כינויי שייכות

פוסט אורח מאת כנרת עזריאל, כותבת הבלוג מצינו: הצצות על שפה בהתפתחות.

---

יש קבוצה של שמות עצם שדוברי עברית משום מה מעניקים לה יחס מיוחד בכל מה שקשור ליידוע.

למשל דודה. דוברי עברית ילידיים בחיים לא יגידו 'צבעתי את בית שלי', אבל לא תהיה להם שום בעיה להגיד 'פגשתי את דודה שלי'. דוברי עברית ילידיים לרוב גם לא יגידו 'עיפרון שלי נשבר' או 'כלב שלי הוא פודל', למרות שלכאורה אין פה שום דבר לא תקני. משהו לא מצלצל להם טוב במשפטים חסרי היידוע האלה. אבל 'אח שלי התקבל' או 'חבר שלי הוא אמריקאי' מצלצלים להם סבבה לגמרי.

דוברי עברית אוהבים ליידע שמות עצם בסביבה של מילות שייכות. אם היידוע לא מסתדר לוגית, הם ישתמשו במסלול עוקף של 'אחד העפרונות שלי נשבר' או שבכל זאת יְיַדְּעוּ ויגידו 'הכלב שלי הוא פודל', גם כשיש להם שלושה כלבים; כרגע מתמקדים באחד, וזה מובן מספיק. לא בא לנו טוב באוזן להציב ליד 'שלי' או 'שלך' או 'שלנו' סתם שם עצם עירום מיידוע. לא מסתדר לנו לדבר על חולצה שלך, שולחן שלהם, בית של סבתא שלי. אבל יש קבוצה קטנה של שמות חריגים: אח ואחות, דוד ודודה, שכן ושכנה, חבר וחברה, תלמיד ותלמידה, ועוד כמה מיוחסים. איתם אנחנו מסתדרים מעולה בלי יידוע: 'שכנה שלי נתנה לי מתכון לעוגה', 'תלמיד שלו הגיש לו עבודה על הפירמידות', 'זה לא אח שלך שם'?

ויש עוד קבוצה, ועוד יחס מיוחד, עם חפיפה חלקית לקבוצה הקודמת: שמות העצם שדוברי עברית מסכימים להטות. איזה ישראלי ילידי יגיד בדיבור יומיומי 'צבעתי את ביתי'? זה לא עובד, ממש כמו ש'צבעתי את בית שלי' לא עובד. אנחנו נצמדים דווקא לכינוי שייכות פרוד מיודע, ולא פתוחים לדרכי שיוך אחרות. אבל הנה – 'פגשתי את חמותי' אנחנו אומרים. דווקא את חמותי. לא חמות שלי ולא החמות שלי, רק כינוי שייכות חבור. וגם 'פגשתי את אחי' אנחנו אומרים, אבל כאן אנחנו פתוחים לעוד דרכים. בנסיבות לשון מסוימות דובר עברית עשוי לפגוש גם את אח שלו ולפעמים אפילו את האח שלו, נו, זה שעבר לגור ליד אילת, זוכר שסיפרתי לך עליו?

זה מוזר, נכון? מה הסיפור שלנו עם השמות האלה?

הנושא של כינויי השייכות החבורים והפרודים (='הבית שלי' לעומת 'גיסי') – מוכר וידוע. כתבו עליו קלוזנר, רוזן, אורנן ודובנוב (הפניות בתגובה הראשונה). כל אחד מהם הציע סיבות טובות לבחירה של דוברי עברית בין שני סוגי הכינויים. אבל לא הצלחתי למצוא אף חוקר שהתייחס לחריגוּת של מערך היידוע בשמות האלה (אם מי מהקוראים מכיר – אנא האירו את עיניי). אני מניחה שיש קשר בין שתי החריגויות האלה. לא סתם יש אצלנו גם 'אח שלך אמר' וגם 'אחותו ממש גבוהה', כשבפני רוב שמות העצם בדיבור שלנו שתי דרכי השייכות האלה חסומות, והיחידה האפשרית היא שילוב 'של' ויידוע.

איך מגדירים את קבוצת השמות שבה מתקיימות החריגויות האלה? האם מדובר בשמות המציינים קרבת משפחה? לא בהכרח. אמנם הרבה משמות קרובי המשפחה נוגעים לעניין, אבל לא כולם ולא רק הם.

פעם חשבתי: כמו שמוגדרת לנו קבוצת פעלים יוצאים (אל מושא ישיר או אל מושא עקיף), ככה אפשר להגדיר קבוצת שמות יוצאים אל כינוי קניין. כמו שאם מישהו הרג הוא בהכרח הרג מישהו אחר (אני מתנצלת, פעלים אלימים הם תמיד הכי נוחים לחידוד הנקודה הזאת), כך אם מישהו דוד הוא בהכרח דוד של מישהו אחר. זה נכון גם לקרובי משפחה וגם לאחים ושכנים וקולגות ותלמידים ועוד, וזה מאחד את כל אלה לקבוצה אחת מובחנת. השולחן הוא שולחן גם אם הוא לא של רוני, ולכן כשאומרים 'השולחן של רוני' יש ל'של' מעמד אחר מאשר כשאומרים 'גיסתה של רוני'. במקרה השני ה'של' הוא ממש המשך המילה, רכיב בלתי נפרד. זה יכול להוביל להתנהגות שונה של רכיב השיוך הזה.

טוב ויפה, אבל אז יהיה צריך להסביר למה לא כל שמות קרובי המשפחה נכללים בקבוצה הזאת. מישהי יכולה להיות בת או נכדה בלי להיות בת של- או נכדה של-? לא. אז למה אף ישראלית לא תגיד 'נכדתה של שירה התחילה גן חובה', ולא 'הוא האכיל את בת שלו', ולא 'בן שלו הוא רואה חשבון'[1] ולא שום שימוש לשוני מלבב אחר מאלה שהודגמו לעיל? למה השמות האלה של הצאצאים מתנהגים כמו שמות עצם רגילים מהשורה?

אין לי תשובות להציע, רק שאלות. פתוחה לשמוע רעיונות.

---

[1] מסתבר שבנקודה זו תחושת הלשון של הבולג איתמר קסטנר שונה משלי. אשמח לשמוע עוד עדויות של דוברי ומקשיבי עברית – מה אתם שומעים מסביבכם? האם אנשים משמיטים את ה"א הידיעה מבן של ובת של?

---

זו היתה רשומת אורח מאת כנרת עזריאל.

Read Full Post »

שש שלוש שמונה, אלפיים עשרים

עושה רושם שקהילת דוברי העברית במדינת ישראל החליטה מתישהו בחודשים האחרונים, או בשנה האחרונה, לעבור מהמודל הלא-אנגלי של הגיית שנים כאילו הן מספר מונה (אלפיים [ו]תשע-עשרה) אל המודל הכן-אנגלי של פיצולן לשני מספרים בני שתי ספרות (עשרים עשרים ואחת). התיעוד שלי הוא אנקדוטלי, כי וואלה אף אחד.ת לא כותב.ת את שמה של השנה כהגייתה. בשביל זה יש לנו ספרוֹת.

לא שיש פה בעיה, כן? שתי הצורות מובנות וחד-משמעיות. אנחנו רגילים לחלוקות מוזרות במספרי מיקוד (תשעים מאתיים ועשר) וטלפון (מגדילים לעשות גלגלצ עם "תשעת אלפים ואז שתיים"), שבהם שרירותיות המספר גבוהה מאוד, ולא יהיה מופרך לטעון שמרגע שהתקבענו על מאה גם הספרות הראשונות של השנה הן די חסרות שימוש כיצורים מתמטיים.

ובכל זאת, מה גרר שינוי כה משמעותי בקטגוריה כה מהותית בשפה? זה לא שקודם לא היינו חשופים לניינטין-ניינטי-ניין, וזה לא שיש פתאום איזה יתרון הגייתי שלא היה קודם (ב"עשרים" יש הברה פחות מב"אלפיים" בספירה נדיבה, פחות חסכוני מ"תשע-עשרה" לעומת "אלף תשע-מאות"). הנחת העבודה שלי כרגע, ואשמח לשמוע תיאוריות מוצלחות יותר, היא שהמעבר לשנת אלפיים טרף את הקלפים (כולל באנגלית) עם עשור ראשון מאוד נטול סטנדרט (אנחנו עדיין לא סגורים.ות על איך לקרוא לעשור הארור ההוא, אם כי אני אישית מחבב את אפסטיז של עידוק), ואחרי ששקע קצת האבק, ועם בוסט קטן מאולימפיאדת טוקיו (היה שם איזה קטע חוקי לגבי השנה בשם, ומשם קצרה הדרך להאחדת-יתר), נכנענו כאומה לפורמט האנגלי (סוגריים). אני גם די בטוח שעוד לא יצא לי לשמוע הגייה של שנה שקדמה ל-2000 (או אפילו ל-2020?) בצורה הזאת, כך שיש כאן איזה איבון לקסיקלי, שכבה גיאולוגית מקובעת, ולא רפורמה רטרואקטיבית.

כ"ט בנובמבר שמח!

Read Full Post »

ראומה אלדר, שפה תיקנית בתור שפה נכונה, ושעון דובר

עמודי המדיה החברתית של "כאן חינוכית" העלו לפני ימים ספורים קטע ארכיון בו ראומה אלדר – קריינית, עורכת לשון וקולו של השעון הדובר, שהלכה בתחילת השבוע לעולמה – מתראיינת אצל מני פאר ומדברת בעיקר על עברית [פייסבוק, טוויטר]. אני ממליץ לצפות בראיון המלא, הנה כאן מיוטיוב בדקות 5:20-14:20 (אין מה לדאוג, זו באמת רבקה מיכאלי בתמונת הקדימון):

איזה אוצר בלום. אלדר מזקקת הרבה מהטיעונים המוכרים בעניין הגייה תיקנית אל מול "טעויות", אבל עושה את זה בחן ובבהירות שלא תמיד מאפיינים את הדיון הזה. השאלה איך ללמד עברית (או מה שלא תהיה שפתו של הדובר הילידי) בבתי הספר היא שאלה מורכבת ולבושתי אני לא מכיר את הצד המחקרי שלה כמעט בכלל. אני גם לא חושב שאי פעם נגענו בנושא הזה בצורה מפורשת אצלנו בבלוג, אבל תוכלו למצוא התייחסויות שונות כאן וכאן וכאן וגם כאן. על כל פנים, כמה נקודות יפות עולות בראיון של אלדר, למשל:

