יש מי שאומר שכאשר יש בשפה מסוימת הרבה שמות כדי לתאר דברים שונים, זה חיובי. אותי לימדו תמיד שהכל צריך להיות במידה, כך שגם יותר מדי שמות כדי לדקדק בהפרדה בין חפץ א' לחפץ ב' זה לא בסדר, לפי דעתי (אבל אף אחד לא שואל אותי, זה ברור). עכשיו, אם חפץ א' הוא כיסא וחפץ ב' הוא סוודר, ברור שצריכות להיות לנו שתי מלים נפרדות כדי לתאר כל אחד מהם. אבל אם חפץ א' עשוי בצק מוארך וחתוך בפסים ארוכים ודקים, וחפץ ב' עשוי אותו בצק אבל הוא חתוך בצורת קונכיות קטנות – אנחנו בעברית אומרים שזה הכל פסטה.
האיטלקים לא. באיטלקית יש שם לכל אחד מסוגי הפסטה השונים, ואותי אישית זה לפעמים מאוד מעצבן. בכלל, פסטה (pasta) זה שם כללי למוצרי בצק. גם הקרואסון הקטן שמלווה את הקפה בבוקר יכול להיקרא פסטה. אבל חלילה לנו מלהסתפק במילה היחידה הזאת כדי לדבר על כל סוגי הפסטה השונים: rigatoni, spaghetti, conchiglie, penne (ואם יש עליהן פסים אז אנחנו כבר מדברים על "פנה מפוספסות" – penne rigate), orecchiette, והרשימה עוד ארוכה וכוללת עשרות רבות (!) של שמות פסטה שונים. אלא מה, מדובר בדיוק באותו מוצר שמקבל כל פעם צורה שונה, והשם משתנה עם הצורה. לגבי הטעם – אם תשאלו אותי אין הבדל. לעומת זאת, מה שהאיטלקים טוענים, שצריך להתאים צורת פסטה מסוימת לרטבים ולתוספות השונות כי לא הכל הולך טוב עם הכל, זה נכון. למען האמת, אם אתם רוצים לאכול פסטה עם רוטב עגבניות ובשר טחון, עדיף להשתמש לאו דווקא בספגטי אלא בגלילים חלולים, ואם הם מפוספסים אז יותר טוב, כי הרוטב נכנס לתוך הגליל ונדבק אליו מבחוץ בין הפסים.
אבל אם תנסו להגיד לאיטלקי הפשוט שלספגטי ולגלילים החלולים, בלי רוטב, יש אותו טעם – ואני ניסיתי! – אוי ואבוי. זה יהיה אפילו יותר גרוע מלהגיד לישראלי הפשוט שגם הערבים הישראלים הם פלסטינים. במקרה הזה הישראלי יגיד: "למה? לא נראה לי" ואחרי שתסבירו לו שהם כולם בני העם הפלסטיני, רק שכמה מהם בסופו של דבר נשארו מעבר לגבולות הקו הירוק ואחרים נותרו בתוכם עם אזרחות ישראלית, או אז הוא עשוי לסנן "תכל'ס" ולהסכים עם העובדות.
אם תעזו להגיד לאיטלקי שלכל צורות הפסטה השונות אותו טעם, הוא יקצוף וישצוף בחמת זעם, יבטל את דבריכם מכל וכל ויצעק כמטורף: "מה פתאום! זה לא אותו דבר!" ושם תיגמר השיחה ביניכם, וכל שיחה פוטנציאלית אחרת בעתיד.
זהירות! אל תבינו לא נכון את דבריי: אני לא חושב שהשפה מעצבת את המחשבה, כפי שחשבו בעבר. אני לא מאמין בטענות השווא (שכבר הופרכו בעבר מעל דפי בלוג זה) על אלפי המלים שלאסקימואים יש כדי להגיד שלג, ואני מניח שהבדיחה של לומדי הערבית – שלכל שם עצם בערבית יש שלוש משמעויות: המשמעות הרגילה שלו, ההיפך של המשמעות הרגילה וגמל – היא לחלוטין מוגזמת. אבל נראה לי שקשה להטיל ספק בעובדה שלפעמים אנחנו ממציאים לשפתנו מלים ע"פ חשיבות השימוש בהן בחיינו. ככל שחשוב יותר להגדיר דברים מסוימים, כך יומצאו להם שמות שונים כדי להגדירם ולהבדיל ביניהם לבין דברים אחרים. לא השפה היא שמעצבת את המחשבה, אם כן, אלא אנחנו ממציאים בשביל עצמנו מלים ומושגים כדי להגדיר דברים שבחיי החברה והתרבות הספציפיים שלנו הם חשובים במיוחד.
