Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘פוסט אורח’ Category

[פוסט אורח: אייל להמן הוא סטודנט לתואר שני בחוג ללשון העברית באוניברסיטת תלאביב, ובשש השנים האחרונות הוא עובד במכון יואל גבע כבודק חיבורי פסיכומטרי וככותב חומרי לימוד לספרי ההכנה של המכון. בעבודתו זיהה כמה צורות לשוניות שהוא חושד שהולכות ומתפשטות. אלה הרהוריו.]

קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.

למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.

כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריוניםנקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.

ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.

יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.

לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת עלידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.

כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.

הרי שושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").

אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלאזהה "כי אם".

כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.

אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנםאולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנםאולםהאומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.

הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושהארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.

במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש בה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.

אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?

משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של הו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אוליאולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי הו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.

[זה היה פוסט אורח מאת אייל להמן]

Read Full Post »

והרי פוסט אורח מאת רן אתיה, מורה לסינית והאדם מאחורי הבלוג סימנית אחת ביום:


בוא תלמד סינית הם אמרו לי. זו שפה בלי דקדוק הם אמרו לי. מתקדמים בה ממש מהר הם הוסיפו. לא צריך לשנן כלום הם הבטיחו.

לשפה הסינית יצא שם של שפה נורא קשה ללמידה. בעיניי זה מוצדק אבל לא מהסיבות הנכונות. רוב האנשים חושבים שהאתגרים האמיתיים הם הכתב וההגייה, אבל האמת היא ששניהם לא כל כך מסובכים אם לומדים אותם בשיטתיות ובקצב המתאים. מתחת לכתב המפחיד מסתתר המון הגיון ובסוף מגלים שיותר קל להבין סינית מקריאה מאשר משמיעה.

wood

הסיבה האמיתית שהסינית כל כך קשה ללמידה מסתתרת דווקא במה שרבים תופסים כחלק הכי קל שלה – הדקדוק. על הנייר זה נשמע נהדר. אין ה"א הידיעה, אין יחיד ורבים וגם אין זכר ונקבה. אם למדתם להגיד תלמיד בסינית אז למדתם גם לומר תלמידה, תלמידים ותלמידות, וגם התלמיד, התלמידה, התלמידים והתלמידות. ממש מבצע של למדו אחד קבלו שבעה במתנה. בפעלים הדיל הזה אפילו עוד יותר משתלם כי בסינית לא רק שלא מטים את הפעלים לפי מין ומספר, גם הזמן לא בא לידי ביטוי בתוך הפועל אלא מתקיים ברכיבים אחרים במשפט. זה אומר שברגע שלמדתם את הפועל ללכת – you are good to go. אין הלכתי, הלכו, הולכות, נלך, לכו וכל השאר. בסינית גם דוברי השפה וגם עולים חדשים אומרים "אני מחר ללכת עבודה" וזה בסדר גמור.

אם נרצה לתאר את התופעה הייחודית הזו של היעדר הטיות נאמר שבסינית אין מורפולוגיה – כלומר צורת המילים אינה משתנה לפי שיטה כזו או אחרת. אבל מורפולגיה היא רק חצי מהדבר הזה שאנחנו קוראים לו דקדוק. החצי השני הוא התחביר ולכן לומר שסינית היא שפה נטולת דקדוק זה לא מדוייק. כי כשאין מורפולגיה צריך לפצות על כך ואחת הדרכים לעשות זאת היא להקשיח מאוד את חוקי התחביר. מבנה המשפט בסינית מקובע מאוד בהשוואה לעברית ולשפות אחרות. קחו למשל את המילה 'גם', בעברית אני יכול לומר "גם אני רוצה", "אני גם רוצה" או "אני רוצה גם" ואין עם זה שום בעיה. אמנם יש הבדלים דקים המשתמעים מכל משפט אבל כל הצורות תקפות. בסינית לעומת אפשר להגיד רק "אני גם רוצה" וזהו. עוד דוגמה נהדרת שממחישה כמה חשוב סדר המשפט בשפה נטולת מורפולגיה היא המשפט "לי יש" שאם נהפוך את הסדר שלו וננסה לומר "יש לי" בסינית, נקבל "יש אותי" כי בעצם הופעתה לאחר הפועל 'יש' המילה 'אני' הופכת למושא.

