לפני כמעט עשור לקחתי לידיים את הספר הנהדר 'שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית' ולא הנחתי אותו עד שסיפרתי לכל העולם כמה שהוא מעניין. כמה שנים מאוחר יותר היתה לי הזכות לעבוד עם שתי המחברות, פרופ' עירית מאיר ופרופ' וונדי סנדלר, במעבדה שלהן לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה. ושם פגשתי לראשונה את עירית, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר.
עירית היתה ידועה בקרב עמיתיה בזכות עבודתה אבל גם בזכות רוחב ליבה ונועם הליכותיה. כשהייתי מציין בפני קולגות (הן בארץ והן בחו"ל) שהייתי עוזר מחקר שלה, הם היו מביעים בפניי את הערכתם למחקריה אבל עוד יותר את חיבתם אליה בתור בן אדם. יש הרי הרבה אנשים נחמדים בעולם, ובלשנים הם בדרך כלל עם די סימפטי. אבל עירית היתה קונצנזוס; כל פגישה איתה היתה מסתיימת במצב רוח מרומם יותר מזה שהתחלת איתו.
אני חושב שההערכה הגדולה אליה נבעה לא רק מאיכות המחקר שלה אלא גם מכך שעירית שילבה ללא מאמץ – או לפחות בצורה שנראתה חסרת מאמץ אבל ודאי היתה תוצאה של כשרון מולד, סקרנות בריאה ועבודה מאומצת – את הצדדים השונים של עבודתו של החוקר באקדמיה: מחקר, הוראה, ו"שירות" (לקהילה המדעית ולקהל הרחב). שלל מאמריה עסקו בדקדוק ובהיסטוריה של שפת הסימנים הישראלית, אבל גם בשפות סימנים אחרות הקיימות בארץ, בהיבטים שונים של חיי החירשות ובתופעות מסקרנות בעברית של ימינו. ההתלהבות מהנושאים האלה חלחלה גם לקורסים שלימדה ולסטודנטים שהנחתה, ועשתה את דרכה חזרה לאירועים שונים שמטרתם להנגיש את הבלשנות בכלל ואת שפות הסימנים בפרט לציבור הרחב. החל מהספר 'שפה במרחב', דרך ערב 'רוח על הבאר', וכלה בשלל אירועים שאת חלקם אפשר למצוא מתועדים בערוץ היוטיוב של המעבדה – עירית, כמו המעבדה שאותה עזרה להנחות, ידעה שההבחנה בין "מדען" ל-"קהילה נחקרת" היא מלאכותית, ושהמדען האמיתי הוא מי ששומר על ראש פתוח ומחשבה צלולה.
רק לפני שבועיים עמדתי לשלוח לה הודעה בנוגע לעבודת מאסטר שכתבה סטודנטית שלה, עינת טרכטמן, על הצורה שבה דוברי עברית מבטאים את הה"א בבניין הֶפעיל. ידעתי שאקבל תשובה אדיבה ומעשירה אבל בסופו של דבר העניין ירד מסדר היום שלי ולא שלחתי את ההודעה. לצערי.
מוֹנדיאל לא רע יש לנו בינתיים, אבל אם יורשה לי להתעלם לרגע מהכדורגל עצמו, הנה האירוע שנהניתי ממנו הכי הרבה עד עתה. בדקה 07:08 בסרטון מתחיל משחק הפתיחה של הטורניר, ברזיל נגד קרואטיה.
הברזילאים אליו (משמאל) ורג'ינה (מימין) עוזרים לחברם קרלוס (באמצע) ליהנות מהמשחק, אפילו שהוא חירש-עיוור. אליו מסמן בשפת הסימנים הברזילאית בצורה שמותאמת לתקשורת עם אדם עיוור: קרלוס מחזיק את הידיים שלו ו"רואה" את הסימנים. תוך כדי, רג'ינה משתמש בשיטת תקשורת שבנויה על מישוש כדי לתת לקרלוס מידע על כרטיסים צהובים, מספרי חולצה, עבירות וכיוצא באלה.
בדקה 10:08 ברזיל מבקיעה והשמחה רבה. אם אני לא טועה, רג'ינה תוקעת בזמבורה ישירות על הגב של קרלוס כדי שהוא ירגיש את הרטט. בדקה 10:28 נדמה לי שקרלוס שואל מי הבקיע ואליו מעביר את היד על הראש כדי לחקות את התספורת של השחקן הברזילאי ניימאר.
אם חוזרים לתחילת הסרטון אפשר לראות את אליו הולך לחנות ומרכיב את המגרש שעליו הוא מסמן לקרלוס, ובדקה 4:00 מתחיל טקס הפתיחה. אבל כמו שברזיל משחקת בינתיים, עדיף לא לראות ולא לשמוע.
הימים ימי סוף הסמסטר, המבחנים נכתבים ונבדקים, העבודות משוכתבות, המאמרים נשלחים לכתבי העת, הסקריפטים רצים ומעבדים את הנתונים מהניסויים, והתירוצים לגבי אי-הבליגה נשפכים כשלג בירושלים. אז מה מעיר את הבולג — עבדכם הנאמן — מרבצו? כשכל העולם ואחותו, ואחותו, שולחים לו את הקישור הבא או הבא או הבא או הבא על שערוריית המתורגמן בטקס האשכבה לנלסון מנדלה אתמול (למיטב ידיעתי, הסיקור הראשוני באתר לא-אפריקאי הובא באתר הבריטי המצוין Limping Chicken). יש שני דברים שאני רוצה לומר בנושא, אחד על ההתרשמות שלי ואחד על הסיקור התקשרותי.
החדשות בקצרה: על הבמה בטקס המכובד עמד אדם שהתיימר לתרגם את הנאומים השונים לשפת הסימנים הדרום אפריקאית. דא עקא שאף אחד לא הצליח להבין אותו, משום שהוא לא באמת סימן בשפת הסימנים הדרום אפריקאית. נראה שמדובר בשרלטן. התאחדות החירשים בדרום אפריקה הוציאה הודעה בעמוד הפייסבוק שלה ופירטה מה שגוי: לא רק שהסימנים עצמם לא נכונים, האיש גם לא השתמש בשאר הדקדוק של שפת הסימנים הדרום אפריקאית: שימוש במרחב, הבעות פנים וכןהלאה [קוראים חדשים ירצו לעיין בשני הקישורים הללו או בהודעה של התאחדות החירשים כדי ללמוד מעט על הדקדוק של שפות סימנים]. אפילו את הסימנים המוסכמים לאישים כמו ת'אבו מבקי ונלסון מנדלה הוא לא הכיר. התאחדות החירשים המקומית קבעה: לא מדובר בשפת הסימנים הדרום אפריקאית.
שאלה אחת שעולה היא: האם מדובר אולי בשפת סימנים אחרת? התרשמותי היא שזה לא סביר. כפי שצויין גם בהודעה הרשמית, המשפטים של ה"מתורגמן" היו קצרים למדי והמעברים ביניהם היו חדים ומלאכותיים. לא הצלחתי להבין אם יש חוקיות בין הסימנים, כך ש"נשיא" במשפט אחד הוא גם "נשיא" במשפט אחר. אולי מדובר בשפת סימנים של מיעוט כלשהו, שלא זוכה להכרה מספקת בדרום אפריקה ומעוניין להעלות את הנושא למודעות? מסופקני. מנסיוני המוגבל עם שפות סימנים צעירות, הן עדיין משתמשות באינטונציה (הנגנה) כדי להביע מבנים תחביריים, כמו למשל באמצעות הבעות הפנים שהזכרנו קודם. אני סומך ידיי על התאחדות החירשים המקומית בעניין הזה – לא מדובר בשפת סימנים כלשהי.
