זוכרים שהיתה מגפת קורונה? דגש קל, כאן בשביל לעורר מחדש את תחושת הכיף.
לאורך המגפה ליווה אותנו הביטוי המיופמז-משהו ״חולה מאומת.ת״, שהתקצר ברבות הימים לפשוט ״מאומת.ת״. לכאורה, לפי התפיסה האפיסטמית שלי לפחות, מה שקורה זה דבר כזה: בת אנוש חושדת מסיבה כלשהי שהיא נשאית של נגיף הקוביד-י״ט, ואם נמצאה חיובית בבדיקה מהזן החביב עליה מצבה משתנה והחשד אומת. מעתה ואילך היא חולה/נשאית מאומתת.
אלא שאתםן קוראותים כרגע פוסט בבלוג הבלשנות המוביל בישראל דגש קל, ולכן נהיר לכןם שמשהו חרג מהתפיסה האפיסטמית שלי. ואמנם, שופופו את הפסקה להלן בהכתבה מתוך מעריב מספטמבר 2020 (לא, לא כאן נתקלתי בזה במקור, אלא ״איפשהו״ ומזמן כבר שכחתי איפה):
ואם ביום שישי נודע לי?
אלדד שביט מצוטט כאומר ״ביום חמישי לא ידעתי שאני מאומת״. בעיניי משפט כזה לא ייתכן, כי אם ביום חמישי הוא לא ידע אזי ביום חמישי הוא לא היה מאומת (יש כאן אולי פתח להתפלספות במקרה שבחמישי הבדיקה כבר התבצעה ואולי איזשהו גורם בשרשרת הטיפול בדגימה המזוהמת כבר ידע את העניין וסתם לא הודיע לחולה עצמו עדיין, אבל נניח לה כי גם מאנשים שטרם נבדקו בתאריך המוזכר כבר שמעתי את זה). מה שקרה כאן די ברור וכבר נתקלנו בו רבות – הסמנטיקה הבסיסית של השורש א-מ-ת נגזלה מהמילה ״מאומת.ת״, שקיבלה חיים משלה כפחות-או-יותר מילה נרדפת ל״נשא.ית״. לא סטטוס הידע שלנו אודות הנגיף הוא החשוב כאן, אלא עצם הימצאותו בגופנו.
ונשאיר את קוראינו עם הציטוט הלא-בלתי-קשור-לחלוטין של מוסא אלפרון משלהי שנות ה-90: ״כבר 12 שנה שאין לי עבר פלילי״.
עושה רושם שקהילת דוברי העברית במדינת ישראל החליטה מתישהו בחודשים האחרונים, או בשנה האחרונה, לעבור מהמודל הלא-אנגלי של הגיית שנים כאילו הן מספר מונה (אלפיים [ו]תשע-עשרה) אל המודל הכן-אנגלי של פיצולן לשני מספרים בני שתי ספרות (עשרים עשרים ואחת). התיעוד שלי הוא אנקדוטלי, כי וואלה אף אחד.ת לא כותב.ת את שמה של השנה כהגייתה. בשביל זה יש לנו ספרוֹת.
לא שיש פה בעיה, כן? שתי הצורות מובנות וחד-משמעיות. אנחנו רגילים לחלוקות מוזרות במספרי מיקוד (תשעים מאתיים ועשר) וטלפון (מגדילים לעשות גלגלצ עם "תשעת אלפים ואז שתיים"), שבהם שרירותיות המספר גבוהה מאוד, ולא יהיה מופרך לטעון שמרגע שהתקבענו על מאה גם הספרות הראשונות של השנה הן די חסרות שימוש כיצורים מתמטיים.
ובכל זאת, מה גרר שינוי כה משמעותי בקטגוריה כה מהותית בשפה? זה לא שקודם לא היינו חשופים לניינטין-ניינטי-ניין, וזה לא שיש פתאום איזה יתרון הגייתי שלא היה קודם (ב"עשרים" יש הברה פחות מב"אלפיים" בספירה נדיבה, פחות חסכוני מ"תשע-עשרה" לעומת "אלף תשע-מאות"). הנחת העבודה שלי כרגע, ואשמח לשמוע תיאוריות מוצלחות יותר, היא שהמעבר לשנת אלפיים טרף את הקלפים (כולל באנגלית) עם עשור ראשון מאוד נטול סטנדרט (אנחנו עדיין לא סגורים.ות על איך לקרוא לעשור הארור ההוא, אם כי אני אישית מחבב את אפסטיז של עידוק), ואחרי ששקע קצת האבק, ועם בוסט קטן מאולימפיאדת טוקיו (היה שם איזה קטע חוקי לגבי השנה בשם, ומשם קצרה הדרך להאחדת-יתר), נכנענו כאומה לפורמט האנגלי (סוגריים). אני גם די בטוח שעוד לא יצא לי לשמוע הגייה של שנה שקדמה ל-2000 (או אפילו ל-2020?) בצורה הזאת, כך שיש כאן איזה איבון לקסיקלי, שכבה גיאולוגית מקובעת, ולא רפורמה רטרואקטיבית.
שלום! אנחנו "דגש קל", בלוג העוסק בענייני שפה. מאז ינואר 2020 לא יצא לנו לפרסם רשומה, ומאז מרס 2020 *מחווה בנפנופי ידיים סביב*, אך עתה בשלה העת והגיע השיימינג העצמי עד נפש, לכן אוריד מעל לבי את שהיה לי לכתוב כבר בראשית תקופת המגפה ואולי ייפרץ הסכר להמשך פוסטיאדה כימינו כקדם.
התופעה הסוג-של-לשונית הראשונה שהטרידה אותי ברמת פוסט-לדגש היתה קלישאה שהחלה לפשות, מעין סנובון או תבנית או אלוהים יודע מה, מהצורה X בימי קורונה. בא לי להגיד שהמופעים הראשונים השמו במקום המשתנה את המילה "אהבה", כי זו הווריאציה הברורה ביותר על הספר "אהבה בימי כולרה" למארקס, אבל קשה לבדוק דבר כזה.
אני כן יודע שהתבנית התפשטה בקצב מסחרר: כבר באפריל 2020 הסתובב סרט בזה השם. מאידך גיסא, נראה שהיא נמאסה די מהר. לפי התרשים להלן, הנוגע לגרסה העברית שלה, העם בציון התעשת תוך כחודשיים.
גוגל טרנדז של הדו-תמנית "בימי קורונה"
מעניין אותי לדעת אם החצי-קירבה הפונטית של המילה קורונה לכולרה שיחקה פה תפקיד. האם היינו חוטפים גל של "הוראה בימי סארס"? "השקעות בימי אבולה"? "וולנס בימי צהבת נגיפית"? יש דרך מדעית אמינה לבדוק, אבל בואו נוותר עליה בשלב זה.
הערה מנהלתית: אם עוד יש לנו קוראים, אפשר להגיב עם הצעת נושאים לפוסטים בימי פוסט-קורונה, לשלוח בהמייל, להתנדב לרשומת אורח, וככל הימינו-כקדמים כקדם.
חובבי השפה שביניכם (אל תדאגו, שונאי שפה שקוראים "דגש קל", גם אליכם נגיע מתישהו) כנראה כבר נתקלו ביצור הגרפי המרהיב שנקרא מפת ניבים, יעני דיאלקט מאפס. יושבים אנשי מקצוע, לקסיקוגרפים או סוציובלשנים או גם וגם, ומתכננים ומפיצים שאלונים לארבע כנפות המדינה דוברת-האנגלית שהם גרים בה, ולפעמים אפילו מכתתים רגליים עם שאלונים ברחבי המדינה דנן, ובהם דוברי אנגלית נשאלים איך הם קוראים לצ'ופצ'יק-של-קומקום כזה או אחר. הדוגמה הקלאסית שלרוב נותנים היא כינויים של משקאות מוגזים ממותקים ברחבי 48 המדינות ה"תחתונות" של ארה"ב:
אני גר באטלנטה. כאן אם את.ה לא קורא.ת לזה coke זה שנתיים מאסר.
נו, לא מרהיב? כנסו לגוגלתמונות ויאללה שעות של הנאה.
בטח שמתם לב לאיזשהו מוטיב חוזר בדף התוצאות. כמו שרמזתי לעיל, הדברים האלה זמינים כמעט אך ורק עבור ניבים של אנגלית, ובפרט של ארצות הברית של אמריקה. אבל אני דובר עברית מבטן ומלידה. גם אני רוצה מפות ניבים! של ישראל! גם לנו יש הבדלים גיאוגרפיים ולא עדתיים בין מילים! אני חושב! משהו עם מ-א-תיים! נכון? !