אבל תחביר קשיח הוא רק חצי צרה. הבעיה האמיתית בשפה ללא מורפולגיה היא שהכל נעשה, איך לומר את זה – אמורפי. מילים בשפות "נורמליות" הם כמו שולחן מאיקאה. הן מוצר סופי שעבר עיבוד והרכבה, הן מגיעות עם סט תוספות מודולריות במידה ונרצה לערוך בהן שינויים או להניח אותן במקום אחר, יש להן שכבת מגן, הוראות שימוש ואישור של מכון התקנים. מילים בסינית לעומת זאת, הן דבר הרבה יותר גולמי. לא שולחן גמור אלא יותר כמו קרש ממש גדול ורחב. הוא יכול להיות שולחן, והוא יכול להיות גם רק חלק משולחן. תשברו אתם את הראש על איך לאזן אותו.

table

אבני הבניין הבסיסיות של הכתב הסיני הן סימניות. סימניות הן לא אותיות, לא שורשים וגם לא מילים. סינית היא כל כך אמורפית עד שהן מצליחות להיות כל שלושת הדברים ביחד ואף אחד מהם בו זמנית. סימניות פשוט מבטאות משמעות. בואו ניקח למשל את הסימנית 关 שמשמעותה הבסיסית היא לסגור או לקשור. אפשר להשתמש בה כדי לומר לסגור את הדלת (关门) או לכבות את האור (关灯) ואז היא מתנהגת פחות או יותר כמו מילה העומדת בפני עצמה. אבל כאשר מצרפים אותה לסימנית 心 שמשמעותה לב מקבלים את הצירוף 关心 שפרושו הוא לא לסגור את הלב, כי שתי הסימניות האילו יוצרות ביחד מילה חדשה שפירושה אכפתיות.

רוב המילים בסינית מורכבות משתי סימניות או יותר. בדרך כלל הן מתנהגות כמו מילים רגילות אבל יש סוג אחד שפשוט לא מציית לאף חוק מוכר. אני לא יודע אם הוא קיים בשפות אחרות אבל בסינית הוא נקרא 离合词. פירוש השם הוא מילה (词) נפרדת (离) ונצמדת (合) והוא מתאר מילים שמתנהגות כמו אקורדיון. הדרך הכי טובה להבין במה מדובר היא באמצעות דוגמה אז תרשו לי להציג בפניכם את המילה 见面 שפירושה להיפגש. עכשיו תראו משהו מגניב:

meet

ראיתם מה קרה בצעד האחרון? המילה 见面 התפצלה ובתוכה מופיעות הסימנית 过 שמצביעה על כך שהפעולה התרחשה בעבר, וכן הצירוף 一次 שמשמעותו היא פעם אחת. זה קורה בגלל שהמילה להיפגש בסינית מכילה בעצמה שתי ישויות סמנטיות והן 见 שמשמעותה לראות ו-面 שמשמעותה היא פנים. כשאנחנו נפגשים עם מישהו אנחנו רואים את פניו. אם נפרק את המשפט הזה לחלקים הסמנטיים הכי קטנים שלו זה ייצא משהו כמו אני-עם-הוא-לראות-בעבר-אחת-פעם-פנים, אבל תודו שהרבה יותר נוח לתרגם את זה כנפגשתי איתו פעם אחת.

השאלה של האם אנחנו צריכים לראות מילים כגון 见面 כמילה אחת או כשתי מילים נפרדות שפשוט מופיעות בדרך כלל ביחד היא שאלה שמעסיקה חוקרי שפה רבים, וגם אנשי הוראה שתוהים איך להסביר סינית לתלמידים שלהם. השאלה שלי אליכם היא האם אתם מכירים תופעות דומות בשפות אחרות בהן מילה מסויימת יכולה לבלוע מילים אחרות בשלמותן? הדבר הכי קרוב שאני מכיר זה מוספיות תוכיות (infix) אבל לא מדובר במילים שלמות אלא באותיות והברות ללא משמעות בפני עצמן. אולי ניתן לראות את המילה 'להיפגש' בסינית כהרכב ולא כמילה עצמאית? אבל אז המבנה שלו הוא פועל-מושא והוא עדיין מתנהג באופן שונה לחלוטין מהרכבים אחרים שקיימים בסינית (למעשה רוב המילים בסינית הן הלחמים של שתי סימניות). עשר שנים של לימודי סינית למדו אותי דבר אחד וזה שהניסיון לפרק את השפה הזו לפי פרדיגמות הבלשנות המערבית נועד מראש לכישלון. וגם כשזה מצליח  זה דורש ערימות של אקרובטיקה לוגית והתוצאה שמתקבלת מעוותת ברמות. אני כבר מזמן עברתי לגישה הדאואיסטית שאומרת שלא צריך לנסות להבין ולהגדיר כל דבר, אלא פשוט להשלים עם כך שחוסר הוא חלק בלתי נפרד מן השלמות ופשוט לצעוד בנתיב. בינתיים זה עובד נהדר.

אבל ברצינות, מישהו יכול למצוא הקבלה בשפות אחרות למילה שמתנהגת באופן דומה למילה 'להיפגש' בסינית?


