Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for דצמבר, 2010

ראיתי את הפרק האחרון של היפה והחנון (אין לינק. אין לי כוח. נמאס). היה שם קטע עדות (ככה מתרגמים טסטימוניאל? נשמע קצת מקאברי) של אחת הבנות, בו היה אמרה על מישהו באותו נשימה שהוא יצא על (מישהו) ושהוא נכנס בו. המשמעות, כמובן, אותה משמעות: להתעצבן על מישהו ולהטיח בו דברים קשים. השימוש הלשוני, לעומת זאת, הפוך: כאן הפועל הוא לצאת, וכאן להכנס. אמנם יש את מילות היחס השונות, אבל זו עדיין דוגמית יותר מוצלחת (לדעתי) מאלה שאפרט כאן למטה.

המונח הכי קרוב שאני מכיר שמתאים לתופעה מהסוג הזה היא אוטו-אנטונים (לא להתבלבל עם אוטואנטונין), אבל הוא מתאר מקרה הפוך: מילה אחת עם משמעויות הפוכות. בעברית יהיה למשל את לקלס המקראית: גם לקלל וגם לשבח. בעברית של ימינו, יהיה את בן זונה (תודה אבנר), ואת חבל על הזמן.

אז מה עם המקרה שלנו? אם יש לזה כבר שם, אנא שלחו בתגובות. אם אין, אני מציע לקרוא לזה סתירונים. סתם. לא באמת. אולי כן. אבל הנה עוד כמה אהובים עליי:

חלקם ממש שלילה לוגית זה של זה – לא לשים זין על ולשים זין על שניהם מכוונים לחוסר אכפתיות (ומקרה פחות פופולרי, עם אותה משמעות – להשתין על ולא להשתין על*).

[טוב. כמעט עבר שבוע ואין לי עוד דוגמאות. לפני שתחול התיישנות, אתן לכם הקוראים להשלים גם רשימה זו עבורנו.]

המשך…

Read Full Post »

עולם הבלשנות הבלוגיסטית כמרקחה: גוגל החליטו לעוף על פורמט גוגל-מגמות המוצלח, והביאו את אין-גראמים (NGrams). מי לא כתב על זה? בול העץ (ושוב), הכובע, דוד (תכתובת פרטית). וכאן מקלקליםתקציר מנהלים: חיפוש כל רצף של מילה עד חמש העולה על רוחכם, מתוך קורפוס של המוני המוני ספרים שיצאו במאתיים השנים האחרונות. אחד השימושים המעניינים הוא כמובן להשוות בין שינויי התדירות של מונחים שונים. גוגל כבר עשו את זה על סלבז, צנזורה ועוד.

אני, מרוצה ממעמדנו הרם כבלוג גיקי קליל וקריא, ביליתי לי כמה שעות בחברת הכלי החביב הזה (ועוד כמה שעות בחיפוש אחר קישור לכל מילה בפוסטחבר'ה, אתם חוזים בהיסטוריה). להלן ממצאי (הרחפת עכבר מעל התמונה תציג מקרא).

ראשית, מחווה ליהודה נוריאל:

ויהודה יהודה, גש הלום

וזה בצרפתית

ואם כבר צרפתית, אז זה בשביל החבר'ה ב"היפה והחנון":

סי וו פליי! כמו שאומר פיני

הלאה: מה קרה שם, במלחמת העולם השנייה? האם הבריטים הפסיקו להוציא ספרים?

אמרנו גיקיות בלשנית: חומסקי הוא טרנד חולף.

כאילו הם בחרו מקסימום של 5 מילים בשביל הדוגמה הזו

כמה אנשים מתחכמים יש שג'ף פולום מעוניין להרוג? האם ה"ציטוט" של צ'רצ'יל באמת לא היה בסביבה לפני שנות הארבעים? נראה שלא:

וכאן 5 מילים לא מספיקות, אז השתמשתי בשיטת השמיכה הקצרה

עכשיו ניתן למישהו חומר לדוקטורט:

קן של צרעות, מישהו?