• היא טוענת שכללי ההגייה התקנית הרשמיים הם נכונים כי הם באים להקל עלינו את ההגייה. בתור דוגמה היא נותנת את ו"ו החיבור, אותה יש לבטא בשורוק לפני אותיות בומ"פ (וּפרחים), ומסבירה שכך יותר נוח מאשר וְפרחים. פאר אומר בתגובה שדווקא נוח לו עם השווא. זו דוגמה קלאסית לאיך ששפה עשויה להשתנות בשלב כלשהו בהתפתחותה, כשבשלב מסוים בהיסטוריה של השפה דוברים באמת עברו לשורוק כדי להקל על ההגייה; דוגמה טיפוסית נוספת היא הצטלבות ולא *הטצלבות. אבל בימינו, כשלדוברים יותר נוח לא לבטא שורוק, או לא להבדיל בין ע' ל-א' למשל – פתאום אנחנו חוטאים לשפה. והרי כפי שברור למי שעוקב אצלנו, אין באמת שפה שאפשר לחטוא אליה בתור ישות נפרדת מאיך שהדוברים עצמם מדברים.פאר טוען שהוא מצידו צריך לשנן כללים כאלה משיעור לשון ואלדר סותרת אותו – "אתה אינך צריך לזכור!". הדיאלוג הזה מבדר למדי, אבל הוא גם מעיד על סוגייה אמיתית בלימוד השפה בבתי הספר: האם אנחנו מלמדים את ילדינו שהם שוגים אם הם אינם מדברים כמו בתקופה בית שני (בהקצנה), או שאנחנו מעוניינים ללמד אותם שהעברית הרשמית היא משלב שונה משפת היום-יום וככזו יש לה חוקים מיוחדים שצריך ללמוד (ויש שיגידו – היא שפה שונה).
• לאלדר יש תשובה מפורשת. בקרב יהודי הארץ, תימנים מדברים עברית קצת אחרת מהונגרים או צרפתים. ומשום שאין אחידות, כך אלדר, יש צורך באחידות. אבל מי מחליט שיש צורך ואיך ראוי לאכוף אחידות כזו – בכללים שמוכתבים מגבוה או במציאת מכנה משותף – היא שאלה שצצה בכל פעם שהאקדמיה ללשון מפרסמת כללים שרירותיים בפייסבוק וזוכה מצד אחד לשלל לייקים, ומצד שני לתגובות מופתעות מקוראים שמגלים פתאום שהם מדברים את שפת אימם בצורה לא נכונה מזה עשורים.
• אז פאר מקשה: למה אלדר מקפידה על ח' ו-ע' אבל לא על ט' ו-ק'? היא מודה שהיא לא מקפידה וגם שאי אפשר להשיג הכל "במכה אחת" ("לא בקפיצת הדרך" – איזה יופי). כאן הסתירה ברורה: אם חשוב להקפיד על כללי הגייה מסוימים בשביל למנוע אי-הבנות כביכל, אז כל הכללים חשובים. ואם אפשר להבין גם עם "טעויות", אז מה בעצם הבעיה?
• אלדר רוצה לנזוף באנשים שאומרים אנחנו קופאים אבל משמיטים את ה-א', כך שנשמע כאילו הם אומרים אנחנו קופים. ושוב, מנגד, תמיד אפשר למצוא דו-משמעות בשפה. לאלדר לא מפריע למשל שהיא אומרת לא, אפילו שבמנותק מההקשר אפשר להתבלבל עם מילת היחס לו (בהמשך התוכנית שרון ליפשיץ שרה את 'גידי' ומשתמשת בדו-המשמעות הזו ממש בפזמון). דו-משמעויות כאלה קיימות לא רק ברמת המילה הבודדת אלא גם בתחביר: אלדר אומרת אני משוכנעת ש… בבינוני הסביל, ביטוי שבמנותק מהקשר הוא דו-משמעי בין מצב סטטי (זו השקפת עולמה) ובין אירוע בסביל (מישהו משכנע אותה כרגע).
• דוגמה יפה נוספת שאלדר מביאה נוגעת למשחקי כדור. כדורגל משחקים ברגל, כדוריד משחקים ביד, אבל "כדוראף" לא משחקים באף. עם הגייה נכונה ברור שמדובר בכדורעף. מצד שני, כדאי לציין שכדורסל לא משחקים בסל. תמיד יש מקרי קצה, והשפה מורכבת הרי מכל כך הרבה מקרי קצה ותלות בהקשרים.
• בקטע משעשע במיוחד – מנקודת המבט של ימינו – אלדר מסבירה למה היא היתה צריכה להקליט את השעות בשעון הדובר באינטונציה מסוימת. היא מתארת בצורה נגישה למדי שהטון יורד ב-השעה אחת אבל עולה ב-השעה אחת ושלושים, ולכן היא החליטה להקליט את "השעה אחת" בטון עולה. המערכת של אז כנראה לא היתה מתוחכמת מספיק בשביל לבדוק אם מדובר בשעה עגולה או לא ולבחור בהתאם אחת משתי הקלטות. הטכנולוגיה שלנו התפתחה מאז אבל אני לא בטוח שהגישה ל-"טעויות" שצריך למגר השתנתה.

Read Full Post »

נחזור על כל העדר

[פוסט זה הוא פוסט חצי-אורח בשיתוף עם לימור נעמן]

חזרתיות בשפה היא תופעה מעניינת. דוברים יכולים לחזור על משפט שלם, אולי באינטונציה שונה, כדי להבהיר שהם עומדים לחלוטין מאחורי הרעיון שהם מבטאים (היא היתה שלך עוד בשלום, ג'רי. היא היתה שלך עוד בשלום). אם נרד לקומת המרתף, יש מילים שמכילות רצפי צלילים חוזרים, נניח כלבלב או צהבהב בעברית, באופן שיש לו משמעות מסודרת (כאן – הקטנה או החלשה). בעברית אולי זה לא ממש פרודוקטיבי (כלומר, מבנה שגם מילים חדשות לחלוטין ישתלבו בו בהקשרים חדשים לחלוטין, והמשמעות תהיה צפויה), לפחות לא על כל מילה (מחשבשב כספסף? כאילו, איחס?), אבל יש שפות כמו אינדונזית בהן זה ממש חלק מהדקדוק, במקרה שלה – ריבוי (kura – צב. kurakura – צבים). כשזה ברמת הבפנוכו של המילה כמו כאן, בלשנים קוראים לזה רדופליקציה (reduplication), ואנחנו משוכנעים שיש שם בדיחה מודעת לעצמה על התי"מ שהביטוי יוצר [למיטיבי לכת, יש את המאמר שלוקח את המשחק הזה עד 11 – רה-רדופליקעיישן לאלעק מאראנץ].

בין שני אלה, יש גם תופעה בשם ראיטרציה תחבירית (syntactic reiteration), שבה חוזרים על מילה בודדת באופן שמייצג סמנטיקה מסובכת יותר, סמנטיקה ששפות אחרות כנראה יבטאו באמצעות הרכב תחבירי סטנדרטי. באנגלית, למשל, ניתן לחזור על מילה כדי לנתק ממנה משמעות מטאפורית או כדי להעצים משמעות בסיסית שלה. תחשבו על הציטוט הנפוץ בסדרות נעורים אמריקאיות – Do you like him, or do you like-like him? האם את משתמשת במובן הלא-מחייב של "בסדר לי להיות בסביבתו", או שמא החיבוב שלך נושק לתחום הרומנטי? וגם – What kind of sandwich do you want – like a hamburger, or a sandwich-sandwich? האם האידיולקט (ניב אישי) שלך הוא מאלה שכוללים את ההמבורגר בקטגוריית הכריכים, או שהתכוונת שאזמין לך סנדוויץ' פרוטוטיפי שמורכב מממרח ודברים-חתוכים-דק בין פיסות לחם בלבד?

מה הוא רוצה מאיתנו זה עם הסנדוויצ'ים שלו. מקור: טוויטר

בעברית יש (גם) את העניין הזה של ההעצמה – הלילה הוא לפעמים שחור ולפעמים שחור-שחור, תבשילים מקראיים הם לפעמים האדום האדום הזה, הגבר הסטריאוטיפי הוא לעתים גבר-גבר. אתה אוהב אותה או אוהב-אוהב אותה? אבל בעברית עוד נעסוק.

יש שפות שבהן לטקטיקה הזאת יש משמעויות יותר מרוחקות, כאלה שיוצאות מתחום המילה עצמה. למשל, באיטלקית סיציליאנית ראיטרציה יכולה לסמל העצמת פעולה:

האיש מדבר-מדבר

במקרה הזה הכוונה היא שנושא המשפט מדבר יותר מדי, או שהוא מזיין את השכל בכישרון רב. עוד שימוש למבנה הזה הוא במיקום אירוע או מאפיין כלשהם על שטח נרחב:

חיפשתי אותך שוק-שוק

משמעו חיפשתי אותך בשוק, אבל גם חיפשתי אותך בכל השוק. עוד דוגמה היא "יש לו פרצוף פצעים-פצעים" – כל הפרצוף שלו מלא פצעים (אפשר לראות את זה גם בעברית תלמודית: "בשרו נעשה חידודים חידודים").

אבל אנחנו בתוך עמנו חיים (לפחות כשאנחנו לא בלימודים), ועברית מודרנית כפּרה עליה יצקה סמנטיקה מעניינת אף היא אל תוככי הראיטרציה התחבירית (בנוסף על אופציית ההעצמה שהזכרנו קודם, שדי תחומה לתבנית אינטונציה מאוד מסוימת, בה מדגישים את המילה שאינה הראש התחבירי של הצירוף; ובנוסף על הביטוי הקפוא אחד-אחד בהוראתו הלא-נפוצה מדי של "לקחת פרטים משתי רשימות לסירוגין").

המשמעות המוכרת, והפרודוקטיבית, והמגניבה, היא של "אחד-אחד", מה קוראים ביידיש וואן ת'ינג אט א טיים [1]. כך, אם נאמר "עברתי על טיים-הליין של חידושי הניו יורק טיימס ציוץ-ציוץ", תהיה ברורה הכוונה "עברתי על כל ציוץ שם באופן פרטני, אחד אחרי השני". אם נאמר "אכלתי את האורז גרגיר-גרגיר", מתקבלת התמונה של אכילה מאוד איטית, כל פעם יש לי רק גרגיר אחד בהפה.

