Posted in סמנטיקה, תחדישים on 17 באוגוסט 2023| 2 Comments »
להלן איכסוס שהכותב הנאמן יובל שלח לעצמו, תודה יובל:
קיצר זוכריםות שפעם AI בהקשר הזה פירושו היה ״קול מלאכותי שנוצר עבור דימוי הקלטה של אדם שנפטר או שאינו יכול להקליט יותר״ והיום הוא פשוט (אני מעריך) ״הקלטה שלא ניתן לבצע שוב״?
זוכריםות שפעם ״סלפי״ היה כשאדם מצלם את עצמו, ולא כל תמונה שמופיע בה בן אדם?
כך היה וכך יהיה, והארץ לעולם עומדת (עד שהאוקיינוסים וזה). ד״ש מלקלס, קורבן, awful ו-gay/גאה.
Posted in מורפולוגיה, סמנטיקה, עברית, פוסט אורח, תחביר on 29 בספטמבר 2022| 1 Comment »
פוסט אורח מאת כנרת עזריאל, כותבת הבלוג מצינו: הצצות על שפה בהתפתחות.
יש קבוצה של שמות עצם שדוברי עברית משום מה מעניקים לה יחס מיוחד בכל מה שקשור ליידוע.
למשל דודה. דוברי עברית ילידיים בחיים לא יגידו 'צבעתי את בית שלי', אבל לא תהיה להם שום בעיה להגיד 'פגשתי את דודה שלי'. דוברי עברית ילידיים לרוב גם לא יגידו 'עיפרון שלי נשבר' או 'כלב שלי הוא פודל', למרות שלכאורה אין פה שום דבר לא תקני. משהו לא מצלצל להם טוב במשפטים חסרי היידוע האלה. אבל 'אח שלי התקבל' או 'חבר שלי הוא אמריקאי' מצלצלים להם סבבה לגמרי.
דוברי עברית אוהבים ליידע שמות עצם בסביבה של מילות שייכות. אם היידוע לא מסתדר לוגית, הם ישתמשו במסלול עוקף של 'אחד העפרונות שלי נשבר' או שבכל זאת יְיַדְּעוּ ויגידו 'הכלב שלי הוא פודל', גם כשיש להם שלושה כלבים; כרגע מתמקדים באחד, וזה מובן מספיק. לא בא לנו טוב באוזן להציב ליד 'שלי' או 'שלך' או 'שלנו' סתם שם עצם עירום מיידוע. לא מסתדר לנו לדבר על חולצה שלך, שולחן שלהם, בית של סבתא שלי. אבל יש קבוצה קטנה של שמות חריגים: אח ואחות, דוד ודודה, שכן ושכנה, חבר וחברה, תלמיד ותלמידה, ועוד כמה מיוחסים. איתם אנחנו מסתדרים מעולה בלי יידוע: 'שכנה שלי נתנה לי מתכון לעוגה', 'תלמיד שלו הגיש לו עבודה על הפירמידות', 'זה לא אח שלך שם'?
ויש עוד קבוצה, ועוד יחס מיוחד, עם חפיפה חלקית לקבוצה הקודמת: שמות העצם שדוברי עברית מסכימים להטות. איזה ישראלי ילידי יגיד בדיבור יומיומי 'צבעתי את ביתי'? זה לא עובד, ממש כמו ש'צבעתי את בית שלי' לא עובד. אנחנו נצמדים דווקא לכינוי שייכות פרוד מיודע, ולא פתוחים לדרכי שיוך אחרות. אבל הנה – 'פגשתי את חמותי' אנחנו אומרים. דווקא את חמותי. לא חמות שלי ולא החמות שלי, רק כינוי שייכות חבור. וגם 'פגשתי את אחי' אנחנו אומרים, אבל כאן אנחנו פתוחים לעוד דרכים. בנסיבות לשון מסוימות דובר עברית עשוי לפגוש גם את אח שלו ולפעמים אפילו את האח שלו, נו, זה שעבר לגור ליד אילת, זוכר שסיפרתי לך עליו?
זה מוזר, נכון? מה הסיפור שלנו עם השמות האלה?
הנושא של כינויי השייכות החבורים והפרודים (='הבית שלי' לעומת 'גיסי') – מוכר וידוע. כתבו עליו קלוזנר, רוזן, אורנן ודובנוב (הפניות בתגובה הראשונה). כל אחד מהם הציע סיבות טובות לבחירה של דוברי עברית בין שני סוגי הכינויים. אבל לא הצלחתי למצוא אף חוקר שהתייחס לחריגוּת של מערך היידוע בשמות האלה (אם מי מהקוראים מכיר – אנא האירו את עיניי). אני מניחה שיש קשר בין שתי החריגויות האלה. לא סתם יש אצלנו גם 'אח שלך אמר' וגם 'אחותו ממש גבוהה', כשבפני רוב שמות העצם בדיבור שלנו שתי דרכי השייכות האלה חסומות, והיחידה האפשרית היא שילוב 'של' ויידוע.
איך מגדירים את קבוצת השמות שבה מתקיימות החריגויות האלה? האם מדובר בשמות המציינים קרבת משפחה? לא בהכרח. אמנם הרבה משמות קרובי המשפחה נוגעים לעניין, אבל לא כולם ולא רק הם.
פעם חשבתי: כמו שמוגדרת לנו קבוצת פעלים יוצאים (אל מושא ישיר או אל מושא עקיף), ככה אפשר להגדיר קבוצת שמות יוצאים אל כינוי קניין. כמו שאם מישהו הרג הוא בהכרח הרג מישהו אחר (אני מתנצלת, פעלים אלימים הם תמיד הכי נוחים לחידוד הנקודה הזאת), כך אם מישהו דוד הוא בהכרח דוד של מישהו אחר. זה נכון גם לקרובי משפחה וגם לאחים ושכנים וקולגות ותלמידים ועוד, וזה מאחד את כל אלה לקבוצה אחת מובחנת. השולחן הוא שולחן גם אם הוא לא של רוני, ולכן כשאומרים 'השולחן של רוני' יש ל'של' מעמד אחר מאשר כשאומרים 'גיסתה של רוני'. במקרה השני ה'של' הוא ממש המשך המילה, רכיב בלתי נפרד. זה יכול להוביל להתנהגות שונה של רכיב השיוך הזה.
טוב ויפה, אבל אז יהיה צריך להסביר למה לא כל שמות קרובי המשפחה נכללים בקבוצה הזאת. מישהי יכולה להיות בת או נכדה בלי להיות בת של- או נכדה של-? לא. אז למה אף ישראלית לא תגיד 'נכדתה של שירה התחילה גן חובה', ולא 'הוא האכיל את בת שלו', ולא 'בן שלו הוא רואה חשבון'[1] ולא שום שימוש לשוני מלבב אחר מאלה שהודגמו לעיל? למה השמות האלה של הצאצאים מתנהגים כמו שמות עצם רגילים מהשורה?
אין לי תשובות להציע, רק שאלות. פתוחה לשמוע רעיונות.
[1] מסתבר שבנקודה זו תחושת הלשון של הבולג איתמר קסטנר שונה משלי. אשמח לשמוע עוד עדויות של דוברי ומקשיבי עברית – מה אתם שומעים מסביבכם? האם אנשים משמיטים את ה"א הידיעה מבן של ובת של?
זו היתה רשומת אורח מאת כנרת עזריאל.
Posted in לקסיקוגרפיה, סמנטיקה, עברית, קורונה on 1 ביוני 2022|
זוכרים שהיתה מגפת קורונה? דגש קל, כאן בשביל לעורר מחדש את תחושת הכיף.
לאורך המגפה ליווה אותנו הביטוי המיופמז-משהו ״חולה מאומת.ת״, שהתקצר ברבות הימים לפשוט ״מאומת.ת״. לכאורה, לפי התפיסה האפיסטמית שלי לפחות, מה שקורה זה דבר כזה: בת אנוש חושדת מסיבה כלשהי שהיא נשאית של נגיף הקוביד-י״ט, ואם נמצאה חיובית בבדיקה מהזן החביב עליה מצבה משתנה והחשד אומת. מעתה ואילך היא חולה/נשאית מאומתת.
אלא שאתםן קוראותים כרגע פוסט בבלוג הבלשנות המוביל בישראל דגש קל, ולכן נהיר לכןם שמשהו חרג מהתפיסה האפיסטמית שלי. ואמנם, שופופו את הפסקה להלן בהכתבה מתוך מעריב מספטמבר 2020 (לא, לא כאן נתקלתי בזה במקור, אלא ״איפשהו״ ומזמן כבר שכחתי איפה):
אלדד שביט מצוטט כאומר ״ביום חמישי לא ידעתי שאני מאומת״. בעיניי משפט כזה לא ייתכן, כי אם ביום חמישי הוא לא ידע אזי ביום חמישי הוא לא היה מאומת (יש כאן אולי פתח להתפלספות במקרה שבחמישי הבדיקה כבר התבצעה ואולי איזשהו גורם בשרשרת הטיפול בדגימה המזוהמת כבר ידע את העניין וסתם לא הודיע לחולה עצמו עדיין, אבל נניח לה כי גם מאנשים שטרם נבדקו בתאריך המוזכר כבר שמעתי את זה). מה שקרה כאן די ברור וכבר נתקלנו בו רבות – הסמנטיקה הבסיסית של השורש א-מ-ת נגזלה מהמילה ״מאומת.ת״, שקיבלה חיים משלה כפחות-או-יותר מילה נרדפת ל״נשא.ית״. לא סטטוס הידע שלנו אודות הנגיף הוא החשוב כאן, אלא עצם הימצאותו בגופנו.