מוזר, חשבתי שאת המספר גוגל כותבים googol. היתה למישהו סיבה לכתוב Google לפני 1998?

אולי טעות בזיהוי אותיות. או משו

וזה מוכוון-יישום. שימו לב כמה זה נקי, קצת מחשיד.

ולסיום, אכזבה לאור העובדה שעד לרגע סגירת הגליון לא ניתן היה לחפש בעברית, בניגוד לטענות של גוגל:

עברית זה כבר לא סקסי

(בון היבר לכולם, ושוב תודה לדוד)

Read Full Post »

במוצאי שבת קודש יצאתי על הרכבת מחיפה לתל אביב בחברת חברי הטוב שלומי. לצידנו ישבה נערה שסירבה למסור את שמה לקרדיט (אבל ציינה שהיא מתלבטת אם להתחיל לימודי בלשנות, היסטוריה או מדעי המדינה בשנה הבאה). היא הסבה את תשומת לבנו לפרסומת הזו של אייץ'-פי, שאאלץ לשחזר בכתב נוסף על התמונה (זוית צילום לא נוחה, רצפה עקומה וכו'):

יום עץ בית הקדשה מוחרקה גשטאלט

ביזאר תחבירי, כפי שלא חווית

כתוב שם, ליד לוגו חלונות שבע: "המחשב שלך, באופן פשוט יותר תודה". בי נשבעתי. בהן צדקי. מודבק על כל חלון וחלון מחלונות הרכבת.

לא ברור איך דובר עברית (או ישראלית) ילידי יכול להעלות על הכתב ג'יבריש חסר קוהרנטיות שכזה. בלי פיסוק, בלי תחביר, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. העלינו כמה סברות, למשל שהסיסמה המקורית היא Think simpler, והשתמשו בתוכנת תרגום אבל כתבו בטעות thank במקום think (ויצא להם תודֶה).

אז הגעתי הביתה (הרכבת איחרה רק ברבע שעה – הם משתפרים, הם), גיגלתי, וראיתי מה גדולה הסניליות שלי. נתקלתי כבר בסטייה הזו, בטור של יובל דרור בהעין השביעית לפני שלושה חודשים. הוא טוען שם שהמסר המקורי הוא Your PC. Simplified. ואמנם זו הסיסמה. אז זה כן מישהו שניסה לתרגם לעברית ולהישמע טוב. ואחרי שלושה חודשים עדיין אין לאף אחד בעיה עם הסיסמה הזו. לדעתי עדיפה כבר טעות הקלדה בתוכנת תרגום.

אז בכל זאת, שוב תודה לנערת המסתורין. ובואי ללמוד בלשנות, זה מה מעניין.

Read Full Post »

[פוסט אורח מאת אמיר אהרוני, כותב הבלוג "חיפושים כמשל"]

ביום שלישי הייתי בכנס "החינוך ביד הלשון: בין המחקר הלשוני לעשייה החינוכית" באוניברסיטת חיפה. חינוך לשוני זה הדבר שהכי מעניין אותי בבלשנות ובחיים בכלל, כך שכותרת הכנס כבר הייתה מספיקה כדי לגרום לי לרצות להגיע. עבור הרבה אנשים אחרים הסיבה להגיע היא הרצאת מליאה של גיא דויטשר, בלשן ישראלי שעובד בעיקר באוניברסיטת מנצ׳סטר, ושהתפרסם בזכות ספרו "גלגולי לשון". אבל מכיוון שאני עוף מוזר ואיכשהו טרם התגלגלתי לקרוא את הספר הזה, לא גיא דויטשר היה המגנט ששכנע אותי סופית לנסוע שעתיים לחיפה, כי אם רחל רוזנר.

