Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוקטובר, 2009

[פוסט אורח של יאיר הנדלר, סטודנט לבלשנות ושפות זרות באוניברסיטת לה ספיינצה. בשבוע שעבר דיברנו כאן על גווגאי וספות איטלקיות ויאיר הזכיר מספר ספרים, ביניהם את "השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית" למייקל טומאזלו. ביקשתי ממנו לתרום לנו מרשמיו, והוא עשה את זה חיש מהר. תודה, יאיר!]

כשאת אומרת "גאוואגאי" למה את מתכוונת?

למרות שהספר לא מדבר אך ורק על הבעיה שמעניינת אותנו כאן – איך ילדים לומדים את משמעויות המלים בשפה אותה הם רוכשים מגיל רך – הוא מקדיש לה כמעט את כל חציו השני, לאחר הסבר מפורט ונהיר של התיאוריות של מחברו, ומספק, כאמור, תשובה (אפשרית, אחת מני רבות, כנראה) לשאלה המרתקת הנ"ל.

טומאזלו פותח בהצגת בעיה אבולוציונית פשוטה: הזמן שעבר עד ימינו מתקופת היפרדותו של האדם מבן דודו הקוף הגדול הוא קצר מדי, במושגים אבולוציוניים (מדובר ב-6 מיליון שנה), כדי שיוכל להצדיק הבדלים כה משמעותיים בהתפתחות וביכולת הקוגניטיבית בין שני המינים, הבדלים שניתן להבחין בהם היום בלי שום בעיה.

הפתרון, אומר המחבר, הוא די פשוט: בני האדם פיתחו בשלב מסוים דרך להעברת הירושה התרבותית שלהם (מה שנקרא "העברה תרבותית", cultural transmission), שהצטבר ומצטבר במהלך השנים, מדור לדור, מאב או אם לבן, באופן שאינו מתרחש אצל מינים אחרים. למה האפשרות הזאת נהייתה כל כך ייחודית לבני האנוש, מיד נגיע לשם.

נדמיין לרגע חבורת קופים גדולים, כבר חצי אנשים, שמתגודדת סביב איזשהו מכשיר או חפץ שאחד מהם קיבל בירושה מאביו הקוף הזקן. כולם מכירים את הכלי הזה כי הם ראו את הוריהם משתמשים בו, כלומר הם יודעים מה מטרתו וכיצד משתמשים בו. אבל מאחר והם יותר מפותחים מבני דודיהם הקופים שיישארו קופים, הם מבינים טוב מאוד מדוע אבותיהם פיתחו את הכלי הזה – הם לא רק יודעים להשתמש בו, הם מסוגלים להבין מה עבר בראשם של אבות אבותיהם, בני מינם, ולכן הם מבינים מדוע לכלי יש צורה כזאת, מדוע משתמשים בו באופן אותו הם מכירים וכן הלאה.

מה זאת אומרת שהם מבינים מה עבר בראשם של אבותיהם? הם קוראים מחשבות? לא בדיוק. טומאזלו מסביר בפשטות שכל ההבנות המפורטות לעיל מקורן ביכולת אחת ויחידה: לראות, להבין את בני מיני כיצורים בעלי כוונה (intentional being). וזאת יכולת שבין כל היונקים קיימת אך ורק אצלנו בני האדם.

וכמובן, מה שעובד עם כלים ומכשירים משונים תקף גם לגבי מילים וכלים לשוניים.

כלים לשוניים ומילים

הבעיה, כמו שהועלתה זה מכבר בסיפור ה"גאוואגאי" או הספה בסלון של אחי, היא שאנחנו לא יכולים להבין את משמעותה של מילה רק משום שמישהו אומר אותה ומצביע אולי על חפץ כלשהו. מה שחסר לנו הוא ההבנה של כוונת הדובר. כשהוא אומר גאוואגאי למה הוא מתכוון? לחיה שמתרוצצת? לצבע שלה? למין שלה? האפשרויות הן למעשה אינסופיות. רק אם אני יכול להבין את כוונת הדובר אני יכול להבין את משמעות המילה שהוא מבטא.

לנו, המבוגרים, זאת יכולה להיות משימה קשה או לכל הפחות אטית משהו.

לילדים, אומר טומאזלו, המשימה הזאת מהווה חלק מההתפתחות הטבעית של המוח ושל היכולת הקוגניטיבית. הוא מדבר על "מהפכת תשעת החודשים": בסביבות גיל 9 חודשים כל הילדים, פחות או יותר, מפתחים את היכולת לראות את בני מינם האנושיים כיצורים בעלי כוונה, וכתוצאה מכך הם מתחילים להבין את כוונותיהם של המבוגרים הסובבים אותם, בלי קשר להבנת השפה. להיפך, אומר טומאזלו, הבנת השפה צומחת מהבנת כוונות האנשים הסובבים אותנו.

משם פרטי להכללה

זה קורה מעצמו, אם אפשר להגדיר זאת במלים פשוטות, אבל תחת תנאים מאוד מסוימים. פחות או יותר מהגיל הזה ואילך, הילדים נמצאים לעתים קרובות בסצנות בהן משתתפים הילד עצמו, איזשהו חפץ (או יותר מאחד) ואדם מבוגר. בסצנות האלו, שהמחבר קורא להן "סצנות של תשומת לב משותפת" (shared attention), תשומת הלב של הילד ושל המבוגר מופנית בו זמנית לעבר אותו החפץ וגם לעבר תשומת הלב של השני אל החפץ. הילד, שמבחין ומבין את כוונת המבוגר, יודע שהוא מפנה כרגע את תשומת לבו אל הצעצוע המסוים הזה, ואז גם הילד מפנה את תשומת לבו אל אותו צעצוע. כך, כאשר המבוגר ידבר אל הילד על אודות הצעצוע הזה, הילד יבין בדיוק על איזה חפץ אנחנו מדברים כרגע.

