כינויי שייכות

פוסט אורח מאת כנרת עזריאל, כותבת הבלוג מצינו: הצצות על שפה בהתפתחות.

---

יש קבוצה של שמות עצם שדוברי עברית משום מה מעניקים לה יחס מיוחד בכל מה שקשור ליידוע.

למשל דודה. דוברי עברית ילידיים בחיים לא יגידו 'צבעתי את בית שלי', אבל לא תהיה להם שום בעיה להגיד 'פגשתי את דודה שלי'. דוברי עברית ילידיים לרוב גם לא יגידו 'עיפרון שלי נשבר' או 'כלב שלי הוא פודל', למרות שלכאורה אין פה שום דבר לא תקני. משהו לא מצלצל להם טוב במשפטים חסרי היידוע האלה. אבל 'אח שלי התקבל' או 'חבר שלי הוא אמריקאי' מצלצלים להם סבבה לגמרי.

דוברי עברית אוהבים ליידע שמות עצם בסביבה של מילות שייכות. אם היידוע לא מסתדר לוגית, הם ישתמשו במסלול עוקף של 'אחד העפרונות שלי נשבר' או שבכל זאת יְיַדְּעוּ ויגידו 'הכלב שלי הוא פודל', גם כשיש להם שלושה כלבים; כרגע מתמקדים באחד, וזה מובן מספיק. לא בא לנו טוב באוזן להציב ליד 'שלי' או 'שלך' או 'שלנו' סתם שם עצם עירום מיידוע. לא מסתדר לנו לדבר על חולצה שלך, שולחן שלהם, בית של סבתא שלי. אבל יש קבוצה קטנה של שמות חריגים: אח ואחות, דוד ודודה, שכן ושכנה, חבר וחברה, תלמיד ותלמידה, ועוד כמה מיוחסים. איתם אנחנו מסתדרים מעולה בלי יידוע: 'שכנה שלי נתנה לי מתכון לעוגה', 'תלמיד שלו הגיש לו עבודה על הפירמידות', 'זה לא אח שלך שם'?

ויש עוד קבוצה, ועוד יחס מיוחד, עם חפיפה חלקית לקבוצה הקודמת: שמות העצם שדוברי עברית מסכימים להטות. איזה ישראלי ילידי יגיד בדיבור יומיומי 'צבעתי את ביתי'? זה לא עובד, ממש כמו ש'צבעתי את בית שלי' לא עובד. אנחנו נצמדים דווקא לכינוי שייכות פרוד מיודע, ולא פתוחים לדרכי שיוך אחרות. אבל הנה – 'פגשתי את חמותי' אנחנו אומרים. דווקא את חמותי. לא חמות שלי ולא החמות שלי, רק כינוי שייכות חבור. וגם 'פגשתי את אחי' אנחנו אומרים, אבל כאן אנחנו פתוחים לעוד דרכים. בנסיבות לשון מסוימות דובר עברית עשוי לפגוש גם את אח שלו ולפעמים אפילו את האח שלו, נו, זה שעבר לגור ליד אילת, זוכר שסיפרתי לך עליו?

זה מוזר, נכון? מה הסיפור שלנו עם השמות האלה?

הנושא של כינויי השייכות החבורים והפרודים (='הבית שלי' לעומת 'גיסי') – מוכר וידוע. כתבו עליו קלוזנר, רוזן, אורנן ודובנוב (הפניות בתגובה הראשונה). כל אחד מהם הציע סיבות טובות לבחירה של דוברי עברית בין שני סוגי הכינויים. אבל לא הצלחתי למצוא אף חוקר שהתייחס לחריגוּת של מערך היידוע בשמות האלה (אם מי מהקוראים מכיר – אנא האירו את עיניי). אני מניחה שיש קשר בין שתי החריגויות האלה. לא סתם יש אצלנו גם 'אח שלך אמר' וגם 'אחותו ממש גבוהה', כשבפני רוב שמות העצם בדיבור שלנו שתי דרכי השייכות האלה חסומות, והיחידה האפשרית היא שילוב 'של' ויידוע.

איך מגדירים את קבוצת השמות שבה מתקיימות החריגויות האלה? האם מדובר בשמות המציינים קרבת משפחה? לא בהכרח. אמנם הרבה משמות קרובי המשפחה נוגעים לעניין, אבל לא כולם ולא רק הם.

פעם חשבתי: כמו שמוגדרת לנו קבוצת פעלים יוצאים (אל מושא ישיר או אל מושא עקיף), ככה אפשר להגדיר קבוצת שמות יוצאים אל כינוי קניין. כמו שאם מישהו הרג הוא בהכרח הרג מישהו אחר (אני מתנצלת, פעלים אלימים הם תמיד הכי נוחים לחידוד הנקודה הזאת), כך אם מישהו דוד הוא בהכרח דוד של מישהו אחר. זה נכון גם לקרובי משפחה וגם לאחים ושכנים וקולגות ותלמידים ועוד, וזה מאחד את כל אלה לקבוצה אחת מובחנת. השולחן הוא שולחן גם אם הוא לא של רוני, ולכן כשאומרים 'השולחן של רוני' יש ל'של' מעמד אחר מאשר כשאומרים 'גיסתה של רוני'. במקרה השני ה'של' הוא ממש המשך המילה, רכיב בלתי נפרד. זה יכול להוביל להתנהגות שונה של רכיב השיוך הזה.

טוב ויפה, אבל אז יהיה צריך להסביר למה לא כל שמות קרובי המשפחה נכללים בקבוצה הזאת. מישהי יכולה להיות בת או נכדה בלי להיות בת של- או נכדה של-? לא. אז למה אף ישראלית לא תגיד 'נכדתה של שירה התחילה גן חובה', ולא 'הוא האכיל את בת שלו', ולא 'בן שלו הוא רואה חשבון'[1] ולא שום שימוש לשוני מלבב אחר מאלה שהודגמו לעיל? למה השמות האלה של הצאצאים מתנהגים כמו שמות עצם רגילים מהשורה?

אין לי תשובות להציע, רק שאלות. פתוחה לשמוע רעיונות.

---

[1] מסתבר שבנקודה זו תחושת הלשון של הבולג איתמר קסטנר שונה משלי. אשמח לשמוע עוד עדויות של דוברי ומקשיבי עברית – מה אתם שומעים מסביבכם? האם אנשים משמיטים את ה"א הידיעה מבן של ובת של?

---

זו היתה רשומת אורח מאת כנרת עזריאל.

Read Full Post »

על ניתוח בלשני בפרשת האונס באיה נאפה

מזה מספר חודשים שאחת הפרשות הבולטות בתקשורת הישראלית היא פרשת האונס (או החשד לאונס) בעיר איה נאפה שבקפריסין. מה שכמעט ולא היה חלק מהשיח הציבורי סביב הפרשה הוא עדות בלשנית שהוגשה לאחרונה במסגרת המשפט שהתנהל נגד הצעירה, משפט שזה עתה הסתיים עם הרשעה ועונש מאסר על תנאי. אם לקצר את עיקרי הפרשה, מדובר באירוע מהקיץ האחרון בו צעירה מבריטניה קיימה יחסי מין עם קבוצה של צעירים ישראלים במהלך חופשת קיץ בקפריסין. השאלה הקריטית היא האם יחסי המין היו בהסכמה או לא. הצעירה טענה שמדובר באונס אך אחר כך הואשמה שטפלה על הצעירים האשמת שווא. היא הגישה כתב הודאה והפכה לנאשמת. השופט הקפריסאי פסק לפני ימים ספורים כי אכן מדובר בהאשמת שווא והרשיע את המתלוננת. עוד פרטים ניתן למצוא למשל בערך בוויקיפדיה ובמראי המקום הרבים שם.

ברשומה הזו אני רוצה לסכם את הדו"ח הבלשני שהגיש עד מומחה מטעם ההגנה (על הצעירה), ד"ר אנדראה ניני מאוניברסיטת מנצ'סטר. סלע המחלוקת בהודאתה לכאורה של הנאשמת נמצא בשאלה האם היא הודתה בהגשת תלונת שווא מרצונה החופשי או שנוסח ההודאה הוכתב לה על ידי המשטרה הקפריסאית, כפי שהנאשמת טוענת כעת. ד"ר ניני, מומחה לבלשנות משפטית (פורנזית), קיבל לידיו את כתב ההודאה והתבקש לקבוע האם סביר שהוא נכתב על ידי מישהי עם פרופיל כמו זה של הנאשמת: בריטית בת 19 שעומדת להתחיל את לימודיה באוניברסיטה. השורה התחתונה של הדו"ח היא לא: לא סביר שהנאשמת ניסחה את ההודאה בעצמה.

עם כל הסיקור הנרחב בתקשורת הישראלית, אני לא זוכר שראיתי אזכור של העדות הזו באף כתבה בעברית מלבד בכתבה הזו בוואלה!, ונכון לזמן עליית הרשומה הזו גם אין אזכור לעדות בערך על הפרשה בוויקיפדיה. לכן ביקשתי מניני את הדו"ח וקיבלתי את רשותו לסכם את הממצאים כאן בעברית (מיותר לציין כי ניני עצמו לא נושא באחריות לרשומה הזו). כמה כתבות באנגלית המכילות את עיקרי הניתוח הבלשני ניתן למצוא כאן, כאן וכאן, וקטע מראיון טלוויזיוני כאן.

שיטה

נתחיל עם הטקסט עצמו. מדובר בפסקה העיקרית מכתב הודאה קצר מאוד, שזה נוסחה:

The report I did on the 17th of July 2019 that I was raped at ayia napa was not the truth. The truth is that I wasnt raped and everything that happened in that appartment was with my consent. The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night I discovered them recording me doing sexual intercourse and I felt embarrassed so I want to appologise, say I made a mistake.

