שנת 2017 נחתמה והאגודה האמריקנית לבלשנות (ה-LSA) בחרה כמו בכל שנה את המאמר הטוב ביותר שהתפרסם בכתב העת שלה, Language. זו הזדמנות להיזכר בכך שבשנה שעברה הבחירה היתה קלה במיוחד: מאמרם של ג'ון ריקפורד ושריז קינג על דעה קדומה וגזענות ביחס התקשורתי והמשפטי לרייצ'ל ז'נטל, העדה המרכזית במה שמכונה משפט טרייבון מרטין (אבל למעשה היה מדינת פלורידה נגד ג'ורג' צימרמן). המשפט עצמו, אם יש צורך להזכיר, נגע לאירוע ב-2012 שבו ג'ורג' צימרמן (לבן-היספני) ירה בצעיר שחור לא-חמוש, טרייבון מרטין, באחד האירועים הזכורים יותר מקרב אירועי הירי של השנים האחרונות נגד שחורים בארה"ב.
המאמר עצמו הוא מופת של עבודה סוציובלשנית: הוא משלב תיאור מדעי מדויק עם היבטים חברתיים ומשפטיים, מנסה לא לשפוט את מי שלא זכה לחינוך בלשני מעמיק אבל שופך קיתונות של ביקורת כשמגיע. והמאמר חשוב. אני מביא כאן את עיקרי המאמר שמבוסס על נאומו של ריקפורד בכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לבלשנות לפני שנתיים. את הנאום עצמו אפשר לראות (באיכות בינונית) כאן ואפשר גם לקרוא רשומה באנגלית שמביאה את קיצור העניינים כאן. בסוף אני חוזר בקצרה להעלות כמה שאלות לגבי תרחישים דומים בארץ, ואשמח לתגובות בעניין.
להגים בבית המשפט
הרעיון המרכזי שחוזר במאמר הוא שאף אחד לא התייחס לז'נטל ברצינות (במיוחד לא חבר המושבעים) בגלל שהם סלדו מהצורה שהיא מדברת: היא דוברת את הלהג העיקרי בו מדברת הקהילה השחורה בארה"ב, African American Vernacular English, דהיינו הניב האנגלי של אפריקנים אמריקנים או בקיצור AAVE. אבל את המאמר ריקפורד וקינג פותחים דווקא עם כמה דוגמאות מהיחס למיעוטים דוברי אנגלית בתיקים שהתנהלו במדינות אחרות, כולל עדים אבוריג'ינים באוסטרליה ועדים מרקע ג'מייקני בבריטניה. למשל, במקרה אחד הצורה שבה עד אמר את המילה ground 'קרקע' נשמעה לקלדן בתור gun 'רובה'. חשוב להזכיר כאן שאמנם מערכת המשפט בארה"ב מכבדת שפות שונות ומתעלמת מ"להגים" כמו AAVE, אבל אנחנו יודעים שההבדל בין שפה ודיאלקט הוא מלאכותי-פוליטי: שפה היא פשוט דיאלקט עם מספיק כוח כדי להיחשב לדרך "הנכונה" שבה מדברים.
האנקדוטות מעניינות ומבהירות את הנקודה אבל חשוב לציין אלה רק המקרים שהתגלגלו לספרות המקצועית. קל לנחש שמקרים רבים נוספים לעולם לא זכו לחשיפה הראויה להם. עוד נקודה מעניינת שמגיעה בסוף סעיף 2 של המאמר היא שהממשל האמריקני גייס מתורגמני AAVE במסגרת מבצע אכיפת סמים בדרום-מזרח ארה"ב ב-2010, אבל לא ממהר לגייס מתורגמנים עבור נאשמים בבית המשפט. בהקשר הזה המאמר מצטט את הסוציובלשן וולט וולפרם, שמזכיר כי האחריות לתקשורת ברורה נופלת איכשהו תמיד על המיעוט הלשוני/חברתי/פוליטי.
עדותה של ז'נטל
נחזור למשפט עצמו. תוכן העדות של ז'נטל מוכר לנו בינתיים ועיקרי הדברים מצביעים על אשמתו של צימרמן (לכאורה, בטח לכאורה): מרטין רץ הרחק מצימרמן ולא לכיוונו; הוא לא היה חמוש; הוא פחד ולא ידע למה עוקבים אחריו. מה שעוד מוכר, למרבה הצער, הוא התגובה הציבורית הארסית לעדות שלה. לא לתוכן, כמובן, אלא לצורה שבה היא דיברה. מבין כל העלבונות שהוטחו בז'נטל, הבולטים ביותר בהקשר הנוכחי הם אלה שקראו לה אידיוטית אשפתות גמגמנית. מה שעולה מהתגובות האלה, ונמצא באופן מפורש בכמה מהן, הוא שז'נטל כביכול מדברת אנגלית "שבורה": היא עושה "טעויות", היא "שוגה" שוב ושוב. הטיפול של ריקפורד וקינג בעניין הזה הוא טיפוסי עד כדי שיעמום עבור כל מי שלמד קורס בבלשנות: הם יושבים ומנתחים את הפונולוגיה, המורפולוגיה, התחביר והלקסיקון של ז'נטל במהלך העדות שלה (סעיף 3 במאמר). הם מסתמכים על ספרות מקצועית בת עשורים, מודדים תנועות והברות, מסרטטים גרפים ומנתחים את הפעלים והלוואים, בדיוק כמו שבלשנים עושים עם כל שפה אחרת. הדוגמאות רבות ולא אחזור עליהן כאן. התוצאה היא מערכת חוקים מורכבת למדי אבל עקבית להפליא, בדיוק כמו שמערכת השורשים והבניינים בעברית או מערכת פעלי העזר והזמנים באנגלית עקביות עד כדי שעמום. כמו שהמחברים מציינים לאורך המאמר, זו מסקנה מובנת מאליה עבור בלשנים אבל לא בהכרח עבור הציבור הרחב.
