Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ינואר, 2010

פלאשבק לכיתה ג': מספר סודר הוא הדרך שבה אנו מסדרים פריטים (או ימים בשבוע): ראשון, שני, שלישי.

מספר מונה הוא הספירה הסתמית והרגילה שלנו, או הדרך לתאר בכמה פריטים מדובר: אחד, שניים, שלושה, שמונה עשר.

לא סתם הכנסתי את 18 הבעייתי (מדי) לכאן. בעברית מודרנית, כידוע לכולנו אחרי 20 שניות של כל ויכוח על שפת היומיום, יש צורת זכר ונקבה למספרים הסודרים (נו, ברור, הם שמות תואר) אבל גם למונים (וזה כבר יותר חריג בנוף הלשוני). ובמעין צחקוק גורלי של העברית המקראית, צורות המספר המונה של שמות עצם זכריים הם דווקא ההטיות הנקביות (בנפרד ובנסמך) ולהיפך.

אבל דווקא לא על זה רציתי לדבר, אלא על המספור הסתמי. פעמים רבות אנחנו סופרים פריטים, אנשים או חלקי ארנבת לא-מפורקים בלי לשרשר למספר את שם העצם, ואז אין התייחסות למין. אני מאמין שרובכם סופרים כמוני, על טהרת המספרים הנקביים: אחת, שתיים, שלוש, שמונה עשרה,… מי שזה נראה לו קצת מלאכותי, אז גם חת, שתיים,… זה בסדר. אני, לפחות, אף פעם לא מתחיל לספור עם אחד.

אלא מאי? כשאני מקריא למישהו מספר (למשל טלפון), אני תמיד אגיד אחד. כל שאר הספרות נשארות בנקבה. התבנית חוזרת גם במספרים שמופיעים בעשרות: בית מספר ארבעים ואחד נמצא ליד בית מספר ארבעים ושלוש (לפניו או אחריו?). עברית שפה מוזרה.

תופעות של מינים מעורבים בספירה קיימים: בצ'כית, למשל, יש צורת זכר ונקבה (ונייטרלי, אבל זה לא משנה) הן ל-1 והן ל-2, והמספור הסתמי משתמש דווקא בנקבה של אחת (jedna) ובזכר של שניים (dva). אבל שם זה נגמר – לשאר המספרים יש רק צורה אחת. בכל מקרה, אין שם את התופעה שבה בהקשרים שונים המינים מתחלפים. מספרי טלפון מוקראים כמו מספור סתמי. גם האקדמיה שלנו אוהבת את זה כך, ולראיה המספרים המוקראים באוזנינו על-ידי מענים אוטומטיים.

המשך…

Read Full Post »

נישאים על גלי ההדף של אירוע יומולדת לדורבנות, רוביק רוזנטל וגלעד צוקרמן ממשיכים להִדיין, כשהפעם האכסניה היא הבלוג של ידידתנו תמר עילם גינדין. צוקרמן קיבל אכסניה לפרט את התיאוריה ההיברידית שלו, ואני נחפזתי להגיב לכל פוסט-אורח שלו שם, משום שאני עצלן מכדי לעשות את זה כאן שלא רציני לקטול את התיאוריה שלו בבלוג שלי מבלי שקראתי את הספר עצמו מהתחלה ועד הסוף. למרבה המזל, אצל תע"ג יש לצוקרמן הזדמנות למחזר את מיטב טוריו ומאמריו ואפשר להגיב לכל נקודה ונקודה. הנה הפוסט הראשון, על דוברים ילידים (שעם רובו אני מסכים), והנה הפוסט השני, על מורפולוגיה (שעל רובו אני חולק).

Read Full Post »

פיליפ רזניק ממרילנד מתאר בלאנגואג' לוג איך קהילת הבלשנות החישובית נתרמת למאמצי הסיוע בהאיטי. על הפרק: קורפוסים מקבילים של מונחים רפואיים, שיפורים מהירים למערכות תרגום מכונה, הכנסת תגיות חכמות לטוויטים כדי שאפשר יהיה לכרות מהם מידע בצורה יעילה ומהירה, ועוד. מרשים מאוד.

עדכון 25/1: גם צוות תרגום המכונה של מיקרוסופט מנסה לעזור.

[גם לא-בלשנים-חישוביים יכולים לעזור בדרכם הצנועה. למשל בתרומה ליוניצ"ף או לארגונים אחרים]

Read Full Post »

אם מחפשים בגוגל {איורים של ארנבים}, גוגל יודע להציג עמודים רלוונטים בהם מופיעה דווקא המילה ציורים ולא איורים. קסם. גוגל הסבירו לאחרונה איך הם עושים את זה: יש להם אלגוריתם פלאי שמחפש מילים נרדפות ויודע להתאים אותן להקשר. טוב, אז אולי זה לא מי יודע מה הסבר, אבל אם זה מעניין אתכם אפשר לקרוא את ההסבר הרשמי של סטיבן בייקר מגוגל כאן.

