Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2009

[פוסט אורח של יאיר הנדלר, סטודנט לבלשנות ושפות זרות באוניברסיטת לה ספיינצה. בשבוע שעבר דיברנו כאן על גווגאי וספות איטלקיות ויאיר הזכיר מספר ספרים, ביניהם את "השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית" למייקל טומאזלו. ביקשתי ממנו לתרום לנו מרשמיו, והוא עשה את זה חיש מהר. תודה, יאיר!]

כשאת אומרת "גאוואגאי" למה את מתכוונת?

למרות שהספר לא מדבר אך ורק על הבעיה שמעניינת אותנו כאן – איך ילדים לומדים את משמעויות המלים בשפה אותה הם רוכשים מגיל רך – הוא מקדיש לה כמעט את כל חציו השני, לאחר הסבר מפורט ונהיר של התיאוריות של מחברו, ומספק, כאמור, תשובה (אפשרית, אחת מני רבות, כנראה) לשאלה המרתקת הנ"ל.

טומאזלו פותח בהצגת בעיה אבולוציונית פשוטה: הזמן שעבר עד ימינו מתקופת היפרדותו של האדם מבן דודו הקוף הגדול הוא קצר מדי, במושגים אבולוציוניים (מדובר ב-6 מיליון שנה), כדי שיוכל להצדיק הבדלים כה משמעותיים בהתפתחות וביכולת הקוגניטיבית בין שני המינים, הבדלים שניתן להבחין בהם היום בלי שום בעיה.

הפתרון, אומר המחבר, הוא די פשוט: בני האדם פיתחו בשלב מסוים דרך להעברת הירושה התרבותית שלהם (מה שנקרא "העברה תרבותית", cultural transmission), שהצטבר ומצטבר במהלך השנים, מדור לדור, מאב או אם לבן, באופן שאינו מתרחש אצל מינים אחרים. למה האפשרות הזאת נהייתה כל כך ייחודית לבני האנוש, מיד נגיע לשם.

נדמיין לרגע חבורת קופים גדולים, כבר חצי אנשים, שמתגודדת סביב איזשהו מכשיר או חפץ שאחד מהם קיבל בירושה מאביו הקוף הזקן. כולם מכירים את הכלי הזה כי הם ראו את הוריהם משתמשים בו, כלומר הם יודעים מה מטרתו וכיצד משתמשים בו. אבל מאחר והם יותר מפותחים מבני דודיהם הקופים שיישארו קופים, הם מבינים טוב מאוד מדוע אבותיהם פיתחו את הכלי הזה – הם לא רק יודעים להשתמש בו, הם מסוגלים להבין מה עבר בראשם של אבות אבותיהם, בני מינם, ולכן הם מבינים מדוע לכלי יש צורה כזאת, מדוע משתמשים בו באופן אותו הם מכירים וכן הלאה.

מה זאת אומרת שהם מבינים מה עבר בראשם של אבותיהם? הם קוראים מחשבות? לא בדיוק. טומאזלו מסביר בפשטות שכל ההבנות המפורטות לעיל מקורן ביכולת אחת ויחידה: לראות, להבין את בני מיני כיצורים בעלי כוונה (intentional being). וזאת יכולת שבין כל היונקים קיימת אך ורק אצלנו בני האדם.

וכמובן, מה שעובד עם כלים ומכשירים משונים תקף גם לגבי מילים וכלים לשוניים.

כלים לשוניים ומילים

הבעיה, כמו שהועלתה זה מכבר בסיפור ה"גאוואגאי" או הספה בסלון של אחי, היא שאנחנו לא יכולים להבין את משמעותה של מילה רק משום שמישהו אומר אותה ומצביע אולי על חפץ כלשהו. מה שחסר לנו הוא ההבנה של כוונת הדובר. כשהוא אומר גאוואגאי למה הוא מתכוון? לחיה שמתרוצצת? לצבע שלה? למין שלה? האפשרויות הן למעשה אינסופיות. רק אם אני יכול להבין את כוונת הדובר אני יכול להבין את משמעות המילה שהוא מבטא.

לנו, המבוגרים, זאת יכולה להיות משימה קשה או לכל הפחות אטית משהו.