ונשאיר את קוראינו עם הציטוט הלא-בלתי-קשור-לחלוטין של מוסא אלפרון משלהי שנות ה-90: ״כבר 12 שנה שאין לי עבר פלילי״.
Posted in סמנטיקה, עברית, פונולוגיה, פוסט אורח, תחדישים on 1 במאי 2022| 3 Comments »
פוסט אורח מאת יוחאי אורלן, אתר מילימילים.
כמורה ללשון, אני אוהב לראות איך בני נוער משתמשים באפקטים דקדוקיים מתקדמים בתוך שפתם היומיומית. הם כמובן אינם מודעים לכך, אבל האינטואיציות קיימות שם – חבל על הזמן.
זה משעשע אותי כי הבגרות בלשון נתפסת כאחת הבגרויות הקשות ביותר, וגם המיותרות ביותר. אילו הייתי מקבל שקל על כל פעם שתלמיד שואל אותי "אבל המורה, למה אנחנו לומדים את זה?", הייתי כנראה נוסע בפרארי אדומה. לא פעם אני אומר לתלמידים שכל הנושא, הנשוא, הקשרים הלוגיים, הבניינים והגזרות – הכול הם כבר יודעים. בשיעור לשון אנחנו מתבוננים במה שאנחנו יודעים ונותנים לדברים שמות.
במאמר הזה אני מעוניין להתמקד בנושא דקדוקי שכבר שנים לא מלמדים (הוא "יצא מהתו"ל" מה שנקרא): נושא ההטעמה, מלעיל ומלרע. כיוון שהנושא אינו נלמד כיום במערכת החינוך, אין סיכוי שהתלמידים שואבים את הידע שלהם לגביו מן התיכון המקומי – ובכל זאת, הפלא ופלא, הם מבינים היטב במה מדובר גם אם אינם יודעים לקרוא לדברים בשם.
לבני הדור הצעיר שמבחינתם המושגים הללו הם מנדרינית מדוברת, נציג את הנושא במשפט וחצי: הטעמה היא המיקום במילה שאנחנו מדגישים יותר מן השאר. מלרע פירושו הדגשה של ההברה האחרונה במילה (במילים כמו חתול, נחש, מקולקל). מלעיל פירושו הדגשה של ההברה שלפני האחרונה במילה (במילים כמו רגל, תקשורת, היסטוריה). הסבר מפורט יותר שיצרתי על העניין תוכלו למצוא באתר שלי, אתר מילימילים.
וראה זה פלא: בני הנוער, מבלי לדעת כלום על מלעיל ומלרע, יוצרים מילים חדשות שנבדלות זו מזו רק בהטעמה, ועדיין באות להביע משמעות שונה.
כדי להדגים את התופעה, בואו נבחן מילה שהיא סלנג בת סלנג מארץ הסלנגים: מגניב.
"מגניב" היא מילת סלנג ותיקה שימי הזוהר שלה חלפו מזמן. היא נוצרה כנראה כקיצור שנון בעל תבנית עברית ל"magnificent" ובשנות התשעים היא עדיין נחשבה סלנג עדכני, חצוף ובועט. כיום לעומת זאת מגניב היא במקרה הטוב סלנג שחוק, ובמקרה הגרוע סלנג המתייג את אומרו כחסר עדכניות (רק מעט יותר טוב מ"גזעי").
כל זה נכון לגבי המילה מגניב, במלרע. אולם נראה שהרחוב הישראלי לא מיהר לשלוח את המצאתו לפח המחזור של הבלשנות הדיאכרונית, ובשנים האחרונות צצה לה וריאציה חדשה של אותה מילה עצמה: מגניב, במלעיל.(נכתבת לעתים מאגניב)
מגניב, בניגוד לאחותה הארכאית, מגניב, שלה כבר רגל אחת בקבר, היא מילה שכמעט רק צעירים משתמשים בה. המשמעויות של שתי המילים קרובות: שתיהן מביעות שבח והתפעלות מסוימת. יחד עם זאת, הן שונות לחלוטין.
מגניב, במלרע, היא שם תואר לכל שם עצם אפשרי, שפירושו מקסים, נפלא, מדהים: היה טיול מגניב, איזו שמלה מגניבה, אני עובד על פרויקט מגניב.
מגניב, במלעיל הוא שם תואר לאדם שהוא, ובכן, קוּוּוּל. משקפי שמש, אופנה עדכנית, כל החבילה. זה כבר לא סתם ביטוי התפעלות ממשהו. מגניב הוא ממש טיפוס אנושי מסוג מסויים ומאופיין היטב בלוק וטאצ' מרשימים במובן החברתי של המילה. מן המילה "מגניב" המלעילית נגזרה תכונת ה"מגניבות", וכפי שזה נראה עוד נכונו לה חיים ארוכים ופוריים.
וכל זה – באמצעות שינוי קטן בהטעמה: החלפת המלרע המיושן במלעיל הכיפי. מסיבה כלשהי, בעברית מלרע מפילה עלינו כובד ראש, ואילו מלעיל מעוררת תחושה של חבר'ה. שימו לב למשל להבדל בין יצחק (המוכר במכולת) ליצחק (ראש הממשלה המנוח), רבין (שמו בפי קרייני החדשות) ורבין (שמו בפי כל השאר). לא תמיד אומנם יש להטעמה השפעה כזאת (עיינו ערך עוגה וסוכר), אבל כשיש הסחף הוא תמיד לכיוון אחד: המלרע רציני, המלעיל כיף.
הנה, עשינו את זה: דיברנו על מלעיל ומלרע, ונדמה לי שאף אחד לא ניזוק. ובכל זאת – האמינו לי, כדי ללמד נוער להבחין בין מלעיל ומלרע צריך לירוק דם. בכיתה לא קל להם להבדיל. והנה הם עושים את זה בעצמם בחיים האמיתיים, ללמדך שאין דבר העומד בפני הלשון החיה, והכול כבר נמצא בראש. לימודי הלשון בבית הספר נועדו להתבוננות בידע הקיים במוח שלנו על העברית, לא להנחלתו מחדש.
זה היה פוסט אורח מאת יוחאי אורלן.
Posted in אינדונזית, אנגלית, מורפולוגיה, סיציליאנית, סמנטיקה, עברית, פוסט אורח, תחביר on 19 בדצמבר 2018| 3 Comments »
[פוסט זה הוא פוסט חצי-אורח בשיתוף עם לימור נעמן]
חזרתיות בשפה היא תופעה מעניינת. דוברים יכולים לחזור על משפט שלם, אולי באינטונציה שונה, כדי להבהיר שהם עומדים לחלוטין מאחורי הרעיון שהם מבטאים (היא היתה שלך עוד בשלום, ג'רי. היא היתה שלך עוד בשלום). אם נרד לקומת המרתף, יש מילים שמכילות רצפי צלילים חוזרים, נניח כלבלב או צהבהב בעברית, באופן שיש לו משמעות מסודרת (כאן – הקטנה או החלשה). בעברית אולי זה לא ממש פרודוקטיבי (כלומר, מבנה שגם מילים חדשות לחלוטין ישתלבו בו בהקשרים חדשים לחלוטין, והמשמעות תהיה צפויה), לפחות לא על כל מילה (מחשבשב כספסף? כאילו, איחס?), אבל יש שפות כמו אינדונזית בהן זה ממש חלק מהדקדוק, במקרה שלה – ריבוי (kura – צב. kurakura – צבים). כשזה ברמת הבפנוכו של המילה כמו כאן, בלשנים קוראים לזה רדופליקציה (reduplication), ואנחנו משוכנעים שיש שם בדיחה מודעת לעצמה על התי"מ שהביטוי יוצר [למיטיבי לכת, יש את המאמר שלוקח את המשחק הזה עד 11 – רה-רדופליקעיישן לאלעק מאראנץ].
בין שני אלה, יש גם תופעה בשם ראיטרציה תחבירית (syntactic reiteration), שבה חוזרים על מילה בודדת באופן שמייצג סמנטיקה מסובכת יותר, סמנטיקה ששפות אחרות כנראה יבטאו באמצעות הרכב תחבירי סטנדרטי. באנגלית, למשל, ניתן לחזור על מילה כדי לנתק ממנה משמעות מטאפורית או כדי להעצים משמעות בסיסית שלה. תחשבו על הציטוט הנפוץ בסדרות נעורים אמריקאיות – Do you like him, or do you like-like him? האם את משתמשת במובן הלא-מחייב של "בסדר לי להיות בסביבתו", או שמא החיבוב שלך נושק לתחום הרומנטי? וגם – What kind of sandwich do you want – like a hamburger, or a sandwich-sandwich? האם האידיולקט (ניב אישי) שלך הוא מאלה שכוללים את ההמבורגר בקטגוריית הכריכים, או שהתכוונת שאזמין לך סנדוויץ' פרוטוטיפי שמורכב מממרח ודברים-חתוכים-דק בין פיסות לחם בלבד?
מה הוא רוצה מאיתנו זה עם הסנדוויצ'ים שלו. מקור: טוויטר
בעברית יש (גם) את העניין הזה של ההעצמה – הלילה הוא לפעמים שחור ולפעמים שחור-שחור, תבשילים מקראיים הם לפעמים האדום האדום הזה, הגבר הסטריאוטיפי הוא לעתים גבר-גבר. אתה אוהב אותה או אוהב-אוהב אותה? אבל בעברית עוד נעסוק.