איך הילד לומד לדעת בדיוק למה המבוגר מתכוון? כשאני אומר "זה סנופי", איך אחייני בן השנה יכול לדעת אם מדובר בכלב צעצוע באופן כללי, בשם הפרטי שנתתי לו, בצבע שלו וכדומה? טומאזלו מציע פתרונות לכל הבעיות האלו, ואני נמנע מפירוטם מפאת חוסר מקום וממליץ לקרוא אותם ישירות בספר.

למשל, אחת הנקודות המעניינות שעולות ממחקרים שנעשו היא שכשהילדים שומעים מילה מסוימת ומבינים שהיא מתייחסת לחפץ מסוים, באופן אוטומטי, כלומר טבעי, ועדיין לא לגמרי ברור, הם קודם כל חושבים שמדובר בשם פרטי של החפץ, או שם שמגדיר אותו. כלומר, אפילו אם אני מצביע על כלב הצעצוע סנופי ואומר לאחייני בן השנה "תראה! אדום!" כי הסנופי הזה הוא משום מה בצבע אדום, הילד יחשוב ש"אדום" הוא שמו של הכלב.

אבל, אם אני אומר לו "תראה! זה סנופי! הוא אדום!" האחיין הקטן יבין שסנופי זה השם ואדום זה איזשהו מאפיין שלו. זאת משום שנכנס כאן לתמונה עוד נושא חשוב ברכישת השפה ע"פ טומאזלו – קליטת תבניות תחביריות. האחיין יודע שבתבנית "זה ___" אמור להיכנס שם עצם או שם פרטי. באותו אופן הוא יודע שאחרי משפט דוגמת "זה ___", אם אני אומר "הוא ___" כנראה שהחלל ימולא באיזשהו מאפיין של החפץ או היצור עליו אנחנו מדברים.

רכישת שפה, רכישת הבנה

איך הילדים "יודעים" זאת? מניסיון. עם הזמן הם מבינים את התבניות האלו, אפילו בלי להבין ש"זה" הוא כינוי רומז זכר, ויודעים אילו מלים יכולות למלא את החללים החסרים ואילו לא. מין הסתם, בתחילת הדרך ההבנה היא לא כזאת פשוטה.

בספר ישנם הסברים נוספים, מפורטים יותר, ותשובות לחלק מהשאלות שעשויות לעלות בקורא הסיכום הקצר שלעיל. כמו כן, ישנם תיאורים של מחקרים מאוד מעניינים שנעשו עם תינוקות וילדים קטנים כדי להוכיח (או לנסות לפחות) את התיאוריות הנ"ל.

לדוגמא: מתוארת בספר סדרת ניסויים בה החוקר, שמשחק עם הילד ומדבר איתו על חפצים משונים איתם הם משתעשעים כדי לנסות להנחיל לעולל את שמותיהם החדשים, לעתים מרכז את תשומת לבו אל חפץ מסוים בעל שם מסוים ומומצא – וכך הוא מושך אל אותו החפץ ואותה המילה המוזרה גם את תשומת לבו של הילד – ולעתים הוא מעמיד פנים שאינו מרוכז בצעצוע. סדרת המחקרים האלו מראה איך הילד הצליח ללמוד בלי שום בעיה אך ורק את שמותיהם של החפצים אליהם החוקר הפנה את תשומת לב המשתתפים בסצנת "תשומת הלב המשותפת".

חומסקי וחיתולים

בכל מקרה, בל נשכח שהמחקר בתחום הזה אומנם לא נמצא בחיתוליו, אבל הוא מתקדם לאט וברוב המקרים מדובר בהשערות שקשה מאוד להוכיח – כמו בכל מה שקשור לחקר המוח האנושי. טומאזלו, למרות שהוא בא מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מהווה לצד בלשנים אחרים רבים וטובים אלטרנטיבה לתיאוריות השפה של חומסקי ולדקדוק האוניברסלי. אבל לדעתי, מעבר לחיכוכים שמתגלעים תמיד בין תומכי צד זה ותומכי צדו האחר של חקר השפה, שווה לקרוא את הספר, גם אם אתם חומסקיאנים בנשמה.

Tomasello, Michael (1999). The Cultural Origins of Human Cognition, Harvard University Press.

Read Full Post »

רשמים מהרצאתה של פרופ' ונדי סנדלר, The Emergence of Prosody and Syntax and a New Sign Language ב-DCAL, University College London, 1/10/2009.

מי שמתמצא במחקר על שפות סימנים (או לפחות קרא את [הפוסט שלנו על] הספר "שפה במרחב") יודע שאחת הסיבות העיקריות למחקר על שפות סימנים הוא החיפוש אחר המשותף לשפות העולם. מעבר לזה, סנדלר טוענת ששפות סימנים הן השפות החדשות היחידות שצצות בעולם היום. מי שנתקל כאן במושגים לא מובנים אולי ירצה לחזור לסקירה על "שפה במרחב" להתרעננות.

פרוסודיה

פרופ' סנדלר השתמשה בשפת הסימנים של שבט אל-סייד, אותה הזכרנו כבר פעם, כמקרה מבחן של היווצרות תחביר מתוך פרוסודיה. פרוסודיה עצמה היא המונח הבלשני לכל מיני דברים שקשורים לאיך אנחנו הוגים את השפה – הטעמה, ניגון, עוצמה וכיוצא באלה.