היה זה פוסט אורח מאת רן אתיה. רוצים גם לפרסם פוסט אורח? זה קל! השליכו דיסק-און-קי עם הפוסט בפורמט RTF מטיסה טרנס-אטלנטית עשרים דקות מערבית לאיים האזוריים, ומעבורת דגש קל תצא חיש ותאסוף אותו.

Read Full Post »

להלן פוסט אורח פרי עטו של עזר ראסין.

הנשיא השתמש בצירוף סמיכות דו-משמעי והובן בטעות כמי שמאשים את העם היהודי כולו בטרור


המשך…

Read Full Post »

[טור אורח מאת פרופ' זהר לבנת, ראש המחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בר אילן ויו"ר ועדת המקצוע ללשון העברית במשרד החינוך. יתפרסם בקרוב גם ב'הארץ']

כחלק מכוונתו של שר החינוך לצמצם את מספר בחינות הבגרות, הוא צפוי להכריז בימים הקרובים על איחוד בין שני מקצועות הבגרות – לשון וספרות. מאחר שאין מדובר כרגע בתכנית מגובשת אלא בכותרת בלבד, לא ברור אם הכוונה היא לאחד בין הבחינות בלבד, או שמא ליצור מקצוע חדש ומאוחד ולבנות גם תכנית לימודים משותפת.

איחוד הבחינות בלבד הוא רעיון חסר שחר שלא יועיל לאיש ורק יזיק לתלמידים. מדובר למעשה בשתי בחינות באותו מועד, בשני מקצועות הנשענים על דרכי חשיבה שונות לחלוטין ומחייבות התמודדות עם סוגים נפרדים של מטלות קוגניטיביות, במסגרת של בחינה אחת. אין בכך כל יתרון, מלבד האפשרות של השר להוכיח כי "צמצם" את מספר הבחינות.

אם מדובר באיחוד ממשי של שני המקצועות, במסגרת תכנית לימודים משותפת ובהוראה משותפת – מדובר במהלך שיהיה בכייה לדורות, מהלך שידרדר את הישגי התלמידים בעברית לשפל שלא היה כמוהו.

אין חולק על כך שמצב לימודי העברית בישראל הוא בכי רע. אין מדובר דווקא בשאלות של תקינות ושל שיבושי שפה, אלא בעיקר במה שקשור ליכולת הבנה והבעה בכתב ובעל פה. המרצים באקדמיה נדהמים בכל שנה מן הירידה ביכולתם של הסטודנטים לא רק להבין טקסט ברמה אקדמית אלא אפילו לנסח רצף של שני משפטים סבירים ולקשור ביניהם באופן משכנע.

ואין מדובר רק באקדמיה. השליטה בשפת האם היא אחד המפתחות החשובים להצלחה בכל תחומי החיים. היא מהותית ביותר להצלחה במקצועות הלימוד בבית הספר, אך היא גם הכלי המרכזי שבאמצעותו אנו מנהלים את חיינו החברתיים והמקצועיים ומשתתפים בחיים הציבוריים במדינה דמוקרטית. היכולת לנסח טענות ורעיונות, להבין את טענותיהם של אחרים ולהשפיע עליהם באמצעות השפה, יכולת זו אחראית במידה רבה להישגים שאנו משיגים בכל התחומים וליכולתנו להשתתף במעגלי חיים רחבים.

כדי לקדם ולטפח יכולות אלה בבית הספר דרוש זמן: יש צורך בתרגול רב והמורים צריכים לקרוא ולתקן טיוטות שוב ושוב. ועוד לא דיברנו על סוגיית ההבעה בעל פה, שהיום כלל לא ניתן לה מקום בבית הספר. לכל אלה חובה להקדיש שעות הוראה מיוחדות. מזה שנים אנו מבקשים משרי החינוך תוספת שעות למטרות אלה. מניסיוננו אנו יודעים שיש קשר ישיר וברור בין התשומות הלשוניות, כלומר למידת העיסוק בשפה בבית הספר, לבין הישגי התלמידים. בשנים שבהן ניתנו שעות נוספות לעניינים אלה, ההישגים בתחום השפה השתפרו באופן משמעותי. שרי חינוך אחדים היו קשובים לכך ואף החלו להתגבש תכניות לקידום הנושא. הרוחות המנשבות כעת במשרד החינוך מנשבות לצערי בכיוון ההפוך.

