ספר חדש על בלשנות והוראה: מזימרת הלשון

עם פרוס השנה החדשה ועם פרישתה של מזל שיניאק מתפקידה כמפמ"ר עברית יצא לאור קובץ מאמרים לכבודה.

אחרי הקפיצה: קובץ PDF עם תוכן העניינים. אני תמיד שמח לראות יחסי גומלין בין חקר השפה וחקר ההוראה, ולפחות הפרקים של הבלשנים נראים מבטיחים.

Read Full Post »

גליון מיוחד של "עיונים בשפה וחברה", וגליונות קודמים לקריאה חופשית

אז יש דבר כזה, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, ושם מסתובבים למיטב ידיעתי מיטב סוציובלשנינו. ספינת הדגל שלה היא כתב העת עיונים בשפה וחברה, שגליון מיוחד שלו יצא לאור ממש לאחרונה. עיינתי בתוכן העניינים של "עיונים", ותשמעו – יש מה לקרוא. לצערי את כתב העת אפשר למצוא רק במיטב ספריות ארצנו, אלא אם אתם משלמים על מנוי מכספכם, ולכן טוב עשתה האגודה שפתחה את הגליונות הקודמים של כתב העת לקריאה חינם במשך החודש הקרוב. אז אני ממליץ להקדיש קצת זמן לעיון בארכיון, ובינתיים אבחר כמה תקצירים מסקרנים מהגליון האחרון, שדווקא לא נגיש לציבור.

נושא הגליון המיוחד הוא "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", וכבר יפה לראות שמדובר ביותר מאשר "רק" ערבית ורוסית. ניתן למצוא מאמרים על מעמד הצרפתית בישראל וה"קקופוניה הפרנקופונית"; על היחס לספרדית בקרב עולים מאמריקה הלטינית; על היחס לשפה של סטודנטים יוצאי חבר העמים בישראל; על הוראה באנגלית במכללה הדתית שאנן; ומאמר מאת כרמל וייסמן על שימוש במילים לועזיות בפקצית.

חוץ מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה וזהות בישראל: שמות משפחה של נשים מאת מיכל רום ואורלי בנימין; וספרה המסקרן של אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, שיושב לי על המדף מזה תקופה.

הנה שני תקצירים לדוגמה, של שני המאמרים שקוסמים לי הכי הרבה מבחינת המתודולוגיה (ועוסקים במקרה בערבית, אבל מכיוונים שונים לחלוטין). מי שמוצא פנינים בגליונות ישנים יותר מוזמן לשתף בתגובות.

הנגנה בערבית המדוברת של חיפה: מחקר תחבירי-פונטי סוציו-לשוני
יהודית רוזנהויז
הנגנה היא רכיב חשוב במערכת הפונטית-הפונולוגית של כל שפה. תחום זה כמעט לא נבדק ביחס ללהגים הערביים בישראל, אף שיש בו עניין מבחינה תיאורית, אנליטית והשוואתית. המאמר דן בהיבטים של הנגנה בקרב דוברי ערבית ילידיים נוצרים, יהודים ומוסלמים מחיפה. לצורך הבדיקה שימשו טקסטים מן המאגר של גבע-קליינברגר ( 2004 ) המופיעים באתר SemArch באינטרנט. החומר הלשוני חולק ליחידות תחביר-הנגנה ונותח בעזרת התוכנה .Praat
הוצגו שתי שאלות מחקר: ( 1) מהן תכונות ההנגנה של מבנים תחביריים מסוימים בלהג הערבי בחיפה? ( 2) האם יש הבדלי הנגנה בין להגי העדות? על פי השערת בלנק ( 1964 ) ייתכן שיהיו בישראל (ובלהגים אחרים) הבדלים מינימליים תלויי-עדה שישתקפו בהנגנה ובפרוזודיה של הדיבור. המחקר הנוכחי לא גילה הבדלים בין-עדתיים אלא הבדלים תחביריים-פרוזודיים תלויי נושא, רגש ותחביר. במאמר נידונות השלכות סוציולינגויסטיות של ממצאים אלה.

תפקיד השפה בארבעת מסמכי החזון בשינוי ההקשר הסוציו- פוליטי בישראל: לקחים מחינוך דו- לשוני
מוחמד אמארה ואימן אגבאריה
המאמר בוחן את התפקיד הסוציו-פוליטי המיועד לשפה הערבית בארבעת ניירות העמדה הידועים בשם "מסמכי החזון העתידיים", שהתפרסמו מטעם מוסדות פלסטינים-ערביים במדינת ישראל. בהציעם תכנית להעברת יותר כוח, הכרה ושוויון למיעוט הפלסטיני בישראל, המסמכים גם מבקשים לסיים את ההגמוניה הלשונית של הרוב היהודי בישראל. נוסף על כך, המסמכים מקדמים באופן מפורש שינויים להעצמת הנוכחות והשימוש בשפה הערבית במרחב הציבורי, הן מבחינה אינסטרומנטלית כאמצעי לתקשורת והן מבחינה סימבולית כביטוי לזהותם הלאומית והתרבותית של הפלסטינים.
כפי שמאמר זה מגלה, המסמכים מבקשים לשנות את ההסדר ההיררכי והמרובד של האזרחות הישראלית, שמשמר את השליטה האתנית של הרוב היהודי, באמצעות קידום דו-לשוניות. ליתר דיוק, המסמכים מציעים שהמדינה תאמץ דו-לשוניות כמאפיין המגדיר את זהותה של מדינת ישראל, וכמנוף לסיום ההגמוניה האתנית היהודית ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. בשעה שמאמר זה מכיר בסיכויים הטמונים בדו- לשוניות, בהישענותנו על תובנות מן הספרות על אודות החינוך הדו-לשוני כדרך לפתרון סכסוכים, המאמר גם טוען שסיכויים אלה עשויים להיות לא ממומשים, בלי לגרום לשוויון מוחשי ולהכרה אמִתית ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל.

Read Full Post »

מכונת הדיבור בתור מורה שפות

ספר חדש ומסקרן יוצא לאור: ממיטב חומרי לימוד העברית בגרמניה של שנות השלושים. הספר, מכונת הדיבור בתור מורה שפות – פה מדברים עברית, נערך ע"י פרופ' שלמה יזרעאל ועמיתים מאוניברסיטת תל אביב. התוכן נראה מבטיח, אם לשפוט לפי הפירוט באתר הוצאת הספרים של האוניברסיטה.

לספר נבנה חיש-קל גם אתר עם מבחר חומרי נלווים, ביניהם שלל הקלטות במבטא ייקי נהדר ("אדוני בא ארצה מגרמניה או מפולניה?") וסריקת חומרי לימוד שהכין דוד ילין. מסקרן מאוד.

וכל הייקיות הזו מזכירה לי בעקיפין את הניתוח היפה של איה פלוטו שכתב בזמנו אורן צור (או ליתר דיוק, Oren Tsur).

Read Full Post »

בוק ריפורט // בראי השפה

[פוסט אורח של דפנה שיזף, בלשנית חישובית וספקנית]

התגובה הראשונה שלי כשראיתי שהספר "בראי השפה" של גיא דויטשר יצא בעברית היתה: שיט, סתם קראתי אותו באנגלית. התגובה הבוגרת ביותר, שבאה אחר כך, היתה שמחה על התרומה המבורכת למדף הבלשנות הפופולרית (והמדע הפופולרי בכלל) בעברית.

קודם כל, למי שטרם הספיק, רוצו לקרוא את הספר הקודם שלו, "גלגולי לשון". אחרי זה השאילו אותו לכמה שיותר אנשים. "גלגולי לשון", שעוסק בשינוי והתפתחות של שפות, הוא ניידת חילוץ והצלה מבורוּת בלשנית וטהרנות-רחוב.

"בראי השפה" מתעמת עם שאלה בלשנית נוספת שצצה הרבה בזירה הפופולרית, ובדרך כלל מתוך בורות בטוחה בעצמה: הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. הדבר הראשון שדויטשר עושה הוא לפרק את הנושא לשניים: המראָה והעדשה. החלק הראשון של הספר עוסק בשפה כמראה– האם שפות משקפות את החברות שמדברות אותן? חלקו השני דן בשאלת השפה כעדשה – האם שפות משפיעות על הדרך שבה דובריהן רואים את המציאות? הפרדה חשובה ולא טריוויאלית – אנשים נוטים לחשוב שאם לאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג (שאלת "מראתית" שנויה במחלוקת) אז בהכרח אסקימוסים יודעים להבחין יותר טוב מאחרים בין סוגים שונים של שלג (שאלת "עדשתית" נפרדת).

בעניין המראה

אבל מספר המילים לשלג הוא טריוויה לשונית. סביר שאוצר המילים של שפה יושפע מהסביבה הפיזית והטכנולוגית של דובריה (ולכן דוברי עברית מודרנית לא זקוקים להבחנה בין "גדיד" ל"בציר"). החלק הראשון של "בראי השפה" לוקח את שאלת המראָה צעד אחד קדימה. נושא דיון ארבעה מחמשת פרקיו הוא: למה הומרוס דימה את צבע הים לצבע של יין? או באופן יותר כללי: האם בשפות שונות יש מספר שונה של מילים לצבעים, והאם זה קשור לרמת ההתפתחות האירגונית-טכנולוגית של החברה?

בקריאת ארבעת הפרקים האלה מתגלה סוד קטן על הספר: זה בעצם ספר על היסטוריה אינטלקטואלית, היסטוריה וסוציולוגיה של מדע הבלשנות לא פחות מאשר ספר על בלשנות. את התשובה לשאלת המילים לצבעים תוכלו, לכשתקראו, לנסח בפסקה. שאר 74 העמודים (במהדורה האנגלית) מגוללים 150 שנה של דיון מדעי רב תהפוכות בשאלה הזאת. זה סיפור מרתק, ודויטשר יודע לבנות דמויות, לשמור על מתח ולתבל בהומור. אנחנו לומדים לא מעט על העשייה המדעית ועל טיבו של ידע, אבל קצת פחות על בלשנות.

הפרק החמישי הוא מסע צלב נגד הטענה שמבחינה דקדוקית "כל השפות מורכבות באותה מידה". דויטשר מראה שזאת טענה דוגמטית חסרת בסיס אמפירי. הביקורת של דויטשר כל כך חריפה, שאפשר לדמיין אותו מתקתק את הפרק הזה בחמת זעם שמאיימת לשבור את המקלדת (וזאת עדות לכישרון הכתיבה שלו). אבל חמת הזעם הזאת נראית לי קצת פונה פנימה, לקהילת הבלשנים. לא ברור לי עד כמה שכיחות מבנה שיעבוד בשפות עתיקות (לדוגמה) היא שאלה מרתקת עבור הקהל הרחב.

בעניין העדשה

ובשלב זה אנחנו מגיעים לשאלה הטעונה יותר: שאלת העדשה. בחלק השני של הספר דויטשר מתאר את המסלול שעברה הטענה שהשפה משפיעה על החשיבה שלנו, מוורפיזם, לאנטי-וורפיזם לנאו-וורפיזם.

וורפיזם, על-שם בנג'מין לי וורף והשערת ספיר-וורף, הוא הטענה שהשפה שאנחנו מדברים מגבילה את הדרך שבה אנחנו תופסים, מבינים או חושבים. הטענה זכתה לפופולריות מסוימת בחצי הראשון של המאה ה-20, אבל עם הזמן התברר שאין לה שום בסיס ראייתי ושהיא די מנוגדת לעובדות ולהיגיון, והיא הפכה לסוג של אמונה תפלה שחוגים בלשניים מזלזלים בה.

בשנים האחרונות התחילו לצוץ עבודות שזוכות לכותרת "נאו-וורפיזם". הנאו-וורפיזם, מבחין דויטשר, שונה מהוורפיזם לפחות בשתי דרכים. הוא מבוסס על ראיות ולא על השערות פרועות (שזה לא רע עבור משהו שרוצה להיות מדע). חוץ מזה, הנאו-וורפיזם לא תופס את השפה כבית-כלא שמגביל את החשיבה שלנו, אלא כמאמנת שמרגילה אותנו לחשוב בדרכים מסוימות. דוברי שפות שיש בהן יותר הבחנות כרומטיות לא רואים יותר צבעים מדוברי שפות עניות-בגוונים, אבל מסתמן שהם מסוגלים להבחין בין גוונים יותר מהר. דוברי ספרדית וגרמנית מבינים היטב שהמין הדקדוקי של המילה "גשר" בלשונותיהם הוא שרירותי, אבל דוברי ספרדית נוטים לחשוב שגשרים (זכרים) הם חזקים, ודוברי גרמנית חושבים שגשרים (נקבות) הם אלגנטיים. ויש כמה מחקרים עם ממצאים שישאירו אתכם פעורי פה, על שפות שאין להן "ימין" ו"שמאל", רק "צפון" ו"דרום" ו"מזרח" ו"מערב" – ואני בכוונה נמנעת מלספיילר לכם את הנושא הזה.

בינתיים, בעוד שהגלגל המדעי מסתובב והידע נצבר, בציבור הרחב ממשיך לשרור וורפיזם נאיבי, בסגנון האקסימוסים והשלג. הפרק שבו דויטשר מפרק לוורפיזם המקורי את הצורה, ואז מניח מחדש את היסודות לנאו-וורפיזם הוא נפלא. ברצינות. צריך להקים תנועת גרילה שתצלם עותקים שלו ותתלה על עצים ולוחות מודעות.

הבעיה היא שכמות הממצאים לנאו-וורפיזם עדיין דלה. שלושת התחומים שבהם הספר מביא (צבעים, מינים וכיוונים) הם שלוש הדוגמאות הקלאסיות שמוזכרות בכל פעם שהנושא עולה. מתוכן, רק דוגמת הכיוונים היא מסעירה באמת (בעיני). בשתי הדוגמאות האחרות, ההשפעה של השפה על התפיסה על קטנה, כמעט נקודתית, ונדרשים כלים מחקריים די כבדים כדי לגלות אותה. זה קצת הר שהוליד עכבר.

אני מלאת כבוד והערכה לכל מי שמנסה להביא מדע לציבור הרחב. אני מעריצה את גיא דויטשר כי הוא עושה את זה בכישרון ובהצלחה. אבל נראה לי שהנושא שבחר הפעם צעיר מדי (בגלגולו המדעי הנוכחי) ולא מבוסס מספיק כדי להצדיק ספר שלם. התוצאה היא העיסוק הרב בהיסטוריה, סוציולוגיה ומתודולוגיה, בהעדר כמות מספיקה של ממצאים בלשניים ממשיים. מבחינה זו הקריאה איכזבה אותי. אבל זה עדיין ספר מרתק ומומלץ. אולי הבעיה שלי היתה יותר בעיה של תיאום ציפיות; מי שייקרא את הספר אחרי שקרא את הביקורת הזאת והבין מי נגד מי, יידע למה לצפות ויהנה הנאה שלמה.

[עדכון 24/6 – דויטשר מצטרף לדיון בתגובות.]

גיא דויטשר (2011). בראי השפה. מאנגלית: עמרי אשר. הוצאת חרגול, 311 עמ'.

Read Full Post »

בוק ריפורט // עברית אינטרנטית

השבוע יצא לחנויות הספר המצוין עברית אינטרנטית של כרמל וייסמן ואילן גונן במסגרת סדרת "שפה" החדשה של כתר. לפני שנה חגגנו כאן את ההכרזה על הסדרה הזו ועכשיו הגיע הזמן לעיין בסנונית הראשונה מתוכה. מטרת הספר הזה היא לאפיין את העברית כפי שמשתמשים בה ברשת דוברת העברית; בבמקרים מסוימים מדובר בתחומים שיש בהם מחקר קיים ובמקרים אחרים המחברים מציגים מחקר עצמאי שלהם, מפקצית ועד סמיילים בפורומים של "תפוז". הספר מורכב מהקדמה קצרה של רוביק רוזנטל (העורך), שני פרקים שמבססים מעט רקע ושאליהם חוזרים הפרקים הבאים, שבעה פרקים שמציגים מקרי מבחן שונים ומילון מונחי אינטרנט. רגע לפני החג נערוך כאן סקירה של הפרקים השונים, אתן הערכה כללית של הספר, ואז יאללה למטבח.

מבנה הספר

רקע ותיאוריה

פרק ראשון: הקדמה. הנסיון כאן הוא לאפיין את העברית של האינטרנט, ששונה מהעברית התקנית. בכתיבה באינטרנט הופכים השיבושים לסטנדרד החדש, במה שלדעתי משקף בצורה מזורזת את מה שקורה בשפה על בסיס קבוע. השפה היא-היא האינטרנט כי "האינטרנט הוא מקום שנפשנו ותשומת לבנו נמצאות ומשוטטות בו; ובהעדר גוף, השפה היא שקורמת עור וגידים" (עמ' 11). וייסמן וגונן מספקים היסטוריה קצרה של האינטרנט וחוזרים למסקנה לפיה "השפה מייצגת לא רק את הדיבור אלא גם את המרחב" (עמ' 14).
מכאן הם עוברים לדבר על תחיית העברית ומגיעים לדיון קצר על אוריינות קלאסית, האוריינויות שונות שהגולש המודרני מאזן ביניהן והאוריינות החדשה, האינטרנטית, המבוזרת והרב-מימדית. נקודת המוצא לשאר הספר היא שהאינטרנט הוא מרחב עשוי שפה, ובמרחב הזה המחברים יעברו ויאפיינו אותו.