שאלת המחקר שנידונה היא: האם פרוסודיה מופיעה בבת אחת? האם היא יוצרת סממנים ברורים בשיח לפני שהתחביר תופס צורה?
היכן מתחיל והיכן נגמר צירוף עצמאי במשפט? דוגמה מוכרת היא המשפט woman-without-her-man-is-nothing שאפשר לפסק בשתי דרכים: Woman: without her, man is nothing או Woman, without her man, is nothing, לפי ההטעמה והניגון.

בשפות דבורות, פרוסודיה ניכרת בהפסקות, עוצמת הקול, אורך ההברה, נשימה וטון. בשפות סימנים הסיפור דומה, עם דגש על הפסקות והבעות פנים. בשפת הסימנים הישראלית: קצב מובע באמצעות הידיים (עבור עניינים כמו חזרה והדגשת גודל) בסוף הסימן, הטעמה מובעת על הפנים לאורך כל הסימן.

שפת הסימנים של שבט אל-סייד (ABSL)

לפני כמאתיים שנה, אב ובניו הגיעו לנגב ממצרים. ל-2 מהבנים היה גן של חירשות. קופצים קדימה 5 דורות, נולדים 4 תינוקות חרשים בכפר. קופצים קדימה לימינו והיום יש 130 חירשים בשבט מתוך אוכלוסיה של 3500, וכל הכפר דובר ABSL. כלומר החירשים הם חלק מהותי מהחברה ואין ממש קהילה חירשה.

לגבי הדור הראשון של ABSL, יש סרטון אחד מ-1994. זו שפה פשוטה מאוד, כל משפט הוא מילה מייצגת מאוד, בד"כ שם עצם ("חרב", "סוס"). ככה אפשר לדמיין פידג'ין של חירשים. למעשה זה נראה לי בעיקר כמו מחוות. ישנן מעט הבעות פנים אבל הפסקות ברורות להטעמה.

המחקר

המחקר כלל שתי מסמנות דור שני מבוגרות ושתי מסמנות דור שני צעירות. כל אחת סיפקה דקה של מונולוג.

דוברות דור שני מבוגר: סימון יותר מהיר מדור ראשון, יותר סימנים, תנועות גוף/ראש אבל יותר ציוריות מאשר פרוסודיות.

דוברות דור שני צעיר: יותר סימנים, יותר כינויי גוף, אינדקסים וגם פרוסודיה בשביל שאלות. קשה לקרוא את התרגום הישיר של הסימנים, אבל כשמקודדים את הטקסט כולו לפי יחסי שיח (דיבור עקיף, שאלות, תלות בין פסוקיות) קל מאוד להבין אותו כי הפרוסודיה מראה איך החלקים משתלבים אחד עם השני. זה עדיין לא לגמרי תחביר, אבל זה כבר יותר דומה לחלוקה שאני עושה לפסקאות וחלקים בפוסט הזה.

מבוגרים וצעירים: אותה כמות של איברים פרוסודיים, וקצת יותר מאשר בדור הראשון. מה שכן, ישנו חיבור רב יותר בין הפסוקיות (45% ו-70% לעומת 0% ו-14% אצל הדור הראשון). יש גם התאמה בין סימנים פרוסודיים, קצב סימון והבעות פנים.

המסקנה שנתמכת מהניסוי הזה: פרוסודיה באה לפני תחביר ולוקח לה זמן להתפתח. ולמה זה? כי עזרים פרוסודיים מפנים את מקומם לאט-לאט לתחביר "אמיתי". לקריאה נוספת ומסבירת פנים קצת יותר מהתיאור התמציתי בפוסט הזה, ראו את המאמרים האחרונים של סנדלר ושל סווטלנה דצ'קובסקי:

Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2009). Emerging Sign Languages. Oxford Handbook of Deaf Studies, Language, and Education Vol. 2
Svetlana Dachkovsky and Wendy Sandler (2008). Visual Intonation in the Prosody of a Sign Language. Master's Thesis.

Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2008). The Roots of Linguistic Organization in a New Language. Interaction Studies 9:1, 133–153

Read Full Post »

לפני מספר שבועות העלה יואל מרקוס טענה תמוהה בדבר תדירות השימוש של ביבי בכינוי הגוף "אני" לעומת ראשי ממשלה קודמים, טענה שהפרכתי בבלוג בעזרת ניתוח הנתונים האמיתיים.

בין היתר, העזתי לקוות שאצליח למנוע את התפשטות הטענה בתקשורת. למרבה התדהמה, נכשלתי. נחום ברנע, האיש שכנראה לא יכול להעביר שבוע מבלי להסתכסך עם בלוג כלשהו, טוען בטורו השבועי את הטענה ההפוכה:

נתניהו נאם השבוע בוועידת הנשיא בירושלים. נאומו עמד בסימן "אנחנו" […] אותי סיקרן השינוי שחל, אם חל, בנתניהו. ה"אני" מהקנדציה הקודמת פינה מקומו ל"אנחנו".

המממ מה? כלומר אתם רוצים להגיד לי שביבי אומר פחות "אני", או יותר? כנראה שלא ניתן להסתמך על דעתם של הפרשנים הפוליטיים בעניין, ויש צורך, בשנית, לבדוק את הנתונים. מישהו רוצה להמר האם ברנע צודק?

