כמורה ללשון, אני אוהב לראות איך בני נוער משתמשים באפקטים דקדוקיים מתקדמים בתוך שפתם היומיומית. הם כמובן אינם מודעים לכך, אבל האינטואיציות קיימות שם – חבל על הזמן.
זה משעשע אותי כי הבגרות בלשון נתפסת כאחת הבגרויות הקשות ביותר, וגם המיותרות ביותר. אילו הייתי מקבל שקל על כל פעם שתלמיד שואל אותי "אבל המורה, למה אנחנו לומדים את זה?", הייתי כנראה נוסע בפרארי אדומה. לא פעם אני אומר לתלמידים שכל הנושא, הנשוא, הקשרים הלוגיים, הבניינים והגזרות – הכול הם כבר יודעים. בשיעור לשון אנחנו מתבוננים במה שאנחנו יודעים ונותנים לדברים שמות.
במאמר הזה אני מעוניין להתמקד בנושא דקדוקי שכבר שנים לא מלמדים (הוא "יצא מהתו"ל" מה שנקרא): נושא ההטעמה, מלעיל ומלרע. כיוון שהנושא אינו נלמד כיום במערכת החינוך, אין סיכוי שהתלמידים שואבים את הידע שלהם לגביו מן התיכון המקומי – ובכל זאת, הפלא ופלא, הם מבינים היטב במה מדובר גם אם אינם יודעים לקרוא לדברים בשם.
לבני הדור הצעיר שמבחינתם המושגים הללו הם מנדרינית מדוברת, נציג את הנושא במשפט וחצי: הטעמה היא המיקום במילה שאנחנו מדגישים יותר מן השאר. מלרע פירושו הדגשה של ההברה האחרונה במילה (במילים כמו חתול, נחש, מקולקל). מלעיל פירושו הדגשה של ההברה שלפני האחרונה במילה (במילים כמו רגל, תקשורת, היסטוריה). הסבר מפורט יותר שיצרתי על העניין תוכלו למצוא באתר שלי, אתר מילימילים.
וראה זה פלא: בני הנוער, מבלי לדעת כלום על מלעיל ומלרע, יוצרים מילים חדשות שנבדלות זו מזו רק בהטעמה, ועדיין באות להביע משמעות שונה.
כדי להדגים את התופעה, בואו נבחן מילה שהיא סלנג בת סלנג מארץ הסלנגים: מגניב.
"מגניב" היא מילת סלנג ותיקה שימי הזוהר שלה חלפו מזמן. היא נוצרה כנראה כקיצור שנון בעל תבנית עברית ל"magnificent" ובשנות התשעים היא עדיין נחשבה סלנג עדכני, חצוף ובועט. כיום לעומת זאת מגניב היא במקרה הטוב סלנג שחוק, ובמקרה הגרוע סלנג המתייג את אומרו כחסר עדכניות (רק מעט יותר טוב מ"גזעי").
כל זה נכון לגבי המילה מגניב, במלרע. אולם נראה שהרחוב הישראלי לא מיהר לשלוח את המצאתו לפח המחזור של הבלשנות הדיאכרונית, ובשנים האחרונות צצה לה וריאציה חדשה של אותה מילה עצמה: מגניב, במלעיל.(נכתבת לעתים מאגניב)
מגניב, בניגוד לאחותה הארכאית, מגניב, שלה כבר רגל אחת בקבר, היא מילה שכמעט רק צעירים משתמשים בה. המשמעויות של שתי המילים קרובות: שתיהן מביעות שבח והתפעלות מסוימת. יחד עם זאת, הן שונות לחלוטין.
מגניב, במלרע, היא שם תואר לכל שם עצם אפשרי, שפירושו מקסים, נפלא, מדהים: היה טיול מגניב, איזו שמלה מגניבה, אני עובד על פרויקט מגניב.
מגניב, במלעיל הוא שם תואר לאדם שהוא, ובכן, קוּוּוּל. משקפי שמש, אופנה עדכנית, כל החבילה. זה כבר לא סתם ביטוי התפעלות ממשהו. מגניב הוא ממש טיפוס אנושי מסוג מסויים ומאופיין היטב בלוק וטאצ' מרשימים במובן החברתי של המילה. מן המילה "מגניב" המלעילית נגזרה תכונת ה"מגניבות", וכפי שזה נראה עוד נכונו לה חיים ארוכים ופוריים.