פרק שני: השפה הכתובה מתארת את הדבורה. תובנותיו של פרדיננד דה-סוסיר (שאמנם לא מצוטט אבל ממשיך דרכו בלומפילד כן) מהדהדות ברחבי הפרק הזה והספר כולו: השפה האמיתית היא השפה הדבורה והשפה הכתובה פשוט מתאמצת לשקף אותה באיחור, מה שמביא למצב בו לשפה הכתובה והדבורה שימושים שונים. המחברים טוענים שבאינטרנט השימושים הללו מתלכדים: "הבלשנות המודרנית מניחה כי בשום סיטואציה לא נשתמש בכתיבה כאשר ניתנת לנו האפשרות לדבר [אבל] הצ'ט הפך את הקערה על פיה. במקום להרים טלפון ולשוחח בקול, מעדיפים אנשים רבים המחוברים לרשת לצ'וטט בתוכנות מסרים מיידיים" (עמ' 22). זו נקודה נכונה, ונראה לי שהיום נתקלים בדבר דומה גם עם מסרונים (סמסים).
מעט רקע נוסף נוגע להבדל בין תקשורת סינכרונית וא-סינכרונית, כלומר תקשורת בו-זמנית כמו בצ'אט ותקשורת עם "השהייה" כמו בבלוג או דוא"ל (דיברנו על דבר דומה כאן כשהזכרנו קצרות את העבודה של חוקרות דוגמת כריסטה דורשייד ודיינה בויד). המדיום הכתוב דורש התאמה ושימוש יצירתי בבפיסוק ובגופנים, כולל הכפלות: "יששששש", "הואאאאא יתאבד נא להיזהרררררר". אפילו בנו של דוד ילין כתב במכתביו "ח ח ח" ו-"ה ה ה", ואם כך אז מה לבלשן כי ילין (ח ח ח).

האינטרנט העברי במלוא הדרו

פרק שלישי: פקצית. פקצית היא עגה מיוחדת במינה של בנות נוער בולגות שמתאפיינת הן באורתוגרפיה מיוחדת (צורת כתיב) והן בהשפעות מאסיביות של שפות דבורות על הכתב. האורתוגרפיה משלבת תווים מיוחדים כמו $ או > לשם אפקט עיצובי: "שָל נָעַלֵ¹¹ךָ מֵעַל רָגלֵ¹¹ךָ=>כִּ¹ ה2ל!ג ב‡ ¢‡תה [מצ¢| קד‡ש ה!¢| !!!" (עמ' 38). שיטת הכתב הזו מתוארת בצורה קולעת ששמה דגש על היחס שבין יחוד הסימן ובין כמה קשה להקליד אותו (הגם שאני חלוק על הכותבים בכמה נקודות מינוריות, למשל הקביעה בעמ' 43 לפיה  הסימן [ נגיש יותר מהסימן J כסימון של האות נ'). נקודה יפה שמועלית כאן היא שהשימוש בכתיב הזה מופיע בעיקר בכותרות ובשאר פריטים מסוגננים ופחות בגוף הטקסט.
הדקדוק עצמו, ובעיקר אוצר המילים והכתיב, אכן מושפע רבות מהדיבור. הכפלת האותיות הרווחת נובעת מנסיון לחקות הנגנה "חמודה" ומתיילדת, מה שמסביר מדוע יצירות מלאכותיות דוגמת "פיצה דקקקקקה" שלנו אינן קבילות. הפקצית נוהגת גם לבטל את הקוֹליות של עיצורים שונים: טוף, מאוט, מוסר (טוב, מאוד, מוזר); להשתמש ב-'יו"ד החמידות': שילום, שילי (שלום, שלי); להשתמש באות ת' כתחילית למושא ישיר (כמו אצל בר כוכבא), ובאות י' כתחילית פנייה לכינויי גנאי (מהמילון שבסוף הספר:  י'דביל, ימסטולה); ולהשתמש באותיות א' וע' בתור אמות קריאה בכל מצב. המחברים טוענים שהדבר נכון גם לגבי  ה', אבל לפחות לפי הדוגמה היחידה שמופיעה בספר אני לא מסכים: "מייל סיירווס שהעעקסית" (כלומר מיילי סיירוס הסקסית, עמ' 58) נראה כמו שיכול בין ה' וש', להבדיל משימוש בה"א כאות תנועה. אז אני בספק אם אפשר להשתמש בה ככזו, אבל אולי בשאר החומר של המחברים מופיעות דוגמאות אחרות. כל המאפיינים האלה, לצד שאילה מאסיבית מאנגלית וספרדית, יוצרים עגה מיוחדת. אבל בשביל מה זה טוב?
ובכן, אחד מתחומי העניין האהובים בסוציובלשנות הוא מבט על עגה כיוצרת זהות. יש המון מחקר בתחום, למשל אקרט (2000), קופלנד (2007), ולהבדיל ליפי-גרין (1989). אקרט וליפי-גרין מצאו, למשל, שבנות ונשים מאמצות שפה לא-תקנית מהר יותר בתרחישים מסוימים. לגבי השימוש בפקצית מעלים המחברים שני מניעים פרגמטיים: רצון לשחק בשפה ורצון להביע חמידות. את החמידות הם מפרקים לשלוש סיבות, אך קשה להפריד בין שלושת הסוגים ונראה לי שניתוח כמותני היה עשוי להועיל כאן. אם אכן היו ממצאים כאלה במחקר האקדמי הקיים של וייסמן וגונן, לא צריך להתבייש ואפשר להכניס אותם לפרק. הטיעון הסוציובלשני שחותם את הפרק הוא שההתיילדות משמעה ויתור על כוח ועומדת בסתירה לצעקנות הפקצית ההו-כה-ורודה (עמ' 67), "ומרמזת אולי על המרת קולה הפנימי של הנערה באטרקטיביות חיצונית וצעקנות ססגונית". על כל פנים, הפרק הזה עושה חשק לקרוא את העבודה האקדמית שעשו המחברים בנושא.

פרק רביעי: זהות ברשת. מחקר מועט קיים על כינויים בצ'אטים ברשת הישראלית והעברית ומה שיש נסקר בתחילת הפרק כמבוא לעניין של אנונימיות מול זהות. אמנם כינויים בצ'אט אמורים להעביר מידע שלא ניתן לראות דרך ממשק של צ'אט, כמו גיל ומין, אך חלק מהכינויים נותנים יותר מידע ממה שאפשר לראות פנים אל פנים (עמ' 74: "נשוי אך פנוי", "גבר עם כבוד", "יוסי הפושע", "גנב עירוני"). טוקבקים מאוזכרים כאן לראשונה ויידונו שוב בפרק השביעי מבחינת התוכן. בפרק זה הדגש הוא לא על התוכן המתריס אלא על הכינוי, שלא פעם מתיימר לייצג מגזר שלם ויוצר זהות רחבה יותר עבור הטוקבקיסט. דרכים מקוריות נוספות להביע זהות הן באנרים – תמונות שמופיעות לצד הטקסט העיקרי – של "גמאני" בישראבלוג ("גמאני חושב ש…"), קבוצות "גמאני" בפייסבוק, וקבוצות בפייסבוק בכלל. כל אלה משמשים אמצעי להבעת הזדהות עם מטרה כלשהי או הבעת עניין בנושא מסוים. כך פרופיל המשתמש מורחב ומקבל אופי דומה יותר לאישיות שמאחוריו. דוגמה יפה שמביאים המחברים היא קבוצת הפייסבוק "גם אני אוהב אותך ולא יודע איך להגיד לך את זה" הכוללת אלפיים חברים שלא בהכרח מכירים את מקים הקבוצה (עמ' 79). המילה האחרונה ביצירת זהות על ידי הבעת הזדהות היא השימוש בכפתור 'לייק/אהבתי' בפייסבוק.

פרק חמישי: כתיבה קהילתית. הפרק הזה עוסק בשני מקרי מבחן: ויקיפדיה בעברית מחד גיסא ותרגום פייסבוק לעברית מאידך גיסא. עולה כאן יופי של שאלה שניתן לשאול רק על האינטרנט: איך נראה המאמץ הקהילתי?
תרגום פייסבוק לעברית נעשה על ידי המשתמשים עצמם, בהתנדבות. המשתמשים-מתרגמים הללו מכונים "משתרגמים" – מילה של וייסמן וגונן שאני לא אוהב כי היא נראית כאילו מדובר באנשים שעברו שִרגוּם – ובתרגום של אותם מתנדבים ניכר החוסר בגוף מפקח ואיתו חוסר בסטנדרטים. הפרק מתאר איך מצב כזה מוביל למעברים חדים בין שפה תקינה וסלנג טבעי, עם חדירה ברורה של העברית הדבורה: "הסיפורים ההכי פופולריים" (עמ' 87), ביידוע מיותר שעל שכמותו אנו יכולים רק לחלום כאן. המחברים נותנים כדוגמה נוספת את הניגוד אהבתי/לא אוהב כתרגום של like/unlike וגורסים שכאן אבדה ההאחידות בזמנים, אבל לי נדמה שדווקא מדובר בתרגום מתאים. "אהבתי" זה מה שאומרים היום בסלנג, אבל אם אני לא אוהב משהו אני "לא אוהב" אותו. אין באמת דבר כזה "לא אהבתי", כי המשמעות היא "לא אהבתי… אבל התרגלתי לזה ועכשיו אני כן אוהב" (ולוחשים לי באוזנייה שבן לי מציע את התרגום הקולע "עבר לי" ל-unlike). על כל פנים, זה רק מראה שאין כאן באמת אסמכתה מקצועית כלשהי. שאלה נוספת שעולה היא מהו המין הדקדוקי המתאים לכפתורים והוראות דוגמת skip, invite, add וכן הלאה: "דלג"? "הזמיני"? "להוסיף"? אני אוהב את השימוש בשם הפועל במקרים כאלה אבל עושה רושם שגם למשתמשים (וגם למחברים, וגם לח"מ) לא באמת ברור למי מופנית הוראה כמו invite: לבעל החשבון בפייסבוק שלוחץ על הכפתור? למערכת עצמה?
ויקיפדיה, מאידך, היא "קהילה המאורגנת במבנה הייררכי" (עמ' 93) ועורכיה השתיתו את מערכת כללי הכתיבה בה על כמה קריטריונים קשיחים. עמיתנו המלומד י"פ סקר בחלק השני של הפרק את מכלול ההחלטות שהתקבלו בנושא – מהן שרירותיות יותר ומהן שרירותיות פחות – וגם את השיח שסבב אותן. אחת השאלות המעניינות היא מה בעצם נחשב למקור סמכות אמין עבור עורכי ויקיפדיה בעברית (בקצרה: אבן שושן כן, רב מילים ככה-ככה, גוגל "בתחתית החבית"; למרבה הפליאה, המחברים מצאו רק מקרה אחד בו ויקיפד אכן פנה לאקדמיה בשאלה). הפרק נחתם ברשיפת אש ראויה לכיוון אותו "גליון שיקוצים" של סטראנק ו-וויט, Elements of Style, שגם עליו מסתמכים בלית ברירה הוויקיפדים.
סך הכל הפרק מהווה סקירה שבנויה בצורה טובה מאוד על שתי דוגמאות הפוכות לכתיבה קהילתית. לאיזה משני הכיוונים הולכת הרשת כולה, והרשת בעברית בפרט? נחיה ונראה.

פרק שישי: הטרדה, אלימות וירטואלית וסתם חוסר נימוס. לא רק טוקבקים! מ"זיבול" בצ'אטים ועד השאלה, מה זה "יותר מדי" בעולם שכולו שטף אינפורמציה (עמ' 103), הפרק השישי בודק איך נראית האלימות המילולית ברשת הישראלית. החלק הראשון בפרק נוגע בספאם, או זיבול, וקובע שמדובר במושג יחסי – "יותר מדי" במצב מסוים לא יהיה "יותר מדי" בסיטואציה אחרת. החלק הבא עוסק במגיבים הידועים כטרולים, הדרכים לזיהויים והסיבה שהם מציקים כל כך (ספוילר: הם רוצים תשומת לב). לאחר מכן עובר הספר לדון בהתלהמות (flaming), הוויכוח האינטרנטי היצרי הטיפוסי. המחברים טוענים שלא פעם מדובר דווקא במנגנון לכידות קהילתית, "בתרבות השיח היהודית-ישראלית השואבת מהפלפול התלמודי". ברשת העברית מובא כדוגמה מקרה ההתלהמות בבלוג של אהוד יתום ב-2004 שגרמה לו לסגור אותו באותה מהירות שבה נפתח. המתלהם באותו מקרה דווקא היה מעוניין בהרחבת הדיאלוג, ומה שנתפס כשבירת הכלים לא היה התוקפנות שלו אלא הבריחה של יתום מהעימות. הפרק נחתם עם סוגיית הבריונות. בין היתר מצויין שההבדל בין הטרדה ברשת ובבית הספר הוא שמבחינת הילדים עדיף לחטוף מכות בהפסקה ולא התנכלות בפייסבוק משום שלפחות בבית הספר הם יודעים מתי זה ייגמר. באופן כללי נראה שמאפייני ההטרדה בעברית כפי שהובאו בפרק לא שונים ממה שנתקלים בו בשאר הרשת, למרות שגם אנחנו יצירתיים למדי. דיינו?

פרק שביעי: טוקבקים ושיח שנאה. מעט המחקר הקיים בעברית טוען שטוקבקיסטי ארצנו נוקטים באחת משתי אסטרטגיות – הם או מפרגנים או מכסחים. רוביק רוזנטל מנה לא מזמן כמה מנגנונים בהם משתמש הטוקבקיסט, ביניהם בוז למושא הכתיבה שלו (להבדיל משנאה), הכללות, דה-לגיטמיציה ודמוניזציה. אך הטוקבקים אינם רק התוכן שלהם, כפי שנוכחנו לדעת בפרק הרביעי. שיח הכותרות באינטרנט הישראלי זוכה לתשומת לב אף הוא דרך התייחסות להודעות ל"ת (ללא תוכן), כלומר אלה שמכילות כותרת בלבד. בנוסף, נראה שלמעלה משליש מהטוקבקים במדגם מסוים הם שיחות בין הטוקבקיסטים ובין עצמם ורק חלקם הקטן מביע דעות של ממש. נושא מסקרן נוסף הוא סוג מעוות של דו-קיום בטוקבקים, או לכל הפחות, מפגש בין יהודים וערבים מעל גבי מערכת הטוקבק שמוציא את שני הצדדים מאיפוס. שוו בנפשכם: ערבי באינטרנט!
המחברים מסכמים ששיח השנאה "משגשג בחסות חופש הביטוי. הוא פורח גם כאשר הוא נעדר אנונימיות" אבל גם שלעצם קיום השיח יש השפעה על הלכידות החברתית, מה שבאופן פרדוקסלי עשוי למנוע הסלמה שלו (עמ' 128). סוגיית האנונימיות כמחסה היא אחת הבולטות בדיון העכשווי על תוכן מבוסס-גולשים, והאינטרנט העברי עוד מחכה למחקר שיתאר אותה בצורה יסודית. בהקשר הזה כדאי להזכיר את "כלל הזיהוי המלא", החוק שהחיל כתב החוץ של גלובס, יואב קרני, בבלוג שלו: הקוראים מוזמנים להגיב, ובלבד שיזדהו בשמם המלא או לפחות בכינוי ואתר רשת. גם עיתונאי הטכנולוגיה עידו קינן החליט לאמץ את הטקטיקה הזו, והרחבה אודותיה היתה מתאימה יפה לפרק הזה.
במקום זה, המחברים מסיימים את הפרק באופן הולם לא פחות עם "שירת הטרול" המרהיב והמצמרר של חנה בית הלחמי, פואמה שמקבצת אוקיאנוס של עלבונות להם זכתה בית הלחמי ברשת. והשנאה והאיבה שהופנו לעבר בית הלחמי על ידי הטוקבקיסטים מזעזעים כמעט כמו הניקוד החלש שמעטר את השיר.

פרק שמיני: שפת גוף ואינטונציה. כדי להעביר שפת גוף בגוף ללא גוף צריך לשים דגש על השפה. המחברים פותחים עם סקירה של סמיילים מערביים דוגמת :-) ומזרחיים דוגמת O_o. מחקר ראשוני של ליאורה הדס מהאוניברסיטה העברית על רגשונים באתר המאנגה והאנימה "ישראטאקו" ערך ניתוח יפה של סוגי הסמיילים (מערביים/יפניים) לפי נושא השיחה: חברי הפורום השתמשו ברגשונים המערביים יותר כשהמסר הכללי היה של אירוניה או לעג וברגשונים היפניים-קוריאנים יותר כשהביעו רגשות אחרים. מה שמעניין הוא השימוש המוגבר ברגשונים מזרחיים שהדס זיהתה כשנושאים רגישים נדונו, ואני מסכים עם המסקנה שלה לפיה מדובר בסימן שייכות שבא להזכיר לחברי הפורום שבסופו של דבר כולם שם ידידים.
במקביל, המחברים עצמם בדקו בקצרה שימוש בצלמיות של "תפוז" ומצאו שימושים יצירתיים למדי שחורגים מעט מהמשמעות המקורית (למשל שימוש בצלמית של זורו כאילו מדובר בנינג'ה, או סמיילי עם כאפייה שהופך לריקוד כורדי עם מטפחות).
חוט השני שעבר בפרקים האחרונים ונגע לתפקידו של האינטרנט כמתווך בין אנשים בעלי רגשות (משנאה ועד חיבה) צץ גם בתיאור מפגש בלוגרים בארץ, שבו רבים הסתובבו עם מסרים כתובים על שלטים או על הגוף ותקשרו כך אחד עם השני. הספר מעלה את טענתו ההגיונית של עזי ברק, לפיה בני נוער מרגישים יותר בנוח עם תקשורת מתוּוכת. זהו סיכום יפה לחלק הזה של הספר; וייסמן וגונן מסכמים שאמנם הדיבור "קרס" אל תוך הכתיבה, אבל בנוסף גם הכתיבה קורסת אל תוך הדיבור ומשמשת לתיווך גם כשלכאורה אין בו צורך (עמ' 146).

