמנון.
הנה בית לדוגמה, מתוך התרגום שמופיע בוויקיפדיה (הדניסטר הוא הנהר הלאומי):
שפתנו היא עלה ירוק,
אי השקט שביערות העד,
הדניסטר השטוח המאבד בגליו
את בתי הנר של הכוכבים.
חידה: מה ההבדל בין סרבית לקרואטית?
תשובה: קרואטית כותבים באותיות לטיניות וסרבית בעיקר באותיות קיריליות ("רוסיות").
זו לא בדיחה; זה ההבדל הבולט ביותר בין השפות. כמובן שישנם הבדלים נוספים (שאני עצמי כלל לא בקיא בהם), אבל גם הבלשנים הזהירים ביותר לרוב ירשו לעצמם לדבר על שפה אחת בשם סרבו-קרואטית. כמובן שהסרבים יתעקשו שהם מדברים סרבית, והקרואטים יתעקשו שהם מדברים קרואטית. טוב, שיהיה להם בתיאבון: לא אכחיש שישנם הבדלים בין הלהגים.
בעשור הקודם הצטרפה בוסניה הרצגובינה לחגיגה הבלקנית בצורה דומה, או לפחות היא ניסתה, והשפה זכתה לשם סרבו-קרואטו-בוסנית. אבל זאת יש לדעת, "בוסני" אינו "בוסנקי"! המונח הראשון מתייחס לאזרחי בוסניה-הרצגובינה, בין אם הם בוסנקים, קרואטים או סרבים, ואילו השני מתייחס לקבוצה האתנית הספציפית. ככה שאין דרך לקרוא לשפה בשם מסוים בלי להעליב מישהו: סרבו-קרואטו-בוסנית? סרבו-קרואטו-בוסנקית?
ועכשיו תור מונטנגרו. המדינה הקטנה, שהיתה חלק ממדינת האיחוד של סרביה ומונטנגרו ("סרביה ומונטנגרו") והכריזה על עצמאותה ב-2006, החליטה עם כינון החוקה החדשה ב-2007 שהיא רוצה גם. ביולי האחרון הושקה השפה החדשה באופן רשמי במונטנגרו, אם כי דקדוק מסודר ורשמי עוד לא הופץ. עכשיו, כל השפות במשפחה הסרבו-קרואטית דומות מאוד (ואפילו כולן שפות טונאליות, מה שלא נפוץ מידי באירופה, כלומר גובה הצליל עשוי לשנות את משמעות המילה הנהגית), אז מה יעשו המונטנגרים כדי להבדיל עצמם? פשוט מאוד, הם הוסיפו 2 אותיות לאלפבית. האם האותיות נחוצות או לא – את זה אתם יכולים לנחש בעצמכם.
מעתה אימרו: סרבו-קרואטו-בוסנו-מונטנגרית. או אולי: סרבית, וקרואטית, ובוסנית/בוסנקית, ומונטנגרית. אבל למה אפשר לצפות מאזור שהוא כל כך משוסע ומורכב, שאפילו הדברים הבסיסיים ביותר בו מבלבלים:
הדברים הבסיסיים ביותר. "נא לא להתבלבל", מפצירה בכם ויקיפדיה
ספיישל יום העצמאות בדגש קל! כידוע, שפה אינה אלא "דיאלקט עם צבא וחיל ים". בהתאם, את השבוע שלפני יום העצמאות אנחנו מקדישים לכמה לאומים באירופה שהקשר בין רגשי הלאומיות שלהם ובין השפות שלהם חזק במיוחד. בכל יום נציג בקצרה מדינה או שתיים ואיך הן מתייחסות לשפות שלהן כביטוי פטריוטי.
נתחיל את הספיישל בצלילה לתוך הבלקן וננסה למצוא את הידיים והרגליים בין סרביה, קרואטיה, בוסניה ומונטנגרו. בהמשך השבוע נפרסם סדרה של רשומות קצרות על מולדובה, גליציה, נורבגיה ודנמרק, והקישורים כולם ירוכזו כאן.
רוביק רוזנטל, מפעל לשונאי מהלך, יערוך סדרת ספרים חדשה בהוצאת "כתר" (אייל דץ, 12/4/10).
ולא סתם ספרים:
"במסגרת הפעילות שלי בתחום השפה גיליתי שיש הרבה ספרים שרוצים להיכתב על הנושא אבל אין להם איפה. בעיקר ספרים שעוסקים בשפה ובהקשרים שלה עם חברה, תרבות פוליטיקה וכלכלה". אמר רוזנטל לוואלה! תרבות. "הרעיון הוא שהסדרה תיכתב ברמה אקדמית אולם תפנה לקהל הרחב".