עכשיו, אם אתם מפלצת אימתנית כמו גוגל ויש לכם מערכת שמטפלת יפה במילים נרדפות, למה שלא תשתמשו בה ביישומים אחרים? גנאדי למברסקי מהבלוג עיבוד שפות טבעיות בישראל בדיוק כתב על תרגום מכונה, איך זה עובד, למה גוגל שולטת בתחום ומה נקודות ההשקה היוכלתיות לתעשייה. זה בשביל מי שההסברים-נעבעך שלנו לא הספיקו לו. אפשר בהחלט להניח שגוגל משתמשת במערכת המילים הנרדפות שלה כחלק ממערכת תרגום המכונה שלה. עוד רקע בפוסטים המלונקקים לעיל. רק הערה קטנה ללמברסקי וקוראיו: לראש צוות תרגום המכונה בגוגל קוראים פרנץ-יוזף אוך, ולא אוץ'.

[דרך גוגל בלוגוסקופד, בלוג על גוגל]

Read Full Post »

מיכאל זילברמן (בעל בלוגים כאלה ואחרים) כותב בחדר 404 על גרפיטי סנובוני בצורת יX הY לאלתר, אתם יודעים, דברים כמו יפוטר האחראי לאלתר. זילברמן מתעד את הופעת "ילוהק דני איילון לאקספרס של חצות II", "יימכר אלי ישי לסוחרי עבדים הוגנים, אך אשכנזים", את "יצורף מאיר שטרית לקבינט של מוסוליני", וכן הלאה.

איפה זה התחיל? וואלה, לא יודע. אני עדיין לא יודע איך אפשר לחפש בצורה טובה הופעות ישנות של  יX הY לאלתר. חיפשתי לאלתר במאגר העיתונות היהודית ההיסטורית וזה החזיר הרבה יותר מדי תוצאות. ניסיתי לצמצם עם ולאלתר ולא קיבלתי שום דבר רלוונטי. אולי מי מקוראינו הנאמנים יוכל לחשוב על משהו, ועל הדרך להראות שאתם הרבה יותר מוצלחים מהמגיבים של חדר 404.

(דרך אגב, קראתי שהמילה היפה לאלתר היא בכלל שיבוש נפשע. במקור אמרו על אתר, כשאתר זה 'מקום' בארמית, כלומר 'על המקום'. אבל אתם יודעים איך זה, השפה של הילדים-של-ימינו שטוחה ורדודה והם לא מבינים כלום ומשבשים הכל ולא מלמדים אותם שום דבר בבית ספר כמו פעם שהיה לנו כבוד לשפה ועם זה יימשך ככה השפה העברית תימחק מהמפה)

Read Full Post »

יש מי שאומר שכאשר יש בשפה מסוימת הרבה שמות כדי לתאר דברים שונים, זה חיובי. אותי לימדו תמיד שהכל צריך להיות במידה, כך שגם יותר מדי שמות כדי לדקדק בהפרדה בין חפץ א' לחפץ ב' זה לא בסדר, לפי דעתי (אבל אף אחד לא שואל אותי, זה ברור). עכשיו, אם חפץ א' הוא כיסא וחפץ ב' הוא סוודר, ברור שצריכות להיות לנו שתי מלים נפרדות כדי לתאר כל אחד מהם. אבל אם חפץ א' עשוי בצק מוארך וחתוך בפסים ארוכים ודקים, וחפץ ב' עשוי אותו בצק אבל הוא חתוך בצורת קונכיות קטנות – אנחנו בעברית אומרים שזה הכל פסטה.

האיטלקים לא. באיטלקית יש שם לכל אחד מסוגי הפסטה השונים, ואותי אישית זה לפעמים מאוד מעצבן. בכלל, פסטה (pasta) זה שם כללי למוצרי בצק. גם הקרואסון הקטן שמלווה את הקפה בבוקר יכול להיקרא פסטה. אבל חלילה לנו מלהסתפק במילה היחידה הזאת כדי לדבר על כל סוגי הפסטה השונים: rigatoni, spaghetti, conchiglie, penne (ואם יש עליהן פסים אז אנחנו כבר מדברים על "פנה מפוספסות" – penne rigate), orecchiette, והרשימה עוד ארוכה וכוללת עשרות רבות (!) של שמות פסטה שונים. אלא מה, מדובר בדיוק באותו מוצר שמקבל כל פעם צורה שונה, והשם משתנה עם הצורה. לגבי הטעם – אם תשאלו אותי אין הבדל. לעומת זאת, מה שהאיטלקים טוענים, שצריך להתאים צורת פסטה מסוימת לרטבים ולתוספות השונות כי לא הכל הולך טוב עם הכל, זה נכון. למען האמת, אם אתם רוצים לאכול פסטה עם רוטב עגבניות ובשר טחון, עדיף להשתמש לאו דווקא בספגטי אלא בגלילים חלולים, ואם הם מפוספסים אז יותר טוב, כי הרוטב נכנס לתוך הגליל ונדבק אליו מבחוץ בין הפסים.