פרק תשיעי: טוויטר ותקשורת זמן-אמת. לשיא הקריסה של הדיבור והכתיבה זה אל זו אנו מגיעים בתקשורת סינכרונית, כלומר בזמן אמת. הפרק התשיעי מותיר את הרושם העדכני ביותר משום שהוא דן בעדכון הסטטוס בפייסבוק, בטוויטר ובפורסקוור. זה האחרון מבוסס על מיקום (בתי קפה, בארים, חומוסיות וכן הלאה) ומשתמש יכול למצוא את המימד התחרותי ולהפוך בו ל-mayor של מוסד מסוים אם הוא מבקר בו מספיק פעמים. גם בעברית אומרים "המיור של בית הקפה", והמחברים גורסים שאף אחד לא יאמר "אני ראש העיר של בית הקפה".
אליבא דגונן וּוייסמן, בטוויטר הועדפו דווקא מונחים בעברית כמו ציוץ ולא טוויט. הייתי נזהר עם הקביעה הזו בהיעדר השוואה שיטתית יותר; אמנם מדובר בטוויטר העברי על "מוח הכוורת" אבל שאר המינוח נותר באנגלית: ריטווט, הטוויטוספרה, מינשונים, דיאמים ואינפולים. התחדיש הנאה "שצווץ" לא תפס, אבל מנגד הסימון ךםך (LOL) נראה בדרך הנכונה.
מהמאפיינים הלשוניים עובר הפרק לדון בנושאים של התקשורת התוך-טוויטרית עצמה: נושאים שקשורים לשיח שבין המשתמשים השונים ודיון על מידע במשיכה ובדחיפה, תשובות לציוצים של צייצנים אחרים ושצווצים.
אחת התופעות הנחמדות בטוויטר היא הפייקים, חשבונות מזויפים של פוליטיקאים, מפורסמים וידוענים (פורצת דרך היתה שרה פיילין המזויפת). כאן דווקא עושה רושם שיש המון באינטרנט הישראלי: פייק דוד אבידן, פייק ביבי נתניהו, כאילו איווט ליברמן ועל כך נוסיף את חביבינו פייק רני רהב וחומסקי המזויף. אני תוהה – האם בשלה הקרקע למחקר סוציולוגי-תקשורתי על חשבונות טוויטר מזויפים כתחליף לסאטירה אמיתית ולעיתונות נושכת בישראל? אותיר את השאלה הזו פתוחה.
ישנם מספר מנהגים תוך-טוויטריים נוספים בהם הפרק אינו נוגע, ואני באמת לא בטוח עד כמה האינטרנט העברי שונה בהם מהטוויטר הגלובלי. כך למשל, יוקרתו של צייצן מסוים נמדדת בין היתר בכמות הציוצים שלו ששוצווצו וביחס העוקבים/נעקבים. ישנה גם רגישות מסוימת לעזיבת עוקבים. תחום מעניין נוסף הוא השימוש בבוטים, כלומר צייצנים אוטומטיים, שעושים הכל מלתקן שגיאות כתיב באופן הומוריסטי (לא אומרים גורביץ', אומרים גורביץ) ועד הצהרות פוליטיות כאלה ואחרות. גם בתחום הזה אינני יודע מה מצבנו בהשוואה לעולם הגדול.
לקראת סוף הפרק חוזר וצף נושא האוריינות החדשה וביטויה בהתמודדות עם מידע פומבי. דוגמה אחת היא כנסים שמעודדים את משתתפיהם לצייץ על מה שהם חווים בהם. כך המשתתפים יכולים לצייץ על הרצאה, לראות מה אחרים מצייצים ובעצם לקרוא זה את מחשבתו של זה וליצור אינטראקציה בתוך הקהל בלי לומר מילה. אציין שחוקרת המדיה החברתית דיינה בויד חוותה זאת על בשרה כשהציוצים הוקרנו מאחוריה על מסך, וזה לא היה נעים. מכאן אנו מגיעים מהר מאוד לשאלת הפרטיות, ועד כמה הערות מסוימות הן פרטיות או פומביות. הפרק משכיל להביא כדוגמה את התבטאותו הטוויטרית של אסי עזר על אלי ישי, ולכך ניתן להוסיף את הדברים שכתב אורי תובל מ"הארץ" על אלירז פרץ ז"ל בפייסבוק. האם טוויטר הוא פומבי ופייסבוק פרטי? האמנם אין טעם לדבר על פרטיות ברשת יותר? אלה כמובן שאלות שמעסיקות רבים, אך המסקנה שוייסמן וגונן מקדמים היא שברשת הנוכחית יש פשוט נוכחות עצומה של תקשורת לשם התקשורת, כלומר לשם התיווך, הפרסום והשיח ולא לשם העברת מסר ספציפי. זהו חלק מהאוריינות החדשה. 'לייק' כמשל.

וייסמן וגונן מסכמים בשתי פסקאות: ככלל, השימוש הלא-תקני בשפה אינו שגיאה אלא מבטא משחק. לתפישתם, שבירת חוקי השפה התקנית היא "תגובת נגד יצירתית, אישית ואנושית לעולם המבוסס על חוקיות, אוטומטיות וניכור טכנולוגי" (עמ' 164). מגדל בבל של ימינו נבנה לא לגובה אלא לרוחב; הוא משטח את העולם, אך מול דילול היחוד המקומי מצליחות האוכלוסיות הקטנות להגן על יחודן באמצעות יצירת שפה חדשה.

בסופו של הספר מופיע מילון מקיף למדי לעברית המקוונת. כמו כל מילון, כבר חסרים בו ערכים מפני שהשפה משתנה תדיר. אחד שעלה בראשי הוא  ההומוקליד סמקא, האתר החדש xnet ואחיו של טמקא (כינויו של ynet בהקלדה באותיות עבריות).

הערכה

ספרם של וייסמן וגונן מהווה תרומה משמעותית וייחודית למחקר האינטרנט הישראלי והשפה העברית המודרנית. הספר קריא ביותר ולא נכנס למונחים טכניים מדי בלי ההסברים המתאימים, נוגע בתחומים שלא הכרתי לעומק (פקצית, תולדות ה-IRC הישראלי) ומאזן בין תיאורים של הנעשה באינטרנט העולמי ובין הרשת הישראלית והרשת דוברת העברית.

להבנתי, הספר מציג תופעות ברשת העברית על שני מישורים. מצד אחד ישנן גרסאות מקומיות לתופעות בינלאומית דוגמת הטוקבקים האלימים והפוגעניים או השיח התוך-טוויטרי. מעטות הן התופעות הנסקרות בו שאין להן מקבילה בינלאומית כלשהי. מצד שני (הידד), בעבודה הזו נסקרות תופעות יחודיות לרשת העברית, והן יחודיות מהסיבה הפשוטה שהן בעברית. כך ניתן למצוא מאפיינים פקצים כמו יו"ד החמידות ואמצעים אופיינים לפייסבוק וטוויטר כמו יו"ד הפיסוק (שמופיעה בסוף משפט על מנת לשמור על סדר נכון של הפיסוק, מימין לשמאל). הייתי מעדיף לראות את ההבחנה בין שני המישורים הללו מובלטת יותר, אם באמת ניתן להבדיל ביניהם.

עבורי הספר היה קצר מדי, מה שמביא אותנו לקהל היעד. מדובר בספר מדע פופולרי לקהל הרחב. בסופו של דבר אני אקדמאי (כאילו שזה לא היה ברור מ-2500 המילים שנשפכו עד עכשיו) ולכן הייתי שמח לראות התעמקות רבה יותר בכל תופעה, יותר השוואות כמותניות ורשימת מקורות מקיפה יותר. למרבה המזל, אף אחד לא שואל אותי. לכן גם הדודה שלא יודעת מה ההבדל בין פייסבוק ליוטיוב תוכל לקרוא את הספר ולהבין מי נגד מי באינטרנטים עם קצת הנחיה. עבור חוקרים מדובר בבסיס איתן לעבודה עתידית; עבור משתמשי אינטרנט רגילים, וגם עבור מי שלא מוצאים שם את הידיים והרגליים, ישנם הרבה הסברים נגישים.

גם מבחינת העיצוב הספר נגיש, אם כי עדיף היה להעניק לכל התמונות והטבלאות מסגרת וכיתוב. חלק מצילומי המסך, במיוחד בפרק 3, "נמרחו" על הדף ואיבדו את הפרופורציות המקוריות. המילון מדויק ומסודר ואף למדתי ממנו דבר או שניים (בעיקר שמות של פורומים כמו "שעת השין" ו"מייסייט").  ההחלטה להתחיל עם פרק על פקצית – אולי התופעה הכי פחות מוכרת לציבור הרחב – עושה רושם נבון; הפקצית היא עולם ומלואו ומקרה מבחן מרתק, והיכרות המחברים עם העולם הזה ניכרת. גם כאן ניתן היה לערוך השוואה שיטתית יותר בין השפעות הכתב המעוצב והדיבור, מה שאולי היה מראה שהשפעת הדיבור משמעותית יותר על הכתיבה השוטפת.

למיטב ידיעתי אכן מדובר בספר ראשוני מסוגו, ומשום כך אין זה מפתיע שלא כל התופעות והקהילות ברשת העברית זכו להתייחסות. יכול להיות שישנם דברים מעניינים לומר על חממות היסטוריות דוגמת הפורומים של "יואל" (IOL) ואורט; ואולי לא. יכול להיות שיש עוד מה לומר על הטוויטוספרה העברית; ואולי לא. יכול להיות שמכתמי הלשון הרבים שנטבעו באתרים כמו עין הדג יצרו עגה מעניינת; ואולי לא. וכמדומני, הרשת העברית עדיין מחכה לניתוח רציני של השיח באתרים דתיים כמו "בחדרי חרדים" ו"כיכר השבת". למותר לציין שספר אחד – ודאי ספר בראשיתי כזה – לא יכול לרקוד על כל החתונות. אבל את עבודתו הוא עושה נאמנה ועל הדרך מטפח ציפיות לקראת הספרים הבאים בסדרה.

כרמל וייסמן ואילן גונן (2010). עברית אינטרנטית. כתר, 164+93 עמ'.

Nikolas Coupland (2007). Style: Language Variation and Identity. Cambridge : Cambridge University Press.
Penny Eckert (2000). Linguistic Variation as Social Practice: The Linguistic Construction of Identity in Belten High. Oxford: Blackwell.
Rosina L. Lippi-Green (1989). Socian network integration and language change in progress in a rural alpine village. Language in Society 18:213-234.

Read Full Post »

קדם מניח את הדעת

אלמנתו של מונטיאל, סיפור קצר מאת גבריאל גרסיה מרקֵס (מופיע בקובץ הסיפורים "אין לקולונל מי שיכתוב אליו") מתחיל כך:

כשנפטר דון חוסה מונטיאל, הרגישו הכל ששלמה נקמתם. הכל חוץ מאלמנתו;

עד סוף העמוד השני של הסיפור עוד חשבתי שהשלילה המשתמעת מהמשפט השני פשוטה: אלמנתו של דון חוסה חשה שנקמתה אינה שלמה עדיין. כלומר, הכלב לא סבל מספיק.

למרבה הטרגדיה, נפלתי כאן קרבן לתעלול שלילתי מטא-לשוני: אלמנתו של דון חוסה אהבה אותו מאוד, כלומר כלל לא היה לה כלפיו צורך בנקמה. "הכל חוץ מאלמנתו" לא בא להוציא אותה מכלל האנשים ששלמה נקמתם, אלא מאלה שהיתה להם נקמה להשלים טרם פטירת הפריץ. אם נסנן קצת הפרעות, נוכל להגיע למשפט-העזר "נקמת אשתו של דון חוסה היתה שלמה", ואז נגלה שהשלילה למעשה שוללת את קדם-ההנחה (presupposition) המובלעת בו: זו שטוענת שלאשת דון חוסה יש בכלל נקמה כלפיו.

מה יצר אצלנו את קדם-ההנחה הזו? מה שבדרך כלל יוצר קדם-הנחות: יידוע. "נקמת אשתו", כצירוף סמיכות, מיידע את הנקמה, דבר שאין בו טעם אלא אם נקמה כזו אכן בנמצא. שלילה של קדם-הנחות בדרך-כלל צריכה להיות שלילה מפורשת ולא אגבית, ואני לא חושב שהביטוי "חוץ מ-" עומד בקריטריונים.

למה אני מתכוון בכך ש"השלילה צריכה להיות מפורשת"? אחסוך לכם מלכי צרפת קירחים (הדוגמה האהובה על פילוסופים וסמנטיקאים) ואתן בהדיאלוגים הבאים: אבי וברוריה עוברים דירה.

ב: "ארזת את הכלים מהארון הקטן?"

א: "לא."

לעומת

ב: "ארזת את הכלים מהארון הקטן?"

א: "לא, לא היו שם כלים."

אני מקווה שכולכם הבנתם מהדוגמה הראשונה שעדיין יש כלים בארון הקטן, או שאבי טרם בדק האם יש שם כלים. התשובה הפשוטה "לא" (ובטח "עוד לא") לא מספיקה כדי לבטא את העובדה שהוא בדק ושאין שם כלים, כי הצעד הבא של ברוריה יהיה כנראה להסתכל בארון דנן (היא מחפשת את הסיר הקטן עם הידית השרופה).

אז זהו. כמו הכלים, כך נקמתה של אלמנת המניאק.

קצת כבוד למקור (הזה בלי דרוקר)

ובכן, הסיפור המקורי בספרדית מתחיל כדלקמן:

Cuando murió don José Montiel todo el mundo se sintió vengado, menos su viuda;

ואני מצר לומר שהספרדית שלי אינה מספיק טובה כדי להבחין בניואנסים, אבל שני הבדלים כן צצים: האחד הוא ש"חש כי נקמתו שלמה" הוא תרגום מסורבל של משהו שבספרדית ניתן לבטא פשוט ע"י הפועל "חש" (sentirse) + שם התואר vengado ("מזוכך"?), ובכך באמת נפתרת הבעיה שצצה בתרגום: האשה לא חשה כך, פשוט מפני שלא היתה לה נקמה. קדם-ההנחה אינה נוצרת, ולכן מספיקה שלילה רגילה.

[עדכון, עוד לפני פרסום הפוסט! והרי דברי דוברת ספרדית, שכן מסוגלת להבחין בניואנסים (via איתמרק):

הייתי מאוד שמחה אם זו היתה הגרסה השנייה (שהיא היתה עצובה כי היא עדיין לא הספיקה לנקום – א"ק) כדי להגביר את הדרמה, אבל אני מבינה שהיא עצובה כי היא אהבה אותו. אבל ככל שאני חושבת על זה, ככה אני רואה ששתי האפשריות הגיוניות.‬

מה שמאמת את החשד שלי.]

ההבדל השני נובע גם הוא מסרבולו (ההכרחי, לדעתי) של התרגום, והוא שמספיק משפט בודד במקור (אמנם מפוסק) לעומת שני משפטים + חזרה על המילה "הכל" בתרגום.

Read Full Post »

בוק ריפורט // עיתונות תחת השפעה

הרבה זמן רציתי לכתוב משהו על ניתוח שיח, וציון עשור לאירועי אוקטובר היווה הזדמנות טובה לחזור לספרו הקפדני של דניאל דור, עיתונות תחת השפעה. ניתוח שיח (Discourse Analysis) הוא תחום שנמצא באופן מסורתי על התפר שבין סוציולינגוויסטיקה, סוציולוגיה וביקורת ספרות, וככזה אין לו מתודולוגיה קבועה. כפי שנראה, ישנם חוקרים הסבורים שבכך עיקר כוחו. אנחנו נתוודע לתחום דרך בחינת המתודולוגיה של דניאל דור בספר ההו-כה-מעניין שלו.

ניתוח שיח ביקורתי, וניתוח שיח ביקורתי ביקורתי

מעט רקע לא-מחייב לפני שניגשים לעיקר. ניתן לומר באופן כללי שניתוח שיח עוסק בתיאור השיטות בהן נוקט טקסט מסוים ובחינת ההשפעה שלהן על מה שנאמר בו ובעיקר על מה שלא נאמר. זו הגדרה מעט צולעת, בין היתר משום שזה אינו תחום אחיד. כך למשל ישנם חוקרים הדוגלים בניתוח איכותני וישנם כאלה הדוגלים בניתוח כמותני ושימוש בקורפוסים. אם לשאול דוגמה אהובה על אחד המרצים שלי, מדובר בניתוח ההבדל בין "עשרים מפגינים נפצעו" ובין "המשטרה פצעה עשרים מפגינים". לא אסקור כאן את היסטוריית התחום, בין היתר משום שאני רחוק מלהיות מומחה בו (ולא קרוב ללהיות מומחה בו), אבל כעקרון ניתן להשתמש במסגרת הזו על מנת לפרק כמעט כל נושא לגורמים: גבאוור, אהליך, מוזולף וראש ניתחו היבטים שונים של כתיבה נאצית; באטלר וקמרון עשו, כל אחת בדרכה, עבודה נחשבת מאוד על מגדר; שוי כותב ומייעץ על משפט, שפה וקרימינולוגיה; וודאק חוקרת הכל, בעיקר עניינים פנים-אירופאים כמו הגירה וגזענות; ורוח מישל פוקו מרחפת על פני התיאוריה.

אחד הפיתוחים החשובים של ניתוח שיח – תחום ביקורתי מעצם הגדרתו – הוא ניתוח שיח ביקורתי, Critical Discourse Analysis. רות וודאק תיארה את התחום כך:

First, let me just repeat that there is no one CDA approach. All CDA approaches have their own theoretical position combined with a specific methodology and methods (see WODAK & MEYER, 2001; WODAK, 2004 for details). And I need to emphasise again, every theoretical approach in CDA is inherently interdisciplinary because it aims at investigating complex social phenomena which are inherently inter- or transdisciplinary and certainly not to be studied by linguistics alone. […]

"Critical" means not taking things for granted, opening up complexity, challenging reductionism, dogmatism and dichotomies, being self-reflective in my research, and through these processes, making opaque structures of power relations and ideologies manifest. "Critical", thus, does not imply the common sense meaning of "being negative"—rather "skeptical". Proposing alternatives is also part of being "critical".

כפי שנראה, ספרו של דור עושה בדיוק את זה. כעת ננסה לבדוק איך.

עיתונות תחת ניתוח שיח

עיתונות תחת השפעה הוא בסופו של דבר ספר פוליטי: הוא שואל שאלות פוליטיות, מעניק הסברים פוליטיים ומעלה דעות פוליטיות. אנחנו נתעלם משני הרכיבים האחרונים ונבקש לראות איך הוא מצליח להעלות ספקות נבונים. דור מבקש, במוצהר, לסדוק את תחושת השכנוע ההרמטית לפיה "אנחנו צודקים, אנחנו רוצים שלום – אבל אין לנו, לעת הזאת, פרטנר בצד השני" (עמ' 288), וזאת על ידי הוכחה שכל מה שסיפרו לנו שלושת העיתונים הגדולים היה משובש ומטעה. חשוב לזכור את מטרתו זו בזמן שמנתחים את הספר (מטא-ניתוח-שיח?), ובכל זאת אותנו פחות מעניין מה הוא רוצה להראות, ויותר כיצד.