ישנם לא מעט חלקים בפסקה הזו שצורמים לעין או לאוזן, למשל אי-השימוש בסימני פיסוק או שגיאות כתיב דוגמת appartment או appologise. עושה רושם שכתבתו של יואב איתיאל בוואלה! ניסתה לתרגם את כתב ההודאה מאנגלית מסורבלת לעברית מסורבלת:

"הדוח שעשיתי ב -17 ביולי 2019 שנאנסתי באיה נאפה לא היה האמת. האמת היא שלא נאנסתי וכל מה שקרה בדירה הזו היה בהסכמתי", נכתב בהצהרה שחתמה הצעירה בתחנת המשטרה. "הסיבה שנתתי הצהרה עם דיווח פייק נובע מכיוון שלא ידעתי שהם מקליטים ומשפילים אותי באותו הלילה גיליתי שהם מקליטים אותי עושה משגל מיני והרגשתי נבוכה כפי שאני רוצה להתנצל, ואני אומרת שעשיתי טעות".

הרשומה הזו מתמקדת במחקר של ד"ר ניני כפי שהוגש לבית המשפט. ניני נתבקש לחוות דעתו ולקבוע – במידת הניתן – האם הנאשמת חיברה את כתב ההודאה בעצמה או שהנוסח הוכתב לה על ידי מישהו שאינו דובר ילידי. בשביל לענות על השאלה הזו הוא זיהה חמישה מבנים תחביריים או צירופים יוצאי דופן וניסה לשער מהי הסבירות שדובר ילידי ישתמש בהם. על מנת לאמוד את הסבירות הזו הוא נקט בשיטה נפוצה למדי והיא בדיקת שכיחויות באוספי טקסט גדולים מאוד (קורפוסים) שמאפשרים חיפושים כלליים מאוד. כך למשל, אפשר לספור ולמצוא שהמילה כלב מופיעה הרבה יותר באוסף טקסט בעברית מאשר המילה קאק. עובדה זו מרשה לנו להניח שאם מישהו השתמש במילה קאק הרבה, הם כנראה מומחים לתחום או עוסקים בזואולוגיה. בימינו אפשר גם לבדוק מבנים תחביריים מורכבים יותר. למשל, אפשר לבדוק באמצעות פקודה אחת את כל הטיות הפועל כתב בצירוף כמו כתבתי/כתבת/כתבנו/אכתוב/… את המספר ולהשוות אותן להטיות הפועל רשם – רשמתי/רשמת/רשמנו/ארשום… את המספר. כך אפשר לראות האם אנשים משתמשים בשורש כ.ת.ב או בשורש ר.ש.מ יותר, והאם חל שינוי לאורך זמן.

בחזרה למקרה שלפנינו, בכל אחד מהקורפוסים שבהם השתמש ניני היו 8.5 מיליארד מילים בממוצע, והם כיסו סוגות ספרותיות שונות (עיתונות, פרוזה, טקסטים משפטיים) כמו גם מקורות גיאוגרפיים שונים (דוברים אמריקאים או בריטים).

אלה חמשת המבנים התחביריים שניני בדק, עם תרגום חופשי שלי. אותיות גדולות מורות על כך שכל ההטיות השונות של המילה נבדקו, כך ש-REPORT מכיל גם את צורת היחיד report וגם את צורת הרבים reports.

1. DO REPORT – לעשות דו"ח
2. BE not the truth – לא האמת
3. apartment – דירה
4. DISCOVER NOUN VERB-ing – לגלות שם-עצם עושה פועל מסוים
5. DO sexual intercourse – לעשות יחסי מין

בואו נראה מה היו הממצאים עבור כל צירוף ברשימה. בכל אחד מהמקרים הגיע ניני לאותה המסקנה: הסבירות גבוהה יותר שמדובר בניסוח של דובר לא-ילידי מאשר של הנאשמת עצמה.

ממצאים

לעשות דו"ח

באנגלית טבעית אומרים write a report או make a report, ולא do a report כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין הגירסה עם do והגירסה עם make, עולה כי הגירסה עם make נפוצה פי 3. במילים אחרות, אם דובר צריך לבחור אחת מהשתיים, הוא יבחר בגירסה עם make בערך 75% מהזמן.

בנוסף, בקורפוס המשפטי הגירסה עם do לא מופיעה בכלל. ניני מציין גם שבגלל טבע החיפוש הטקסטואלי, מחרוזת החיפוש עבור DO REPORT מצאה גם צירופים שאינם קשורים כמו בשאלה does the report say, כך שהשכיחות האמיתית של הגירסה עם do נמוכה עוד פחות ממה שהעלה החיפוש הראשוני.

לא האמת

באנגלית טבעית אומרים not true, ולא not the truth כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין שתי הגירסאות ניתן למצוא העדפה גורפת לגירסה לה קראתי "טבעית": בערך 98% מהזמן. זוהי גם הגירסה היחידה שמופיעה בקורפוס המשפטי.

דירה

המילה apartment אופיינית יותר לאנגלית אמריקאית, ואילו באנגלית בריטית נהוג לומר flat. כאן ההבדל בין הקורפוסים השונים מכיל את התימוכין: בקורפוסים הבריטים המילה flat שכיחה מעט יותר (בערך 60% מהזמן), ואילו בקורפוסים האמריקאים כמעט ולא משתמשים בה (רק 15% מהזמן אל מול 85% עבור apartment).

שאלתי את ד"ר ניני האם הסיפור כאן לא יותר מסובך, משום שבקפריסין נהוג ללמד אנגלית בריטית. הוא מסכים עם הקביעה שהמאפיין הזה פחות חד-משמעי מאשר האחרים שהוא בדק, אבל הסביר שלמען העקביות הוא רצה לבחון את כל המאפיינים שאינם טיפוסיים לכותב עם רקע לשוני כמו זה של הנאשמת. אני חושב שהשימוש הנרחב יחסית בצירוף apartment hotel (מלון דירות) בעיר נופש כמו איה נאפה עשוי להשפיע יותר על מי שגר שם מאשר על מי שרגילה לומר flat כל חייה, אבל כאמור, כאן ההבדלים בולטים מעט פחות.

לגלות

הצירוף הזה מסובך מעט יותר. הנה שוב החלק הרלוונטי מכתב ההודאה (עם הדגשה שלי):

The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night I discovered them recording me doing sexual intercourse and I felt embarrassed

אני מוכרח להודות שהתקשיתי להבין מה הייתה הכוונה עד שקראתי את הדו"ח של ניני. אם לנסח מחדש, כתב ההודאה היה אמור להגיד משהו כמו "גיליתי שהם הקליטו אותי", או בתרגום שלי בחזרה לאנגלית:

The reason I made the statement with the fake report is because I did not know they were recording & humiliating me that night. I discovered that they recorded me doing sexual intercourse and I felt embarrassed.

הקריאה הזו אופיינית לצירוף discover that ולא לצירוף הראשון. את הצירוף הראשון, שהופיע בכתב ההודאה, ניתן אולי לתרגם "גיליתי אותם מקליטים אותי". אך לא זו הייתה אמורה להיות הכוונה. אי ההבחנה בין שתי הצורות אינו אופייני לדובר ילידי של אנגלית.

לעשות יחסי מין

באנגלית טבעית אומרים have sexual intercourse, ולא do sexual intercourse כמו בכתב ההודאה. כשמשווים בין שתי הגירסאות ניתן למצוא העדפה גורפת לגירסה לה קראתי "טבעית": זוהי הגירסה שמופיעה מעל 99% מהזמן. זוהי גם הגירסה היחידה שמופיעה בקורפוס המשפטי.

סיכום

בכל אחד מחמשת המבנים התחביריים ניתן להראות שהנוסח לא מתאים לדוברת ילידית של אנגלית בריטית. הממצאים האלה עולים בקנה אחד עם הטענה לפיה נוסח ההודאה הוכתב לנאשמת ולא הגיע מיוזמתה. ניני המליץ בסוף הדו"ח לאסוף תכתובות נוספות באנגלית, הן של הנאשמת והן של השוטר שחקר אותה, על מנת לערוך השוואות מובהקות יותר בין כתב ההודאה לבין סגנון הכתיבה של השניים. המלצה זו לא אומצה. איזה משקל יש לתת לדו"ח כזה – זו כבר שאלה עבור מערכת המשפט, לא עבור בלשנים. השופט בתיק לא השתכנע מהדו"ח (וגם לא מהדו"ח הפסיכולוגי שהוגש), לא ציטט הסברים אלטרנטיביים לממצאים ופסק נגד הצעירה.

Read Full Post »

כך תעשה

ככל שעוברות עלי יותר שנים בחשיפה לעברית ולאנגלית, ההבדלים ביניהן אמורים פחות להפריע לי. אני כבר לא מצפה לשים לב לדברים שיצרמו לי באופן בלתי מוכר.

ועם זאת, בשנתי הרביעית בפרקי הנוכחי בניכר, אני שמח להכריז על צרימה ממבע באנגלית (אמריקאית, לפחות דרומית אבל נדמה לי שלא רק) שתפסה אותי יחסית בהפתעה. את הביטוי "have a nice day" לבטח לא צריך להסביר לקהל הקוראים, יש לו אפילו מקבילה עברית צולעת "שיהיה לך יום נעים". ההפתעה מגיעה כשאדם מאחל כך לזולתו ומקבל בתגובה

Thanks, you do the same.