הנקודה השנייה שחשוב לי להבליט היא זו: בכמעט כל אתרי החדשות ציטטו את השורה הבאה (כאן בתרגום של 'הארץ'): "יצויין כי שפת הסימנים הדרום אפריקאית היא שפה אחת משותפת ל-11 השפות הרשמיות במדינה." תהרגו אותי, אין לי מושג למה הכוונה כאן. הרי שפת סימנים אינה גירסה של שפה דבוּרה שמשתמשת בסימני ידיים במקום במילים: לשפות סימנים יש דקדוק עשיר משלהן. שפת הסימנים הישראלית אינה גירסה מסומנת של עברית. שפת הסימנים האמריקאית אינה גירסה מסומנת של אנגלית. שפת הסימנים הדרום אפריקאית היא שפת הסימנים הרשמית של כל דרום אפריקה, ללא הבדל אתני, זה כן, אבל אין לזה כל קשר לעובדה שבדרום אפריקה יש 11 שפות רשמיות. ההצהרה התמוהה הזו מיוחסת להתאחדות החירשים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה בהודעה רשמית שלהם. שאלתי אותם בטוויטר למה הכוונה ואעדכן כשיחזרו אליי.
כתבה מסקרנת היתה לא מזמן ב'הארץ' על לשון ההרצאות בכינוס האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל. כותרת המשנה (מלחמת האקדמיה העברית בשפה האנגלית, רויטל חובל, 12/10/2012):
קשה לתאר אבסורד גדול יותר: כנס של אגודה בינלאומית ללימודי ישראל התנהל כולו באנגלית, לא בעברית. כעת, אחרי סיומו, התפתחה מלחמת שפות שלא מביישת את קודמתה, זו שנוהלה לפני כמעט מאה שנה
החצי הראשון של הכתבה מבהיר מה קרה: מספר חוקרים התלוננו שההרצאות בכנס ניתנות באנגלית ולא בעברית, ואחרים ענו שמדובר בארגון בינלאומי שמנהל את כנסיו וכתביו באנגלית ופתוח לחוקרים מכל העולם. זה הכל. אבל זה כנראה לא מעניין מספיק לכתבה שלמה, אז חובל ממשיכה הלאה:
הכנס בחיפה חשף שני סודות שעד כה לא נטו לדבר עליהם: האחד הוא, שחוקרי התרבות העברית לא שולטים בעברית כמו שהם מציגים והשני, חוסר הכבוד של האקדמיה הישראלית לשפה העברית.
מה לעשות שאף אחד לא מדבר כאן על התרבות העברית. מדובר באגודה בינלאומית שנוסדה בכלל בארה"ב והיא חלק מארגון-גג אמריקאי. אתר האגודה מבהיר שהחברות בה פתוחה לכל מי שעוסק במחקר מלומד של ישראל, התנועה הציונית, או הקהילה הציונית בפלשתינה. בישראל מדברים שלל שפות, בקרב גדולי התנועה הציונית היו כמה ספצים בגרמנית, יידיש וברוסית, וגם בפלשתינה דיברו יותר מאשר רק עברית. אז מאיפה הדרישה שהחברים באגודה ישלטו בעברית? למיטב ידיעתי אין דרישה כזו כלל.
אחת לשלוש שנים בערך נודד הכינוס השנתי לישראל. עכשיו, אם מעיינים בתוכניות הכנסים הקודמים ניתן לראות שבאמת רוב המרצים הם ישראלים (לפחות על פי שמותיהם). אבל עדיין אין סיבה לחשוב שחוקרי ישראל לאורך השנים הם בהכרח חוקרי התרבות העברית וחובה עליהם לדעת עברית על בוריה. אם יורשה לי, אני חוקר היבטים מסוימם של שפת הסימנים האמריקנית אבל אני לא שולט בה מספיק בשפה בשביל להעביר הרצאה בשס"א בלי להביך את עצמי ואת הקהל שלי.
אפשר לחלץ טענה לפיה הכנסים שנערכים בארץ ראוי שיהיו דו-לשוניים, ואין ספק שזה עניין בו האגודה ללימודי ישראל יכולה לדון ולהחליט. פרופ' גור אלרואי מעלה טיעון אחד בכתבה:
"אחת ממטרות האגודה היא להשפיע על השיח הציבורי ואם שפת הכנס בארץ היא באנגלית, זה לא משרת את המטרה, להפך, זה מביא לניכור ולהתנשאות. לא אחת בכנסים המתקיימים בארץ, יש מושבים שבהם כל הדוברים ישראלים, הנוכחים באולם ישראלים, ובכל זאת מדברים אנגלית. זה מאולץ, לא טבעי ואפילו פתטי".
הרבה מאוד דברים נכוחים מופיעים בעברית אבל עדיין לא משפיעים על קובעי המדיניות (מחקרים, כתבות בעיתונים, תחקירים בטלוויזיה, רשומות בבלוגים). אבל בסדר, זו נקודה טובה. שוב, האגודה יכולה לדון בכך ולהחליט. עוד לא הגענו ל"חוסר כבוד של האקדמיה לשפה העברית" שהובטח לנו בכתבה. הטענה הזו שאובה כנראה מדבריה של פרופ' זהר שביט:
"באקדמיה בישראל קיים נוהג בזוי לכבד כל פרסום שלא בעברית ולזלזל בפרסומים בעברית. האבסורד הוא שמאמר בכתב עת נידח בעולם ייחשב יותר מאשר מאמר שהתקבל לפרסום בכתב עת ישראלי מכובד. בעבר אף פנו אלי מהטכניון ושאלו אותי אם כתב העת קתדרה – כתב העת החשוב ביותר בלימודי ארץ ישראל – מכובד מספיק. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות."
עכשיו הגענו ללב העניין, אבל שימו לב שבינו ובין נושא הכתבה אין קשר של ממש. יש מקום לדון בטענתה של שביט, אבל כמו שהיא אומרת בעצמה:
"לצערי אני נתקלת יותר ויותר בחברי סגל שמתקשים לכתוב ולהרצות בעברית, מן הסיבה הפשוטה שאין להם די הזדמנויות להתנסות בכך. להערכתי, זה נובע ממה שאני מכנה ההעדפה הישראלית אפריורית לתוצרת חוץ, וזה כבר נושא לדיון נפרד שבמרכזו עומדת השאלה של מידת המחויבות של האקדמיה הישראלית לתרבות ולשפה העבריות".
אכן, דיון נפרד.
שלוש הערות לסיום. ראשית, ישנם כנסים בינלאומיים שנערכים בשפות שאינם אנגלית. מטבע הדברים, הממצאים המפורסמים בהם פחות נגישים למי שאינם דוברים את השפה. עמיתה סיפרה לי לא מזמן על כנס שבו כל דובר היה רשאי להרצות בשפת אמו: ההרצאה המרשימה ביותר היתה של חוקרת צעירה ונלהבת מאיטליה, אך לרוע המזל אף אחד בקהל לא הבין על מה היא דיברה. אני מתרשם שבגרמניה ובצרפת מתקיים מספר רב יחסית של כנסים בשפה המקומית ולא באנגלית, מה שכמובן מגביל את ההשתתפות בהם.