יש שפות שבהן לטקטיקה הזאת יש משמעויות יותר מרוחקות, כאלה שיוצאות מתחום המילה עצמה. למשל, באיטלקית סיציליאנית ראיטרציה יכולה לסמל העצמת פעולה:
האיש מדבר-מדבר
במקרה הזה הכוונה היא שנושא המשפט מדבר יותר מדי, או שהוא מזיין את השכל בכישרון רב. עוד שימוש למבנה הזה הוא במיקום אירוע או מאפיין כלשהם על שטח נרחב:
חיפשתי אותך שוק-שוק
משמעו חיפשתי אותך בשוק, אבל גם חיפשתי אותך בכל השוק. עוד דוגמה היא "יש לו פרצוף פצעים-פצעים" – כל הפרצוף שלו מלא פצעים (אפשר לראות את זה גם בעברית תלמודית: "בשרו נעשה חידודים חידודים").
אבל אנחנו בתוך עמנו חיים (לפחות כשאנחנו לא בלימודים), ועברית מודרנית כפּרה עליה יצקה סמנטיקה מעניינת אף היא אל תוככי הראיטרציה התחבירית (בנוסף על אופציית ההעצמה שהזכרנו קודם, שדי תחומה לתבנית אינטונציה מאוד מסוימת, בה מדגישים את המילה שאינה הראש התחבירי של הצירוף; ובנוסף על הביטוי הקפוא אחד-אחד בהוראתו הלא-נפוצה מדי של "לקחת פרטים משתי רשימות לסירוגין").
המשמעות המוכרת, והפרודוקטיבית, והמגניבה, היא של "אחד-אחד", מה קוראים ביידיש וואן ת'ינג אט א טיים [1]. כך, אם נאמר "עברתי על טיים-הליין של חידושי הניו יורק טיימס ציוץ-ציוץ", תהיה ברורה הכוונה "עברתי על כל ציוץ שם באופן פרטני, אחד אחרי השני". אם נאמר "אכלתי את האורז גרגיר-גרגיר", מתקבלת התמונה של אכילה מאוד איטית, כל פעם יש לי רק גרגיר אחד בהפה.
פרה פרה (מקור: פליקר)
שימו לב שהיו כאן שני מרכיבים למשמעות. האחד, הכל דבר בתורו, "פרה פרה" אם תרצו, הוא בלתי נמנע. זו מטרת התופעה. כפועל יוצא, שם העצם החוזר חייב להיות ספיר, בן מניה, אחרת לא יהיה איך לעבור עליו ("שחיתי לאורך הבריכה מים-מים"???). השני הוא השלמות, או אולי יסודיות, של הפעולה המתבצעת, ככל שהיא נתונה בזמן עבר. יכול להיות שלא הספקתי הכל, אבל אז חובה עליי לציין זאת, ואפילו זה לא תמיד יספיק. "(אני עובר / ?עברתי) על טיים-הליין של שמעון ריקלין ציוץ ציוץ, בינתיים הגעתי רק עד מאי 2018". "?הילדה אכלה את האורז גרגיר-גרגיר עד שנמאס לה".
הטריגר לזה הפוסט הוא שזיהינו משמעות קשורה לזו של אחד-אחד, אבל איכשהו קצת שונה: כשהאלמנט החוזר הוא יחידת זמן, יש פתח לסמנטיקה אחרת. כשאני אומר "יום יום אני צריך להתמודד עם מה שעשיתי", אין פה באמת משמעות בדידה של אקט יומי, ומצד שני לא באמת משתמע שבכל יום ספציפי יש רגע ניתן לזיהוי שבו אני מתמודד עם אותו מעשה. הכוונה היא שבאופן כללי, מצב הנפש שלי הוא כזה שמכיל התמודדות, ואין חופשה מהנושא. אם משהו יזכיר לי את העניין, אאלץ להתמודד איתו. אם פספסתי ציוץ באותו טיים הליין, יצאתי טועה. אם פספסתי יום בתהליך ההתמודדות, לא ממש. באותה מידה, יכול להיות שבכל יום בדיד אני מתמודד עם העניין פעמים רבות. [במאמר מוסגר, לפעמים יום הוא רק יום: זוהר ארגוב תולש מהלוח דף יום-יום. בבירור, זהו אקט שקורה פעם אחת ביום, לא פחות ולא יותר.]
לימור מציעה פתרון לפלונטר: אם אפשר לתאר את טיים-הליין כמורכב ממקטעים של 280 תווים (גג!), כך אפשר לומר גם שהשעות ב"אני חושב עלייך שעה שעה" מורכבות כל אחת ממקטעים של שישים דקות – בפועל גם כל ציוץ נקרא על ידי יובל מילה מילה. במובן הזה, גם פיד הטוויטר וגם הזמן עצמו הם רצף: אחרי כל דקה באה עוד דקה, ואחרי כל ציוץ בא עוד ציוץ שממשיך אותו. מכאן שאירוע קריאת הציוצים הוא גם חלקיק וגם גל, ואפשר להתמקד בכל אחד מהאלמנטים – הרצף והמקטעים שמרכיבים אותו – לפי מה שמתאים לסיטואציה. התרגיל הסמנטי הזה נקרא refocusing, ואפשר לראות אותו גם באירועים שבהם נוסף פתאום עוד משתתף, כמו במשפט "רגע אחד לא השגחתי עליו והוא רץ לי לכביש". המשתתף הראשי באירוע הוא הזאטוט הנמרץ, אבל המילה לי מאירה בזרקור על הקורבן האמיתי בסיפור הזה: האמא המסכנה שלא מבינה במה חטאה שיש לה ילד כזה.
אז אם נקבל את העובדה שזמן הוא יצור מיוחד ומורכב בעולם המושגים שלנו, ושלא כל הדרכים הזמינות לנו לחלק אותו (לימים, לשעות, לדקות) הן שימושיות בהקשרים כמו "לחשוב על מישהי" או "להתמודד עם משהו", נוכל להבין את הצורך הזה בהגמשת תופעת החזרה, במקום להידרש למשמעות נוספת שלה.
Posted in סמנטיקה, שלילת יתר on 20 באוקטובר 2018| 1 Comment »
מזל שהשבוע לא חלף, כי אחרי שמצאנו שלילה מרובה אך תקינה, הגיעה העת לשלילה מיותרת כמו שצריך.
אנחנו חיים באזור די ברוטאלי (הערה כללית למי שפיספס), אבל אם חייבים לבחור בין ארדואן שכולא מאות עיתונאים וחבריו לאח״ס בקטר, לבין בן סלמאן משולח הרסן, אני ברשותכם אלך עם זה ששונא אותנו קצת פחות ושהאיראנים לא יהיו המרוויחים הגדולים מנפילתו
— Shimrit Meir שמרית מאיר (@shimritmeir) October 20, 2018
אני די בטוח ששמרית מאיר לא התכוונה ל"לא" הזה שם לקראת הסוף.
Posted in ביטויים גנריים, מנהלה, סמנטיקה, עברית, פרגמטיקה on 22 ביולי 2018| 3 Comments »
בעבר הרחוק, כשהארץ רחשה ובחשה סביב חוק השואה הפולני (זוכרים במעומעם משהו כזה?) נקלעתי לציוץ חצי אוף-טופיק של רועי עידן:
1/פרסומת לתערוכה של יד ושם ברדיו: "ידעת שהגרמנים *הנאצים* צילמו בתלת מימד את מחנות הריכוז? (וכו', לא זוכר בדיוק). הגרמנים *הנאצים*. לא הגרמנים. רק אלה הנאצים. וזה מעניין כי בימים האחרונים אני שמעתי את מכובדי יד ושם מתנגדים נחרצות לנסיון של הפולנים להבדיל את עצמם כעם וכמדינה ממה
— Roy Iddan 🔥 (@fiesta_chorizo) July 9, 2018
התאמבוולנטי כהלכה. אני חושב שיש כאן כמה תופעות לשוניות אפשריות, וכל אחת מהן אפשר לקחת בדיוק למסקנה הפוכה לגבי מטרות הפרסומת. עליי לציין שלא שמעתי את הפרסומת עצמה וייתכן שהאינטונציה מצביעה לכיוונים מסוימים ומבטלת אחרים, אז אם מישהו.י שמע.ה, אשמח לשמוע בהתגובות.
אם כן, נמנה:
בקיצור, הבו לי פוזיציה וארים איתה את העולם.
Posted in כתיב, סמנטיקה, עברית, עריכה לשונית בחינם, פוסט אורח, קטנונולוגיה, תחביר, תחדישים on 14 במאי 2018| 13 Comments »
קצת תולדות: איפשהו בסוף העשור הקודם, אחרי שנים של תלונות מצד מרצים במוסדות האקדמיים, הבינו בוועד ראשי האוניברסיטאות שהסטודנטים אולי מסוגלים לפתח Waze וקופקסון, אבל לכתוב עבודת סמינר בלשון תקינה ומובנת, ובעיקר במשפטים שיצליחו להביע במדויק את הרעיונות שלהם – ובכן, זה כבר סיפור אחר. בליטופים ובגזרים לא מגיעים רחוק, אז הוועד והמרכז הארצי לבחינות והערכה החליטו לשלוף מקל והודיעו שבמבחן הפסיכומטרי ישולב פרק בכתיבת חיבור. בכיר במרכז הארצי הסביר פעם בשיחות סגורות את הרציונל כך: "אם הילדים יהיו חייבים לכתוב – מישהו כבר ילמד אותם לעשות את זה". המישהו הזה הוא כמובן מכוני הפסיכומטרי, והם יעשו מזה אחלה כסף.