מיהי רחל רוזנר? לפני מספר חודשים התחלתי לכתוב איזה מאמר שעוסק בניקוד (פרטים בקרוב) ורציתי להוסיף אליו פרק על הוראת הניקוד בבתי ספר. התקשרתי למשרד החינוך ושם הפנו אותי לרחל רוזנר, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ההיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ. אז ניצלתי את ההזדמנות לבוא להכיר מישהי שאכפת לה מחינוך לשוני עד כדי כך שהיא כתבה על זה דוקטורט. ההרצאה שלה בכנס עסקה גם היא בהיסטוריה של החינוך הלשוני בארץ ועל ההשפעות של האפנות בבלשנות האקדמית על תכנית הלימודים הממלכתית. מאמר שמבוסס על אותה ההרצאה אמור להתפרסם בקרוב ואני מצפה לו בקוצר רוח.

אבל אל תחשבו, חלילה, שאני מזלזל בגיא דויטשר. לא הכרתי אותו עד עכשיו, אבל ההרצאה שלו הייתה אחת הטובות ששמעתי אי־פעם. היא לא חידשה לי הרבה; עבורי, הערך שלה מצוי בעיקר בזה שדויטשר הראה שאפשר להיות בלשן צעיר וכוכב ומרצה מבוקש בלי לשבור מוסכמות ולעצבן את הקהל באמירות מתריסות ובלי להיות מתנגד קיצוני לדקדוק פוסקני; לא להכעיס, אלא לפייס. הרצאתו עסקה בתסכול שחווים הילדים בשיעורי לשון כאשר מורים מתייגים משפטים שהם אומרים כ"שגיאות", אף־על־פי שלאותם הילדים המשפטים האלה נשמעים הגיוניים: "למה 'למרות ש־' אסור ו'מפני ש־' מותר? למה 'הואיל ו־' מותר ו'במידה ו־' אסור?".

לטעמי "הואיל ו־" לא הרבה יותר טוב מ"במידה ו־", כי שניהם משמשים לזיון שכל משפטי. מתקני לשון אומרים ש"הואיל ו־" תקין – אבל למה הם אומרים את זה? כי הם מצאו אותו במקורות העתיקים והמכובדים ואת "במידה ו־" הם לא מצאו שם. בשלב הזה בלשנים רבים היו פוסקים שאותם מתקני הלשון פשוט צריכים לסתום, כי כל מה שהם אומרים זה קשקוש מוחלט שאין לו שום קשר לבלשנות. דויטשר מסכים עם זה שתיקון "שגיאות" לשון והוראת לשון תקנית אינם קשורים לבלשנות מדעית, אבל טוען שזה לא הופך אותם לדברים אסורים באופן מוחלט. אלה דברים הגיוניים וצפויים, וכשהם נעשים בחכמה, הם אפילו רצויים מבחינה חברתית.

איך עושים אותם בחכמה? משלימים עם העובדה שלשון תקנית אינה הגיונית יותר מלשון "מדוברת": ב"שגיאות" בשפה המדוברת יש לרוב היגיון, והן נחשבות לשגיאות רק בשל הזיהוי בין דיבור כזה לבין שכבות נמוכות בחברה, ולהפך – הלשון התקנית הספרותית הגבוהה כוללת כל מיני סתירות והפתעות, שממשיכות להתקיים ולהיחשב "נכונות" רק בשל היוקרה שיש לספרים שבה הם כתובים. אם משלימים עם זה ומסבירים את האמת הפשוטה הזאת לתלמידים, זה חוסך להם את התסכול ועוזר להם להפיק מלימודי לשון תועלת. דויטשר גם סיפר שלפני מספר שנים בלשן אחד עשה תגלית מרעישה: שהלשון העברית שמדברים היום בישראל אינה אותה לשון שדיברו בה דויד המלך ורבי עקיבא, ולכן לא צריך ללמד את הלשון של דויד המלך בבתי הספר. דויטשר טען שהצגת הדברים בצורה כזאת מעידה על חוסר ההבנה המוחלט של אותו הבלשן במהות הבעיה: אם מודים שלשונו של דויד המלך אינה בדיוק הלשון שבה מדברים התלמידים, או אז דווקא כן אפשר ללמד אותה בתור לשון התרבות, משום שיש ביקוש לדבר הזה שנקרא "לשון תרבות". המורים פשוט צריכים להפסיק לשקר לעצמם ולתלמידים, ויהיה להם סיכוי להשיג את מה שהם רוצים – שהילדים יֵדעו את הלשון הספרותית הגבוהה והעתיקה. הוא לא הזכיר את שמו של אותו בלשן; נחשו לבד.