ארבעת הספרים הראשונים כבר נקבעו. ולא סתם ספרים:
ספר של כרמל ויסמן ואילן גונן על "האינטרנט והשפה בהיבט העברי הישראלי". כרמל ויסמן היא "דוקטור בלוג", חוקרת טכנולוגיה ותרבות. אילן גונן הופיע בפרק הרביעי של לונדון פינת בן יהודה ואף הבליח לרגע בתגובות לביקורת שלנו על הפרק. אם הוא לא עשה מנוי על הבלוג עדיין, כנראה שהגוגל-אלרט יביא אותו לכאן שוב. היי אילן!
ספר של ד"ר עבד אלרחמן מרעי ממכללת בית ברל "המציג את התופעה המתרחבת של חדירת העברית לערבית הישראלית".
ספר של לא אחר מאשר אסף שגיא מ"דורבנות". הספר יעסוק, בהתאם, ב"דורבנות". כל הכבוד לרוזנטל, לשגיא ול"כתר" על הרעיון.
"בנוסף, ספר רביעי העוסק בשפת הפרסום נמצא בימים אלו בשלבי הכנה ראשונים."
אני חושב שהצעד הבא בסדרה מובן מאליו: יפורסם ספר מאת תע"גלאלתר! ואנא, אנחנו לא צריכים עוד ספר של צוקרמן.
חנוך מרמרי מתמרמר במאמר עין השביעית (6/4) מכך ש(הוא חושש ש)מכונה עתידה להחליף אותו ואת קולגותיו העיתונאים בכתיבה העיתונאית.
תקראו, לפחות את הסעיפים הראשונים, ותחזרו. אני אמתין.
סיימתם? יופי.
קודם כל, מעניין להתבונן ברשימת השאלות שמרמרי מפנה למחשב שיחליף אותו. יש בה סמטוכה די גדולה של שאלות מתחומי הבינה המלאכותית ועיבוד השפה:
אני רחוק מלהבין בבניית אלגוריתמים, ובכל זאת אשמח להציג כמה שאלות לרובוטים שמבקשים לעשות עיתונות במקומנו, על אודות הטקסט הפשוט שלמעלה. מעין בחינה בהבנת הנקרא, שאפילו לא הייתי טורח לתת למי שהולך לכתוב עבורי או לערוך למעני טקסטים עיתונאיים די בסיסיים, ובתנאי שהוא אנושי וסיים תיכון.
המחשב מתבקש לענות על השאלות הקלות הבאות:
1. מי המום – הקופאי או החניון?
2. "קופאי החניון", "השוער הקשיש", "העובד המסור", "המועמד לפיטורין" – בכמה דמויות מדובר?
3. מה משמעות המשפט "תביאו לקופות אפילו קופים".
4. מי הם ה"פועלים נגד עצמם" – הפועלים המתקינים את האוטומט?
5. מה אפשר לגנוב מהקופה – בננה? מטבעות?
6. פרש את הפועל "לגנוב". מה רע בגנבה?
7. מה זה "תלה מבטו בשמיים". איך תולים מבט?
8. מכונה יכול לגנוב עודף? לשם מה? איך?
9. מי זה "אתם" ב"אתם עוד תתחננו"? מי זה "הם" ב"הם השתגעו"?
10. פרש את הצירוף "נמוג בקול דממה דקה"?
11. מכונת תשלום מגלגלת עצמה לפיצוציה ומבקשת מן המוכר לפרוט לה שטר – אפשרי? נחוץ? מיותר? טיפשי? מצחיק?
12. מה פירוש "לפרוט מאייה?". לאיזו מטרה הצירוף משמש בהקשר לטקסט הזה.
13. מה מרגיש קופאי החניון?
אני אמנם לא הסמכות הבלוגיסטית לבלשנות חישובית, אבל אני מקווה שאת ההבדלים העמוקים שבין שאלותיו המרירות אני מבין נכון:
שאלה 9 מבקשת פתרון אנאפורה. בעיה חשובה בעיבוד שפה, הנחשבת פתירה. אלגוריתם מוצלח אמור לענות על השאלה הזו את התשובה הנכונה ברוב מוחלט של המקרים.