פרה פרה (מקור: פליקר)

שימו לב שהיו כאן שני מרכיבים למשמעות. האחד, הכל דבר בתורו, "פרה פרה" אם תרצו, הוא בלתי נמנע. זו מטרת התופעה. כפועל יוצא, שם העצם החוזר חייב להיות ספיר, בן מניה, אחרת לא יהיה איך לעבור עליו ("שחיתי לאורך הבריכה מים-מים"???). השני הוא השלמות, או אולי יסודיות, של הפעולה המתבצעת, ככל שהיא נתונה בזמן עבר. יכול להיות שלא הספקתי הכל, אבל אז חובה עליי לציין זאת, ואפילו זה לא תמיד יספיק. "(אני עובר / ?עברתי) על טיים-הליין של שמעון ריקלין ציוץ ציוץ, בינתיים הגעתי רק עד מאי 2018". "?הילדה אכלה את האורז גרגיר-גרגיר עד שנמאס לה".

הטריגר לזה הפוסט הוא שזיהינו משמעות קשורה לזו של אחד-אחד, אבל איכשהו קצת שונה: כשהאלמנט החוזר הוא יחידת זמן, יש פתח לסמנטיקה אחרת. כשאני אומר "יום יום אני צריך להתמודד עם מה שעשיתי", אין פה באמת משמעות בדידה של אקט יומי, ומצד שני לא באמת משתמע שבכל יום ספציפי יש רגע ניתן לזיהוי שבו אני מתמודד עם אותו מעשה. הכוונה היא שבאופן כללי, מצב הנפש שלי הוא כזה שמכיל התמודדות, ואין חופשה מהנושא. אם משהו יזכיר לי את העניין, אאלץ להתמודד איתו. אם פספסתי ציוץ באותו טיים הליין, יצאתי טועה. אם פספסתי יום בתהליך ההתמודדות, לא ממש. באותה מידה, יכול להיות שבכל יום בדיד אני מתמודד עם העניין פעמים רבות. [במאמר מוסגר, לפעמים יום הוא רק יום: זוהר ארגוב תולש מהלוח דף יום-יום. בבירור, זהו אקט שקורה פעם אחת ביום, לא פחות ולא יותר.]

לימור מציעה פתרון לפלונטר: אם אפשר לתאר את טיים-הליין כמורכב ממקטעים של 280 תווים (גג!), כך אפשר לומר גם שהשעות ב"אני חושב עלייך שעה שעה" מורכבות כל אחת ממקטעים של שישים דקות – בפועל גם כל ציוץ נקרא על ידי יובל מילה מילה. במובן הזה, גם פיד הטוויטר וגם הזמן עצמו הם רצף: אחרי כל דקה באה עוד דקה, ואחרי כל ציוץ בא עוד ציוץ שממשיך אותו. מכאן שאירוע קריאת הציוצים הוא גם חלקיק וגם גל, ואפשר להתמקד בכל אחד מהאלמנטים – הרצף והמקטעים שמרכיבים אותו – לפי מה שמתאים לסיטואציה. התרגיל הסמנטי הזה נקרא refocusing, ואפשר לראות אותו גם באירועים שבהם נוסף פתאום עוד משתתף, כמו במשפט "רגע אחד לא השגחתי עליו והוא רץ לי לכביש". המשתתף הראשי באירוע הוא הזאטוט הנמרץ, אבל המילה לי מאירה בזרקור על הקורבן האמיתי בסיפור הזה: האמא המסכנה שלא מבינה במה חטאה שיש לה ילד כזה.

אז אם נקבל את העובדה שזמן הוא יצור מיוחד ומורכב בעולם המושגים שלנו, ושלא כל הדרכים הזמינות לנו לחלק אותו (לימים, לשעות, לדקות) הן שימושיות בהקשרים כמו "לחשוב על מישהי" או "להתמודד עם משהו", נוכל להבין את הצורך הזה בהגמשת תופעת החזרה, במקום להידרש למשמעות נוספת שלה.

Read Full Post »

שו עוף #היבריש

צחוקו האפל של הגורל שהגה את מקור ייסורי המצפון המכבידים ביותר על הבלשן ההורה: מצד אחד, אם הורים לא כל כך בולגים כי למי יש זמן לזה. מצד שני, כשהורים, נחשפים לפלאי השפה המהודרים ביותר המגולמים בתהליך הזה שנקרא רכישת שפה. כשהורים שעוברים מדינה עם בת 3 שעכשיו כבר בת 4 וחצי, ושומעים את מה ששמעתי היום, זה כבר פשע בל יתואר לא לפתוח את ממשק הוורדפרס המזעזע ולתקתק במחשכים.

שום דבר לא הכין אותי לזה. הסעתי את הבנות מהגן הביתה, וברמזור מוציאה ענבל (4 וחצי כאמור) את רצף ההגאים הבא,  בדברה על אחותה קרן (תיכף 2. מטריה אצלה זה /bla/):

/aba, keren lakxa et ha-šu of./

ובהילוך איטי:

אבא, קרן לקחה את ה-shoe off.

מזל שהיינו ברמזור למה אחרת הייתי עושה תאונה. סערה מושלמת של תופעות קרוס-לשוניות, הלחמה של עברית ואנגלית בכל רמה שהיא, היבריש אמיתי.

נתחיל ברמה הלקסיקלית. ענבל לקחה את הפועל took ותרגמה אותו כפשוטו ללקחה, מה שלא עושה שכל בעברית שבה מורידים נעל, או בנודניקית שבה חולצים נעל.

הלאה לרמה הלקסיקלית-קומפוזיציונאלית. הרי גם באנגלית אנחנו לא take את הנעל. אנחנו take off את הנעל. ענבל שילבה את שני חלקי הפועל המורכב (phrasal verb) במשפט הסופי, אבל חלקו בתרגום מילוני לעברית וחלקו בשפת המקור.

ברמה המורפו-תחבירית, העניק לנו מנגנון השפה של הילדה את התיבה ha-shoe, שמורכב מקליטיק היידוע ה והמילה האנגלית shoe. מפלצת פרנקנשטיינית זוטא בינות לחלקי המפלצת הגדולה יותר של הפועל המורכב.

לסיכום, התחביר. הו, התחביר. שאלו מכובדיי, המשפט הזה הוא בסופו של דבר בעברית או באנגלית? אמר הלל הזקן – אנגלית כמובן! פועל מורכב שחלקו השני הוא מילת יחס זהו סממן מובהק של אנגלית ואם היתה אומרת לקחה את הנעל החוצה היית לבטח מאבחן כאן משפט אנגלי שעבר שמלול (רה-לקסיפיקציה; אין לי מושג אם באמת אומרים שמלול אבל אני על מסך מלא אז אין לי כוח לפתוח עוד לשונית לבדוק). בא שמאי הזקן לא פחות ודחפו באמת הבניין: עברית היא! מה למילת היחס את במשפט לועזי? "את השו", זהו צירוף עברי שעבר שמלול של המשלים השמני לאנגלית! לא זו אף זו, שבאנגלית לא מיידעים את הנעל הסתם כך, היא צריכה להיות her shoe! קם הלל וניער האבק מכתנתו ואמר וואלה יש לו פוינט לזה. ברמת המשפט הכללית הרי יש לנו מבנה שמתאים לשתי השפות (נושא לפני פועל לפני מושא). אם כן חברים וחברות, השתגית היבריש לתוך פרצוף שלכם.

לרגל המאורע, הנה ניתוח תחבירי לפי בית דקדוק התלויות סבא (dependencies). קשתות כחולות הן תחביר עברי, אדומות תחביר אנגלי, שחורות גם וגם.

Read Full Post »

פך שמן? שמן פח!

…ובו אנחנו לא רק בול-עץ שפה, אלא גם קורטוב של שפה חזקה.

עוד ביום העצמאות תש״ע סיפרנו לכם שמשהו מוזר קורה בעולם איוך שמות העצם (איוך – modification ). בניגוד לסכימות הרגילות, בהן שם עצם מצטרף לאחר ויוצר סמיכות (שמן זית), או שם תואר בא אחרי שם עצם ויוצר צמידות (שמן צמיגי), יש כמה חבר׳ה שלא בדיוק ברור אם הם עצם או תואר, ולא בדיוק ברור אם הם יוצרים צמידות או סמיכות. הצענו כמה מבנים תחביריים אחרים כמבדקים לקטרוג שלהם. אחזור על כמה מהדוגמאות ואוסיף קצת:

1. אחלה סרט
2. *סרט אחלה
3. *אחלה של סרט
4. אחלה סרט שבעולם
5. סרט סבבה
6. *סבבה סרט
7. סבבה של סרט
8. *סבבה סרט שבעולם
9. חרא סרט
10. סרט חרא
11. חרא של סרט
12. *חרא סרט שבעולם

היום אדון בשתי מילים נוספות המותחות פה את היריעה. הראשונה היא פח, שכבר זמן רב אני מתכוון לכתוב עליה בתפקידה כמאייכת. כמדומני חדרה זאת לשפה הכללית מתוך ז׳רגון הספורט, ומשמעותה – גרוע, מצ׳וקמק, עלוב. קבוצה פח, שחקן פח, ילד פח, והמהדרין מחזקים בשחקן פח זבל. איפה היא יושבת בסכימה המרובעת לעיל?

1. *פח סרט
2. סרט פח
3. *פח של סרט
4. *פח סרט שבעולם

יששש. פרדיגמה חדשה.

המילה השניה היא כזו שלא נתקלתי בה הרבה מעבר לביטוי קפוא אחד, ובעוד כמה פסקאות אסביר מדוע עוררה את זה הפוסט. המילה המאייכת היא זין והיא מופיעה בעיקר בביטוי העלבון הגנרי ילד זין, גנרי כי כמעט אף פעם לא נאמרת על ילדים (אלא גם ילד כאן משמשת כעלבון המורה על ילדותיות).

1. *זין ילד
2. ילד זין
3. ?זין של ילד
4. *זין ילד שבעולם

מה משותף לשתי המילים האלה? בדומה לחרא, גם כאן יש מילה שהיא שם עצם ללא עוררין (ממש מתארת חומר או חפץ בעולם) שהפכה למתאר כשהיא מוצמדת לשם עצם אחר, סביר שמסיבות מטאפוריות (חפצים לא נעימים הופכים לכינויי גנאי שיושבים על אי-הנעימות הבולטת שלהם). יש גם את אלמנט התמורה (שדנו בו בפוסט הראשון), ״קבוצה שהיא פח״ או שמקומה בפח, ״ילד שהוא זין״ ולמעשה זרג מהלך.

יש גם הבדלים, כפי שכבר ציינתי את זין אי אפשר ממש לחבר להכל. כיוון שהיא מתארת התנהגות היא מראש מתאימה רק לאינדיבידואל בעל אופי (לאו דווקא בן אדם, אפשר אולי לחשוב על חתול זין שלא אכפת לו כשאתה חולה) ואולי, אוליייי לקבוצות קטנות (?איזה כיתה זין, במובן של חבורת מניאקים אחד אחד ולא כאלה שרק התחילו חטיבת ביניים). פח יכול גם לתאר חפצים דוממים ללא הרמת גבה: טלפון פח, עיתון פח, פח פח. ודאי יש עוד, אבל האמת שבא לי כבר להגיע לדיון שהציף בי את הפוסט הזה, שהוא דווקא תחבירי ולא סמנטי.