לילדים, אומר טומאזלו, המשימה הזאת מהווה חלק מההתפתחות הטבעית של המוח ושל היכולת הקוגניטיבית. הוא מדבר על "מהפכת תשעת החודשים": בסביבות גיל 9 חודשים כל הילדים, פחות או יותר, מפתחים את היכולת לראות את בני מינם האנושיים כיצורים בעלי כוונה, וכתוצאה מכך הם מתחילים להבין את כוונותיהם של המבוגרים הסובבים אותם, בלי קשר להבנת השפה. להיפך, אומר טומאזלו, הבנת השפה צומחת מהבנת כוונות האנשים הסובבים אותנו.

משם פרטי להכללה

זה קורה מעצמו, אם אפשר להגדיר זאת במלים פשוטות, אבל תחת תנאים מאוד מסוימים. פחות או יותר מהגיל הזה ואילך, הילדים נמצאים לעתים קרובות בסצנות בהן משתתפים הילד עצמו, איזשהו חפץ (או יותר מאחד) ואדם מבוגר. בסצנות האלו, שהמחבר קורא להן "סצנות של תשומת לב משותפת" (shared attention), תשומת הלב של הילד ושל המבוגר מופנית בו זמנית לעבר אותו החפץ וגם לעבר תשומת הלב של השני אל החפץ. הילד, שמבחין ומבין את כוונת המבוגר, יודע שהוא מפנה כרגע את תשומת לבו אל הצעצוע המסוים הזה, ואז גם הילד מפנה את תשומת לבו אל אותו צעצוע. כך, כאשר המבוגר ידבר אל הילד על אודות הצעצוע הזה, הילד יבין בדיוק על איזה חפץ אנחנו מדברים כרגע.

איך הילד לומד לדעת בדיוק למה המבוגר מתכוון? כשאני אומר "זה סנופי", איך אחייני בן השנה יכול לדעת אם מדובר בכלב צעצוע באופן כללי, בשם הפרטי שנתתי לו, בצבע שלו וכדומה? טומאזלו מציע פתרונות לכל הבעיות האלו, ואני נמנע מפירוטם מפאת חוסר מקום וממליץ לקרוא אותם ישירות בספר.

למשל, אחת הנקודות המעניינות שעולות ממחקרים שנעשו היא שכשהילדים שומעים מילה מסוימת ומבינים שהיא מתייחסת לחפץ מסוים, באופן אוטומטי, כלומר טבעי, ועדיין לא לגמרי ברור, הם קודם כל חושבים שמדובר בשם פרטי של החפץ, או שם שמגדיר אותו. כלומר, אפילו אם אני מצביע על כלב הצעצוע סנופי ואומר לאחייני בן השנה "תראה! אדום!" כי הסנופי הזה הוא משום מה בצבע אדום, הילד יחשוב ש"אדום" הוא שמו של הכלב.

אבל, אם אני אומר לו "תראה! זה סנופי! הוא אדום!" האחיין הקטן יבין שסנופי זה השם ואדום זה איזשהו מאפיין שלו. זאת משום שנכנס כאן לתמונה עוד נושא חשוב ברכישת השפה ע"פ טומאזלו – קליטת תבניות תחביריות. האחיין יודע שבתבנית "זה ___" אמור להיכנס שם עצם או שם פרטי. באותו אופן הוא יודע שאחרי משפט דוגמת "זה ___", אם אני אומר "הוא ___" כנראה שהחלל ימולא באיזשהו מאפיין של החפץ או היצור עליו אנחנו מדברים.

רכישת שפה, רכישת הבנה

איך הילדים "יודעים" זאת? מניסיון. עם הזמן הם מבינים את התבניות האלו, אפילו בלי להבין ש"זה" הוא כינוי רומז זכר, ויודעים אילו מלים יכולות למלא את החללים החסרים ואילו לא. מין הסתם, בתחילת הדרך ההבנה היא לא כזאת פשוטה.

בספר ישנם הסברים נוספים, מפורטים יותר, ותשובות לחלק מהשאלות שעשויות לעלות בקורא הסיכום הקצר שלעיל. כמו כן, ישנם תיאורים של מחקרים מאוד מעניינים שנעשו עם תינוקות וילדים קטנים כדי להוכיח (או לנסות לפחות) את התיאוריות הנ"ל.

לדוגמא: מתוארת בספר סדרת ניסויים בה החוקר, שמשחק עם הילד ומדבר איתו על חפצים משונים איתם הם משתעשעים כדי לנסות להנחיל לעולל את שמותיהם החדשים, לעתים מרכז את תשומת לבו אל חפץ מסוים בעל שם מסוים ומומצא – וכך הוא מושך אל אותו החפץ ואותה המילה המוזרה גם את תשומת לבו של הילד – ולעתים הוא מעמיד פנים שאינו מרוכז בצעצוע. סדרת המחקרים האלו מראה איך הילד הצליח ללמוד בלי שום בעיה אך ורק את שמותיהם של החפצים אליהם החוקר הפנה את תשומת לב המשתתפים בסצנת "תשומת הלב המשותפת".