שאלה 2 רוצה זיהוי/חילוץ ישויות, ובאופן ספציפי הצלבת ישויות. אמנם שאלה שלמחשבים היום יש בעיה איתה, אבל לא משהו שאמור לחלוף בלי תשומת-לב בכלל (ספציפית, המבנה המיודע של הביטויים אמור להדליק נורה אדומה).
שאלות 7 ו-10 הן לקסיקליות לחלוטין. מילון טוב אמור להיות גם עשיר בביטויים. שאלה 12 היא גם באותו סל – מאייה היא מילה שמתפרשת לרוב במובנה הכלכלי. אפשר למתוח עוד את היריעה ולשים שם גם את 3: המילה אפילו צריכה לעורר במנגנון הניתוח את מדרג העדיפויות של העובד המצוּטט – מעדיף קופים על רובוטים. ודרך אגב, את סימן השאלה המיותר מסוף 10 אפשר להעביר ל-3 המיותמת.
שאלה 4 היא תיוג חלקי דיבר קלאסי, שזה פחות או יותר בסיס הפירמידה של כל ענפי עיבוד השפה הטבעית. אינספור אלגוריתמים יעקפו את נסיון הבלבול של מרמרי מבלי למצמץ. אפילו בעברית.
שאלות 1, 5, 8, 11 נוגעות לידע על העולםברמות כאלה ואחרות: 1, 8 ו-11 רק דורשות לדעת שהנושא של הפועל (להיות המום, לגנוב, ולבקש בהתאמה) אמור להיות אנושי, ומכאן אלגברה. 5 הוא ידע עולם מסוג אחר – "תכולה של קופה היא כסף פיזי" – מסוג הדברים שגם אלגוריתם אוטומטי יכול ללמוד בהנתן קורפוס גדול מספיק.
נשארנו עם 6 ו-13. רגש ומוסר. וואלה, התקלת את עולם הבינ"מ. למחשב אין את החום האנושי. כנראה גם קשה לו להיות דמגוג.
לסיכום, בתוך כך-וכך שנים רוב מוחלט של השאלות המרמריות אמור לקבל מענה מצוין. וכמעט כל מה שלא מקבל מענה טוב כיום מהווה פער מחקרי ותו לא.
מה שלא ברור לי הוא למה מרמרי רוצה שהמחשב יבין את מה שהוא כתב. הרי הפחד הוא שהמחשב יכתוב כתבות דומות, ומדובר בשני אתגרים שונים למדי, כאשר השני נחשב לקל באופן משמעותי מהראשון.
וכמה הרהורים נוספים בנושא:
כפי שהעיר ידידי המלומד א. קסטנר (2010, תכתובת אישית), אולי מחשב יכול היה לכתוב את המאמר של מרמרי אבל עם פואנטה.
קופי-פייסט מקומוניקטים או מידיעות הסוכנויות מחשבים כבר יודעים לבצע, ויותר טוב מבני תמותה.
את הבלוגר השנון לא יחליף שום מחשב(*). אבל את העיתונאי הנוסחתי אולי כן. מרמרי בעצמו מזכיר את רוב כתבות הספורט, ולאלה כנראה נוכל להוסיף את חדשות הבידור, את הרכילויות, חדשות החוץ, ולמען האמת גם את החדשות בעמודים הראשונים. ראבאק, אולי אפילו חלקים מעבודת העריכה יכולים לעבור אוטומציה באלגוריתם לומד שמבין אילו אלמנטים צריכים להיות באיזו מידת הבלטה ואילו נושאים מעניינים הכי הרבה אנשים.
עם מה נשארנו? עם עיתונות חוקרת, טורי עמדות וכתבות צבע (אחרי שכתבתי את ההתייחסות לשאלות לעיל אני כבר לא בטוח). בכל זאת לא מעט, לדעתי. ואדרבה, שעיתונאים אנושיים יתמקדו בחשיפות ולא בריצה אחרי מקורבים ומפורסמים. זה יעשה רק טוב.
לפעמים דווקא מחשב ללא רגש או חוש הומור מביא אותה ביציאות מוצלחות. אם אינני טועה, את שם המבצע עופרת יצוקה הגה ממוחו הקודח מחשב צה"לי.
מחשב שמבין טקסט דווקא יכול מאוד לסייע לעבודה העיתונאית. מנגנון כריית מידע מוצלח לדיסק-און-קי עם 2000 מסמכים מסווגים, מישהו?