הנה לפניכם פוסט של רבקה פרסלר בפני הספר, בשבתו כשיתוף של עידוק. הוא מתאר את הוט כ-״ילדי זין״, למגינת לבי העמוקה. חששותיי נפלו שם על אוזניים ערלות, כי לא בסמנטיקה התעניינתי (סמיכויות זה דבר בלתי צפוי, זאת יודעים כולנו). מה שהפריע לי הוא שאני בכלל לא תופס (אינטואיטיבית, כדובר) את המבנה ילד זין כסמיכות קלאסית ולכן לא חושב שצורת הריבוי הנכונה היא בריבוי הנסמך. למען האמת, עד אותו רגע בכלל לא יצא לי לחשוב על צורת הרבים של הביטוי הזה כי כאמור הוא לא ממש קורה הרבה. ואמנם, בעוד הדפים הראשונים של גיגול ״ילד זין״ (עם המרכאות) מעלה כמעט אך ורק תוצאות רלוונטיות של שם עצם ומאייך, ״ילדי זין״ נותן דברים לא רלוונטיים בעליל. גם אפשרויות הריבוי האחרות שחשבתי עליהן העלו חרס זין.

חיזוק קצת יותר תיאורטי לטענה שלי מצאתי ביידוע. אני די בטוח שתמיד יגידו ״הילד זין הזה״ ולא ״ילד הזין הזה״. מצד שני גם אומרים בימינו ״השמן זית״, אז זה לא מובהק.

אז פניתי לחשוב איך בכל זאת הייתי מרבה את הביטוי, והגעתי למסקנה שהכי טוב נשמע ילדים זין (ביידוע – הילדים זין). ״בוא׳נה, איזה ילדים זין אתם״. נחמד. כמו ״איזה קבוצות פח משחקות פה״. ״ראינו כמה סרטים לעניין״. ״יש בקפה הזה טוסטים לפנים״. ״אלה דווקא כיסאות סבבה״. צורת הריבוי הזו קיימת, הגם אם קשה לשים את האצבע על מה היא בדיוק עושה ואיך מוגדר כאן המאייך. מכירים רפרנסים? אולי חגית בורר?

[חנוכה שמח באיחור, קיוויתי שהכותרת עוד תהיה סבירה באקטואליותה ואני לא חושב שהצלחתי :(]

Read Full Post »

אוי משגרי הפצמ"רים

הקורא הנאמן (כאילו יש בכלל מה לקרוא פה בזמן האחרון, עונת מלפפונים לפנים) דן (יותר מסתם קורא: הוא הבוס!) העיר את תשומת לבי (מה ארבע מילים רצופות בלי סוגריים מה) לביטוי מוזר שהולך ורוחש בעולם המושגים המלבב שנקלענו אליו בחודשים האחרונים: מַשגר פצמ"רים. הרי האקזמפלר:

והרי כמה נוספים. יש גם דוגמאות רבות היכולות להיקרא כאדם מבצע הפעולה (מְשגר פצמ"רים), אבל גם זה אינו ביטוי הכרחי.

מה הבעיה בעצם? ובכן, פצמ"ר הוא ראשי תיבות של "פצצת מרגמה". פצצת מרגמה, מעצם שמה, נורית מתוך מרגמה. למיטב הבנתי, אפילו מבחינת דקדקנות טרמינולוגית צבאית אין משגר פצמ"רים שאינו מרגמה, שכן זהו פשוט השם לקטגוריית כלי הנשק היורים פצצות פשוטות באופן תלול-מסלול מעמדה נייחת. לראיה הדוידקות ממלחמת השחרור, שלא היו כלי תקני אך נחשבות למרגמות. בקיצור, הביטוי אינו טבעי בערך כמו "מַרסס כדורי מקלע". מותר להתפלא מהעובדה שהדוגמה לעיל לקוחה דווקא מאתר רשמי של צבא ההגנה לישראל, ושהביטוי מופיע גם בסרטוני דובר צה"ל.

איך הגיח הביטוי החריג ללשוננו? המסלול כנראה קל לשחזור, לא בשונה ממסלול הפצמ"ר עצמו (ברכות יובל, זכית בפרס הקישור הנושאי חסר הטעם בהבלוג לשנת תשע"ד). סוג הקליע יוצא-עזה שזכה למירב תשומת הלב בשנים האחרונות הוא הרקטה. רקטה אכן יורים ממשגר. כשנכנס לתמונה הרכיב האנלוגי למשגר של פצמ"ר, מתבקש לקרוא גם לו משגר. שמו האמיתי מתחבא בתוך ראשי תיבות, ועוד ראשי תיבות שלא משמרים את התנועות של המילים המקוריות (פְּצצת או פִּצְצת? זה לא משנה, בראשי תיבות הוגים /pa/) או את המין הדקדוקי של הביטוי המקורי, ולכן קל לשכוח שבכלל מדובר בראשי תיבות. תוסיפו את העובדה שאין עוד דוגמאות נפוצות לקליע שגוזר את שמו מהנשק ממנו הוא נורה (כדורים מקוטלגים לפי מידה, פצצות מוטסות לפי משקל, רקטות וטילים נושאים לרוב שם ייחודי) ונקבל עילה סבירה למחילה על חוסר-הזהירות. (אגב, בהמשך להערה שמתחת לתמונה – האדם המשגר נקרא רגם).

ומה השם המתאים לתופעה? סקרנו כאן בעבר תופעות לא בלתי-דומות לדבר הזה. היה לנו את התי"מ המיותר, גם שם כיכב הצבא בדוגמאות (המוכר ביותר הוא ככל הנראה סס"ל לבן, כאשר ה-ל בראשי התיבות מסמנת בעצמה "לבן"). לא בלתי-דומה, אבל לא זהה: בתי"מ מיותר קיים אלמנט שחוזר על עצמו בשתי צורות (בתוך ראשי תיבות או מילה קפואה ובתור המילה הרגילה), אבל כאן כל הביטוי כולו זהה במשמעותו לחלק מתוכו. שזה יכול להזכיר סינקדוכה (לא לבלבל עם הכינוי הנפוץ לאקדוחן סיני), התופעה שבה חלק מייצג את השלם או להפך (כשאומרים "אמריקה" ומתכוונים לארצות הברית של אמריקה; בעבר היה מקובל לומר "רוסיה" ולהתכוון לברית המועצות), אבל כאן יחסי החלק-שלם מתייחסים לביטויים הלשוניים ולא לישויות המיוצגות על-ידם. אז שלחתי מייל בהול בנושא לג'ף פולום, אבל אפילו הוא אבד עצות. אז אם בספינת האם נפלה שלהבת, זה הזמן של אזובי הקיר להמציא מונחים! ובכן, התופעה הכי קרובה שהצלחתי לחשוב עליה באיזושהי רמה של אנלוגיה היא גזירה-לאחור: יש לנו מילה שנראית כמו תוצר של הטיה, אפילו שהיא לא. נאמר פָּנים או שוליים. אם נחליט שיש לה צורת בסיס, כמו פן או שול בהתאמה, נסתדר כבר עם להתאים לה משמעות. אז במקרה שלנו, מדובר על צורה שהיא כן תוצר של פעולה לשונית (אבל לא בדיוק גזירה. "ראשי-תיבותיזציה"?) ובמקום לגזור אותה לאחור, גוזר אותה הדובר "לפנים". ממש כמו במשחק הדמקה! ובכן, חברים חברות, עוקבים ועוקבות, חברי האקדמיה, אני מתכבד בזאת להכריז על המושג גזירת-דמקה, שמצטרף לחבריו הגאים סתירונים, תי"מ מיותר, עצטרובל, סנובון, ובטח עוד כמה ששכחתי. [עדכון, 26/11: משאול!]

עם תמונת נצחון זו נסיים. הפסקת אש בלתי-מופרת שתהיה לכולנו.

---

רפרנס כותרת למי שפספס. ביזיון שאין את המילים בשירונט, או קליפ ביוטיוב שאינו בביצוע אסי כהן.

Read Full Post »

אמנות ההגלבה

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
   נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
   הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
   נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
   לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
   איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
   נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
   מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
   איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
   נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

היה לקרוא?

היוש קוראים יקרים,

בין היתר כדי שלא תחשבו שהתפגרנו, להלן תובנה לשונית שתובננה לי זה עתה: ל-"יש" במובנו המודאלי אין צורת עבר/עתיד בהיעדר משלים!

כן כן. שלחתי מייל חד-שורה לעמית בעבודה, עם אינטונציה מסוימת שהתנגנה בראשי. העמית דנן הבין אותה אחרת. לו היה המייל מולנו, הייתי אומר "<המשפט באינטונציה שהתכוונתי אליה>. כך יש לקרוא את זה". אממה, היה זה מייל בן שעה, לכן התפלקה לי צורת עבר מומצאת, "כך היה לקרוא את זה". אוי אברוך. גם "כך יהיה לקרוא את זה" נשמע לי רע למדי.

לא זו אף זו, ששפה חיה איננה זברה, שכולה שחור לבן. הו לא. אנחנו בפוסט מתגלגל, שתוך כדי כתיבתו הבנתי את הקסמיות שבשפה (קסם הוא הֶחתול שלנו, שבחלקו לבן ובחלקו מספר גווני אפור). אם הייתי אומר "כך היה עליך לקרוא את זה" הכל היה טוב ויפה. אך האם מדובר פה באמת בצורת העבר של "יש"? אני חושב שזה סתם אוגד, כי בהווה נאמר "כך עליך לקרוא את זה" בלי יש.

לסיכום, נדמה לי שעליתי על משהו (עד שיהיה לי זמן לעיין בספרות, לפחות. אבל זו תמיד השעה היפה ביותר). יום טוב לכולכם.

Read Full Post »

מביכביליות

לאחרונה הייתי קצת נרגן מדי. בואו נתקן עם התמוגגות מרוח היצירה האנושית. מתוך העין השביעית, ציטוט של רוני לינדר-גנץ מהטושהזוהר על בקשות חופש מידע מרשויות המדינה (הדגשה שלי):

מהניסיון שלי, אני ממש יכולה להריח מראש איזה בקשה תידחה, וזה לפי מידת המביכות של המידע.

ממש כך. מביכוּת. עד כמה המידע מביך. "מבוכה" לא ממש מעביר את המסר, אולי בניסוח "לפי המידה בה המידע מביך", אבל זה יוצר הקבלה פחות חלקה וסרבול-מה. "מביכות" היא בדיוק מה שרצינו.