מה רבה שמחתי ומה געש לבבי כשבקבוצת הפייסוש הדי-סיוט בכללי "כל התשובות נכונות" (היא סגורה אז אין טעם לקשר בשלב זה) קיים הגולש אורן מנדלבאום סקר ניבים הלכה למעשה? ולא זו אף זו, קיבל גם הרבה תשובות לרבות מקומות מוצא של העונים! עטתי כמוצא שלל רב, בין היתר מסיבה אישית.
השאלה, עבור מי שלא נמצא בקבוצה או לא נכנס לקישורים המפוקפקים שלי, נוסחה כדלהלן:
אתם בכיתה ג' ויש לכם יותר מדי מהקלפים/ פוגים/ גוגואים שאתם אוספים והחלטתם לחלק אותם לכל הכיתה. איך אתם קוראים לפעולה של החלוקה? איך היא מתבצעת?
עכשיו, אני לא יודע כמה מחוג קוראינו מתחברים לסיטואציה. לי זה הציף זכרונות מתוקים של מיאוס מאיזה אוסף קלפים, זריקת כל האלמנטים באוויר, ואיזושהי אווירת הכרת תודה כללית מהחברה הסובבת אותי בימים הקרובים; ושל האושר של להיקלע קרוב לאספן אחד שנמאס לו מפוגים ולקבל כך כמה מפוגיו היותר משובחים. עם כל זאת, הוצפתי גם בתחושת הגאווה/עלבון הניבי שנשאתי על גבי, עוד בילדותי. אצל אחותי הגדולה, המילים שנהגו לצעוק בעת מעשה חלוקת העושר מחדש היו "עופי-עופי". עם זאת, בעיתוני הזוהמה של הילדות כמו כולנו (אמרנו או לא אמרנו מפוקפקים) ומעריב לנוער טענו בתוקף שיש שתי וריאציות ניביות: "שאשא" ו-"קולולוש". ואלה עיצבו את תודעת המעגל החברתי שלי עד כדי כך, שמשלב מסוים נותרתי היחיד שאומר "עופי-עופי". ברבות השנים לא מצאתי עדות למונח הזה מחוץ לגבולות שכונות הכרמל בחיפה.
ואז הגיע השאלון. דבר כזה הוא בדיוק ההזדמנות שלי ללמוד איך עושים מפות דיאלקט יפות! אספתי הנתונים הגולמיים לאקסל והתחלתי לברר. למרבה הצער, ניסיונותיי למצוא חבילת קוד נוחה שלוקחת מפה ונתוני דוברים והופכת אותה לכתמים היפים האלה עלו בתוהו (נוחה אומרים לכם, בייסמאפ). אפילו את הנוסחאות להפיכת מידע גיאוגרפי לא מדויק במיוחד (רמת עיר או לפעמים אזור) ולא רב במיוחד (כמה עשרות נתנו מקום בכלל) למפה מהסוג הזה לא מצאתי, וממשקי המפות שכן הצלחתי למצוא היו מסורבלים למדי. בצר לי, פניתי לגוגל-המפות-שלי ושם בניתי מפה פשוטה מנקודות ופוליגונים בממשק גרפי. אז הרבה מהגבולות כאן הם די סתם. אבל יש ממצאים מעניינים, כמו כמה מובלעות שלא הכרתי:
אז כצפוי, שאשא (בכחול) אכן מקובל על רוב יושבי הארץ. קולולוש (אדום-חום) הוא בחירתם של הירושלמים ושל דרום-מזרח השרון; אבל יש לשניהם וריאציות! בבקעת הירדן אומרים שושה. באזור ראשל"צ מתעקשים על קולולושה. בנהריה יש גיללושה.
בחיפה מכורתי לא פחות משלושה (!) עונים טענו לעופי-עופי, אך אכן היו עדויות גם לשאשא. לא זו אף זו, מישהו אמר שם מכירה פומבית בתשובה שאני לא בטוח ברצינותה. בכרמיאל וקריית-שמונה פינקו עם שתי צורות יחידאיות מעניינות – מי שתופס תופס (אני מניח כיחידה פרוזודית בודדת) והללויה.
אבל עכשיו שימו לב לאזור גוש דן.
קודם כל, היחידים שהצהירו על עצמם כתל-אביביים אמרו בכלל דברים יחידאיים – כרוזים וכפרות. אבל אולי מי שמתל אביב לא טורח להצהיר על כך (שהרי זה ברווווור) ובעצם גם שם הכל זה שאשה. חוץ מזה יש באזור שורק את חטיפקס (מה), אבל שני ניבים עיקשים במיוחד ביססו את מעמדם עם הרבה עונים: רחובות (כן באמת יש שם כמה תופעות מקומיות) עם אוריה, ורמת-גן עד שיפולי כפר-סבא עם פולו.
אז שלא יעבדו עליכם, יש ניבים אזוריים בישראל! ואם למישהו מתחשק כן למצוא דרך נוחה לעשות מפה כמו אצל המקצוענים, דברו עמי ואחלוק את המידע הגולמי שאספתי מהפוסט.
צחוקו האפל של הגורל שהגה את מקור ייסורי המצפון המכבידים ביותר על הבלשן ההורה: מצד אחד, אם הורים לא כל כך בולגים כי למי יש זמן לזה. מצד שני, כשהורים, נחשפים לפלאי השפה המהודרים ביותר המגולמים בתהליך הזה שנקרא רכישת שפה. כשהורים שעוברים מדינה עם בת 3 שעכשיו כבר בת 4 וחצי, ושומעים את מה ששמעתי היום, זה כבר פשע בל יתואר לא לפתוח את ממשק הוורדפרס המזעזע ולתקתק במחשכים.
שום דבר לא הכין אותי לזה. הסעתי את הבנות מהגן הביתה, וברמזור מוציאה ענבל (4 וחצי כאמור) את רצף ההגאים הבא, בדברה על אחותה קרן (תיכף 2. מטריה אצלה זה /bla/):
/aba, keren lakxa et ha-šu of./
ובהילוך איטי:
אבא, קרן לקחה את ה-shoe off.
מזל שהיינו ברמזור למה אחרת הייתי עושה תאונה. סערה מושלמת של תופעות קרוס-לשוניות, הלחמה של עברית ואנגלית בכל רמה שהיא, היבריש אמיתי.
נתחיל ברמה הלקסיקלית. ענבל לקחה את הפועל took ותרגמה אותו כפשוטו ללקחה, מה שלא עושה שכל בעברית שבה מורידים נעל, או בנודניקית שבה חולצים נעל.
הלאה לרמה הלקסיקלית-קומפוזיציונאלית. הרי גם באנגלית אנחנו לא take את הנעל. אנחנו take off את הנעל. ענבל שילבה את שני חלקי הפועל המורכב (phrasal verb) במשפט הסופי, אבל חלקו בתרגום מילוני לעברית וחלקו בשפת המקור.
ברמה המורפו-תחבירית, העניק לנו מנגנון השפה של הילדה את התיבה ha-shoe, שמורכב מקליטיק היידוע ה והמילה האנגלית shoe. מפלצת פרנקנשטיינית זוטא בינות לחלקי המפלצת הגדולה יותר של הפועל המורכב.
לסיכום, התחביר. הו, התחביר. שאלו מכובדיי, המשפט הזה הוא בסופו של דבר בעברית או באנגלית? אמר הלל הזקן – אנגלית כמובן! פועל מורכב שחלקו השני הוא מילת יחס זהו סממן מובהק של אנגלית ואם היתה אומרת לקחה את הנעל החוצה היית לבטח מאבחן כאן משפט אנגלי שעבר שמלול (רה-לקסיפיקציה; אין לי מושג אם באמת אומרים שמלול אבל אני על מסך מלא אז אין לי כוח לפתוח עוד לשונית לבדוק). בא שמאי הזקן לא פחות ודחפו באמת הבניין: עברית היא! מה למילת היחס את במשפט לועזי? "את השו", זהו צירוף עברי שעבר שמלול של המשלים השמני לאנגלית! לא זו אף זו, שבאנגלית לא מיידעים את הנעל הסתם כך, היא צריכה להיות her shoe! קם הלל וניער האבק מכתנתו ואמר וואלה יש לו פוינט לזה. ברמת המשפט הכללית הרי יש לנו מבנה שמתאים לשתי השפות (נושא לפני פועל לפני מושא). אם כן חברים וחברות, השתגית היבריש לתוך פרצוף שלכם.
לרגל המאורע, הנה ניתוח תחבירי לפי בית דקדוק התלויות סבא (dependencies). קשתות כחולות הן תחביר עברי, אדומות תחביר אנגלי, שחורות גם וגם.
שואלת הקוראת לימור: מה זה בעצם "אח על מלא" ו-"על מלא"? איך הביטוי נוצר ואיך הוא התפשט?