השב"כ, צה"ל והפרקליטות החליטו להסיר את התנגדותם להמשך איסור הפרסום על פרשה ביטחונית-תקשורתית האסורה לפרסום בישראל. בכוונתם לפנות היום (חמישי) לבית המשפט המחוזי בתל אביב ולבקש כי יוסר באופן חלקי צו האיסור שהיה בתוקף מעל שלושה חודשים וחצי.
קצר, פשוט, וברור, נכון? ניסוח זהה ("הפרקליטות, צה"ל והשב"כ יודיעו מחר לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי הסירו את התנגדותם להמשך איסור הפרסום הגורף על פרטי הפרשה") מופיע גם בכותרת המשנה, כך שברור שהוא נכתב כך בכוונה תחילה. אבל מה? בואו ננתח קצת יותר לעומק על מה שכתוב כאן, שלילה אחר שלילה:
אם השב"כ, צה"ל והפרקליטות היו תומכים באיסור הפרסום, הרי שהם היו מעוניינים שהמידע לא יפורסם. כיוון שהם מתנגדים לאיסור הפרסום, הרי שהם מעוניינים שהמידע יפורסם. ולבסוף, אם הם מסירים את התנגדותם להמשך איסור הפרסום, הרי שהתנגדותם לאיסור הפרסום אינם תקופה עוד: כלומר, הם אינם מעוניינים עוד שהמידע יפורסם. או במילים אחרות, הם תומכים בהמשך האיסור על פרסומו. מה מפתיע אם כן, שמשפט אחד לאחר מכן הם פונים לבית המשפט ומבקשים כי הצו יוסר!
כבר הזכרנו את המונח misnegation כשדיברנו על אמנון דנקנר, והמקרה הזה הוא מייצג נוסף ואף יותר בולט: המשפט אומר בדיוק להיפך ממה שכותבו התכוון לומר, ובכל זאת כולנו בדרך פלא הצלחנו להבין את כוונתו: ההקשר, ידע העולם וההבנה שלנו את יחסי הכוחות במקרים אלו אפשרו לנו להתעלם מהפסוק הלוגי המורכב שהוא יצר (באמצעות שימוש חוזר ונשנה בביטויי השלילה) ופשוט לקלוט מיד מה הוא רוצה להגיד. למעשה, המשפט הזה, למרות שלא נראה ממבט ראשון כל כך מסובך, מצליח לבלבל אותנו עד כדי כך שנדרשות כמה קריאות על מנת להבין שקיימת איתו בכלל בעייה.
אפילו שיצא לי לשמוע כמה פעמים את השיר Empire State of Mind לג'יי-זי ואלישה קיז, לא שמתי לב בהתחלה לשורה הבאה בפזמון:
In New York Concrete jungle where dreams are made of
There's nothing you can't do
Now you're in New York
כמובן שיש כאן שתי בעיות. הבעיה עיקרית היא שגברת קיז מתבזבזת בשיר המטופש הזה (והוא באמת מטופש, תסתכלו על המילים שלו). הבעיה הזניחה יותר היא שמה זה צריך להיות, concrete jungle where dreams are made of?
לא מזמן דיברנו על כנסיית השכל ואיך שהם יצרו משפט שקשה לעבד, על סף הלא-תקני, והנה אלישה קיז עושה דבר דומה. ממה חלומות עשויים (באנגלית)? הם חייבים להיות עשויים ממשהו, אבל בשורה הזו זה לא קיים. סביר להניח שזו השפעה של צירופים שגורים כמו This is the stuff dreams are made of, "החומר שממנו עשויים חלומות". הבעיה היא שכשקיז שרה "היכן ש-" היא פותחת פסוקית חדשה, ובפסוקית הזו אין לנו מושג ממה החלומות עשויים. בעברית אולי אפשר לתרגם את השורה הזו כך: "ג'ונגל מבטון היכן שחלומות עשויים מ-", או אם מתעקשים, "ג'ונגל מבטון היכן שחלומות עשויים ממנו". אפשר לכפות ניתוח לפיו החלומות עשויים מג'ונגל הבטון, אבל זה לא ניתוח טבעי.
עד שהשלמתי עם זה שהשורה הזו לא תקינה והיא עובדת רק בזכות הנוכחות של קיז, מצאתי הסבר של המשתמש/ת latalianheat באתר רדיט: הפסוקית לא מסתיימת שם אלא מכילה ציטוט. Where dreams are made of "there's nothing you can't do", כלומר החלומות בנויים מהאתוס של "אין שום דבר שלא תצליח לעשות". האם ההסבר הזה מספק? אני לא יודע. תקראו לי רומנטיקן, אבל אני מעדיף לחשוב שהשורה פשוט לא נכונה וזה רק הביצוע של אלישה קיז שמאפשר אותה.