חומסקי וחיתולים

בכל מקרה, בל נשכח שהמחקר בתחום הזה אומנם לא נמצא בחיתוליו, אבל הוא מתקדם לאט וברוב המקרים מדובר בהשערות שקשה מאוד להוכיח – כמו בכל מה שקשור לחקר המוח האנושי. טומאזלו, למרות שהוא בא מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מהווה לצד בלשנים אחרים רבים וטובים אלטרנטיבה לתיאוריות השפה של חומסקי ולדקדוק האוניברסלי. אבל לדעתי, מעבר לחיכוכים שמתגלעים תמיד בין תומכי צד זה ותומכי צדו האחר של חקר השפה, שווה לקרוא את הספר, גם אם אתם חומסקיאנים בנשמה.

Tomasello, Michael (1999). The Cultural Origins of Human Cognition, Harvard University Press.

Read Full Post »

רשמים מהרצאתה של פרופ' ונדי סנדלר, The Emergence of Prosody and Syntax and a New Sign Language ב-DCAL, University College London, 1/10/2009.

מי שמתמצא במחקר על שפות סימנים (או לפחות קרא את [הפוסט שלנו על] הספר "שפה במרחב") יודע שאחת הסיבות העיקריות למחקר על שפות סימנים הוא החיפוש אחר המשותף לשפות העולם. מעבר לזה, סנדלר טוענת ששפות סימנים הן השפות החדשות היחידות שצצות בעולם היום. מי שנתקל כאן במושגים לא מובנים אולי ירצה לחזור לסקירה על "שפה במרחב" להתרעננות.

פרוסודיה

פרופ' סנדלר השתמשה בשפת הסימנים של שבט אל-סייד, אותה הזכרנו כבר פעם, כמקרה מבחן של היווצרות תחביר מתוך פרוסודיה. פרוסודיה עצמה היא המונח הבלשני לכל מיני דברים שקשורים לאיך אנחנו הוגים את השפה – הטעמה, ניגון, עוצמה וכיוצא באלה.

שאלת המחקר שנידונה היא: האם פרוסודיה מופיעה בבת אחת? האם היא יוצרת סממנים ברורים בשיח לפני שהתחביר תופס צורה?
היכן מתחיל והיכן נגמר צירוף עצמאי במשפט? דוגמה מוכרת היא המשפט woman-without-her-man-is-nothing שאפשר לפסק בשתי דרכים: Woman: without her, man is nothing או Woman, without her man, is nothing, לפי ההטעמה והניגון.

בשפות דבורות, פרוסודיה ניכרת בהפסקות, עוצמת הקול, אורך ההברה, נשימה וטון. בשפות סימנים הסיפור דומה, עם דגש על הפסקות והבעות פנים. בשפת הסימנים הישראלית: קצב מובע באמצעות הידיים (עבור עניינים כמו חזרה והדגשת גודל) בסוף הסימן, הטעמה מובעת על הפנים לאורך כל הסימן.

שפת הסימנים של שבט אל-סייד (ABSL)

לפני כמאתיים שנה, אב ובניו הגיעו לנגב ממצרים. ל-2 מהבנים היה גן של חירשות. קופצים קדימה 5 דורות, נולדים 4 תינוקות חרשים בכפר. קופצים קדימה לימינו והיום יש 130 חירשים בשבט מתוך אוכלוסיה של 3500, וכל הכפר דובר ABSL. כלומר החירשים הם חלק מהותי מהחברה ואין ממש קהילה חירשה.

לגבי הדור הראשון של ABSL, יש סרטון אחד מ-1994. זו שפה פשוטה מאוד, כל משפט הוא מילה מייצגת מאוד, בד"כ שם עצם ("חרב", "סוס"). ככה אפשר לדמיין פידג'ין של חירשים. למעשה זה נראה לי בעיקר כמו מחוות. ישנן מעט הבעות פנים אבל הפסקות ברורות להטעמה.

המחקר

המחקר כלל שתי מסמנות דור שני מבוגרות ושתי מסמנות דור שני צעירות. כל אחת סיפקה דקה של מונולוג.

דוברות דור שני מבוגר: סימון יותר מהיר מדור ראשון, יותר סימנים, תנועות גוף/ראש אבל יותר ציוריות מאשר פרוסודיות.