גם אתם מופתעים לשניה? בפעם-פעמיים הראשונות חשבתי שאולי העונה לא ממש מרוכז, או לא דובר ילידי של אנגלית, אבל וואלה כבר שמעתי את זה עשרות פעמים.

מקור ההפתעה במעין דיסוננס שנובע מההבדל התחבירי בין הפעל "להיות" במובנו השייכותי בעברית אל מול have. אין פה תופעה בלתי-מוכרת בעברית, הרי כבר דנו בצורה הלא-תקנית-בעברית-תנ"כית "יש לי את הספר", בה מבחינה רשמית את קודם לנושא ולא למושא, והמסקנה המקובלת היא שעברית מושפעת משפות אירופאיות בהן התרגום למשפט הוא משהו מהמבנה I have the book, שם אין ספק שהקניין מופיע כמושא.

אז השפעה-השפעה, ובכל זאת you do the same צורם לי. איך היינו עונים באותה רוח לאיחול העברי? משהו כמו "שיהיה גם לך" (בלי "תודה", כמובן). משהו בתגובה הזאת מרגיש… פסיבי. האדם שיש לו יום נעים סוג-של "מחזיק" בו, היום הוטל עליו, שפר עליו גורלו. בגרסה האנגלית, לעומת זאת, מרגישים (אני לפחות) שצריך לעשות משהו כדי לשריין את אותו היום הנעים, הרי ממש אומרים שם do. כדובר עברית, זה לא נשמע לי כמו משהו שאפשר לעשות.

האם אני רומז כאן לפער תרבותי בו הלבנטין מצפה שהעולם יטיל עליו יום נעים ואילו האירופאי החרוץ עמל להשגת טובו של היום? אני חושב שההבדל נעוץ יותר קרוב לשפה. אנחנו אולי נתרגם את do ברוב המקרים ל-"לעשות", אבל זה פעל שמתפקד גם כפעל-עזר עבור דברים הרבה פחות מוחשיים. ספציפית do the same פשוט מחליף כל צירוף פעלי בשפה באותה מידה שכינויי-גוף כמו he, she, it מחליפים צירופים שמניים שידועים בהקשר. והמהדרין גם מוסיפים דוגמאות ללא כל מקבילה עברית כמו how do you do?. אז נדמה לי שמקור ההפתעה שלי הוא אותו זכר ישן לתצורת "יש" כפעל שמצפה דווקא לנושא בתור הדבר שישנו, ולכן לא מתאים להחליפו בביטוי שמחליף צירוף פעל המורכב מפעל והמושאים שלו.

שיהיה לכם יום נעים!

Read Full Post »

נחזור על כל העדר

[פוסט זה הוא פוסט חצי-אורח בשיתוף עם לימור נעמן]

חזרתיות בשפה היא תופעה מעניינת. דוברים יכולים לחזור על משפט שלם, אולי באינטונציה שונה, כדי להבהיר שהם עומדים לחלוטין מאחורי הרעיון שהם מבטאים (היא היתה שלך עוד בשלום, ג'רי. היא היתה שלך עוד בשלום). אם נרד לקומת המרתף, יש מילים שמכילות רצפי צלילים חוזרים, נניח כלבלב או צהבהב בעברית, באופן שיש לו משמעות מסודרת (כאן – הקטנה או החלשה). בעברית אולי זה לא ממש פרודוקטיבי (כלומר, מבנה שגם מילים חדשות לחלוטין ישתלבו בו בהקשרים חדשים לחלוטין, והמשמעות תהיה צפויה), לפחות לא על כל מילה (מחשבשב כספסף? כאילו, איחס?), אבל יש שפות כמו אינדונזית בהן זה ממש חלק מהדקדוק, במקרה שלה – ריבוי (kura – צב. kurakura – צבים). כשזה ברמת הבפנוכו של המילה כמו כאן, בלשנים קוראים לזה רדופליקציה (reduplication), ואנחנו משוכנעים שיש שם בדיחה מודעת לעצמה על התי"מ שהביטוי יוצר [למיטיבי לכת, יש את המאמר שלוקח את המשחק הזה עד 11 – רה-רדופליקעיישן לאלעק מאראנץ].

בין שני אלה, יש גם תופעה בשם ראיטרציה תחבירית (syntactic reiteration), שבה חוזרים על מילה בודדת באופן שמייצג סמנטיקה מסובכת יותר, סמנטיקה ששפות אחרות כנראה יבטאו באמצעות הרכב תחבירי סטנדרטי. באנגלית, למשל, ניתן לחזור על מילה כדי לנתק ממנה משמעות מטאפורית או כדי להעצים משמעות בסיסית שלה. תחשבו על הציטוט הנפוץ בסדרות נעורים אמריקאיות – Do you like him, or do you like-like him? האם את משתמשת במובן הלא-מחייב של "בסדר לי להיות בסביבתו", או שמא החיבוב שלך נושק לתחום הרומנטי? וגם – What kind of sandwich do you want – like a hamburger, or a sandwich-sandwich? האם האידיולקט (ניב אישי) שלך הוא מאלה שכוללים את ההמבורגר בקטגוריית הכריכים, או שהתכוונת שאזמין לך סנדוויץ' פרוטוטיפי שמורכב מממרח ודברים-חתוכים-דק בין פיסות לחם בלבד?

מה הוא רוצה מאיתנו זה עם הסנדוויצ'ים שלו. מקור: טוויטר

בעברית יש (גם) את העניין הזה של ההעצמה – הלילה הוא לפעמים שחור ולפעמים שחור-שחור, תבשילים מקראיים הם לפעמים האדום האדום הזה, הגבר הסטריאוטיפי הוא לעתים גבר-גבר. אתה אוהב אותה או אוהב-אוהב אותה? אבל בעברית עוד נעסוק.

יש שפות שבהן לטקטיקה הזאת יש משמעויות יותר מרוחקות, כאלה שיוצאות מתחום המילה עצמה. למשל, באיטלקית סיציליאנית ראיטרציה יכולה לסמל העצמת פעולה:

האיש מדבר-מדבר

במקרה הזה הכוונה היא שנושא המשפט מדבר יותר מדי, או שהוא מזיין את השכל בכישרון רב. עוד שימוש למבנה הזה הוא במיקום אירוע או מאפיין כלשהם על שטח נרחב:

חיפשתי אותך שוק-שוק

משמעו חיפשתי אותך בשוק, אבל גם חיפשתי אותך בכל השוק. עוד דוגמה היא "יש לו פרצוף פצעים-פצעים" – כל הפרצוף שלו מלא פצעים (אפשר לראות את זה גם בעברית תלמודית: "בשרו נעשה חידודים חידודים").

אבל אנחנו בתוך עמנו חיים (לפחות כשאנחנו לא בלימודים), ועברית מודרנית כפּרה עליה יצקה סמנטיקה מעניינת אף היא אל תוככי הראיטרציה התחבירית (בנוסף על אופציית ההעצמה שהזכרנו קודם, שדי תחומה לתבנית אינטונציה מאוד מסוימת, בה מדגישים את המילה שאינה הראש התחבירי של הצירוף; ובנוסף על הביטוי הקפוא אחד-אחד בהוראתו הלא-נפוצה מדי של "לקחת פרטים משתי רשימות לסירוגין").

המשמעות המוכרת, והפרודוקטיבית, והמגניבה, היא של "אחד-אחד", מה קוראים ביידיש וואן ת'ינג אט א טיים [1]. כך, אם נאמר "עברתי על טיים-הליין של חידושי הניו יורק טיימס ציוץ-ציוץ", תהיה ברורה הכוונה "עברתי על כל ציוץ שם באופן פרטני, אחד אחרי השני". אם נאמר "אכלתי את האורז גרגיר-גרגיר", מתקבלת התמונה של אכילה מאוד איטית, כל פעם יש לי רק גרגיר אחד בהפה.

פרה פרה (מקור: פליקר)

שימו לב שהיו כאן שני מרכיבים למשמעות. האחד, הכל דבר בתורו, "פרה פרה" אם תרצו, הוא בלתי נמנע. זו מטרת התופעה. כפועל יוצא, שם העצם החוזר חייב להיות ספיר, בן מניה, אחרת לא יהיה איך לעבור עליו ("שחיתי לאורך הבריכה מים-מים"???). השני הוא השלמות, או אולי יסודיות, של הפעולה המתבצעת, ככל שהיא נתונה בזמן עבר. יכול להיות שלא הספקתי הכל, אבל אז חובה עליי לציין זאת, ואפילו זה לא תמיד יספיק. "(אני עובר / ?עברתי) על טיים-הליין של שמעון ריקלין ציוץ ציוץ, בינתיים הגעתי רק עד מאי 2018". "?הילדה אכלה את האורז גרגיר-גרגיר עד שנמאס לה".

הטריגר לזה הפוסט הוא שזיהינו משמעות קשורה לזו של אחד-אחד, אבל איכשהו קצת שונה: כשהאלמנט החוזר הוא יחידת זמן, יש פתח לסמנטיקה אחרת. כשאני אומר "יום יום אני צריך להתמודד עם מה שעשיתי", אין פה באמת משמעות בדידה של אקט יומי, ומצד שני לא באמת משתמע שבכל יום ספציפי יש רגע ניתן לזיהוי שבו אני מתמודד עם אותו מעשה. הכוונה היא שבאופן כללי, מצב הנפש שלי הוא כזה שמכיל התמודדות, ואין חופשה מהנושא. אם משהו יזכיר לי את העניין, אאלץ להתמודד איתו. אם פספסתי ציוץ באותו טיים הליין, יצאתי טועה. אם פספסתי יום בתהליך ההתמודדות, לא ממש. באותה מידה, יכול להיות שבכל יום בדיד אני מתמודד עם העניין פעמים רבות. [במאמר מוסגר, לפעמים יום הוא רק יום: זוהר ארגוב תולש מהלוח דף יום-יום. בבירור, זהו אקט שקורה פעם אחת ביום, לא פחות ולא יותר.]