למי שלא מכיר, אלה כללי הפורמט: הנבחן מקבל קטע קריאה קצר, בערך בן 10 שורות, ובו מוצגים עמדות ונימוקים בסוגיה מעוררת מחלוקת כלשהי – משיבוט בני אדם ועד המסת הקרחונים. בתוך חצי שעה נדרש הנבחן לקרוא את הקטע, לגבש עמדה משלו ולכתוב חיבור טיעון משכנע שאורכו 50-25 שורות. בקביעת הציון ניתן משקל של 50% לפן התוכני (עקביות, קוהרנטיות, היגיון בריא) ומשקל של 50% לפן הלשוני. מחיבורים לדוגמה שפרסם המרכז הארצי התרשמתי שבשני ההיבטים הגישה שלו די מקילה, אבל שיהיה ברור: עדיין מדובר במטלה מורכבת, ובצדק היא מעוררת חרדה גם אצל כותבים מצוינים.
כשבאים לנתח את השפה של כותבי החיבורים חשוב לזכור שני אתגרים גדולים שהמטלה מציבה בפניהם: מצד אחד מצופה מהם לכתוב במשלב שאינו המשלב הטבעי שלהם, אלא משלב גבוה יחסית, כזה שיעמוד בקריטריונים… נקרא לזה "עיוניים"; מהצד השני נדרשת מהם התמודדות עם לחץ זמן אדיר – בערך 20 דקות מוקצות לכתיבה עצמה. לזה תוסיפו את העובדה שמטרת החיבור היא לשכנע, מה שמעודד את הנבחנים להשתמש בשפה שהיא דמגוגית בהיבט התוכני – ויומרנית ומתייפייפת בהיבט הלשוני, ומכאן קצרה הדרך להתרסקות: רבים מהם עושים שימושים לא מקובלים בביטויים, בצורות ובמבנים תחביריים שנדמים להם כמעידים על יכולות כתיבה גבוהות – ובהיעדר די זמן להגהה ולתיקונים בדרך כלל סופן של הטעויות האלה לבצבץ מבין השורות.
ובדיוק בגלל זה חיבורי הפסיכומטרי הם מעבדה מרתקת לבלשנים, לחוקרי עברית, וכן – גם לקטנונולוגים שאתם כל כך אוהבים. אפשר למצוא בהם את הקלאסיקות המוכרות – עלול/עשוי, כש/ש-, "אני יגיד" וגררות לשוניות מכל המינים והמספרים, והכי חשוב – אפשר לצקצק בין חמש ל-50 פעמים בשעה. אבל מה שאותי עניין הוא מבנים לשוניים שלא נתקלתי בהם לפני כן ושמספר ההיקרויות האדיר שלהם בחיבורים מפתה אותי לחשוב שהם נמצאים כעת בשלבי התפשטות. לענייננו כאן קיבצתי שבעה מבנים וצורות שעניינו אותי במיוחד, ולצורך התיעוד אדגיש רק שבכולם נתקלתי כבר בחיבורי הפסיכומטרי הראשונים, אי שם ב-2012.
יש על: זן חדש של משפטי חיוב מתהלך לו בטבע. אני גדלתי בעולם שבו כשעושה הפעולה מוזכר במשפט מטילים עליו חובה בעזרת "על" ("אם אתה רוצה לנצח, עליך להבקיע") וכשהוא אינו מוזכר מטילים חובה כללית בעזרת "יש" ("אם רוצים לנצח, יש להבקיע"). בחיבורים נתקלתי לראשונה בבן הכלאיים "אם אתה רוצה לנצח, יש עליך להבקיע" ובבן זוגו האוסר "אם אתה רוצה לנצח, אין עליך לספוג". בפעם הראשונה פטרתי זאת כגחמה של נבחן בודד, בשנייה ובשלישית הנחתי שלכיתה שלמה שמו משהו במים, אבל די מהר הבנתי שאין עליי להמעיט בחשיבות התופעה: מאות מקרים של ישעלים ואינעלים נערמו לנגד עיניי. מיהרתי למרצים, שאלתי תחבירנים: מכירים? תקין? עובר? קיים ברובד כלשהו מרובדי לשוננו? מקרא? חז"ל? שירת ספרד? נאדה.
לי יש השערה מרכזית אחת, והיא לא מבוססת, אז קבלו נא אותה כהרהור גרידא: אני חושד שהכותבים הצעירים זוכרים את ההטיה של מבנה החיוב הספציפי בלשון עבר, זה שבו "על" נתמכת על–ידי "היה" – "אם רצית לנצח, היה עליך להבקיע". בבואם להשתמש בנוסחה הזו בזמן הווה הם עושים היקש, ואת "היה" ממירים בצורת ההווה "יש": אם קודם היה עליך להבקיע, אך הגיוני שעכשיו יש עליך להבקיע.
כשפניתי לאקדמיה ללשון כדי להישען בתיקוניי על מקור סמכות מוסכם נעניתי שה"יש" מיותרת ושאכן צריך להשמיטה. במסעותיי העצמאיים בספרים מצאתי אילן אחד שהמחפשים אילנות יוכלו להיתלות בו: הבלשן יצחק אבינרי מציין שרש"י נהג לעתים להוסיף "יש" יתרה ולכתוב למשל "יש עליך לעזור". אבל חשוב לי לציין שאבינרי הזכיר זאת כשמנה "זרויות" בלשונו של רש"י והסביר שרבות מהן מקורן בצרפתית. אבינרי עצמו, מהבולטים שבמתקני הלשון העבריים, הציג את ה"יש" הזו כמיותרת. ובלי קשר, משהו בי אומר לי שהחבר'ה האלה בפסיכומטרי לא קוראים רש"י לאור עששית. גם אני לא, אגב.
הרי ש– ושהרי: חשבתי שלכותב עברית מנוסה ברור ש"שהרי" היא מילת קישור המציגה את הסיבה למה שנאמר לפניה, ואילו "הרי ש-" דומה במשמעותה ל"אז" ונוטה לפתוח סיפא במשפטי תנאי או ויתור. במסע ההתפלפלויות שלהם נוהגים כותבי חיבורים להחליף ביניהן: "לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי שהמיקרוגל מחמם מהר יותר!" ו"אם נתחשב בדעת כולם, שהרי לעולם לא נגיע להחלטה". אני משער שלפחות במשפט הראשון מבין השניים תורם לבלבול הדמיון בין "הרי ש-" ל"הרי", שפירושה "הלוא" ושדווקא כן טבעית למבנה המשפט הזה ("לא ברור לי למה השתמשת בתנור, הרי המיקרוגל מחמם מהר יותר!").
אם כי וכי אם: הביטוי "אם כי" העסיק חוקרי לשון עשרות שנים, והמחמירים שבצקצקנים התייחסו אליו בהסתייגות משום שהוא נולד בתקופה שלאחר התלמוד. הבלשן יצחק פרץ, שפעל באמצע המאה ה-20, אפילו ביקש תחילה לפסול את הצורה הזו משום שהיא אינה מופיעה במקורות ונוצרה לדבריו מתוך טעות. טוב שהיא נשארה איתנו. אני מחבב אותה, ומתברר שגם התלמידים במכונים. יש רק בעיה אחת: אחותה התאומה הלא–זהה "כי אם".
כל מתקני הלשון שבהם נתקלתי ורוב המילונים שבדקתי קובעים ש"אם כי" פירושה "אף ש-". בעברית של ימינו אני רואה בה במקרים רבים ממד ניגודי יותר מאשר ויתורי, הווי אומר צורה שפירושה "אבל", "אולם", "אך". כאן היא כבר נוסעת קרוב מדי לנתיב שבו נוסעת "כי אם", הסוחבת את המשמעות הניגודית "אלא", ולא פלא שמדי פעם יש התנגשויות. בחיבורי פסיכומטרי משפטים כמו "קטמנדו אינה בירת הודו, אם כי בירת נפאל" או "הוא כדורסלן זריז, כי אם מעט נמוך" הם חזון נפרץ.
אמנם, אולם והאומנם: בואו ניישר קו – "אמנם" פירושה "נכון ש-", "אכן"; "אולם" היא מילת ניגוד שמשמעותה "אבל", "אך"; ו"האומנם" היא מילת שאלה שבאה בעצם להגיד – "וואלה?". ומכאן, וואלה, איזה סלט. אצל חלק מכותבי החיבורים שלוש המילים האלה הן כמעט בגדר ג'וקר, וכל אחת מהן יכולה להחליף את השתיים האחרות בכל תפקיד ובכל מצב. חשוב לדעת שלפחות לשתיים הראשונות שמור כבוד מיוחד בחיבורי הפסיכומטרי, ולכן תדירות השימוש בהן גבוהה למדי: כדי להפגין מה שנקרא "חשיבה ביקורתית", אחרי שהנבחנים מציגים את עמדתם ומנמקים אותה נוהגים רבים מהם לכתוב פסקה שבה הם מביעים הבנה מסוימת לרעיון שעשויים להעלות תומכי העמדה ההפוכה – ואז מסבירים מדוע בכל זאת לדעתם עמדת הנגד אינה משכנעת דייה. המבנה "אמנם… אולם" הוא אם כן מבנה מתבקש כאן, אבל בבואם להשתמש בו עושים הנבחנים שלל המרות: "אולם יש בשיבוט בני אדם סכנות מסוימות, אמנם אני חושב שהן בטלות בשישים"; "אולם איכות החיים של האדם חשובה, אבל גם זו של הפינגווינים באנטרקטיקה"; "האומנם בורקס זה דבר משמין, אבל מלוואח משמין פי 16". החילופים אמנם–אולם–האומנם זולגים במקרים רבים גם אל מחוץ למבנה הזה, וכאן פרגמטיקה והיגיון בריא של הקורא כבר לא יעזרו, כי הכותב רוצה לומר דבר אחד – ומדבריו משתמע דבר אחר: משפטים שאמורים לחזק אמירה קודמת נפתחים לפתע ב"אולם", הצהרות שמציגות קביעה ולא שאלה מתחילות ב"האומנם", וסיפות שאמורות לסתור את שנאמר ברישא באות כשבראשן "אמנם". מה המקור לבלבול? אולם ייתכן שהוא צלילי, אמנם יש גם סיכוי שהוא גרפי. אני לא סגור על זה.