לצערי בשעה זו לא הצלחתי למצוא דרך לעקוף את מחסום-גוגל, שכן מן הסתם מביכוֹת זו מילה מן השורה, אפילו אפשר לצרף לה ה"א הידיעה, ועוד הנודניקים האלה בגוגל מפרקים כל מילה לגורמיה כך שאפילו חיפוש ליטרלי (עם מרכאות) מביא תוצאות עם צורת הבסיס "מביך". [עדכון: תודה למגיבים טל ואסי. סשן זריז הראה שלצירופים "מידת המביכות", "זאת מביכות" ו-"יש פה מביכות" אין אחיזה בהמרשתת, מלבד אותו פוסט בעין. ברכות ללינדר-גנץ.]

מה שכן, זו בפירוש לא הפעם הראשונה בה אני נתקל בשם פעולה חדש שנגזר משם תואר והסיומת "-וּת". אז "מיוחדוּת", "מחוברוּת" ו-"מקושרוּת" כנראה מיותרים, בגלל "ייחודיוּת", "חיבוריוּת" ו-"קישוריוּת" בהתאמה, אבל כשאין את הצורה המקבילה מהמשקל קִטּוּלִיּוּת אנחנו פונים לסיומת הזו ויוצרים "מקובלוּת" ו-"מכובדוּת", מילים שעדיין לא זכו להכרה רשמית בשפה. מדובר בפירוש בסיומת יצרנית (פרודוקטיבית) בעברית בת-ימינו, המקבילה לרוב ל-ity או ל-ability האנגליות.

מזל טוב.

Read Full Post »

אני רוצה שנדברה על מר כהן

[בלה פוסט אורחת בלה גבי סטנובסקי בלה סטודנט לבלשנות בלה באוניברסיטת בת בלה]

לאחרונה נתקלתי ברשת במספר אלגוריתמים לשוניים מעניינים ומוזרים שהוצעו בשפה האנגלית. עניין אותי לנסות ולשחזר אותם עבור השפה העברית. רשומה זו סוקרת את האלגוריתמים, את הכלים החישוביים אשר נעשה בהם שימוש, ומספקת מקבילה עברית שלהם.

NURBLE

במקור

מן הקומיקס המעולה SMBC של הכותב והמאייר זק ווינר (Zach Weiner). בקומיקס מועלים לא פעם רעיונות מתחומים רבים, חלקם דמיוניים לחלוטין, וחלקם מתבררים כפרקטיים למדי.

באחד הקומיקסים הכותב העלה את הסברה כי ניתן לשפר טקסטים פוליטיים ע"י שינוי כל מילה שאינה שם עצם ל-NURBLE. עוקב טוויטר חרוץ לא איחר להגיב עם תוכנה קטנה שעושה בדיוק את זה – מקבלת טקסט, ומחזירה אותו "מנורבל".

הרעיון לא חמק מעינם של הכותבים של לאנגואג' לוג, אלו התייחסו בפוסט שבו הוצעו מספר "מנרבלים" נוספים.

איך זה נעשה

התוכנה הקטנה ששלח העוקב (שנכתבה בשפת PHP) עושה שימוש במשאב חיצוני – קובץ המכיל מאגר מילים וחלק הדיבר שלהם. התוכנה עוברת מילה-מילה על הטקסט אותו יש לנרבל, ובודקת לפי המאגר האם המילה היא שם עצם או לאו – בהתאם היא מחזירה Nurble, או את המילה עצמה.

התוצאה

מעניינת ומשעשעת למדי, ניתן להתרשם באותו הקומיקס מהרצה של האלגוריתם על נאום המצב לאומה של אובמה. באופן מפתיע ניתן להבין את רובו, גם כאשר הרוב המוחלט של המילים "מנורבל".

בעברית

כפי שראינו התוכנה המקורית עשתה שימוש במאגר מילים ממשאב חיצוני. למיטב ידיעתי משאב שכזה לא קיים בשפה העברית. בנוסף, כנראה שנטייתה של השפה העברית לעמימות תחבירית יקשה מאד על שימוש במשאב כזה, גם אם קיים. מסיבות אלו נעשה שימוש במתייג – פונקציה אשר בקבלת משפט מחזירה, בין השאר, את חלקי הדיבר של מילותיו (עוד על כך בהמשך) באחוזי ההצלחה מסוימים. בהינתן פונקציה כזו הפתרון למשימה נעשה טריוויאלי – נעבור על כל המשפטים בקלט, נזין אותם למתייג, ונברור את שמות העצם מתוכם.

התוצאה

התרשמו בעצמכם מ"נירבול" נאומו של יאיר לפיד במליאה:

מקור, ולאחר נירבול.

עינכם הרואות – ה"נארבל" עשה עלייה ל-"בלה", לדעתי גם במקרה הזה ניתן להבין את המסר בקווים כלליים.

נסו בעצמכם

אם אתם מעוניינים לבדוק בעצמכם את ההשפעה של הנירבול על טקסטים אחרים, העלתי מדגים של התוכנה (לאחר הכנסת הטקסט, סמנו את האופציה NURBLE).

אתנחתא – מתייגים, מפיגי עמימות ומודלים סטטיסטיים

בתחום הבלשנות החישובית קיימים מספר תחומים ובעיות אשר נחקרו רבות בשנים האחרונות – רובן בעיות בסיסיות אשר פתרון שלהן יהווה בסיס כמעט לכל מערכת אשר רוצה לעשות שימוש בשפה טבעית. בין אלו ניתן למצוא: תיוג חלקי דיבר (Part Of Speech Tagging), זיהוי ביטויים שמניים (NP Chuncking) וזיהוי ישויות (Named Entity Recognition). קל לראות כי אלו הן אבני הבסיס למשימות "מורכבות" יותר, דוגמת ניתוח תחבירי (Parsing), תרגום מכונה, סיכום אוטומטי, ועוד.

בניגוד למשימות ה"מורכבות", במשימות בסיס אלו קיימת לרוב הסכמה בין דוברי השפה לגבי הפלט הרצוי. כך, כל דובר שפה עברית יסכים כי חלק הדיבר של המילה "רץ" במשפט "גל רץ הביתה" הנו פועל (Verb), בעוד שספק אם קיימים שני אנשים שונים אשר יסכמו את הרשומה הזו לכדי אותו סיכום.

כמובן שבעיות אלו הנן תלויות שפה עד מאד, והאלגוריתמים אשר מנסים לפתור אותן חייבים להתייחס למאפייניה הייחודיים של השפה אליה הם מכוונים פתרונן. למשל אופייה הצירופי (word agglutination) של השפה העברית עלול להקשות רבות על כותבי אלגוריתמים כנ"ל לשפה העברית – אלגוריתמים אלו צריכים להפיג את העמימות באשר היא קיימת לגבי המילים במשפט. אם נסתכל שוב על המילה "רץ" הפעם במשפט "גל הזיז את הרץ למשבצת הסמוכה", ברור כי יש להתייחס למילה רץ בתור שם עצם, בניגוד לפועל שראינו במשפט לעיל – אלגוריתמים אלו יצטרכו לבחור את הפירוש הנכון למילה בהינתן ההקשר המתאים. [ראו גם כאן וכאן – א"ק]

המגמה הבולטת בשנים האחרונות לתקיפת בעיות אלו היא גישה הסתברותית (סטוכסטית). ניתן לייחס זאת להתחזקות כוח המחשוב, לקורפוסים העצומים והבלתי מעובדים (unstructured corpora) של שפה טבעית שמשתמשי האינטרנט מייצרים על בסיס יומיומי, ולאכזבה כללית ממודלים דטרמיניסטיים ו-"שלמים" יותר שהוצגו בעבר.

אלגוריתמים הנוקטים בגישה זו מניחים קיום של מודל כלשהו אשר ממנו מופקים משפטים תקינים בשפה או שבעזרתו ניתן לנתח משפטים בשפה טבעית. כך לדוגמא רשתות נוירונים מניחות קיומו של מודל המפשט את המוח האנושי לכדי נוירונים אשר מופעלים לפי פונקציות הפעלה מסוימות (activation function), ומודלי מרקוב חבויים (Hidden Markov Models) מניחים קיומו של מודל של מכונת מצבים, אשר המעבר בין המצבים תלוי במשפט הקלט ובהסתברות מסוימת.

מודלים אלו נמצאים בבסיס האלגוריתמים הסטוכסטיים. אופיינית, אלגוריתמים אלו יתחילו מתהליך של "אימון" על משפטי קלט משפה טבעית. תהליך זה מטרתו לכייל את הפרמטרים אשר מוטבעים במודל. כך ברשתות נוירונים יכוילו המשקלים אשר ניתנים לכל נוירון, ובמודלי מרקוב חבויים תכוילנה ההסתברויות למעבר בין המצבים.למעשה ניתן לומר כי תהליך האימון מתאים את המודל למשימה הספציפית מולה ניצבים.

לאחר שלב האימון, מפסיקים לכייל את הפרמטרים של המודל ומציגים בפניו משפטים שלא חזה בהם בשלב האימון. בתקווה, המודל אכן יודע להכליל איזושהי תחזית לגבי כלל המשפטים בשפה (או בחלק נרחב ממנה), ולכן יוכל לתת תשובות באמינות מסוימת גם עבור משפטים שלא ראה בעבר.

חלק מן החכמה בכתיבת מערכות שכאלו כוללת את בחירת המודל, אפיון הפרמטרים שלא ישתנו במהלך האימון (לדוגמא, טופולוגיית הרשת במקרה של רשתות נוירונים), ובחירת המאפיינים (features) שיהוו קלט למודל הנבחר.

עבור מימוש שני האלגוריתמים הפשוטים יחסית שמתוארים ברשומה זו, עשיתי שימוש במתייג ומפיג העמימות שנכתב על ידי מני אדלר מאוניברסיטת בן גוריון. משפטים שלמים מן הקלט מוזנים אליו, ובתמורה מקבלים עבור כל מילה בין השאר את חלק הדיבר שלה (בו כבר עשינו שימוש עבור אלגוריתם NURBLE) את הבניין, הזמן, המין, הגוף, ואת צורת הריבוי שלה – בכל אלו נעשה שימוש באלגוריתם הבא שיתואר.

Jailbreak the Patriarchy

במקור

במקרה הזה מדובר בתוסף לשוני מוזר לדפדפן chrome שמתיימר לשבור את הפטריארכיה השלטת ברשת.