אבל אם תנסו להגיד לאיטלקי הפשוט שלספגטי ולגלילים החלולים, בלי רוטב, יש אותו טעם – ואני ניסיתי! – אוי ואבוי. זה יהיה אפילו יותר גרוע מלהגיד לישראלי הפשוט שגם הערבים הישראלים הם פלסטינים. במקרה הזה הישראלי יגיד: "למה? לא נראה לי" ואחרי שתסבירו לו שהם כולם בני העם הפלסטיני, רק שכמה מהם בסופו של דבר נשארו מעבר לגבולות הקו הירוק ואחרים נותרו בתוכם עם אזרחות ישראלית, או אז הוא עשוי לסנן "תכל'ס" ולהסכים עם העובדות.

אם תעזו להגיד לאיטלקי שלכל צורות הפסטה השונות אותו טעם, הוא יקצוף וישצוף בחמת זעם, יבטל את דבריכם מכל וכל ויצעק כמטורף: "מה פתאום! זה לא אותו דבר!" ושם תיגמר השיחה ביניכם, וכל שיחה פוטנציאלית אחרת בעתיד.

זהירות! אל תבינו לא נכון את דבריי: אני לא חושב שהשפה מעצבת את המחשבה, כפי שחשבו בעבר. אני לא מאמין בטענות השווא (שכבר הופרכו בעבר מעל דפי בלוג זה) על אלפי המלים שלאסקימואים יש כדי להגיד שלג, ואני מניח שהבדיחה של לומדי הערבית – שלכל שם עצם בערבית יש שלוש משמעויות: המשמעות הרגילה שלו, ההיפך של המשמעות הרגילה וגמל – היא לחלוטין מוגזמת. אבל נראה לי שקשה להטיל ספק בעובדה שלפעמים אנחנו ממציאים לשפתנו מלים ע"פ חשיבות השימוש בהן בחיינו. ככל שחשוב יותר להגדיר דברים מסוימים, כך יומצאו להם שמות שונים כדי להגדירם ולהבדיל ביניהם לבין דברים אחרים. לא השפה היא שמעצבת את המחשבה, אם כן, אלא אנחנו ממציאים בשביל עצמנו מלים ומושגים כדי להגדיר דברים שבחיי החברה והתרבות הספציפיים שלנו הם חשובים במיוחד.

מבחינה חברתית ופוליטית, להרבה ישראלים היה חשוב להבדיל בין ערבים ישראלים לפלסטינים, ולכן יש לנו שני מושגים שונים, עד כדי כך שהמון אנשים שכחו שמדובר בבנים לאותו עם. אבל מבחינה קולינרית, ממש לא אכפת לנו, הישראלים, מה בדיוק אנחנו אוכלים היום לצהרים ולכן לא משנה מה הצורה של זה – זה הכל פסטה.

לאיטלקים, מאידך, חשוב עד מאוד כל עניין האוכל – חשוב עד כדי כך שאם תנסו לערער על חשיבות זאת, בני שיחתכם האיטלקים ממש יאבדו שליטה, כמתואר – ומכאן אלפי השמות לצורות פסטה שונות, עד כדי כך שבמוחם של דוברי איטלקית הם הפכו למוצרי מזון שונים לחלוטין עם טעמים שונים לחלוטין. וזה לא נגמר רק בבצק: תמצאו המוני מלים שונות באיטלקית כדי לתאר מאכלים מכל מין וסוג: ירקות ופירות (למשל, אין לכם מושג כמה סוגי כרוב שונים קיימים באיטלקית!), גבינות, נקניקים עוגות ועוגיות וכו'.

מה לא חשוב לאיטלקים? למשל, לחלוק רגשות. לכן, בעוד שבעברית אנחנו מחלקים לכל עבר "מזל טוב", "שיהיה במזל", "בשעה טובה", "תתחדש", "חג שמח", "יומולדת שמח" ועוד, באיטלקית, כדי לתרגם כל אחד מהביטויים העבריים לעיל מספיק רק "auguri", ברכה שכוללת את כל המזל-טובים האפשריים, לכל אירוע שהוא. פירוש המילה הוא "איחולים", וזה אמור להספיק ככה, באופן כללי, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים. ובאמת לא מעניינים את האיטלקים הפרטים של סיבת מסיבתך: אחרי המילה auguri הם מסובבים את הגב וממשיכים ללכת. בכנות, כשאומרים לך ככה "אאוגורי", אפשר ממש להרגיש את חוסר ההשתתפות בשמחתך. וזה עובד גם עם ההיפך, אם מישהו נפטר (גם אם הוא לא יהודי…): condoglianze, מילה אחת שפירושה "השתתפויות בצער", ואחריה הפנית גב והמשך הליכה אטית לכיוון השוק לקנות ספגטי או קונקיליה או פנה ריגאטה, תלוי ברוטב שתוכנן באותו יום לארוחת הצהרים.