למרבה המזל, באחד העמודים הנשכחים באתר נשכח של בנימין נתניהו, ניתן למצוא חמישה נאומים מהשנים 1996-1997, כלומר תחילת כהונתו הראשונה. מצאתי את הסקריפט שסופר הופעות של המילה "אני" מהפעם הקודמת ויצאתי לעבודה לא ארוכה מדי של איסוף הנתונים:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אני" 22 0 17 9 9 57
יחס 0.011105502 0 0.013209013 0.009 0.005454545 0.008872976

מפתיע? לשם התזכורת, בבדיקה הקודמת, שנגעה לכהונתו הנוכחית של נתניהו, היחס הכולל עמד על 0.012163509. כלומר, בקדנציה הנוכחית חלה עלייה במספר הפעמים שהוא אומר "אני", בניגוד לטענת ברנע.

למרבה הפלא, מרקוס בא להכפיש את נתניהו וטען טענה אחת, ברנע בא לשבח וטען את ההיפך, ובכל זאת שניהם הצליחו לטעות. המסקנה כי כנראה לא להסתמך על ניתוחים לשוניים של פרשנים פוליטיים, אשר מומלץ להם פשוט לומר את דעתם, מבלי להסתתר מאחורי אמיתות לשוניות מפוקפקות.

[עדכון]: בעקבות הערה מועילה של יואב בתגובות החלטתי לספור את מספר הופעות המילה "אנחנו" בנאומים מייצגים מכל אחת מהקדנציות של נתניהו. להלן הנתונים. תחילה, הנאומים מהקדנציה הראשונה שנזכרו לעיל:

נאום הצגת הממשלה בכנסת ישיבת הכנסת – יום ירושלים ועדת העורכים הקונגרס הציוני הל"ג איל"א סה"כ
מספר מילים כולל 1981 506 1287 1000 1650 6424
מספר מופעי המילה "אנחנו" 20 1 1 24 0 46
יחס 0.010095911 0.001976285 0.000777001 0.024 0 0.007160648

לעומת 3 הנאומים מהקדנציה הנוכחית שנסקרו בפוסט הקודם:

נאום נאום בר אילן טקס השבעת הממשלה ישיבת הכנסת – יום הרצל סה"כ
מספר מילים כולל 2071 1670 1274 5015
מספר מופעי המילה "אני" 8 1 2 11
יחס 0.003862868 0.000598802 0.001569859 0.00219342

ניתן לראות שגם כאן המגמה ההפוכה מזאת שמצביע עליה ברנע: נתניהו אומר בקדנציה הנוכחית יותר "אני" ופחות "אנחנו".

Read Full Post »

מתוך הטור האחרון של סייד קשוע, מדריך למסתערבים (אחד הטובים שלו לאחרונה):

[…] עם כל הצער שבדבר, המסתערבים של המשטרה הם היחידים שנראים ערבים בכפרים הערביים. עד כדי כך חמור מצבה של היחידה שהמלה "מסתערב" הפכה לסלנג מקומי לפאסה. "מה זה הנעליים האלה?" יאמר הצעיר הערבי שירצה ללעוג לחברו שקנה נעליים מקולקציית השנה שעברה, "מה אתה, מסתערב?"

כמו תמיד אצל קשוע, הגבול בין מציאות לדמיון די מטושטש ודי מהר הוא מגיע להמלצות כמו:

אל תדבר ערבית במבטא ערבי. אל תגיד וואללה כשאין צורך בכך. אל תקלל בערבית. לידיעתך, ערבים מקללים זה את זה ביידיש בלבד. ובכל זאת, לתשומת לבך, רק אתם מתבלבלים בין ח' ו-כ'.

אבל גם בלי שיהיה לי זמן לבדוק את זה לעומק, יש לי הרגשה ש"מסתערב" זה באמת סלנג שנמצא בשימוש. לידיעת החברים בדורבנות.

[ת' לטליה ובוז למערכת ה-RSS של 'הארץ']

Read Full Post »

וכך הולך סיפור נחמד שסיפר לנו בן דודי בארוחת החג בחודש שעבר: הוא עשה מילואים על גבול כלשהו מגבולי ארצנו והעביר את זמנו במבטים לעבר צדו השני, פן ינסה איזה ארחי-פרחי להסתנן לתחומי ארצנו. כל פעם שהיתה תנועה חשודה, העמדה שלהם היתה מתעוררת לחיים והשומרים היו מדווחים אחד לשני מה ראו ואיפה. עד מהרה היה נמאס להם והם היו צועקים חזל"ש חזל"ש (חזרה לשגרה), עד התנועה החשודה הבאה. לילה אחד שמר איתם חייל צעיר. פתאום קפץ החייל הצעיר במקומו לאחר שזווית עינו הבחינה בתנועה חשודה וצעק: חזל"ש! ראיתי חזל"ש!

אז כן, הסיפור על החייל הצעיר שלא היה בקיא ברזי הז'רגון הצה"לי הוא סיפור משעשע למדי, אבל הוא גם דומה מאוד למצב תיאורטי שסמנטיקאים ופילוסופים אוהבים לדמיין לעצמם. מהמשפחה שלי חסכתי את הסיפור, אבל מכם לא. אז ככה.

דמיינו שאתם חוקרים שבט נידח של ציידים-מלקטים אי-שם בלב הג'ונגל, או המדבריות, או איפה שלא יהיה. אתם מטיילים עם המלווה שלכם, שאת שפתו המרתקת ומלאת-הקליקים אינכם דוברים. פתאום חוצה את הדרך בה אתם הולכים יצור קטן ודומה לארנב והמלווה שלכם מצביע עליו וקורא: "גוואגאי!"

