[פוסט אורח של יאיר הנדלר, סטודנט לבלשנות ושפות זרות באוניברסיטת לה ספיינצה. בשבוע שעבר דיברנו כאן על גווגאי וספות איטלקיות ויאיר הזכיר מספר ספרים, ביניהם את "השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית" למייקל טומאזלו. ביקשתי ממנו לתרום לנו מרשמיו, והוא עשה את זה חיש מהר. תודה, יאיר!]
כשאת אומרת "גאוואגאי" למה את מתכוונת?
למרות שהספר לא מדבר אך ורק על הבעיה שמעניינת אותנו כאן – איך ילדים לומדים את משמעויות המלים בשפה אותה הם רוכשים מגיל רך – הוא מקדיש לה כמעט את כל חציו השני, לאחר הסבר מפורט ונהיר של התיאוריות של מחברו, ומספק, כאמור, תשובה (אפשרית, אחת מני רבות, כנראה) לשאלה המרתקת הנ"ל.
טומאזלו פותח בהצגת בעיה אבולוציונית פשוטה: הזמן שעבר עד ימינו מתקופת היפרדותו של האדם מבן דודו הקוף הגדול הוא קצר מדי, במושגים אבולוציוניים (מדובר ב-6 מיליון שנה), כדי שיוכל להצדיק הבדלים כה משמעותיים בהתפתחות וביכולת הקוגניטיבית בין שני המינים, הבדלים שניתן להבחין בהם היום בלי שום בעיה.
הפתרון, אומר המחבר, הוא די פשוט: בני האדם פיתחו בשלב מסוים דרך להעברת הירושה התרבותית שלהם (מה שנקרא "העברה תרבותית", cultural transmission), שהצטבר ומצטבר במהלך השנים, מדור לדור, מאב או אם לבן, באופן שאינו מתרחש אצל מינים אחרים. למה האפשרות הזאת נהייתה כל כך ייחודית לבני האנוש, מיד נגיע לשם.
נדמיין לרגע חבורת קופים גדולים, כבר חצי אנשים, שמתגודדת סביב איזשהו מכשיר או חפץ שאחד מהם קיבל בירושה מאביו הקוף הזקן. כולם מכירים את הכלי הזה כי הם ראו את הוריהם משתמשים בו, כלומר הם יודעים מה מטרתו וכיצד משתמשים בו. אבל מאחר והם יותר מפותחים מבני דודיהם הקופים שיישארו קופים, הם מבינים טוב מאוד מדוע אבותיהם פיתחו את הכלי הזה – הם לא רק יודעים להשתמש בו, הם מסוגלים להבין מה עבר בראשם של אבות אבותיהם, בני מינם, ולכן הם מבינים מדוע לכלי יש צורה כזאת, מדוע משתמשים בו באופן אותו הם מכירים וכן הלאה.
מה זאת אומרת שהם מבינים מה עבר בראשם של אבותיהם? הם קוראים מחשבות? לא בדיוק. טומאזלו מסביר בפשטות שכל ההבנות המפורטות לעיל מקורן ביכולת אחת ויחידה: לראות, להבין את בני מיני כיצורים בעלי כוונה (intentional being). וזאת יכולת שבין כל היונקים קיימת אך ורק אצלנו בני האדם.
וכמובן, מה שעובד עם כלים ומכשירים משונים תקף גם לגבי מילים וכלים לשוניים.
כלים לשוניים ומילים
הבעיה, כמו שהועלתה זה מכבר בסיפור ה"גאוואגאי" או הספה בסלון של אחי, היא שאנחנו לא יכולים להבין את משמעותה של מילה רק משום שמישהו אומר אותה ומצביע אולי על חפץ כלשהו. מה שחסר לנו הוא ההבנה של כוונת הדובר. כשהוא אומר גאוואגאי למה הוא מתכוון? לחיה שמתרוצצת? לצבע שלה? למין שלה? האפשרויות הן למעשה אינסופיות. רק אם אני יכול להבין את כוונת הדובר אני יכול להבין את משמעות המילה שהוא מבטא.
לנו, המבוגרים, זאת יכולה להיות משימה קשה או לכל הפחות אטית משהו.
לילדים, אומר טומאזלו, המשימה הזאת מהווה חלק מההתפתחות הטבעית של המוח ושל היכולת הקוגניטיבית. הוא מדבר על "מהפכת תשעת החודשים": בסביבות גיל 9 חודשים כל הילדים, פחות או יותר, מפתחים את היכולת לראות את בני מינם האנושיים כיצורים בעלי כוונה, וכתוצאה מכך הם מתחילים להבין את כוונותיהם של המבוגרים הסובבים אותם, בלי קשר להבנת השפה. להיפך, אומר טומאזלו, הבנת השפה צומחת מהבנת כוונות האנשים הסובבים אותנו.