לימור מציעה פתרון לפלונטר: אם אפשר לתאר את טיים-הליין כמורכב ממקטעים של 280 תווים (גג!), כך אפשר לומר גם שהשעות ב"אני חושב עלייך שעה שעה" מורכבות כל אחת ממקטעים של שישים דקות – בפועל גם כל ציוץ נקרא על ידי יובל מילה מילה. במובן הזה, גם פיד הטוויטר וגם הזמן עצמו הם רצף: אחרי כל דקה באה עוד דקה, ואחרי כל ציוץ בא עוד ציוץ שממשיך אותו. מכאן שאירוע קריאת הציוצים הוא גם חלקיק וגם גל, ואפשר להתמקד בכל אחד מהאלמנטים – הרצף והמקטעים שמרכיבים אותו – לפי מה שמתאים לסיטואציה. התרגיל הסמנטי הזה נקרא refocusing, ואפשר לראות אותו גם באירועים שבהם נוסף פתאום עוד משתתף, כמו במשפט "רגע אחד לא השגחתי עליו והוא רץ לי לכביש". המשתתף הראשי באירוע הוא הזאטוט הנמרץ, אבל המילה לי מאירה בזרקור על הקורבן האמיתי בסיפור הזה: האמא המסכנה שלא מבינה במה חטאה שיש לה ילד כזה.

אז אם נקבל את העובדה שזמן הוא יצור מיוחד ומורכב בעולם המושגים שלנו, ושלא כל הדרכים הזמינות לנו לחלק אותו (לימים, לשעות, לדקות) הן שימושיות בהקשרים כמו "לחשוב על מישהי" או "להתמודד עם משהו", נוכל להבין את הצורך הזה בהגמשת תופעת החזרה, במקום להידרש למשמעות נוספת שלה.

Read Full Post »

John Oliver Misses a Zeugma

Zeugmata Zeugmas are fun. We love them here on Dagesh Kal. Our inspiration at Language Log love them too (there's a list of posts here).

And yet, they might not be for everyone. Watch this snippet from John Oliver's August 5 show (17:17-17:34, or follow this link, or tell me how to embed non-YouTube videos on WordPress's new look).

I'm pretty sure the ad slogan mocked here is a moderately-clever zeugma on the verb try.

You see, to try (as in put to trial) a lot more often is a reasonable DA campaign promise (for those who are into that kind of thing). To try (as in, make an effort) harder fits just about any campaign.

Perhaps due to Oliver's (and his show's staff) low esteem of political ads, or the large variance between the frequency of the two meanings of try, or something I'm missing, he jabs at it as though both harder and a lot more often refer to effort.

Read Full Post »

יש עליך לכתוב חיבור

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תל–אביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריונים… נקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת על–ידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי ש– ושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלא–זהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנם… אולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנם–אולם–האומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושה–ארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש ב–ה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של ה–ו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אולי–אולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי ה–ו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]

Read Full Post »

שו עוף #היבריש

צחוקו האפל של הגורל שהגה את מקור ייסורי המצפון המכבידים ביותר על הבלשן ההורה: מצד אחד, אם הורים לא כל כך בולגים כי למי יש זמן לזה. מצד שני, כשהורים, נחשפים לפלאי השפה המהודרים ביותר המגולמים בתהליך הזה שנקרא רכישת שפה. כשהורים שעוברים מדינה עם בת 3 שעכשיו כבר בת 4 וחצי, ושומעים את מה ששמעתי היום, זה כבר פשע בל יתואר לא לפתוח את ממשק הוורדפרס המזעזע ולתקתק במחשכים.

שום דבר לא הכין אותי לזה. הסעתי את הבנות מהגן הביתה, וברמזור מוציאה ענבל (4 וחצי כאמור) את רצף ההגאים הבא,  בדברה על אחותה קרן (תיכף 2. מטריה אצלה זה /bla/):

/aba, keren lakxa et ha-šu of./

ובהילוך איטי:

אבא, קרן לקחה את ה-shoe off.

מזל שהיינו ברמזור למה אחרת הייתי עושה תאונה. סערה מושלמת של תופעות קרוס-לשוניות, הלחמה של עברית ואנגלית בכל רמה שהיא, היבריש אמיתי.

נתחיל ברמה הלקסיקלית. ענבל לקחה את הפועל took ותרגמה אותו כפשוטו ללקחה, מה שלא עושה שכל בעברית שבה מורידים נעל, או בנודניקית שבה חולצים נעל.

הלאה לרמה הלקסיקלית-קומפוזיציונאלית. הרי גם באנגלית אנחנו לא take את הנעל. אנחנו take off את הנעל. ענבל שילבה את שני חלקי הפועל המורכב (phrasal verb) במשפט הסופי, אבל חלקו בתרגום מילוני לעברית וחלקו בשפת המקור.

ברמה המורפו-תחבירית, העניק לנו מנגנון השפה של הילדה את התיבה ha-shoe, שמורכב מקליטיק היידוע ה והמילה האנגלית shoe. מפלצת פרנקנשטיינית זוטא בינות לחלקי המפלצת הגדולה יותר של הפועל המורכב.

לסיכום, התחביר. הו, התחביר. שאלו מכובדיי, המשפט הזה הוא בסופו של דבר בעברית או באנגלית? אמר הלל הזקן – אנגלית כמובן! פועל מורכב שחלקו השני הוא מילת יחס זהו סממן מובהק של אנגלית ואם היתה אומרת לקחה את הנעל החוצה היית לבטח מאבחן כאן משפט אנגלי שעבר שמלול (רה-לקסיפיקציה; אין לי מושג אם באמת אומרים שמלול אבל אני על מסך מלא אז אין לי כוח לפתוח עוד לשונית לבדוק). בא שמאי הזקן לא פחות ודחפו באמת הבניין: עברית היא! מה למילת היחס את במשפט לועזי? "את השו", זהו צירוף עברי שעבר שמלול של המשלים השמני לאנגלית! לא זו אף זו, שבאנגלית לא מיידעים את הנעל הסתם כך, היא צריכה להיות her shoe! קם הלל וניער האבק מכתנתו ואמר וואלה יש לו פוינט לזה. ברמת המשפט הכללית הרי יש לנו מבנה שמתאים לשתי השפות (נושא לפני פועל לפני מושא). אם כן חברים וחברות, השתגית היבריש לתוך פרצוף שלכם.

לרגל המאורע, הנה ניתוח תחבירי לפי בית דקדוק התלויות סבא (dependencies). קשתות כחולות הן תחביר עברי, אדומות תחביר אנגלי, שחורות גם וגם.

Read Full Post »

בקרוב אתם עומדים לסמן עתיד ביותר מדי דרכים

תהא פרסומת חדשה לאל על, חברת התעופה הגרועה בעולם:

מה נאמר בה ומה נכתב בהסטטוס שבו פורסם הסרטון?

בקרוב הכל עומד להיראות אחרת!

ובכן, נניח לרגע לחוסר האמונה שלי לגבי אמיתות הטענה. מבטיח לחזור לסמנטיקה בפוסטים הבאים. משהו במבנה המשפט היומרני הזה גרם לי כאב ראש קל (אם כי, למען ההגינות, רק אחרי כמה קריאות). ספציפית, במבנה הזמנים.

בפינה האדומה, בקרוב. בקרוב הוא תואר פועל שמצביע על אירוע בעתיד, כמו מחר או בשבוע הבא אבל פחות מוגדר מהם. הפועל אליו מתייחס בקרוב יתאר פעולה בעתיד, ולכן יבוא בלשון עתיד.

בפינה הכחולה, עומד להיראות. זהו הפועל (המורכב) שאליו מתייחס אותו בקרוב. ככלל, עומד ל- אכן מסמן זמן עתיד (עוד מימי חז"ל! איפה קבוצת התמיכה לאשליית הטריות איפה). אך בדומה לעמיתיו going to האנגלי, va a הספרדי, va הצרפתי, ו-v שהמצאתי הרגע בשביל הסדרה החשבונית, הוא מתפרש כעתיד קרוב, משהו שממש עומד להתחולל בטווח הזמן המיידי ובהתאם לכך מקושר בקו תחבירי רציף להווה על-ידי צורת הפועל הראשי (עומד, בבינוני). נקודת הייחוס שלו צריכה להיות ההווה.

וזה מה שמתחרבש כאן. בקרוב שולח אותנו לעתיד הקרוב, ואז עומד ל- שאמור להתחיל מנקודת ייחוס בהווה פתאום מצופה להתחיל מייחוס עתידי, ויש כאן שתי אפשרויות:

1. מצטברת (קומפוזיציונאלית), כלומר שהשינוי יתחיל בבקרוב של הבקרוב.
2. חופפת, כלומר תתעלמו מהכפל ותתייחסו לשני הסמנים כאל "עתיד קרוב" וזהו.

הראשונה לא ממש הגיונית מטעמים של שימוש סביר. עתיד קרוב, בשני הביטויים, הוא קונספט מעורפל ואין ממש צורך לשוני לחלק עתיד קצת-פחות-קרוב לשני צעדים של עתיד קרוב. גם כשהעתיד הקרוב הראשון מוגדר יותר, קשה למצוא דוגמאות בשטח להרכב הזה. גיגול המחרוזת המדויקת "מחר הכל עומד" מחזיר רק מקרים בהם המילה הבאה היא להשתנות, ורק שישה כאלה בכל מרחבי המרשתת.