כעת השאלה היא: מה משמעות המילה גוואגאי (gavagai) בשפת השבט הזה? אם חושבים על זה, כל האפשרויות הבאות סבירות במידה כזו או אחרת (ואף הועלו על ידי בלשנים ופילוסופים בעלי מידת שפיות כזו או אחרת):
1. ארנב!
2. זוהי חיה בשם גוואגאי!
2. ארוחת צהריים!
3. מפלצת!
4. סכנה!
5. תראה!
6. מה זה?
7. ראית?
8. הנה אוסף של חלקי-ארנב לא קטועים! [אני רציני לגמרי. Undetached rabbit parts]

השאלה כאן היא למעשה שאלה מהותית הנוגעת לתרגום – איך אנחנו יכולים לדעת שהתרגום שלנו באמת קולע למשמעות בשפה השנייה? אולי מדובר בצירוף מקרים ותו לא? שאלה נוספת נוגעת לרכישת שפה – איך אנחנו בעצם מצמידים מילה למשמעות המדויקת שלה כשאנחנו לומדים את השפה שלנו? בתחילת הלימודים שלי ראיתי סרטון שתיעד ילד קטן וכלבו הצמרירי והחמוד גולו (טוב, אני לא זוכר איך קוראים לכלב). מדי פעם הילד היה מצביע על משהו וקורא לו "גולו": כלבים אחרים, ילדים בגן וכו'. יום אחד ההורים לקחו את הילדים למסעדה והופתעו מאוד כשהבן שלהם קרא לאחד הסלטים שהוגשו "גולו" – המנה היתה משהו בסגנון ממרח טונה מעוטר בשלושה זיתים שחורים, כלומר עם קצת מאמץ משהו שנראה כמו הפנים של הכלב שלו. עושה רושם שהילד למד ש"גולו" זה שם לדברים שנראים בערך ככה.

חזרה לגוואגאי. אחד האנשים שעסקו בנושא הזה בצורה הרצינית ביותר היה הסמנטיקאי, הפילוסוף וכותב-המאמרים-המתישים ווילארד קוויין. הרחבה על כתביו ועל כתביהם של נוספים בתחום אפשר למצוא בוויקיפדיה ובספריו של קוויין, אבל ברוח הבדיחה שהולידה את הפוסט הזה אנחנו נחתום עם קומיקס ומתכון.

Read Full Post »

בבלוג זה הזכרנו בעבר יותר מפעם אחת את הנוסחה הלשונית לה קראנו סנובּוֹן, אותה קלישאה תבניתית שמשמשת במגוון הקשרים. דוגמה בולטת נוספת שלא זכתה עד כה להתייחסות בבלוג, היא הכותרת העיתונאית הנפוצה "איך אומרים X ב-Y", שמשמשת לכל אירוע שבו משהו שקשור ל-X מתרחש במדינה שבה קורה Y. מבחר דוגמאות:

ועוד מספר רב של דוגמאות נאסף בעבר בבלוג "חדר 404".

מובן שמדובר בלא יותר מאשר קלישאה אידיומטית ואת אף אחד לא באמת מעניין איך אומרים X ב-Y (אחרת הוא היה בודק במילון ולא שואל בכותרת). נסיונותיי להתחקות אחר מקורות התופעה עלו בתוהו, ונראה שזה פשוט מעין מֵם שמרחף בשמי הכתיבה העיתונאית ויהיה קשה למצוא את נקודת ההתחלה שלו, אבל יתכן שמישהו מהמגיבים יידע להאיר את עינינו.

Read Full Post »

במהלך החודש נערכות בחירות לשני מקומות פנויים בגופי ההנהלה של ה-ACL, האגודה לבלשנות חישובית. אמנם רוב קוראינו לא יכולים להצביע, אבל אולי תרצו לקרוא את המניפסטים או הצהרות הכוונות של המועמדים השונים. התרשמתי שיש שני סוגי מועמדים: כאלה ממערב אירופה וארה"ב, וכאלה ממקומות אקזוטיים-כביכול כמו הודו, סין, אוסטרליה וכל מקום שאינו מערב אירופה וארה"ב.

הקבוצה הראשונה מעוניינת (בין היתר) להסיט את הדגש בעשיית הבלשנות החישובית מעט חזרה לכיוון הבלשנות ה"קלאסית" ולסגת מעט מהגישות הסטטיסטיות שאמנם הביאו להישגים רבים ויפים (למשל הרנסאנס בתרגום המכונה) אך מגיעות לאט-לאט למבויים סתומים. הקבוצה השנייה מעוניינת לשים דגש רב יותר על מחקר שפות שאינן אנגלית, ובתרגום חופשי – להקצות להן משאבים רבים יותר.

ועכשיו חידה לקוראינו: מי מהמועמדים ברשימה הוזכר פעם בבלוגנו זה? בין הפותרים נכונה יוגרל מנוי חינם לשנה ל"דגש קל".

Read Full Post »

No Homo

אז אתמול צפיתי בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליי אינפומאניה ולמדתי מילה חדשה. או ליתר דיוק, ביטוי חדש בסלנג אמריקאי. והביטוי הוא: No homo. זה צירוף שמקובל להגיד אחרי שאומרים משהו ממנו עשוי להשתמע כאילו אתם הומואים. ה-Urban Dictionary המעולה מגדיר זאת כך:

Phrase used after one inadvertently says something that sounds gay.
His ass is mine. No homo.
אינפומאניה (Infomania) היא תוכנית טלוויזיה על תרבות פופ ותקשורת שמופקת על ידי תחנת הטלוויזיה האמריקאית הצעירה והקצבית Current. אחת הפינות הקבועות (והמצחיקות ביותר) היא That's Gay של בחור סימפטי בשם בריאן סאפי שמפרשן עבורנו את הדרך בה מוצגת קהילת הלהט"ב בתקשורת ההמונים. בפרק האחרון הוא התייחס לצירוף הזה בשירי ראפ. מומלץ מאוד לצפות בפינה כאן – סאפי מפרק לגורמים את ההתעקשות של ראפרים קשוחים להגיד "נו הומו" על ימין ועל שמאל.