הילד הרצה, הילד אינו רצה: טוב, זאת כבר הצהרה משלבית מובהקת. כלומר, ניסיון ל-. את ה' הזיקה ואת מילת השלילה "אינו" תופשים כותבי חיבורים כאמצעי פשוט יחסית להרשים את בודקי המבחן, כי לפחות בעיניהם האמצעי הזה לא דורש הפעלת מחשבה מיוחדת או ניתוח תחבירי משוכלל. דא עקא: בעברית את ה' הזיקה נהוג להצמיד לפועל בצורת בינוני בלבד, וכך גם את הטיותיה של מילת השלילה "אין". משפטים כמו "הבתים החדשים היוקומו אינם יורידו את מחירי הדיור" מעטרים, בהערכה גסה, מבחן אחד מכל שלושה–ארבעה. חיבורי הפסיכומטרי הם הזירה הראשונה שבה נתקלתי בצורות האלה, אבל מאז הבחנתי בהן לא מעט גם באתרי תוכן גדולים ומוכרים. תופעה מתפשטת או משהו שנמצא כאן כבר די הרבה זמן? באתי רק להצביע, לא לקבוע.
במקורות, דרך אגב, יש דוגמאות לשימוש ב–ה' הידיעה שלא בצמוד לבינוני (בספר עזרא יש "ההרימו", "ההושיב"), ובעשורים הראשונים שאחרי תחיית העברית אפשר היה למצוא בעיתונים ביטויים כמו "השנה העברה". גם לשימוש ב"אינו" לשלילת עבר, עתיד ושֵם יש דוגמאות במקורות (אבינרי מזכיר למשל את "אין המלך יוכל" בירמיה לח), אבל כל אלה חריגים, וודאי שלא תואמים את דקדוק העברית המודרנית.
אותיות הית"ן: על "אני יגיד" שמעתי, אבל "אני הגיד"? "אני הגיע"? "אני הבוא"? בזה לא נתקלתי לפני ההיכרות שלי עם חיבורי הפסיכומטרי, אבל חברים שמלמדים בבתי ספר ממלכתיים סיפרו לי שהם דווקא כן. היפרקורקציה? או אולי התערערות העיצורים הגרוניים הול הובר הגיין?
משום ו-: רבות דיברו המצקצקים על תפקידיה של ה–ו' שמחליפה את ש' – כן נצמדת ל"הואיל", אולי–אולי נצמדת ל"היות", בטוח לא נצמדת לכל השאר. אני מודה שאני די מתירני בעניין הזה וחלק מהפסיקות לגבי ה–ו' הזו נשמעות לי כמעט אקראיות, אבל בעולם החיבורים כבר נתקלתי בצורות מתחכמות שגרמו גם לי לזוע בחוסר נחת: "מפני ו-", "כיוון ו-", "משום ו-". אפילו "על מנת ו-" ראיתי. אני חושד שהסכר נפרץ, אז הכינו את שקי החול – שיטפון של וי"וים מגיע בחורף הקרוב. כלומר, ייתכן ו-.
Posted in אנגלית, לקסיקוגרפיה, מורפולוגיה, סמנטיקה, עברית, רכישה, תחביר on 26 באוקטובר 2017| 12 Comments »
צחוקו האפל של הגורל שהגה את מקור ייסורי המצפון המכבידים ביותר על הבלשן ההורה: מצד אחד, אם הורים לא כל כך בולגים כי למי יש זמן לזה. מצד שני, כשהורים, נחשפים לפלאי השפה המהודרים ביותר המגולמים בתהליך הזה שנקרא רכישת שפה. כשהורים שעוברים מדינה עם בת 3 שעכשיו כבר בת 4 וחצי, ושומעים את מה ששמעתי היום, זה כבר פשע בל יתואר לא לפתוח את ממשק הוורדפרס המזעזע ולתקתק במחשכים.
שום דבר לא הכין אותי לזה. הסעתי את הבנות מהגן הביתה, וברמזור מוציאה ענבל (4 וחצי כאמור) את רצף ההגאים הבא, בדברה על אחותה קרן (תיכף 2. מטריה אצלה זה /bla/):
/aba, keren lakxa et ha-šu of./
ובהילוך איטי:
אבא, קרן לקחה את ה-shoe off.
מזל שהיינו ברמזור למה אחרת הייתי עושה תאונה. סערה מושלמת של תופעות קרוס-לשוניות, הלחמה של עברית ואנגלית בכל רמה שהיא, היבריש אמיתי.
נתחיל ברמה הלקסיקלית. ענבל לקחה את הפועל took ותרגמה אותו כפשוטו ללקחה, מה שלא עושה שכל בעברית שבה מורידים נעל, או בנודניקית שבה חולצים נעל.
הלאה לרמה הלקסיקלית-קומפוזיציונאלית. הרי גם באנגלית אנחנו לא take את הנעל. אנחנו take off את הנעל. ענבל שילבה את שני חלקי הפועל המורכב (phrasal verb) במשפט הסופי, אבל חלקו בתרגום מילוני לעברית וחלקו בשפת המקור.
ברמה המורפו-תחבירית, העניק לנו מנגנון השפה של הילדה את התיבה ha-shoe, שמורכב מקליטיק היידוע ה והמילה האנגלית shoe. מפלצת פרנקנשטיינית זוטא בינות לחלקי המפלצת הגדולה יותר של הפועל המורכב.
לסיכום, התחביר. הו, התחביר. שאלו מכובדיי, המשפט הזה הוא בסופו של דבר בעברית או באנגלית? אמר הלל הזקן – אנגלית כמובן! פועל מורכב שחלקו השני הוא מילת יחס זהו סממן מובהק של אנגלית ואם היתה אומרת לקחה את הנעל החוצה היית לבטח מאבחן כאן משפט אנגלי שעבר שמלול (רה-לקסיפיקציה; אין לי מושג אם באמת אומרים שמלול אבל אני על מסך מלא אז אין לי כוח לפתוח עוד לשונית לבדוק). בא שמאי הזקן לא פחות ודחפו באמת הבניין: עברית היא! מה למילת היחס את במשפט לועזי? "את השו", זהו צירוף עברי שעבר שמלול של המשלים השמני לאנגלית! לא זו אף זו, שבאנגלית לא מיידעים את הנעל הסתם כך, היא צריכה להיות her shoe! קם הלל וניער האבק מכתנתו ואמר וואלה יש לו פוינט לזה. ברמת המשפט הכללית הרי יש לנו מבנה שמתאים לשתי השפות (נושא לפני פועל לפני מושא). אם כן חברים וחברות, השתגית היבריש לתוך פרצוף שלכם.
לרגל המאורע, הנה ניתוח תחבירי לפי בית דקדוק התלויות סבא (dependencies). קשתות כחולות הן תחביר עברי, אדומות תחביר אנגלי, שחורות גם וגם.
Posted in סמנטיקה, עברית on 17 ביולי 2017| 3 Comments »
חברים ואויבים, חברות וידידות!
נכון תמיד שאלתם את עצמכם "בלוגר הצמרת הזה, יובל פינטר, על מה בעצם הוא כתב את תזת המאסטר שלו?" ובכן, שאלו את עצמכם לא עוד! הודות לבלוג של עמית סגל, תוכלו לשזוף את עיניכם בסוג הדבר שהוא הדבר עצמו! עוד סימן קריאה!
ראו את הציטוט הלז מרשומתו האחרונה (על אבי גבאי):
כמו בנט בבית היהודי הוא יושב ראש דיגיטלי של מפלגה אנלוגית, וכמוהו ממש הוא יכול להביא אותה הכי רחוק שאפשר וגם להתרסק, לא ברור מה לפני מה.
וצילומסך למתעקשים, הפעם מהסלולר לתפארת הגיוון:
רשומת אחרונה נושקת לשלישית
ובכן, נשאלת השאלה. להביא אותה רחוק ואז להתרסק, זה בסדר. קרה, קורה, יקרה, ואיקרוס. אבל האם אפשר לרסק מפלגה (בהנחה שריסוק = פירוק טוטאלי) ואז להביא אותה הכי רחוק שאפשר (בהנחה שהמכתם בהוראתו המקובלת, כלומר בקטע חיובי)? נניח גם לניסוח הקצת מוזר של ו"ו החיבור במקום "או". אני חושב שהקורא הסביר הבין למה סגל התכוון. והתשובה הפשוטה היא "לא". אבל יש כאן יותר מזה.