בסיס תיאורטי

הספר מעניין במיוחד משום שהוא אינו ספר אקדמי. רוצה לומר, מדובר בספר קריא המיועד לקהל הרחב, וככזה אין בו הסתמכות מפורשת על עבודה תיאורטית קיימת או שלל הערות שוליים ומראי מקום. הבסיס התיאורטי של דור נראה כך, מתוך פתח הדבר (ההדגשה שלי): "במושגים תיאורטיים, מדובר בעבודת מחקר המפרקת (deconstructs) את הנרטיב שהעיתונים קיבעו בתודעה הישראלית, ומרכיבה מחדש (reconstructs) סיפור מעשה מאוזן יותר, מלא יותר – על בסיס הדיווחים העובדתיים ששלחו הכתבים […] כל מי שמצוי במחקר על תקשורת המונים יודע כמה קשה למצוא דוגמאות לדיווח אובייקטיבי לחלוטין […] אבל קשה ככל שתהיה, זו עדיין דרישה שעיתונות במדינה דמוקרטית חייבת לעשות כמיטב יכולתה להתקרב אל מימושה." (עמ' 10, 25)
מטרות הספר המוצהרות: "מצד אחד, לתרום תרומה מחקרית-ביקורתית לדיון בשאלת תפקודה של העיתונות הישראלית בשעות משבר כאלה; מצד שני, לעורר כמידת האפשר את הדיון הציבורי בשאלת מהותה של האינתיפאדה הזאת, סיבותיה ואופיה."

מינוח

נציג מספר דוגמאות לניתוחים של דור ונתחיל בהתייחסות למונחים, שהרי בלוג שפה אנו.

• מדוע לא לפתוח כאן בדוגמה מעוררת מחלקות. בעמוד הראשי של ידיעות אחרונות מה-15 באוקטובר הופיעו הפניות לשתי כתבות: כך פועלת מכונת התעמולה הפלשתינית וגם זירת ההסברה: צה"ל יצייד לוחמים במצלמות. לפי הניתוח, הפלסטינים עושים בתעמולה ואילו ישראל בהסברה; עיתוני ישראל מדווחים ותו לא. "אבל, כמובן, כפי שראינו לאורך הספר, העיתונים הישראליים אינם יושבים ומתבוננים באירועים מנקודת תצפית בלתי תלויה – הם שקועים עד צווארם ב'זירת ההסברה'." דור מפנה את תשומת הלב לכך שהכתבה על התעמולה הפלשתינית מראיינת שלושה דוברים ישראלים רשמיים, ומן הסתם "אף אחד משלושת אלה אינו משקיף נייטרלי על המצב." (עמ' 258-260).
• לפעמים מדובר במילים שמאחוריהן אין ממש, אך הדבר לא מונע מהעיתונות לאמצן. כך ראשי הצבא הרגישו בעצמם ש"משהו כאן לא תקין" בעניין הכוח המופעל מול אוכלוסיה אזרחית בסוף ינואר, ודור טוען ש-"העיתונים לא היו צריכים להמתין עד שהתובנה הברורה מאליה הזאת תגיע לראש הפירמידה הצבאית. הם יכלו להגיע למסקנה ש'משהו כאן לא תקין' כבר בשבוע הראשון של חודש אוקטובר – לתחקר, לשאול שאלות קשות, ולפרסם. […] ברק הכריז על מדיניות איפוק – והעיתונים דיווחו על איפוק. פשוט כך." (עמ' 133-134)
• מילים ריקות שהופיעו בהקשרי נסיגה חד-צדדית מהרצועה, מונחים שאף עיתון לא טרח לברר ולפורר – גבול נושם, מרחב הפרדה, אזורי ממשק, מרחב גבול פתוח (עמ' 205).
• במקרים אחרים מדובר בניסוחים מוגזמים בכותרות. כך מראה דור – בציטוט מכתבות בעיתונים עצמם – שהתפרעויות ערביי ישראל לא גרמו לניתוק הגישה לצפון הארץ, בניגוד למה שהופיע בכותרות. בדומה, לפי המשטרה ולפי מזכיר הררית לא הוטל מצור על מצפים בגליל, אבל הכותרת במעריב היתה פשוטה: מצפים במצור. (עמ' 162-163).

נראטיב

כותרות

ככלל, הכותרות תופסות מקום עיקרי בספר. הנה מדגם מייצג, ממנו ניתן להתרשם יותר לעומק מטיעוניו של החוקר:

• לא תמיד יש צורך בפרשנות כדי לראות שלעיתונים היתה, לרוב, דעה נחרצת מאוד לגבי אחריות ואשמה. ידיעות: ערפאת במבחן. הארץ: הפסקת אש במבחן. (עמ' 29, 32).
• ככלל, דור מקדיש לא מעט מקום לעניין השליטה של ערפאת באירועים. כזכור, נטען השכם וערב שלערפאת שליטה על הנעשה בשטח. במעריב ייחסו בכותרותיהם את הטענה שהאירועים התחילו עקב ביקור שרון בהר הבית לאמריקאים, לפלסטינים ולשמאל הישראלי, עד שמגיעים לעמודים 16-17 ושם הטענה נשמעת דווקא מפי משטרת ישראל (עמ' 53-57).
• טור מורכב של רוני שקד קיבל את הכותרת בניצוחו של ערפאת, רק שהטור עצמו לא בדיוק טוען כך. דור לא מבין מדוע לטפח דעה שגויה בקרב הקוראים – שאולי חושבים כל ממילא – בעוד הפרשנות עצמה של שקד "נעלמה בתהום הנשייה" (עמ' 59-60).
• ואפשר גם כמותנית. ב-2 באוקטובר, 44 כותרות מתוך 70 במעריב עסקו ב"אלימות חד-צדדית" של ערבים במעריב, וכך גם  26 מתוך 41 בידיעות. לפי דור, הכותרות האחרות מעטות ו"נבלעות בין עשרות כותרות הזעם", שזו כבר הערכה איכותנית. בהארץ המצב שקול מעט יותר, 15 מתוך 25.
• אחת הדוגמאות הראשונות בספר מדברת על העמוד הראשי של מקומון תל אביבי, שהתייחס לתוצאות סקר (עמ' 19) והעלה אותן לכותרת בשילוב עם תמונה ממקור אחר (בשעת מלחמה – ערביי יפו יתקפו את תל אביב). דור קורא למניפולציה כזו תעמולה, משום שמדובר בהוצאת נתונים מהקשרים ושילובם עם תמונה שאינה קשורה (מדובר במכוניות הפוכות, אבל דווקא כאלה שנהפכו על ידי מתפרעים יהודים). מה שכן, אליבא דדור "אין סיבה מיוחדת להניח שעמוד התעמולה הזה הוא תוצר של פעולה מכוונת." אם כך, לפי ההגדרות המקובלות (למשל טיילור, פוס) אין מדובר בתעמולה.
• אבל אם נתמקד בכותרות: לפעמים מדובר בעניינים קטנים-אך-משמעותיים. מדוע משארם ועד גילה ולא "משארם ועד איתמר" או "מגילה ועד איתמר", תוהה דור. הרי מדובר במקומות חשובים בותה המידה (עמ' 30).
• העברת האחריות הביטחונית על הר הבית לידיים פלסטיניות באחד מימי השישי זכתה לכותרות כמו קרב בהר הבית או הר הבית לא היה בידינו (עמ' 90-91). את הבעייתיות דור מציג כך, בצטטו טור של עמיר-בן דוד במעריב: "במשטרה, אגב, טוענים שלא מדובר בפריצה וכיבוש מחדש, אלא ב'החזרת השיגרה'", ועומד נפעם: "קשה להאמין, אבל זו עובדה: אנשי המשטרה טוענים שמדובר ב'החזרת השיגרה', אבל כתבי העיתונים ועורכיהם יודעים את העובדות טוב יותר. הם מגדירים את האירוע כ'כיבוש מחדש', וכ'קרב על הר הבית'" (עמ' 92).
• דור מנתח בצורה דומה את פינוי קבר יוסף, פעולה שנדחפה זמן רב ע"י כוחות הביטחון, ומתאר בקצרה את ההיסטוריה מעוררת המחלוקת של האתר בצל כותרות מעריב כמו הנסיגה מקבר יוסף, הפינוי – וההרס, וכמובן אחמד טיבי: "ועכשיו – קבר רחל". אבל דור מתעקש להרוס את החגיגה, לצטט במדויק את טיבי שבעצם קרא לישראל לפנות את "כל מקומות החיכוך שבין ישראל לפלשתינים", ואת הכתבה בעמוד 9 שבה מוסבר תהליך קבלת ההחלטה של צה"ל, השב"כ וראש הממשלה. בידיעות מופיעה (קבורה?) באמצע העיתון כתבת רקע על קבר יוסף והבעיות להן הוא גורם, אך דור שואל כדרכו: "האם כל זה מצדיק את הריסת הקבר ושריפתו על-ידי הצעירים הפלשתינים? על כך אפשר להתווכח. האם כל זה מסייע להסביר מדוע התנפלו הצעירים בחמת זעם כזאת על המתחם? בוודאי. אי אפשר להבין את מהותו של הכיבוש, ואת התנהלותה של החברה הפלשתינית תחת הכיבוש הזה, בלי להבין את מלוא משמעותה של אלימות המתנחלים" (עמ' 96).
• ואחרי פינוי קבר יוסף: שיראק "גינה במהלך השבת את הרס הקבר, ו'הביע תרעומת נוכח חילול הקודש'. הגינוי הזה, מצידו של האיש שרק ימים ספורים קודם לכן 'עודד בהתבטאויותיו הברוטליות את האלימות הפלשתינית', הופיע הפעם רק במעריב, וגם כאן ללא כותרת" (עמ' 97).
• בל נשכח אירוע חשוב נוסף, חטיפת החיילים. שורת מחדלים איפשרה את החטיפה, אבל כולם הוצנעו בשבועות שאחריה; ומצד שני, לא היה דיון פתוח על ההשלכות של צעדים חד-צדדיים ובלתי-מתואמים כמו הנסיגה מלבנון. "כל זה בהחלט מסובך ולא סימפטי, אבל המורכבות הזאת, כמו שאלת המחדל, שוב אינה מוצאת לה ביטוי בעמודי השער של העיתונים. אלה מתרכזים באופן בלעדי בקביעה שהחטיפה, ועימה אירועי הר הבית וקבר יוסף, מצביעים על הידרדרות קרובה למצב של מלחמה כוללת" (עמ' 99).
• הגישה האפוקליפטית של העיתונים קיבלה חיזוק מהירי על גילה, לפי הניתוח: תושבי השכונה עצמם טענו שאינם מרגישים מאוימים ושדין עשרות אלפים אינו דין רחוב האנפה. ובכל זאת, בעיתונים אֻמץ קו אחד אף שבבואם לדון בעניין הכוח התוקף העלו בידם רק ירי קליעים על ידי פלסטינים בודדים (עמ' 144-146).
• אין פרטנר: על המסקנה ש"ערפאת לא שפוי" כהסבר אפשרי יחיד להידרדרות המצב. דור אמנם מספק פרשנות משלו – ביקורתית מאוד כלפי ברק – אבל גם מצטט מאמרים של חמי שלו ועקיבא אלדר מסוף אוקטובר ותוהה איך טענות בישיבת הממשלה נגד התנהלות ברק ורשימת הכשלים הארוכה שלו לא הגיעו לכותרות העיתונים, וכמוהן גם נתונים על הגברת הבנייה בהתנחלויות (עמ' 273-274).
• ובאופן מסקרן, במהלך יום כיפור חלה ירידה באלימות בצד הפלסטיני אבל הכותרות אימצו את הנראטיב של ברק לפיו ערפאת אינו מעוניין במו"מ (עמ' 198).

כרונולוגיה

• אם נעבור מהכותרות – שמייצגות או אינן מייצגות את מה שנכתב בכתבה החדשותית עצמה – לאותה כתבה, ניתן לאתר תופעה נוספת. דור מפרק אותה לגורמים פה ושם ובונה סיפור-מעשה חדש, כפי שביקש לעשות בפתיח לספר; הוא פשוט עוקב אחר סדר האירועים ובודק אם הצגת סדר אירועים מסוים מתאים לנעשה בשטח, אבל בעיקר אם הוא מתאים לקו של העיתון. דוגמה בולטת מחציו השני של אוקטובר: הפלסטינים תוקפים, הצלפים מגיבים; הצעירים משתלהבים ומתפרעים, צה"ל מזעיק מטוס. "כלומר: הפלשתינים יוזמים, כל פעם מחדש, את שרשרת האירועים האלימה, וצה'ל, מצידו, עסוק בהגנה עצמית" (עמ' 120).
• ניתוח שיח קלאסי מוקדש בעמודים 148-151 לסוגיית "המסרים (הצבאיים) החד-משמעיים", קרי פעולות צבאיות שמטרתן להעביר מסר מרתיע. "אבל הפלשתינים, כמובן, לא 'הפנימו את המסר' גם לאחר תקיפת המסוקים. קצינים בכירים בצ'הל מיהרו להסיק את המסקנה המתבקשת: אם הפלסטינים אינם מקשיבים, כנראה שתגובותינו אינן חריפות מספיק", ספירלה שנמשכה כמה שבועות. "לאורך כל התקופה הארוכה הזאת, העיתונים אינם מעלים אפילו פעם אחת את השאלה הכל-כך מתבקשת: על סמך מה מניחים במערכת הביטחון כי ההחרפה המתמדת […] תכניע בשלב כלשהו את הפלסטינים?"
• ושאלה דומה שנשאלה באותו ההקשר: "זה הרי כל-כך מתבקש: אם שישה הרוגים ישראלים ושלושה חיילים חטופים הוציאו בערב יום הכיפורים, כפי שנראה בפרק הבא, אלפי יהודים זועמים לרחובות, כיצד אפשר בכלל להניח שהפלשתינים 'יירגעו' לאחר 50, 100, 150, 200 הרוגים? אם 'מחיר הדמים הקשה' בצד הישראלי סימן את 'הקו האדום' שמעבר לו 'אי אפשר עוד להבליג', איך יכול מישהו להעלות על דעתו ש'גביית מחיר קשה יותר' מהצד הפלשתיני 'תוריד את רמת האלימות'? אם ברק וצה'ל 'נאלצו' לשלוח מסוקי קרב להפציץ ערים פלשתיניות כדי 'לספק את הציבור הזועם הישראל', איך אפשר לצפות מערפאת – אפילו בהנחה השגויה שהוא שולט בשטח באופן בלעדי – להורות לאנשיו 'להניח את נשקם'? (עמ' 153)

תפר חדשות/פרשנות

• אפשר לסכם חלק מהבעיות עליהן מצביע דור בתור תפר קלאסי שבין חדשות ובין פרשנות. למשל, בבואו לדון בתוכנית ההפרדה החד-צדדית של ברק (עמ' 36) שמהווה לא יותר מאשר תרגיל פוליטי ותקשורתי, דור מתפלא למה הכתבה והפרשנויות הנלוות לה אינן עוסקות בחשיבות המסר שצעד כזה מעביר לערפאת. למעשה, חלק ניכר מהספר מעלה בדיוק את אותן שאלות שראוי היה שיישאלו, לפחות בעיני המחבר.

שאלות

כאן כבר יותר קשה להצביע על מתודולוגיה מסוימת. מספר דוגמאות יראו למה הכוונה, או כמו שדור מסביר בהקשר לשאלות שהתקשורת לא שאלה עת נחקר בדיעבד הסיכון הפוטנציאלי בעליית שרון להר הבית: "כמובן, איננו יכולים לדעת בוודאות – אבל זיכרו: הספר הזה אינו עוסק באירועים כשלעצמם, אלא בסיקור העיתונאי שלהם […] בדיוק בשביל שאלות כאלה, בשביל השאלות הקשות באמת, אמורות מדינות דמוקרטיות לאפשר את פעולתה החופשית, הבלתי תלויה של העיתונות." (עמ' 66)