עד כאן הניתוח. ראוי לציין שלא שמתי לב לכל זה בעצמי; הייתי צריך שריאן נורת' המופלא, יוצר "קומיקס דינוזאורים" ובלשן חישובי בעברו, יזכיר את זה בחטף ויטען שהנושא מתחלף באמצע המשפט:
It's in NEW YORK CITY, "concrete jungle where dreams are made of", listen I'm not sure what that phrase means but I think it changes subjects mid-way through.
לא רק ריאן נורת' (אדם נוח לצטט) שם לב. נראה שגם שאר האינטרנט, אם לשפוט מההשלמה האוטומטית של גוגל לחיפושים נפוצים:
הפסיכולוג האבולוציוני גיל גרינגרוז – הומו סאפיינס בשבילכם – נטל חלק בהגירה מאתר "רשימות" לוורדפרס. אנחנו תמיד שמחים כשבאים שכנים נחמדים.
למי שלא מכיר, מדובר בבלוג מדעי רציני ומאיר-עיניים שמטפל בנושאים כמו ההבדלים המנטליים בין גברים ונשים כשהם יוצאים לקניות, או הקשר בין יופי חיצוני ותדמית. מומלץ: http://greengross.wordpress.com
רשות הדיבור לכנסיית השכל ("אני מאמין", מילים ולחן רן אלמליח, בערך 40 שניות לתוך הווידאו):
וכשהיא מתלהבת אז אתם צריכים לראות איך סו-
-סים בדהרה אין מה להשוות וכש-
וכשהיא צוחקת אז הקרח כמו נמס אז א-
-ני בוחר לגעת, אז אני בוחר לתת
איך סוסים בדהרה אין מה להשוות? בחוברת שמצורפת לאלבום הכפול "אוטוביוגרפיה" השורה הזו מופיעה דווקא עם ל': איך לסוסים בדהרה אין מה להשוות. אם למישהו יש את "מילים בלחש" ויכול להגיד לנו איך השורה הזו מופיעה שם, אשמח (למי שלא בקיא בדיסקוגרפיה של הכנסייה: ב"אוטוביוגרפיה" מופיעה גרסה מעובדת ומחודשת של השיר, שבמקור הופיע ב"מילים בלחש")[שמוליק כץ בדק עבורנו וזה אותו הדבר גם ב"מילים בלחש". תודה שמוליק!]. בינתיים, נעדיף את מה שאפשר לשמוע על פני מה שכתוב בחוברת, כהרגלנו.
איך סוסים בדהרה אין מה להשוות (אליה)
אז איך אפשר להגיד דבר כזה? בשיר של אלמליח, אי אפשר להשוות בין סוסים בדהרתם ובין אהובתו כשהיא מתרגשת, אבל משהו בתחביר שבור. להשוות הוא פעל דיטראנזיטיבי, כלומר הוא מקבל שני שמות עצם משלימים: אנחנו משווים את הדבר הראשוןלדבר השני (או עם הדבר השני). ברגע שאלמליח זורק את מושא ההשוואה למשפט אחר ומעביר את הסוסים לתחילת המשפט, אנחנו מאבדים את הידיים והרגליים; אנחנו רגילים לקבל שני שמות עצם אחרי הפועל להשוות וברגע שיש לנו אפס, אנחנו מוכרחים לחזור אחורה וללקט אותם. איך המשפט הזה בכל זאת יוצא נסבל?
ההסבר הראשון שאני יכול לתת הוא שאולי היה כאן משפט יחוד: אם המשפט המקורי היה איך אין מה להשוות (אליה) סוסים בדהרה, יכול להיות שהצירוף השמני הועבר לתחילת המשפט: איך [סוסים בדהרה] – אין מה להשוות (אליה).
ההסבר השני שאני יכול לתת הוא שמדובר בחופש אמנותי וזהו. יכול להיות שזה הסבר עדיף.
אז הנה משהו מגניב למדי, מכתבה של יאיר מור באתר גאדג'טי בחודש שעבר: תרגום שיחות בזמן אמת. אם נדלג על פני הצהרות תמוהות כגון "שירות התרגום של גוגל מתרגם מילים ולא משפטים" נוכל להתרכז במה שמור מביא לעינינו:
בסרטון מדברים בטלפון שני עובדים של מייקרוסופט, קיט (שהגרמנית שלו לא מי יודע מה) וזיידה (שהאנגלית שלו לא מי יודע כמה), ומנוע התרגום של מייקרוסופט מתרגם אותם אחד עבור השני ואף מוסיף חיווי בשביל שיוכלו לאתר טעויות בתרגום. אחחח, טכנולוגיה! (נתעלם מזה שהמשפט הראשון של זיידה מתורגם בצורה זוועתית למדי.)