דוברות דור שני צעיר: יותר סימנים, יותר כינויי גוף, אינדקסים וגם פרוסודיה בשביל שאלות. קשה לקרוא את התרגום הישיר של הסימנים, אבל כשמקודדים את הטקסט כולו לפי יחסי שיח (דיבור עקיף, שאלות, תלות בין פסוקיות) קל מאוד להבין אותו כי הפרוסודיה מראה איך החלקים משתלבים אחד עם השני. זה עדיין לא לגמרי תחביר, אבל זה כבר יותר דומה לחלוקה שאני עושה לפסקאות וחלקים בפוסט הזה.

מבוגרים וצעירים: אותה כמות של איברים פרוסודיים, וקצת יותר מאשר בדור הראשון. מה שכן, ישנו חיבור רב יותר בין הפסוקיות (45% ו-70% לעומת 0% ו-14% אצל הדור הראשון). יש גם התאמה בין סימנים פרוסודיים, קצב סימון והבעות פנים.

המסקנה שנתמכת מהניסוי הזה: פרוסודיה באה לפני תחביר ולוקח לה זמן להתפתח. ולמה זה? כי עזרים פרוסודיים מפנים את מקומם לאט-לאט לתחביר "אמיתי". לקריאה נוספת ומסבירת פנים קצת יותר מהתיאור התמציתי בפוסט הזה, ראו את המאמרים האחרונים של סנדלר ושל סווטלנה דצ'קובסקי:

Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2009). Emerging Sign Languages. Oxford Handbook of Deaf Studies, Language, and Education Vol. 2
Svetlana Dachkovsky and Wendy Sandler (2008). Visual Intonation in the Prosody of a Sign Language. Master's Thesis.

Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2008). The Roots of Linguistic Organization in a New Language. Interaction Studies 9:1, 133–153

Read Full Post »

לפני מספר שבועות העלה יואל מרקוס טענה תמוהה בדבר תדירות השימוש של ביבי בכינוי הגוף "אני" לעומת ראשי ממשלה קודמים, טענה שהפרכתי בבלוג בעזרת ניתוח הנתונים האמיתיים.

בין היתר, העזתי לקוות שאצליח למנוע את התפשטות הטענה בתקשורת. למרבה התדהמה, נכשלתי. נחום ברנע, האיש שכנראה לא יכול להעביר שבוע מבלי להסתכסך עם בלוג כלשהו, טוען בטורו השבועי את הטענה ההפוכה:

נתניהו נאם השבוע בוועידת הנשיא בירושלים. נאומו עמד בסימן "אנחנו" […] אותי סיקרן השינוי שחל, אם חל, בנתניהו. ה"אני" מהקנדציה הקודמת פינה מקומו ל"אנחנו".

המממ מה? כלומר אתם רוצים להגיד לי שביבי אומר פחות "אני", או יותר? כנראה שלא ניתן להסתמך על דעתם של הפרשנים הפוליטיים בעניין, ויש צורך, בשנית, לבדוק את הנתונים. מישהו רוצה להמר האם ברנע צודק?

למרבה המזל, באחד העמודים הנשכחים באתר נשכח של בנימין נתניהו, ניתן למצוא חמישה נאומים מהשנים 1996-1997, כלומר תחילת כהונתו הראשונה. מצאתי את הסקריפט שסופר הופעות של המילה "אני" מהפעם הקודמת ויצאתי לעבודה לא ארוכה מדי של איסוף הנתונים:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אני" 22 0 17 9 9 57
יחס 0.011105502 0 0.013209013 0.009 0.005454545 0.008872976

מפתיע? לשם התזכורת, בבדיקה הקודמת, שנגעה לכהונתו הנוכחית של נתניהו, היחס הכולל עמד על 0.012163509. כלומר, בקדנציה הנוכחית חלה עלייה במספר הפעמים שהוא אומר "אני", בניגוד לטענת ברנע.

למרבה הפלא, מרקוס בא להכפיש את נתניהו וטען טענה אחת, ברנע בא לשבח וטען את ההיפך, ובכל זאת שניהם הצליחו לטעות. המסקנה כי כנראה לא להסתמך על ניתוחים לשוניים של פרשנים פוליטיים, אשר מומלץ להם פשוט לומר את דעתם, מבלי להסתתר מאחורי אמיתות לשוניות מפוקפקות.