הרצאה מעניינת, אם כי לא לגמרי קשורה לחינוך לשוני, העבירה יהודית הנשקה. היא עסקה בייצוג של לשון הפריפריה הישראלית בספרות עם דוגמאות מהספר – ניחשתם נכון – "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. את הספר הזה כן קראתי, כי היה ברור שהמון בלשנים ירצו לכתוב עליו עבודות. המסר העיקרי של ההרצאה היה שהלשון של גיבורי הספר היא לא סתם עברית "נמוכה", אלא שמיוצגים בה בחכמה יסודות של ערבית יהודית מרוקאית, למשל "עזבתי" = "השארתי", "לקום" = "להתעורר", ועוד. אומנם הייצוג הזה לא בהכרח מהימן וייתכן שהוא חוטא למציאות, אבל – וזאת כבר תוספת שלי – אם מפעילים את הדמיון, כך אולי הייתה נשמעת השפה אילו בן־יהודה לא היה פרלמן, אלא אברג׳יל, כפי שמפנטז גלעד צוקרמן (ישראלית שפה יפה, עמ׳ 49).

הרצאה נהדרת נוספת הייתה זו של מיכל אפרת, שטענה שהילדים הם בלשנים קטנים. יש בזה כנראה ההשפעה מחומסקי, שטוען שדקדוק זו יכולת מולדת; לטענה הזאת יש מתנגדים רבים, אבל קשה להטיל ספק בטענתה של אפרת כי ילד שמתחיל כיתה א׳ כבר יודע המון על הדקדוק של השפה שלו, גם אם אינו יודע להגדיר מה זה פועל ומה זה נשוא. אפרת בדקה את תכניות הלימודים בלשון ומצאה שהן מתעלמות משפה מדוברות – "לפי התכניות, בשפה המדוברת אין דקדוק וסדר, אלא רק בשפה הכתובה", ושהיעדים של הוראת לשון נשארים באופן מתמיה ביותר זהים מכיתה לכיתה ואינם מתקדמים. אהבתי את ההרצאה, כי כשאנשים שואלים אותי דברים על לשון, אני תמיד משתדל לענות להם עם כמה שפחות מונחים מדעיים ולהראות לאנשים כמה לשון הם כבר יודעים.

הרצאה חמודה העבירה רביעה בסיס: היא דיברה על ההשפעה של העברית על הערבית המדוברת בישראל. אני אוסף לאט־לאט ביטויים כאלה כאן בדף "מעריב ערבים", אבל היא הביאה דוגמאות שאהבתי הרבה יותר: "טִיבּוּל נמרץ", "בנק הבועלים" ו"חִיבּוּשׂ בגוגל". מעבר לצחוקים, זאת הייתה הרצאה נהדרת, גם אם לא מאוד מחדשת, מצד הבלשנות התיאורית, כי חוץ מביטויים משעשעים היא גם הציגה תופעות מסקרנות בתורת הצורות ובתורת ההגה של העברית המדוברת, אבל מעט התאכזבתי מהמסקנה שלה: בסיס הביעה תקווה שהשפה הערבית תזכה למעמד מכובד יותר בישראל, בהתאם להיותה שפה רשמית – ועם זה אני בהחלט מסכים – וגם הוסיפה שהאקדמיה ללשון הערבית, שהוקמה בישראל לפני מספר שנים, צריכה לדאוג לכך שהערבית תישאר טהורה יותר וגם להמציא מונחים טכנולוגיים בערבית, כדי שהערבים לא יצטרכו להגיד בעברית "מזגן".