וכל זה – באמצעות שינוי קטן בהטעמה: החלפת המלרע המיושן במלעיל הכיפי. מסיבה כלשהי, בעברית מלרע מפילה עלינו כובד ראש, ואילו מלעיל מעוררת תחושה של חבר'ה. שימו לב למשל להבדל בין יצחק (המוכר במכולת) ליצחק (ראש הממשלה המנוח), רבין (שמו בפי קרייני החדשות) ורבין (שמו בפי כל השאר). לא תמיד אומנם יש להטעמה השפעה כזאת (עיינו ערך עוגה וסוכר), אבל כשיש הסחף הוא תמיד לכיוון אחד: המלרע רציני, המלעיל כיף.
הנה, עשינו את זה: דיברנו על מלעיל ומלרע, ונדמה לי שאף אחד לא ניזוק. ובכל זאת – האמינו לי, כדי ללמד נוער להבחין בין מלעיל ומלרע צריך לירוק דם. בכיתה לא קל להם להבדיל. והנה הם עושים את זה בעצמם בחיים האמיתיים, ללמדך שאין דבר העומד בפני הלשון החיה, והכול כבר נמצא בראש. לימודי הלשון בבית הספר נועדו להתבוננות בידע הקיים במוח שלנו על העברית, לא להנחלתו מחדש.
עמודי המדיה החברתית של "כאן חינוכית" העלו לפני ימים ספורים קטע ארכיון בו ראומה אלדר – קריינית, עורכת לשון וקולו של השעון הדובר, שהלכה בתחילת השבוע לעולמה – מתראיינת אצל מני פאר ומדברת בעיקר על עברית [פייסבוק, טוויטר]. אני ממליץ לצפות בראיון המלא, הנה כאן מיוטיוב בדקות 5:20-14:20 (אין מה לדאוג, זו באמת רבקה מיכאלי בתמונת הקדימון):
איזה אוצר בלום. אלדר מזקקת הרבה מהטיעונים המוכרים בעניין הגייה תיקנית אל מול "טעויות", אבל עושה את זה בחן ובבהירות שלא תמיד מאפיינים את הדיון הזה. השאלה איך ללמד עברית (או מה שלא תהיה שפתו של הדובר הילידי) בבתי הספר היא שאלה מורכבת ולבושתי אני לא מכיר את הצד המחקרי שלה כמעט בכלל. אני גם לא חושב שאי פעם נגענו בנושא הזה בצורה מפורשת אצלנו בבלוג, אבל תוכלו למצוא התייחסויות שונות כאן וכאן וכאן וגם כאן. על כל פנים, כמה נקודות יפות עולות בראיון של אלדר, למשל:
היא טוענת שכללי ההגייה התקנית הרשמיים הם נכונים כי הם באים להקל עלינו את ההגייה. בתור דוגמה היא נותנת את ו"ו החיבור, אותה יש לבטא בשורוק לפני אותיות בומ"פ (וּפרחים), ומסבירה שכך יותר נוח מאשר וְפרחים. פאר אומר בתגובה שדווקא נוח לו עם השווא. זו דוגמה קלאסית לאיך ששפה עשויה להשתנות בשלב כלשהו בהתפתחותה, כשבשלב מסוים בהיסטוריה של השפה דוברים באמת עברו לשורוק כדי להקל על ההגייה; דוגמה טיפוסית נוספת היא הצטלבות ולא *הטצלבות. אבל בימינו, כשלדוברים יותר נוח לא לבטא שורוק, או לא להבדיל בין ע' ל-א' למשל – פתאום אנחנו חוטאים לשפה. והרי כפי שברור למי שעוקב אצלנו, אין באמת שפה שאפשר לחטוא אליה בתור ישות נפרדת מאיך שהדוברים עצמם מדברים.פאר טוען שהוא מצידו צריך לשנן כללים כאלה משיעור לשון ואלדר סותרת אותו – "אתה אינך צריך לזכור!". הדיאלוג הזה מבדר למדי, אבל הוא גם מעיד על סוגייה אמיתית בלימוד השפה בבתי הספר: האם אנחנו מלמדים את ילדינו שהם שוגים אם הם אינם מדברים כמו בתקופה בית שני (בהקצנה), או שאנחנו מעוניינים ללמד אותם שהעברית הרשמית היא משלב שונה משפת היום-יום וככזו יש לה חוקים מיוחדים שצריך ללמוד (ויש שיגידו – היא שפה שונה).
