לפני כמעט עשור לקחתי לידיים את הספר הנהדר 'שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית' ולא הנחתי אותו עד שסיפרתי לכל העולם כמה שהוא מעניין. כמה שנים מאוחר יותר היתה לי הזכות לעבוד עם שתי המחברות, פרופ' עירית מאיר ופרופ' וונדי סנדלר, במעבדה שלהן לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה. ושם פגשתי לראשונה את עירית, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.
עירית היתה ידועה בקרב עמיתיה בזכות עבודתה אבל גם בזכות רוחב ליבה ונועם הליכותיה. כשהייתי מציין בפני קולגות (הן בארץ והן בחו"ל) שהייתי עוזר מחקר שלה, הם היו מביעים בפניי את הערכתם למחקריה אבל עוד יותר את חיבתם אליה בתור בן אדם. יש הרי הרבה אנשים נחמדים בעולם, ובלשנים הם בדרך כלל עם די סימפטי. אבל עירית היתה קונצנזוס; כל פגישה איתה היתה מסתיימת במצב רוח מרומם יותר מזה שהתחלת איתו.
אני חושב שההערכה הגדולה אליה נבעה לא רק מאיכות המחקר שלה אלא גם מכך שעירית שילבה ללא מאמץ – או לפחות בצורה שנראתה חסרת מאמץ אבל ודאי היתה תוצאה של כשרון מולד, סקרנות בריאה ועבודה מאומצת – את הצדדים השונים של עבודתו של החוקר באקדמיה: מחקר, הוראה, ו"שירות" (לקהילה המדעית ולקהל הרחב). שלל מאמריה עסקו בדקדוק ובהיסטוריה של שפת הסימנים הישראלית, אבל גם בשפות סימנים אחרות הקיימות בארץ, בהיבטים שונים של חיי החירשות ובתופעות מסקרנות בעברית של ימינו. ההתלהבות מהנושאים האלה חלחלה גם לקורסים שלימדה ולסטודנטים שהנחתה, ועשתה את דרכה חזרה לאירועים שונים שמטרתם להנגיש את הבלשנות בכלל ואת שפות הסימנים בפרט לציבור הרחב. החל מהספר 'שפה במרחב', דרך ערב 'רוח על הבאר', וכלה בשלל אירועים שאת חלקם אפשר למצוא מתועדים בערוץ היוטיוב של המעבדה – עירית, כמו המעבדה שאותה עזרה להנחות, ידעה שההבחנה בין "מדען" ל-"קהילה נחקרת" היא מלאכותית, ושהמדען האמיתי הוא מי ששומר על ראש פתוח ומחשבה צלולה.
רק לפני שבועיים עמדתי לשלוח לה הודעה בנוגע לעבודת מאסטר שכתבה סטודנטית שלה, עינת טרכטמן, על הצורה שבה דוברי עברית מבטאים את הה"א בבניין הֶפעיל. ידעתי שאקבל תשובה אדיבה ומעשירה אבל בסופו של דבר העניין ירד מסדר היום שלי ולא שלחתי את ההודעה. לצערי.
נותרו זכרונות אחרים.
דגש קל 