שאלות טובות. תשובות חותכות לא יהיו לי, אבל ננסה להבין לפחות את היקף התופעה, בתקווה שקוראינו יוכלו לעזור. למי שלא מכירים, "אח על מלא" הוא אח על אמת, בחור זהב, כפי שאפשר לראות בראש ובראשונה בשיר של אודימן מ-2014:
קצת קשה לתאר מה זה בדיוק "אח על מלא". שאלות כמו זו של לימור נפוצות למדי וברשת ניתן למצוא הודעות מ-2012 בהן אנשים שואלים מה בעצם משמעות הביטוי ותשובות שמתקשות להסביר אבל מבהירות שמדובר במשהו טוב.
די ברור שבמקור הביטוי התייחס לאחים וחברים, אבל מאז הוא התרחב. כשירות לציבור, הרי רשימה חלקית של דברים שהם אח על מלא כפי שמצאתי במרשתת: רוני דניאל, נפתלי בנט, ממציא ה-LSD, ולראות סרטוני יוטיוב עם חבר בקיוסק. הפרסומת הזו לחטיף נקראת למשל "אח על מלא", ולא "אחשלו" או נסיון אחר של הקופירייטרים להתחבר לשפת-הנוער.
עושה רושם שהביטוי מוגבל ליחסים של קרבה מסורתית. אפשר למצוא הופעות שונות של "דוד על מלא", "אחיין על מלא" ו-"נסיך על מלא". לא מצאתי "אבא על מלא", אולי במקרה ואולי כי האב מסורתית פחות חם מהאח או האמא? באופן פחות מפתיע לא מצאתי "שוער על מלא" (בנסיון לדבר על שחקן כדורגל) וגם לא "שר על מלא" או "ראש ממשלה על מלא".
אז עד כמה הביטוי "על מלא" קיים לבדו? קצת יותר קשה לתת תשובה על סמך חיפושי רשת. מישהו אוהב את רני רהב על מלא, אבל בגדול לא נראה לי ש-"על מלא" תפס. להתרשמותי גם הביטוי השלם כבר לא נפוץ כמו לפני כמה שנים: לא מצאתי טוקבקים בסגנון "אלאור אזריה הוא אח על מלא" (מה שכן, בתגובות כאן אפשר לראות שהצל הוא אח על מלא).
מאיפה כל זה בא? קשה לדעת. הביטוי "על ריק" קיים בסלנג כבר תקופה ארוכה, אבל אם זה היה המקור, היינו מצפים להרבה הופעות של "אח על ריק" שרק אחריהן ההנגדה ל-"אח על מלא" הייתה צצה. לפחות ברשת יש מעט הופעות של "אח על ריק", ובכל אופן הרבה פחות ממה שהיינו מצפים אם שני הביטויים היו אמורים להיות מקבילים. אפשרות אחרת היא שהמקור הוא בביטוי "על אמת" שעבר שינוי קל. הבעיה כאן היא שהביטויים שונים בהגייה: ב-"על מלא" הטעם מלרעי (על הלמ"ד) וב-"על אמת" הטעם מלעילי (על האל"ף), מה שמקשה לקשר ביניהם.
ניתן אם כך את זכות הדיבור למגיבינו (מגיבים על מלא!) כדי לשמוע השערות נוספות.
עוד ביום העצמאות תש״ע סיפרנו לכם שמשהו מוזר קורה בעולם איוך שמות העצם (איוך – modification ). בניגוד לסכימות הרגילות, בהן שם עצם מצטרף לאחר ויוצר סמיכות (שמן זית), או שם תואר בא אחרי שם עצם ויוצר צמידות (שמן צמיגי), יש כמה חבר׳ה שלא בדיוק ברור אם הם עצם או תואר, ולא בדיוק ברור אם הם יוצרים צמידות או סמיכות. הצענו כמה מבנים תחביריים אחרים כמבדקים לקטרוג שלהם. אחזור על כמה מהדוגמאות ואוסיף קצת:
אחלה סרט
*סרט אחלה
*אחלה של סרט
אחלה סרט שבעולם
סרט סבבה
*סבבה סרט
סבבה של סרט
*סבבה סרט שבעולם
חרא סרט
סרט חרא
חרא של סרט
*חרא סרט שבעולם
היום אדון בשתי מילים נוספות המותחות פה את היריעה. הראשונה היא פח, שכבר זמן רב אני מתכוון לכתוב עליה בתפקידה כמאייכת. כמדומני חדרה זאת לשפה הכללית מתוך ז׳רגון הספורט, ומשמעותה – גרוע, מצ׳וקמק, עלוב. קבוצה פח, שחקן פח, ילד פח, והמהדרין מחזקים בשחקן פח זבל. איפה היא יושבת בסכימה המרובעת לעיל?
*פח סרט
סרט פח
*פח של סרט
*פח סרט שבעולם
יששש. פרדיגמה חדשה.
המילה השניה היא כזו שלא נתקלתי בה הרבה מעבר לביטוי קפוא אחד, ובעוד כמה פסקאות אסביר מדוע עוררה את זה הפוסט. המילה המאייכת היא זין והיא מופיעה בעיקר בביטוי העלבון הגנרי ילד זין, גנרי כי כמעט אף פעם לא נאמרת על ילדים (אלא גם ילד כאן משמשת כעלבון המורה על ילדותיות).
*זין ילד
ילד זין
?זין של ילד
*זין ילד שבעולם
מה משותף לשתי המילים האלה? בדומה לחרא, גם כאן יש מילה שהיא שם עצם ללא עוררין (ממש מתארת חומר או חפץ בעולם) שהפכה למתאר כשהיא מוצמדת לשם עצם אחר, סביר שמסיבות מטאפוריות (חפצים לא נעימים הופכים לכינויי גנאי שיושבים על אי-הנעימות הבולטת שלהם). יש גם את אלמנט התמורה (שדנו בו בפוסט הראשון), ״קבוצה שהיא פח״ או שמקומה בפח, ״ילד שהוא זין״ ולמעשה זרג מהלך.
יש גם הבדלים, כפי שכבר ציינתי את זין אי אפשר ממש לחבר להכל. כיוון שהיא מתארת התנהגות היא מראש מתאימה רק לאינדיבידואל בעל אופי (לאו דווקא בן אדם, אפשר אולי לחשוב על חתול זין שלא אכפת לו כשאתה חולה) ואולי, אוליייי לקבוצות קטנות (?איזה כיתה זין, במובן של חבורת מניאקים אחד אחד ולא כאלה שרק התחילו חטיבת ביניים). פח יכול גם לתאר חפצים דוממים ללא הרמת גבה: טלפון פח, עיתון פח, פח פח. ודאי יש עוד, אבל האמת שבא לי כבר להגיע לדיון שהציף בי את הפוסט הזה, שהוא דווקא תחבירי ולא סמנטי.
הנה לפניכם פוסט של רבקה פרסלר בפני הספר, בשבתו כשיתוף של עידוק. הוא מתאר את הוט כ-״ילדי זין״, למגינת לבי העמוקה. חששותיי נפלו שם על אוזניים ערלות, כי לא בסמנטיקה התעניינתי (סמיכויות זה דבר בלתי צפוי, זאת יודעים כולנו). מה שהפריע לי הוא שאני בכלל לא תופס (אינטואיטיבית, כדובר) את המבנה ילד זין כסמיכות קלאסית ולכן לא חושב שצורת הריבוי הנכונה היא בריבוי הנסמך. למען האמת, עד אותו רגע בכלל לא יצא לי לחשוב על צורת הרבים של הביטוי הזה כי כאמור הוא לא ממש קורה הרבה. ואמנם, בעוד הדפים הראשונים של גיגול ״ילד זין״ (עם המרכאות) מעלה כמעט אך ורק תוצאות רלוונטיות של שם עצם ומאייך, ״ילדי זין״ נותן דברים לא רלוונטיים בעליל. גם אפשרויות הריבוי האחרות שחשבתי עליהן העלו חרס זין.
חיזוק קצת יותר תיאורטי לטענה שלי מצאתי ביידוע. אני די בטוח שתמיד יגידו ״הילד זין הזה״ ולא ״ילד הזין הזה״. מצד שני גם אומרים בימינו ״השמן זית״, אז זה לא מובהק.
אז פניתי לחשוב איך בכל זאת הייתי מרבה את הביטוי, והגעתי למסקנה שהכי טוב נשמע ילדים זין (ביידוע – הילדים זין). ״בוא׳נה, איזה ילדים זין אתם״. נחמד. כמו ״איזה קבוצות פח משחקות פה״. ״ראינו כמה סרטים לעניין״. ״יש בקפה הזה טוסטים לפנים״. ״אלה דווקא כיסאות סבבה״. צורת הריבוי הזו קיימת, הגם אם קשה לשים את האצבע על מה היא בדיוק עושה ואיך מוגדר כאן המאייך. מכירים רפרנסים? אולי חגית בורר?