אז מה יובל כתב שיאפשר לו להתפאר שנים מאוחר יותר בתואר מגיסטר לבלשנות? יובל חקר את שימושה הטמפורלי (=קשור לזמן) של מילת הקישור before באנגלית. ספציפית, בדקתי את התנאים בהם מותר להשתמש בה מבלי שהדבר שאחריה באמת קרה ושהדבר יישמע הגיוני. נסו ותהנו:
(1) Yuval cried before he finished his thesis.
(2) Yuval died before he finished his thesis.
(3) # Yuval died before he set the world record in the 100-meter dash.
הראשון פשוט וקל. שני הדברים קרו (בפועל, אגב), והראשון קדם לשני. (2) מורבידי אבל בסדר. החלק הראשון קרה ומנע מהשני להתקיים. לכאורה, גם (3) בסדר מבחינת תנאי אמת פרופר, אם נאמץ אותם סטנדרטים שאפשרו לנו לקבל את (2). המוות של יובל גרם לכך שלא קבע שיא עולם במאה מטר, לכן המשפט אמור להיות תקין. אבל הוא לא (לדוברים ילידיים. בעברית כבר השני מתחיל לרומם גבות). מדוע ולמה? כל זאת ועוד, בכ-80 עמודים שאין לכם שום סיבה לקרוא. בגדול אני חושב שיש לכם אינטואיציה. לקבוע שיא במאה מטר זה לא דבר שהייתי עושה גם אלמלא מתתי כשמתתי. אבל נכנסים לניואנסים וזה נהיה מעניין (עבור הגדרות מסוימות של "מעניין").
אז מה סגל עשה פה בשונה מהפורמט האנגלי הלז? הוא פירק את התחביר לגורמים באופן ש, לפחות לשיפוטי, יצר את הפרשנות האנגלית (ממשפט (2)) באופן ששומר על דקדוקיות בעברית. להביא את המפלגה רחוק ואז לרסק אותה – מקביל למשפט (1). לרסק אותה לפני שהביא אותה הכי רחוק – בדיוק משפט (2). ואני חושב שלזה גם סגל מתכוון בהקשר – מהות ההימור שבבחירתו של גבאי ליו"ר המפלגה זה שאת הפוטנציאל (שקיים אצלו) להביא את המפלגה רחוק הוא עשוי לא לממש כי הפוטנציאל (שקיים אצלו) לרסק אותה עלול לגבור, ואז ההזדמנות ללהביא רחוק תתנדף.
(אגב, אם כבר פולחן אישיות עצמי חסר בושה. מה אני עושה בדוקטורט? בין היתר את זה.)
יפה אמר המפכ"ל בדימוס דודי כהן לחדשות ערוץ 2 ב-1 ביוני (ויה נילי גור אריה דתייגה אותי בפוסט של רפי מוזס דפרסם צילומסך דצילם הצלם בתרי מקשי אייפון):
כל המינויים שמיניתי היו תחת פיקוח ובקרה[.] אין מינוי שלא בוצע בהליך שאינו סדור ותקין.
לא מאמינים? תמונה:
שנפרוק? נפרוק. הליך סדור ותקין – מה שכהן רוצה שנחשוב. הליך שאינו סדור ותקין – רע ומר. מינוי שלא בוצע בהליך שאינו סדור ותקין – מינוי תקין. אין מינוי שלא בוצע בהליך סדור ותקין – אין מינוי תקין – כל המינויים היו לא תקינים. אה הא! למעשה היתה פה הודאה בהרבה יותר ממה שהואשם בו המפכל"ש – לא רק שחלק מהמינויים היו לא כשרים, כולם היו כאלה! השליכוהו אל הבור!
נו, מזל שלפחות זו לא תגובה שנמסרה על ידי מישהו שמטרתו של חלק לא מבוטל מהכח תחת פיקודו היתה להיזהר בניסוחים של מסמכים שמתארים עבירות פליליות.
רוצים עוד שלילות שגויות? פה יש רשימה.
Posted in סמנטיקה, עברית, תחביר on 9 בפברואר 2017| 5 Comments »
כותרת האייטם הלוהט בברנז'ה ניוז באר שבע והנגב גורסת:
למ"ס: נמשכת ההגירה השלילית מב"ש
והנה תצלום מסך למפקפקין:
יופי של אתר מותאם לנייד יש להם, אגב
ההקשר הברור מהכתבה הוא שקיימת מגמה מתמשכת שלפיה כמות האנשים העוזבים את באר שבע גדולה מכמות העוברים אליה. המממ… נראה כמו עוד אחד לתיקי שלילת היתר, הלא כן? ובכן, המממ.
מהי הגירה? מעבר אדם ממגורים במקום א' למקום ב'. אז נאמר שהוא מהגר מא' לב'. לכאורה נאמר עכשיו, אם יש הגירה גדולה מעיר אז הרבה אנשים עוזבים אותה, ואם יש הגירה מועטה אז מעט עוזבים אותה, ונמשיך באותו כיוון ונגיע להגירה שלילית שבה מספר שלילי של אנשים עוזבים אותה, ומאחר שאצלנו במוח אין גלישה נומרית, נבצע רציונליזציה ונשפץ את הפרשנות כך שנבין כי מספר האנשים שעוזבים קטן ממספר האנשים שנכנסים. כלומר ההיפך מכוונת המשורר מפרש-הלמ"ס.
אבל רגע. אם היינו קוראים בכותרת "נמשכת ההגירה החיובית מב"ש" היינו זורמים? או "נמשכת ההגירה השלילית לב"ש"? אני חושב שבשני המקרים התשובה, ובכן, שלילית. אמנם יש כאן בעיה, אבל היא אחרת. הגירה שלילית היא מושג דמוגרפי מקובל ומוכר מספיק בשביל להופיע בכותרת של דיווח שאינו במוסף כלכלי. העניין הוא שהוא מאפיין של מקום (אולי על פני תקופה) ואין לו כיווניות (ולראיה המהלך המחשבתי הדי מאולץ שתיארתי לעיל). אמרת הגירה שלילית? אמרת "סך הנכנסים קטן מסך היוצאים". הגירה שלילית אינה מבאר שבע או לבאר שבע, אלא פשוט בבאר שבע. הסוגיה כאן תחבירית ולא סמנטית.
[תודה לרפאל כהן על שצייץפיסבק את הכתבה, וחצי תודה ליעל נצר ששמה לב לבעייתיות במקביל אלי]
Posted in לקסיקוגרפיה, מוזיקה, מכתבים להעורך, סלנג, סמנטיקה, עברית on 4 בספטמבר 2016| 2 Comments »
שואלת הקוראת לימור: מה זה בעצם "אח על מלא" ו-"על מלא"? איך הביטוי נוצר ואיך הוא התפשט?
שאלות טובות. תשובות חותכות לא יהיו לי, אבל ננסה להבין לפחות את היקף התופעה, בתקווה שקוראינו יוכלו לעזור. למי שלא מכירים, "אח על מלא" הוא אח על אמת, בחור זהב, כפי שאפשר לראות בראש ובראשונה בשיר של אודימן מ-2014:
קצת קשה לתאר מה זה בדיוק "אח על מלא". שאלות כמו זו של לימור נפוצות למדי וברשת ניתן למצוא הודעות מ-2012 בהן אנשים שואלים מה בעצם משמעות הביטוי ותשובות שמתקשות להסביר אבל מבהירות שמדובר במשהו טוב.
די ברור שבמקור הביטוי התייחס לאחים וחברים, אבל מאז הוא התרחב. כשירות לציבור, הרי רשימה חלקית של דברים שהם אח על מלא כפי שמצאתי במרשתת: רוני דניאל, נפתלי בנט, ממציא ה-LSD, ולראות סרטוני יוטיוב עם חבר בקיוסק. הפרסומת הזו לחטיף נקראת למשל "אח על מלא", ולא "אחשלו" או נסיון אחר של הקופירייטרים להתחבר לשפת-הנוער.
כמו שיש "אח על מלא", יש אחות על מלא (ביולוגית וגם בסטארט-אפ), אמא על מלא וסבא על מלא. יש גם שני הורים על מלא, גם כאן בטור שכנראה מנסה לקרוץ לשפת הנוער ויוצא קצת יותר מדי מילולי, שלא לומר טרחני.
עושה רושם שהביטוי מוגבל ליחסים של קרבה מסורתית. אפשר למצוא הופעות שונות של "דוד על מלא", "אחיין על מלא" ו-"נסיך על מלא". לא מצאתי "אבא על מלא", אולי במקרה ואולי כי האב מסורתית פחות חם מהאח או האמא? באופן פחות מפתיע לא מצאתי "שוער על מלא" (בנסיון לדבר על שחקן כדורגל) וגם לא "שר על מלא" או "ראש ממשלה על מלא".
אז עד כמה הביטוי "על מלא" קיים לבדו? קצת יותר קשה לתת תשובה על סמך חיפושי רשת. מישהו אוהב את רני רהב על מלא, אבל בגדול לא נראה לי ש-"על מלא" תפס. להתרשמותי גם הביטוי השלם כבר לא נפוץ כמו לפני כמה שנים: לא מצאתי טוקבקים בסגנון "אלאור אזריה הוא אח על מלא" (מה שכן, בתגובות כאן אפשר לראות שהצל הוא אח על מלא).