האפשרות השניה, שכנראה אליו התכוונו משוררי השירות המזעזע, פשוט איננה דקדוקית מהטעמים שציינתי לעיל.

אבל היי, שפה אפורה וקשה לעיכול – אסוציאציה מיידית לאוכל של אל על! הכל מיתוג, חברים.

[רוב תודות לעידו צ, במודע.]

Read Full Post »

מינוס הגירה מינוס עצבנית

כותרת האייטם הלוהט בברנז'ה ניוז באר שבע והנגב גורסת:

למ"ס: נמשכת ההגירה השלילית מב"ש

והנה תצלום מסך למפקפקין:

יופי של אתר מותאם לנייד יש להם, אגב

ההקשר הברור מהכתבה הוא שקיימת מגמה מתמשכת שלפיה כמות האנשים העוזבים את באר שבע גדולה מכמות העוברים אליה. המממ… נראה כמו עוד אחד לתיקי שלילת היתר, הלא כן? ובכן, המממ.

מהי הגירה? מעבר אדם ממגורים במקום א' למקום ב'. אז נאמר שהוא מהגר מא' לב'. לכאורה נאמר עכשיו, אם יש הגירה גדולה מעיר אז הרבה אנשים עוזבים אותה, ואם יש הגירה מועטה אז מעט עוזבים אותה, ונמשיך באותו כיוון ונגיע להגירה שלילית שבה מספר שלילי של אנשים עוזבים אותה, ומאחר שאצלנו במוח אין גלישה נומרית, נבצע רציונליזציה ונשפץ את הפרשנות כך שנבין כי מספר האנשים שעוזבים קטן ממספר האנשים שנכנסים. כלומר ההיפך מכוונת המשורר מפרש-הלמ"ס.

אבל רגע. אם היינו קוראים בכותרת "נמשכת ההגירה החיובית מב"ש" היינו זורמים? או "נמשכת ההגירה השלילית לב"ש"? אני חושב שבשני המקרים התשובה, ובכן, שלילית. אמנם יש כאן בעיה, אבל היא אחרת. הגירה שלילית היא מושג דמוגרפי מקובל ומוכר מספיק בשביל להופיע בכותרת של דיווח שאינו במוסף כלכלי. העניין הוא שהוא מאפיין של מקום (אולי על פני תקופה) ואין לו כיווניות (ולראיה המהלך המחשבתי הדי מאולץ שתיארתי לעיל). אמרת הגירה שלילית? אמרת "סך הנכנסים קטן מסך היוצאים". הגירה שלילית אינה מבאר שבע או לבאר שבע, אלא פשוט בבאר שבע. הסוגיה כאן תחבירית ולא סמנטית.

[תודה לרפאל כהן על שצייץפיסבק את הכתבה, וחצי תודה ליעל נצר ששמה לב לבעייתיות במקביל אלי]

Read Full Post »

יש לי מלא התחכמויות על זה אבל תאכלס לא נעים

קלטו איזו אנאפורה משובחת נותנים בידיעות אחרונות עלי צייצן:

בית המשפט נעתר לבקשת בתה של היוצאת בשאלה אסתי וינשטיין להיקבר כפי שביקשה – בטקס הכולל שירים ופרחים pic.twitter.com/HWiTVLYewK

— ידיעות אחרונות (@YediotAhronot) June 27, 2016

למען יראון אם הציוץ ישתנה או יימחק:

כאילו, הבנתם כולם שמי שביקשה להיקבר בטקס עם שירים ופרחים זו היוצאת בשאלה אסתי וינשטיין ולא בתה, נכון?

יתרה מכך, הבנתם שמי שבית המשפט עסק בקבורתה (בכלל) היא אסתי ולא הבת, נכון?

עכשיו קיראו=נא שוב את הטקסט וספציפית ראו איפה המילה ״להיקבר״ חלה בה, תחבירית. אין סיכוי שזה דקדוקי, נכון?

Read Full Post »

פך שמן? שמן פח!

…ובו אנחנו לא רק בול-עץ שפה, אלא גם קורטוב של שפה חזקה.

עוד ביום העצמאות תש״ע סיפרנו לכם שמשהו מוזר קורה בעולם איוך שמות העצם (איוך – modification ). בניגוד לסכימות הרגילות, בהן שם עצם מצטרף לאחר ויוצר סמיכות (שמן זית), או שם תואר בא אחרי שם עצם ויוצר צמידות (שמן צמיגי), יש כמה חבר׳ה שלא בדיוק ברור אם הם עצם או תואר, ולא בדיוק ברור אם הם יוצרים צמידות או סמיכות. הצענו כמה מבנים תחביריים אחרים כמבדקים לקטרוג שלהם. אחזור על כמה מהדוגמאות ואוסיף קצת:

1. אחלה סרט
2. *סרט אחלה
3. *אחלה של סרט
4. אחלה סרט שבעולם
5. סרט סבבה
6. *סבבה סרט
7. סבבה של סרט
8. *סבבה סרט שבעולם
9. חרא סרט
10. סרט חרא
11. חרא של סרט
12. *חרא סרט שבעולם

היום אדון בשתי מילים נוספות המותחות פה את היריעה. הראשונה היא פח, שכבר זמן רב אני מתכוון לכתוב עליה בתפקידה כמאייכת. כמדומני חדרה זאת לשפה הכללית מתוך ז׳רגון הספורט, ומשמעותה – גרוע, מצ׳וקמק, עלוב. קבוצה פח, שחקן פח, ילד פח, והמהדרין מחזקים בשחקן פח זבל. איפה היא יושבת בסכימה המרובעת לעיל?

1. *פח סרט
2. סרט פח
3. *פח של סרט
4. *פח סרט שבעולם

יששש. פרדיגמה חדשה.

המילה השניה היא כזו שלא נתקלתי בה הרבה מעבר לביטוי קפוא אחד, ובעוד כמה פסקאות אסביר מדוע עוררה את זה הפוסט. המילה המאייכת היא זין והיא מופיעה בעיקר בביטוי העלבון הגנרי ילד זין, גנרי כי כמעט אף פעם לא נאמרת על ילדים (אלא גם ילד כאן משמשת כעלבון המורה על ילדותיות).

1. *זין ילד
2. ילד זין
3. ?זין של ילד
4. *זין ילד שבעולם

מה משותף לשתי המילים האלה? בדומה לחרא, גם כאן יש מילה שהיא שם עצם ללא עוררין (ממש מתארת חומר או חפץ בעולם) שהפכה למתאר כשהיא מוצמדת לשם עצם אחר, סביר שמסיבות מטאפוריות (חפצים לא נעימים הופכים לכינויי גנאי שיושבים על אי-הנעימות הבולטת שלהם). יש גם את אלמנט התמורה (שדנו בו בפוסט הראשון), ״קבוצה שהיא פח״ או שמקומה בפח, ״ילד שהוא זין״ ולמעשה זרג מהלך.

יש גם הבדלים, כפי שכבר ציינתי את זין אי אפשר ממש לחבר להכל. כיוון שהיא מתארת התנהגות היא מראש מתאימה רק לאינדיבידואל בעל אופי (לאו דווקא בן אדם, אפשר אולי לחשוב על חתול זין שלא אכפת לו כשאתה חולה) ואולי, אוליייי לקבוצות קטנות (?איזה כיתה זין, במובן של חבורת מניאקים אחד אחד ולא כאלה שרק התחילו חטיבת ביניים). פח יכול גם לתאר חפצים דוממים ללא הרמת גבה: טלפון פח, עיתון פח, פח פח. ודאי יש עוד, אבל האמת שבא לי כבר להגיע לדיון שהציף בי את הפוסט הזה, שהוא דווקא תחבירי ולא סמנטי.

הנה לפניכם פוסט של רבקה פרסלר בפני הספר, בשבתו כשיתוף של עידוק. הוא מתאר את הוט כ-״ילדי זין״, למגינת לבי העמוקה. חששותיי נפלו שם על אוזניים ערלות, כי לא בסמנטיקה התעניינתי (סמיכויות זה דבר בלתי צפוי, זאת יודעים כולנו). מה שהפריע לי הוא שאני בכלל לא תופס (אינטואיטיבית, כדובר) את המבנה ילד זין כסמיכות קלאסית ולכן לא חושב שצורת הריבוי הנכונה היא בריבוי הנסמך. למען האמת, עד אותו רגע בכלל לא יצא לי לחשוב על צורת הרבים של הביטוי הזה כי כאמור הוא לא ממש קורה הרבה. ואמנם, בעוד הדפים הראשונים של גיגול ״ילד זין״ (עם המרכאות) מעלה כמעט אך ורק תוצאות רלוונטיות של שם עצם ומאייך, ״ילדי זין״ נותן דברים לא רלוונטיים בעליל. גם אפשרויות הריבוי האחרות שחשבתי עליהן העלו חרס זין.

חיזוק קצת יותר תיאורטי לטענה שלי מצאתי ביידוע. אני די בטוח שתמיד יגידו ״הילד זין הזה״ ולא ״ילד הזין הזה״. מצד שני גם אומרים בימינו ״השמן זית״, אז זה לא מובהק.