[עדכון]: בעקבות הערה מועילה של יואב בתגובות החלטתי לספור את מספר הופעות המילה "אנחנו" בנאומים מייצגים מכל אחת מהקדנציות של נתניהו. להלן הנתונים. תחילה, הנאומים מהקדנציה הראשונה שנזכרו לעיל:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אנחנו" 20 1 1 24 0 46
יחס 0.010095911 0.001976285 0.000777001 0.024 0 0.007160648

לעומת 3 הנאומים מהקדנציה הנוכחית שנסקרו בפוסט הקודם:

נאום נאום בר אילן טקס השבעת הממשלה ישיבת הכנסת – יום הרצל סה"כ
מספר מילים כולל 2071 1670 1274 5015
מספר מופעי המילה "אני" 8 1 2 11
יחס 0.003862868 0.000598802 0.001569859 0.00219342

ניתן לראות שגם כאן המגמה ההפוכה מזאת שמצביע עליה ברנע: נתניהו אומר בקדנציה הנוכחית יותר "אני" ופחות "אנחנו".

Read Full Post »

מתוך הטור האחרון של סייד קשוע, מדריך למסתערבים (אחד הטובים שלו לאחרונה):

[…] עם כל הצער שבדבר, המסתערבים של המשטרה הם היחידים שנראים ערבים בכפרים הערביים. עד כדי כך חמור מצבה של היחידה שהמלה "מסתערב" הפכה לסלנג מקומי לפאסה. "מה זה הנעליים האלה?" יאמר הצעיר הערבי שירצה ללעוג לחברו שקנה נעליים מקולקציית השנה שעברה, "מה אתה, מסתערב?"

כמו תמיד אצל קשוע, הגבול בין מציאות לדמיון די מטושטש ודי מהר הוא מגיע להמלצות כמו:

אל תדבר ערבית במבטא ערבי. אל תגיד וואללה כשאין צורך בכך. אל תקלל בערבית. לידיעתך, ערבים מקללים זה את זה ביידיש בלבד. ובכל זאת, לתשומת לבך, רק אתם מתבלבלים בין ח' ו-כ'.

אבל גם בלי שיהיה לי זמן לבדוק את זה לעומק, יש לי הרגשה ש"מסתערב" זה באמת סלנג שנמצא בשימוש. לידיעת החברים בדורבנות.

[ת' לטליה ובוז למערכת ה-RSS של 'הארץ']

Read Full Post »

וכך הולך סיפור נחמד שסיפר לנו בן דודי בארוחת החג בחודש שעבר: הוא עשה מילואים על גבול כלשהו מגבולי ארצנו והעביר את זמנו במבטים לעבר צדו השני, פן ינסה איזה ארחי-פרחי להסתנן לתחומי ארצנו. כל פעם שהיתה תנועה חשודה, העמדה שלהם היתה מתעוררת לחיים והשומרים היו מדווחים אחד לשני מה ראו ואיפה. עד מהרה היה נמאס להם והם היו צועקים חזל"ש חזל"ש (חזרה לשגרה), עד התנועה החשודה הבאה. לילה אחד שמר איתם חייל צעיר. פתאום קפץ החייל הצעיר במקומו לאחר שזווית עינו הבחינה בתנועה חשודה וצעק: חזל"ש! ראיתי חזל"ש!

אז כן, הסיפור על החייל הצעיר שלא היה בקיא ברזי הז'רגון הצה"לי הוא סיפור משעשע למדי, אבל הוא גם דומה מאוד למצב תיאורטי שסמנטיקאים ופילוסופים אוהבים לדמיין לעצמם. מהמשפחה שלי חסכתי את הסיפור, אבל מכם לא. אז ככה.

דמיינו שאתם חוקרים שבט נידח של ציידים-מלקטים אי-שם בלב הג'ונגל, או המדבריות, או איפה שלא יהיה. אתם מטיילים עם המלווה שלכם, שאת שפתו המרתקת ומלאת-הקליקים אינכם דוברים. פתאום חוצה את הדרך בה אתם הולכים יצור קטן ודומה לארנב והמלווה שלכם מצביע עליו וקורא: "גוואגאי!"