• עוד בפסגת פריז, ההתבטאויות של ז'אק שיראק שכונו "ברוטליות" נאמרו שוב זמן קצר אח"כ ע"י גורמים ישראלים בכירים. דור מוכיח את העיתונות על כך שלא שאלה את ברק מה גרם למפנה ביחסיו עם שיראק: "כדי לשאול את השאות האלה, לא צריך להאמין שטענותיו של שיראק מוצדקות, או להיות משוכנעים שהיה צורך להקים את ועדת החקירה" (עמ' 81).
• בהמשך לגישה האפוקליפטית שהוזכרה קודם לכן, הרצון הישראלי להבין מדוע השמיים נופלים על ראשינו הופיע בעיתונים שלא כתבו בשבוע הראשון לאינתיפאדה – מלבד כתבה אחת של עמירה הס – ולו מילה על הקשר הסיבתי בין האינתיפאדה ובין המצב הקיומי של הפלסטינים. "אפשר בהחלט להתעלם מכל מרכיבי המציאות האלה – רוב הישראלים עושים זאת בהצלחה כבר שנים רבות – אבל אי אפשר גם להתעלם מכל אלה וגם להבין את אירועי אוקטובר" (עמ' 101).
• בהיבט הזה מעניין מקרה מוחמד א-דורה: דור דוחה מכל את האימוץ המיידי של טענות צה"ל, לפיהן מותו של הילד היה אשמת הפלסטינים אשר הביאו אותו לזירת הירי במיוחד (עמ' 122-125). גם כאן הניתוח התקשורתי קיים בנפרד מדעתו האישית של דור, שלא ברור אם חופפת את התחקירים הרבים שבאו מאוחר יותר, אבל הנקודה בעינה עומדת.
• גם נושאים קטנים יותר זוכים לטיפול דומה. כשרוני שקד הצטרף לחיילים במוצב, אשר כביכול נמצאו בסכנת חיים, ושומע מהם שהם דווקא אינם בסכנת חיים ושהם "מחפשים את האויב כדי לפגוע", נראה שהוא עושה הכל מלבד לשאול על מי הם בעצם יורים (עמ' 128-129, וראו למשל את עניין ה"איפוק" שהוזכר קודם לכן).
• שלא במפתיע, נראטיבים מסוימים שבאו לידי ביטוי בכותרות מצאו את דרכם מחוץ לכותרות אחרות. דור מלין על הסטנדרט הכפול שהפריע לעמוס הראל מה-12 באוקטובר בהארץ – בצה"ל טענו שהאלימות הפלסטינית תלויה בערפאת אבל אמרו בנשימה אחת שאין להם יכולת לשלוט על אלימות של מתנחלים. דור גורס ששלושת העיתונים מאמצים את הסטנדרט הכפול הזה בעצמם. (עמ' 136)
• אם נמשיך באותו קו נגיע לסיפורם של אחמד ומוחמד ג'בארין, אשר לפי הדיווחים הקיימים לא היוו איום על שוטרים לפי שנורו בראש ובגב ממרחק רב, עניין שנדון באמצע נובמבר בכתבת תחקיר של ידיעות. "אבל אפשר היה בהחלט להשתמש בעובדות שהיו גלויות כבר בסוף השבוע כדי להטיל ספק בגירסת המשטרה. ייתכן שלא היה אפשר לקבוע באותו היום כי גירסת המשטרה מוטעית, אבל אפשר היה בהחלט לעמת את גירסתה של המשטרה עם גירסת המפגינים – ולשאול את השאלות המתבקשות. כך הרי אמורים עיתונים לעבוד. אפשר היה, למשל, להקשיב לדבריהם של המפגיננים, שסיפרו לכל מי שהסכים לשמוע כי ההפגנות עברו לפסים אלימים יותר רק לאחר התגרות מכוונת של המשטרה, וכי אש חיה נורתה על מפגינים שלא סיכנו את חייהם של השוטרים. לא חייבים להאמין לדבריהם של המפגינים כדי לספר באורח הוגן את גירסתם" (עמ' 165-166).
• באחד בנובמבר מתאר דור בצורה מדהימה איך בכל יום העיתונים מדווחים על הערכה הפוכה: האם ערפאת שולט או לא שולט בשטח. דור מגיע למסקנה הסרקסטית ש"גם אי-שליטתו של ערפאת בשטח מכוונת ומאורגנת על-ידיו" (עמ' 208). דבר דומה הוא עושה מיד לגבי אותו "אור ירוק לפיגועים" שערפאת נתן או לא נתן, גם כאן תוך מיש-מש גדול של הערכות מודיעיניות רבות וסותרות, חוסר בדיקת פרטים והנפחת כותרות לא מבוססות. הוא מסכם: "ערפאת שיחרר כמה עשרות עצירים, וגורמים מסוימים במערכת הביטחון מניחים כי השיחרור לווה ב"קריצת עין" מצידו של ערפאת; להנחה הזאת 'אין הוכחה חותכת', אבל, מה לעשות, אין גם 'הוכחה הפוכה', למרות שגורמים אחרים במערכת הביטחון מניחים שאין לערפאת אינטרס בפיגועים; ובכל מקרה, עצם השיחרור מגדיל את סכנת הפיגועים, אף על פי שהזרוע הצבאית של החמאס 'אינה זקוקה' לשיחרור פעילים מהכלא כדי לבצע פיגוע." הנה הדקונסטרוקציה של דור במלוא תפארתה: "איך אפשר להגיע מכל זה לכותרת המדווחת, באופן עובדתי, כי 'ערפאת נתן אור ירוק לטרור'? מדוע העיתונים בוחרים לאמץ את ההערכה המחמירה, ולהפוך אותה לעובדה, ואפילו אינם מאזכרים את ההערכות האחרות בכותרת כזו או אחרת? האם יש לכך קשר לעובדה שראש הממשלה עצמו בחר לאמץ את ההערכה המחמירה – מסיבותיו התקשורתיות הברורות – ולהכריז, למשל, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי 'הכתובת של הפיגועים ממש כתובה על הקיר'?" (עמ' 213-215)
• אחד הפרקים האחרונה בספר עוסק בהרחבה בגישת הלא-ביקורתית של התקשורת לאהוד ברק. כך, בפיסגת שארם, ניצב הוא בין שרון, ערפאת והאמריקאים. הכותרות, השאלות שלא נשאלו והנראטיב הנבנה התערבבו זה בזה ויצרו את הרושם שקיים עד היום. "שימו לב, אם כן, לפער המבהיל בין כל אלה ובין ייצוג המציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי בכותרות העיתונים: איך אפשר בכלל להגיע מתיאום העמדות בין ברק ושרון, ומסירובו של ברק לחתום על הנייר של קלינטון, ומעבודתה 'בפרטי פרטים' של הוועדה הביטחונית, ומהאינטרס המובנה של ברק בכישלון הפיסגה, לייצוג המציאות הזה, שבו ברק 'הפסימי' אומר כי 'המצב מסובך', וערפאת 'השאנן' מבקש 'לפוצץ' את הפישגה, והשר בן-עמי מרגיע את עריקאת המתלהם, ואחד מיועציו של ברק, 'יועץ מתוסכל' כהגדרתו של ידיעות אחרונות, אומר 'אריק יכול להיות רגוע, שום דבר לא קורה כאן'? איך אפשר לחלוף כך על פני המציאות ולנחות בדיוק במקום שבו נמצא, באותו רגע, אהוד ברק?" (עמ' 251-255).
• הספר מסתיים עם ימיו הראשונים של אריק שרון בתפקיד ראש הממשלה. דור לא מקדיש מקום רב לנושא, אבל מראה כיצד נושאים כמו סגר וסבל פלסטיני עלו לכותרות, טיפין טיפין, רק לאחר שממשלת השמאל התחלפה בממשלת ימין. מה שמפתיע את דור הוא שהנושאים הללו זכו לחשיפה בלי שהיה שינוי של ממש במצב, כלומר שההתייחסות אליהם כחידוש שלילי נוצרה רק כשהימין עלה לשלטון; השמאל היה חסין (עמ' 282-288).

מקורות נוספים

• באופן טבעי, המחבר מבקש לבדוק במקורות נוספים מפעם לפעם. נייחד תת-תת-כותרת לעניין זה, משום שהוא אחד האהובים על דור. "ננסה אפוא לבדוק אם הגירסה הזאת עומדת במבחן ההיגיון, ואם עיתונות בלתי תלוי […] היתה מחויבת לאמץ את הגירסה הזאת כלשונה" הוא מתחיל (עמ' 78-81), ובמקרה הזה הניתוח שלו והשאלות שהוא מעלה נובעים מהרצון לבדוק גרסאות אחרות. הרקע הפעם הוא פסגת פריז, בה כל העולם היה כמובן נגדנו. כאן דור נותן את פרשנותו-שלו: ברק התבסס על כך וכך, מה שסותר הערכות של מערכת הביטחון, ומנגד ערפאת מתבסס על כך וכך, במיוחד בהתחשב בלחצים מהשטח, אבל לעומת זאת בימים חמישי ושישי "אין באף אחד מהעיתונים אפילו כתבה מדינית אחת שמצטטת מקורות פלשתיניים" (עמ' 79).
• גם ב-10 באוקטובר, כאשר העיתונים העניקו יחס סימטרי להרוגי נצרת ולבכור ז'אן (עמ' 159-160). דור ציין את ההתנערות מהעמדה האפוקליפטית, אבל הסביר שהדיווחים החדשותיים המשיכו להיות חד-צדדיים ולהתבסס לרוב על דיווחים משטרתיים.

עיצוב גרפי

• נתרחק מהטקסט לרגל סיום הסקירה. הספר אמנם לא מתייחס למחקר מתועד על השפעת עיצוב גרפי של עיתון על הקוראים, אבל דור מתבסס כנראה על השכל הבריא של קוראיו. כך כשהוא משווה את הכותרת דגל פלשתין על כיפת הסלע, עם התמונה שאמורה לייצג את הנאמר בכותרת: בקטן, לא על כיפת הסלע עצמה, עד כדי כך שדרושה הדגשה של המחלקה הגרפית של העיתון (עמ' 88-89).
• ובכל זאת, נראה לי שלפחות בעניין הלינץ' עושה לעצמו דור חיים קלים מדי. הוא מוכיח את העיתונים (עמ' 225-226) על כך שאחרי סופ"ש שבו שודרו תמונות הזוועה שוב ושוב, הם רק הדפיסו את הסיפור המוכר מחדש במקום לנסות להביא מידע חדש. נדמה לי שקשה להאשים את העיתונים בכך. לעומת זאת, הניתוח שלו את ההצפה הרגשית קולע, במיוחד כאשר ביטויים כמו "בלתי נסלח" או "חיות אדם" מופיעים בכותרות החדשותיות (עמ' 226). הקשר בין עיצוב גרפי וכותרת ישלים כעת את הסקירה.

תמונות

• הספר מספק טיעונים יפים לכך שגם תמונות יכולות ליצור אווירה. יותר מ-60 תמונות הופיעו בידיעות ב-2 ו-3 באוקטובר. 40 תיארו "אלימות פלשתינית" ובהן היו הפלסטינים בתנועה. 20 האחרות הוקדשו לסיורים, פגיעת טיל צה"ל בלי נפגעים וטנקים ישראלים נייחים, כשהדגש הוא על הסטאטיות. בנוסף ניתן היה למנות מכונית פלשתינית שהוצתה ("תחת הכותרת המדהימה השיבו אש", עמ' 45), 3 תמונות קטנות של פינוי פצועים פלסטינים, תמונה אחת מהלוויה של בת שנתיים ושלוש תמונות ענק של מוחמד א-דורה.

עמוד שער

• עמ' 33 מדגים את האל"ף-בי"ת של בניית עמוד שער לעיתון. דיווחים אודות ירי על גילה בארבעה מקומות שונים בחצי העליון, ומנגד סיפורם של שלושה פלסטינים שנהרגו מתחת לקיפול (עמ' 33). גם כאן, דור מסביר במושגים פשוטים את "מתחת לקיפול", החצי התחתון בעמוד הראשי של העיתון שלא רואים כאשר הוא מונח בקיוסק או בחנות. ההמשך הישיר הוא תיאור של נטיית הקורא הממוצע "לרפרף" על הכותרות ולא לקרוא  את הטורים לעומק, שלא לדבר על קריאת החדשות עצמן: "על-פי מחקרים רבים בתקשורת המונים, גודל האות של הכותרות, מיקומן בעמוד, ומספר האיזכורים בעמוד, משפיעים השפעה מכרעת על תהליך הקריאה: כותרות גדולות ובולטות נקראות ראשונות, נשארות בזיכרון זמן רב יותר, ומשפיעות יותר על אופי הקריאה של החומרים האחרים בעיתון. […] אפשר לנבא בדיוק מופתי היכן ימקמו העיתונים התבטאויות של מנהיגים ערבים בחודש אוקטובר: התבטאויות קיצוניות, מאיימות, ממוקמות במקום בולט, בראש העמוד; התבטאויות מתונות, אם בכלל, בתחתיתו."
• כמובן, מה שלא מופיע בעמוד השער חשוב כמו מה שכן מופיע: מספר ההרוגים הפלסטינים עובר עם הזמן מהעמוד הראשי לתוככי העיתון.
• ליד טקסט כועס ו"קשה לעיכול" מפי צעיר ערבי, שמתאר את מה שדור מכנה "דינמיקה של הידרדרות" שהגיעה עד לאלימות מוצהרת, מופיעה "תמונתו של הבחור הערבי, שפניו מכוסות כאפייה אדומה. הבחור מצולם מזווית נמוכה, ובתמונה הוא מביט אלימו מלמעלה למטה, ועיניו מצומצמות, קשות. […] ידו הימנית מונפת אל מחוץ למסגרת התמונה – אולי הוא קומץ אגרוף, אולי מחזיק אבן, ואולי, וזו כמובן האפשרות המפחידה ביותר, אולי הוא מניף את דגל פלשתין." דור ממשיך ומנתח את הכותרת, מונולוג רווי שנאה של רעול פנים החוסם עם חבריו מזה שלושה לילות את הכניסה לאום אל-פחם, ומתמקד בכך שזהו מונולוג של רעול פנים – שכל קיומו מוגדר דרך רעלת האיסלאם, כהגדרתו של דור. "הוא אינו מפגין, או מוחה, או אפילו מתפרע – הוא חוסם, בשקדנות, כבר שלושה לילות, את הכניסה לאום אל-פחם". (עמ' 180-183)

סיכום

מטרתי כאן היתה לאפיין בקווים כלליים את המתודולוגיה של דניאל דור כדוגמה למה שניתוח שיח יכול להשיג. התייחסויות ישירות לתיאוריה לא היו נפוצות לספר, אבל מדי פעם משהו בכל זאת צץ ועולה אל פני השטח. כשההפגנות במגזר הערבי איימו לצאת משליטה החלו מאשימים במשטרה ובצבא את הממשלה ביחס שלילי ארוך-שנים כלפי האוכלוסיה הערבית, כלומר שהאשמה למצב מוטלת על התנהלות המדינה אל מול המיעוט הערבי. "על זה הרי מלמדים בבתי הספר לתקשורת: מאבקים בין גורמים אינטרסנטיים בתוך המערכת השלטונית הם אלה שמאפשרים לעיתונאים לחלץ את האמת מתוך מסכת ההטעיות וההסתרות" (עמ' 184-186).

מה שדור עצמו ביקש לעשות היה לפרק את השיח שהתקשורת השתתפה בבנייתו: "הצורך הממכר בהסברים פשוטים אינו יכול להסביר את העובדה החד-משמעית שההסברים הקלים שהופיעו בסופו של דבר בעמודים הראשונים של העיתונים התכנסו באופן מוחלט, ללא יוצא מן הכלל, אל תמונת העולם החד-צדדית, המסתגרת, הקטסטרופלית והלוחמנית שעלתה מעמודי השער של העיתונים […] היתה בידי העיתונים כמות מידע לא מבוטלת, שהסתמכה על מקורות מהימנים בהחלט, והצביעה על כך שביקור שרון בהר הבית "העיר את השטח", ושערפאת לא נתן את ההוראה להצית את האש. ההסבר הזה, נכון או שגוי, אינו מסובך יותר, בשום מובן משמעותי, מההסבר האחר". בלי להביע דעה על נכונות הטענה, המתודולוגיה עצמה נראית יציבה למדי (אך ראו דוגמה לביקורת כאן).

אם כן, מה לגבי ניתוח שיח וניתוח תקשורת בישראל האקדמית וקבלתו בציבור הרחב (כי מחוץ לאקדמיה, ובעיקר באינטרנט, נעשית עבודה לא רעה)? דור עצמו פירסם ספר נוסף, "מאחורי חומת מגן" של דור מ-2002. כמובן שישנם חוקרים ישראלים שעוסקים בניתוח שיח, כמו העבודה היפה של רחל גיורא הזכורה לטוב או של דניס קורזון. אבל נראה לי שגם בלי להכיר את הנעשה בתחום כרגע, ודאי אפשר לעשות מטעמים מחקריים מהשוואה מעמיקה בין הדיווחים בתקשורת וגרסת המשטרה מחד גיסא ובין העובדות בשטח בשייח' ג'ראח, סילוואן, בלעין וכן הלאה מאידך גיסא. הרי גם הספר וגם נסיונות אחרים מראים שהגישה המחקרית הנכונה יכולה להעלות ולענות על שאלות חשובות למדי.

דניאל דור (2001). עיתונות תחת השפעה. בבל, 288 עמ'.
Kendall, Gavin (2007). What Is Critical Discourse Analysis? Ruth Wodak in Conversation With Gavin Kendall. Forum Qualitative Sozialforschung / Forum: Qualitative Social
Research, 8(2), Art. 29, http://www.qualitative-research.net/fqs-texte/2-07/07-2-29-e.htm.

בלי להכיר את הנעשה בתחום כרגע, ודאי אפשר לעשות מטעמים מחקריים מהשוואה מעמיקה בין הדיווחים בתקשורת וגרסת המשטרה מחד גיסט ובין העובדות בשטח בשייח' ג'ראח, סילוואן, בלעין וכן הלאה מאידך גיסט.

Read Full Post »

לרגל יום כיפור: דברים שבין אדם לבלשנות חישובית

היום בתוכנית: חידושים והמצאות! רצה הגורל ודווקא במהלך הימים הנוראים הייתי צריך לעבור על מחקרים שנעשו לאחרונה בבלשנות חישובית כדי לראות אם משהו קשור לפרוייקט שאני עובד עליו. בגלל שיום כיפור הוא זמן לחשבון נפש, החלטתי לספר בקצרה על כמה רעיונות יפים במיוחד שמומשו לאחרונה בצורה לא פחות יפה. סך הכל, גם כאן וגם באכסניות אחרות ירדנו מדי פעם על בלשנות חישובית והמרוץ אחר "שיפור של חצי אחוז בתוצאות", וחבל להתעלם מהעבודה הרצינית שנעשית שם על דברים שבאמת רלוונטים לבני אדם.
בתפריט: בלשנות חישובית בשירות הפרכת תיאוריות ספרותיות, תיעוד כל השפות בעולם, חלוקת מילה להברות ומציאת מידע בהסתמך על סמנטיקה תיאורטית.

• מציאת רשתות חברתיות בסיפורת אנגלית של המאה ה-19 (כמובטח). אחד המאמרים האהובים בכנס ACL האחרון הוא של קת'לין מק'קיון ועמיתיה מאוניברסיטת קולומביה שבדקו תיאוריה ספרותית ומצאו שלא דובים ולא יער. בהסתמך על תיאוריה ספרותית של עיור ושל הקשרים בין הדמויות בעיר ובכפר, שמושפעת ישירות מהכרונוטופ של בכטין, מקובל לטעון (מקובל? לא יודע. יש אנשי-ספרות בקהל, אנא האירו את עיניי) שכשרומן מתרחש בכפר ישנם קשרים מועטים אך חזקים בין מספר קטן של דמויות; מנגד, ברומן עירוני ישנן הרבה דמויות אך קיימים מעט קשרים ביניהן.
  