אז פניתי לחשוב איך בכל זאת הייתי מרבה את הביטוי, והגעתי למסקנה שהכי טוב נשמע ילדים זין (ביידוע – הילדים זין). ״בוא׳נה, איזה ילדים זין אתם״. נחמד. כמו ״איזה קבוצות פח משחקות פה״. ״ראינו כמה סרטים לעניין״. ״יש בקפה הזה טוסטים לפנים״. ״אלה דווקא כיסאות סבבה״. צורת הריבוי הזו קיימת, הגם אם קשה לשים את האצבע על מה היא בדיוק עושה ואיך מוגדר כאן המאייך. מכירים רפרנסים? אולי חגית בורר?

[חנוכה שמח באיחור, קיוויתי שהכותרת עוד תהיה סבירה באקטואליותה ואני לא חושב שהצלחתי :(]

Read Full Post »

תדבר על זה כבר יא אללה שלך

בין ״בחזרה לעתיד״ 1 ל-2 חלפו ארבע שנים. כך גם בין מטריקס לרילודד. בין אינדיאנה ג׳ונס הראשון לשני חלפו שלוש. כנ״ל ליל המסכות (האלווין).  בין שני הראשונים של שר הטבעות רק שנה.

שליחות קטלנית והנוסע השמיני, על שבע שנות ההמתנה שנגזרו עליכם, הם הפרנצ׳ייזים היחידים מאלה שחשבתי עליהם שגרמו לכם ליותר ציפייה מאשר הפוסט הזה ממש, פוסט שממשיך את דרכו של האוונגארד שבאוונגארדים, פאר היצירה, הלוא הוא הפוסט ההוא מינואר 2011 שקעקע את כל מה שחשבתם על הפעלים בעתיד בגוף ראשון שנהגים עם יו״ד במקום אל״ף.

תקציר למי שלא יודע ללחוץ על לינק כוסאומו: ״אני ידבר״ במקום ״אני אדבר״ זה לא רק פונטיקה, כי הרי אומרים גם ״אני לא ידבר״ ו-״אני כבר ידבר״ (האזינו קצת בחלל הציבורי הקרוב למקום מגוריכם). אז מה עוד יש שם? יש שם את העובדה שבמשלב המדובר כבר לא משמיטים את כינוי הגוף. להגיד ״אדבר איתך מחר״ נשמע פלצני ולא בגלל האל״ף (השוו עם ״אני אדבר איתך מחר״). על כן, השפה, שרוצה לרזות ולהשיל מעליה נטיות לא הכרחיות, מיישרת את גוף ראשון עתיד עם גוף שלישי וחסל. גם ככה תמיד הוגים את הנושא. ולראיה, בעבר עדיין סבבה להגיד ״אמרתי לך אתמול״ ולכן אין ״אני אמר לך אתמול״.

אז מדוע כינסתי אתכם כאן שוב? לבשר על אסימון שנפל. שכבר שולשל בפוסט ההוא אבל לא באמת הפכתי בו. הזמן החמקמק הזה, ציווי. הכבשה השחורה של מערכת הפועל. מה הטרוניה העיקרית ששמעתם שקשורה אליו בשנים האחרונות? נכון, שצורות העתיד משתלטות עליו. ״תעבירי את המלח״, ״תתנו לי סיבה״, ״תגיד את זה תגיד את זה תגיד את זה כבר״, ״תראו את המטומטמים האלה שמחים על גול מפנדל כאילו המאזן שלהם עכשיו יותר טוב משל מכבי ב-2010״. ומה יש לי להגיד? מובן שהן משתלטות. הרי בציווי עדיין לא נהוג להגות את כינוי הגוף (שהוא תמיד בגוף שני). אפילו אי אפשר כל כך – זה נשמע כמו עתיד. מכאן שההבחנה בין זמן עתיד לציווי עדיין קיימת, היא פשוט השתנתה, והפכה למינימלית בדרכה – אותה הטיה לשניהם, אבל בעתיד חייבים לציין נושא ובציווי לא.

תופעת מקור אחת (חיוב נושא לפעלי עתיד), שתי השלכות נצפות (מעבר גוף ראשון להטית גוף שלישי בעתיד, איחוד הטיות גוף שני עם זו של ציווי), עקביות במשלב. אני חושב שלגיטימי לקרוא לזה תיאוריה.

Read Full Post »

הזויגמה התלת-שנתית

הו הזויגמה, מה התגעגענו אלייך.

תודה לאיתמר שפי, האיש שהתחיל את קבוצת הפייסבוק חולצה מטיילת בוואדי, קבוצת הקאלט שאפילו אוזכרה ברשימת 10 הקבוצות המומלצות של איזה כתב מכלכליסט או גלובס או משהו. איתמר זיהה עבורנו את הפתית החביב הבא, מהאתר גבה-המצח האהוב עליו ביותר:

הנה כי כן, למי שלא האמין למראה עיניו,

אבריל לאבין חושפת חבר חדש ופטמה.

מה נאמר ומה נגיד? שזו זויגמה (כתבנו עליהן כאן), כלומר מקרה בו מתחברים שני משלימים שהשילוב שלהם עם הרכיב המשותף הוא שונה. כאן יש זויגמה רכה יחסית, שכן שתי ההוראות של ״חושפת״ דומות הגם אם השניה פיזית והראשונה חצי-מטאפורית. גם תחבירית אין פה משחק – שני המחוברים הם צירופים שמניים.

ובכל זאת, בימים קשים אלה, הבה נעלוץ גם מההנאות הפשוטות בחיים. איתמר, אל תפסיק לקרוא פנאי פלוס למען יעלו חיוך על פנינו והמוראל הלאומי.

Read Full Post »

משפט ייחוד נושא, הוא ייחודי

פלאשבק לשיעורי לשון: משפט ייחוד הוא משפט שאחד ממרכיביו מועבר לתחילתו לצורך הדגשה ובמקומו המקורי במשפט מופיע תחתיו כינוי גוף. למשל, המשפט הרגיל "דני אכל את הבננה בעזרת מזלג" יכול להיהפך למשפט ייחוד מושא ישיר: "הבננה – דני אכל אותה בעזרת מזלג". או למשפט ייחוד מושא עקיף: "מזלג – דני אכל את הבננה בעזרתו". אפשר גם לגוון קצת עם הרכיב שמוציאים ועם הכינוי המחליף: "בעזרת מזלג – דני אכל את הבננה כך".

עקרונית יש גם חיה כזו משפט ייחוד נושא, אבל לא ברור איזו מטרה היא ממלאת. הרי גם כך בעברית הנושא מגיע בטבעיות בתחילת המשפט, אז אין באמת סיבה להעביר אותו להתחלה: "דני – הוא אכל את הבננה בעזרת מזלג". כאילו, למה. אולי באיזה הקשר שבו ממש ממש צריך להדגיש את זה שדווקא דני עשה את דבר-המה שאנחנו מדברים עליו, אבל אפילו אז עדיף להישאר עם המבנה המקורי ופשוט לשים את הדגש באינטונציה על דני.

לא זו אף זו, כשהוגים משפט ייחוד הוא יכול לבולבל בהרבה מקרים עם משפט שמני, שבו כינוי גוף משמש כאוגד. השוו בין "הבית הוא כתום" ובין "הבית – הוא כתום". יש פה ניואנס, אבל למה להטריד את השומע עם דו-המשמעות הדי-מיותרת מעיקרה הזו.

ובכן, להערכתי רובנו לא שומע הרבה משפטי ייחוד נושא בחייו. מיעוטנו, למרבה המזל הרע, צופה ב"גב האומה" (או בגלגולה הקודם "מצב האומה") מסיבות כאלה ואחרות. את ליאור שליין הוא מכיר בתור חברהּ לחיים של ח"כית שידועה בגישתה הלשונית הייחודית, אבל גם (אולי באופן בלתי מודע) בתור חריג לשוני לא קטן בעצמו.

ליאור שליין – הוא מאוד אוהב משפטי ייחוד נושא. להלן הדוגמאות שדגתי לי רק משתי התוכניות ששודר עד כה בהעונה השנייה של הגב. הדוגמאות – הן מוגשות כשירות לציבור:

תוכנית ראשונה, 5:43

תוכנית ראשונה, 13:58

חכו לזה

תוכנית שנייה, 18:06

תוכנית שנייה, 22:56

תוכנית שנייה, 25:36

תוכנית שנייה, 28:33

זהו. אין פואנטה. הדבר הזה – הוא ישב לי על הלב שנים ועכשיו סוף סוף ירד. עכשיו אפשר להתכונן בשקט להרצאה ולפוסטר של יום שני ביסקול (לא נרשמתם? בואו! זה בחינם וזה ברעננה, קרוב למרכז הזה שלכם).

Read Full Post »

יחד עם זאת

"דגש קל", למי שמחפש רפרנסים בכותרת לפוסט מלפני חמש שנים.

לפני מספר ימים האזנתי בקפידה לשביב מתוכניתו של ירון וילנסקי בגלי צה"ל, כמיטב מנהגי בכמה הדקות בחודש שאני נקלע בהן לנהיגה ללא נוסעים באמצע השבוע בין חמש לשש. רצה הגורל ובאותו שביב הופיעה חצי הדקה הזו (הלינק באתר גל"צ הוא זה, בלוקיישן 27:45, אבל אני לא יודע אם ההקלטות שלהן נשמרות לנצח. למען הסר ספק, אין כאן כוונה להפרת זכויות יוצרים ואם טעיתי אמחק הקובץ.):

אז כן, וילנסקי טועה בעיצור האחרון של שמו של מחנה הפליטים, אבל תיקונים לשגיאות בערבית זה איתמר. אותי מעניינים דבריה של כתבת חדשות החוץ, עפרי אשל:

דיברתי יחד עם כריס גאוס, הוא דובר אונר"א כאן בישראל,

אינסטינקט ראשון: "כן, אז שניכם ניהלתם ראיון יחד, אבל עם מי דיברתם?". אבל אז המשפט ממשיך ואני מבין ש-"יחד עם" פשוט החליף אצלה את מילת היחס "עם", אולי מתוך בלבול חולף. סך הכל נסלח, היתה שיחה ושניכם דיברתם. יחד. נגיד.