לפני פרסום הפוסט בדקתי אם לאנגאוג' לוג כבר התייחסו לצירוף הזה (או ליתר דיוק, בן לי בדק עבורי כי התעצלתי) וכמובן שהם הזכירו אותו כבר לפני חודשיים וכרגיל נותרתי נטוע מאחוריהם. No homo.

(גיחי גיחי)

Read Full Post »

לאחר שקרא את הפוסט הקודם על הניסויים של לרה בורודיצקי שלח יואב ע' ללשכתי במשרדי דגש קל את האיגרת הבאה:

מעניין אותי דווקא השימוש המדהים הזה:

"הממשל יעבוד עם כל ממשלה שתקום"
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/185661

כאשר ברור לכל קורא עיתונים עברי שב"הממשל" הזכרי מדובר על זה האמריקאי ואילו ממשלה הנקבית היא ממשלתנו שלנו. למעשה ברוב העיתונים מספיק לכתוב "הממשל" בשביל שיהיה ברור על מי מדובר, בשונה מ"הממשלה הבריטית" למשל.
מעניין מה זה מביע על תפיסת ההירכיה בחרה הישראלית לגבי היחסים בין הממשל לממשלה.

צר לי לאכזב אותך, יואב, אבל זה לא מביע כלום משום ששיטות השלטון בישראל ובארצות הברית אינן זהות. בישראל ישנה ממשלה, ובארצות הברית אין. המערכת השלטונית הפדראלית הנהוגה בארה"ב היא ממשל, כמו שהמערכת השלטונית הפדראלית בגרמניה היא ממשל (אבל לכל מדינה בגרמניה יש ממשלה משלה: בראש גרמניה עומדת ה-Bundeskanzlerin, הקאנצלרית של הרפובליקה, אבל לכל מדינה כמו באדן-וורטמברג או בוואריה יש Ministerpräsident משלה, ראש ממשלה). באופן דומה, הסיבה שאפשר לדבר על הממשלה הבריטית היא סיבה פרוזאית למדי – לבריטים יש מערכת שלטון פרלמנטרית עם ממשלה.

גם שפות אחרות עורכות את ההבחנה המתבקשת הזו ובערבית משתמשים אפילו בשורשים שונים: ממשל הוא إدارة (אִדארה) וממשלה היא حكومة (חֻכוּמה), והרי אין דין יחסי ארה"ב-ישראל כדין יחסי ארה"ב-[מדינה ערבית X].

אני חושש שכל טענה לגבי היררכיית היחסים בין המדינות תצטרך להתבסס על משהו קונקרטי יותר; לטעמי, להגיד שארה"ב וישראל הם כמו זכר ונקבה זו אמירה שלא מבוססת על ממצאים לשוניים (ואולי אפילו מדובר בלישוּן פרופר). אבל בסופו של דבר עניינים כמו "מאחז עברי-מודרני הקורא תיגר על ההגמוניה האנגלית-אמריקאית" הם כבר התחום של פינטר.

Read Full Post »

[פוסט אורח מאת עמית לוי]

נפתח בחידה: מה משותף למולי שגב ולקופירייטר? התשובה בלבן.
שניהם מסתחבקים עם איל קיציס.

התשובה האמיתית היא שחלומם הרטוב של השניים הוא להפוך מילה/ביטוי/משפט/מטבע לשון לשגורים בשיח הציבורי, אמרות כנף של ממש, שמייצרות זיקה בל תינתק בין ההתנהלות הישראלית היום-יומית לבין המוצר אותו הם מקדמים (בדיוק כמו שנעל היא מוצר, כך גם "ארץ נהדרת" היא מוצר). ברשותכם, בהיעדר מונח המתאר זאת בשפת עבר, אכנה זאת "השְגָרה".

ומה ההבדל בין מולי שגב לקופירייטר? נכון, רק מולי שגב שיחק את בנו של יהורם גאון בסיטקום ישראלי מצליח, אך ישנה תשובה נוספת: רק מולי שגב הצליח.
בעוד ש"ארץ נהדרת", לאורך שנות קיומה, החדירה פעם אחר פעם פנינות לשון לשפתנו (החל מ"דונט וורי סמי הורי", דרך "דבר בנימוס!" וכלה ב"פאתט") – ולא רק היא, כך גם סדרות טלוויזיה ומדיה נצרכת נוספת, שקצרה היריעה מלתארן – הרי שהפרסומות נכשלות, פעם אחר פעם, מעשות כן. הפרסומות כל-כך רוצות להשגיר, ומצליחות לעתים נדירות.

המעניין הוא שהסיכויים דווקא לטובת הפרסומות. תארו לכם שעה נתונה, בה 3 מקבצי פרסומות. בכל מקבץ מופיעה הפרסומת פעמיים – בגירסה מלאה ובגירסה מקוצרת – ובה הביטוי אותו מבקשים להשגיר. תראו את אותה הפרסומת שש פעמים בשעה, ולא תתחילו להגיד "תקליל" לכל יקה שייקרה בדרככם?
כנראה שלא.