שנית, כדאי להדגיש שוב שבכתבה מדובר באגודה בינלאומית ללימודי ישראל. בארץ מאורגן מספר מבורך של כנסים בנושאי הקשורים לעברית. רק בחודשיים האחרונים הגיעו לתיבת הדוא"ל שלי הזמנות וקולות קוראים לכינוסים הבאים: יום עיון לרכזי לימודי לשון, כנס על היברידיזציה בשפה ובטבע, הכינוס השנתי של החוג הישראלי לבלשנות, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה (בעברית, ערבית ואנגלית!), כנס 'לשון ראשון', יום עיון 'העברית לאן', הכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער, וכנס בינלאומי בנושא רב-לשוניות ורב-תרבותיות בהפרעות בתקשורת (בעברית ובאנגלית). יום עיון מוצלח במיוחד נערך לפני שנה וחצי באוניברסיטת חיפה כפי שסקרנו כאן. כמובן שאין לתמוה על כך שנערכים כנסים בעברית — אבל זו בדיוק הנקודה.
שלישית, הכתבה ב'הארץ' מסתיימת במשפט התמוה הבא:
שביט המוכרת כאשת שמאל קובעת: "אני סבורה שלאנשי הסגל האקדמי צריכה להיות מעבר למחויבות המקצועית לעברית, גם מחויבות לאומית אליה".
כנראה כי הנושא כל כך חמור שאפילו אנשי שמאל, שכידוע אין להם שום מחויבות לאומית, חושבים ככה?
כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.
סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.
כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.
תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.
קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic
קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.
כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.
שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).
מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.
לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.
תכינו כוס תה, כי הרשומה הזו כוללת הרבה סרטוני וידאו יפהפיים בשפות סימנים. אם אין לכם זמן, אני ממליץ לצפות בסרטון הראשון ובסרטון האחרון; השניים האלה היפנטו אותי למשך ימים שלמים לאחרונה. למעשה מדובר כאן בתרגומים לשפות סימנים של שירים ידועים. אבל כשתרגום הוא מוצלח הוא מקפל בתוכו תרבות שלמה ולא רק טקסט.
כידוע, קהילות החירשים וכבדי השמיעה מסביב לעולם משתמשות בשפות סימנים שונות, נפרדות אחת מהשנייה כפי ששפות דְבוּרות שונות אחת מהשנייה. שפה היא הרי תרבות, ותרבות שלמה צומחת יחד עם הקהילות הללו. הקהילה המבוססת והמגובשת ביותר היא אולי קהילת החירשים בארה"ב, ושם נהוג להקליט תרגומים — או אולי נכון יותר לומר עיבודים — לשירים מוכרים. ככה גם החירשים זוכים ליהנות מהיצירות וגם השומעים זוכים להיחשף לשפה אחרת ולצורת הבעה אחרת. בארץ המנהג הזה קיים בקטנה, אז מה שמחתי לראות את הסרטון הבא של בחור בשם עידן סעדה, שמסמן את "ביום שמש יפה" של עברי לידר בשפת הסימנים הישראלית (שס"י): [עדכון: הבנתי שהליקון חוסמים את הסרטון הזה בארץ. שאלתי את סעדה אם זה בסדר להפנות אנשים לגירסה אחרת של הסרטון ואני מחכה לתשובה. בינתיים ניתן להשתמש בשירותים דוגמת 'הסתר-נא את החמור שלי' כדי לגלוש בהיחבא]
איזה יופי! אז אמנם ברור שסעדה לא מסמן שס"י מלידה, אבל התוצאה מקסימה. יש מספר קטעים שבהם סעדה מרשה לעצמו להתרחק מהתרגום המילולי, והתוצאה שוטפת אפילו יותר (למשל כשהוא מסמן 'להכשיל אותי' במקום "שמה לי רגל"). מצד שני, היזהרו ממילת היחס 'ל-' שלמיטב ידיעתי לא קיימת בשס"י טבעית. הנה הסרטון השני של סעדה, גם הוא יפה עד מאוד ('עדיין ריק' של לירן דנינו):
שוב, סעדה אינו הראשון שמתרגם שירים מעברית לשס"י, אבל הוא עושה את זה היטב ואני מקווה שהגל הזה יתפוס תאוצה.
עכשיו, רבים מקוראינו ודאי זוכרים את תשדיר 'אני ואתה נשנה את העולם' של פרוייקט 'תעביר את זה הלאה'…
…ובנוסף אפשר לראות ברשת את הגירסה הכוריאוגרפית של שרה לנסמן ל-לכל איש יש שם בטקס יום השואה מלפני כמה שנים. כמו כן, להקת ח"מ ('חירשים מופיעים', אם הבנתי נכון) מופיעה באירועים שונים.
אבל הלהיט האמיתי הוא אנשים שלומדים שפת סימנים ומחליטים לתרגם שירים בצורה מקורית לחלוטין. הנה אחד הסרטונים המפורסמים (שתי מיליון צפיות!), ביצוע מרנין בשפת הסימנים האמריקאית (שס"א או ASL) ל-Party in the USA של מיילי סיירוס:
זה תופס גם אצל הזמרים עצמם: האמנית האוסטרלית סיה כללה תרגום מילולי ומסוגנן לשס"א בשירהּ Soon We'll be Found. במקרה הזה שפת הסימנים עזרה לי להבין את האנגלית, ולא ההיפך:
כשרציתי לבדוק אם הלהקה הגרמניה האהובה עליי זכתה לעיבודים בשפת הסימנים הגרמנית (DGS) התאכזבתי, אבל כן מצאתי למשל גירסה קצרה לשיר Grenade של הזמר האמריקאי ברונו מארס, שאומרים לי שזה מה שהילדים שומעים היום בדיסקוטקים. מרגישים את ההבדל בסימון מהסגנון האמריקאי, למרות שרגש לא חסר כאן. נדגום בקצרה:
לא מאוד התרשמתי מהגירסה הזו, משום שהתרגום קצת מילולי לטעמי. למשל בשורה שבה מארס אומר שהוא מוכן להשליך את עצמו מול רכבת משא אם אהובתו רק תבקש (דקה 0:58), ציפיתי שהמסמנת תשתמש במרחב על מנת להביע את הסצנה כפי שנהוג בשפה שלה. אבל אז, איזו הפתעה חיכתה לי כשחיפשתי להשוות עם גירסה בשפת הסימנים האמריקאית (ASL). הרשו לי להציג את הגירסה המדהימה של קלי גריר, ואז אספר לכם למה כל כך התפעלתי:
מה אין בעיבוד הזה! הבעות הפנים מושלמות: בשפות סימנים יש להן הן תפקיד דקדוקי (להבעת שאלה, למשל) והן תפקיד רגשי (והבעת רגשות לא חסרה בשיר הזה). הסימנים מדויקים: יש כאן לא מעט סלנג ASL וסימנים שלא כולם מכירים. השימוש בגוף מעולה: גריר מפנה את הגוף שלה לצדדים שונים כדי להביע תפקידים שונים (המספר ואהובתו), מה שאנחנו קוראים 'הסטת זהות'. התרגום חופשי למדי, וכתוצאה מכך הוא גם זורם ונראה טבעי מאוד. ובעיקר, השימוש האמנותי בתרגום מפעים. שימו לב לסימן "אני-אוהב-אותך" (זרת, אצבע ואגודל זקופות; אמה וקמיצה מקופלות. ככה) שמופיע לכל אורך השיר: כך המסמנת מביעה את החזרה הנואשת של מארס בצורה מקבילה בשפה שלה. אבל זה לא רק זה. הפזמון הוא יצירת מופת לשונית: כל הפעילות סובבת, פיזית ממש, סביב הלב. כשמארס שר שהוא יתפוס רימון עבור אהובתו [דקה 0:40], גריר מסמנת את הרימון על הלב שלה וגורמת לו להתפוצץ שם, כאילו שהלב שלה מתפוצץ. כשמארס שר בשורה הבאה על כך שהוא יניח את ידו על להב וייחתך, גריר מסמנת את הכל ליד הלב ובסוף מסמנת את החיתוך על הלב ממש. ואז, כשמארס אומר שהוא יקפוץ מול הרכבת, המסמנת עושה יותר מאשר להשתמש ביד אחת בשביל לסמל את האיש וביד השנייה בשביל לסמל את הרכבת, כפי שציפיתי. צפו בפזמון שוב: כשהרכבת פוגעת באיש, הוא עף אחורה והופך לסימן המוכר "אני-אוהב-אותך", כאילו כדי לומר שזו הסיבה; שהמספר אמנם נדרס ע"י רכבת, אבל הוא עדיין מאוהב. ואת כל זה המסמנת מביעה במחי תנועה אחת.