  רשת חברתית לדוגמה מהמאמר של אלסון ואחרים (2010)

  טוב, נגיד שזו תיאוריה מבוססת. שתי השלכות שקשורות זו בזו ניתנות לבדיקה: הראשונה, שיש קשר הפוך בין כמות הדיאלוג ובין מספר הדמויות הפעילות בסיפור. השנייה, ש"הרשת החברתית" בין הדמויות תהיה מהודקת יותר אם העלילה מתרחשת בכפר (או באיזו אחוזה ציורית).
  את הרשת החברתית אפשר לדמות בעזרת רשת של דיאלוגים בין הדמויות וכך לתאר כך היכן הקשרים החזקים יותר, וכמובן שהיא נבנית אוטומטית לחלוטין בעזרת ניתוח אוטומטי של הטקסט והדיאלוגים, כך שאפשר לתאר בצורה די טובה את הקשרים בין הדמויות.
  ועכשיו השוס – לא דובים ולא יער. הקשרים בין הדמויות דומים למדי, לא משנה באיזה מרחב מדובר. מה שבאמת משפיע הוא נקודת המבט – האם יש לנו עסק עם דובר בגוף ראשון או בגוף שלישי.
  למה זה להיט: כי הנה דוגמה נהדרת לעיבוד ממוכן של טקסטים שמספק דרך אמינה להעריך תיאוריה ספרותית. אני הכי אוהב את הבלשנות החישובית שלי כשהיא רלוונטית לתחומים נוספים.
  למה זה לא יתפוס בחיים: כי כמו שאמר האל דאומה השלישי, למה התיאוריות האלה קיימות בכלל? כלום לא בדקו חוקרי הספרות יותר משלושה רומנים לפני שיצאו בהכרזות כאלה? אבל מעבר לזה, אני תוהה מה הסיכויים שחוקר ספרות יתייחס ברצינות למחקר כזה. הרי למען השם, יש שם גרפים ומספרים!

• פרוייקט השפה האנושית: בונים קורפוס אוניברסלי של שפות העולם:
  סטיבן בירד, בלשן חישובי מדופלם, מודאג מזה תקופה מהיעלמות שפות בסכנת הכחדה. יחד עם סטיבן אבני הוא חשבו על רעיון כביר – קורפוס ענק, בעל מבנה מינימלי ואלגנטי, שיכיל כמות עצומה של חומר מכל שפות העולם. מעין מקבילה בלשנית לפרוייקט הגנום האנושי.
  המטרה היא לשמר את הידע הקיים ובו-בזמן לבנות תשתית להעמקתו. כאבן-בוחן ליכולת שלנו כבלשנים לטעון שהצלחנו "להבין" (ואולי עדיף "לתעד") שפה כמו שצריך משתמשים אבני ובירד באבן הרוזטה: אם אנחנו מצליחים לתרגם משפה נכחדת לאנגלית – או לשפה אחרת, שהרי הכל סובב סביב אנגלית בכל מקרה – סימן שהבנו אותה. לכן, הקורפוס מעוצב עם יישומים לתרגום מכונה כהישג נדרש.
  למה זה להיט: כי יש הרבה מאגרי מידע דומים (הפניות במאמר) אבל הם אינם מקיפים והמטרה שלהם לא מוגדרת מספיק. כי עם כמה שינויים, זה יוכל להיות שימושי מאוד גם עבור תיאורטיקנים ומתעדי שפות.
  למה זה לא יתפוס בחיים: כי זה לא כלי הכרחי עבור תיעוד שפה. כי רמת הדיוק בניתוח תהיה שטחית מדי עבור תיאורטיקנים. כי לבלשנים לא-חישוביים אין תמריץ של ממש לתרום מזמנם לפרוייקט הזה, וכי בלשנים חישוביים עשויים לחשוב שזה פרויקט יפה וראוי אבל עדיף שמישהו אחר יבזבז עליו את הזמן שלו, אני צריך עכשיו לסיים מאמר לקראת כנס ועוד לא הגעתי לשיפור של חצי אחוז.

• על חלוקת פונמות להברות:
  חלוקת מילה להברות היא – אולי במפתיע – משימה לא טריוויאלית עבור פונולוגים ודוברים ילידים כאחד, בטח ובטח בשפה ממזרית כמו אנגלית (איך אומרים, des-troy? או אולי de-stroy?). קולין צ'רי ממיקרוסופט ושני קולגות שלו לקחו על עצמם לשפר את היכולות הקיימות בתחום.
  מה שיפה במאמר הזה הוא ההתבססות על תיאוריות פונולוגיות (עד שמסתבר שהן לא טובות מספיק, ואז משתמשים בלמידת מכונה במקומן). לראות דברים כמו Maximal Onset Principle והפניות למאמרים של פונולוגים במאמר בלשנות חישובית זה עניין מרענן כשלעצמו. אבל האם זה עוזר?
  החוקרים מימשו שלושה עקרונות פונולוגיים כדי לראות האם הם מצליחים לחלק מילים להברות כמו שצריך. בנוסף, הם בנו מערכת משלהם שמשתמשת בתכונות של הפונמה, ובעיקר אילו פונמות אחרות באו לפניה ואחריה, ולומדת באופן עצמאי על חשיבות התכונות הללו ממילים שמופיעות בטקסטים קיימים (לאנשי למידת המכונה שבינינו – הם השתמשו ביציר-הכלאיים הנהדר SVM-HMM). בסופו של עניין, המערכת שלהם עובדת יופי-טופי ומסוגלת לחלק מילים להברות בצורה מרשימה למדי.
  למה זה להיט: כי יש כאן פתרון חישובי לעניין שתיאורטיקנים מתקשים להסכים לגביו; וכי אפשר לראות שהרבה יותר קל לשחק עם משהו "טכני" כמו פונולוגיה מאשר עם משימות מסובכות ומופשטות יותר כמו אתגרים תחביריים וסמנטים.
  למה זה לא תופס: כי בסופו של דבר אנחנו נותרים עם תכונות שנקבעו שרירותית ומערכת למידת מכונה שלומדת מטקסט קיים, מה שיש תחת כל עץ רענן שעוסק בעיבוד שפה טבעית. וכי זה אמנם נחמד שאפשר לעשות את זה אבל זה לא מקדם את התאוריה: הייתי שמח לראות את סוג החוקים שהמערכת למדה ולעשות מהם לתיאוריה עצמאית, אבל אני חושד שהם מתבססים על זה שיש כמות פרמוטציות מוגבלת ל-22 26 אותיות באנגלית אז לא מאוד קשה ללמוד אותן ואת הסדר הפונמי המשתמע.

• זיהוי צירופים שמניים גנריים:
  בסמנטיקה, ביטוי גנרי הוא ביטוי בסגנון "כלב הוא חיה בעלת ארבע רגלים". אבל מה לגבי כלב שהיה בתאונת דרכים, לא עלינו? האם אינו כלב יותר? ואם אנחנו אומרים ש"צרפתים אוכלים בשר סוס", מה לגבי הצרפתים הצמחונים? ואם אנחנו אומרים ש"עכברים מפריעים לבני האדם", האם זה באמת נכון? הרי הרוב המוחלט של עכברי העולם נסתר מאיתנו ולא נגלה לעינינו אף פעם.
  בסמינר לבלשנות חישובית באוניברסיטת היידלברג שיערו שמשפטים כאלה מכילים ידע רב על העולם ולכן כדאי למצוא דרך לזהות אותם באופן ממוכן. הם התרכזו לעת עתה בצירופים שמניים גנריים ("כלב הוא חיה בעלת ארבע רגליים") ולא במשפטים גנריים ("לפלוטו יש מרק ועצם").
  אחד הדברים הבעייתים בביטויים גנריים הוא שאין פתרון קסם: זה לא שמשפטים בהווה הם תמיד גנריים, וזה לא שמשפטים גנריים הם תמיד בהווה ("הם חיו באושר ועושר").
  

  כך נראית טבלת התוצאות של צמד בלשנים חישוביים גרמנים

  המערכת השתמשה בכשני תריסר תכונות של המשפט (האם הוא בהווה? האם שם העצם ביחיד או ברבים? ושאר תכונות סמנטיות ותחביריות) ואז עשתה חזרות מרובות עם צירופים שונים של תכונות כדי למצוא אילו הן החשובות ביותר. מהיכרות עם המחברים אני יודע שמדובר באנשים יסודיים למדי, ואכן הם מפרטים את כ-ל התוצאות שהמערכת שלהם השיגה בתצורותיה השונות. חלקן טובות, חלקן פחות, אם כי באופן כללי הם השיגו תוצאות מעודדות למדי, ונראה שבהחלט נעשה כאן צעד בכיוון הנכון.
  למה זה להיט: כי בדומה למאמר הקודם, יש כאן נסיון לתת פתרון חישובי למשהו שהתיאוריה הגיעה לסוג של קונצנזוס לגביו, אבל לא קונצנזוס שאפשר למכן עדיין באופן יעיל.
  למה זה לא תופס: כי בדומה למאמר הקודם, זה לא עוזר לתיאוריה בכלל. להגנתם ייאמר שזה לא אמור לעזור לתיאוריה – זה אמור לעזור ליכולת להפיק מידע מטקסט, ולפי הקריטריון הזה העבודה תישפט בהמשך הדרך.

אם ארבעת המחקרים האלה עשו לכם תיאבון, ודאי תשמחו לשמוע שבתוכניה של כנס EMNLP שייערך בחודש הבא כבר בולטים מספר מאמרים עם שמות מסקרנים. ביניהם ניתן למצוא את  "Poetic" Statistical Machine Translation: Rhyme and Meter מאת צוות תרגום המכונה של גוגל, את Modeling Organization in Student Essays ואת Improving Gender Classification of Blog Authors (לעשות מחקר כזה אצלנו זה קל; אנחנו עדיין מחכים לבלשנית שתרצה לתרום לנו).

David Elson, Nicholas Dames and Kathleen McKeown (2010). Extracting Social Networks from Literary Fiction. ACL 2010.
Nils Reiter and Anette Frank (2010). Identifying Generic Noun Phrases. ACL 2010.
Steven Abney and Steven Bird (2010). The Human Language Project: Building a Universal Corpus of the World’s Languages. ACL 2010.
Susan Bartlett, Grzegorz Kondrak and Colin Cherry (2009). On the Syllabification of Phonemes. NAACL 2009.

Read Full Post »

אטרוסקית בתפקיד אנגלית, לטינית בתפקיד עברית

דסק הלטינית של הבלוג לא היה פעיל במיוחד לאחרונה אבל כידוע, אימפריות נופלות לאט, והיום הוא שמח לשלוף מספר אנקדוטות מהספר עד אין-קץ (Ad Infinitum) של הבלשן ניקולס אוסטלר. אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בהשפעת השפה האטרוסקית על הלטינית, רגע לפני שהרומאים השתלטו על אגן הים התיכון כולו והפכו חלק נכבד מעולם לדובר לטינית. היום אספר לכם על השפעת האטרוסקית על הלטינית, ותסמכו עליי שיש סיבה שתתבהר בסוף.

דרך טובה להתרשם מהשפעת תרבות אחת על תרבות אחרת היא לפי מספר המילים שהאחרונה שואלת ממנה. כך למשל יש באנגלית שני שמות לחיות רבות: השם הגרמאני המקורי לחיה, ושם צרפתי לצורתה המבושלת והאכילה (השוו pork-pig, beef-cow, poultry-chicken, וכן הלאה); ומונחים אנגליים רבים בתחום הספנות הגיעו במקור מדנית. לפי אוסטלר, ניתן להתרשם מהקידמה האטרוסקית – שבאה לידי ביטוי באמנות המפותחת שלהם – גם לפי המילים שלטינית אימצה. אלו היו בעיקר שמות עצם שתיארו את מנעמי החיים מהם נהנו האטרוסקים או את הטכנולוגיה המפותחת שלהם, וכדאי לזכור שאין קשר משפחתי בין אטרוסקית ולטינית. רבות מהמילים תהיינה מוכרות לדוברי שפות אירופאיות כאלה ואחרות (חלקן מקורו ביוונית). אם כן, כך נהגו הרומאים בהשפעת האטרוסקים (עמ' 36-40 ונספח ב'):

הם שייטו (gubernāre) והטילו עוגן (ancora), חגגו את נצחונותיהם (triumphāre) בעזרת תקיעה בחצוצרה (tuba) וכישפו (fascināre) את כל מי שפגשו. בבתיהם היו מבואות (atrium), עמודים (columna), חלונות (fenestra), ארונות (cella), צריחים (turra) וביבי שופכין (cisterna). כדי להאיר את דרכם היו משתמשים במנורה (lanterna) וכך היו מגיעים בבטחה לחנות או למסבאה (taberna).
חוש האופנה המשובח שלהם הוביל אותם לחבוש כובעים (cappa) ולהדק חגורות (balteus). הם אהבו ללבוש סגול (purpurissum), צבע הוורד (rosa). גם המטבח שלהם (culīna) היה תאווה לשפתיים, במיוחד הגבינה (caseus), כפי שיודע כל מי שביקר בטוסקנה.
בזמנם הפנוי הם העלו הצגות בזירת חול (harēna) בכיכובם של שחקנים (histriōnes) שדיקלמו מונולוגים (sermōnes), אפילו בסתיו (autumnus) הקריר.
על כל זה הם יכלו לספר במכתביהם (elementum), ובלבד שנתנו להם כותרת (titulus).

מספיק אטימולוגיות אטרוסקיות להיום. כידוע לכולנו, השפה העברית סובלת קשות מהשפעת האנגלית: מילים שאולות רבות מגיעות מאנגלית למרות שיש מקבילות עבריות ראויות, מבנים תחביריים משתנים ללא סיבה, העילגות משתלטת על חיינו, ילדים לא יודעים איך לכתוב, בלה בלה בלה בלה בלה. בלה בלה. מדי פעם יצא לנו להיאנח מול הצהרות מעייפות כאלה ואחרות ולנסות להסביר בסבלנות, אבל כמובן שזה לא עבד. אז הפעם אנסה מכיוון הפוך.

לאחרונה שמתי לב לטרנד: קטנונולוגים שאומרים "זה לא שאני טהרן, ברור לי ששפה משתנה תדיר, אבל כשאנשים אומרים X זה ממש מפריע לי כי זה לא נכון". מה שמשונה הוא שלקטנונולוגים לא אכפת שצרפתית, איטלקית, ספרדית ושאר שפות משעממות הן שיבושים של לטינית. לא יודע למה – כנראה שאם אמרו לך שצרפתית היא שפה מכובדת ואצילית, לא אכפת לך שהיא בעצם ערימה של שיבושי הגייה קשים של לטינית שמסתכמים בכך שמתעלמים מההברה האחרונה בכל מילה מקורית. בעיני הקטנונולוגים, התהליך שעבר על איטלקית בדרכה מלטינית לאיטלקית מודרנית הוא בסדר, אבל שיבושים שמתקבעים בעברית הם אסורים בתכלית האיסור. גם לי מפריע כשאנשים אומרים "אני ירשום" במקום אני "ארשום", אבל ברור לי במה מדובר: במשלב לשוני מסוים שעם הזמן יהפוך לנורמה. עוד כמה עשורים, לאף אחד כבר לא יהיה אכפת.

אני לא יודע אם היו קטנונולוגים רומאים שהתלוננו על כל המילים שבני עמם ייבאו מאטרוסקית כשהאחרונה היתה התרבות הגבוהה, לפני שהלטינית הפיצה את אוצר המילים שלה עצמה ברחבי אירופה וצפון אפריקה. אולי הם הבינו מה שאנחנו לא רוצים להבין: כל שפה שואלת מילים משפות אחרות איך ומתי שבא לה, וכל שפה משתנה איך ומתי שבא לה.

עד כאן התקוממותי הדו-שבועית נגד הקטנונולוגים. בקרוב, כמובטח, נספר לכם איך השפה האנגלית הגיעה למצב בו היא נמצאת היום. רק אצלנו, בדגש אטרוסקי!

Nicholas Ostler (2007). Ad Infinitum: A Biography of Latin and the World it Created. London: Harper Press. 382pp+xvii.

Read Full Post »

ספר חדש לגיא דויטשר

הבלשן ההיסטורי גיא דויטשר, שעל ספרו הנהדר "גלגולי לשון" השתפכנו כאן לא פעם, הוציא לאחרונה ספר חדש, Through the Language Glass. את ההקדמה ניתן לקרוא באתר של דויטשר, והיא מעוררת תיאבון – המחבר טוען שהוא יצליח לענות "כן" על שלוש שאלות שהתשובה עליהן היא בדרך כלל "לא":

1. האם יש עוד מה לומר על הקשר בין שפה והתרבות שהיא חלק ממנה?
2. האם שפה באמת מייצגת משהו מהותי לגבי התרבות ממנה היא באה, מעבר לשטויות כמו מספר המילים שיש לאסקימוסים עבור שלג?
3. האם שפות שונות יגרמו לדובריהן לתפוש את העולם בצורה שונה?

טוב, אלה בהחלט שאלות מעניינות למדי ונגענו בהן לא אחת. עד כמה מצליח דויטשר לערער את יסודות הדקדוק האוניברסלי, שמניח קיומו של בסיס אחד לכל השפות הטבעיות? לא יודע, עוד לא קראתי את הספר. לפי ביקורת בגארדיאן, הספר מתמקד במידה רבה בהבדלים שיש בייצוג צבעים בשפות שונות; היזכרו בגווני הכחול של דוברי-האנגלית ודוברי הרוסית. למעשה, היזכרו בכל הרשומה ההיא. הביקורת מזכירה את ניסוי גווני הכחול, את ניסוי התפוחים והמפתחות ואת השבט קואוק תאיורה שמסמן זמן ממזרח למערב. על כל אלה קראתם כאן לראשונה! או לא לראשונה. אבל לפחות קראתם.

הספר ייצא בעברית בהוצאת חרגול/עם עובד בשנה הבאה (שאלתי אותם והם ענו בזריזות ובאדיבות). בבריטניה הוא יצא לפני שבועיים, ובארה"ב הוא ייצא באוגוסט. מי שמעוניין בטיפול מעמיק יותר בנסיונות לערער על הנחות יסוד חומסקיאניות מוזמן לחכות לפוסט הבא.