התוסף מחליף בטקסט דפי האינטרנט שמות גוף זכריים לנקביים ולהיפך. בנוסף הוא מחפש ביטויים זכריים מסוימים ומחליף אותם במקבילה הנקבית שלהם, ולהיפך. כך לדוגמא "he loved his mother very much" יהפוך ל-"she loved her father very much" ו-"the patriarchy also hurts men" יומר ל- "the matriarchy also hurts women".

איך זה נעשה

לפי תיאור התוסף, נראה כי מדובר במשימת "חפש-החלף" פשוטה יחסית: התוסף עובר על הטקסט בדף, ומחפש ביטויים שנקבעו מראש. ברוב המשפטים אכן מושגת החלפת מין (gender swapping, לפי הכותב), זאת מכיוון שרוב חלקי הדיבר בשפה האנגלית הם ניטרליים מבחינת מין.

(אובמה נפגש עם קבוצת ה-KINGS/QUEENS, הכתבה המקורית (מימין) מול התוצר של התוסף (משמאל). מקור

בעברית

בדומה לאלגוריתם הקודם, נראה כי הגישה שננקטה במקור לא תספק מענה הולם בעברית. נסתכל על הדוגמא שנתנה בחלק הקודם:

• גל רץ הביתה.
• גל הזיז את הרץ למשבצת הסמוכה.

נניח כי נבצע משימה של חיפוש והחלפה, ונרצה להחליף את "רץ" ב-"רצה", נקבל:

• גל רצה הביתה
• * גל הזיז את הרצה למשבצת הסמוכה

ברור כי זוהי אינה התנהגות רצויה, וכאמור, בשפה האנגלית לרוב לא נתקלים בקשיים שכאלו.

הדרך בה נקטתי לפתרון הבעיה הנה שימוש במתייג שהוזכר לעיל – ממנו דליתי עבור כל מילה בקלט את חלק הדיבר שלה, בהתאם הפעלתי עליה פונקציית החלפת מין. אתאר את הפונקציות עבור חלקי הדיבר שם-גוף ופעלים:

שמות גוף:
בהינתן הידע כי מילה מסוימת היא שם גוף, והעובדה כי שמות הגוף היא קבוצה סגורה וקטנה יחסית של מילים, ניתן להשתמש בטבלה פשוטה ולהמיר "הוא" <-> "היא", "הם" <->"הן" וכיו"ב.

פעלים:
בהינתן הפרמטרים הבאים עבור מילה: בניין, זמן, מין, גוף, ואת צורת הריבוי שלה. ניתן להשתמש בחוקי התחביר העברי, לגזור את השורש ולשתול אותו במקבילה הנקבית / זכרית.
בנוסף לאלו, הכנסתי גם רשימת ביטויים בעלי מין אותם האלגוריתם מחליף, בדומה לתוסף המקורי – "אמא" <->"אבא", "פטריארכיה" <-> "מטריארכיה" ועוד.

התוצאה

מעניינת, אך רחוקה מלהיות מושלמת. אם להמשיך באותו קו של דוגמאות, בחרתי את פוסט הפייסבוק שמשום מה התפרסם בזמן האחרון על ריקי כהן הדמיונית, וזוהי התוצאה: "אני רוצה שנדבר על מר כהן". ניתן לראות כי ביטויים רבים מבלבלים את התוכנה, אולם ברגעיה היפים יוצאים משפטים לתפארת מרב מיכאלי.

נסו בעצמכם

גם בתוכנה זו ניתן להתנסות בהמרת מינו של כל ביטוי העולה על רוחכם – כאן (לאחר הכנסת הטקסט, סמנו את האופציה Jailbreak).

[בלה בלה רשומת אורחת בלה גבי בלה בלה בלה פוסט אורחת בלה צרו בלה קשר בלה בלה דרך הטופס בעמוד בלה בלה]

Read Full Post »

זעקת הבלוגר ללשון

אולי שמו לנו משהו במים אבל לאחרונה מתפרסמים כמה טורים טובים למדי על שפה. הזכרנו לא מזמן את השפעת השפה הרפואית על התודעה, ואך לפני כמה ימים הופיע טור של על הוראת הלשון בבתי הספר. אבל בניגוד להגיון הפובליציסטי הבריא (לפיו מספיק לרדת על הילדים-של-ימינו שלא יודעים מה ההבדל בין מפיק לדגש בשביל לזכות במאות טוקבקים אוהדים), רינה ברוך מביאה משב רוח רענן לדיון על מצב לימוד העברית (זעקת המורה ללשון, הארץ, 21/4/2013):

אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה. וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר […] היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא […] ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית.

ויש המשך:

כלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'. עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.

במילים אחרות, איך ניתן לדרוש מהתלמיד להתייחס לכללי השווא הנע בתור כללים אמיתיים, כשאנחנו בעצמנו אומרים shva ולא sheva.

ברוך מתארת יפה את חוקי ההגייה של העברית המודרנית, שלא יהיה ספק שמדובר במערכת שיטתית וקבועה. היא גם מצביעה יפה מאוד על ההבדל בין הכתיב וההגייה של העברית והמצב בשפה דוגמת אנגלית:

נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.

אין לי הרבה מה להוסיף על הטור הזה, בין היתר מפני שדברים דומים כבר נאמרו כאן (ואצל ידידינו) לא פעם. קריאה מומלצת ביותר.

Read Full Post »

פוסט אורחת: החיים בסגול (חלק ב') // שפרה צח

[חלק א' של הפוסט מופיע כאן]

בפרק הקודם כתבתי על העקרונות של משקל הסגוליים. בצורת הנקבה החיים מעניינים אפילו עוד יותר.
קודם כל, ביחיד היא בכלל לא לובשת סגול. במקום זה היא פותחת בתנועה קטנה (פתח / חיריק / סגול) ואחריה שווא. אם יש לה גם צורת זכר (כלב-כלבה, צדף-צדפה) הזיהוי עוד ברור. אם לא (שִֹמְלָה) – רק צורת הרבים מסגירה אותה. כזכור, בצורת הרבים של הסגוליים אין רק סיומת של Xים/Xות, אלא שינוי כל המילה כך שהיא מתחילה בשווא ואחריו קמץ (שְֹמָלוֹת). הבעיה היא שבנקבה צורת הריבוי הרגילה (הוספת Xות בסוף המילה) מתגלגלת לנו באופן אוטומטי כמעט. לא נאמר כֶּתֶרִים, כי זה מאריך את ההגייה, אבל באופן טבעי נהפוך מַלְכָּה למַלְכּוֹת, מה גם שמילה זו מוכרת לנו מצורת הסמיכות. יוצא שרק בחלק מה'סגוליות' אנחנו מקפידים על צורת הריבוי התקנית. משום מה, דְּמָעוֹת או סְפָרוֹת עוברות חלק, אבל לְשָכוֹת, חֲבָרוֹת ועֲמָדוֹת כבר נשמעות, אפעס, קצת מאולצות, ועל כְּלָבוֹת בכלל אין מה לדבר.

הפער הזה בין צורת הריבוי התקנית, שנשמעת לנו מלאכותית,  לבין צורת הריבוי הרגילה, שדווקא היא מצלצלת לנו נכון, בולט בעיקר בצורת הנקבה של משקל קֹטֶל.לפי התקן היא צריכה להשתנות ביחיד ל-קָטְלָה  (קמץ קטן בהתחלה) וברבים ל-קְטָלוֹת. בעברית המוקדמת, זו של המקרא ושל חז"ל, אכן יש הקפדה על כך: הנקבה של אֹרַח היא אָרְחָה, וברבים אֳרָחוֹת ("בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת" – שירת דבורה), והנקבה של חֹרֶב היא חָרְבָּה וברבים חֳרָבוֹת (כמו בביטוי 'עִיֵי חֳרָבוֹת'). הצורה הזאת כל-כך לא נוחה להגייה, עד שבעברית המודרנית היא נשמטה לחלוטין, ואנחנו משתמשים רק בצורת הרבות הרגילה (קֹטְלוֹת). למשל: צורת הנקבה של אֹפֶן היא אָפְנָה, וברבים אֹפְנוֹת. כנ"ל עם תֹּכֶן-תָּכְנָה-תֹּכְנוֹת (ולא אֳפָנוֹת ו-תְּכָנוֹת, כפי שהיה צריך להיות לפי התקן)

ואיך קרה שדווקא צורת קֹטְלָה הפכה להיות מזוהה עם עולם המחשבים?
קרה כאן תהליך מעניין: כשעולם מונחי המחשב בעברית היה בחיתוליו, נוצקו שתי המילים היסודיות –  תָּכְנָה וחָמְרָה – במתכונת הנקבה של הסגוליים תֹכֶן וחֹמֶר (אם כי צורת הריבוי, כאמור, היא רגילה). בהמשך, כל המילים שבאו בעקבותיהן חיקו אותן. אבל זהו חיקוי מזוייף – הוא משחזר רק את צורת ההברות, לא את המהות! הרי אף אחת מהמילים אינה צורת הנקבה של הסגוליים. החיקוי ההברתי הוא שהפך את צורת קֹטְלָה למשקל בפני עצמו, המקבילה העברית לסיומת ware  האנגלית.

והנה לנו דוגמה קלאסית לפלא של יצירת מילים בשיטת שורש-משקל, עליה כתבתי במספר הזדמנויות ב"דורבנות", למשל כאן, וכאן. המדהים בתופעה הוא שברגע שמשקל מסויים מזוהה עם משמעות ספציפית (למשל משקל מקומות או משקל מכשירים), דובר העברית יוצר ומבין באופן אינטואטיבי מילים חדשות במשקל זה, כשהוא משלב את המשמעות של השורש עם המשמעות של המשקל. כך נולדו מונחי מחשב כמו לומדה, קוֹשְחָה, רוֹגְלָה ו-שוֹתְפָה הרשמיות, ולצידן גוֹנְבָה ודוֹפְקָה הממזריות. על הדרך אפשר לציין גם את ההברקה פורנה, אבל זה כבר שייך לחיים בכחול.

[שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש.]

Read Full Post »

תושבי ארה"ב מתאהבים במתורגמני שפת הסימנים האמריקאית; ובארץ מקצצים

כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.

סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.

כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.

תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.

קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic

קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.

כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.

שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).

מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.

לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.

Read Full Post »

על השפה הפמיניסטית של מרב מיכאלי

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת

Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.

Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.

Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.

Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

על השפה העכשווית של מירי רגב כפיים

חברת הכנסת מירי רגב השתתפה אתמול בפאנל פוליטיקאים בבית הספר 'עמי אסף' ונשאה נאום בן חמש דקות שכבר הספיק לעלות לכותרות (וידאו בכתבה של מקו: מירי רגב: סתיו שפיר קומוניסטית, שלי יחימוביץ' הצביעה חד"ש). רוב התגובות שראיתי ברשת הופתעו מהתוכן המתלהם והמופרך, וכמה מהן קשרו זאת באיזושהי עילגות. זו לא מילה שאנחנו אוהבים לנפנף בה כאן סתם ככה, ולכן אבדוק מה היו הדברים היוצאים מן הכלל בנאום הקצר של ח"כ רגב.