כעת השאלה היא: מה משמעות המילה גוואגאי (gavagai) בשפת השבט הזה? אם חושבים על זה, כל האפשרויות הבאות סבירות במידה כזו או אחרת (ואף הועלו על ידי בלשנים ופילוסופים בעלי מידת שפיות כזו או אחרת):
1. ארנב!
2. זוהי חיה בשם גוואגאי!
2. ארוחת צהריים!
3. מפלצת!
4. סכנה!
5. תראה!
6. מה זה?
7. ראית?
8. הנה אוסף של חלקי-ארנב לא קטועים! [אני רציני לגמרי. Undetached rabbit parts]

השאלה כאן היא למעשה שאלה מהותית הנוגעת לתרגום – איך אנחנו יכולים לדעת שהתרגום שלנו באמת קולע למשמעות בשפה השנייה? אולי מדובר בצירוף מקרים ותו לא? שאלה נוספת נוגעת לרכישת שפה – איך אנחנו בעצם מצמידים מילה למשמעות המדויקת שלה כשאנחנו לומדים את השפה שלנו? בתחילת הלימודים שלי ראיתי סרטון שתיעד ילד קטן וכלבו הצמרירי והחמוד גולו (טוב, אני לא זוכר איך קוראים לכלב). מדי פעם הילד היה מצביע על משהו וקורא לו "גולו": כלבים אחרים, ילדים בגן וכו'. יום אחד ההורים לקחו את הילדים למסעדה והופתעו מאוד כשהבן שלהם קרא לאחד הסלטים שהוגשו "גולו" – המנה היתה משהו בסגנון ממרח טונה מעוטר בשלושה זיתים שחורים, כלומר עם קצת מאמץ משהו שנראה כמו הפנים של הכלב שלו. עושה רושם שהילד למד ש"גולו" זה שם לדברים שנראים בערך ככה.

חזרה לגוואגאי. אחד האנשים שעסקו בנושא הזה בצורה הרצינית ביותר היה הסמנטיקאי, הפילוסוף וכותב-המאמרים-המתישים ווילארד קוויין. הרחבה על כתביו ועל כתביהם של נוספים בתחום אפשר למצוא בוויקיפדיה ובספריו של קוויין, אבל ברוח הבדיחה שהולידה את הפוסט הזה אנחנו נחתום עם קומיקס ומתכון.

Read Full Post »

בבלוג זה הזכרנו בעבר יותר מפעם אחת את הנוסחה הלשונית לה קראנו סנובּוֹן, אותה קלישאה תבניתית שמשמשת במגוון הקשרים. דוגמה בולטת נוספת שלא זכתה עד כה להתייחסות בבלוג, היא הכותרת העיתונאית הנפוצה "איך אומרים X ב-Y", שמשמשת לכל אירוע שבו משהו שקשור ל-X מתרחש במדינה שבה קורה Y. מבחר דוגמאות:

ועוד מספר רב של דוגמאות נאסף בעבר בבלוג "חדר 404".

מובן שמדובר בלא יותר מאשר קלישאה אידיומטית ואת אף אחד לא באמת מעניין איך אומרים X ב-Y (אחרת הוא היה בודק במילון ולא שואל בכותרת). נסיונותיי להתחקות אחר מקורות התופעה עלו בתוהו, ונראה שזה פשוט מעין מֵם שמרחף בשמי הכתיבה העיתונאית ויהיה קשה למצוא את נקודת ההתחלה שלו, אבל יתכן שמישהו מהמגיבים יידע להאיר את עינינו.

Read Full Post »

במהלך החודש נערכות בחירות לשני מקומות פנויים בגופי ההנהלה של ה-ACL, האגודה לבלשנות חישובית. אמנם רוב קוראינו לא יכולים להצביע, אבל אולי תרצו לקרוא את המניפסטים או הצהרות הכוונות של המועמדים השונים. התרשמתי שיש שני סוגי מועמדים: כאלה ממערב אירופה וארה"ב, וכאלה ממקומות אקזוטיים-כביכול כמו הודו, סין, אוסטרליה וכל מקום שאינו מערב אירופה וארה"ב.

הקבוצה הראשונה מעוניינת (בין היתר) להסיט את הדגש בעשיית הבלשנות החישובית מעט חזרה לכיוון הבלשנות ה"קלאסית" ולסגת מעט מהגישות הסטטיסטיות שאמנם הביאו להישגים רבים ויפים (למשל הרנסאנס בתרגום המכונה) אך מגיעות לאט-לאט למבויים סתומים. הקבוצה השנייה מעוניינת לשים דגש רב יותר על מחקר שפות שאינן אנגלית, ובתרגום חופשי – להקצות להן משאבים רבים יותר.

ועכשיו חידה לקוראינו: מי מהמועמדים ברשימה הוזכר פעם בבלוגנו זה? בין הפותרים נכונה יוגרל מנוי חינם לשנה ל"דגש קל".

Read Full Post »

Older Posts »