אולי לא יפתיע אתכם שחבריי למשרד חושבים שקרה לי משהו מרוב שאני צופה בסרטון הזה כל היום.
כאמור, יש ברשת המון גירסאות ועיבודים לשירים, בעיקר בשס"א. וזו רק ההתחלה: יש גם קומיקאים אמריקנים שיודעים שס"א (לרוב אלה בנים להורים חירשים) שעושים תרגומים מילוליים-בכוונה לשירים, אבל זה כבר למתקדמים. אולי בפעם הבאה. עד אז אפשר לקחת עוד לגימה מהתה ואולי לקרוא איזה ספר טוב על שפות סימנים.
ואת כל הסרטונים האלה אעלה בהדרגה לעמוד הפייסבוק שלנו, משם תוכלו לשתף אותם כאוות נפשכם.
ידידתי צ' ביקשה ממני חוות דעת בלשנית על ההתבטאות הבאה של ח"כ פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), יוזמת רעיון ועדת החקירה הפרלמנטרית לארגוני השמאל (הארץ, 20/7/11):
"כולנו מרגישים שיש כאן בעיה ולכן הצעתי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית – לא מהמילה חקירה כמו במשטרה, אלא מחקר. אני רוצה לבדוק."
את נוסח הצעת החוק לא הצלחתי למצוא באתר הכנסת.
צ' שאלה לדעתי על ההתפלפלות הלשונית המעניינת הזו, כלומר היכן עובר הקו הלשוני בין חקירה ובין מחקר. אני לא חוקר עברית במקצועי אבל בואו נראה מה אפשר לדרדס כאן. נתחיל במילון האטימולוגי של קליין. הוא מתרגם את חקירה כך: 1. examination, investigation [מעברית בתר-מקראית]. 2. research [מהעברית החדשה]. הוא מפנה כמובן לפועל 'חקר': 1. to search, examine, investigate. 2. explore, spy out. לגבי מחקר, הפירוש הראשון שלו הוא מהעברית המקראית והשני מהעברית המודרנית: 1. inmost depth, recess, על שום המילה היחידאית מחקרי-ארץ (שגזנציוס מקביל ל"מרחקי ארץ") מתהילים צ"ה, ד'. 2. study, research.
אז הלקסיקוגרפיה של קליין מתעדת את חקירה כמילה כללית למדי שזכתה בעברית המודרנית לפירוש נוסף של מה שאנו מכנים היום מחקר. המילה מחקר עצמה לא היתה קיימת בעברית המקראית.
אבן שושן מציין דברים דומים. חקירה במילונו היא: 1. בדיקה, דרישה, גביית עדות [בלשון התלמוד והמשנה]. 2. מחקר, עיון מדעי או שיטתי בבירור עניינים סתומים [בלשון ימי הביניים]. 3. שם עברי לאינקוויזיציה, בית המשפט שהקימה הכנסת הקתולית הנוצרית בספרד ובפורטוגל בימי הביניים לשפיטת הכופרים בנצרות [בלשון ימי הביניים. לא נגענו]. הפועל 'חקר' משמעו: 1.בחן ובדק, גבה עדות, השתדל לברר ולגלות את הסתום [מהמקורות]. 2. תר, ריגל, התבונן לכל פרט בשים לב [מהמקורות]. ולגבי מחקר: 1. עיון וחקירה מדעית בנושא מסוים [בלשון ימי הביניים]. 2. חיבור מדעי; תוצאות חקירה מדעית, כתובות ומוסברות במאמר או בספר [בלשון החדשה. ההדגשה שלי]. 3. מעמק, מסתר [מתהילים צ"ה כנזכר לעיל]. הצורה הנגזרת 'מחקרי', מלשון ימי הביניים, מוגדרת בתור: הכרוך במחקר, מדעי, עיוני.
את הלקסיקוגרפיה הקלאסית ניתן לסכם כך: ח.ק.ר הוא שורש כללי של בדיקה לעומק. בימי הביניים נכנס לשימוש שם העצם מחקר והמילה חקירה שמרה על גוון החקירות (כפי שתעיד המילה לאינקוויזיציה). אפילו שבימינו ההפרדה ברורה יחסית בין חקירה ובין מחקר הראשונה עדיין יכולה לשמש בתפקיד השנייה, אך לא להפך.
עכשיו בואו נראה מה קורה עם השורש הזה בשפות נוספות. באנגלית המצב דומה: investigation ו-inquiry מקבילות לחקירה בכך שניתן להשתמש בהן כדי להתייחס למחקר. יש כמובן דקויות בין אנגלית אמריקאית ואנגלית בריטית: אני חושד שהבריטים יקראו לחקירה משטרתית inquiry/enquiry והאמריקאים לא. מצד שני, לא ניתן לומר research ולהתכוון לחקירה בלשית. בגרמנית יש שלל מילים מתאימות, ביניהן Untersuchung הכללית, Forschung המיוחדת למחקר וErmittlung המשמשת בשני המובנים אך עדיפה בעניינים משפטיים ומשטרתיים. בערבית המילה בחת' משמשת בשני המובנים וגם לחיפוש רגיל, בעוד תחקיק היא בעיקרה משטרתית. אני חושב שגם בשפת הסימנים הישראלית ובשפת הסימנים האמריקאית יש סימנים שונים לשתי המשמעויות.
ההשוואה הזריזה הזו מראה שבאופן כללי, המילה הכללית זוכה לעדיפות בצד המשפטי-משטרתי בעוד מחקר מדעי זוכה למילה מיוחדת יותר, שלא לומר חדשה יותר, הגם שלא פעם יש חפיפה בין השתיים.
מה שמוביל אותנו, אחרי כל ההתפלפלות הזו, לעברית המודרנית שלנו. דווקא בפעלים המצב הפוך: 'לחקור' משמש בעיקר לענייני מחקר (אבל לא רק), וכשרוצים להדגיש את המובן המשטרתי אומרים 'לתחקר'. ניסיתי למצוא דוגמאות מובהקות לשימוש במילה חקירה במובן של מחקר בצירוף שגור ולא הצלחתי (למשל *חקירת ביצועים במקום חקר ביצועים או *חקירה השוואתית במקום מחקר השוואתי). אבל אני בטח מפספס כאן משהו וקוראינו הזריזים ודאי יספרו לי מה, כי ח"כ קירשנבאום ודאי קיבלה את הרעיון שלה ממושג קיים. למרבה העניין, דווקא ועדת חקירה הוא מונח מוכר בעל משמעות משפטית ורשמית שלא ניתן להטביל מחדש בתור *ועדת מחקר.
