יש מי שאומר שכאשר יש בשפה מסוימת הרבה שמות כדי לתאר דברים שונים, זה חיובי. אותי לימדו תמיד שהכל צריך להיות במידה, כך שגם יותר מדי שמות כדי לדקדק בהפרדה בין חפץ א' לחפץ ב' זה לא בסדר, לפי דעתי (אבל אף אחד לא שואל אותי, זה ברור). עכשיו, אם חפץ א' הוא כיסא וחפץ ב' הוא סוודר, ברור שצריכות להיות לנו שתי מלים נפרדות כדי לתאר כל אחד מהם. אבל אם חפץ א' עשוי בצק מוארך וחתוך בפסים ארוכים ודקים, וחפץ ב' עשוי אותו בצק אבל הוא חתוך בצורת קונכיות קטנות – אנחנו בעברית אומרים שזה הכל פסטה.
האיטלקים לא. באיטלקית יש שם לכל אחד מסוגי הפסטה השונים, ואותי אישית זה לפעמים מאוד מעצבן. בכלל, פסטה (pasta) זה שם כללי למוצרי בצק. גם הקרואסון הקטן שמלווה את הקפה בבוקר יכול להיקרא פסטה. אבל חלילה לנו מלהסתפק במילה היחידה הזאת כדי לדבר על כל סוגי הפסטה השונים: rigatoni, spaghetti, conchiglie, penne (ואם יש עליהן פסים אז אנחנו כבר מדברים על "פנה מפוספסות" – penne rigate), orecchiette, והרשימה עוד ארוכה וכוללת עשרות רבות (!) של שמות פסטה שונים. אלא מה, מדובר בדיוק באותו מוצר שמקבל כל פעם צורה שונה, והשם משתנה עם הצורה. לגבי הטעם – אם תשאלו אותי אין הבדל. לעומת זאת, מה שהאיטלקים טוענים, שצריך להתאים צורת פסטה מסוימת לרטבים ולתוספות השונות כי לא הכל הולך טוב עם הכל, זה נכון. למען האמת, אם אתם רוצים לאכול פסטה עם רוטב עגבניות ובשר טחון, עדיף להשתמש לאו דווקא בספגטי אלא בגלילים חלולים, ואם הם מפוספסים אז יותר טוב, כי הרוטב נכנס לתוך הגליל ונדבק אליו מבחוץ בין הפסים.
אבל אם תנסו להגיד לאיטלקי הפשוט שלספגטי ולגלילים החלולים, בלי רוטב, יש אותו טעם – ואני ניסיתי! – אוי ואבוי. זה יהיה אפילו יותר גרוע מלהגיד לישראלי הפשוט שגם הערבים הישראלים הם פלסטינים. במקרה הזה הישראלי יגיד: "למה? לא נראה לי" ואחרי שתסבירו לו שהם כולם בני העם הפלסטיני, רק שכמה מהם בסופו של דבר נשארו מעבר לגבולות הקו הירוק ואחרים נותרו בתוכם עם אזרחות ישראלית, או אז הוא עשוי לסנן "תכל'ס" ולהסכים עם העובדות.
אם תעזו להגיד לאיטלקי שלכל צורות הפסטה השונות אותו טעם, הוא יקצוף וישצוף בחמת זעם, יבטל את דבריכם מכל וכל ויצעק כמטורף: "מה פתאום! זה לא אותו דבר!" ושם תיגמר השיחה ביניכם, וכל שיחה פוטנציאלית אחרת בעתיד.
זהירות! אל תבינו לא נכון את דבריי: אני לא חושב שהשפה מעצבת את המחשבה, כפי שחשבו בעבר. אני לא מאמין בטענות השווא (שכבר הופרכו בעבר מעל דפי בלוג זה) על אלפי המלים שלאסקימואים יש כדי להגיד שלג, ואני מניח שהבדיחה של לומדי הערבית – שלכל שם עצם בערבית יש שלוש משמעויות: המשמעות הרגילה שלו, ההיפך של המשמעות הרגילה וגמל – היא לחלוטין מוגזמת. אבל נראה לי שקשה להטיל ספק בעובדה שלפעמים אנחנו ממציאים לשפתנו מלים ע"פ חשיבות השימוש בהן בחיינו. ככל שחשוב יותר להגדיר דברים מסוימים, כך יומצאו להם שמות שונים כדי להגדירם ולהבדיל ביניהם לבין דברים אחרים. לא השפה היא שמעצבת את המחשבה, אם כן, אלא אנחנו ממציאים בשביל עצמנו מלים ומושגים כדי להגדיר דברים שבחיי החברה והתרבות הספציפיים שלנו הם חשובים במיוחד.