לאלדר יש תשובה מפורשת. בקרב יהודי הארץ, תימנים מדברים עברית קצת אחרת מהונגרים או צרפתים. ומשום שאין אחידות, כך אלדר, יש צורך באחידות. אבל מי מחליט שיש צורך ואיך ראוי לאכוף אחידות כזו – בכללים שמוכתבים מגבוה או במציאת מכנה משותף – היא שאלה שצצה בכל פעם שהאקדמיה ללשון מפרסמת כללים שרירותיים בפייסבוק וזוכה מצד אחד לשלל לייקים, ומצד שני לתגובות מופתעות מקוראים שמגלים פתאום שהם מדברים את שפת אימם בצורה לא נכונה מזה עשורים.
אז פאר מקשה: למה אלדר מקפידה על ח' ו-ע' אבל לא על ט' ו-ק'? היא מודה שהיא לא מקפידה וגם שאי אפשר להשיג הכל "במכה אחת" ("לא בקפיצת הדרך" – איזה יופי). כאן הסתירה ברורה: אם חשוב להקפיד על כללי הגייה מסוימים בשביל למנוע אי-הבנות כביכל, אז כל הכללים חשובים. ואם אפשר להבין גם עם "טעויות", אז מה בעצם הבעיה?
אלדר רוצה לנזוף באנשים שאומרים אנחנו קופאים אבל משמיטים את ה-א', כך שנשמע כאילו הם אומרים אנחנו קופים. ושוב, מנגד, תמיד אפשר למצוא דו-משמעות בשפה. לאלדר לא מפריע למשל שהיא אומרת לא, אפילו שבמנותק מההקשר אפשר להתבלבל עם מילת היחס לו (בהמשך התוכנית שרון ליפשיץ שרה את 'גידי' ומשתמשת בדו-המשמעות הזו ממש בפזמון). דו-משמעויות כאלה קיימות לא רק ברמת המילה הבודדת אלא גם בתחביר: אלדר אומרת אני משוכנעת ש…בבינוני הסביל, ביטוי שבמנותק מהקשר הוא דו-משמעי בין מצב סטטי (זו השקפת עולמה) ובין אירוע בסביל (מישהו משכנע אותה כרגע).
דוגמה יפה נוספת שאלדר מביאה נוגעת למשחקי כדור. כדורגל משחקים ברגל, כדוריד משחקים ביד, אבל "כדוראף" לא משחקים באף. עם הגייה נכונה ברור שמדובר בכדורעף. מצד שני, כדאי לציין שכדורסל לא משחקים בסל. תמיד יש מקרי קצה, והשפה מורכבת הרי מכל כך הרבה מקרי קצה ותלות בהקשרים.
בקטע משעשע במיוחד – מנקודת המבט של ימינו – אלדר מסבירה למה היא היתה צריכה להקליט את השעות בשעון הדובר באינטונציה מסוימת. היא מתארת בצורה נגישה למדי שהטון יורד ב-השעה אחת אבל עולה ב-השעה אחת ושלושים, ולכן היא החליטה להקליט את "השעה אחת" בטון עולה. המערכת של אז כנראה לא היתה מתוחכמת מספיק בשביל לבדוק אם מדובר בשעה עגולה או לא ולבחור בהתאם אחת משתי הקלטות. הטכנולוגיה שלנו התפתחה מאז אבל אני לא בטוח שהגישה ל-"טעויות" שצריך למגר השתנתה.
חברים, אנו חוזים בימים גדולים למגבלותיו של הכתב העברי! זה אך סיימנו ללעוג על האקדמיה ללשון עם הצוהוריים שלה וכבר באו לא אחת אלא שתי פרשיות שהזכירו לנו כמה הכתב שלנו חסר, ויש שיגידו, מצ'וקמק, ויש שירצו בערב דורבנות לפני כמה שנים, דרוש החלפה.
דוגמא ראשונה: לפני כחודש הפכו עיתונאים שרצים (נעים בריצה) בשרשרת דיבות אליבא דשרה נתניהו, לשרצים (רמשים) בדיווחה של יונית לוי. העין עם הפרטים.
והשני, טרי מהתנור, אך היום חדשות התאגיד בהרצה דיווחו על קו הגנה דומה של נאמני השר חיים כץ, במיטב מסורת ה"שלופים": לא כתבנו מתפקדים, כתבנו מתפקדים! ומה היינו עושים בלי ניקוד שגוי של דסק כאן שיאפשר לנו כמעט להבין מה רצו מאיתנו המקורבים. אחרי הכל, מחורבנותו של הכתב לא מצומצמת רק לרוב-משמעות תדירה בהרבה מהנחוץ, אלא גם לכך שאנשים לא יודעים לנקד, אפילו אם הם נזקקים לכך.