מאיפה כל זה בא? קשה לדעת. הביטוי "על ריק" קיים בסלנג כבר תקופה ארוכה, אבל אם זה היה המקור, היינו מצפים להרבה הופעות של "אח על ריק" שרק אחריהן ההנגדה ל-"אח על מלא" הייתה צצה. לפחות ברשת יש מעט הופעות של "אח על ריק", ובכל אופן הרבה פחות ממה שהיינו מצפים אם שני הביטויים היו אמורים להיות מקבילים. אפשרות אחרת היא שהמקור הוא בביטוי "על אמת" שעבר שינוי קל. הבעיה כאן היא שהביטויים שונים בהגייה: ב-"על מלא" הטעם מלרעי (על הלמ"ד) וב-"על אמת" הטעם מלעילי (על האל"ף), מה שמקשה לקשר ביניהם.
ניתן אם כך את זכות הדיבור למגיבינו (מגיבים על מלא!) כדי לשמוע השערות נוספות.
Posted in זויגמה, סמנטיקה, עברית, תחביר on 25 באוקטובר 2015|
הו הזויגמה, מה התגעגענו אלייך.
תודה לאיתמר שפי, האיש שהתחיל את קבוצת הפייסבוק חולצה מטיילת בוואדי, קבוצת הקאלט שאפילו אוזכרה ברשימת 10 הקבוצות המומלצות של איזה כתב מכלכליסט או גלובס או משהו. איתמר זיהה עבורנו את הפתית החביב הבא, מהאתר גבה-המצח האהוב עליו ביותר:
הנה כי כן, למי שלא האמין למראה עיניו,
אבריל לאבין חושפת חבר חדש ופטמה.
מה נאמר ומה נגיד? שזו זויגמה (כתבנו עליהן כאן), כלומר מקרה בו מתחברים שני משלימים שהשילוב שלהם עם הרכיב המשותף הוא שונה. כאן יש זויגמה רכה יחסית, שכן שתי ההוראות של ״חושפת״ דומות הגם אם השניה פיזית והראשונה חצי-מטאפורית. גם תחבירית אין פה משחק – שני המחוברים הם צירופים שמניים.
ובכל זאת, בימים קשים אלה, הבה נעלוץ גם מההנאות הפשוטות בחיים. איתמר, אל תפסיק לקרוא פנאי פלוס למען יעלו חיוך על פנינו והמוראל הלאומי.
Posted in אטימולוגיה, ביטויים גנריים, סנובון/snowclone, עריכה לשונית בחינם, קטנונולוגיה on 12 בספטמבר 2015| 2 Comments »
היום, לא תאמינו, נכנסתי בעצמי לאתר ״הארץ״. הטריגר היה תגובתה של מלי לוי לביקורת אכזרית מצד רוגל אלפר על הסדרה ״חשודה״. באותו מאמר מסב לי אלפר אושר ענק: שילוב של קטנונולוגיה (טרוניות חסרות שחר על שפה עכשווית), התנשאות מחליאה, ושגיאה תוך טיעון לשוני שיפוטי.
זה האחרון נקרא חוק וישנה, הנה ההגדרה אצל המוזר מהאינטרנט. אז הנה להנאתכם, האקזמפלר של אלפר:
ברור שאם בעלילה היו הרבה ערבים, עניים וחרדים פלוס פיגוע בכותל, אז אדרבא, ירושלים היא לוקיישן מתאים אם לא ה (כפי שאומרים היום העילגים).
הנה צילמתימסך לכם, באמת שאתם לא צריכים להיכנס לקישור
אוי אוי אוי. כך לא אומרים ״העילגים״. התבנית שאליה חתר אלפר, המנותק מעמו בו הוא יושב, הוא ״איקס הוא אחד הוואיים, אם לא ה-״. אין תוספת ה״א הידיעה על סתם שם עצם, אלא על שם עצם שכבר נמצא במקום גבוה בדירוג. אלפר לא מבין את הסכמה, לא את הרציונל, ולא את האופרציה, והוא עוד מעז לקרוא לאחרים עילגים.
צק צק.
שנה טובה, ושלא יתקנו אתכם!
Posted in סמנטיקה, עירוב ביטויים, שלילת יתר on 20 באוגוסט 2015| 2 Comments »
בחודשים האחרונים הצטברו אצלנו כמה וכמה פניות נרגשות מקוראינו ובהן זוטות לשוניות מהסוג שאנחנו אוהבים, אבל שכבר לא ממש מצדיקות פוסט משל עצמן. הנה, אם כן, פוסט לקט לסיום הקיץ (והאביב, וקצת מן החורף, אבל כמו יין טוב – שגיאות של ״הארץ״ רק משתבחות אצלנו בתיבות הדואר הנכנס).
Posted in סמנטיקה, פוסט אורח on 6 באוגוסט 2015| 14 Comments »
להלן פוסט אורח פרי עטו של עזר ראסין.
הנשיא השתמש בצירוף סמיכות דו-משמעי והובן בטעות כמי שמאשים את העם היהודי כולו בטרור
Posted in עירוב ביטויים on 1 ביוני 2015| 8 Comments »
זהו חברים, אני מכריז רשמית על הקמת קטגוריית "עירוב ביטויים" כאן בדגש קל.
מה שבר אותי, אתם בוודאי שואלים. היה זה הלינק משובב הנפש מדן, שהפנה אותי לפנינת הטמקא הזו. אומרים שם אנשי הנמלים:
שותים לנו את הדם בכפית
לאלה שלא מאמינים, ולאלה שלא נכנסים לקישורים לטמקא (ברוכים יהיו), הנה צילומסך:
המדינה מורחת לנו את הדם כבר שנתיים
והנה קישור לגיגול שמראה שבשנה החולפת הביטוי "את הדם בכפית" כנראה לא נאמר.
הנה כי כן, אותה כפית שמצא הבלשן בעיר דגסטאנית אפורה משמשת את המדינה בשבתה כנושא סתמי לשתיית דמם של עובדי נמלים. השאלה הראשונה העולה לראש היא, כמובן, איך בדיוק שותים בכפית? קיימים נוזלים אותם צורכים בכפית, למשל מרק, אבל אצלי בבית לפחות היו אוכלים מרק. גוגל אנגראמז מסכים.
לא בתמונה: לוינסקי
גם כשמנרמלים בתפוצת הפועל הוא מסכים.
לא בתמונה: יאהו אנגראמז
(מה קרה סביב 1980? אני מנחש שמיעוט מקורות ארעי. אפשר להחליק את הגרפים עוד, אבל מה פתאום עכשיו שוב צילומי מסך וכל זה)
אז למרות שיש קהילות שבהן "מוזגים סלט" כשם שמוזגים מרק, בכיוון ההפוך (מוצקיזציה של המרק להבדיל ממרקיזציה של מוצקים) הסחף הרבה פחות מורגש. והנקודה איתה התחלנו את בדיקת-האגב הזו נותרת על כנה: לא שותים בכפית.
שאלה שניה: האם זהו סתם עירוב ביטויים שנובע מחוסר תשומת-לב? היה לנו כאן שבר שיא חדש, והיה לנו מלחמת סוף עולם. אני חייב להודות שבהתחלה חשבתי שזה עוד אחד מהמקרים האלה, תוצר של הביטויים הנפוצים "שותים לנו את הדם" ו-"לרוקן את הים בכפית" [סליחה, טעות בלינק המשתמש בסכו"ם כאנלוגיה למלחמה בטרור, כל המרק הזה בלבל אותי. הנה הנכון]. אבל אז קראתי שוב את הפסקה המלאה, ונראה שההקשר משנה כאן. לפני המשפט האבסורדי-לכאורה מתלוננים העובדים שהמדינה מורחת אותם, כלומר מתנהלת באיטיות. הכפית היא כלי שהיעזרות בו מאטה פעילות קצרה – כמו ריקון הים – שלא לצורך (יש עוד שימוש אידיומטי לכפית, והוא הפחתת מידת העצמאות של אדם – "להאכיל בכפית"). אז לא מספיק שהמדינה שותה את דמם של העובדים – היא גם עושה את זה לאט מדי! כמאמר הבדיחה העבשה, "לא רק שהאוכל פה מגעיל, גם המנות נורא קטנות". כיוון שהשילוב עושה את עבודתו, אפשר (אבל לא מומלץ במיוחד) לדמיין מצב שבו קודם המדינה מקיזה את דם העובדים למעין קונטיינר, ואז צורכת אותו בכפית במשך זמן ארוך מדי. למעשה, בגלל שיקולי קרישה, אולי הנקודה היא שהמדינה מקיזה את הדם רק בקצב כזה שמאפשר לה לשתות אותו בכפית, הרי מה הטעם להקיז את כל הדם על ההתחלה אם צריכים אותם על הרגליים. טוב, נראה לי שדנתי מספיק בעניינים שגורמים לי לפעמים להתעלף, נשאיר את שאר האופציות לרומן הערפדים המצליח שיוציא ועד עובדי הנמלים במהרה בימינו אמן, לפני שהטרנד יחלוף (הצעה לשם: "ניבי הסוור").
לסיכום, חידוש לא רע. 8 בסולם (העדיפויות של) יובל.
Posted in ביטויים גנריים, סמנטיקה, עברית, עירוב ביטויים, תחביר on 31 בינואר 2015| 6 Comments »
ימי הבחירות מתרגשים עלינו, ולכן אכתוב היום על תופעה לשונית מתוך כתבה בנושא תקשורת ספורט מלפני כמעט חודש. מיודענו שלמה מן שיתף את קוראיו בהעין השביעית בנפלאות סיקור הליגות הנמוכות בכדורגל, והשחיל את המשפט הבא:
משטחי מהמורות ועשבים שוטים שעליהם מתקיימים משחקי הליגות הנמוכות של הפריפריה בעיירות ובכפרים, עם קהל מקומי וקנאי, ובפעמים רבות באווירה של מלחמת סוף עולם.