נסו להיזכר בביטויים שהושגרו ביום-יום מאז שהתחלתם לצרוך פרסומות. כמעט ואין: המשפט "תעמיס לי ביסלי", אחד מביטויי הדגל של אסם שרץ כבר שנים, עדיין לא עולה לי לראש כל אימת שנשמע רשרוש שקית ביסלי-בצל נפתחת; גם אם יימחקו כל הזכרונות מהטלפון ובדיוק אצטרך לחזור אל סימה מהלוטו בעניין הכרטיס הזוכה, לא אעלה על דעתי "לחפסס"; ואם מישהו יגיד לכם "זה מידבק!!", על מה תחשבו? נעלי סקצ'רס או שפעת החזירים?

אם כך, מדוע מוחותינו הרכים והנוחים להשגרה, בדרך כלל, לא נכנעים לתכתיבי המוחות במשרדי הפרסום? אין לי תשובה מוחצת. אולי פה ברור לנו מדי שמאחורי ההשגרה עומד אינטרס מסחרי קר ומובהק (שקיים גם בתכניות הטלוויזיה, אך שם הוא מוסווה היטב). אולי אותו אינטרס מוביל את המוחות להמציא מטבעות לשון מופרכים כל-כך, שאין להם אחיזה בחיי השִגרה שלנו.
מה שבטוח – על המפרסמים להבין שהפרסומות ממלאות את מטרתן למרות נסיונות ההשגרה האין-סופיים, לא בזכותם. מדובר באלמנט טרחני וצפוי, חסר כל מעוף, שאינו מביא תועלת לאיש. בטח לא לנו.

[עמית לוי הוא חבר מערכת בלוג ביקורת הפרסומת "דבר המפרסם"]

Read Full Post »

[שלום למי שהגיעו אלינו מהחברים של ג'ורג'! אנחנו בלוג שפה ובלשנות. אפשר למצוא מדגם מייצג למדי של הדברים שאנחנו כותבים עליהם בהיכל התהילה שלנו, ואם נעים לכם כאן אתם מוזמנים להישאר]

עוד קצת על פרודיקטיביות מבנית של שפות, ושל עברית בפרט.

גיא דויטשר, בספרו המופלא והמומלץ בעליל גלגולי לשון, מסביר איך הצורה הרקורסיבית של השפה יכולה היתה להתפתח: כדוגמה מובאות פסוקיות הזיקה (הילד שאכל את הבננה) והתחילית העברית ה-, שמשמשת בד"כ ליידוע אבל גם לשעבוד (הילד האוכל). השימוש השני הינו מוגבל ביותר ולבטח יותר מצומצם מהתחילית ש-: למשל, הפועל שאחריו חייב להופיע בצורת הבינוני (אי אפשר לומר *הילד האכל). ועדיין ניתן למצוא כאן כרונולוגיה סבירה – בהתחלה צירפה השפה שם תואר כלוואי לשם עצם (הילד הגבוה), אחרי זה איפשרה לצרף פועל בבינוני, אחרי זה את המשפט שבא יחד עם הפועל (הילד האוכל שלוש בננות טריות בחברת מכריו) ולבסוף הקצתה מורפמה שלמה, אשר (שממנה התגלגלה ש-), שרשמית הכניסה לחיינו את פסוקית הזיקה הבלתי-מוגבלת באפשרויותיה (הילד שאכל את הבננה שקנה אבא שלו בתרי זוזי בשוק שאחותו נשמעה בו יותר מדוכאת). הנקודה הקריטית בשרשרת הזו היתה הרחבת השימוש כך שיכלול פעלים. דויטשר קורא להם "פצצת אנרגיה סמנטית" (ומכאן כל הבננות בדוגמאות), ובלשנים קוראים להם פרדיקאט, שזה בערך נשוא: מילה שיכולה לרכז סביבה משפט שלם, עם הרבה שמות עצם כבעלי תפקידים (הם הארגומנטים).

אני רוצה להציע עוד דוגמה לפרודוקטיביות של השפה, ודווקא מכיוון של חטיף אנרגיה סמנטי ב-2.50 שקל בדוכן הקופות בסופר: שמות העצם.

אין טעם להציג בפניכם, קוראינו הנאמנים, את הביטוי קור כלבים. ולא יהיה זה מופרך לחלוטין להניח שממנו התפתחה הצורה המלבבת חם שועלים, שלמיטב ידיעתי התחילה את כל "טרנד השועלים" בשפה. כבר כאן שימו לב שהתרחש שינוי: לא חום שועלים אלא חם. מבנה הסמיכות (שכבר דיברנו על אי-מוצלחיותו בצורות חדשות בעברית המודרנית) פינה את מקומו לביטוי תוארי. אבל שם העצם כלבים עמד על שלו, ודרש בעל-חיים מספיק קרוב אליו שיעמוד במרכז הביטוי.

אלא שבקיץ 2005 חיי השתנו לבלי היכר, במאחז תקוע ד' אשר בפאתי גוש עציון. מיכאל, עמיתי לאבט"ש, אמר לי כך: נמסו לי השועלים. אמנם היה מספיק חם כדי לאפשר הבנה מילולית של המשפט, אבל אנו השומעים בחרנו באפשרות הפיגורטיבית, ואני התפעלתי מהמסע התחבירי הנוסף שעבר הביטוי האהוב: החום ביקש להפוך מתואר לפועל, מצא לו את הצורה הסמוכה-סמנטית (השורש נ-מ-ס), ושם העצם שועלים הוא הוא זה שעיצב את הביטוי לצורתו הסופית! הוא המוביל והוא המשגיח!

שועלים נמסים

שועלים נמסים

בצר לי אני מתוודה שמאז אותו שבוע לא שמעתי שוב את הפנינה הזו, אבל אנצל את הבמה כדי להודות מקרב לב למיכאל (השם המלא שמור במערכת, בקובץ סמוי) ולאחל לשועליו התמצקות מהירה.