[חנוכה שמח באיחור, קיוויתי שהכותרת עוד תהיה סבירה באקטואליותה ואני לא חושב שהצלחתי :(]
הקורא הנאמן (כאילו יש בכלל מה לקרוא פה בזמן האחרון, עונת מלפפונים לפנים) דן (יותר מסתם קורא: הוא הבוס!) העיר את תשומת לבי (מה ארבע מילים רצופות בלי סוגריים מה) לביטוי מוזר שהולך ורוחש בעולם המושגים המלבב שנקלענו אליו בחודשים האחרונים: מַשגר פצמ"רים. הרי האקזמפלר:
והריכמהנוספים. יש גם דוגמאות רבות היכולות להיקרא כאדם מבצע הפעולה (מְשגר פצמ"רים), אבל גם זה אינו ביטוי הכרחי.
מה הבעיה בעצם? ובכן, פצמ"ר הוא ראשי תיבות של "פצצת מרגמה". פצצת מרגמה, מעצם שמה, נורית מתוך מרגמה. למיטב הבנתי, אפילו מבחינת דקדקנות טרמינולוגית צבאית אין משגר פצמ"רים שאינו מרגמה, שכן זהו פשוט השם לקטגוריית כלי הנשק היורים פצצות פשוטות באופן תלול-מסלול מעמדה נייחת. לראיה הדוידקות ממלחמת השחרור, שלא היו כלי תקני אך נחשבות למרגמות. בקיצור, הביטוי אינו טבעי בערך כמו "מַרסס כדורי מקלע". מותר להתפלא מהעובדה שהדוגמה לעיל לקוחה דווקא מאתר רשמי של צבא ההגנה לישראל, ושהביטוי מופיע גם בסרטוני דובר צה"ל.
איך הגיח הביטוי החריג ללשוננו? המסלול כנראה קל לשחזור, לא בשונה ממסלול הפצמ"ר עצמו (ברכות יובל, זכית בפרס הקישור הנושאי חסר הטעם בהבלוג לשנת תשע"ד). סוג הקליע יוצא-עזה שזכה למירב תשומת הלב בשנים האחרונות הוא הרקטה. רקטה אכן יורים ממשגר. כשנכנס לתמונה הרכיב האנלוגי למשגר של פצמ"ר, מתבקש לקרוא גם לו משגר. שמו האמיתי מתחבא בתוך ראשי תיבות, ועוד ראשי תיבות שלא משמרים את התנועות של המילים המקוריות (פְּצצת או פִּצְצת? זה לא משנה, בראשי תיבות הוגים /pa/) או את המין הדקדוקי של הביטוי המקורי, ולכן קל לשכוח שבכלל מדובר בראשי תיבות. תוסיפו את העובדה שאין עוד דוגמאות נפוצות לקליע שגוזר את שמו מהנשק ממנו הוא נורה (כדורים מקוטלגים לפי מידה, פצצות מוטסות לפי משקל, רקטות וטילים נושאים לרוב שם ייחודי) ונקבל עילה סבירה למחילה על חוסר-הזהירות. (אגב, בהמשך להערה שמתחת לתמונה – האדם המשגר נקרא רגם).
ומה השם המתאים לתופעה? סקרנו כאן בעבר תופעות לא בלתי-דומות לדבר הזה. היה לנו את התי"מ המיותר, גם שם כיכב הצבא בדוגמאות (המוכר ביותר הוא ככל הנראה סס"ל לבן, כאשר ה-ל בראשי התיבות מסמנת בעצמה "לבן"). לא בלתי-דומה, אבל לא זהה: בתי"מ מיותר קיים אלמנט שחוזר על עצמו בשתי צורות (בתוך ראשי תיבות או מילה קפואה ובתור המילה הרגילה), אבל כאן כל הביטוי כולו זהה במשמעותו לחלק מתוכו. שזה יכול להזכיר סינקדוכה (לא לבלבל עם הכינוי הנפוץ לאקדוחן סיני), התופעה שבה חלק מייצג את השלם או להפך (כשאומרים "אמריקה" ומתכוונים לארצות הברית של אמריקה; בעבר היה מקובל לומר "רוסיה" ולהתכוון לברית המועצות), אבל כאן יחסי החלק-שלם מתייחסים לביטויים הלשוניים ולא לישויות המיוצגות על-ידם. אז שלחתי מייל בהול בנושא לג'ף פולום, אבל אפילו הוא אבד עצות. אז אם בספינת האם נפלה שלהבת, זה הזמן של אזובי הקיר להמציא מונחים! ובכן, התופעה הכי קרובה שהצלחתי לחשוב עליה באיזושהי רמה של אנלוגיה היא גזירה-לאחור: יש לנו מילה שנראית כמו תוצר של הטיה, אפילו שהיא לא. נאמר פָּנים או שוליים. אם נחליט שיש לה צורת בסיס, כמו פן או שול בהתאמה, נסתדר כבר עם להתאים לה משמעות. אז במקרה שלנו, מדובר על צורה שהיא כן תוצר של פעולה לשונית (אבל לא בדיוק גזירה. "ראשי-תיבותיזציה"?) ובמקום לגזור אותה לאחור, גוזר אותה הדובר "לפנים". ממש כמו במשחק הדמקה! ובכן, חברים חברות, עוקבים ועוקבות, חברי האקדמיה, אני מתכבד בזאת להכריז על המושג גזירת-דמקה, שמצטרף לחבריו הגאים סתירונים, תי"מ מיותר, עצטרובל, סנובון, ובטח עוד כמה ששכחתי. [עדכון, 26/11: משאול!]
עם תמונת נצחון זו נסיים. הפסקת אש בלתי-מופרת שתהיה לכולנו.
רפרנס כותרת למי שפספס. ביזיון שאין את המילים בשירונט, או קליפ ביוטיוב שאינו בביצוע אסי כהן.
בין היתר כדי שלא תחשבו שהתפגרנו, להלן תובנה לשונית שתובננה לי זה עתה: ל-"יש" במובנו המודאלי אין צורת עבר/עתיד בהיעדר משלים!
כן כן. שלחתי מייל חד-שורה לעמית בעבודה, עם אינטונציה מסוימת שהתנגנה בראשי. העמית דנן הבין אותה אחרת. לו היה המייל מולנו, הייתי אומר "<המשפט באינטונציה שהתכוונתי אליה>. כך יש לקרוא את זה". אממה, היה זה מייל בן שעה, לכן התפלקה לי צורת עבר מומצאת, "כך היה לקרוא את זה". אוי אברוך. גם "כך יהיה לקרוא את זה" נשמע לי רע למדי.
לא זו אף זו, ששפה חיה איננה זברה, שכולה שחור לבן. הו לא. אנחנו בפוסט מתגלגל, שתוך כדי כתיבתו הבנתי את הקסמיות שבשפה (קסם הוא הֶחתול שלנו, שבחלקו לבן ובחלקו מספר גווני אפור). אם הייתי אומר "כך היה עליך לקרוא את זה" הכל היה טוב ויפה. אך האם מדובר פה באמת בצורת העבר של "יש"? אני חושב שזה סתם אוגד, כי בהווה נאמר "כך עליך לקרוא את זה" בלי יש.
לסיכום, נדמה לי שעליתי על משהו (עד שיהיה לי זמן לעיין בספרות, לפחות. אבל זו תמיד השעה היפה ביותר). יום טוב לכולכם.
מצד אחד, אני חושד שמא מן לא קרא עד סוף הפסקה בכתבה, כי בהמשכה בהחלט מוזכר שחמש הדקות האחרונות היו מהוללות. מצד שני, אני חושב שאני יודע מה מניע אותו: המילה "שיער". כשמאן דהוא כותב "פלאטיני לא שיער ש-X", לרוב משתמע ש-X אכן קרה. הכתב כנראה היה יוצא יותר ברור עם "פלאטיני לא חשב על האפשרות ש-X", אבל גם כמו שזה עכשיו זה סביר. אם קוראים עד סוף הפסקה.
אבל אז יש לך רק לכלוך אחד על "ישראל היום" בטור. וב"העין השביעית" יש דרישות סף.
התרשמתי לאחרונה שנוצר כר פורה לימים פתוחים בארץ ובעיקר למשחקי מילים הקשורים בהם. אנחנו מכירים למשל את היום הפתוח, שבו הסטודנטים-לעתיד באים בשערי מוסד הלימודים שמעוניין למשוך אותם אליו, שומעים על הקורסים, פוגשים את המרצים וכן הלאה.
כמו שיש יום פתוח, יש גם יום סגור. באוניברסיטת חיפה נערך אירוע למועמדים שאליו הוזמנו רק 200 איש (הנה הסבר של אחד הקופירייטרים), כלומר לא מדובר ביום פתוח לכולם אלא ביום סגור עבור המוזמנים בלבד.
אם נמשיך את הקו, לא מזמן נתקלתי בפרסומת של המכללה למינהל שמציעה לא יום פתוח אלא יום פותח. הרעיון אצלם הוא שהמכללה "פותחת בפניך את שוק העבודה". גם זה רעיון נחמד, משחק המילים חינני, ואין צורך לומר במפורש שמדובר בעוד יום פתוח.