עוד זה מפרסר וזה בא:

הוא נמצא בקשר יחד עם אנשים בתוך המחנה

אינסטינקט ראשון: תאונת דרכים. כאן כבר יש פועל שלגמרי לגמרי מתאר את נושאו בלבד, איך אפשר להלאים אותו כך? "יחד עם" פשוט החליף את "עם" וזהו, משל היה "אפילו אם" של המאה ה-*21. אבל "אפילו אם" הוא ביטוי מסוים ודי קפוא עם סמנטיקה יחסית מצומצמת, ו-"יחד עם" כבר משמש בביטוי שכזה למעלה ממאה שנה, אם שואלים את האקדמיה – הלא הוא "יחד עם זאת" שבכותרת. כאן יש לפנינו כבר שימוש פורה (פרודוקטיבי) במילת יחס של הברה בודדה שצמחה לשלוש. אז רק נחליף פרטים ומיד נצלול לעומק.

מה מקור הבלבול שלי בדוגמה הראשונה, ולמה הוא פחות חמור בשנייה? ובכן. "יחד" מעובד אצלי כתואר הפועל. הלכנו יחד, גדלנו יחד, חיברנו חלקי ארנבת מפורקים בעזרת סלוטייפ משומש יחד. תפקידו במשפט כבד למדי: הוא יוצר לבדו צירוף שלם שמאייך (מתחייס ל-) פועל. "עם", כמו "בעזרת" במשפט המלבב שזה עתה הגיתי עבורכם, הוא מילת יחס שאינה עומדת בפני עצמה. כשבא אחריה צירוף שמני, הם יוצרים יחד צירוף יחס שיכול לתפקד, למשל, כמושא או תיאור של פועל: רבתי עם אחי, ערבבתי וודקה עם מיץ תפוזים**, הביזנטים תקפו עם שחר. ודאי שמתם לב שהפעלים בדוגמאות של "יחד" קיבלו צורת רבים, וכך אכן יאמרו המקורות, אבל אצלנו בעברית המתחדשת בהחלט יש מקום לצורה "יחד עם". אלא שהוראתה שונה, וזו ההוראה שפירשתי בהציטוט הראשון: צירוף עוד ישויות לנושאו של הפועל. למשל, צפיתי יחד עם אשתי בגמר אליפות הקרלינג לאומות (אל תשאלו). הצפיה עצמה היתה משותפת, שנינו נטלנו בה חלק זהה. אמנם ניתן היה לוותר על ה"יחד", וזה למעשה מקרה פרטי של "עם", אבל לדעתי נוסף פה ניואנס לא זניח.

הפועל "דיברתי" בהקשר שבו הגתה אותו אשל בציטוט הראשון התפרש מיד כפועל שמצריך בן-שיח. בן-שיח מקבל במשפט עם הפועל "דיברתי" תפקיד של מושא תחת מילת היחס "עם". לכן כששמעתי "דיברתי יחד עם", קודם כל הבנתי את הצירוף שבא לאחר מכן כמראיין עמית, ורק בהעדר צירוף נוסף נאלצתי לפסוע במשאול ולעבד את "יחד עם" כתחליף ל-"עם" הלא-שיתופי, מובן שלא הכרתי.

"נמצא בקשר יחד עם" כבר היה יותר קל: אין שום פרשנות מקבילה ל-"מראיין עמית" בפועל החבור "להימצא בקשר". אלא אם אשל טוענת שאותו גאוס (ה-"הוא" של נושא המשפט) מיזג את הכרתו עם אנשים בתוך המחנה. כאן הפרדיגמה שלי כבר התיישרה לחלוטין, כמו שאומרים בחבר'ה, ונאצלתי להכיל את התופעה לפיה המילה "עם" יכולה לשלש עצמה ללא שום התראה מוקדמת.

לפחות היא לא מחמשת את עצמה. כאילו מה, רבי עקיבא, באמת חמישים ומאתיים מכות?

המשך חג שמח לכולם!

Read Full Post »

אווירה של מלחמת סוף עולם שמאלה

ימי הבחירות מתרגשים עלינו, ולכן אכתוב היום על תופעה לשונית מתוך כתבה בנושא תקשורת ספורט מלפני כמעט חודש. מיודענו שלמה מן שיתף את קוראיו בהעין השביעית בנפלאות סיקור הליגות הנמוכות בכדורגל, והשחיל את המשפט הבא:

משטחי מהמורות ועשבים שוטים שעליהם מתקיימים משחקי הליגות הנמוכות של הפריפריה בעיירות ובכפרים, עם קהל מקומי וקנאי, ובפעמים רבות באווירה של מלחמת סוף עולם.

הממ. זוכרים עירוב ביטויים? למה שתזכרו, כבר שנים אני לא כותב פה על שום דבר זולת שלילה מיותרת (יש עוד בקנה אם תהיתם). היה לנו פה את מצוצים מאצבע מזוהמת, שזה יותר העשרת ביטוי מעירוב, ואת לשבור שיאים חדשים, שזה עירוב שיוצר בעיה סמנטית. גם המקרה שלפנינו טיפה שונה מהקלאסיקה, אם כי בפן אחר: תחבירי. הביטויים שהתערבו הם "מלחמת עולם" ו-"סוף עולם", שתי סמיכויות שבהן הסומך זהה ("עולם"). כתוצאה מכך באחד הביטויים נשבר הרצף. עירוב הביטויים הקלאסי משרשר את הצורות כך שכל ביטוי נשמר בשלמותו, ככתוב בשיר הילדים בעל הניחוח הגזעני (שם, שם; לחן עממי מדי):

ילד* קטן הלך לגן / איזה גן? גן חיות / אילו חיות? חיות טורפות / אילו טורפות? טורפות בן אדם / איזה בן אדם? בן אדם שמן / איזה שמן? שמן דובון / איזה דובון? בלע סבון / איזה סבון? סבון לרחצה / איזו רחצה? רחצה בים / איזה ים? ים המלח / איזה מלח? מלח לבישול / איזה בישול? בישול עוף / איזה עוף? עוף סוף / איזה סוף? סוף העולם / איזה עולם? עולם תחתון / איזה תחתון? תחתון שלך!

יש שם כמה חריגות, אבל הרעיון הכללי די ברור.

לפני שנשחרר אתכם, מילה על סמנטיקה: כפי שראינו, בדוגמא של "שיאים חדשים נשברו" יש בעיה עם הפירוש המילולי, ומאידך גיסא ב-"מצוצים מאצבע מזוהמת" התוספת דווקא מספקת את אפקט ההעצמה המבוקש. המקרה הנוכחי קרוב יותר לצד האצבע של הסקאלה, אבל היה כאן מעקף מעניין: "מלחמת עולם" יושבת לנו עמוק בתרבות ואנחנו יודעים פחות או יותר למה משווים משחק כדורגל בליגה נמוכה כשמדברים עליה. "מלחמת סוף עולם" יכולה להתפרש, נניח כמלחמה שגורמת לסוף העולם או שמתרחש בתקופה אפוקליפטית, סטייל גוג ומגוג. אין לנו מושג איך מלחמה כזו תיראה (זו שאחריה תתנהל במקלות ובאבנים. לפי אותו הגיון גם הראשונה היתה אמורה להיות ככה והיא לא היתה, אבל לא משנה) אבל כנראה שהיא תהיה גרועה יותר מסתם מלחמת עולם. אז יש העצמה, אבל לא בסקאלה הרגילה: "סוף עולם" איננו עולם (ואצבע מזוהמת היא כן אצבע), אבל "מלחמת סוף עולם" בהחלט תיחשב למלחמת עולם.

יאללה שובו לעיסוקיכם. אחלה יום בחוץ.

---

* לא באמת "ילד".

Read Full Post »

איך שלא תחלק את זה

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא (אנחנו צריכים כבר קטגוריה כזאת): באחד באוקטובר דהשנה פרסמה ח"כ איילת שקד פוסט בספר פרצופה ובו תגובה קריפטית קלות לצילומסך של כותרת וכותרת משנה מאתר חדשות זה או אחר:

תגובתה מהדהדת את זו שהגה ראש הממשלה בנימין נתניהו כתגובה למשפט מתוך נאום של ג'מאל זחאלקה בנאום בכנסת לפני למעלה משנה.

אבל מה, כאילו מה… מה? מה. מהההה

מה

הבה ננסה ללכת לקראת כבוד הח"כית, עד שנמצא הגיון בהצעת הניתוח התחבירי שלה. מקווה שלא נצטרך להגיע לדילוגי אותיות.