לפי כל חישוב אפשרי, ברור כי תכניותיו של השר יביאו לקיצוץ נוסף בכל מה שקשור לידע לשוני ולשליטה בשפה. איחוד של שני המקצועות, או אפילו רק של הבחינות, שלא יהיה כרוך בהגדלה של מספר השעות – יביא בהכרח לכך שפחות שעות יוקדשו לעברית. סוגיה חשובה נוספת היא סוגיית המורים: מקצוע משותף פירושו גם הוראה משותפת. התוצאה הטבעית של המהלך הזה תהיה שהמורים לספרות יידרשו ללמד לשון מבלי שזכו להכשרה מתאימה. דבר זה לא יעלה כלל על הדעת. אין שום מוסד אקדמי בארץ שמכשיר מורים לשני המקצועות יחד, ובמערכת החינוך יש מעט מאוד מורים המסוגלים ללמד את שניהם באופן ראוי.

נושאי הלשון חייבים להישאר בידי אנשי הלשון. לא רק בידיהם של המורים, אלא בעיקר בסמכותם של החוקרים ואנשי האקדמיה המומחים לשפה. תכניתו של השר תפקיע מידיהם את האוטונומיה בתחום זה באופן שיגרום לנזק בלתי הפיך. באופן מפתיע, היא מקודמת בימים אלה מבלי להיוועץ כלל באנשי המקצוע – לא בוועדת המקצוע ואפילו לא במפקח הראשי (מפמ"ר) של המקצוע במשרד החינוך, משום שתפקיד זה אינו מאויש מזה חודשים אחדים. התנהלות זו של המשרד מעידה על זלזול בידע המדעי ועל חוסר הבנה מהו ידע דיסציפלינארי. אני תקווה ששר החינוך יוכיח לנו שאין זה כך ושהוא אינו נגד השפה העברית.

[טור אורח של פרופ' זהר לבנת. אתם מוזמנים לשתף את העמוד הזה עם מכריכם/ן בדוא"ל וברשתות החברתיות: http://wp.me/pzkWR-1gv ]

Read Full Post »

[בלה פוסט אורחת בלה גבי סטנובסקי בלה סטודנט לבלשנות בלה באוניברסיטת בת בלה]

לאחרונה נתקלתי ברשת במספר אלגוריתמים לשוניים מעניינים ומוזרים שהוצעו בשפה האנגלית. עניין אותי לנסות ולשחזר אותם עבור השפה העברית. רשומה זו סוקרת את האלגוריתמים, את הכלים החישוביים אשר נעשה בהם שימוש, ומספקת מקבילה עברית שלהם.

NURBLE

במקור

מן הקומיקס המעולה SMBC של הכותב והמאייר זק ווינר (Zach Weiner). בקומיקס מועלים לא פעם רעיונות מתחומים רבים, חלקם דמיוניים לחלוטין, וחלקם מתבררים כפרקטיים למדי.

באחד הקומיקסים הכותב העלה את הסברה כי ניתן לשפר טקסטים פוליטיים ע"י שינוי כל מילה שאינה שם עצם ל-NURBLE. עוקב טוויטר חרוץ לא איחר להגיב עם תוכנה קטנה שעושה בדיוק את זה – מקבלת טקסט, ומחזירה אותו "מנורבל".

הרעיון לא חמק מעינם של הכותבים של לאנגואג' לוג, אלו התייחסו בפוסט שבו הוצעו מספר "מנרבלים" נוספים.

איך זה נעשה

התוכנה הקטנה ששלח העוקב (שנכתבה בשפת PHP) עושה שימוש במשאב חיצוני – קובץ המכיל מאגר מילים וחלק הדיבר שלהם. התוכנה עוברת מילה-מילה על הטקסט אותו יש לנרבל, ובודקת לפי המאגר האם המילה היא שם עצם או לאו – בהתאם היא מחזירה Nurble, או את המילה עצמה.

התוצאה

מעניינת ומשעשעת למדי, ניתן להתרשם באותו הקומיקס מהרצה של האלגוריתם על נאום המצב לאומה של אובמה. באופן מפתיע ניתן להבין את רובו, גם כאשר הרוב המוחלט של המילים "מנורבל".

בעברית

כפי שראינו התוכנה המקורית עשתה שימוש במאגר מילים ממשאב חיצוני. למיטב ידיעתי משאב שכזה לא קיים בשפה העברית. בנוסף, כנראה שנטייתה של השפה העברית לעמימות תחבירית יקשה מאד על שימוש במשאב כזה, גם אם קיים. מסיבות אלו נעשה שימוש במתייג – פונקציה אשר בקבלת משפט מחזירה, בין השאר, את חלקי הדיבר של מילותיו (עוד על כך בהמשך) באחוזי ההצלחה מסוימים. בהינתן פונקציה כזו הפתרון למשימה נעשה טריוויאלי – נעבור על כל המשפטים בקלט, נזין אותם למתייג, ונברור את שמות העצם מתוכם.

התוצאה

התרשמו בעצמכם מ"נירבול" נאומו של יאיר לפיד במליאה:

מקור, ולאחר נירבול.