1:18 "יש שמה את מספר חמש, יעקב פרי מסלקוּם". סלקוּם, כמו מיציבוּשי, בשיבוש נפוץ יחסית.

2:08 "גדעון סער הוא לא גנב. גלעד ארדן הוא לא גנב. בוגי הוא לא גנב. מירי רגב היא לא גנבה, בוגי לא גנב!" הצורה התקינה של שם העצם היא כמובן גנבת, וזו אכן שגיאה. אבל זו ודאי לא הפעם הראשונה שנתקלתי בטעות כזו (אפשר למשל לחפש "את גנבה" בגוגל). כשמדובר בחיות, למשל, הסיומת עשויה לבלבל: יעלה או יעלת? ארנבה או ארנבת? השאלה היא לא אם מדובר בחיות שונות וגם לא איזו צורה נכונה; הנקודה תהיה פשוט שהסיומות האלה עשויות לבלבל, ורגב נפלה באחת מהן. (ושימו לב להערה של א' בתגובות ולדברי האקדמיה בנושא)
אבל זה הסבר קל מדי, ויותר סביר שרגב השתמשה בכוונה באותו רצף צלילים, ganav, כדי ליצור המשכיות בין ארבעת הח"כים. האם זה היה בכוונה, אלתור של רגע או חוכמה שבדיעבד — זו שאלה שתחזור לאורך הרשומה הזו, ולא תהיה לי תשובה עליה.

2:20 "מדינת ישראל מדינה יהודית שבירתה ירושלים לנצח נצחים כפיים." זו אולי השורה המפעימה בכל הנאום: רגב בקושי עוצרת בין נצחים ובין כפיים, והקהל מגיב ומוחא כף בהתלהבות. האם זה חידוש של רגב? האם אנשים באמת מדברים ככה? הדרך היחידה להבחין בכך שהמילה כפיים אינה חלק מהמשפט היא שרגב מטעימה עם האצבע המורה כל מילה ומילה מלאת פאתוס במשפט הזה, ואז בכפיים האצבע מונפת אל-על.
הממיסט עמיר שיבי כבר הגיב עם מם מסדרת 'פה חשדתי': ואז היא אמרה "ירושלים יהודית לנצח נצחים כפיים". כאן חשדתי. והמגיבה דנה שרון הספיקה להעיר: ואז הוא אמר "כאן חשדתי". פה חשדתי.

3:03 "כי אם אנחנו לא נגן על עצמנו לא יהיה מי שיגן על עצמנו". מצד אחד, אפשר לומר שרגב כושלת כאן בשימוש בכינוי החוזר והצורה הנכונה היא לא יהיה מי שיגן עלינו. ואני נזכר כאן בסיפור על מ"כית הטירונות של ידידתי תמר, שאמרה לכיתה שלה ברגע של כעס "תרגיעו את עצכם לפני שאני ארגיע את עצמכם". אבל מצד שני, אפשר לומר שיש כאן הדגשה מכוונת של רגב. יש ספרות מקצועית שלמה על המצבים שבהם הפרות כאלה של חוקי הכינויים החוזרים אפשריות, והשימוש הזה בהחלט מתקבל על הדעת כהדגשה והשוואה.

3:10 "[אבו מאזן] שמדבר בעברית בשפה אחת, באנגלית בשפה אחרת ובערבית בשפה אחרת". כמובן שאבו מאזן מדבר בשפות שונות בשלוש השפות — אלה שפות שונות! אבל גם במקרה הזה, בין אם במתכוון ובין אם לא, הכוונה ברורה. אולי יש כאן כפילות, אבל לא עילגות. אפשר גם להבין את טענתה של רגב כך: הדברים שאבו-מאזן אומר לקהלים שונים נפרדים כל כך זה מזה שמובן מאליו שהוא משתמש בשפות שונות בשביל להביע אותם.

4:00 "מותר לי לדבר בשקט". רגב מבקשת משאר הפאנליסטים לא להפריע לה. מה שמעניין אותי כאן הוא השימוש בתואר הפועל בשקט במשמעות של 'בלי שיפריעו לי' ולא במשמעותו המילולית. זה כנראה נובע מכך שמייד קודם לכן רגב אמרה שהיא עצמה ישבה בשקט כשחברי הכנסת האנטי-ציונים דיברו.

4:43 "אנחנו רוצים לעשות את שיקום שכונות". שיקום שכונות הופך כאן לשם של פרוייקט, ובהתאם זוכה למילת היחס את.

5:20 "מי שהחזיר את גלעד שליט הביתה היתה נתניהו". נראה לי שכאן רגב מתבלבלת אחרי שהיא דיברה על מפלגת הליכוד ועל המדינה, וממשיכה עם ההתאמה בנקבה. אולי יש כאן גם בלבול בעיבוד הפונולוגי בגלל ה-ת' בשמו של נתניהו.

6:40 "זאת המדינה שלנו. תפקידנו לשמור עליה עם חברי כנסת ציוניים שבעד מדינה יהודית דמוקרטית". רגב מבטאת את המילה שבעד "שֶבָּד" (shebaad). לא נראה לי שזו ההגייה הטבעית שלה, ואני לא יודע עד כמה ההגייה הזו נפוצה. אולי היא מדלגת על הברה בלהט הרגע. מעניין.

זה סיכום חומר הראיות, ולדעתי יהיה קל מדי להתייחס לזה כעילגות. אמנם מדובר בנאום דמגוגי לעילא אבל הרקורד של ח"כ רגב לא נותן סיבה לחשוב שהיא אשפית בשימוש בשפה, אז לא הייתי אומר שהיא מנסה להתחנף לתיכוניסטים בשפתם. זו פשוט שפה רגילה, עכשווית, יומיומית, ולמי שחושב שרגב עילגת כדאי להתרגל לזה.

אני מתחמק כאן לחלוטין מהשאלה "מיהו עילג". עבורי מדובר באיזושהי מסה קריטית שאני מעדיף לא להגדיר בשלב זה. אמרתי לא מזמן שפוסט פייסבוק של אלי ישי הוא עילג, ושם באמת היו שגיאות רבות בפסקה אחת. אבל רגב מדברת עברית עממית בסדר גמור בנאום הזה, במיוחד עבור מדינה שהחינוך נמצא במרכז סדר העדיפויות שלה כפיים.

Read Full Post »

הדף להתנועה

סיפור השבוע בפוליטיקה הוא כנראה מעברו של עמיר פרץ מהעבודה להתנועה של ציפי לבני. או לַתנועה של ציפי לבני. או לַ'תנועה' של ציפי לבני. רגע, איך אומרים את זה?

יידוע זה עניין מסובך. אחת התופעות האהובות עלינו במערכת 'דגש קל' היא היידוע המיותר, שמוגדר באופן רופף כהצמדת יידוע לשמות כמו במקרה "הפייסבוק" או "הטוויטר" או הותרתו במקומו לאחר מילות יחס כמו "להאשכנזים" או "בהארץ". וכך, בן לי בדק מה עובר על רני רהב, אני התחקיתי אחר שורשי התופעה בעזרת מגיבינו, ויובל קרא משהו באינטרנט ועשה צילום מסך. התופעה גם גרמה לנו לקרוא למדור המכתבים למערכת שלנו "מכתבים להעורך".

בדיוק כשנדמה היה שלא נותרו שיאים לשבור, מסתבר שהתופעה מתפשטת: הרשו לי להציג דף פייסבוק סאטירי שנתקלתי בו השבוע, הדף. בניהול ציפי לבני. העמוד הזה בא ללעוג לתנועה שצצה בן-לילה, ואחת השיטות הנפוצות בו היא היידוע המיותר. אם תחליטו להקדיש לו כמה רגעים מזמנכם תוכלו למצוא שם דוגמאות שיספיקו לשמונה ימים, למשל פניתי ל'מירי פסקל לראשות הממשלה' שתתמודד על משבצת המזרחי אצלנו בהוועדה המסדרת

או ותודה להשמואל חסון שהכין את הסטיקר. כבר שלחתי לו פקס עם הצעה להשתבץ אצלנו במקום ה22 בהרשימה של הסיעה. של התנועה. בראשות ציפי לבני (זאת אני).

או לנוחיותכם, מצורפת הרשימה המלאה של הסיעה של התנועה בראשות הציפי לבני (זאת אני). שימו לב שבמקום השביעי נמצאת מישהי שלא עברה אלינו מקדימה, המירב כהן היקרה ואנו מאחלים לה המון!

Read Full Post »

מצגת של אותי בת-אל על מורפולוגיה בעברית ובאנגלית

הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.

Read Full Post »

שלומי יסלסל, מושא ישיר

ושוב דסק המושאים בשירת הפופ הישראלית מוצא את עצמו נדרש לסוגיות מעמיקות. והפעם, עקב מבצע "להעלות את אהוד ברק מעל אחוז החסימה" "עמוד ענן", במהלכו ביקש מי מאזרחי הדרום מגלגלצ את השיר ההולם (בלב, ואת הסיטואציה) הבא:

שר שלומי (מילים: יענקל'ה רוטבליט), ומאשר שירונט:

היא זועקת – אהבוני!
מלחמה אל נא תלמדוני
את אהבתכם הראוני
תנו לגדול בשקט

והדסק שוקק. האם הפעל להראות יודע לקחת שני מושאים ישירים? הרי אם נפצל את המושא החבור ונארגן מחדש את סדר המילים הפואטי, נקבל "הראו אותי את אהבתכם". לדעתי כל דובר עברית מודרנית יחמיץ פניו למשמע זה המשפט. אם "הראו אותי" או "הראוני", הרי אני האובייקט שמראים, לא זה שמראים לו…

או אז יבוא העברי העתיק ויגיד, "נו, יא טמבל. אבל אלוהים שולח את אברהם "אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב 1)". ויאמר יובל "וואלה". אז פעם זה נשמע טוב. ובאופן כללי, גם לעברית המודרנית לא זרים פעלים בני כפל מושא ישיר (דיטרנזיטיביים בלעז, ואולי בעברית נציע "יוצאים לאללה"?), אחד מהם* אפילו מופיע בשורה הקודמת של השיר: לימדתי את אחי הקטן קרוא וכתוב. שאלתי אותך את השאלה הזאת בעבר. וכך וכן וכו'. בקיצור, אני סבור שלהראות אינו נמנה על זו הקטגוריה, ושיש פה שוויץ תנ"כי, או חוסר תשומת-לב של רוטבליט את שבת. לדעתי אפשר להנותם מהספק, ולא לשולחם למחנות החינוך מחדש.