(על הטעות הנפוצה של החלפת "התכה" ב"המסה" נדבר בהמשך. או לעולם לא, כי זה לא מעניין).

המשך…

Read Full Post »

בשבוע שעבר הפעלתי את מלוא כח השכנוע שלי וביקשתי מכם לתת שמות לשני פירות, בננה ותפוח, ואפילו טענתי שיש לזה קשר ליקירת הבלוג לרה בורודיצקי. בגלל שכבר עבר שבוע, עזבתי לרגע את שיעורי הבית בביאק (שפה שמדברים במערב פפואה) והתפניתי להיזכר בשני ניסויים מעניינים שהעלמה בורודיצקי ערכה בסטאנפורד. את כל מה שאני כותב כאן אני מבסס על הזיכרון ועל הכתבה הזו ברדיו NPR (אפשר לקרוא, ולהאזין, ובכלל לעשות כיף חיים שם), אבל את המאמרים המדעיים אפשר בטח למצוא באתר של החוקרת.

פירות

עושה רושם שהנטייה הטבעית שלנו היא לתת לבננה שם של אישה ולתפוח שם של גבר (כמו שרוב המגיבים בפוסט הקודם עשו). את זה אני אומר לא על סמך הצעות מפולפלות כמו "מנחם מענדל", אלא על סמך ניסוי בו בורודיצקי לקחה שתי קבוצות דוברים – דוברי ספרדית ודוברי גרמנית – וביקשה מהם לתת שמות לתפוחים ולבננות. המין הדקדוקי של "תפוח" בגרמנית הוא זכר, der Apfel, ובהתאם התפוח זכה לשמות משובבי נפש דוגמת פריץ, מארק, מיכאל וכד'. הספרדים העניקו לתפוח(ית) שלהם – la manzana, נקבה – שמות נשיים יותר.

גשרים ומפתחות

טוב, ברור שפירות על ריחותיהם המשכרים מעבירים אותנו על דעתינו. בניסוי אחר בורודיצקי השתמשה שוב בקבוצות של דוברי ספרדית ודוברי גרמנית וביקשה מהקבוצות לתת שמות תואר לחפצים שאת תמונותיהם הראתה להם. וזה מה שקרה עם תמונות של גשרים ותמונות של מפתחות:

  • גשרים: זכר בספרדית (el puente) ונקבה בגרמנית (die Brücke). הספרדים נתנו לגשרים תארים כמו גדול, חזק, יציב ועמיד, ואילו הגרמנים אמרו שהגשר יפה, שבירה ואלגנטית.
  • מפתח: נקבה בספרדית (la clave) וזכר בגרמנית (der Schlüssel). הפעם המחזה היה הפוך, כשהספרדים אומרים שהמפתח קטנה, מעודנת ושבירה בעוד המפתח הגרמני חזק, עמיד ומשונן.

מה קורה כאן?

ההסבר המתבקש הוא שספרדים גם גרמנים הם עמים מוזרים. שזה אולי נחמד להגיד, אבל לא באמת עוזר לנו. ההסבר האחר הוא שהשפה מעצבת את התודעה: בגלל שזכר משוייך אצלנו לעוצמתי וחזק, המאפיין הזה "זולג" לתפישה של עצמים מוחשיים.

האם זה באמת עובד ככה? לא בטוח. פגשתי לא מעט גרמנים שלא מהססים לפסוע בצעד בטוח על גבי גשר. ובכל זאת, עושה רושם שלמרות שהיפותזת ספיר-וורף במובנה הבסיסי היא שטות, ישנו עדיין קשר בין איך שהשפה מייצגת דברים בראש שלנו ובין איך שאנחנו תופשים אותם.

אבל למען הסר ספק: לאסקימואים עדיין אין מאה מילים לשלג.

Read Full Post »

לאחר שבפוסט הקודם איתמר איזכר נוסחה סנובונית דומה, אין זמן טבעי יותר לקשר ל"רוזה פארקס של הבלוגים", בלוג שאוסף הופעות אבסורדיות ומצחיקות של הנוסחה "X is the Y of Z", כאשר Y הוא לרוב דמות מפורסמת כלשהי.

ובעברית? גם כאן לא חסרות דוגמאות:

פרויד, הדודו טופז של הפסיכולוגים, כתב על זה כבר לפני כמעט מאה שנים (מקור)

המנחם בגין של מכבי חיפה הוא שלמה שרף (מקור)

היא תלמד שלא מעצבנים את הדנה ספקטור של הדוגמניות (מקור)

אתם מוזמנים, כמובן, להוסיף בתגובות השוואות מופרכות יותר או פחות.

Read Full Post »

בתחילת פרק 11 של "חצוצרה בואדי" מאת סמי מיכאל מופיע המשפט הבא:

וַחיד, כרוב הקבלנים הערבים, לא עבד בשבּת ונופיע בעשר בבוקר.

למה חשבתי שהמספר מכנה אותו כְּרוּב? כנראה בגלל שווחיד לא מתואר כדמות חכמה מדי (כלתו קוראת לו "המטומטם") וזה התקשר אצלי לביטוי "ראש כרוב".

מי יודע, אולי זה עוד יהפוך לסנובון יום אחד: אפרת ירדאי היא כְּרוּב הפמיניסטיות האתיופיות; יואל מרקוס הוא כרוּב הפובליציסטים; ישראל כץ הוא כרוּב שרי התחבורה; אוטו יספרסן הוא כרוּב הבלשנים הדנים; לרה בורודיצקי היא כרוּב המדענים הקוגניטיביים.

Read Full Post »