עינכם הרואות – ה"נארבל" עשה עלייה ל-"בלה", לדעתי גם במקרה הזה ניתן להבין את המסר בקווים כלליים.

נסו בעצמכם

אם אתם מעוניינים לבדוק בעצמכם את ההשפעה של הנירבול על טקסטים אחרים, העלתי מדגים של התוכנה (לאחר הכנסת הטקסט, סמנו את האופציה NURBLE).

אתנחתא – מתייגים, מפיגי עמימות ומודלים סטטיסטיים

בתחום הבלשנות החישובית קיימים מספר תחומים ובעיות אשר נחקרו רבות בשנים האחרונות – רובן בעיות בסיסיות אשר פתרון שלהן יהווה בסיס כמעט לכל מערכת אשר רוצה לעשות שימוש בשפה טבעית. בין אלו ניתן למצוא: תיוג חלקי דיבר (Part Of Speech Tagging), זיהוי ביטויים שמניים (NP Chuncking) וזיהוי ישויות (Named Entity Recognition). קל לראות כי אלו הן אבני הבסיס למשימות "מורכבות" יותר, דוגמת ניתוח תחבירי (Parsing), תרגום מכונה, סיכום אוטומטי, ועוד.

בניגוד למשימות ה"מורכבות", במשימות בסיס אלו קיימת לרוב הסכמה בין דוברי השפה לגבי הפלט הרצוי. כך, כל דובר שפה עברית יסכים כי חלק הדיבר של המילה "רץ" במשפט "גל רץ הביתה" הנו פועל (Verb), בעוד שספק אם קיימים שני אנשים שונים אשר יסכמו את הרשומה הזו לכדי אותו סיכום.

כמובן שבעיות אלו הנן תלויות שפה עד מאד, והאלגוריתמים אשר מנסים לפתור אותן חייבים להתייחס למאפייניה הייחודיים של השפה אליה הם מכוונים פתרונן. למשל אופייה הצירופי (word agglutination) של השפה העברית עלול להקשות רבות על כותבי אלגוריתמים כנ"ל לשפה העברית – אלגוריתמים אלו צריכים להפיג את העמימות באשר היא קיימת לגבי המילים במשפט. אם נסתכל שוב על המילה "רץ" הפעם במשפט "גל הזיז את הרץ למשבצת הסמוכה", ברור כי יש להתייחס למילה רץ בתור שם עצם, בניגוד לפועל שראינו במשפט לעיל – אלגוריתמים אלו יצטרכו לבחור את הפירוש הנכון למילה בהינתן ההקשר המתאים. [ראו גם כאן וכאן – א"ק]

המגמה הבולטת בשנים האחרונות לתקיפת בעיות אלו היא גישה הסתברותית (סטוכסטית). ניתן לייחס זאת להתחזקות כוח המחשוב, לקורפוסים העצומים והבלתי מעובדים (unstructured corpora) של שפה טבעית שמשתמשי האינטרנט מייצרים על בסיס יומיומי, ולאכזבה כללית ממודלים דטרמיניסטיים ו-"שלמים" יותר שהוצגו בעבר.

אלגוריתמים הנוקטים בגישה זו מניחים קיום של מודל כלשהו אשר ממנו מופקים משפטים תקינים בשפה או שבעזרתו ניתן לנתח משפטים בשפה טבעית. כך לדוגמא רשתות נוירונים מניחות קיומו של מודל המפשט את המוח האנושי לכדי נוירונים אשר מופעלים לפי פונקציות הפעלה מסוימות (activation function), ומודלי מרקוב חבויים (Hidden Markov Models) מניחים קיומו של מודל של מכונת מצבים, אשר המעבר בין המצבים תלוי במשפט הקלט ובהסתברות מסוימת.

מודלים אלו נמצאים בבסיס האלגוריתמים הסטוכסטיים. אופיינית, אלגוריתמים אלו יתחילו מתהליך של "אימון" על משפטי קלט משפה טבעית. תהליך זה מטרתו לכייל את הפרמטרים אשר מוטבעים במודל. כך ברשתות נוירונים יכוילו המשקלים אשר ניתנים לכל נוירון, ובמודלי מרקוב חבויים תכוילנה ההסתברויות למעבר בין המצבים.למעשה ניתן לומר כי תהליך האימון מתאים את המודל למשימה הספציפית מולה ניצבים.

לאחר שלב האימון, מפסיקים לכייל את הפרמטרים של המודל ומציגים בפניו משפטים שלא חזה בהם בשלב האימון. בתקווה, המודל אכן יודע להכליל איזושהי תחזית לגבי כלל המשפטים בשפה (או בחלק נרחב ממנה), ולכן יוכל לתת תשובות באמינות מסוימת גם עבור משפטים שלא ראה בעבר.