הממ. זוכרים עירוב ביטויים? למה שתזכרו, כבר שנים אני לא כותב פה על שום דבר זולת שלילה מיותרת (יש עוד בקנה אם תהיתם). היה לנו פה את מצוצים מאצבע מזוהמת, שזה יותר העשרת ביטוי מעירוב, ואת לשבור שיאים חדשים, שזה עירוב שיוצר בעיה סמנטית. גם המקרה שלפנינו טיפה שונה מהקלאסיקה, אם כי בפן אחר: תחבירי. הביטויים שהתערבו הם "מלחמת עולם" ו-"סוף עולם", שתי סמיכויות שבהן הסומך זהה ("עולם"). כתוצאה מכך באחד הביטויים נשבר הרצף. עירוב הביטויים הקלאסי משרשר את הצורות כך שכל ביטוי נשמר בשלמותו, ככתוב בשיר הילדים בעל הניחוח הגזעני (שם, שם; לחן עממי מדי):
ילד* קטן הלך לגן / איזה גן? גן חיות / אילו חיות? חיות טורפות / אילו טורפות? טורפות בן אדם / איזה בן אדם? בן אדם שמן / איזה שמן? שמן דובון / איזה דובון? בלע סבון / איזה סבון? סבון לרחצה / איזו רחצה? רחצה בים / איזה ים? ים המלח / איזה מלח? מלח לבישול / איזה בישול? בישול עוף / איזה עוף? עוף סוף / איזה סוף? סוף העולם / איזה עולם? עולם תחתון / איזה תחתון? תחתון שלך!
יש שם כמה חריגות, אבל הרעיון הכללי די ברור.
לפני שנשחרר אתכם, מילה על סמנטיקה: כפי שראינו, בדוגמא של "שיאים חדשים נשברו" יש בעיה עם הפירוש המילולי, ומאידך גיסא ב-"מצוצים מאצבע מזוהמת" התוספת דווקא מספקת את אפקט ההעצמה המבוקש. המקרה הנוכחי קרוב יותר לצד האצבע של הסקאלה, אבל היה כאן מעקף מעניין: "מלחמת עולם" יושבת לנו עמוק בתרבות ואנחנו יודעים פחות או יותר למה משווים משחק כדורגל בליגה נמוכה כשמדברים עליה. "מלחמת סוף עולם" יכולה להתפרש, נניח כמלחמה שגורמת לסוף העולם או שמתרחש בתקופה אפוקליפטית, סטייל גוג ומגוג. אין לנו מושג איך מלחמה כזו תיראה (זו שאחריה תתנהל במקלות ובאבנים. לפי אותו הגיון גם הראשונה היתה אמורה להיות ככה והיא לא היתה, אבל לא משנה) אבל כנראה שהיא תהיה גרועה יותר מסתם מלחמת עולם. אז יש העצמה, אבל לא בסקאלה הרגילה: "סוף עולם" איננו עולם (ואצבע מזוהמת היא כן אצבע), אבל "מלחמת סוף עולם" בהחלט תיחשב למלחמת עולם.
יאללה שובו לעיסוקיכם. אחלה יום בחוץ.
* לא באמת "ילד".
Posted in מהנעשה בעירנו, סמנטיקה, עברית, עריכה לשונית בחינם, פרגמטיקה on 9 בינואר 2015| 6 Comments »
באזור הדמדומים שבין תל-אביב לגבעתיים נתקלתי בפוסטר הבא:
שומר נפשו יו!
נתקלתי ונאלמתי דום, משום שלא הבנתי מה הקשר בין השאלה לתשובות. למעשה, לא הבנתי האם ועד כמה דיסקונט גנבים. אסביר.
הכרזה מכריזה: "סקר לציבור הרחב יקבע האם דיסקונט גנבים?" ומבקשת "סמן X לתשובה הנכונה". עקרונית סימן השאלה מיותר, שהרי מדובר בציטוט עקיף, אבל לא נורא. מה שחשוב הוא שעל פניו, יש לנו עסק עם שאלת כן/לא: או שדיסקונט גנבים, או שדיסקונט לא גנבים (יש טיעונים לכאן ולכאן, ומכיוון שאנחנו בלוג הבלשנות דגש קל ולא בלוג הבנקאות כסף קל לא ניכנס אליהם).
אלא שהתשובות האפשריות הן:
(1) הרבה מאוד גנבים
(2) המון גנבים
(3) רק גנבים
(4) כל התשובות נכונות
בואו נראה מה בעצם אומרות התשובות האלה. (3)-(1) הן קביעות לגבי כמות הגנבים מתוך עובדי בנק דיסקונט וכולן מעלות את השאלה הבאה — מה אחוז הגנבים מתוך כלל עובדי בנק דיסקונט כך שהתשובה תהיה נכונה? למשל, ניתן להניח שאם 20% מעובדי הבנק הם גנבים, זה אחוז שערורייתי. במקרה כזה גם (1) וגם (2) נכונות. למעשה, לא ברור מתי יש הבדל בין (1) ל-(2): מה בעצם ההבדל בין הרבה מאוד ל-המון? רק עניין של משלב?
את (3) קל יותר לכמת: 100% מהעובדים צריכים להיות גנבים כדי ש-(3) תהיה נכונה. ברגע שעובד אחד אינו גנב, אי אפשר לומר שבדיסקונט עובדים רק גנבים.
תשובה (4) אפשרית ומהווה דוגמה למה שנקרא אימפליקטורה סקלארית: אני יכול לומר שבדיסקונט יש הרבה מאוד או המון גנבים, בהתאם לתשובות (2)-(1) — ואז תחשבו שיש אולי 20% או 60% — אבל להמשיך ולומר "בעצם, כולם שם גנבים" בהתאם לתשובה (3). לא ממש סתרתי את עצמי: כשאמרתי שיש "הרבה" גנבים (20%) השתמע שאין מספיק בשביל "רק" (100%), אבל המשכתי על הסקאלה עד שהגעתי ל-100% של "רק".
עד כאן הכל טוב ויפה, הבנו מה ההבדלים בין התשובות השונות ואפשר לעצור כאן. אבל לי עלתה מחשבה אחרת: שאנחנו בכלל לא מדברים על כמות כאן, אלא על אופן או מידה. במילים אחרות, השאלה היא לא "כמה מעובדי בנק דיסקונט הם גנבים", אלא "אנחנו יודעים שהבנק הוא ישות גנבה, עכשיו בואו ניתן לגנבוּת שלהם ציון". הפירוש הזה מתאים יותר לשאלה המקורית בכרזה, ופרגמטית נראה לי שזו היתה הכוונה. הבעיה היא שזו תחושת בטן שקשה למצוא לה סימוכין. דמיינו שהשאלה היתה "האם דיסקונט הגונים?" והתשובות האפשריות היו:
(5) מאוד הגונים
(6) נורא הגונים
(7) הכי הגונים
(8) כל התשובות נכונות
תשובות כאלה אפשריות מפני ש-הגון הוא שם תואר (או שם עצם, תלוי) שאפשר להגביר באמצעות תארי פועל כמו מאוד, נורא, ממש, קצת וכן הלאה. אם ננתח כך את "גנבים" ניאלץ לומר שני דברים. ראשית, ש-גנב הוא שם תואר במקרה הזה, ושנית, ש-הרבה מאוד, המון ו-רק יכולים לשמש כתארי פועל. מתחשק לומר שהראשון לא נכון והשני לא יהיה, אבל בואו נראה.
לא יהיה בעייתי מדי לפרש את גנב בתור תכונת אופי, להבדיל ממקצוע. השאלה היא אם יש סקאלה של גנבוּת. שוב, תחושת הבטן שלי היא שכן אבל לא מצאתי דוגמאות טובות ברשת. לגבי הנקודה השנייה, גם הרבה מאוד וגם המון אפשריים כלוואי לשמות תואר בעברית עכשווית. ההדגשות שלי:
"עצוב וזהו. הרבה מאוד עצוב, בלי עצות, בלי השגות, בלי "אבל מה עם…?". ככה. זה מה יש." [מקור]
"ראיתי אתמול את ההקרנה (לנשים, אצלנו הגבילו כניסה מגיל 18). מטלטל, עוצמתי, מרגש (והמון המון עצוב), ובעיקר יוצק אמונה בכמויות." [מקור]
חיפשתי בינתיים רק עם התואר עצוב ויהיה מעניין לראות אם התופעה מתפשטת לתארים אחרים (עוד על שילובים מפתיעים בין שמות ולוואים כאן וכאן). השורה התחתונה היא שאפשר לדעתי לומר על אדם מסוים שהוא לא סתם גנב, הוא המון גנב או הרבה מאוד גנב או קצת גנב. אני חושד שזה הרעיון שניסוי להעביר בכרזה, אבל בגלל שעדיין מדובר בשימוש לא נפוץ בשפה, קשה לי להגן על הניתוח הזה כרגע.
אז מה המסקנה מכל הדיון הזה לגבי סקאלות ותארים? הכרזה מכמתת גנבים או מאייכת גנבוּת? כל התשובות נכונות.
(חוצמזה יש גם פיד לתגובות)
| יובל פינטר על זהירות מהמעתק הסמנטי | |
| איתמר על זהירות מהמעתק הסמנטי | |
| רוני הפנר על עברי=ה דבר.י עברית! | |
| איתמרק על עברי=ה דבר.י עברית! | |
| RanE על עברי=ה דבר.י עברית! |
דגש קל 