משם פרטי להכללה
זה קורה מעצמו, אם אפשר להגדיר זאת במלים פשוטות, אבל תחת תנאים מאוד מסוימים. פחות או יותר מהגיל הזה ואילך, הילדים נמצאים לעתים קרובות בסצנות בהן משתתפים הילד עצמו, איזשהו חפץ (או יותר מאחד) ואדם מבוגר. בסצנות האלו, שהמחבר קורא להן "סצנות של תשומת לב משותפת" (shared attention), תשומת הלב של הילד ושל המבוגר מופנית בו זמנית לעבר אותו החפץ וגם לעבר תשומת הלב של השני אל החפץ. הילד, שמבחין ומבין את כוונת המבוגר, יודע שהוא מפנה כרגע את תשומת לבו אל הצעצוע המסוים הזה, ואז גם הילד מפנה את תשומת לבו אל אותו צעצוע. כך, כאשר המבוגר ידבר אל הילד על אודות הצעצוע הזה, הילד יבין בדיוק על איזה חפץ אנחנו מדברים כרגע.
איך הילד לומד לדעת בדיוק למה המבוגר מתכוון? כשאני אומר "זה סנופי", איך אחייני בן השנה יכול לדעת אם מדובר בכלב צעצוע באופן כללי, בשם הפרטי שנתתי לו, בצבע שלו וכדומה? טומאזלו מציע פתרונות לכל הבעיות האלו, ואני נמנע מפירוטם מפאת חוסר מקום וממליץ לקרוא אותם ישירות בספר.
למשל, אחת הנקודות המעניינות שעולות ממחקרים שנעשו היא שכשהילדים שומעים מילה מסוימת ומבינים שהיא מתייחסת לחפץ מסוים, באופן אוטומטי, כלומר טבעי, ועדיין לא לגמרי ברור, הם קודם כל חושבים שמדובר בשם פרטי של החפץ, או שם שמגדיר אותו. כלומר, אפילו אם אני מצביע על כלב הצעצוע סנופי ואומר לאחייני בן השנה "תראה! אדום!" כי הסנופי הזה הוא משום מה בצבע אדום, הילד יחשוב ש"אדום" הוא שמו של הכלב.
אבל, אם אני אומר לו "תראה! זה סנופי! הוא אדום!" האחיין הקטן יבין שסנופי זה השם ואדום זה איזשהו מאפיין שלו. זאת משום שנכנס כאן לתמונה עוד נושא חשוב ברכישת השפה ע"פ טומאזלו – קליטת תבניות תחביריות. האחיין יודע שבתבנית "זה ___" אמור להיכנס שם עצם או שם פרטי. באותו אופן הוא יודע שאחרי משפט דוגמת "זה ___", אם אני אומר "הוא ___" כנראה שהחלל ימולא באיזשהו מאפיין של החפץ או היצור עליו אנחנו מדברים.
רכישת שפה, רכישת הבנה
איך הילדים "יודעים" זאת? מניסיון. עם הזמן הם מבינים את התבניות האלו, אפילו בלי להבין ש"זה" הוא כינוי רומז זכר, ויודעים אילו מלים יכולות למלא את החללים החסרים ואילו לא. מין הסתם, בתחילת הדרך ההבנה היא לא כזאת פשוטה.
בספר ישנם הסברים נוספים, מפורטים יותר, ותשובות לחלק מהשאלות שעשויות לעלות בקורא הסיכום הקצר שלעיל. כמו כן, ישנם תיאורים של מחקרים מאוד מעניינים שנעשו עם תינוקות וילדים קטנים כדי להוכיח (או לנסות לפחות) את התיאוריות הנ"ל.
לדוגמא: מתוארת בספר סדרת ניסויים בה החוקר, שמשחק עם הילד ומדבר איתו על חפצים משונים איתם הם משתעשעים כדי לנסות להנחיל לעולל את שמותיהם החדשים, לעתים מרכז את תשומת לבו אל חפץ מסוים בעל שם מסוים ומומצא – וכך הוא מושך אל אותו החפץ ואותה המילה המוזרה גם את תשומת לבו של הילד – ולעתים הוא מעמיד פנים שאינו מרוכז בצעצוע. סדרת המחקרים האלו מראה איך הילד הצליח ללמוד בלי שום בעיה אך ורק את שמותיהם של החפצים אליהם החוקר הפנה את תשומת לב המשתתפים בסצנת "תשומת הלב המשותפת".
חומסקי וחיתולים
בכל מקרה, בל נשכח שהמחקר בתחום הזה אומנם לא נמצא בחיתוליו, אבל הוא מתקדם לאט וברוב המקרים מדובר בהשערות שקשה מאוד להוכיח – כמו בכל מה שקשור לחקר המוח האנושי. טומאזלו, למרות שהוא בא מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מהווה לצד בלשנים אחרים רבים וטובים אלטרנטיבה לתיאוריות השפה של חומסקי ולדקדוק האוניברסלי. אבל לדעתי, מעבר לחיכוכים שמתגלעים תמיד בין תומכי צד זה ותומכי צדו האחר של חקר השפה, שווה לקרוא את הספר, גם אם אתם חומסקיאנים בנשמה.