מבחינה חברתית ופוליטית, להרבה ישראלים היה חשוב להבדיל בין ערבים ישראלים לפלסטינים, ולכן יש לנו שני מושגים שונים, עד כדי כך שהמון אנשים שכחו שמדובר בבנים לאותו עם. אבל מבחינה קולינרית, ממש לא אכפת לנו, הישראלים, מה בדיוק אנחנו אוכלים היום לצהרים ולכן לא משנה מה הצורה של זה – זה הכל פסטה.
לאיטלקים, מאידך, חשוב עד מאוד כל עניין האוכל – חשוב עד כדי כך שאם תנסו לערער על חשיבות זאת, בני שיחתכם האיטלקים ממש יאבדו שליטה, כמתואר – ומכאן אלפי השמות לצורות פסטה שונות, עד כדי כך שבמוחם של דוברי איטלקית הם הפכו למוצרי מזון שונים לחלוטין עם טעמים שונים לחלוטין. וזה לא נגמר רק בבצק: תמצאו המוני מלים שונות באיטלקית כדי לתאר מאכלים מכל מין וסוג: ירקות ופירות (למשל, אין לכם מושג כמה סוגי כרוב שונים קיימים באיטלקית!), גבינות, נקניקים עוגות ועוגיות וכו'.
מה לא חשוב לאיטלקים? למשל, לחלוק רגשות. לכן, בעוד שבעברית אנחנו מחלקים לכל עבר "מזל טוב", "שיהיה במזל", "בשעה טובה", "תתחדש", "חג שמח", "יומולדת שמח" ועוד, באיטלקית, כדי לתרגם כל אחד מהביטויים העבריים לעיל מספיק רק "auguri", ברכה שכוללת את כל המזל-טובים האפשריים, לכל אירוע שהוא. פירוש המילה הוא "איחולים", וזה אמור להספיק ככה, באופן כללי, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים. ובאמת לא מעניינים את האיטלקים הפרטים של סיבת מסיבתך: אחרי המילה auguri הם מסובבים את הגב וממשיכים ללכת. בכנות, כשאומרים לך ככה "אאוגורי", אפשר ממש להרגיש את חוסר ההשתתפות בשמחתך. וזה עובד גם עם ההיפך, אם מישהו נפטר (גם אם הוא לא יהודי…): condoglianze, מילה אחת שפירושה "השתתפויות בצער", ואחריה הפנית גב והמשך הליכה אטית לכיוון השוק לקנות ספגטי או קונקיליה או פנה ריגאטה, תלוי ברוטב שתוכנן באותו יום לארוחת הצהרים.
הסתייגות עצמית לדבריי:
אם אמרנו שלא השפה היא שמעצבת את המחשבה אלא להיפך, לא מתקבל על הדעת שבחורה איטלקייה, למשל, שמכירה אותי טוב ושיש לי איתה קשרי חברות הדוקים, תגיד לי "אאוגורי" ליום ההולדת ולא תשמח באמת בשמחתי, כמו שתיארתי לעיל את התנהגות האיטלקים בדרך כלל. היא תגיד לי אאוגורי כי אין לה מילה אחרת לאחל לי מזל טוב, אבל מתוקף קשרינו אדע שהיא מתכוונת לכך בכל לבה ושהיא שמחה אתי כמו כל ישראלי שאומר "מזל טוב".
בכלל, כל המאפיינים הכוללניים של עמים, ארצות ותרבויות, עובדים רק כאשר מדברים בכלליות. כשיורדים לשטח לבחון כל אחד ואחד מהאזרחים הפשוטים, מסתבר שכולנו אנשים נורמליים וללא הבדלים בינינו (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר בבלוג של אנתרופולוגים).
שתי התנגדויות:
– כל תלמיד לערבית יודע שלכל מילה בערבית יש שלוש משמעויות: נפוצה, משקל בשירה הערבית וחלק של גמל
– אתה חוטא בלישון חמור בהתייחסות לאיטלקים: העובדה שאין להם אוצר מילים גדול להבעת ברכות אינה קשורה בחוסר יכולת להביע רגשות. לפחות לא לפי כל האיטלקים שאני מכיר…
לטעון שהשפה אינה מעצבת את המחשבה זה כמו לטעון שלא הפטיש הוא שדפק את המסמר. יד כלשהי עמדה אולי מאחורי הפטיש הזה, ומאחורי היד עמדו מישהו או מישהו ודפקו. זה מובן מאליו, אבל לומר שהפטיש לא דפק את המסמר? כל מערכת הגופים, החלוקה ליחיד-רבים-זוגי (וחלוקות אחרות בשפות אחרות), מינים דקדוקיים, חלוקה לפעלים, תארים ושמות-עצם. כל זה לא מעצב את המחשבה? מה לגבי האנלוגיה המחשבתית שהמילה "אנחנו" מייצרת בין משפחה, קהילה, עם ואנושות? נסה לדמיין שפה (ובטח יש כמה וכמה כאלה), בה יש הפרדה בין "אנחנו" כשמדובר במספר בני אדם שאפשר לספור על יד אחת ו"אנחנו" כשמדובר במושג אבסטרטקי. בשפה זו לא מתקיימת האנלוגיה הזאת.