ובכן, זה בדיוק מה שהאקדמיה ללשון הערבית אצלנו לא אמורה לעשות, כי האקדמיה ללשון הערבית בסוריה עושה את זה עבור כל מדינות ערב ולפי ששמעתי, הולך לה די טוב. האקדמיה ללשון הערבית בישראל אמורה לחקור את הלשון של הערבים בישראל, עם ההשפעות הבלתי־נמנעות מכיוון העברית, ועם ההתפתחויות הפנימיות שבה. והיא צריכה לכתוב לה ספר דקדוק שלם ומסודר ולהנהיג לה כתיב תקני. כדי שדוברי הערבית בארץ יוכלו לנשום לרווחה ולדעת שהם מדברים בשפה אמתית שגם לה יש דקדוק.

ההרצאה האחרונה הייתה הפתעה גדולה: ליאור דגן הציג שיטה חווייתית לשימוש בשפה הערבית כדי להסביר תופעות בשפה העברית. הוא סיפר סיפור פשוט לילדים, כולו בערבית, והדגים לקהל איך אפשר גם להבין את הסיפור, גם ללמוד כמה דברים על דקדוק עברי וגם ללמוד קצת על תורת ההגה השוואתית בהרבה כיף.


אסיים בדבר חשוב שנאמר באחת ההרצאות, לצערי שכחתי של מי: אחת המטרות של תכנית הלימודים בעברית היא לטפח את הרגשות כלפי הלשון, מה שלא מוגדר כמטרה של לימודי האנגלית. משיחות עם תלמידי בית ספר של היום קיבלתי את הרושם שלכולם יש רגשות חיוביים כלפי אנגלית – אולי קשה להם ללמוד אותה, אבל הם חושבים שהיא שפה יפה. כי המוזיקה, הסרטים ואתרי האינטרנט שמעניינים אותם כתובים באנגלית. לעומת זאת, העברית מבחינתם היא בררת מחדל לא מי־יודע־מה מוצלחת. אז כן – ועכשיו אני לא מדבר בתור בלשן, אלא סתם בתור אחד שמשום־מה בוחר לגור בישראל – צריך לטפח רגשות כלפי העברית. אבל לא בגלל שזאת שפת התנ״ך, אלא פשוט כי זאת השפה שלנו.

Read Full Post »

דגש קל גאה להציג: מיטב הפוסטים, מרוכזים בדף אחד.

חדשים פה? ריכזנו כמה פוסטים של היכרות עם מחקר שפה.

מחפשים פוסט שאהבתם? סביר להניח שתמצאוהו שם.

סתם יושבים איפשהו ומחפשים מה לעשות? שעות של הנאה מצפות לכם.

ההיכל יתעדכן, מן הסתם. אולי לא בתדירות גבוהה מדי אבל באופן כללי.

Read Full Post »

כתב החוץ יואב קרני הגן בסוף השבוע באחד מטוריו שהתפרסמו לאחרונה (רגע של ספרדית, גלובס 2/12/10 [ומה-18/12 גם בבלוגו]) על אקדמיות ללשון ועל התערבותן השרירותית-כביכול במסלול ההתפתחות הטבעי של השפה. שלא במפתיע, קרני כתב דברי טעם, אך בכל זאת כדאי להרחיב על מספר דברים: על הרפורמה הספרדית האחרונה ועל כמה מטענותיו.