הסתייגות עצמית לדבריי:

אם אמרנו שלא השפה היא שמעצבת את המחשבה אלא להיפך, לא מתקבל על הדעת שבחורה איטלקייה, למשל, שמכירה אותי טוב ושיש לי איתה קשרי חברות הדוקים, תגיד לי "אאוגורי" ליום ההולדת ולא תשמח באמת בשמחתי, כמו שתיארתי לעיל את התנהגות האיטלקים בדרך כלל. היא תגיד לי אאוגורי כי אין לה מילה אחרת לאחל לי מזל טוב, אבל מתוקף קשרינו אדע שהיא מתכוונת לכך בכל לבה ושהיא שמחה אתי כמו כל ישראלי שאומר "מזל טוב".

בכלל, כל המאפיינים הכוללניים של עמים, ארצות ותרבויות, עובדים רק כאשר מדברים בכלליות. כשיורדים לשטח לבחון כל אחד ואחד מהאזרחים הפשוטים, מסתבר שכולנו אנשים נורמליים וללא הבדלים בינינו (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר בבלוג של אנתרופולוגים).

Read Full Post »

כמו בכל יום שישי, גם אתמול היתה עצרת מחאה נגד גירוש תושבים פלסטינים מבתיהם על ידי מתנחלים בשכונה הירושלמית שייח ג'ראח. הפעם העניינים הסתבכו קצת והמשטרה עצרה 17 מפגינים (ובסך הכל 70 בחמשת השבועות האחרונים; לטענתם שהותם שם היתה חוקית והמשטרה עצרה אותם באופן בלתי חוקי), ביניהם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל, שבאופן לא מפתיע כתב על דיכוי חופש הביטוי רק לפני שבועיים. למעוניינם, אלעד מעדכן על הנעשה בהטוויטר ובהפייסבוק.

בכל מקרה. לא על זה אנחנו מדברים עכשיו, זה רק רקע.

יצרתי קשר עם מישהי שהיתה בהפגנה והיא סיפרה לי שהשוטרים "עצרו … כל מי שרק מיצמץ לכיוונם", שזה נחמד, וממפגינים רבים נלקחו תעודות הזהות. זה כבר התמיה אותי: האם באמת מותר לשוטר "לקחת לי את תעודת הזהות ולעכב אותי עד שעתיים, הוא רק צריך לתת לי סיבה טכנית. גם זה הם לא נתנו"? הלכתי ובדקתי את לשון החוק בשני מקורות, חוק החזקת תעודת זהות והצגתה (1982) וחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים, 1996).

ראיתי שם מספר דברים. כידוע, תושב שמלאו לו 16 שנים חייב להציג את תעודת הזהות בפני שוטר, חייל וכן הלאה. בנוסף, שוטר רשאי לעכב תושב למשך עד 3 שעות אם הוא חושב שיש סבירות לעבירה, וגם במקרה הזה, התושב חייב להציג תעודת זהות ומסמכים רלוונטים. במקרה של עיכוב, השוטר חייב להודיע על כך רשמית למעוכב.

כידוע, פירוש לשון החוק היא עניין לעורכי דין ולא לאזרחים חצופים עליהם החוק חל, ולכן אני שמח להפנות את השאלה לקוראינו המשפטנים ו/או האקטיביסטים ו/או השוטרים: לפי הבנתי הלשונית, כשאני מציג משהו, מובן מאליו שהוא נשאר אצלי בזמן שאני נותן לבן-השיח שלי גישה חזותית אליו. האם הכוונה בחוק היא בעצם למסירת מסמכים, או שמשטרת ישראל בשיח' ג'ראח פשוט החילה חוק שונה?

[לפעמים אנחנו כותבים כאן על דברים, שעשוי להשתמע כאילו הם קשורים לפוליטיקה. זה בגלל ששפה קשורה לכל דבר שאנחנו עושים כבני אדם, וגם בגלל שאלה דברים שמעניינים אותנו, ממש כמו שאנחנו כותבים על כדורסל. במילים אחרות: זה בלוג על שפה, נקודה, אז נא לדאוג שהתגובות יהיו ענייניות. ובכל זאת, אנחנו בלוג שמתנהל בשקיפות, אז הנה גילוי נאות: הח"מ הוא חבר באגודה לזכויות האזרח ופגש את חגי אלעד פעם או פעמיים בחטף]

Read Full Post »

Older Posts »