לסיכום, בעברית ובשפות אחרות אכן ניתן לומר חקירה, בהקשרים מסוימים, בכוונה למחקר. אך השאלה מדוע ח"כ קירשנבאום מעוניינת להקים ועדת חקירה כשכוונתה בכלל לועדת מחקר, במיוחד כשקיימת מילה יחודית למחקר והיא מחקר, היא שאלה שהתשובה לה חורגת מההסבר הלשוני.
ושוב אנו עם לקט אייטמים אשר קצרים מכדי להחזיק פוסט משל עצמם:
1. במסגרת אירועי מאהל הדיור ביקר את המחנאים ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. ומה היה לו לעשות שם? להיות קטנונולוג ו"להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה"", מדווח עפרי אילני בארץ האמורי.
2. בתוך עמנו אנו חיים, ואין דבר שיותר מעניין את האינטרנטים בימים אלו מאשר גוגל פלוס. אחת התכונות מעלות התמיהה של הרשת החברתית היתה הבחירה שלא לאפשר למשתמש להסתיר את מינו בהגדרות הפרטיות, אולם לאחר מעט לחץ מצד המשתמשים גוגל התקפלה. השאלה, כמובן, היא מה עושים עם עדכונים אשר מעצם ניסוחם חושפים את מינו של המשתמש, כמו בדוגמה שניתנת בוידאו: "Greg added you to his circle". באנגלית, הפתרון הקיים והזמין הוא "Greg added you to their circle". בסרטון הפתרון מכונה בכינוי המעליב Grammatically questionable: המקור, סביר להניח, הוא בספרי עצות לשוניות גרועים כמו של Strunk & White, בעוד הבלשן ג'פרי פולום הראה מזמן שמדובר במבנה ותיק שמתועד בכתביהם של כותבים מן השורה הראשונה זה מאוד שנים. יחד עם זאת, פולום שיער שהתופעה, שנקראת Singular They, לא תופיע לפני שם פרטי, אם כי הכיר בכך שישנן דוגמאות נגדיות. והנה לנו עוד כמה.
אבל בעברית? קפטן אינטרנט שתרגמו את הידיעה בחרו בתרגום "גרג הוסיפו אותך למעגל שלהם". מפוקפק מבחינה דקדוקית? לא ולא. אסון דקדוקי אמיתי. כפי שמראה התחקיר המעמיק שערכתי לצורך הפוסט, מתרגמי גוגל פלוס התמודדו יפה עם העניין ובחרו ב"הוסיף/ה". פתרון מקורי אחר היה יכול להיות "נתווספת למעגלים של גרג". אבל אז כבר היה נמצא מי שהיה מקטר על הסביל.
3. גיא דויטשר מתראיין במוסף סוף השבוע של כלכליסט על ספרו החדש, שסקירה שלו, מאת דפנה שיזף, פורסמה ממש בבלוג הזה. כפי שהעיר איתמר, כלכליסט בטיבם כשהם פשוט נותנים לגיא דויטשר לדבר.
(ואיתמר מעיר עוד:)
4. בדרך כלל אני נמנע מלכתוב כאן על המעבדה שלי כדי לשמור על הפרדה בין הבליגה ובין העבודה. אבל כשיש ראיון כל כך מוצלח עם ידידתי כריסטינה הילי, שעבדה אצלנו במשך שנה על השוואה בין שפת הסימנים האמריקאית ושפת הסימנים הישראלית, אני לא יכול שלא להמליץ. על שאר הראיונות שם כדאי לדלג.
(ויש סיום אופטימי:)
5. סוזי לוסן, מורה בבי"ס תיכון במילווקי, כתבה בשבוע שעבר על נסיונה ללמד שיעור בלשנות בבית הספר. התיאור שלה מעניין מאוד ונראה כמו קורס מבוא לבלשנות בתואר ראשון: קצת פונטיקה ופונולוגיה, קצת מורפולוגיה ותחביר, קצת שיטות כתיבה, קצת רכישת שפה, קצת סוציובלשנות וקצת בלשנות היסטורית. הרקע השונה של כל תלמיד גם תרם לשיעור. יפה מאוד. היא מצרפת בסוף משוב שכתבו התלמידים, ולפחות לטעמי הוא פחות מלהיב מתיאור החומר. ואצלנו האוניברסיטה הפתוחה הוסיפה בשעה טובה קורס מבוא לבלשנות תיאורטית.
כתבי השטח שלנו חורשים לאחרונה את הארץ לאורכה ולרוחבה, בעיקר לרוחבה, כדי ללמוד ממיטב כנסי הבלשנות שיש לקהילה הישראלית להציע. יובל נכח לאחרונה בסמינר הבלשנות החישובית ISCOL וחלק עמנו מרשמיו הרבים ב טוויטר . ומהיום ולמשך שאר השבוע אהיה אני באוניברסיטה העברית לכנס Roots 3 (או בשמו הרשמי: Approaches to the Lexicon) שמתמקד במורפולוגיה ובממשקיה עם התחביר. גם התרשמויותיי יצויצו; צריך רק ללחוץ כאן ולקרוא. אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לבוא ולומר שלום. היום אקל עליכם את הזיהוי – אני לובש חולצה של קומיקס דינוזאורים .
ובינתיים, אחרי שנהניתי ממיטב פקקי ארצנו, הגעתי באיחור קל להרצאת הפתיחה של היידי הארלי מאונ' אריזונה, מבט מקיף ומאלף על השורש במובנו הבסיסי ביותר. יאללה בלגאן.
טוב, אז היה את הזה עם ויקיליקס שהיה פשוט כל-כך היסטרי עד שקיבל פוסט משלו.
————————
תגידו שלום לשלי דובילנסקי מטמקא, שטוענת שגרמנית היא "שפה פונטית". בניגוד, כאילו, לכל השפות האילמות האלה.
מונחים לשוניים זה סתם דבר כזה שזורקים באקראיות, לא?
————————
עומס כבד בכביש קטנונולוגיה-זעמילים, גבריאל מהעין השביעית תיזמן 66 שנה. תודה, גבריאל!
תרחיש אימים
66 שנה, אם תהיתם, זה הזמן שחלף מאז שעיתון "דבר" פרסם כתבה בגיליון ה-9 במרס, 1944, שלו עם המילה "זותי". תודה לך, ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית!
(ובכלל: מה רצה השופט בדימוס שטרסמן להגיד בטור הזה? או זותי? פרס למוצא הישר)
————————
ממש בדקה ה-90, שלמה מן חותם את הפסקה הראשונה בסקירת הספורט שלו בעין השביעית (צר עולמי) בתזכורת נעימה לתסביך הסמנטי שדיברתי עליו כאן בזמנו: אם רוצים להעצים את "לא רואים ממטר", הדבר ההגיוני לכתוב הוא "לא רואים ממילימטר" (נניח) ולא "לא רואים מקילומטר" (או כמו שכתב מן, "לא סופרים מקילומטר").
————————
ועוד קטנה לסופ"ש, לא תקשורת אבל כן להמונים: סרט האימה "כלבת" יצא לאקרנים, ובפוסטר שכחו דגש חזק ב-ל'. ואני שואל כהרגלי, למה לטרוח לנקד בלי לטרוח לברר איך?
בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:
אין תופעות אוניברסליות בשפה.
השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
צריך תכנית מחקר אחרת.
למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.
תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין
בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.
יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.
מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.
דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית
או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.
התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.
ניבויים
בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכהלסוגללנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.
אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.
המתודולוגיה של או"ל
הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.
כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.
בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.
אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.
האלטרנטיבה
אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.
השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.
אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות
ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.
דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.
מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץלתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.
סיכום
הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.
חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.
אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.
ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:
לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.
לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.
כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".
תקציר הכתבה
אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.
כללים אוניברסאלים או נטיות
כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)
אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.
חקר הקוגניציה – לאן
מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.
יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.
מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!
בעיות
כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.
UG חיה מתה
אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.
בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.
אבל נגיד ש-
אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.
עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.
סיכום ביניים
דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.
בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.
[רשמים מערב עם פרופ' סופי סקוט, Speech on the brain – looking at the voices in our heads, במסגרת "קפה מדע" 3/11/09]
"קפה מדע" הוא השם של סדרת מפגשים (במקומות שונים בעולם) אליהם מוזמן הקהל הרחב (כלומר אתם) ושבהם מומחה לתחום מסוים מדבר בצורה לא מחייבת על הנושא אותו הוא חוקר ואז מנהל שיחה על כוס קפה/בירה עם המבקרים. בָארץ המפגשים האלה מאורגנים על ידי מוזיאון המדע ירושלים ונערכים בבית הקפה "תמול שלשום". יום אחד, כשאהיה מרצה מדופלם, אארגן הרבה ערבים כאלה. בטח.
הנה סיכום תמציתי קצר של אחד המפגשים, שהוקדש לדיבור: פרופ' סקוט דיברה בקצרה על איך מערכת הדיבור שלנו עובדת ואז סיפרה על המחקר שלה, לפני שהבמה ניתנה לקהל לדון בנושא ולשאול שאלות. גם כאן אצלנו מותר: פונטיקה ואבולוציה אינם תחומים בהם אני מתמחה ולא רק הפונטיקאים בקהל מוזמנים להשמיע קול.
הרצאתה של פרופ' סקוט
קצת ביולוגיה
דיבור הוא דבר מסובך, מתוחכם וייחודי. דיבור מבוסס על שימוש במיתרי הקול ובמערכת הנשימה שלנו, אבל השרירים פועלים אחרת מאשר כשאנחנו נושמים. משמעות הדבר היא שאנחנו יכולים באופן עקרוני לדבר תוך כדי נשימה, שזה דבר שחיה כמו קוף, למשל, לא יכולה לעשות. בכלל, מערכת ההגייה שלנו היא מרשימה מאוד ואחד החלקים החשובים בה מבחינת התפתחות השפה הוא בית הקול (ממש מעל לנקודה בה הגרון מתפצל לשניים: לוושט ולקנה הנשימה). בית הקול הוא מה שמאפשר לנו להשמיע צלילים עמוקים, ואצל בני אדם בוגרים (לא אצל תינוקות!) ומספר חיות הוא "יורד" נמוך יותר ומאפשר להשמיע באסים ובמשתמע – להיתפס כגדולים ומאיימים יותר. מה שמסקרן מבחינה התפתחותית הוא שהמבנה הזה גם מאפשר לנו להיחנק, כך שישנו איזון כלשהו בין הצרכים ההתפתחותיים שלנו.
יש שפות בהן הדרך בה משתמשים במיתרי הקול היא חלק מהשפה. אם מכווצים אותם, מדברים במה שמכונה creaky voice (כך השחקן הבריטי הנהדר יו לורי עושה מבטא אמריקאי בסדרה "האוס", מבטא כה משכנע עד שמפיק הסדרה היה בטוח שהוא אמריקאי). אם דואגים לרווח את מיתרי הקול מקבלים breathy voice. בכמה שפות הודיות (כמו הינדי) ובכמה שפות באנטו (אפריקאיות) ישנו הבדל במשמעות בין מילה מנושפת שכזו ומילה לא מנושפת.
בכלל, יש המון מרכיבים במערכת ההגייה. מלבד בית הקול ומיתרי הקול אנחנו משתמשים הרבה בלסת, בשפתיים, בלשון, בשיניים ובחיך בשביל לשנות את הצליל שיוצא באינספור דרכים. גם על קליקים דיברנו טיפה בעבר.
אם אתם רוצים לראות איך זה עובד, באוניברסיטת איווה בדיוק חנכו אתר חדש שבו אפשר להתרשם מדרכי ההגייה של אנגלית, ספרדית וגרמנית בצורה גרפית. חביב ביותר. ויש גם את סרטון הרנטגן הישן הבא:
איך משתמשים בזה
אפשר לנחש במידה לא מעוטה של הצלחה שלל פרטים על אדם לפי הצורה בה הוא מדבר: הגיל, המין, מידת עייפות, מצב רוח (כולל האם הוא מחייך או לא), האם הדובר בריא, המיקום הגיאוגרפי בו הוא חי ובו הוא גדל, וכן הלאה. פרופ' סקוט סיפרה שסטודנטית שאלה אותה פעם אם היא מבלקבורן (בצפון אנגליה) למרות שהיא עברה ללונדון 25 שנה קודם לכן והמבטא שלה הספיק להשתנות משמעותית מהמבטא שהיה לה בתור ילדה. חוץ מזה, ידעתם שיותר קל לשמור על פרצוף פוקר מאשר על קוֹל פוקר? כשאנשים מפחדים, מתרגשים, עומדים לצחוק וכד', הקול שלהם משתנה משמעותית.
קליפת המוח שלנו עבה יותר מאשר זו של יונקים אחרים, שימפנזות למשל. בהתאם, אנחנו טובים יותר בשפה ובכל מיני דברים ויזואלים. מצד שני, שימפנזות טובים יותר בלברוח, ללקט ולהתרבות. המוח עצמו, כידוע, מחולק לאונה ימנית ואונה שמאלית. המוח השמאלי אחראי לשפה ולדיבור, ומאפשר לנו בין היתר לזהות מילים גם כשהן נאמרות בקול סינטתי לגמרי. המוח הימני רגיש יותר למלודיות. נהוג להסביר כך את ההרגל שלנו להצמיד אוזניות דווקא לאוזן ימין (שנשלטת ע"י הצג השמאלי במוח!) כשאנחנו רוצים לשמוע משהו טוב יותר.
איך הכל מתואם – זו כבר השאלה הגדולה של מדעי המוח (הם נקראים גם "מדעי העצב", מה שנשמע יותר כמו שם של אלבום).
חקיינים
במחקר הנוכחי שלה פרופ' סקוט בודקת מה קורה כשמנסים לדבר אחרת: איך חקיינים ומדובבים משתמשים במוח שלהם? מסתבר שכשאנחנו מנסים לחקות מישהו, אנחנו משתמשים באותם חלקים של המוח כמו בדרך כלל אבל זה יותר קשה לנו. מנגד, חקיינים מקצועיים מפעילים אזורים נוספים במוח, כאלה שאחראים על ויזואליזציה, על תנועת פלג הגוף העליון ועל תנועות הגפיים. חקיינים תמיד אומרים שהם מנסים "להיכנס" למושא החיקוי שלהם, ונראה שגם פיזית זה באמת מה שהם עושים. פרופ' סקוט אמרה שאם בתחילת המחקר שלה היא חשבה שחקיינים פשוט ייצוג פונטי של החיקוי, עכשיו היא השתכנעה שהם יוצרים יצוג הרבה יותר מורכב.
החלק השני של המפגש היה פתוח לשיחה עם הקהל ולשאר אנקדוטות ופרטי טריוויה.
שאלות ותשובות
מה בא קודם, היכולת הוויזואליות או היכולת הקולית?
