[פוסט אורח מאת אמיר אהרוני, כותב הבלוג "חיפושים כמשל"]
ביום שלישי הייתי בכנס "החינוך ביד הלשון: בין המחקר הלשוני לעשייה החינוכית" באוניברסיטת חיפה. חינוך לשוני זה הדבר שהכי מעניין אותי בבלשנות ובחיים בכלל, כך שכותרת הכנס כבר הייתה מספיקה כדי לגרום לי לרצות להגיע. עבור הרבה אנשים אחרים הסיבה להגיע היא הרצאת מליאה של גיא דויטשר, בלשן ישראלי שעובד בעיקר באוניברסיטת מנצ׳סטר, ושהתפרסם בזכות ספרו "גלגולי לשון". אבל מכיוון שאני עוף מוזר ואיכשהו טרם התגלגלתי לקרוא את הספר הזה, לא גיא דויטשר היה המגנט ששכנע אותי סופית לנסוע שעתיים לחיפה, כי אם רחל רוזנר.
מיהי רחל רוזנר? לפני מספר חודשים התחלתי לכתוב איזה מאמר שעוסק בניקוד (פרטים בקרוב) ורציתי להוסיף אליו פרק על הוראת הניקוד בבתי ספר. התקשרתי למשרד החינוך ושם הפנו אותי לרחל רוזנר, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ההיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ. אז ניצלתי את ההזדמנות לבוא להכיר מישהי שאכפת לה מחינוך לשוני עד כדי כך שהיא כתבה על זה דוקטורט. ההרצאה שלה בכנס עסקה גם היא בהיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ ועל ההשפעות של האפנות בבלשנות האקדמית על תכנית הלימודים הממלכתית. מאמר שמבוסס על אותה ההרצאה אמור להתפרסם בקרוב ואני מצפה לו בקוצר רוח.
אבל אל תחשבו, חלילה, שאני מזלזל בגיא דויטשר. לא הכרתי אותו עד עכשיו, אבל ההרצאה שלו הייתה אחת הטובות ששמעתי אי־פעם. היא לא חידשה לי הרבה; עבורי, הערך שלה מצוי בעיקר בזה שדויטשר הראה שאפשר להיות בלשן צעיר וכוכב ומרצה מבוקש בלי לשבור מוסכמות ולעצבן את הקהל באמירות מתריסות ובלי להיות מתנגד קיצוני לדקדוק פוסקני; לא להכעיס, אלא לפייס. הרצאתו עסקה בתסכול שחווים הילדים בשיעורי לשון כאשר מורים מתייגים משפטים שהם אומרים כ"שגיאות", אף־על־פי שלאותם הילדים המשפטים האלה נשמעים הגיוניים: "למה 'למרות ש־' אסור ו'מפני ש־' מותר? למה 'הואיל ו־' מותר ו'במידה ו־' אסור?".
לטעמי "הואיל ו־" לא הרבה יותר טוב מ"במידה ו־", כי שניהם משמשים לזיון שכל משפטי. מתקני לשון אומרים ש"הואיל ו־" תקין – אבל למה הם אומרים את זה? כי הם מצאו אותו במקורות העתיקים והמכובדים ואת "במידה ו־" הם לא מצאו שם. בשלב הזה בלשנים רבים היו פוסקים שאותם מתקני הלשון פשוט צריכים לסתום, כי כל מה שהם אומרים זה קשקוש מוחלט שאין לו שום קשר לבלשנות. דויטשר מסכים עם זה שתיקון "שגיאות" לשון והוראת לשון תקנית אינם קשורים לבלשנות מדעית, אבל טוען שזה לא הופך אותם לדברים אסורים באופן מוחלט. אלה דברים הגיוניים וצפויים, וכשהם נעשים בחכמה, הם אפילו רצויים מבחינה חברתית.
איך עושים אותם בחכמה? משלימים עם העובדה שלשון תקנית אינה הגיונית יותר מלשון "מדוברת": ב"שגיאות" בשפה המדוברת יש לרוב היגיון, והן נחשבות לשגיאות רק בשל הזיהוי בין דיבור כזה לבין שכבות נמוכות בחברה, ולהפך – הלשון התקנית הספרותית הגבוהה כוללת כל מיני סתירות והפתעות, שממשיכות להתקיים ולהיחשב "נכונות" רק בשל היוקרה שיש לספרים שבה הם כתובים. אם משלימים עם זה ומסבירים את האמת הפשוטה הזאת לתלמידים, זה חוסך להם את התסכול ועוזר להם להפיק מלימודי לשון תועלת. דויטשר גם סיפר שלפני מספר שנים בלשן אחד עשה תגלית מרעישה: שהלשון העברית שמדברים היום בישראל אינה אותה לשון שדיברו בה דויד המלך ורבי עקיבא, ולכן לא צריך ללמד את הלשון של דויד המלך בבתי הספר. דויטשר טען שהצגת הדברים בצורה כזאת מעידה על חוסר ההבנה המוחלט של אותו הבלשן במהות הבעיה: אם מודים שלשונו של דויד המלך אינה בדיוק הלשון שבה מדברים התלמידים, או אז דווקא כן אפשר ללמד אותה בתור לשון התרבות, משום שיש ביקוש לדבר הזה שנקרא "לשון תרבות". המורים פשוט צריכים להפסיק לשקר לעצמם ולתלמידים, ויהיה להם סיכוי להשיג את מה שהם רוצים – שהילדים יֵדעו את הלשון הספרותית הגבוהה והעתיקה. הוא לא הזכיר את שמו של אותו בלשן; נחשו לבד.