מספיק ודי, אמרה האקדמיה

האקדמיה המלכותית הספרדית, כך סיפרו למשל בניו יורק טיימס וכך מסכם קרני, החליטה זה עתה על רפורמה מרעישת עולמות לפיה יאבדו האותיות ch ו-ll את מעמדן העצמאי, דבר שגרם לויכוח ער בעולם דובר הספרדית. אך לרפורמה פנים נוספות, כפי שלמדתי מסקירתו של הבלשן מארק ליברמן: האותיות האלו יאבדו את מקומן העצמאי בסדר האלפביתי המקובל ויקֻטלגו כדיגראפים, צירופים של שני תווים, כלומר הראשונה תחת c והשנייה תחת l. האות y, שהיתה ידועה בשם "y griega" [או "i griega"], תקבל מעתה את השם המאונגלז-משהו "ye"; ושלל סימני טעם (ó) יושלכו לפח, כך שהמילה 'אחד/בודד', sólo, תהפוך ל-solo ותו לא. הרפורמה, או ליתר דיוק גירסת 2010 של האורתוגרפיה הספרדית הרשמית, תפורסם לקראת סוף השנה. הנה תוכן העניינים בקובץ PDF.

רפורמה? לא כל כך מהר. על ירידתן מגדולה של ch ו-ll הוחלט כבר לפני 16 שנה. כנראה שאז, כשפייסבוק ואוגו צ'אווז עוד לא תפסו מקום כה מרכזי בחיינו, העניין עבר בשקט יחסי. הדבר מוביל אותנו לשאול אם רעש כזה מוצדק, אבל צריך להבהיר עוד עניין או שניים לפני כן.

בין אתחול העברית לשפעולה

קרני מצטט שני "פמפלטים" המתקוממים נגד משטרת השפה. הראשון הוא המילון העולמי של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה והשני הוא – הנה זה בא – הספר של צוקרמן. בניגוד להרגלי, אני מוכרח לצאת כאן להגנתו של האחרון. אני לא רואה סיבה לקרוא לתזה של צוקרמן "פמפלט בשבח הבורות". כוונותיו טהורות, עד כמה שאני מסֻגל להעריך. העובדה שהוא מערבב מספר נושאים וקופץ למסקנות שאינן נובעות בהכרח מהנתונים היא עניין נפרד; אבל כמו כל בלשן אחר, צוקרמן מנסה למצוא סדר בשגעון וגם הוא יודע שאפילו עגות תת-תקניות הן שפות מורכבות לכל דבר. הוא מנסה להסביר את מה שנראה כבורות, זה כן, ויש לו סיבות משלו מדוע ראוי לאמץ משלבים לא-תקינים בצורה מערכתית ורשמית. נו שויין. שפה תשתנה גם אם האוכלוסיה כולה תהיה ידענית ומשכילה, כך שמה שגורם לשפה להשתנות אינו נובע מבורות ובוודאי שלא מהעצלות והרשלנות שמעציבות את קרני.

הצד השני של המטבע הוא הגלובליזציה שגורמת לשפות רבות, ועברית ביניהן, להידמות לאנגלית. אין ספק שההשפעה גדולה, אבל זו אינה סיבה לכנות את העברית המודרנית בשלל כינויים מעליבים דוגמת עגת מטבח, קיראולית ופידג'ין היברו. האם לטינית היתה עגת מטבח בגלל השפעות האטרוסקית והיוונית? האם השפעת הצרפתית הפכה את האנגלית של תחילת האלף הקודם ל- "פגע סביבתי"? לא, ודאי שלא. אלא אם כן. מי יודע.

חוכמות אנשים מלומדות

כי השאלה היא היכן נמצא אותו כיעור ולפי מה הוא נמדד. מֻפרך הרי להשוות בין שפות מבחינת יופי וכיעור. אם אנחנו עורכים השוואה עם העבר, הרי שמדובר בהשוואה לאמת מידה שרירותית לחלוטין משום שגם השפה ההיא היתה תוצאה של התפתחות כלשהי (דברים דומים אמר גיא דויטשר ביום העיון האחרון. אל חשש, הסיכום בוא יבוא [והנה הוא בא]). סוף סוף, קרני אינו נביא זעם, וכאן חשיבות האיזון בפעילות האקדמיות שעליו הוא מדבר.