Read Full Post »

סטיינבק על קטנונולוגיה

שוב ג'ון סטיינבק במסעו לאורך ארצות הברית ב-1960 (עמ' 115-117), בהמשך לפוסט האחרון של בן לי ולטור של יוסי קליין עלינו ב"הארץ":

"אחת ממטרותי היתה להאזין, לשמוע שפה, מבטא, מקצבי דיבור, צלילים הרמוניים ודגשים; כי שפה היא הרבה יותר ממילים וממשפטים. ובאמת האזנתי בכל מקום. נראה לי שדיבור מקומי מצא בתהליך של היעלמות: לא נעלם, אך בדרך להיעלם. לארבעים שנה של רדיו ועשרים שנה של טלוויזיה ודאי היתה ההשפעה הזאת. (…) שפת הרדיו או הטלוויזיה נעשית אחידה ותקנית, והיא אולי אנגלית טובה מזו שהיתה אי-פעם שגורה בפינו. בדיוק כשם שהלחם שלנו, שנבחש ונאפה, נארז ונמכר בלי הרווח שנוסף לעתים ממקריות או מחולשות אנוש, הוא אחיד באיכותו הטובה ואחיד בחוסר טעמו, כן יהפוך דיבורנו לדיבור אחד.

אני, שאוהב מילים ואת האפשרויות האינסופיות הגלומות במילים, נעצב לנוכח התופעה הבלתי-נמנעת הזאת. משום שעם המבטא המקומי ייעלם גם הקצב המקומי. הניבים וצורות הדיבור, שעושים שפה לעשירה ולמלאה בשירת המקום והזמן, ייעלמו מן העולם. ובמקומם תבוא שפה לאומית, עטופה וארוזה, תקנית וחסרת טעם. (…) מה שאני מתאבל עליו אולי אינו ראוי להצלה, אבל אני בכל זאת מצר על אובדנו.

אף בעת שאני מוחה על הייצור בסרט נע של מזוננו, של שירינו, של שפתנו ובסופו של דבר של נשמותינו, אני יודע שנדיר היה הבית שנאפה בו לחם טוב בימים ההם. הבישול של אמא היה, פרט למקרים נדירים, עלוב, החלב הלא-מפוסטר הטוב שנגעו בו זבובים וחתיכות גללים שרץ חיידקים, החיים הבריאים של פעם היו מנוקבים במכאובים ובמיתות פתאומיות מסיבות בלתי-ברורות, והשפה המקומית המתוקה ההיא שאני מתאבל עליה היתה פרי של בורות ואי-ידיעת קרוא וכתוב. טבעו של אדם, ככל שהוא מזדקן, גשר קטן בזמן שכמותו, למחות נגד שינויים, בייחוד שינויים לטובה. (…) לנו, או לפחות לי, לא יכול להיות שום מושג איך ייראו חיי האדם או מה תהיה מחשבת האדם בעוד מאה שנה או חמישים שנה. אולי החוכמה הגדולה ביותר היא הידיעה שאינני יודע. העצובים הם אלה שמבזבזים את כוחם בניסיון לעצור את זה, כי הם יכולים רק להרגיש את המרירות שבאובדן ולא שום חדווה ברווח."

יש לא מעט דברים שאני אוהב בטקסט הזה, אבל הקוראים שלנו יכולים להחליט לבד במה סטיינבק טעה והיכן הוא צדק.

Read Full Post »

vacilar

ג'ון סטיינבק המהולל, מסעותי עם צ'רלי, עמוד 73 (הוצאת אחוזת בית, תירגמה צילה אלעזר):

בספרדית יש מילה שאינני מצליח למצוא לה מקבילה באנגלית. זה הפועל vacilar, שצורת הבינוני שלו היא vacilando. פירוש המילה בספרדית איננו כלל כפירושה באנגלית – vacillating, כלומר להתנועע או להיטלטל. אם מישהו הוא vacilando, זה אומר שהוא הולך למקום כלשהו, אבל לא אכפת לו במיוחד אם הוא יגיע לשם או לא, אם כי יש לו כיוון. ידידי ג'ק ואגנר אימץ לעצמו לעתים קרובות, במקסיקו, את מצב ההוויה הזה. נניח שרצינו לטייל ברחבות מקסיקו סיטי, אבל לא סתם כך. יכולנו לבחור לנו אובייקט מסוים שכמעט מובטח היה שלא יהיה קיים שם בכלל, ואחר כך לנסות בחריצות למצוא אותו.

איזו מילה תתאים בעברית?

[ת' לטליה]

Read Full Post »

ספרי שפה חדשים בכתר, בקרוב

רוביק רוזנטל, מפעל לשונאי מהלך, יערוך סדרת ספרים חדשה בהוצאת "כתר" (אייל דץ, 12/4/10).
ולא סתם ספרים:

"במסגרת הפעילות שלי בתחום השפה גיליתי שיש הרבה ספרים שרוצים להיכתב על הנושא אבל אין להם איפה. בעיקר ספרים שעוסקים בשפה ובהקשרים שלה עם חברה, תרבות פוליטיקה וכלכלה". אמר רוזנטל לוואלה! תרבות. "הרעיון הוא שהסדרה תיכתב ברמה אקדמית אולם תפנה לקהל הרחב".

ארבעת הספרים הראשונים כבר נקבעו. ולא סתם ספרים:

• ספר של כרמל ויסמן ואילן גונן על "האינטרנט והשפה בהיבט העברי הישראלי". כרמל ויסמן היא "דוקטור בלוג", חוקרת טכנולוגיה ותרבות. אילן גונן הופיע בפרק הרביעי של לונדון פינת בן יהודה ואף הבליח לרגע בתגובות לביקורת שלנו על הפרק. אם הוא לא עשה מנוי על הבלוג עדיין, כנראה שהגוגל-אלרט יביא אותו לכאן שוב. היי אילן!
• ספר של ד"ר עבד אלרחמן מרעי ממכללת בית ברל "המציג את התופעה המתרחבת של חדירת העברית לערבית הישראלית".
• ספר של לא אחר מאשר אסף שגיא מ"דורבנות". הספר יעסוק, בהתאם, ב"דורבנות". כל הכבוד לרוזנטל, לשגיא ול"כתר" על הרעיון.
• "בנוסף, ספר רביעי העוסק בשפת הפרסום נמצא בימים אלו בשלבי הכנה ראשונים."

אני חושב שהצעד הבא בסדרה מובן מאליו: יפורסם ספר מאת תע"ג לאלתר! ואנא, אנחנו לא צריכים עוד ספר של צוקרמן.

[ת' לטליה]

Read Full Post »

אוריאל ויינרייך

בעיתות משבר סטודנטיאליות, שנופלות לרוב על תקופות מבחנים, טוב שיש היסטוריה מפוארת של בלשנים עליה ניתן להישען. לאחרונה נזכרתי באוריאל ויינרייך, חוקר יידישאי, מחלוצי חקר הדו-לשוניות וסמנטיקאי כל כך מהפכני שאין לי מושג מה הוא עשה בסמנטיקה.

יידיש. ויינרייך היה אחד מגדולי חוקרי ומתעדי היידיש של המאה העשרים. הוא היה בלשן שעסק בחקר ותיעוד השפה בדרכים שונות, אבל התרומה הגדולה ביותר שלו היתה המילון. המילון היידי-אנגלי/אנגלי-יידי המודרני שלו נחשב עד היום לפסגת התיעוד הלשוני של השפה. דרור ברורשטיין כתב עליו יפה, בהתפעלות וביראת-קודש, לפני כמה שנים.

דו-לשוניות. בד בבד עם עיסוקו ביידיש, ויינרייך היה מחלוצי ההסתכלות המדעית על דו-לשוניות (בילינגוואליזם). בעוד בתקופתו (החצי הראשון של המאה העשרים) עדיין היה נפוצה התפישה לפיה למידת שתי שפות או יותר, יש בה כדי להשפיע לרעה על יכולותיו השכליות, ויינרייך היה חלק מגל של חוקרים שהחל להסתכל על דו-לשוניות כתופעה מעניינת בפני עצמה. כמובן שהוא לא היה חף מטעויות אופייניות לזמנו (למשל ההכרזה על כך שדובר אמיתי של שתי שפות לעולם לא משתמש בשתי השפות באותו משפט) אבל חלקים גדולים מכתביו רלוונטים גם היום.

סמנטיקה. למרבה המבוכה, אני לא מתמצא בעבודתו הסמנטית של ויינרייך. הוא פרסם ספר או שניים, את זה אני יודע (Explorations in Semantic Theory), אבל בנושא הזה אצטרך לפנות לקוראינו הסמנטיקאים ולהתייעץ בהם. סמנטיקאים, ראו עצמכם יעוּצים.

מקס ויינרייך. אביו של אוריאל ויינרייך, מקס, היה כמו אוריאל ויינרייך רק עם צבא וחיל ים. וליתר דיור, לויינרייך האב מיוחסת המימרה לפיה "שפה היא דיאלקט עם צבא וחיל ים", גם אם לא ברור אם הוא חשב על אמרת השפר הזו בעצמו או שהיא נאמרה על ידי מאזין באחת מהרצאותיו. גם מקס ויינרייך היה חוקר יידיש, ובוויקיפדיה ישמחו לספר לכם על פועלו הציוני.

Read Full Post »

זעם מילים

דבורית שרגל, בסדרת פוסטים בבלוגה "לחיות את חייה", זועמת. על מה, תשאלו? על המילים "לגמרי" ו"מזעזע" ו"מנחם" ו"קונספט". מרגיז, נכון? אדם מנסה לחיות את חייו בשקט, אבל הסביבה מתעקשת להפגיז אותו במילים איומות כמו "יוקרתי" או "רכב" או "להתנהל". תשמעו, ממש זוועה. לא קל.

כותבי התגובות, כתמיד, ניחנים בחוש מיוחד שמאפשר להם לגלות כר גידול איכותי לקטנונולוגיה, וממהרים להצטרף בשלל הצעות משלהם למילים האיומות האלה שכבר עולות על כל העצבים.

ראשית כל, ניתן להיות רגועים. דוברי העברית לא המציאו את התופעה, המכונה באנגלית "word rage". ברשימות דומות שנערכות חדשות לבקרים בשפה האנגלית, זוכה המילה "moist", ע"פ סטטיסטיקות בלתי-רשמיות, לבכורה בפער ניכר, כשגם המילה "panties" מטפחת שונאים למכביר. די לכם בחיפוש קצר בגוגל של הביטוי כדי למצוא דוגמאות בשפע. לכל זועם, כמובן, יש שובל טוקבקיסטים משלו, רובם אף יותר זועמים ממנו, והתגובות בפוסטים / טורים כאלה סוטים עד מהרה למהומה קקופונית של זעם מילים בלתי מוצדק ובלתי מוסבר.

במקרה של שרגל, יש לציין, דומה שהזעם הוא היתולי בעיקרו, שכן היא מודה מפורשות שהיא משתמשת בחלק מהביטויים האסורים. הסיבות להכללת ביטויים ברשימה מגוונות: החל מפונולוגיה שלא מוצאת חן בעיניה ("לפרגן"; אגב, סיבות דומות הביאו את המילה moist לקו האש של כל כך הרבה דוברי אנגלית), מילים אשר השימוש בהן והתפוצה שלהן עלתה, לתחושתה ("להכיל" במובן הניו-אייג'י, "מתחזק"), תרגומים מאנגלית ("מרגיש לי כמו", "עושה שכל"), שימוש שגוי במילה, לתפיסתה ("רכב" לציון כלי רכב יחיד ולא שם קיבוצי – אני מנחש שזו הסיבה. לא מפורטת סיבה אחרת; "שמתי עלי" (פריט לבוש) – כמה פעמים עוד נצטרך לקשר לפוסט המצויין של גבי דנון לפני שאנשים יתחילו להבין?), ועוד.

עם מרבית הסיבות קשה להתווכח. כנראה שגם אין סיבה – אחרי הכל, מדובר בטעם אישי, וזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה או ביטוי מסויים. כל עוד הוא לא מנסה להציק לסביבה עם זה, זה אפילו נסבל. הדבר היחידי עליו חבל בכל הסיפור הזה, הוא הזעם המיותר שנשפך לשווא על מילים, שהן בסך הכל, מילים, כן?

לכן אנצל את ההזדמנות להעביר לשרגל ולקוראינו את המלצתו הטרייה של ארנולד זוויקי, תחבירן מסטנפורד ובלוגר, על הספר "The Evolution of "Proper" English, from Shakespeare to South Park":

The book is meant for a general audience; it's engaging and often funny, and wears its erudition lightly. Along the way from Shakespeare to South Park, we get a lineup of distinguished people peeving like mad, along with some more reasonable people.

Read Full Post »

התייחסות רצינית ומעמיקה יותר לתורה ההיברידית של צוקרמן

צוקרמאניה! הקוראת רוני התרתחה כששמעה שאני לא מסכים עם התיאוריה של פרופ' גלעד צוקרמן (במשתמע – תיאוריית ההיברידיות): "נו באמת!? נראה אותך מתמודד לרגע קט עם התיאוריות של פרופסור צוקרמן. מצטערת מאוד אבל ד"ר ולדן הבת של הממסדית לא שכנעה אותי בכלל בקישור שנתת לנו". שורתה התחתונה:

אני חושבת שהיה הוגן לו היית נותן התייחסות רצינית ומעמיקה יותר לתורה ההיברידית של צוקרמן. שמעתי הרצאות שלו וקראתי את ספרו "ישראלית שפה יפה". הוא הרשים אותי יותר מכל מי שציינת בהערכה כל כך גדולה.

השורה התחתונה שלי: אין לי זמן לדון בספר של צוקרמן עכשיו, אבל יש חומר קריאה בסוף הפוסט.

אם לומר את האמת, ניתן היה לצפות שבלוג שפה ישראלי (כמו זה שאתם קוראים עכשיו) יתייחס לספרו של צוקרמן במוקדם או במאוחר. מה לעשות שאנחנו ב'דגש קל' שוברי מוסכמות, ונתייחס לספר הזה בזמן ובמקום שנראה לנכון! וברצינות: עם כל הסימפטיה לרעש שהספר של צוקרמן עשה ולדיונים המועילים שהוא עורר, יש כמה דברים שאני רוצה להספיק בבלוג הזה קודם. הטיוטות שלי כוללות ביקורות על שאר פרקי לונדון פינת בן יהודה, התייחסות למספר ספרים, סקירות של שלל מאמרים מעניינים ועוד כהנה וכהנה עניינים. את הספר של צוקרמן אקרא כשיהיה לי זמן, תודה רבה. בינתיים הסתפקתי במספר פרקים, מאמרים וראיונות. דרך אגב, ה"ממסד" לו בזה רוני דווקא נוטה לדון בנושאים כאלה בשמחה. אז אני לא הולך לכתוב על 'ישראלית שפה יפה' בקרוב, אבל אני באמת צריך להגיד שוב שנשמח לפרסם פוסטי אורח בנושא הזה או בכל נושא אחר?

וכעת, הנה התייחסותי הרצינית והמעמיקה: טענתו של צוקרמן, לפיה העברית המודרנית אינה עברית אלא "ישראלית" ואף אינה שפה שמית כלל ועיקר, לא משכנעת אותי. אני חושב שגם רוני תסכים עם העיקרון לפיו מותר לי לחלוק על דעתו של צוקרמן, אפילו שהוא עשה דבר או שניים בקריירה שלו ואפילו שהוא ללא ספק אחד הבחורים הפיקחים שהופיעו בשדה הקרב הבלשני בעשור או שניים האחרונים. לבקשתה של הקוראת, אני מצרף חומר קריאה ובו מספר בלשנים המפריכים טענה כזו או אחרת. הרשימה מוצגת בפניכם כדי שתוכלו לעיין במאמרים המקושרים בה, עד שנדון בנושא בעתיד. עד אז – התגובות סגורות.

• גיא דויטשר, אוניברסיטת ליידן (ומחבר 'גלגולי לשון'), וצביה ולדן, מכללת בית ברל (ויוצרת 'לונדון פינת בן יהודה')
• גבי דנון, אוניברסיטת בר אילן (והבלוג 'בלשנות אונליין')
• אורה שורצולד, אוניברסיטת בר אילן (קובץ PDF)
• דיונים שונים ומשונים בבלוג 'מדע בזיוני' של אורן צור, האוניברסיטה העברית (והאינטרנט)

תזכורת: האתר של גלעד צוקרמן נמצא כאן.

[ת' לאבי]

Read Full Post »

קדם-ההנחות שבין צ'יקו תמיר לגלן בק

שני פסקי דין מעניינים ניתנו לאחרונה, האחד במסגרת ערעורו של תא"ל צ'יקו (משה (צ'יקו)) תמיר והשני במסגרת תלונה של מגיש הטלוויזיה האמריקאי גלן בק נגד אתר פארודי. בהיעדר מומחה לפרגמטיקה כאן, אבדוק בעצמי מה נפסק בכל אחד מהמקרים.

(פרגמטיקה היא התחום בבלשנות שחוקר את היחסים בין גושים שלמים של טקסט, למשל ההבדל בין המשפט התקני שרי ועופר עשירים, אבל עופר עצמו לא עשיר ובין המשפט הלא-תקני *שרי ועופר זקנים, אבל עופר עצמו לא זקן)

צ'יקו תמיר

כידוע, ערעורו של צ'יקו תמיר התקבל ודרגת תת-האלוף (התת-אלוף?) שלו לא תישלל ממנו. למי שלא מעורה בפרטי הפרשה, הנה תקציר הדברים: תמיר נתן לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון צבאי, הבן עשה תאונה, האב הורה לנהגו לדווח על התאונה כאילו הוא עצמו היה אחראי לה, הסיפור הושקט בעסקת טיעון, תמיר הודה ודו"ח התאונה שונה כך שהנהג לא יהיה חתום עליו יותר. מה שתפס אותי היה השימוש במונח "טעות טכנית" במסגרת טיעוני ההגנה.

כשקראתי את הכתבה לראשונה בוואלה! חדשות, צוטט שם אחד מפרקליטי ההגנה כאומר שחתימת הנהג היתה "טעות טכנית" ותו לא. למרבה המסתורין, המשפט הזה נעלם מהכתבה. אל חשש, מצאתי משהו דומה בכתבה מהחודש שעבר:

בא כוחו של תמיר, עורך הדין משה ישראל, אמר בדיון כי תמיר דיווח דיווח אמת למפקד המשטרה הצבאית. "מה שכתוב בדו"ח התאונות לפיה הנהג שלו הוא זה שנהג הייתה טעות טכנית. לא הייתה כאן כוונת רמיה או כוונה לשקר."