מבחינה חברתית ופוליטית, להרבה ישראלים היה חשוב להבדיל בין ערבים ישראלים לפלסטינים, ולכן יש לנו שני מושגים שונים, עד כדי כך שהמון אנשים שכחו שמדובר בבנים לאותו עם. אבל מבחינה קולינרית, ממש לא אכפת לנו, הישראלים, מה בדיוק אנחנו אוכלים היום לצהרים ולכן לא משנה מה הצורה של זה – זה הכל פסטה.
לאיטלקים, מאידך, חשוב עד מאוד כל עניין האוכל – חשוב עד כדי כך שאם תנסו לערער על חשיבות זאת, בני שיחתכם האיטלקים ממש יאבדו שליטה, כמתואר – ומכאן אלפי השמות לצורות פסטה שונות, עד כדי כך שבמוחם של דוברי איטלקית הם הפכו למוצרי מזון שונים לחלוטין עם טעמים שונים לחלוטין. וזה לא נגמר רק בבצק: תמצאו המוני מלים שונות באיטלקית כדי לתאר מאכלים מכל מין וסוג: ירקות ופירות (למשל, אין לכם מושג כמה סוגי כרוב שונים קיימים באיטלקית!), גבינות, נקניקים עוגות ועוגיות וכו'.
מה לא חשוב לאיטלקים? למשל, לחלוק רגשות. לכן, בעוד שבעברית אנחנו מחלקים לכל עבר "מזל טוב", "שיהיה במזל", "בשעה טובה", "תתחדש", "חג שמח", "יומולדת שמח" ועוד, באיטלקית, כדי לתרגם כל אחד מהביטויים העבריים לעיל מספיק רק "auguri", ברכה שכוללת את כל המזל-טובים האפשריים, לכל אירוע שהוא. פירוש המילה הוא "איחולים", וזה אמור להספיק ככה, באופן כללי, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים. ובאמת לא מעניינים את האיטלקים הפרטים של סיבת מסיבתך: אחרי המילה auguri הם מסובבים את הגב וממשיכים ללכת. בכנות, כשאומרים לך ככה "אאוגורי", אפשר ממש להרגיש את חוסר ההשתתפות בשמחתך. וזה עובד גם עם ההיפך, אם מישהו נפטר (גם אם הוא לא יהודי…): condoglianze, מילה אחת שפירושה "השתתפויות בצער", ואחריה הפנית גב והמשך הליכה אטית לכיוון השוק לקנות ספגטי או קונקיליה או פנה ריגאטה, תלוי ברוטב שתוכנן באותו יום לארוחת הצהרים.
הסתייגות עצמית לדבריי:
אם אמרנו שלא השפה היא שמעצבת את המחשבה אלא להיפך, לא מתקבל על הדעת שבחורה איטלקייה, למשל, שמכירה אותי טוב ושיש לי איתה קשרי חברות הדוקים, תגיד לי "אאוגורי" ליום ההולדת ולא תשמח באמת בשמחתי, כמו שתיארתי לעיל את התנהגות האיטלקים בדרך כלל. היא תגיד לי אאוגורי כי אין לה מילה אחרת לאחל לי מזל טוב, אבל מתוקף קשרינו אדע שהיא מתכוונת לכך בכל לבה ושהיא שמחה אתי כמו כל ישראלי שאומר "מזל טוב".
בכלל, כל המאפיינים הכוללניים של עמים, ארצות ותרבויות, עובדים רק כאשר מדברים בכלליות. כשיורדים לשטח לבחון כל אחד ואחד מהאזרחים הפשוטים, מסתבר שכולנו אנשים נורמליים וללא הבדלים בינינו (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר בבלוג של אנתרופולוגים).
Read Full Post »
דגש קל 