כנראה שהצלחנו לעמוד זקופים ושחיינו בקבוצות עוד לפני שהתפתחה השפה: ישנו מאובן אנושי ללא בית חזה רחב, אז הוא לא היה יכול לדבר, והיה צריך יותר מקום בשביל יותר עצבים. בסופו של דבר השאלה היא מה בא קודם, דיבור או שפה, והשאלה הזו נותרת פתוחה.
אולי חיות מדברות, אבל בצורה כה מורכבת שאנחנו לא מעריכים אותה נכון?
לא סביר. דיבור אנושי הוא מדויק ברמות מזעריות (למשל הבחנה בין תנועות), משהו שלא קיים במערכות התקשורת של חיות אחרות. אמנם דולפינים יכולים לקודד הרבה מידע, אבל הוא פחות מורכב.
קופאים (פרימטים: קופים, קופיפים, בני אדם וכן הלאה) אחרים לא יכולים לשלוט בטון הדיבור כמו שאנחנו שולטים בו. שימפנזות צוחקים במקטעים כמו "אה אה אה אה" ולא באופן רציף כמו בני אדם.
אנשים שיודעים לקרוא שפתיים מסתכלים הרבה מאוד על העיניים של מי שהם קוראים. כן – יותר קשה להם להבין מישהי כשהיא מרכיבה משקפי שמש, למרות שהם קוראים בעיקר את השפתיים שלה.
הגבול בין דיבור של ממש ובין שינון הוא חמקמק מאוד. ישנו מקרה של אשה אפאזית (עם הפרעת דיבור שנבעה מפגיעה במוח) שלא היתה יכולה לדבר אבל כן הצליחה לשיר את השיר האהוב עליה בלי בעיה.
מה לגבי הטענה ש-7% (או כל מספר שרירותי אחר) מהתקשורת שלנו בא מדיבור והשאר משפת גוף?
זה מיתוס, ממש כמו המיתוס לגבי כך שאנחנו כביכול משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח.
פרופ' ונדי סנדלר (כן, ההיא מהספר 'שפה במרחב') העבירה לי את מודעת הדרושים המסקרנת הבאה, לפרוייקט מחקר (עם מלגה מלאה) בתחביר של שפת הסימנים הקטלאנית. שימו לב שהדדליין הוא עוד שבועיים. אם אתם רוצים להעביר את המודעה הלאה (ואתם רוצים), כתובת מקוצרת של הפוסט הזה היא http://wp.me/pzkWR-jH
4-year research assistantship in Sign Linguistics (Formal Syntax and Typology, Catalan Sign Language)
The research group GLiF (Grup de Lingüística Formal) at the Universitat Pompeu Fabra (Barcelona) announces an opening for a 4-year research assistantship associated to the project Clause combining in sign languages: the grammar of complex sentences in Catalan Sign Language in a crosslinguistic and crossmodal perspective (CLAUSECOMBISL, FFI2009-10492/FILO), funded by the Spanish Ministry of Science and Innovation and starting in 2010.
The project aims at investigating the mechanisms of clause combining in sign languages (SLs), a scarcely studied area in most cases, if at all. Empirically, the research will focus on Catalan Sign Language (LSC), which lacks descriptions of the relevant phenomena almost entirely. The project has two major goals: to remedy the gap in grammatical description for clause combining strategies in LSC and to contribute to linguistic typology and, specially, to linguistic theory with SL research, a domain that can no longer be neglected when trying to elucidate which properties of human languages are modality-(in)dependent –modality being understood as either oral-aural or gestural-visual. With these goals in mind, we resort to typological knowledge and theoretical syntactic accounts of crosslinguistic variation, which will in turn be enriched with new data and insights from SLs. The project will try to identify and analyze the SL counterparts of classic subordination (argument, relative and adjunct clauses), parataxis, conjunction and disjunction along with serial verb constructions and clause-chaining.
This project follows up on two previous projects that focused on research into SLs, specifically LSC, from the point of view of theoretical linguistics. At present it involves two senior researchers, two Deaf LSC research assistants and two PhD students at the Department of Translation and Languages Sciences (Universitat Pompeu Fabra) and the Department of General Linguistics (Universitat de Barcelona).
The basic eligibility requirement is a Bachelor’s degree or equivalent by the end of June 2010.
The interested candidates should:
-have a background in Sign Linguistics, especially in syntax,
-be proficient in a sign language and, in case it is not LSC, be ready to learn it,
-be ready to carry out his/her own research on a topic related the group’s one, leading to a PhD,
-be willing to conduct fieldwork and contribute to the research activities of the group, and
-have a good command of English and some knowledge of Catalan or Spanish, or be ready to acquire it.
The position includes a monthly stipend, coverage by the Social Security system, and university fees related to doctoral study. The assistantship also includes the possibility of applying for grants for short-term stays abroad. Annual renewal of the assistantship will depend on successful progress in the doctoral program and collaboration on the research project. The first 24 months have the status of a scholarship and the following 24 months have a work-contract form.
As the application for these assistantships will be handled through the Spanish Ministry of Science and Innovation, individuals who are interested in applyingare advised to contact us in advance.
For more information please contact Josep Quer (see contact information below) as soon as possible, and in any case no later than December 31st, 2009. Interested candidates are requested to send their CV and a sample writing to him. The Ministry’s application period will be open in January just for 15 days, therefore the documents required for the application should be prepared well in advance.
For information (in Spanish) about last year’s call, visit the MICINN website: http://web.micinn.es/contenido.asp?menu1=1&menu2=&menu3=&dir=03_Plan_IDI/00-LIAs/00@LIARRHH/00-Formacion/00-FPI/001Con09
רשמים מהרצאתה של פרופ' ונדי סנדלר, The Emergence of Prosody and Syntax and a New Sign Language ב-DCAL, University College London, 1/10/2009.
מי שמתמצא במחקר על שפות סימנים (או לפחות קרא את [הפוסט שלנו על] הספר "שפה במרחב") יודע שאחת הסיבות העיקריות למחקר על שפות סימנים הוא החיפוש אחר המשותף לשפות העולם. מעבר לזה, סנדלר טוענת ששפות סימנים הן השפות החדשות היחידות שצצות בעולם היום. מי שנתקל כאן במושגים לא מובנים אולי ירצה לחזור לסקירה על "שפה במרחב" להתרעננות.
פרוסודיה
פרופ' סנדלר השתמשה בשפת הסימנים של שבט אל-סייד, אותה הזכרנו כבר פעם, כמקרה מבחן של היווצרות תחביר מתוך פרוסודיה. פרוסודיה עצמה היא המונח הבלשני לכל מיני דברים שקשורים לאיך אנחנו הוגים את השפה – הטעמה, ניגון, עוצמה וכיוצא באלה.
שאלת המחקר שנידונה היא: האם פרוסודיה מופיעה בבת אחת? האם היא יוצרת סממנים ברורים בשיח לפני שהתחביר תופס צורה?
היכן מתחיל והיכן נגמר צירוף עצמאי במשפט? דוגמה מוכרת היא המשפט woman-without-her-man-is-nothing שאפשר לפסק בשתי דרכים: Woman: without her, man is nothing או Woman, without her man, is nothing, לפי ההטעמה והניגון.
בשפות דבורות, פרוסודיה ניכרת בהפסקות, עוצמת הקול, אורך ההברה, נשימה וטון. בשפות סימנים הסיפור דומה, עם דגש על הפסקות והבעות פנים. בשפת הסימנים הישראלית: קצב מובע באמצעות הידיים (עבור עניינים כמו חזרה והדגשת גודל) בסוף הסימן, הטעמה מובעת על הפנים לאורך כל הסימן.