חיפשתי עוד תחדישים כאלה: יום סוגר עוד לא מצאתי, אבל כמה מכוני לימוד קטנים מציעים שבוע פתוח ואפילו סדנאות במסגרת חודש פתוח. הנה עברנו על הווריאציות האפשריות ל-"פתוח" ועל הווריאציות האפשריות ל-"יום", אבל אולי יש עוד כאלה שפספסתי?
לאחרונה הייתיקצתנרגןמדי. בואו נתקן עם התמוגגות מרוח היצירה האנושית. מתוך העין השביעית, ציטוט של רוני לינדר-גנץ מהטושהזוהר על בקשות חופש מידע מרשויות המדינה (הדגשה שלי):
מהניסיון שלי, אני ממש יכולה להריח מראש איזה בקשה תידחה, וזה לפי מידת המביכות של המידע.
ממש כך. מביכוּת. עד כמה המידע מביך. "מבוכה" לא ממש מעביר את המסר, אולי בניסוח "לפי המידה בה המידע מביך", אבל זה יוצר הקבלה פחות חלקה וסרבול-מה. "מביכות" היא בדיוק מה שרצינו.
לצערי בשעה זו לא הצלחתי למצוא דרך לעקוף את מחסום-גוגל, שכן מן הסתם מביכוֹת זו מילה מן השורה, אפילו אפשר לצרף לה ה"א הידיעה, ועוד הנודניקים האלה בגוגל מפרקים כל מילה לגורמיה כך שאפילו חיפוש ליטרלי (עם מרכאות) מביא תוצאות עם צורת הבסיס "מביך". [עדכון: תודה למגיבים טל ואסי. סשן זריז הראה שלצירופים "מידת המביכות", "זאת מביכות" ו-"יש פה מביכות" אין אחיזה בהמרשתת, מלבד אותו פוסט בעין. ברכות ללינדר-גנץ.]
מה שכן, זו בפירוש לא הפעם הראשונה בה אני נתקל בשם פעולה חדש שנגזר משם תואר והסיומת "-וּת". אז "מיוחדוּת", "מחוברוּת" ו-"מקושרוּת" כנראה מיותרים, בגלל "ייחודיוּת", "חיבוריוּת" ו-"קישוריוּת" בהתאמה, אבל כשאין את הצורה המקבילה מהמשקל קִטּוּלִיּוּת אנחנו פונים לסיומת הזו ויוצרים "מקובלוּת" ו-"מכובדוּת", מילים שעדיין לא זכו להכרה רשמית בשפה. מדובר בפירוש בסיומת יצרנית (פרודוקטיבית) בעברית בת-ימינו, המקבילה לרוב ל-ity או ל-ability האנגליות.
לקח לי זמן עד שהאזנתי לנאום הבכורה של ח"כ מרב מיכאלי בכנסת, אבל טוב שעשיתי זאת משתי סיבות. הראשונה: מדובר בנאום מעולה ואני ממליץ לצפות בו בזמנכם הפנוי. השנייה: הוא עונה על שאלה ששאלתי את עצמי בעבר, והיא כיצד מדברים בעברית על privilege.
הכי קל להסביר את הכוונה באמצעות דוגמה. לא עוברות 20 שניות ומיכאלי מתארת את המקום שממנו נובעת הביקורתיות שלה: "המקום שבו מצד אחד אני חלק משושלת מייסדת, אבל מצד שני אני אישה. אמנם אישה פריבילגית, אמנם אישה שהיא הנכדה-של, אבל אישה." כלומר מיכאלי מודעת לזכויות-היתר שיש לה, אבל טוענת שהן לא צריכות להסיח את הדעת ממהות דבריה.
בשיח הליברלי/פמיניסטי המילה privilege משמשת לתיאור זכויות-היתר ששכבות מסוימות באוכלוסיה מקבלות, לרוב בכוונה לגברים לבנים [דוגמה]. בישראל השימוש במושג הזה נפוץ פחות, להתרשמותי, מסיבות שמעניין מאוד לדון בהן אבל לא על דפי בלוג זה. על כל פנים, תהיתי בעבר מה המונח בעברית, והנה מצאתי.
אני לא יודע אם בחוגים אחרים משתמשים במונח אחר אבל זה כנראה המונח המועדף על מיכאלי, משום שהיא משתמשת בו פעמיים נוספות: "לקחת אחריות על המקום הפריבילגי" (6:13), "המקום החזק והפריבילגי שלה" (6:55).
זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)
נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.
"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.
שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בר–אשר ההכרזה הבאה:
"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".
לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.
והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.
חברנו אא"א חיבר לא מזמן מילון מקוצר למונחי פוליטיקה ישראלית. יש לי כמה דברים לומר על זה, אבל עד שאכתוב על זה רשומה בטח יקדימו כבר את הבחירות הבאות.
סיפור מוזר במיוחד קרה עם קליפ לשיר של הזמר מקס פינק: שיר על בחירות הפך לתשדיר תעמולה אינטרנטי של רשימת מפלגת כלכלה, שהדביקה עליו כתוביות משלה, תמונות של בכיריה ואת הפתק שלה בקלפי. ברשימה עצמה מכחישים וטוענים שמישהו אחר עשה את זה. בכל אופן, הנקודה הלשונית המעניינת היא שבפזמון פינק שר "תבחרו בי" וחוזר על "בי" עוד כמה עשרות פעמים. בשלב הזה הפתק של כלכלה — שאותיותיה פי — מהבהב על המסך.
הצלילים בּ' ופּ' דומים מאוד (דוברי ערבית רבים משתמשים ב-בּ' משום שבשפתם אין את הצליל פּ'): שניהם מופקים באמצעות הפרדת השפתיים ונשיפת אוויר דרכם, רק ש-בּ' מרעידה את מיתרי הקול יותר (נסו ללחוש בּ' ותקבלו פּ'). פונטיקאים מסוגלים לכמת את המעבר מפּ' לבּ' כפונקציה של פרק הזמן שחולף בין נשיפת האוויר והרעדת מיתרי הקול. רוצה לומר, ההבדל בין בּ' ל-פּ' אינו מוחלט, וזה מה שגורם לאחד להישמע כמו השני לפעמים ולטריק של הסרטון המעובד להצליח. (עוד על פונטיקה כזו כאן, בניתוח שורה משיר של יהוא ירון)
סיפור נוסף שצץ אתמול נוגע ליאיר לפיד. לפיד הואשם שכמעט וקרא לאנשי ש"ס 'פרענקים', אבל הוא טען בזחיחות מה שהוא בכלל התכוון להגיד "פרגמנט". סקירה ממצה תוכלו למצוא כאן. האמת היא שאין לי משהו מיוחד לומר בעניין הזה וגם לא ניתוח פונטי מועיל. אני דווקא מאמין ללפיד בנקודה הזו, אבל לא אבזבז עליו ספקטרוגרמות.
וזהו, לכו להצביע מחר. עדיף להצביע לטובים, אבל גם אם לא, העיקר להצביע. וכשתחזרו מהקלפי, מרוצים שמילאתם את זכותכם וחובתכם הדמוקרטית, תוכלו ליהנות מרשומה משעשעת במיוחד שתופיע כאן לסיום עונת הבחירות.
כמו שאתם יודעים, אנחנו כאן בדגש קל אניניםבטעםהתרבותישלנו, ולא צופים בתוכניות רדודות כמו מרא דמטבחא ("מאסטר שף"). בשביל זה יש לנו עמיתים לעבודה, במקרה הזה מור, שמדווחים לנו על הגיגי המתמודדים והשופטים.
אני רוצה רק להוסיף קטנה. דווקא במקומות של וולינגטון, המקומות השמרניים: כבד אווז, טרין, וולינגטון – שם אנחנו אפילו, הטבחים הבאמת טובים, וגם מעלינו, הכי מפחדים לנגוע; זה קצת "טאבולה ראסה" כזה. אנחנו לא היינו מוסיפים ג'ינג'ר, לא אני ולא אתה.
מחברי הכתוביות קצת אבדו עצות, כנראה, לכן שמו את הביטוי הלא-קשור-לחלוטין במרכאות, שיהיה שם ולא יפריע.
נתחיל בפשט: הייתכן שרושפלד באמת מתכוון שהמנות הללו הן טאבולה ראסה, כלומר לוח חלק, כלומר אפשר לעשות איתן הכל? ברור שלא, כל כולו אומר ההיפך מכך. אסור לעשות, אסור לגעת, אסור להזריק אטרופין, בטח שאסור להוסיף זנגוויל.