ומה באמת לגבי יהודים וערבים ופלסטינים? הרי בדיוק כמו שבני אדם (כלומר, לא הפטישים) החליטו לעקור מן השפה הישראלית צירופים כגון יהודי-ערבי, או יהודי-פלשתינאי, כך התודעות של ילדיהם עוצבו באופן מסויים. חלק מהשינויים בשפה התחוללו במכוון, וחלקם התחוללו במכוון לפני שנים רבות מדי מכדי לדעת מדוע, וחלקם התחוללו באופן לא מכוון. מאבק פוליטי לא יכול להכריע בשאלה הם יש לרדוף אחר הפטישים (כלומר, השפה, המילים, במקרה זה), או אחר אלה שדופקים באמצעותם. המעשה הפוליטי חייב לנסות לתפוס את המקל בשני קצותיו. אותו הדבר תוכל לומר על מי שמבקש להילחם בתעשיית כלי הנשק. מה אשמים הרובים, הפצצות והבולדוזרים? הם כולם מעשי ידי-אדם, תאשים את מי שנלחם ולא את מי שמייצר ומוכר ומאמן חיילים בנשק. התשובה לזה היא כמובן, שהמאבק בראשון לא סותר את המאבק באחרון, ושיש לגנות את שניהם גם יחד.
ובקשר לפסטה, יעניין אותך אולי לדעת שבת הזוג שלי, ששפת האם שלה צרפתית-שוויצרית, ואני מתקשר איתה בגרמנית, אומרת לי שהיא מעדיפה את הפסטה של אלמקס על הפסטה של קולגייט, וכשכאב לי הגב, היא הביאה לי פסטה ירוקה שדודה שלה רוקחת, בכדי שאמרח אותה על הגב שלי, ואחרי שסיפרתי לה שאני מכין פסטה מהבצק, היא סיפרה להורים שלה שאני מכין את הפסטה של הפסטה. המילה, אגב, ככל הידוע לי, לא היתה בשימוש נפוץ בישראל לפני שנות ה-90 (בדומה לפסטו, שעל הגעתו המאוחרת לאמריקה אפילו מעיד סיינפלד באחד הפרקים של העונות הראשונות – זמן רב לפני שמישהו בישראל ידע מה זה פסטו).
שבת שלום,
טל
@אורי ויאיר,
אני מכיר גירסה קצת אחרת, לפיה לכל מילה בערבית ארבע משמעויות: המשמעות הרגילה, המשמעות ההפוכה, איבר של גמל ומשמעות רביעית כל כך גסה שאי אפשר לכתוב אותה כאן.
אבל אני חושב שהבדיחה כבר ברורה.
@טל חבר: אתה מציג את הטענה שלך בתור שאלות רטוריות מובנות מאליהן, אבל זה לא משכנע אותי.
>> "כל מערכת הגופים, החלוקה ליחיד-רבים-זוגי (וחלוקות אחרות בשפות אחרות), מינים דקדוקיים, חלוקה לפעלים, תארים ושמות-עצם. כל זה לא מעצב את המחשבה?". לגבי דידי התשובה היא לא. לכל הפחות, רצוי להציג תמיכה כלשהי בטענה הזאת. כלומר, מה כבר יכול לעצב את המחשבה בצורה דקדוקית של זוגי?
>>"מה לגבי האנלוגיה המחשבתית שהמילה "אנחנו" מייצרת בין משפחה, קהילה, עם ואנושות?"
איזה אנלוגיה מחשבתית בדיוק? בכל מופע של כינוי הגוף "אנחנו"? זה לא קצת היסחפות?
אף אחד לא החליט לעקור את "יהודי ערבי" או "יהודי פלסטינאי", עובדה שברגע שנזקקת אליהם הם היו שם בשבילך, מה שרק מוכיח שחוסר השימוש במונח לא עקר מתודעתך את אפשרות-קיומו.