טענתו היא כזו: על האקדמיות לנטר את התפתחות השפה, משום שלאדם נטייה לניהיליזם ולהתנערות מסטנדרטים. כשזה נוגע לשפה, טועים לראות בניהיליזם חירות. נקודת התורפה בהערכה הזו היא שאותה "חירות" אינה בחירה מודעת. ודוק, כל השפות משתנות, כל הזמן. מדע הבלשנות לא היה קיים אם דוברי השפה לא היו משנים אותה השכם וערב, יוצרים צורת עתיד בשפות רומנסיות, התאמה פעלית בשפת הסימנים הישראלית, צורות התאמה מסובכות בפרדיגמת הפועל הלימבואית ומילה ארוכה כאורך הגלות באוּביח. הבלשן תר אחר תופעות כאלה כמו אחר כפית פלסטיק בעיר דגסטאנית אפורה, ואילו לא היו קיימות לא היה מה להסביר. דא עקא ששינויים אלה אינם תוצאה של ניהיליזם, נון קונפורמיזם או אף "איזם" אחר, אלא מנגנון מֻפלא ביותר שמפרק ומרכיב באופן תדיר את הדקדוק על מנת ליצור בו תבניות חדשות.

קרני עצמו מכיר אל נכון בעניין הזה, ולכן הוא מקפיד להבהיר שדאגתו נתונה בעיקר לחשיבות הסטנדרטיזציה. בנושא הזה לא נתווכח – כבר הסברנו כאן מספר פעמים מדוע יש מקום לסטנדרטים רשמיים לשפה. הדיון מתנקז, לטעמי לפחות, לשאלה של קריטריונים: האם מנסים לכפות סטנדרטים מסוימים על השפה פשוט משום שהם יניבו צורות הדומות ללשון עבר, מחד גיסא, או שיש לערוך התאמות לפי הלשון המדוברת, זעיר פה זעיר שם, מאידך גיסא. אין לי עמדה נחרצת בנושא הזה, אבל אני בספק אם הגישה הראשונה בת קיימא עבור שפה חיה. תחליט האקדמיה מה שתחליט, ובלבד שלא תזלזל בכישורי השפה של הדובר הילידי (ידידתנו תמר עילם גינדין, לעומת זאת, מנסחת משנה סדורה יותר).

בניגוד לקרני, אני לא נתקף קנאה למראה המהומה-זוטא בעולם דובר הספרדית; לא קשה לעורר דיון לוהט יצרים על השפה. החוכמה היא לעורר דיון שיסודותיו מבוססים ומטרתו ברורה. קביעת סטנדרטים חשובה, אך אם היא נעשית נגד כיוון ההתפתחות הטבעי של השפה ולא איתו, היא תיתקל בקשיים רבים. התהיה ספרד נחשול מים אדירים – או נחל אכזב?

Read Full Post »

תראו. אנחנו אוהבים להכניס קצת אקשן בענייני שפה כי זה המקצוע שלנו, אבל גם כשאנחנו ארסיים כאן, גם כשאנחנו יורדים על אותם "קטנונולוגים" שמתיימרים לקבוע עבור כל היתר מה מותר לכתוב ומה אסור לומר, ברור לנו שמדובר באהבה גדולה לשפה שפשוט מוצאת צורת ביטוי לא נכונה. לכן אנחנו משתדלים להעיר לאותם קטנונולוגים שדבריהם לא מתבססים על דבר, אבל אם טוב להם לחשוב באופן מסוים, שיהיה להם לבריאות.