חלק מן החכמה בכתיבת מערכות שכאלו כוללת את בחירת המודל, אפיון הפרמטרים שלא ישתנו במהלך האימון (לדוגמא, טופולוגיית הרשת במקרה של רשתות נוירונים), ובחירת המאפיינים (features) שיהוו קלט למודל הנבחר.

עבור מימוש שני האלגוריתמים הפשוטים יחסית שמתוארים ברשומה זו, עשיתי שימוש במתייג ומפיג העמימות שנכתב על ידי מני אדלר מאוניברסיטת בן גוריון. משפטים שלמים מן הקלט מוזנים אליו, ובתמורה מקבלים עבור כל מילה בין השאר את חלק הדיבר שלה (בו כבר עשינו שימוש עבור אלגוריתם NURBLE) את הבניין, הזמן, המין, הגוף, ואת צורת הריבוי שלה – בכל אלו נעשה שימוש באלגוריתם הבא שיתואר.

Jailbreak the Patriarchy

במקור

במקרה הזה מדובר בתוסף לשוני מוזר לדפדפן chrome שמתיימר לשבור את הפטריארכיה השלטת ברשת.

התוסף מחליף בטקסט דפי האינטרנט שמות גוף זכריים לנקביים ולהיפך. בנוסף הוא מחפש ביטויים זכריים מסוימים ומחליף אותם במקבילה הנקבית שלהם, ולהיפך. כך לדוגמא "he loved his mother very much" יהפוך ל-"she loved her father very much" ו-"the patriarchy also hurts men" יומר ל- "the matriarchy also hurts women".

איך זה נעשה

לפי תיאור התוסף, נראה כי מדובר במשימת "חפש-החלף" פשוטה יחסית: התוסף עובר על הטקסט בדף, ומחפש ביטויים שנקבעו מראש. ברוב המשפטים אכן מושגת החלפת מין (gender swapping, לפי הכותב), זאת מכיוון שרוב חלקי הדיבר בשפה האנגלית הם ניטרליים מבחינת מין.

(אובמה נפגש עם קבוצת ה-KINGS/QUEENS, הכתבה המקורית (מימין) מול התוצר של התוסף (משמאל). מקור

(אובמה נפגש עם קבוצת ה-KINGS/QUEENS, הכתבה המקורית (מימין) מול התוצר של התוסף (משמאל). מקור

בעברית

בדומה לאלגוריתם הקודם, נראה כי הגישה שננקטה במקור לא תספק מענה הולם בעברית. נסתכל על הדוגמא שנתנה בחלק הקודם:

  • גל רץ הביתה.
  • גל הזיז את הרץ למשבצת הסמוכה.

נניח כי נבצע משימה של חיפוש והחלפה, ונרצה להחליף את "רץ" ב-"רצה", נקבל:

  • גל רצה הביתה
  • * גל הזיז את הרצה למשבצת הסמוכה

ברור כי זוהי אינה התנהגות רצויה, וכאמור, בשפה האנגלית לרוב לא נתקלים בקשיים שכאלו.

הדרך בה נקטתי לפתרון הבעיה הנה שימוש במתייג שהוזכר לעיל – ממנו דליתי עבור כל מילה בקלט את חלק הדיבר שלה, בהתאם הפעלתי עליה פונקציית החלפת מין. אתאר את הפונקציות עבור חלקי הדיבר שם-גוף ופעלים:

שמות גוף:
בהינתן הידע כי מילה מסוימת היא שם גוף, והעובדה כי שמות הגוף היא קבוצה סגורה וקטנה יחסית של מילים, ניתן להשתמש בטבלה פשוטה ולהמיר "הוא" <-> "היא", "הם" <->"הן" וכיו"ב.

פעלים:
בהינתן הפרמטרים הבאים עבור מילה: בניין, זמן, מין, גוף, ואת צורת הריבוי שלה. ניתן להשתמש בחוקי התחביר העברי, לגזור את השורש ולשתול אותו במקבילה הנקבית / זכרית.
בנוסף לאלו, הכנסתי גם רשימת ביטויים בעלי מין אותם האלגוריתם מחליף, בדומה לתוסף המקורי – "אמא" <->"אבא", "פטריארכיה" <-> "מטריארכיה" ועוד.

התוצאה

מעניינת, אך רחוקה מלהיות מושלמת. אם להמשיך באותו קו של דוגמאות, בחרתי את פוסט הפייסבוק שמשום מה התפרסם בזמן האחרון על ריקי כהן הדמיונית, וזוהי התוצאה: "אני רוצה שנדבר על מר כהן". ניתן לראות כי ביטויים רבים מבלבלים את התוכנה, אולם ברגעיה היפים יוצאים משפטים לתפארת מרב מיכאלי.