ובנוסף:

סנגוריו של תמיר, עו"ד משה שמיר, עו"ד משה ישראל ועו"ד אלוף-משנה אודי בן אליעזר, טוענים בכתב הערעור כי תת-אלוף תמיר מסר דיווח מלא למפקד המשטרה הצבאית בפיקוד דרום כי בנו הוא שנהג בטרקטורון הצבאי וכי נגרם נזק לרכב, וכל זאת עוד טרם מילא טופס דיווח על תאונת דרכים.

אני לא פרגמטיקאי ולא משפטן, ולכן קשה לי לחרוץ כאן דעה (מה גם שלא עושה רושם שעיתוני ארצנו מתאמצים לתאר את כל הפרטים בפרשה). אם תמיר הצהיר דבר מסוים בע"פ ואח"כ הגיש תצהיר בכתב בו כתוב דבר אחר, האם שינוי הדו"ח נופל תחת תיקון טעות טכנית? במילים אחרות ובמונחים טכנים מעט יותר, האם דבריו של עורך הדין גוררים שהנהג באמת לא היה אמור לחתום על הטופס? האם ההבהרה כי "לא הייתה כאן כוונת רמיה או כוונה לשקר" מניחים הנחה מוקדמת קדם-הנחה לפיה כל ניסיון לשנות מסמך חתום הוא ניסיון לרמות או לשקר?

ואולי מדובר בכלל בשאלה תרבותית לגבי ערכו של טקסט כתוב מול ערכו של טקסט דבור; בספרו הנהדר והמצחיק על החיים בפפואה ניו-גינאה, הביולוג הצ'כי וויטך נובוטני משווה בין הדבֵקוּת האירופאית בהסכמים מודפסים ובין נטיית הילידים לדון בכל נושא שוב ושוב, ולעזאזל עם ההסכם החתום. ואולי זה לא דומה. אולי הרעיון לכתוב פוסט על הערעור של צ'יקו תמיר היה טעות טכנית שלי.

גלן בק

בינתיים, בצד האחר של הגלובוס, החיים קלים יותר. מגיש הטלוויזיה והרדיו הרפובליקאי גלן בק, חסיד גדול של שיטות מופרכות לחלוטין לשכנע אנשים בטיעוניו, ביקש להוריד מהרשת אתר שלעג לו ונזרק מכל המדרגות. בק אוהב להעלות טיעונים כמו "אני לא אומר שברק אובמה מוסלמי, אבל אם אין לו מה להסתיר למה הוא לא טורח להגיד שהוא לא?" או, כשדיבר עם חבר קונגרס מוסלמי, "אני עצמי לא חושב שאתה טרוריסט, אבל יש אנשים רבים שוודאי ירצו לשאול אותך: למה אתה רוצה להרוג אותנו?"

זה מזכיר לי את הדוגמה הקלאסית להנחה מוקדמת לקדם-הנחה, "האם הפסקת להרביץ לאשתך?" – שאלה שהתעלמות ממנה תיראה חשודה אבל גם שאלה שבלתי אפשרי לענות עליה ב"כן" או "לא" (אלא אם אתם איציק מרדכי, שלא הואשם מעולם בהכאת אשתו).

בכל מקרה, הסיפור עם גלן בק הוא שבדיחת-אינטרנט אחת הפכה לאתר האינטרנט האם-גלן-בק-אנס-ורצח-ילדה-צעירה-בשנת-1990.קום, אתר שוודאי לא טוען שבק עשה את המעשים האלה אלא רק שואל רטורית. עורכי דינו של בק הבינו שלקרוא תיגר על הפארודיה לא ילך, ולכן הם ביקשו מארגון התקינה WIPO להעביר את האתר לידיהם משום שהוא משתמש בסימן הרשום גלן בק™ ועשוי להטעות את הגולשים. זה לא הצליח להם.

וחוץ מזה?

איזה עוד מקרים היו בארץ של תרגילי פרגמטיקה כאלה? של קיטלוג משהו בתור "טעות טכנית" או של שאלות מכשילות במסווה תמים? אני יכול לחשוב על לפחות אחד, אבל אולי הראש שלי מותש מהשוואות מחמיאות בין צ'יקו תמיר וגלן בק.

Read Full Post »

הבהרה לגבי הספר Elements of Style

בכל שנות הבלוג הזה, מעולם לא איימנו על קוראינו. חשבנו שנוכל לייצר כאן אידיליה. טעינו.

בשולי הביקורת על ה-JPL, המגיב יובל נ. הזכיר את הספר Elements of Style מאת Strunk and White כדי לתמוך בטענה שלו. אין דרך נעימה לומר את זה, אז פשוט אגיד: לא עושים דבר כזה ליד בלשנים. הס מלהזכיר את הספר הנורא הזה. כמובן שיובל לא ידע, ואני לא מאשים אותו – כל אחד יכול לטעות ככה. אבל למען הסר ספק: הבא שיזכיר את הספר הזה בהקשר חיובי, מנויו לבלוג יבוטל באחת ודמי המנוי לא יוחזרו לו!

ואחרי שהתלוצצנו (זה היה בצחוק, כן?) נדבר קצת ברצינות. הספר של סטראנק אנד וויט באמת נחשב מזה זמן רב לסוג של אורים ותומים בענייני דקדוק אנגלי. בחמישים השנה מאז שוויט עדכן את הספרון המקורי של סטראנק, הספר הזה זכה למעמד שכלל לא מגיע לו; אני זוכר שעיינתי בו לפני כמה שנים ולא הבנתי מה פשר כל הקביעות הנחרצות התמוהות האלה. אבל הבה ונפנה למקצוענים: המשקיענים שבין קוראינו יכולים ללכת ללאנגואג' לוג ולמצוא בארכיון שלהם מה אמרו מיטב בלשני העולם על הספרון הנאלח הזה. אנחנו נמליץ על כתבה בלשון שווה לכל נפש של ג'פרי פולום שהתפרסמה מוקדם יותר השנה. פולום – אחד מיקירי הבלוג – הוא ראש החוג לבלשנות ואנגלית באוניברסיטת אדינברו ואחד ממחברי ה-Cambridge Grammar of the English Language. במילים אחרות: הוא אולי המומחה הגדול בעולם לאנגלית. המלצת הבלוג היא להקשיב לו, ולא לספרון השרלטני שהוא מבקר.

Read Full Post »

בוק ריפורט // השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית

[פוסט אורח של יאיר הנדלר, סטודנט לבלשנות ושפות זרות באוניברסיטת לה ספיינצה. בשבוע שעבר דיברנו כאן על גווגאי וספות איטלקיות ויאיר הזכיר מספר ספרים, ביניהם את "השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית" למייקל טומאזלו. ביקשתי ממנו לתרום לנו מרשמיו, והוא עשה את זה חיש מהר. תודה, יאיר!]

כשאת אומרת "גאוואגאי" למה את מתכוונת?

למרות שהספר לא מדבר אך ורק על הבעיה שמעניינת אותנו כאן – איך ילדים לומדים את משמעויות המלים בשפה אותה הם רוכשים מגיל רך – הוא מקדיש לה כמעט את כל חציו השני, לאחר הסבר מפורט ונהיר של התיאוריות של מחברו, ומספק, כאמור, תשובה (אפשרית, אחת מני רבות, כנראה) לשאלה המרתקת הנ"ל.

טומאזלו פותח בהצגת בעיה אבולוציונית פשוטה: הזמן שעבר עד ימינו מתקופת היפרדותו של האדם מבן דודו הקוף הגדול הוא קצר מדי, במושגים אבולוציוניים (מדובר ב-6 מיליון שנה), כדי שיוכל להצדיק הבדלים כה משמעותיים בהתפתחות וביכולת הקוגניטיבית בין שני המינים, הבדלים שניתן להבחין בהם היום בלי שום בעיה.

הפתרון, אומר המחבר, הוא די פשוט: בני האדם פיתחו בשלב מסוים דרך להעברת הירושה התרבותית שלהם (מה שנקרא "העברה תרבותית", cultural transmission), שהצטבר ומצטבר במהלך השנים, מדור לדור, מאב או אם לבן, באופן שאינו מתרחש אצל מינים אחרים. למה האפשרות הזאת נהייתה כל כך ייחודית לבני האנוש, מיד נגיע לשם.

נדמיין לרגע חבורת קופים גדולים, כבר חצי אנשים, שמתגודדת סביב איזשהו מכשיר או חפץ שאחד מהם קיבל בירושה מאביו הקוף הזקן. כולם מכירים את הכלי הזה כי הם ראו את הוריהם משתמשים בו, כלומר הם יודעים מה מטרתו וכיצד משתמשים בו. אבל מאחר והם יותר מפותחים מבני דודיהם הקופים שיישארו קופים, הם מבינים טוב מאוד מדוע אבותיהם פיתחו את הכלי הזה – הם לא רק יודעים להשתמש בו, הם מסוגלים להבין מה עבר בראשם של אבות אבותיהם, בני מינם, ולכן הם מבינים מדוע לכלי יש צורה כזאת, מדוע משתמשים בו באופן אותו הם מכירים וכן הלאה.

מה זאת אומרת שהם מבינים מה עבר בראשם של אבותיהם? הם קוראים מחשבות? לא בדיוק. טומאזלו מסביר בפשטות שכל ההבנות המפורטות לעיל מקורן ביכולת אחת ויחידה: לראות, להבין את בני מיני כיצורים בעלי כוונה (intentional being). וזאת יכולת שבין כל היונקים קיימת אך ורק אצלנו בני האדם.

וכמובן, מה שעובד עם כלים ומכשירים משונים תקף גם לגבי מילים וכלים לשוניים.

כלים לשוניים ומילים

הבעיה, כמו שהועלתה זה מכבר בסיפור ה"גאוואגאי" או הספה בסלון של אחי, היא שאנחנו לא יכולים להבין את משמעותה של מילה רק משום שמישהו אומר אותה ומצביע אולי על חפץ כלשהו. מה שחסר לנו הוא ההבנה של כוונת הדובר. כשהוא אומר גאוואגאי למה הוא מתכוון? לחיה שמתרוצצת? לצבע שלה? למין שלה? האפשרויות הן למעשה אינסופיות. רק אם אני יכול להבין את כוונת הדובר אני יכול להבין את משמעות המילה שהוא מבטא.

לנו, המבוגרים, זאת יכולה להיות משימה קשה או לכל הפחות אטית משהו.

לילדים, אומר טומאזלו, המשימה הזאת מהווה חלק מההתפתחות הטבעית של המוח ושל היכולת הקוגניטיבית. הוא מדבר על "מהפכת תשעת החודשים": בסביבות גיל 9 חודשים כל הילדים, פחות או יותר, מפתחים את היכולת לראות את בני מינם האנושיים כיצורים בעלי כוונה, וכתוצאה מכך הם מתחילים להבין את כוונותיהם של המבוגרים הסובבים אותם, בלי קשר להבנת השפה. להיפך, אומר טומאזלו, הבנת השפה צומחת מהבנת כוונות האנשים הסובבים אותנו.

משם פרטי להכללה

זה קורה מעצמו, אם אפשר להגדיר זאת במלים פשוטות, אבל תחת תנאים מאוד מסוימים. פחות או יותר מהגיל הזה ואילך, הילדים נמצאים לעתים קרובות בסצנות בהן משתתפים הילד עצמו, איזשהו חפץ (או יותר מאחד) ואדם מבוגר. בסצנות האלו, שהמחבר קורא להן "סצנות של תשומת לב משותפת" (shared attention), תשומת הלב של הילד ושל המבוגר מופנית בו זמנית לעבר אותו החפץ וגם לעבר תשומת הלב של השני אל החפץ. הילד, שמבחין ומבין את כוונת המבוגר, יודע שהוא מפנה כרגע את תשומת לבו אל הצעצוע המסוים הזה, ואז גם הילד מפנה את תשומת לבו אל אותו צעצוע. כך, כאשר המבוגר ידבר אל הילד על אודות הצעצוע הזה, הילד יבין בדיוק על איזה חפץ אנחנו מדברים כרגע.

איך הילד לומד לדעת בדיוק למה המבוגר מתכוון? כשאני אומר "זה סנופי", איך אחייני בן השנה יכול לדעת אם מדובר בכלב צעצוע באופן כללי, בשם הפרטי שנתתי לו, בצבע שלו וכדומה? טומאזלו מציע פתרונות לכל הבעיות האלו, ואני נמנע מפירוטם מפאת חוסר מקום וממליץ לקרוא אותם ישירות בספר.

למשל, אחת הנקודות המעניינות שעולות ממחקרים שנעשו היא שכשהילדים שומעים מילה מסוימת ומבינים שהיא מתייחסת לחפץ מסוים, באופן אוטומטי, כלומר טבעי, ועדיין לא לגמרי ברור, הם קודם כל חושבים שמדובר בשם פרטי של החפץ, או שם שמגדיר אותו. כלומר, אפילו אם אני מצביע על כלב הצעצוע סנופי ואומר לאחייני בן השנה "תראה! אדום!" כי הסנופי הזה הוא משום מה בצבע אדום, הילד יחשוב ש"אדום" הוא שמו של הכלב.

אבל, אם אני אומר לו "תראה! זה סנופי! הוא אדום!" האחיין הקטן יבין שסנופי זה השם ואדום זה איזשהו מאפיין שלו. זאת משום שנכנס כאן לתמונה עוד נושא חשוב ברכישת השפה ע"פ טומאזלו – קליטת תבניות תחביריות. האחיין יודע שבתבנית "זה ___" אמור להיכנס שם עצם או שם פרטי. באותו אופן הוא יודע שאחרי משפט דוגמת "זה ___", אם אני אומר "הוא ___" כנראה שהחלל ימולא באיזשהו מאפיין של החפץ או היצור עליו אנחנו מדברים.

רכישת שפה, רכישת הבנה

איך הילדים "יודעים" זאת? מניסיון. עם הזמן הם מבינים את התבניות האלו, אפילו בלי להבין ש"זה" הוא כינוי רומז זכר, ויודעים אילו מלים יכולות למלא את החללים החסרים ואילו לא. מין הסתם, בתחילת הדרך ההבנה היא לא כזאת פשוטה.

בספר ישנם הסברים נוספים, מפורטים יותר, ותשובות לחלק מהשאלות שעשויות לעלות בקורא הסיכום הקצר שלעיל. כמו כן, ישנם תיאורים של מחקרים מאוד מעניינים שנעשו עם תינוקות וילדים קטנים כדי להוכיח (או לנסות לפחות) את התיאוריות הנ"ל.

לדוגמא: מתוארת בספר סדרת ניסויים בה החוקר, שמשחק עם הילד ומדבר איתו על חפצים משונים איתם הם משתעשעים כדי לנסות להנחיל לעולל את שמותיהם החדשים, לעתים מרכז את תשומת לבו אל חפץ מסוים בעל שם מסוים ומומצא – וכך הוא מושך אל אותו החפץ ואותה המילה המוזרה גם את תשומת לבו של הילד – ולעתים הוא מעמיד פנים שאינו מרוכז בצעצוע. סדרת המחקרים האלו מראה איך הילד הצליח ללמוד בלי שום בעיה אך ורק את שמותיהם של החפצים אליהם החוקר הפנה את תשומת לב המשתתפים בסצנת "תשומת הלב המשותפת".

חומסקי וחיתולים

בכל מקרה, בל נשכח שהמחקר בתחום הזה אומנם לא נמצא בחיתוליו, אבל הוא מתקדם לאט וברוב המקרים מדובר בהשערות שקשה מאוד להוכיח – כמו בכל מה שקשור לחקר המוח האנושי. טומאזלו, למרות שהוא בא מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מהווה לצד בלשנים אחרים רבים וטובים אלטרנטיבה לתיאוריות השפה של חומסקי ולדקדוק האוניברסלי. אבל לדעתי, מעבר לחיכוכים שמתגלעים תמיד בין תומכי צד זה ותומכי צדו האחר של חקר השפה, שווה לקרוא את הספר, גם אם אתם חומסקיאנים בנשמה.

Tomasello, Michael (1999). The Cultural Origins of Human Cognition, Harvard University Press.

Read Full Post »

ספרים לתקופת החגים: בלשנות עברית גנרטיבית, ובישול

קנו לעצמכם מתנה לחג, מתנה לחג, מתנה לחג. שני ספרים חדשים יצאו לאחרונה לאור, כל אחד מומלץ בתחומו.

• עורכים לחג מאת רינת סביר, הוצאת מודן. סביר אספה מתכונים של נשים חירשות, חילקה אותם לשערים לפי חגי ישראל, והכי חשוב – הוסיפה שלל הצעות לעיצובים יצירתיים של שולחן החג. אבל הכי הכי חשוב – בפתיחת כל פרק ישנם צילומים המדגימים איך להגיד מילים הקשורות לחג בשפת הסימנים הישראלית, למשל "חנוכה" או "מצה"! אמא שלי היא אמנית עיצוב שולחנות לארוחות אז היא אהבה את הספר, בעוד אני אהבתי את השימוש בשס"י ואת השם המחוכם. כך או כך, מספרים לנו שההכנסות ממכירת הספר הולכות למכון לקידום החירש. (דרך אגב, מה יש לספרי בישול ושמות מתחכמים? אפשר להמליץ גם על הספר "בישולי הדרך" ועל ספרי בישול עם שמות מתוחכמים פחות אבל משעשעים יותר, דוגמת "המון תפוחי אדמה" או "חצילים!")

• בלשנות עברית תיאורטית בעריכת גליה חטב, הוצאת מאגנס. את הספר הזה עוד לא זכיתי להחזיק בידיי אבל קראתי סקירה נהדרת של עידן לנדו עליו (האמת שהוא לא חדש במיוחד וגבי דנון כבר הזכיר אותו לפני חצי שנה). הספר עוסק בסוגיות דקדוקיות של העברית המודרנית. אל לנדו קישרנו כבר כמה פעמים – האיש יודע להסביר מה זו בלשנות מודרנית בצורה ברורה מאוד, אם רק תרצו לדעת. הספר נשמע מעניין מאוד והביקורת של לנדו שווה קריאה גם אם אתם לא מתכננים לקנות אותו בקרוב.

Read Full Post »