עודד טירה אינו קטנונולוג. עושה רושם שעודד טירה זקוק לקטגוריה משל עצמו. באחד הטורים סרי הטעם בתולדות "הארץ" מלהג הוא כך (הערה לשונית, 6/12/10):

בשפה העברית לא קיים צירוף המלים "כמות ההרוגים". המלה כמות יכולה לשמש על מנת לאמוד כמה קמח, מים או חול יש בתוך שקית או מכל. היא מתייחסת לדברים שלא ניתן למנות.

בסיקור השריפה בכרמל שמעתי כתבים, עיתונאים ואף גורמים בכירים שמטפלים באסון, שהשתמשו בצמד המלים הנורא "כמות ההרוגים". אינני בא בטענות לגורמי הביטחון, שעיקר עיסוקם לא בדיבור אלא בהצלת נפשות, ובכך הם פועלים עם כל הלב. אני בא בטענות לאמצעי התקשורת ולעיתונאים, שאמונים על השפה העברית וחוטאים שני חטאים מרכזיים: משתמשים בביטוי לא נכון ועושים מעשה שנתפש כזילות בחיי האדם. […] ברגע שעיתונאי אומר "כמות ההרוגים" ולא מספר ההרוגים, הוא מבטא בדבריו, אולי שלא במודע, מוכנות לקבל שמניין ההרוגים יהיה גדול ככמות גרגרי החול או הקמח בתוך שק, וזה נורא.

מילא שטירה טועה בשני ה"חטאים" האלה; אבל הטור נחתם בשורה השערורייתית הבאה:

חברים יקרים, אנא, לא עוד "כמות ההרוגים", כי כל הרוג הוא עולם שלם.

עכשיו ככה. אני גם בלשן וגם חיפאי. עבר עלי סוף שבוע מתיש למדי, ועל כמה רבבות אנשים עבר סוף שבוע גרוע הרבה יותר. לכן אומר זאת בפשטות: בעולם טוב יותר, הייתי טורח להסביר (בפעם האלף) למה מדובר כאן בטרחנות שאין בה תועלת. הפעם אותיר את המשימה הפשוטה של סתירת דבריו של טירה לגבי לקוראינו הנמרצים. אתם כבר יודעים איפה לחפש: באבן-שושן, בפרוייקט בן יהודה, בארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית, באתר האקדמיה ללשון (בה טירה מזלזל), בכתבי הקודש וכן הלאה. אתם גם מכירים את הטיעונים התיאורטיים המתאימים. ניתן גם לחפש סתירות פנימיות בטור של טירה, אותו אדם שמצר על כך ש"כניעה לשפת הרחוב נחשבת לקדמה" אך לא מהסס להתחכם כאחרון הטוקבקיסטים: "עיתונאים יקרים – רמתכם המקצועית חשובה. ייתכן – גם אם לא בטוח – שהיא מעולה בכל מה שקשור ביצירת חדשות ובמתיחת ביקורת 'על כל מה שזז'." ואפשר פשוט לומר שכשעיתונאי אומר "כמות ההרוגים" זה בדיוק מה שהוא מתכוון, ולא צריך לחפש אמיתות נסתרות.
אשמח לראות מה תעלו בחכותיכם בתגובות.

אבל לא זו הנקודה. בעולם טוב יותר עודד טירה אולי היה קטנונולוג — זה עוד נסבל — אבל הוא לא היה גורם לזילות שכזה בחיי אדם. הוא לא היה משתמש באבל בשביל לתמוך בטענה שעיקרה סובייקטיבי לחלוטין.
תתבייש לך, עודד טירה. שמור את הכאב שלך לעצמך. אתה לא חייב לאהוב כל מילה ומילה בשפה העברית, אבל אל לך להשתמש בזכרם של בני אדם שעוד לא יבשה האדמה על קברם בשביל להצדיק את טרוניותיך.

מגיבים, הבמה שלכם.

Read Full Post »

Older Posts »