1. נסיון ראשון: שקד מדברת על כותרת העל והכותרת. אבל נראה לי ש"המנהיגים נפגשו" היא לא בדיוק טענה שיש טעם או פאתוס בסתירתה.
2. נסיון שני: שקד מחלקת את חלקי הציטוט שבגוף הכותרת. אבל יש כאן רק רכיב טענתי אחד – "אני מחויב לחזון שתי מדינות לשני עמים". ואולי הוא באמת לא נכון, ושקד קוראת לרה"מ שקרן, ואז מה החלק שלא יהיה?
3. נסיון שלישי: רק הצירוף השמני שבתוך החזון שמוזכר בציטוט הוא מעניינה. "שתי מדינות" לא נכון, ו"שני עמים" לא יהיה? מפחיד, אבל הראשון לא ממש מצלצל הגיוני. הרי מדובר בחזון, מה "לא נכון" בו.
4. למה אני ממשיך למנות נסיונות, לא בשביל זה יש מספור ברשימה הזאת כאילו וואלה יופי עד שוורדפרס נותנים לי חיים קלים במשהו אני צריך גם לשכפל להם את הסכעמה: החלק הראשון הוא הכותרת – ביבי ביבי שקרן שקרן – והחלק השני הוא, אמ, כל כותרת המשנה? חלק מכותרת המשנה? הצדדים לא ינצלו את ההזדמנויות החדשות במזה"ת?
5. למעשה כשחושבים על זה העניין עם ההזדמנויות הוא החלק היחיד בכל הבלגן הזה שסביר להגיד עליו "לא יהיה" – גם הציטוט של אובמה בסוף כותרת המשנה הוא עובדתי ולא מרמז פני באות (ולמה הגרעין האיראני לא במרכז סדר העדיפויות, הא?).
6. אה הא, אז אולי הסטטוס מתייחס למשלים של המובאה השגויה "הצהיר נתניהו הצהיר"? החלק הראשון הוא "[נתניהו] מחוייב לשלום עם הפלסטינים", והחלק השני הוא "על הצדדים לנצל את ההזדמנויות החדשות במזה"ת" (ומתוכו יש לחלץ את הנושא הפסוקי מרומז-הנושא "הצדדים ינצלו את ההזדמנויות החדשות במזה"ת"). קריפטי כבר אמרנו?
7. אם כך, כברת דרך עשינו עד למסקנה הזו, אבל אני הלילה אישן בשקט. ועכשיו יש לנו סעיף על כל חלון דפדפן פתוח בהאייפון של ח"כ שקד. ועל כל מין שנתברכה בו ארצנו. ונאמר אמן.

Read Full Post »

אף מנהרה אינה זניחה מכדי (לא) לנטרל אותה

אורה פלד נקש ספק-שואלת-ספק-מלשינה בקו החם של טוויטר: "יואל מרקוס נופל בפח השלילה הכפולה?". כך כתב מרקוס כשנכנסו לטהר ויצאנו מטוהרים (ההדגשה שלי):

2. כל אימת שאנו מצויים בעימות צבאי, נוצרת אותה בעיה: אנו יודעים איך מתחילים, אך לא יודעים איך יוצאים. או שיוצאים מוקדם מדי ולטווח קצר מדי. דבר אחד צריך להיות ברור הפעם. א': לא יוצאים מעזה בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות. ב': צריך לפעול למען פירוז עזה מטילים. יש נטייה לשכוח שעזה אינה ישות עצמאית, אלא מפלגה־תנועת טרור בשם חמאס, שהשתלטה על חלק מהטריטוריה הפלסטינית. האם מישהו מעלה בדעתו, שאופוזיציה כלשהי, בצרפת למשל, היתה תופסת טרירטוריה מסוימת ומשליכה את שוטרי הרפובליקה מהגגות ומשתלטת כך על חלק מהמדינה?

אורה מתכוונת לתופעה המתסכלת שבה מרוב שלילות לא רואים את היער. לתופעה הזו אפשר לקרוא שלילה כפולה או שלילה שגויה והיא תועדה יפה על ידי עמיתיי לבליגה (במיוחד פינטר) שתיעדו יותר שלילות כפולות מאשר יש לנו מלחמות בעזה.

שלילות רבות ומרובות מתקילות את מרקוס בפיסקה הזו, משל היו שאלות על המצב שמופנות לראש הממשלה במסיבת עיתונאים דמיונית. ובכן. למה התכוון המשורר? טוב, ברור למה הוא התכוון: שהתנאי ליציאה מעזה הוא כזה — אין יותר מנהרות. טיהרנו את כולן. אבל האם זה באמת מה שמרקוס כתב? בואו נבדוק. העניין מסובך במיוחד משום שיש כאן שתי פסוקיות: זו שמתארת מה שאנחנו יודעים, וזו שמתארת את מה שקרה בשטח.

יוצאים כשיודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים מעזה אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.
יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים בלי לוודא שהמנהרות מנוטרלות.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.

אבל עכשיו, חזיז ורעם, צצה לה שלילה בפסוקית המשועבדת.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות לא נוטרלו כולן.

כמעט! אבל שלילה אחת מיותרת הביאה למשמעות הפוכה. לא נורא, ננסה שוב בשנה הבאה.

[ת' לאורה]

Read Full Post »

סקירת סקירת עיתונות: אורן פרסיקו צודק בהגדרת פסוקית משועבדת | טועה בזיהוי גוף דקדוקי

אורן פרסיקו החליט לפנק היום את קוראי סקירת העיתונות של "העין השביעית" בניתוחים לשוניים של כתבת השער במגזין "ממון". להלן הערותיי (ההדגשות למיניהן הן שלי):

הציטוט הדרמטי מתפרסם על רקע תצלום נאה של גינדי [אילן ספרא] עומד בביתו שבסביון. "אחרי 24 שעות בכלא, בעלי גינדי-השקעות, החשוד במתן שוחד, מדבר", נכתב בכותרת המשנה לראשית. כך, בפסוקית לוואי משועבדת שבכותרת המשנה, לומדים קוראי "ידיעות אחרונות" כי גינדי חשוד במתן שוחד.

יפה. הצירוף "החשוד במתן שוחד" אכן מתפקד כלוואי של הנושא במשפט, "בעלי גינדי השקעות", והוא אכן פסוקית משועבדת. מצד אחד זה מעודד לקראת הבאות, מצד שני הרי כתבתי פוסט. אז מה יש לנו בפסקה הקודמת?

כותרת "ממון" היא ציטוט מפי מנור גינדי, המדבר על עצמו בגוף שלישי: "אני, מנור גינדי, עם אזיקים בידיים וברגליים, כל הלילה במעצר".

הממ. קשה להחליט אם הציטוט של גינדי כאן הוא בכלל משפט שלם, או רק רצף צירופים. אני נוטה לנתחו כמשפט שהושמט ממנו הפועל המרכזי – "נמצא"/"יושב"/"נתון" לפני המילה "כל". כך או כך, אמנם אין כאן שום מילה שתעזור לנו למצוא התאם לגוף הדקדוקי של נושא המשפט (אם יש כאן משפט, כאמור), אבל נניח והפועל המרכזי שהצעתי היה בעבר – האם אתם מרגישים שהיה צריך להיות שם "ישב" או "ישבתי"? די ברור ש-"ישבתי". גינדי מדבר על עצמו בגוף ראשון, והקטע בו אמר את שמו מהווה בסך הכל תמורה. אין יסוד לטענה לפיה הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי.

טוב אורן. 1/2 זה יותר טוב מההישגים הטיפוסיים של עיתונאים באבחנות לשוניות (*שיעול*סביל*שיעול*).

Read Full Post »

טקסט כתבו דנים

שלום, נעים מאוד, אנחנו "דגש קל", בלוג בלשנות בעברית וזה. לונג טיים נו פוסט.

אומרים שהכי טוב לשבור את הקרח עם מכתב למערכת מעידוק, ומי אני שאלך נגד המלצות אמורפיות שהרגע המצאתי. ובכן, עידוק דנן הביע תמיהה (לפני ארבעה חודשים. התיישנותיישן) על המשפט הבא בקומוניקט שהגיע לידיו:

כ-450 צילומים העלו מאות דיפלומטים דרך ממשק מיוחד שתוכנת במיוחד לצורך התערוכה באתר מועדון הדיפלומטים הישראלי.

זה מוזר זה זה. התבוננות מעמיקה יותר מראה שכל המסר מלא במשפטים פשוטים מהצורה מושא-נשוא-נושא, מה קוראים בעגה המקצועית OVS:

את הפרוייקט המיוחד הזה, יזם וביצע מועדון הדיפלומטים הישראלי, (…)

(יובל, תתעלם מהפסיק המיותר. אתה קורא את הפלוג כבר כמעט שנה, אתה אמור להיות מחוסן. לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף)

את 50 הצילומים הנבחרים בחרה ועדה מקצועית בת 10 שופטים (…)

(בלי מושא, כאלה יש הרבה בימינו): הצטרפו לפרויקט משרד התיירות ולשכת העיתונות הממשלתית (…)

והאמת שזהו. אבל זו הודעה נורא קצרה, ושלושה-ארבעה משפטים כאלה בהחלט מעידים על מאפיין של הכותב/ת. מה שמעלה היפותזה לפיה מדובר במישהו שאינו דובר עברית כשפת אם. האם נוכל לברר איזו שפה כן?

אז חשבתי על עברית מקראית, בגלל הדוגמה המפורסמת אבנים שחקו מים, אותו פסוק מאיוב שמתכוון לכך שמים שוחקים אבנים (בסופו של דבר, עם כוח רצון והתמדה וכו' וכו') ולא שהאבנים שוחקות את המים (שזה וט"פ רציני).

מפאת חוסר-סבירות מה של התיאוריה הזאת חיפשתי שפה אחרת. היו כמה רמזים בסביבות ההודעה ששלח עידוק לכך שדנמרק בעניינים פה (תמונה שהמילה דנמרק מופיעה בשמה), ואכן דנית היא שפה בה נהוג להשתמש לעתים ב-OVS כדי להעביר מסר (מקור: ערך הויקיפדיה על OVS! מי היה מאמין). אז אולי זה המקור. מצד שני, המייל נשלח ע"י חברת יחסי ציבור שנראית ישראלית לגמרי. אז קשה להחליט.

Read Full Post »