הרצאה מעניינת, אם כי לא לגמרי קשורה לחינוך לשוני, העבירה יהודית הנשקה. היא עסקה בייצוג של לשון הפריפריה הישראלית בספרות עם דוגמאות מהספר – ניחשתם נכון – "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. את הספר הזה כן קראתי, כי היה ברור שהמון בלשנים ירצו לכתוב עליו עבודות. המסר העיקרי של ההרצאה היה שהלשון של גיבורי הספר היא לא סתם עברית "נמוכה", אלא שמיוצגים בה בחכמה יסודות של ערבית יהודית מרוקאית, למשל "עזבתי" = "השארתי", "לקום" = "להתעורר", ועוד. אומנם הייצוג הזה לא בהכרח מהימן וייתכן שהוא חוטא למציאות, אבל – וזאת כבר תוספת שלי – אם מפעילים את הדמיון, כך אולי הייתה נשמעת השפה אילו בן־יהודה לא היה פרלמן, אלא אברג׳יל, כפי שמפנטז גלעד צוקרמן (ישראלית שפה יפה, עמ׳ 49).
הרצאה נהדרת נוספת הייתה זו של מיכל אפרת, שטענה שהילדים הם בלשנים קטנים. יש בזה כנראה ההשפעה מחומסקי, שטוען שדקדוק זו יכולת מולדת; לטענה הזאת יש מתנגדים רבים, אבל קשה להטיל ספק בטענתה של אפרת כי ילד שמתחיל כיתה א׳ כבר יודע המון על הדקדוק של השפה שלו, גם אם אינו יודע להגדיר מה זה פועל ומה זה נשוא. אפרת בדקה את תכניות הלימודים בלשון ומצאה שהן מתעלמות משפה מדוברות – "לפי התכניות, בשפה המדוברת אין דקדוק וסדר, אלא רק בשפה הכתובה", ושהיעדים של הוראת לשון נשארים באופן מתמיה ביותר זהים מכיתה לכיתה ואינם מתקדמים. אהבתי את ההרצאה, כי כשאנשים שואלים אותי דברים על לשון, אני תמיד משתדל לענות להם עם כמה שפחות מונחים מדעיים ולהראות לאנשים כמה לשון הם כבר יודעים.
הרצאה חמודה העבירה רביעה בסיס: היא דיברה על ההשפעה של העברית על הערבית המדוברת בישראל. אני אוסף לאט־לאט ביטויים כאלה כאן בדף "מעריב ערבים", אבל היא הביאה דוגמאות שאהבתי הרבה יותר: "טִיבּוּל נמרץ", "בנק הבועלים" ו"חִיבּוּשׂ בגוגל". מעבר לצחוקים, זאת הייתה הרצאה נהדרת, גם אם לא מאוד מחדשת, מצד הבלשנות התיאורית, כי חוץ מביטויים משעשעים היא גם הציגה תופעות מסקרנות בתורת הצורות ובתורת ההגה של העברית המדוברת, אבל מעט התאכזבתי מהמסקנה שלה: בסיס הביעה תקווה שהשפה הערבית תזכה למעמד מכובד יותר בישראל, בהתאם להיותה שפה רשמית – ועם זה אני בהחלט מסכים – וגם הוסיפה שהאקדמיה ללשון הערבית, שהוקמה בישראל לפני מספר שנים, צריכה לדאוג לכך שהערבית תישאר טהורה יותר וגם להמציא מונחים טכנולוגיים בערבית, כדי שהערבים לא יצטרכו להגיד בעברית "מזגן".
ובכן, זה בדיוק מה שהאקדמיה ללשון הערבית אצלנו לא אמורה לעשות, כי האקדמיה ללשון הערבית בסוריה עושה את זה עבור כל מדינות ערב ולפי ששמעתי, הולך לה די טוב. האקדמיה ללשון הערבית בישראל אמורה לחקור את הלשון של הערבים בישראל, עם ההשפעות הבלתי־נמנעות מכיוון העברית, ועם ההתפתחויות הפנימיות שבה. והיא צריכה לכתוב לה ספר דקדוק שלם ומסודר ולהנהיג לה כתיב תקני. כדי שדוברי הערבית בארץ יוכלו לנשום לרווחה ולדעת שהם מדברים בשפה אמתית שגם לה יש דקדוק.
ההרצאה האחרונה הייתה הפתעה גדולה: ליאור דגן הציג שיטה חווייתית לשימוש בשפה הערבית כדי להסביר תופעות בשפה העברית. הוא סיפר סיפור פשוט לילדים, כולו בערבית, והדגים לקהל איך אפשר גם להבין את הסיפור, גם ללמוד כמה דברים על דקדוק עברי וגם ללמוד קצת על תורת ההגה השוואתית בהרבה כיף.
אסיים בדבר חשוב שנאמר באחת ההרצאות, לצערי שכחתי של מי: אחת המטרות של תכנית הלימודים בעברית היא לטפח את הרגשות כלפי הלשון, מה שלא מוגדר כמטרה של לימודי האנגלית. משיחות עם תלמידי בית ספר של היום קיבלתי את הרושם שלכולם יש רגשות חיוביים כלפי אנגלית – אולי קשה להם ללמוד אותה, אבל הם חושבים שהיא שפה יפה. כי המוזיקה, הסרטים ואתרי האינטרנט שמעניינים אותם כתובים באנגלית. לעומת זאת, העברית מבחינתם היא בררת מחדל לא מי־יודע־מה מוצלחת. אז כן – ועכשיו אני לא מדבר בתור בלשן, אלא סתם בתור אחד שמשום־מה בוחר לגור בישראל – צריך לטפח רגשות כלפי העברית. אבל לא בגלל שזאת שפת התנ״ך, אלא פשוט כי זאת השפה שלנו.
Read Full Post »
דגש קל 