אז מה פה בכל זאת קרה פה? אני סבור שמה שרושפלד רצה לומר הוא שמתכוני המנות השמרניות האלה הן טאבו, כלומר משהו קבוע, שלא ניתן לשינוי. איך שיצאו לו שתי ההברות מהפה, הגוגל סג'סט הפנימי שלו עף על "ביטוי שמתחיל ב-[tabu] ומתקשר למוסכמות ונשמעים חכמים כשאומרים אותו", ויצא מה שיצא. כיוון שהוא שף, לא אתעלם גם מהאפשרות שהוא נתקל לא מעט בתיבה "טאבולה" ביומיום (עם תנועה אחרונה כזו או אחרת) ולכן היא יושבת לו חזק בראש. אם ייוודע לי שהוא היה מעורב בעסקאות מקרקעין לאחרונה, אמשוך מיד את האבחנה הזו. דגש קל, בלוג עם אינטגריטי.
והנה מה שיש לגוגל סג'סט האמיתי לומר בנדון
חיפשתי מעט את הקטגוריה המתאימה לשגיאה ממין זה. זו לא בדיוק פליטה פרוידיאנית (בלי השטות עם האמא בתגובות בבקשה) כי אין פה משמעות נסתרת, זה לא ספונעריזם כי יש פה רק מילה אחת ואין בלבולי עיצורים, זה לא עצטרובל כי אין מספיק קירבה פונטית, וזה אולי מלאפרופ אבל לא מספיק יצירתי (וגם אין סיכוי שהכיוון ההפוך יקרה). באמת ש"גוגל סג'סט" הכי קולע. תחי הסטטיסטיקה.
הנה אחד המערכונים המפורסמים ביותר של אסי כהן וגורי אלפי, "חייזרים", הידוע יותר בשם "פה חשדתי". לאחרונה צפיתי בו שוב ושמתי לב שכמות בדיחות הבלשניות בו גבוהה במיוחד. אז ברשומה הזו אני עומד להרוס אותו. כלומר, אני הולך להסביר כל בדיחה ובדיחה, ואצביע על התרגיל הבלשני שאסי וגורי עשו כדי להשיג אפקט קומי. אתם מוזמנים לעקוב עם המערכון, ואם לא ראיתם אותו עדיין אולי כדאי לצפות בו פעם אחת לפני קריאת הרשומה הזו.
0:00 קודם כל, שימו לב שהדמות של אסי כהן – "יעקב" – מדברת בחי"ת ועי"ן. כי כידוע, מבטא מזרחי הוא מצחיק ועממי.
0:20 "יום אחד היה מזג אוויר". המילה היה לוקחת משלים תוארי: מזג האוויר היה חם, המשחק היה כיף, אבל לא *המשחק היה ילד. בעברית המודנית נהיינו יצירתיים: היה טוב, היה יוסי. היה אש. כשיעקב אומר מזג אויר הוא מתכוון למזג אויר נעים, שהרי אם אין מזג אויר (נעים) לא הולכים לטייל, וזה בדיוק מה שהדמות עשתה. בדיחה על התפר תחביר-סמנטיקה-פרגמטיקה.
0:25 "מטייל, מטייל". במובן של 'הולך', 'מסתובב'. למילה לטייל ככה, כשחוזרים עליה, יש כבר משמעות של להגיע למקומות רחוקים: 'טיילתי וטיילתי ובסוף הבנתי שאין כמו בארץ'. הטיול של יעקב הסתכם בשכונה שלו.
0:31 "כיפכוף של טיול". לדמות אין דרך להגיד כמה כיף היה לה, אז היא יוצרת את הצורה כיפכוף. למה כיפכוף? ראשית, כי יש מילה כזו בסלנג עם משמעות אחרת ('לתת כאפה') והדמות הזו משתמשת במילים רבות בצורה לא מתאימה, כפי שנראה גם בהמשך. אבל המשמעות ברורה, גם מההקשר וגם כי יש כאן מה שמכונה הכפלה (reduplication). הכפלה היא דרך ליצירת מילה שבשפות רבות משמשת למשמעות של חיזוק או התמדה, כאילו שבעברית היינו אומרים טיילטיילתי במשמעות של 'טיילתי הרבה', או בישלבישלת במשמעות של 'בישלת כל היום'. בעברית התופעה הזו פרודוקטיבית פחות ודווקא מקושרת עם הקטנה (כלב > כלבלב,פיל > פילפילון, חתול > חתלתול), אבל יש משהו בהכפלה שמתקשר באופן די טבעי לחיזוק והדגשה ולכן יעקב יכול לדבר על כיפכוף בתור משהו ממש כיפי.
0:34 "פתאום הבחנתי לב בזקנה". הכלאה בין הבחנתי ובין שמתי לב, מה שמכונה באנגלית mixed idioms. למשל בעברית, שיבושים דוגמת העם נקעה רגלו (א' בנאי) או באין ציפור שיר – גם מטאטא יורה (כפי שאמרו מ' ניב וע' גלילי).
0:37 "זקנה, מהשורש מבוגר". שני דברים. ראשית, הדמות אומרת סְקֵנָה ואפילו מדגישה את הסמ"ך. טוב, ככה אנחנו באמת מדברים — עיצור קולי (כמו ז') מאבד את הקוליות שלו לפני עיצור לא-קולי (כמו ק') והופך לעיצור לא-קולי בעצמו (כמו ס'). זה מה שקורה כשאנחנו אומרים ספתא במקום סבתא. בדיחה סוציו-פונולוגית.
שנית, "מהשורש מבוגר". שורש, במשמעות הלשונית, הוא רצף העיצורים שבבסיס כמעט כל מילה בשפות השמיות (כ.ל.ב, ז.ק.נ, וכו'). השורש של המילה מבוגר הוא ב.ג.ר — כשלעצמה המילה אינה שורש. אבל הדמות מנסה להיראות חכמה, ומשתמשת במונח הלא נכון.
0:44 "אתה רואה זקנה, אתה חושד בה?". גם המבנה הזה אופייני לעברית מדוברת מודרנית – אין "אם" או אפילו "נגיד" בתחילת משפט התנאי. חוץ מזה שזו שאלה נורא מוזרה, ולכן מצחיקה.
0:46 "כביכול זקנה". אין שום משמעות למילה כביכול כאן. הדמות כנראה ניסתה להגיד משהו בסגנון "פשוט זקנה" או "סתם זקנה", אבל כביכול נמצא במשלב גבוה יותר.
0:47 "מזדקנת לה". עוד בדיחה מורפולוגית מצוינת. הרי המילה להזדקן קיימת בעברית, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בה כדי לתאר אירוע (?הזקנה עומדת עכשיו ומזדקנת) אלא תהליך ארוך יותר (ילד מזדקן, הורה מזדקן, איך הזדקנתי). כדי לוודא שהמשמעות עוברת, הדמות של אסי כהן מוסיפה את צירוף היחס לה, שמתאים יותר למבע הקודם: עומדת לה. שפת הגוף של הדמות מדגישה את זה שהזקנה פשוט עומדת שם. צירוף היחס הזה הוא נושא מרתק כשלעצמו: זה אינו צירוף יחס רגיל, כמו במשפטים דוגמת "אסי אמר לה שהיא זקנה". זה גם לא צירוף שייכות כמו במשפט "נפלה לי המטריה", שבו מטרת המילה לי היא להביע שהמטריה שייכת לי. הוא הולך לרוב דווקא עם פעלים עומדים, כלומר כאלה שאין להם מושא ישיר, ומביע איזושהי השפעה חוץ-לשונית על הדובר: מה אתה רץ לי בכל הבית; עוף לי מהעיניים. בשפות רומנסיות המבנה הזה נפוץ למדי, ומכונה לעיתים בשם המקסים ethical dative. השוו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשאר אראך".
0:51 "זקנה נטו". כביכול זקנה נטו.
0:54 "הנה המתח מגיע". אבל מתח לא יכול להגיע לאנשהו!
0:57 "מאחוריה עמד בחור עם חזות מזרחית". הצירוף הנכון הוא 'בעל חזות מזרחית', והדמות מערבבת את הקניין המטאפורי ('בעל חזות') עם הקניין הפיזי (מחזיק חזות בידיו פיזית).
1:03 "מה אני, אה, חשדניסט?" בנסיון מאולתר למצוא מילה מתאימה, יעקב משתמש בסיומת –יסט שיוצרת תארים אופייניים ובעלי מקצוע. השוו: סטטיסט, סטנדאפיסט, אפשר למצוא אפילו מטרידניסט.
1:06 "עכשיו זה המתח! הנה המתח". המטאפורה הזו, של מתח שמתקרב ובא, עובדת מצוין…
1:08 "מתח!" …ואין דבר פחות מותח מאשר להגיד את המילה מתח בשביל להביע מתח. זה כמו שבמקום לכתוב את הרשומה הזו אני פשוט אגיד "ניתוח בלשני!"
1:09 "הבחור עם החזות רץ וחטף לה את התיק". שוב עם החזות.