(רק להבהרה) למילה "טעם" יש שני פירושים. הראשון, המדוייק (ז"א זה שאליו מתייחסים ברוב המילונים) יותר והנפוץ פחות הוא התוצאה של חישני הטעם בלשון. יש רק חמישה טעמים שונים (מתוק, חמוץ, מר, מלוח ועוד אחד – אומאמי – שאפילו אין לו שם בעברית – למדך כמה החוש הזה הוא משני בחוויית האכילה). במובן הזה, לסוכר ולענבים יש את אותו טעם – "מתוק". אבל, המובן השני, הנפוץ יותר, והמדוייק פחות, הוא בעצם "כל החושים שפועלים שאנו חשים כחלק מהאכילה" – ריח, חריפות, עסיסיות, מרקם, פריכות, שומניות, רכות, גודל, מראה, טעם ויש בטח עוד כמה שאני בכלל לא מכיר, לא סתם הפה הוא אחד ממרכזי החישה המרכזיים של האדם. במובן הזה, לענבים ולסוכר יש טעם שונה לחלוטין. אז, במובן הראשון, נכון שלכל הפסטות יש את אותו הטעם (ובעצם, אין להם טעם) אבל במובן השני, זה ממש לא נכון. סוג החיטה משפיעה על הריח, זמן הבישול משפיע על המרכם, צורת הפסט משפיעה על התחושה של האוכל, ובקיצור, לפסטות שונות בהחלט יש טעם שונה. האיטלקי, שמן הסתם מתייחס לזה, צודק בהחלט.
מאמר משעשע אך לא מדוייק: נוסח הברכה "איחולים" (auguri), הוא פשוט קיצור של "איחולי-" (auguri di), וכאן מתחיל הפירוט, שאכן עשוי להיראות דל יותר מזה של העברית – עדיין לא מצאתי מקבילה איטלקית ל"תתחדש" -, אך גם הוא כולל ברכת "חגים טובים", "יום הולדת טוב", "אושר", "מאה מימים אלה" (תרגומים מילוליים כמובן) וכד'.
ולגבי מילים נרדפות בכלל, זכור לי שקראתי לפני שנים כי המונח העברי שלו המילים הנרדפות הרבות ביותר הוא "מתנה"; אני זוכר משום מה את המספר 14…
יואב,
רק למען הדיוק, יש עוד פירוש לטעם, והוא reason, להבדיל מסיבה (cause).
רגע, אבל מה מיוחד במה שאתה אומר? זה שלאיטלקים יש המון מילים לפסטה זה בדיוק כמו שלאסקימוסים יש המון מילים לשלג, לא?
(סתם, סתם)
@יואב, שכחת עפיצות.
ו@טל, עם כמות ה"ככל הידוע לי" וה"בטח יש כאלה" שאתה מפזר כאן, אפשר לבנות מקלטים חדשים למחצית מאוכלוסיית פורט או-פרנס.
@בן לי – אני יודע מה זה "יהודי ערבי" כי מישהו לימד אותי מה זה, ובגיל מבוגר למדי. לפני שגיליתי ש"מזרחים" יכולים, למעשה, להיות גם "יהודים ערבים", היה עבורי המושג השני בגדר אוקסימורון גמור. אפשרות הקיום שלו במובן בלתי-פיגורטיבי לא היתה קיימת בתודעתי קודם לכן. לאחר שרכשתי את המושג, השתנתה מחשבתי הפוליטית. ומה לגבי לרדת מישראל ולעלות לישראל? אתה לא סבור שהשפה מעצבת כאן את התודעה? מוזר לי שלא הבנת את הדוגמא לגבי האנלוגיה שהגוף הראשון ברבים יוצר. האנלוגיה היא בין קבוצה קטנה של אנשים, שיכולים להיות קיימים ביניהם יחסי קרבה, לבין קבוצה מאד גדולה של אנשים, שיחסי הקירבה ביניהם הם בהכרח מטפוריים, והמטפוריקה נבנית, בין היתר, באמצעות גמישותו של כינוי הגוף "אנחנו".
@יובל פינטר – אתה צודק. אלה היו אבדקוציות. ועל כן שמתי אותן בסוגריים ולא הבלעתי אותן בטקסט בתור עובדות חסרות כיסוי.
קודם כל תודה על התגובות לכולם.
@אורי,
ההתנגדות השנייה שלך היא בדיוק ההסתייגות שלי עצמי בסוף הפוסט, אז אל חשש.
@טל,
אם תרצה להשקיט את ספקותיך בנוגע לאי עיצוב המחשבה בידי השפה, אני מציע לך לקרוא את ספרו של סטיבן פינקר "אינסטינקט השפה" (Steven Pinker, The Language Instinct) או לפחות את הפרקים הראשונים – עד להיכן שאני הגעתי, בינתיים, בקריאה. הטיעונים שם ברורים ומשכנעים.
שלום שמי כנרת ממשרד יחסי ציבור "גלעד תקשורת"
אני מעונינת ליצור קשר עם בלוגרים בנושא אוכל
לצורך שיתופי פעולה ביננו.
אנא צרו עימי קשר 054-7791999
פרס "בשביל מה לקרוא את הפוסט עצמו? הכותרת מספיק טובה" מוענק לכנרת.
ד"א אחלה של בלוג.