הקטע בעדות שבאמת העביר את חבר המושבעים על דעתו הוא כשז'נטל ציטטה את מרטין, שבתורו התייחס לצימרמן בתור nigga ו-creepy-ass cracka. אל מול הזעזוע הקדוש של חבר המושבעים הלבן, המחברים מסבירים בנינוחות שהמילה הראשונה כבר מזמן תועדה ככינוי לכל גבר שהוא, בלי קשר לגזע או צבע עור, ושז'נטל עצמה הסבירה את השימוש הזה באופן מפורש. הצירוף השני גם לא הרעיד את אמות הסיפים הבלשניות: creepy, משום שמרטין פחד. הסיומת ass משמשת להדגשה, ורבות נכתב בשנים האחרונות על התחביר שלה. ולבסוף cracka, אכן בתור מילת גנאי ללבנים. השילוב ביניהן גרם למצב פרדוקסלי שבו גזענות יוחסה למרטין, ולא למי שרדף אחריו וירה בו.
בסעיף 4 של המאמר מתועדות שלל דרכים שבהן חבר המושבעים התעלם מעדותה של ז'נטל או התייאש מלנסות ולהבין אותה. ההקשר המדעי המובא כאן הוא מחקרים על אי-יכולתם של אמריקנים לבנים להבין AAVE, נושא שתועד וכומת ממספר היבטים. כדי לחתום את החלק הזה, המאמר מזכיר את הספרות המקצועית שמדברת על דעות קדומות אותן אנחנו מבססים כלפי מיעוטים על סמך המבטא או הלהג שלהם, כש'אנחנו' כאן מתייחס הן למורים לבנים בבתי ספר בארה"ב והן לאנשי הנמבה והקלבארי בניז'ר.
סיכום
בשלב זה של הדיון ברור למדי שעדותה של ז'נטל לא נלקחה ברצינות. אם הייתה נלקחת ברצינות, אולי גזר הדין היה שונה בתכלית (צימרמן זוכה). בעמודים האחרונים של המאמר מנסים ריקפורד וקינג לבודד מספר המלצות להמשך. בין היתר הם חוזרים לטענה הפסולה לפי ז'נטל היא אנאלפבתית ומציבים אותה בהקשר של מחקרים רבים על הדרך הטובה ביותר ללמד מיעוטים ואכלוסיות נחלשות (גירסת בזק: אין שום מניעה ללמד מיעוטים בשפה שלהם או בלהג שלהם, ודווקא יש בזה מספר יתרונות). כמו כן, הם מעודדים את הקהילה הבלשנית עצמה לגלות יותר אחריות כלפי שפות מיעוטים וכיצד הן נתפסות (או במילים אחרות, stay woke).
שאלה אחת שעלתה אצלי לקראת סיום נוגעת לגבי המצב בארץ, וכאן אני מודה שאני לא מכיר את הספרות בנושא. אם נאשמת או עדה בבית המשפט אומרת "שני שקל" או "לשים סוודר", האם סביר יותר שנתייחס אליה בזלזול? או לגבי מבטא: אני יכול לשער שהגייה מזרחית עשוייה להיתפס כיוקרתית פחות מהגייה אשכנזית, אבל מצד שני אנחנו גם יודעים שהגייה מזרחית נתפסת פעמים רבות כאותנטית יותר. ומה לגבי נאשמים ערבים ורוסים שהעברית שלהם אמנם ילידית אבל עם מבטא? וכמובן, המצב ודאי גרוע יותר בקרב נאשמים שעברית אינה שפת האם שלהם ועושים טעויות של ממש, כאלה שנובעות מאי-שליטה בשפה. אנחנו הרי יודעים שאפילו שפות שחיו בקרבנו במשך מאות שנית, כמו ערבית, נתפשות היום כשיקוץ. אתפלא אם המרכיבים האלה לא גורמים לעיוות הדין.
מחכים מאוד.
לגבי הנקודה האחרונה, אין בארץ לדעתי דיאלקטים או לפחות כאלו שישמעו זרים לדוברי עברית. אולי יחשבו כמוטעים או ילדותיים אבל כן יהיו מובנים.
אני צודק?
הנה נושא למחקר דומה אך שונה: ארמית או פסדו־ארמית בשפת בעברית של בתי המשפט.