נסו בעצמכם

גם בתוכנה זו ניתן להתנסות בהמרת מינו של כל ביטוי העולה על רוחכם – כאן (לאחר הכנסת הטקסט, סמנו את האופציה Jailbreak).

[בלה בלה רשומת אורחת בלה גבי בלה בלה בלה פוסט אורחת בלה צרו בלה קשר בלה בלה דרך הטופס בעמוד בלה בלה]

Read Full Post »

[חלק א' של הפוסט מופיע כאן]


בפרק הקודם כתבתי על העקרונות של משקל הסגוליים. בצורת הנקבה החיים מעניינים אפילו עוד יותר.
קודם כל, ביחיד היא בכלל לא לובשת סגול. במקום זה היא פותחת בתנועה קטנה (פתח / חיריק / סגול) ואחריה שווא. אם יש לה גם צורת זכר (כלב-כלבה, צדף-צדפה) הזיהוי עוד ברור. אם לא (שִֹמְלָה) – רק צורת הרבים מסגירה אותה. כזכור, בצורת הרבים של הסגוליים אין רק סיומת של Xים/Xות, אלא שינוי כל המילה כך שהיא מתחילה בשווא ואחריו קמץ (שְֹמָלוֹת). הבעיה היא שבנקבה צורת הריבוי הרגילה (הוספת Xות בסוף המילה) מתגלגלת לנו באופן אוטומטי כמעט. לא נאמר כֶּתֶרִים, כי זה מאריך את ההגייה, אבל באופן טבעי נהפוך מַלְכָּה למַלְכּוֹת, מה גם שמילה זו מוכרת לנו מצורת הסמיכות. יוצא שרק בחלק מה'סגוליות' אנחנו מקפידים על צורת הריבוי התקנית. משום מה, דְּמָעוֹת או סְפָרוֹת עוברות חלק, אבל לְשָכוֹת, חֲבָרוֹת ועֲמָדוֹת כבר נשמעות, אפעס, קצת מאולצות, ועל כְּלָבוֹת בכלל אין מה לדבר.


הפער הזה בין צורת הריבוי התקנית, שנשמעת לנו מלאכותית,  לבין צורת הריבוי הרגילה, שדווקא היא מצלצלת לנו נכון, בולט בעיקר בצורת הנקבה של משקל קֹטֶל.לפי התקן היא צריכה להשתנות ביחיד ל-קָטְלָה  (קמץ קטן בהתחלה) וברבים ל-קְטָלוֹת. בעברית המוקדמת, זו של המקרא ושל חז"ל, אכן יש הקפדה על כך: הנקבה של אֹרַח היא אָרְחָה, וברבים אֳרָחוֹת ("בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת" – שירת דבורה), והנקבה של חֹרֶב היא חָרְבָּה וברבים חֳרָבוֹת (כמו בביטוי 'עִיֵי חֳרָבוֹת'). הצורה הזאת כל-כך לא נוחה להגייה, עד שבעברית המודרנית היא נשמטה לחלוטין, ואנחנו משתמשים רק בצורת הרבות הרגילה (קֹטְלוֹת). למשל: צורת הנקבה של אֹפֶן היא אָפְנָה, וברבים אֹפְנוֹת. כנ"ל עם תֹּכֶן-תָּכְנָה-תֹּכְנוֹת (ולא אֳפָנוֹת ו-תְּכָנוֹת, כפי שהיה צריך להיות לפי התקן)


ואיך קרה שדווקא צורת קֹטְלָה הפכה להיות מזוהה עם עולם המחשבים?
קרה כאן תהליך מעניין: כשעולם מונחי המחשב בעברית היה בחיתוליו, נוצקו שתי המילים היסודיות –  תָּכְנָה וחָמְרָה – במתכונת הנקבה של הסגוליים תֹכֶן וחֹמֶר (אם כי צורת הריבוי, כאמור, היא רגילה). בהמשך, כל המילים שבאו בעקבותיהן חיקו אותן. אבל זהו חיקוי מזוייף – הוא משחזר רק את צורת ההברות, לא את המהות! הרי אף אחת מהמילים אינה צורת הנקבה של הסגוליים. החיקוי ההברתי הוא שהפך את צורת קֹטְלָה למשקל בפני עצמו, המקבילה העברית לסיומת ware  האנגלית.