שפת הסימנים של שבט אל-סייד (ABSL)
לפני כמאתיים שנה, אב ובניו הגיעו לנגב ממצרים. ל-2 מהבנים היה גן של חירשות. קופצים קדימה 5 דורות, נולדים 4 תינוקות חרשים בכפר. קופצים קדימה לימינו והיום יש 130 חירשים בשבט מתוך אוכלוסיה של 3500, וכל הכפר דובר ABSL. כלומר החירשים הם חלק מהותי מהחברה ואין ממש קהילה חירשה.
לגבי הדור הראשון של ABSL, יש סרטון אחד מ-1994. זו שפה פשוטה מאוד, כל משפט הוא מילה מייצגת מאוד, בד"כ שם עצם ("חרב", "סוס"). ככה אפשר לדמיין פידג'ין של חירשים. למעשה זה נראה לי בעיקר כמו מחוות. ישנן מעט הבעות פנים אבל הפסקות ברורות להטעמה.
המחקר
המחקר כלל שתי מסמנות דור שני מבוגרות ושתי מסמנות דור שני צעירות. כל אחת סיפקה דקה של מונולוג.
דוברות דור שני מבוגר: סימון יותר מהיר מדור ראשון, יותר סימנים, תנועות גוף/ראש אבל יותר ציוריות מאשר פרוסודיות.
דוברות דור שני צעיר: יותר סימנים, יותר כינויי גוף, אינדקסים וגם פרוסודיה בשביל שאלות. קשה לקרוא את התרגום הישיר של הסימנים, אבל כשמקודדים את הטקסט כולו לפי יחסי שיח (דיבור עקיף, שאלות, תלות בין פסוקיות) קל מאוד להבין אותו כי הפרוסודיה מראה איך החלקים משתלבים אחד עם השני. זה עדיין לא לגמרי תחביר, אבל זה כבר יותר דומה לחלוקה שאני עושה לפסקאות וחלקים בפוסט הזה.
מבוגרים וצעירים: אותה כמות של איברים פרוסודיים, וקצת יותר מאשר בדור הראשון. מה שכן, ישנו חיבור רב יותר בין הפסוקיות (45% ו-70% לעומת 0% ו-14% אצל הדור הראשון). יש גם התאמה בין סימנים פרוסודיים, קצב סימון והבעות פנים.
המסקנה שנתמכת מהניסוי הזה: פרוסודיה באה לפני תחביר ולוקח לה זמן להתפתח. ולמה זה? כי עזרים פרוסודיים מפנים את מקומם לאט-לאט לתחביר "אמיתי". לקריאה נוספת ומסבירת פנים קצת יותר מהתיאור התמציתי בפוסט הזה, ראו את המאמרים האחרונים של סנדלר ושל סווטלנה דצ'קובסקי:
Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2009). Emerging Sign Languages. Oxford Handbook of Deaf Studies, Language, and Education Vol. 2
Svetlana Dachkovsky and Wendy Sandler (2008). Visual Intonation in the Prosody of a Sign Language. Master's Thesis.
Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2008). The Roots of Linguistic Organization in a New Language. Interaction Studies 9:1, 133–153
קנו לעצמכם מתנה לחג, מתנה לחג, מתנה לחג. שני ספרים חדשים יצאו לאחרונה לאור, כל אחד מומלץ בתחומו.
עורכים לחג מאת רינת סביר, הוצאת מודן. סביר אספה מתכונים של נשים חירשות, חילקה אותם לשערים לפי חגי ישראל, והכי חשוב – הוסיפה שלל הצעות לעיצובים יצירתיים של שולחן החג. אבל הכי הכי חשוב – בפתיחת כל פרק ישנם צילומים המדגימים איך להגיד מילים הקשורות לחג בשפת הסימנים הישראלית, למשל "חנוכה" או "מצה"! אמא שלי היא אמנית עיצוב שולחנות לארוחות אז היא אהבה את הספר, בעוד אני אהבתי את השימוש בשס"י ואת השם המחוכם. כך או כך, מספרים לנו שההכנסות ממכירת הספר הולכות למכון לקידום החירש. (דרך אגב, מה יש לספרי בישול ושמות מתחכמים? אפשר להמליץ גם על הספר "בישולי הדרך" ועל ספרי בישול עם שמות מתוחכמים פחות אבל משעשעים יותר, דוגמת "המון תפוחי אדמה" או "חצילים!")
בלשנות עברית תיאורטית בעריכת גליה חטב, הוצאת מאגנס. את הספר הזה עוד לא זכיתי להחזיק בידיי אבל קראתי סקירה נהדרת של עידן לנדו עליו (האמת שהוא לא חדש במיוחד וגבי דנון כבר הזכיר אותו לפני חצי שנה). הספר עוסק בסוגיות דקדוקיות של העברית המודרנית. אל לנדו קישרנו כבר כמה פעמים – האיש יודע להסביר מה זו בלשנות מודרנית בצורה ברורה מאוד, אם רק תרצו לדעת. הספר נשמע מעניין מאוד והביקורת של לנדו שווה קריאה גם אם אתם לא מתכננים לקנות אותו בקרוב.
בהרצאות מבוא לבלשנות עולה לא פעם הנושא של שפות סימנים ואיך שהן בעצם שפות טבעיות כמו כל שפה דְבוּרָה; במילים אחרות, הן לחלוטין לא רצף של מחוות שמודבקות אחת לשנייה בנסיון לחקות שפה 'אמיתית' כביכול. מאז שלמדתי שתינוק 'רגיל' בן שנה ממלמל הברות ואחרי עוד חצי שנה כבר אומר מילים ראשונות, בעוד תינוק חירש עושה בדיוק את אותו הדבר רק בשפת הסימנים, התקבעה אצלי המשוואה הבאה: שפת הסימנים = מגניב. אני חושב שהסרטון למעלה מאמת את המשוואה הזו.
בשנת 2004 יצא הספר שפה במרחב: אשנב לשפת הסימנים הישראלית מאת ונדי סנדלר ועירית מאיר, חוקרות באונ' חיפה, ספר שגם זכה בפרס בהט מרוב שהוא מוצלח. סיימתי לקרוא אותו השבוע, נהניתי מאוד ממספר חלקים ואנסה לסקור אותו כאן בקצרה. הספר מיועד לקהל הרחב, כלומר גם לחסרי ידע מוקדם בבלשנות, אבל עדיין מכיל מספיק 'בשר' בשביל לספק חיות תחביר כמו אלה שרועות באחו של מערכת הבלוג. מה שהספר בעצם מנסה לעשות הוא שני דברים: ראשית, לספק דקדוק בסיסי (אבל מרתק) של שס"י בהקשר של השפה ככלל, כלומר להסביר איך היא בעצם עובדת ומה הקשר בין שפות סימנים לשפות דבורות; ושנית, לסקור את התהוות קהילת החרשים בישראל ולחוות דעה מקצועית על מקומה הראוי של שפת הסימנים בחינוך ילדים חירשים.
המטרה הראשונה מטופלת במסגרת השער הראשון (דקדוק קצר של שפת הסימנים הישראלית) והשער השלישי (שפות סימנים ושפות דבורות). הנושא השני נידון בעקיפין בשער השני, "השפה והקהילה". קישור לראיון עם שתי המחברות מופיע בסוף הפוסט, ומי שמתעניין במיוחד בטיעונים מדוע שפת סימנים היא שפה טבעית ודאי ימצא שם תשובות לכמה שאלות.
דגש קל 