1:13 "פה חשדתי". למה זה כל כך מצחיק? ראשית, כי אסי כהן נותן הופעה נהדרת והשורה הזו נאמרת במעין תמימות. ושנית, כי במשך הדקה שעברה בינתיים הדמות שלו השתמשה בשורש ח.ש.ד על הטיותיו השונות עשר פעמים כדי להגיד שהיא לא חשדה בדבר. הציפייה שלנו הלכה ונבנתה ("עכשיו זה המתח!") והיה ברור לנו שתיכף יקרה משהו מחשיד, אלא שאז הסיפור קפץ מייד לשוד עצמו: הבחור ראה שוד מתרחש מול עיניו, וכל מה שהוא יכול להגיד זה שזה היה מחשיד? זו הפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח. והפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח זה מצחיק!
יש עניין נוסף, בשולי הדברים, והוא השימוש בתיאור המקום פה שלא מציין מקום בכלל. למעשה, פה מתייחס כאן לסיטואציה ולנקודת זמן, ולא למשמעות 'כאן, במקום שאני עומד בו'. זה לא עניין חדש; למשל, המילה לאלתר שמשמעותה תיאור זמן היא הלחם של על+אתר, 'בַמקום'. וגם בעברית מודרנית: על המקום הוא תיאור זמן ולא תיאור מקום.
1:16 "הרמתי מקל והתחלתי לטינית". אין לי מושג למה הוא מתכוון. למה לטינית זה להרביץ?
1:19 "תחזיר לה ת'תיק, פושע! תחזיר לה ת'תיק, קרימינולוג!" שוב שימוש במילה במשלב גבוה יותר, שוב שימוש שגוי.
1:25 "ואני מדריך עליו, ומדריך, ומדריך". זה כנראה החלק האהוב עלי במערכון. זה מצחיק כי המילה מדריך, משמעותה שונה לגמרי. על פניו, המילה הנכונה היא דורך. אבל הדמות רצתה להגיד משהו יותר חזק מסתם לדרוך (וזו באמת נראית כמו דריכה אלימה למדי). לבנין הפעיל יש משמעות של גרימה, אבל לרוב הוא לא בשימוש כשיש צורת גרימה קיימת בבנין קל (דורס > *מדריס, אבל קופא > מקפיא). למרות שלא נוצרת צורת גרימה בבניין הפעיל כשיש צורת גרימה בבניין קל, יעקב משתמש בבניין הזה בשביל להדגיש את האינטנסיביות של הדריכה. אולי המילה הזו גם נוצרת אצלו באנלוגיה לצורות כמו מוריק עליו.
1:33 "אמרתי לה: סליחה שאני מנומס". מנומס, כלומר באופן סרקסטי, 'סליחה באמת שאני מנסה לעזור לך'? או שזה אמור להיות 'סליחה שאני מדריך עלייך, זה מאוד לא מנומס', רק בלי המילה לא?
1:49 "אני לא מבין בחמזמזים". הוא כל כך לא מבין בחייזרים שהוא אפילו לא יודע איך אומרים את המילה.
2:00 "תגיד משהו על הזה". הדמות של גורי אלפי מתחילה להיות מתוסכלת מכך שהיא העלתה לתוכנית שלה מישהו שבכלל לא נחטף ע"י חמזמזים חייזרים. אז היא מבקשת, באופן כללי, מהאורח להגיד משהו על ה"זה". מה זה "זה"? לא משנה, העיקר שיהיה קשור לחטיפה ע"י חייזרים. זו גם מילה קצרה יותר מחייזרים אז הקהל בבית לא ישמע אותו מבקש.
2:24 "הזקנה התפצלה לשתיים". התפצלה בפ"ה רפה (f), לא התפּצלה. אי דיוק בבג"ד כפ"ת הוא סממן נוסף של עברית "עממית".
2:33 "על האור היתה מדובקת חללית, עם סקוץ'". זה כמובן תיאור לא הגיוני בעליל, אבל המילה מדובקת מעניינת אותי. היא כביכול בבנין פֻעל, שלא נפוץ במיוחד בעברית המודרנית. אבל חוץ מזה, לפעלים סבילים בעברית קיימות תמיד גרסאות פעילות, כך שלצד הפועל דֻבַק אמור להיות קיים הפועל דִבֵּק, מה שלא נכון. הנוסחה עובדת כמו שעון: שורש בבניין הלא נכון = צחוקים.
2:39 "החללית הסתובבה בצורה אליפסיסטית". עוד נסיון כושל להשתמש במילה מז'רגון או משְלב זרים.
2:45 "עם שלוש קרן לייזרים". אם למישהו היה ספק שיעקב הוא בחור עממי וחביב, אז במקום להגיד 'שלוש קרני לייזר' הוא יוצר ריבוי מהצורה 'קרןלייזר', כאילו היתה מילה אחת, ומקבל 'קרןלייזרים'. עכשיו, המילה הזו אמורה להיות צורת ריבוי של מין זכר (קרןלייזרים ולא קרןלייזרות) אבל היא מקבלת אצלו את המספר המונה שלוש, שמיועד בצורה תקנית לנקבה (שלוש בנות), במקום את שלושה שמיועד לזכר (שלושה ילדים). כידוע, ההבחנה הזו הולכת ונעלמת מהשפה המודרנית ונכתב עליה רבות, אצלנו ואצל אחרים (למשל, שלוש שקל).
2:50 "חמשת אלפים מטר גובה". נשמע לי כאילו העיצור האחרון במילה גובה נהגה בצורה גרונית, 'גובע'. זו כנראה השפעה של השימוש המוגזם בעי"ן לועית.
2:59 "אמרתי לו: אל תאכל אותי, יש לי אישה וילדים! תאכל אותם". סוף סוף פאנץ' שהצלחתי לחזות מראש. זו בדיחה קלאסית שמשחקת על כך שהאימפליקטורה (מה שנרמז) מהמשפט הראשון היא שהאישה והילדים חשובים מאוד לדובר, ואז בא המשפט השני וסותר אותה. וכידוע, סתירות פרגמטיות זה מצחיק.
בנוסף, הכ"ף הרפה מבוטאת כאן כמו הח' הלועית ולא כמו כ' וילונית "רגילה", שוב בהשפעת ההגייה המזרחית לאורך הקטע.
3:07 "תגיד לי שיהיה על הזקנה". תיאור הזמן נפתח, כמקובל בשפה המדוברת, באמצעות המילית ש- ולא באמצעות כש-. מעבר לכך, שיהיה על הזקנה זה תיאור שהוא מצד אחד כללי מאוד (שיהיה מה?) ומצד שני ברור מאוד בהקשר ('כשיהיה תורי לדבר על הזקנה', 'כשיהיה אייטם על הזקנה').
3:16 "ושמה, בפנים החללית אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חללית, זה מדהים". קודם כל, שיבוש קל לשם השיבוש: בפנים החללית במקום בתוך החללית. ויש שיאמרו, בבפנוכו של החללית. שנית, הקלישאה 'כאילו אתה בתוך חללית' נשלפת כדי שיעקב יוכל לספר על החוויה שלו; אבל לפי הסיפור שלו הוא באמת היה בתוך חללית אז הדימוי הזה הוא מצד אחד מיותר ומצד שני מאוד קולע, והשילוב של השניים יוצר הומור.
3:20 "ומלא עב"מים עם לייזרים ושקפקפים". יעקב מתאר איבר או אביזר שיוצא בערך מאזור האוזניים כשהוא אומר שקפקפים. אבל שקפקפים הם כמובן סנדלי פלסטיק שקופים (הנה שירות לציבור עבור קוראינו הצעירים), ולפחות כשאני הייתי בבי"ס היינו מבטאים את המילה הזו עם טעם על ההברה הראשונה (שקאפ-קפים) ולא עם טעם מלרעי סטנדרטי כמו של יעקב (שקפ-קפים).
3:29 "עם לשון בגב מתנפנף למטה". כאן יעקב כבר בשוונג ואי אפשר לעצור אותו. מה מתנפנף? הלשון? לשון מתנפנפת, לא מתנפנף. שגיאה בהבדלה בין זכר ונקבה = עממי ומצחיק!
3:31 "וקמח! מלא קמחים של קמח, קמח". עוד אחד מהרגעים האהובים עלי במערכון הזה. איך קוראים להרבה סוגים של קמח? קמחים! קמחים של קמח! יש כאן שימוש במאייך מאולתר, שהוא דרך למנות שם עצם שלא ניתן למנייה (שלוש כוסות מים ולא * שלושה מים; עשרה קבין של יופי ולא *עשרה יופי; שלושה קמחים של קמח ולא *שלושה קמח). שימוש במאייך מאולתר שכזה יכול להיות דבר משעשע מאוד: בכמה פרקים של 'משפחה בהפרעה' הדמות הראשית אוכלת, ברגע של דכאון, "a whole thing of jelly beans", כלומר "כזה שלם של סוכריות". זו לא בדיוק שקית ולא בדיוק קופסת פלסטיק – זה "כזה". ובהתאם, מלא קמחים של קמח. כך אנחנו יכולים להשלים עם הדמיון האם מדובר בסוגים שונים של קמח, או במיכלים שונים, או פשוט בהמון המון קמח. מה שצורן ריבוי אחד יכול לעשות.