והנה לנו דוגמה קלאסית לפלא של יצירת מילים בשיטת שורש-משקל, עליה כתבתי במספר הזדמנויות ב"דורבנות", למשל כאן, וכאן. המדהים בתופעה הוא שברגע שמשקל מסויים מזוהה עם משמעות ספציפית (למשל משקל מקומות או משקל מכשירים), דובר העברית יוצר ומבין באופן אינטואטיבי מילים חדשות במשקל זה, כשהוא משלב את המשמעות של השורש עם המשמעות של המשקל. כך נולדו מונחי מחשב כמו לומדה, קוֹשְחָה, רוֹגְלָה ו-שוֹתְפָה הרשמיות, ולצידן גוֹנְבָה ודוֹפְקָה הממזריות. על הדרך אפשר לציין גם את ההברקה פורנה, אבל זה כבר שייך לחיים בכחול.

[שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש.]

Read Full Post »


אם יצא לכם בזמן האחרון להיתקל בקבוצת אנשים שפולטים בזה אחר זה מילים שנראות לא קשורות אחת לשניה, תוך שהם משמיעים קריאות 'זה לא חוקי!' או 'היה כבר!', כנראה שנפלתם על משחק הסגוליים. תחביב חדש של גיקים-אוהבי-בלשנות. הכללים לכאורה פשוטים: כל אחד בתורו צריך להגיד מילה במשקל הסגוליים, שמתחילה באות בה הסתיימה המילה הקודמת, ואסור לחזור על אותה מילה פעמיים. נשמע משעמם? אני מכירה באופן אישי כאלה שמסוגלים לשחק בזה שעות.


על משקל הסגוליים אפשר לקרוא בהרחבה כאן. לענייננו חשובים רק המשקלים הסגוליים הבסיסיים – קֶטֶל (אֶבֶן, יֶלֶד), קֵטֶל (חֵפֶץ, פֵּשֶר) וקֹתֶל (כֹּתֶל, רֹטֶב). פשוט, כאילו, אבל טריקי. כי סימן הזיהוי השמיעתי של המשקל הבסיסי (שתי תנועות E רצופות או תנועת O ו-E) מקבל ואריציות שונות בגלל אותיות  גרונית באמצע המילה (סַהַר) או בסופה (סֶלַע) וכן ו' באמצע (גָּוֶן) ו-י' באמצע (בַּיִת) או בסוף (לֶחִי).
אבל יש פטנט אחד שלפיו אפשר לזהות את הממזרים (טוב, חוץ מכמה עושי צרות עם ו' ו-י'): צורת הרבים. במקום להסתפק בסיומת הריבוי המקובלת – Xים/Xוֹת, הסגוליים ברבים מאבדים את סגלוליותם ובמקום זה מתחילים בשווא וקמץ: יֶלֶד – יְלָדִים, מֶלֶךְ – מְלָכִים. זה נכון גם לגבי סגוליים עם אות גרונית באמצע או בסוף, כמו שַעַר-שְעָרִים או סֶלַע-סְלָעִים. רק כאשר האות הגרונית היא בתחילת המילה, יוחלף השווא בתנועת חטף – חטף-פתח למשקל קֶטֶל/קֵטֶל (עֵדֶר-עֲדָרִים) או חטף-קמץ למשקל קֹטֶל (עֹדֶף-עֳדָפִים).


והנה מצאתי שלוש מילים שלא מצייתות לכלל הזה, כולן במשקל קֹטֶל: קֹדֶש-קָדָשִים; שֹרֶש-שָרָשִים (האות הראשונה מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ-O), וגם בֹּטֶן-בֹּטְנִים. למה הן לא מתנהגות כמו כולן?
לגבי קֹדֶש ושֹרֶש, נראה לי שהפתרון נעוץ בצורה המוזיקלית-חגיגית של הצרוף המקראי קֹדֶש-קֳדָשִים, שיצר פורמט שלתוכו נוצקו כל המילים הדומות, ובהן גם שורש. (מה גם שחלק מהן ממילא מתחילות באות גרונית, כמו  חֹדֶש ועֹנֶש).
אבל איך הגיעה צורת הריבוי בָּטְנִים למילה בֹּטֶן? אז זהו, שמה שבעצם קרה הוא תהליך של גזירה לאחור. המילה מופיעה בתנ"ך ברבים בלבד, בדברי יעקב לבניו: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג יא). למעשה, מה שאנחנו קוראים לו היום בטנים הוא בעצם אגוזי אדמה, ואילו המילה המקורית שימשה לתיאור פיסטוקים, הפרי של אלת-הבָּטנה. הבָּטנה נותנת בָּטנים, שבטעות הפכו בצורת היחיד לבֹּטֶן. (תהליך דומה קרה למילה נִצָּן, שהיא גזירה לאחור של נִצָּנִים – במקור הריבוי של נִצָּה).


זהו, אפשר להתחיל במשחק. ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

[שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש. חלק ב' של הפוסט פורסם כאן]

Read Full Post »

Older Posts »