דקות לפני סגירת הגיליון, עת חיפשתי את שנת כתיבתו של השיר (האלבום של שבת מ-2003) נקלעתי לאתרו הרשמי של רוטבליט, שם ניתן למצוא את מילות השיר (כאן, שני מהסוף). לואו וביהולדו, שחור על-גבי #E8DAC2 מופיע המשפט בסטנדרטיותו המודרנית, "את אהבתכם הראו לי". שמיעה חוזרת של השיר הותירה בדיוק אפס ספק: שבת מבטא נו"ן, ככתוב בשירונט. האם שגיאת העתקה מרוטבליט אליו? שינוי המילים לאחר מעשה מצד רוטבליט? באתרו לא מצאתי דרך ליצור קשר עם המשורר עצמו, אולי למי מקוראינו יש גישה נוחה יותר. אולי אפילו ספר שירים שבו הודפס השיר.

*לא, אל תנסו גם את "אהבתי אותה אהבת אמת". המושא השני כאן נקרא מושא פנימי, שמות העצם המתאימים לו מוגבלים ביותר, והוא אפשרי גם בפעלים עומדים, דוגמת ישנתי שינה עמוקה.

[כט בנובמבר שמח לכל! לא כל יום מציינים תאריך לועזי באותיות עבריות.]

Read Full Post »

פרפראות 'עמוד ענן'

מבצע 'עמוד ענן' בא והלך, כך שבין תוצאות תחרות הקטנונולוגיה להידוע המיותר אפילו לא הספקנו להעלות את הרשומה שאתם קוראים כעת. אז במקום הפוגה מאירועי הימים האחרונים, קבלו (בתקווה) סיכום של המבצע, או לכל הפחות של האנקדוטות הלשוניות בתקשורת.

Ferocious

הארץ מדווח לקוראיו על סיקור תחילת המבצע בתקשורת הזרה:

עם זאת, יתרון העוצמה של צה"ל אף הוא בא לידי ביטוי. כמו למשל אצל הניו יורק טיימס שמתאר את מבצע "עמוד ענן" כ"פראי, עוצמתי" (במקור: Ferocious).

אני לא הייתי מתרגם את ferocious כך. להיפך, הרושם שמתקבל אצלי מהמילה הזו הוא שליטה בנעשה ואגרסיביות במחשבה תחילה, ולא פראיות. מילון מרים-וובסטר, לעומת זאת, חולק עלי:

exhibiting or given to extreme fierceness and unrestrained violence and brutality

ומילון אוקספורד (ה-OED) גורס:

 Of animals or persons, their dispositions or actions: Fierce, savage; savagely cruel or destructive.

טוב, כך או כך תרגום חדשות הוא לא הצד החזק של אתרי החדשות שלנו. הפעם הדבקות במילונים הסטנדרטיים דווקא הפריעה, לדעתי.

רפי נפש

שר הפנים אלי ישי, בהגיג מעט עילג לטעמי בפייסבוק (ההדגשה שלי):

אני מודה לכל המגיבים שהבינו את גודל האבסורד בה נמצאת מדינת ישראל שתגובה לגיטימית שלנו נגד טרור נהפכת לגינוי על ידי רפי נפש, אין לנו על מה להתנצל. אם על מדינה אחרת כגון אנגליה או גרמניה, או צרפת, היה מתבצע שיגור טיל לאחד מעריה, המקום ממנו היה משוגר הירי היה הופך מזמן לעיר רפאים. אנחנו חייבים לשים סוף לאיום היומיומי של ירי הרקטות שהיו מנת חלקם של אזרחי מדינת ישראל ולשים סוף למצב ההזוי הזה בו נהגנו בהבלגה תקופה ארוכה מתוך אחריות. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את הבטחון לאזרחי מדינת ישראל והם יתעסקו עם ההריסות שלהם במקום לעסוק בטרור נגדנו

אם על מדינה אחרת כגון ספרד, או אירופה

רפי נפש? ישי התכוון ודאי ליפי נפש אבל התבלבל עם אנשים שנפשם, אפעס, רפה.

קשה לדעת אם הצירוף (המוצלח למדי) נוצר בכוונה. מצד אחד, הטקסט כולו רווי שגיאות וקשה לדעת אם לייחס זאת לסערת הרגשות שאפפה את ישי או לבורות של ממש. אני לא מנסה לעלוב בישי; אני באמת לא מכיר את כתיבתו ובהתחשב בכך שהוא מתנגד ללימוד מקצועות ליבה וצוטט כמי שמעוניין להחזיר את עזה לימי הביניים, אני נמנע מלקבוע כאן בפסקנות עד כמה הוא עשוי לשגות בנושאים כאלה. בכל מקרה, הצירוף רפי נפש מופיע מדי פעם בגוגל, לרוב כמובן כניאוץ לסמולנים.

ליציאה של ביתר

נציג הטוקבקיסטים בכנסת, ח"כ מיכאל בן ארי, מראה לישי איך עושים זאת נכון ונישא על גבי השנאה והגזענות בפייסבוק עם סטטוס ששואל את הגולשים מה כדי לעשות לח"כ חנין זועבי. העניין הגיע לחדשות לרגעים ספורים, לפני שנפל כאבן מסיתה במים אדירים. כך קיבצה וערכה רחלי רוטנר (זהירות, מכיל תיאורים אלימים ומחליאים למדי):

נתמקד בתרומה של Jonathan Jecoby (יהונתן יעקבי?) לשנאת המין האנושי, שנפתחת כך…

לשלוח אותה ליציאה של ביתר

…ונמשכת עם שגיאות כתיב נוספות. הכוונה היא לשלוח את זועבי ליציע של אוהדי בית"ר ירושלים (כפי שהמליץ מגיב אחר, מוקדם יותר באותו פתיל). אז תגידו, בסדר, שגיאת כתיב אחת מיני רבות. אבל השגיאה הזו מעניינת במיוחד משום שהמילים יציע ויציאה אינן מבוטאות בצורה זהה (אינן הומופונים, במינוח הבלשני), כך שלא ברור מאיפה השגיאה באה. זה אולי טיעון-נגד לחוכמת אנשים מלומדה לפיה כשמבטאים דברים בצורה שונה יודעים לכתוב אותם בצורה שונה (טענה שהושמעה כאן כמו גם בכמה מטוריו של ידידנו אמיר אהרוני).

כפי! ובעברית: חלאס

עוד מבית היוצר של בן ארי, הפוסטר הבא של רשימת 'עוצמה לישראל':

אז מה מתנוסס שם בערבית, מעל הסלוגן המלבב 'תנו לצה"ל לכסח'? זו המילה كفي, שפירושה… טוב, אני לא יודע. זה השורש שמשמעותו 'די', 'מספיק', אבל קשה להוציא מזה מילה אמיתית. אם מתאמצים אפשר להבין כאן צורת ציווי לנקבה יחידה ('הפסיקי!') או את התואר 'של כף יד', הגם שאני בספק אם לזו הכוונה. אמת, יש להגים של ערבית בהם למילה יש את המשמעות 'תרגיע!', אבל זה מנוגד למסר של הפוסטר, לא?

מילא. אפילו אם אפשר להבין את הרעיון הכללי, מה האבסורד? שהתרגום לעברית אמור להיות "חלאס!". בואו ניתן לקופירייטרים של "עוצמה לישראל" כמה רגעים לחשוב איך אומרים 'חלאס' בערבית. זה בסדר, יש לי זמן.

חובבי התרגומים הכושלים מ/לערבית ייזכרו אולי בערגה ברשומות קודמות שלנו בנושא. גם זו באה כנראה מבית הימין הקיצוני, בעוד זו וזו וזו סתם מוזרות, כל אחת בדרכה (דרך אגב, למילון איילון-שנער ברשת יש ממשק חדש ונוצץ. מומלץ).

הזרוע, גדודי, נטל

עדכון בוואלה! מיום שבת:

17:09 – הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, נטל אחריות על הירי לעבר אזור ירושלים.

ההתאמה בין הנושא והפועל שגויה. הזרוע הצבאית – נקבה יחידה, כלומר 'נטלה'. גדודי עז א-דין אל-קסאם – זכר רבים, כלומר 'נטלו'. אבל נטל אחריות – זכר יחיד. ההתאמה בראשו של העורך כנראה היתה עם "החמאס", צורת זכר יחיד.

אין מקומות עבודה שאינם חיוניים

מהנחיות פיקוד העורף: אין מקומות עבודה שאינם חיוניים.

או ליתר דיוק, אין פעילות או עבודה במקומות עבודה שאינם חיוניים. זה לא שכל מקומות העבודה בעוטף עזה מוכרזים כמקומות עבודה חיוניים.

רוצחים וקילרים

בנימין בן-אליעזר הסתבך מעט כשנשאל על ידי אמנון לוי על אחמד אלג'עברי (אני מצטט את 'הארץ' משום שלא צפיתי בראיון בערוץ 10):

"אני מכיר אותו, אני מכיר אותו" אמר בן אליעזר ללוי, "הוא גבר, הוא גבר". לוי שאל : "היתה טענה שהוא בין המתונים. אלוף בן ב"הארץ" כתב זאת". בן אליעזר השיב: "אם אתה שואל את דעתי, אז מילה שלו היתה מילה. הוא אומר 'אני אתן לך', הוא נותן לך. אתה בטח שמעת אותי אומר לא פעם: תשחררו את ברגותי. למה?"

לוי: "כי איתו אפשר לעשות עסקים?"

בן אליעזר: "כי עסקים אתה עושה רק עם רוצחים. תלמד את זה. רק עם רוצחים. חאפז אל אסד היה רוצח. סאדאת היה רוצח. רבין היה רוצח. אריק היה רוצח. חוסיין היה רוצח. נכון או לא נכון?" (אמש אמר בן אליעזר ל"ידיעות אחרונות" כי התכוון לומר שרבין ושרון היו אנשים חזקים).

את ההבהרה של פואד ל'ידיעות' לא הצלחתי למצוא בטמקא. האם הוא הבין שהוא אמר משהו מוגזם וניסה לתקן, או שהוא פשוט הבהיר את הכוונה המקורית? גם במקרה הזה אין לי תשובה חד משמעית. המילה קילר קיימת בסלנג במובן ציורי, וכך גם רוצח. הרושם שלי הוא שרוצח בכל זאת משמשת בעיקר במשמעותה המילולית, אלא אם מקדימים לה את תואר הפועל ממש ('הכלב הזה ממש רוצח').

Read Full Post »