3:35 "ולולב מתלבלב על הראש". הרי מה עושה לולב? נסחוט ממנו את השורש ל.ל.ב/ל.ב.ל.ב ונמצא את הבניין הקלאסי לפעלים חוזרים, הלא הוא בניין התפעל. בהתאם, הלולב מתלבלב.
3:39 "וכל האצבעות שלהם זרת". למה הכוונה, כל האצבעות שלהם זרת? מן הסתם שכל אצבע היא זרת. אבל מה זה בעצם אומר? זרת היא, בהגדרה, האצבע הצרה שנמצאת באותו צד כמו עצם הגומד (כלומר הצד הפנימי של היד כשכף היד מופנית כלפי מעלה), אז אמורה להיות רק אחת כזו. יעקב כנראה התכוון שכל האצבעות של החייזרים הן באותו הגודל וכולן קטנות וצרות יחסית (והוא מייד מדגים: "זרת, זרת, זרת, זרת…"). אז מה הוא יגיד, שכל האצבעות שלהם זרתות? אין מילה כזו. הוא היה יכול להגיד שכל האצבעות שלהם הן זרת, אבל זה היה מאריך את המשפט ומפריע לפאנץ'.
3:43 "מלא זרִתות". מה, האמנתם לי כשאמרתי שאין מילה כזו, זרתות? זה סימן שקומיקאי יכול להשתמש בה! שימו לב שיעקב אומר זרִתות ולא זרָתות; לא ברור לי למה, אבל צורות לא תקניות זה מצחיק.
3:56 "-אני מבין שהם עשו עליך ניסויים. זה החלק הקשה. -כן, הם אמרו לי: תתחתן עם זאת ועם זאת ועם זאת". בדיחה שחוקה, אבל אחרי 4 דקות של פעלולים לשוניים הבדיחות הקלאסיות שוברות את התבנית. הבדיחה גם משתלבת היטב בסיפור שנבנה במערכון.
4:14 "אתה מלחיץ את זה". הדמות של גורי מלחיצה את יעקב, אבל בעברית אפשר להלחיץ רק בני אדם וחיות, לא חפצים ועצמים מופשטים: אל תלחיץ אותי, ולא *אל תלחיץ את הספר או *אתה מלחיץ את הציפייה. למה התכוון יעקב? הוא כנראה רצה לומר שהמראיין שלו מאלץ את זה ובו זמנית מלחיץ אותו.
4:21 "נסענו לכיוון הירח, בדרך עברנו ליד שביל החלב, לקחתי שוקו". אם כבר בדיחות שחוקות על החלל אז עד הסוף.
4:26 "נסענו נסענו, הגענו לירח, אבל לא הכניסו אותנו. למה היה ירח מלא". שימו לב למשמעות המתמשכת של נסענו נסענו — מדובר בסוג של הכפלה! פסוקית הסיבה כאן נפתחת במילה למה ולא במילה כי, כמקובל בשפה המדוברת. וכמובן, הירח המלא, כי צריך לנצל את כל בדיחות החלל כל עוד אפשר.
4:39 "-איך אתה מסכם את ההיכרות שלך עם אותם חייזרים? איך היתה ההיכרות? -שלום שלום, מה נשמע, בסדר? אני בסדר, איך אתה?". המילה היכרות היא שם הפעולה של הפועל להכיר, ולשמות פעולה יש לפעמים שתי משמעויות קשורות אבל נפרדות: אחת היא ממש הפעולה עצמה, והשנייה היא שם עצם שנגזר ממנה. למשל, יש הכנסה כשמכניסים משהו לאנשהו ויש הכנסה שהיא משכורת. הדמות של גורי שואלת על ההיכרות במובן של שם העצם המופשט, החוויה של המפגש עם החייזרים בכללותו. יעקב מתייחס למשמעות הישירה יותר, שם הפועל, ומסביר את האירוע עצמו. השניים ממשיכים מיד עם אותו הרעיון: "ההיכרות הראשונית — משחקי היכרות".
4:50 "-עזוב, אני מצטער ששאלתי אותך. -אני מצטער שתשתוק". הרי אי אפשר להצטערש-[ציווי] בעברית. משפט קלאסי לסיום המערכון.
אז מה היה לנו? כמה סוגים שונים של משחקים לשוניים. הדמות של יעקב מקוטלגת בסטריאוטיפ מסוים לפי ההגייה שלו והשימוש הכושל במילים ממשלב גבוה. הפרות פרגמטיות בוטות משמשות לאפקט הומוריסטי, כפי שבדיחות עובדות מקדמת דנא. אבל בעיקר, יש כאן הרבה בדיחות תלויות מורפולוגיה ובניינים שאפשר לעשות רק בשפה כמו עברית. זה מערכון שיהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לתרגם בצורה נאמנה לשפה אחרת.
ועכשיו, לשיעורי הבית שלכם: נתחו את הבדיחות במערכון הבא (במיוחד בחצי הראשון שלו).
עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)
ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.
רוזנטל
ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:
עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.
מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.
אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות," אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.
רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.
הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.
זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.
ורוזנטל מסכם:
השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.
שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.
קור
אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?
“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?
הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.
ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.
גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה – אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.
מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.
מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.
בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]
שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.
שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…
זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.
קניוק
רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?
בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.
מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.
מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.
והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.
חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.
על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.
אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.
הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.
נוימן
אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:
לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.
וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".
פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.
החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.
איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.
כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.
ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.
את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:
האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?
אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.
מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.
"אני לא צוחק. אני בדרך לעוף הכי רחוק מכאן. המסעדה הזו היא מקדש לקולינריה, אבל אף אחד מסביב לא מבין את זה. כולם נכנעו לתכתיבים של הישראלי הממוצע, תני לו המבורגר, צ'יפס וסלט, שמסודר יפה בצלחת. תראו מה הולך מסביב. נהיינו מדינה של בראסרי. אנחנו תקועים עמוק בתוך שיפודי פרגיות […] את מי מחבקת התקשורת? את מי? אני פה בזכות ולא בשום חסד. אני קרעתי את התחת ולמדתי והבאתי את עצמי למקום שהגעתי, ואף אחד לא יגיד שהוא הרים אותי או גידל אותי. אני יושב וקורא היום טוקבקים שמדברים עליי, אומרים לי 'תביא שווארמה' או 'מה זאת הפלצנות הזאת?'. תגידי לי מי מדבר ככה? מה זאת הרמה הזאת? תת רמה של אנשים. אין פה שום תרבות. אנשים רוצים שכונה. אנשים הם צ'וחים, מחפשים הכול שיהיה זול".
מכאן שצ'וח הוא בור ועם הארץ שאינו מסוגל להעריך איכות גם אם היא עושה לו צרבת. כהרגלי בקודש, הלכתי לקורפוס העברית המודרנית המקוונת המכוּנה "הגוגל" כדי להבין מה בדיוק משמעות המונח.
בקיץ 2006 הופיעה כתבה בוואלה אופנה על "קולקציית חורף אירופאית-קז'ואלית" (כלומר בגדים), שזכתה לכותרת "בכל צ'וח מסתתר צרפתי עם שיק", אבל אפילו התארוך הזה מאוחר מדי. כבר במאי 2004 כתבה פקאצה בשם קארין על חוויותיה מל"ג בעומר ועצרה לרגע כדי להביע דעה תקיפה: "אבל אני לא ערסית וכמו שהבהרתי אחד הדברים שאני שונאת במדינתנו הקטנטונת זה המחומצנים/שחורים/עם מבטא מטומטם= נקראים בימינו- צ'וחים, קרציות, כיפה לפוזה וכו' וכו'".
הנה הגדרה מפורשת! מה עוד יכולנו לבקש.
אבל רגע, לא כל כך מהר. מי בא קודם, הצ'וח או הג'וח? הרי גם ג'וחיםיש. אם היינו מסתכלים על כל אחת מהמילים בפני עצמה, אפשר היה לנחש שהצ'וח הוא גלגולו העדכני של הצ'חצ'ח והג'וח הוא גלגולו העדכני של ג'וחא. אבל המילים ודאי קשורות אחת לשנייה — רוצים לנחש איזו באה קודם?
דרך אגב, אולי שמתם לב שהציטוט בכותרת הכתבה על אדוני לא באמת מופיע בכתבה וכנראה שלא נאמר מעולם. מארק ליברמן מספינת האם חיבר לאחרונה כמה רשומות מעניינות על הרגלי ציטוט בעיתונות.
דגש קל 