זה כשלעצמו לא רעיון חדש מדי. סך הכל מדובר בשילוב של כמה דברים: הרי אנחנו יודעים להפוך דיבור לטקסט, אנחנו יודעים לתרגם טקסט משפה אחת לשפה שנייה, ואנחנו יודעים להפוך טקסט חזרה לדיבור. כל מה שצריך זה כמה מהנדסי תוכנה ממש מוצלחים שיחברו הכל ביחד בצורה טובה, וכאלה יש למייקרוסופט גם יש. חברת צח'ר נמצאת במשחק אף היא ומפתחת כבר זמן מה יישום לטלפון שמתרגם ערבית לאנגלית (וההיפך) והיא נהנית להפגין אותו בפעולה:
למען הסר ספק, גם גוגל לא טומנת את ידה הווירטואלית בצלחת הווירטואלית ואצלה לוקחים את התרגום המיידי צעד קדימה מבחינת משתמש הקצה:
רוביק רוזנטל, יסודי כתמיד, מפרסם בסוף השבוע במעריב לקסיקון קצר לרגל יום השנה לכינונה של הממשלה. כמו פעמים רבות, התוצאה היא בחציה לקסיקון של התרבות הפוליטית הנוכחית הישראלית ("השביעייה", "הקפאה", "שותפים טבעיים") ובחציה מאמר פובליציסטי. שניים מהערכים שמופיעים בלקסיקון ראויים להרחבה קלה:
ביבי החדש. ההבטחה הגדולה לפני, בינתיים המימוש חלקי. עושה פחות טעויות, אבל לא הגיש עדיין קבלות למנהיגות של ממש.
הסנובון "X החדש", כאשר X הוא שם של פוליטיקאי שבילה תקופה מסויימת מחוץ לאור הזרקורים מסיבות שונות, אינו משמש כמובן רק עבור ביבי. גם אריק שרון, למשל, היה "אריק החדש" בתקופה שבה ראובן אדלר עסק בשיווק של תדמיתו כקשיש חובב כבשים (ואף הוקם גשר אריק החדש), וגם שר הבטחון אהוד ברק היה בתקופה מסויימת ברק החדש.
שיחות קרבה. שיחות ישירות, חמימות ומלאות כוונות טובות בין ישראל לפלסטינים. הרעיון עמד באוויר שעתיים וחצי בערך ונמוג כשהוא משאיר ניחוחות נעימים.
המונח "שיחות קרבה" (proximity talks) איננו הפעם הראשונה שבה ביטוי דיפלומטי באנגלית עושה דרכות ישירות בתרגום-שאילה אל העברית. גם בעלי הזיכרון הקצר מביניכם וודאי יזכרו את "מפת הדרכים", הלא-היא היא ה-Road Map for Peace, של ג'ורג' וו. בוש והקווארטט. בטור On Language שהתפרסם ב-1995, טוען הדיפלומט האמריקאי ג'וזף סיסקו בפני וויליאם סאפייר כי הוא זה שטבע את הביטוי proximity talks בתחילת שנות ה-70, כתיאור לשיחות בין ישראל ומצרים, תוך שימוש בשיטות דיפלומטיות שנהגו כבר קודם לכן אך לא כונו בשם זה. פרט מעניין נוסף עליו מתוודה סיסקו הוא טביעת הביטוי "דיפלומטיית דילוגים", shuttle diplomacy, ביטוי נוסף שנדד מהאנגלית לעברית (בזמן כתיבת הפוסט גיליתי שחמי שלו מישראל היום הקדים אותי וכתב על טורו של סאפייר כבר לפני חודש. פרס יוגרל בין מי שיבין איך נדחק איור של טניס שולחן לתחתית הכתבה).
מכל הכתבה, ראויה לציטוט במיוחד תשובתו של סיסקו לשאלת סאפייר, מדוע בחר דווקא במילה proximity, ולא במילה nearness:
"Look, I had a Ph.D. and was very proud of it. Nearness would have been much too understandable."
ולמי שרוצה גירסה בורגנית יותר של השיר, תמיד יש את 
דגש קל 