תמונה, כי זה קרה
מה שנחמד כאן הוא, כמובן, שלשינויים שהגדירה האקדמיה אין שום השפעה על המקרים הללו. כל שפצורי אותיות אהו"י הינם כפלסטער על רגל גדומה. הבה נבנה לנו תותבת תחתיו!
קוראינו המסורים יודעים את המסורת – כשיש מערכת בחירות סוערת, דגש קל לא נשאר אדיש!
לכן מה יותר טבעי מהעיתוי הנוכחי לשתף אתכם בניסוי-הצעצוע האחרון שלי? שאלת המחקר אקטואלית מאין כמוה – האם הצד המועדף בשחרור צידי מושפע מהצד הדומיננטי בשאר אברי הגוף? אמ;לק: כן! אזהרת טריגר להמשך הפוסט – פונטיקה.
נתחיל במה-זה-לעזאזל-שחרור-צדי. ובכן, חלקכם אולי למד בשיעורי לשון שישנן כמה דרכים לסווג את (רוב) העיצורים בשפות אנוש. האחת היא מקום החיתוך: איפה הלשון עוצרת את זרימת האוויר לפני הפתיחה. סיווג זה מבחין בין *[b] (לא הלשון עוצרת אלא השפה), [d] (הלשון קרובה לשן), ו-[k] (הלשון פוגשת בחך העליון). עוד אחת היא קוליות: האם מיתרי הקול רועדים בזמן ההגייה, או לחלופין – האם העיצור משתנה בעת לחישה. זה הסיווג שמבחין בין [b] (קולי) ל-[p] (בלתי קולי), או בהתאמה [g] ו-[k].
הסיווג השלישי הוא קצת יותר פרי-סטייל ויש בו טוויסטים מעניינים. מדובר במה קוראים אותו אופן החיתוך. עיצור פוצץ חוסם את מלוא זרימת האוויר ומשתחרר בבת אחת, כמו [d]. עיצור חוכך נותן לאוויר לחמוק דרך פתח צר ואפשר למשוך את הגייתו עוד ועוד, נגיד [z]. יש עיצורים מקורבים, שם הפתח פחות צר ועובר יותר אוויר. אלה [j] (יו"ד עיצורית) ו-[w] למשל. יש מחונככים כמו צ'די וג'ימל, יש אפיים כמו [n] ו-[m], שם האוויר חסום בחלל הפה אבל עובר דרך האף (ולכן ההגיה משתנה כשבצודדיב). יש מיליון סוגים של רי"ש בעולם, ולכל אחד אופן חיתוך משלו.
ויש את החומד הזה שעונה לשם עיצור צדי. בעברית יש רק את ה-[l], הלמ"ד. בשפות אחרות יש גם את הגרסה ה"כהה" שלו, [ɫ], שם הלשון יותר אחורנית (דוברים אנגלית? תגידו "lie bill"). אצלי לפחות, כשהעיצור בא בין תנועות באופן טבעי, ההגיה קלה וברורה למדי: האמצע של הלשון חוסם את החלק שבין השן לחך (המכתש) ושני הצדדים מונמכים ונותנים לאוויר לעבור. לעומת זאת, כשהגאים נוגעים זה בזה תמיד קורים דברים מוזרים. תגידו רגע "אנשום" ושימו לב איפה הלשון בנו"ן. עכשיו תגידו "אנקום" וחייכם ישתנו לבלי היכר. תכונות החיתוך של עיצור אחד יכולים להשפיע על הגיית עיצור סמוך. אז מה שהבחנתי בו הוא שכשהלמ"ד שלי באה אחרי [t], כמו למשל במילה "אטלס", התופעה ההכרחית הנקראת שחרור צדי (lateral release) מתבטאת אצלי ללא יוצא מן הכלל בשחרור פתאומי של אוויר רק מצד ימין. צד שמאל של הלשון נשאר בחסימה.
אמרתם לעצמכם ושמתם לב מה קרה אצלכם? יופי, אתם מוזמנים לענות לסקר (דוברי עברית, דוברי אנגלית) אבל כבר שמעתם את הרקע אז יכול להיות שזוהמתם כמשתתפים תמימים. למזלכם, 66 נשמות טהורות כן ענו לסקר ומהוות מדגם נאה**. העם תיאר מה קורה אצלו, האם זה תמיד קורה ומהי היד הדומיננטית שלו. למה? כי זו ההיפותזה שהעליתי – אני מעדיף שחרור מימין כי היד החזקה שלי היא ימין. סקירת הספרות שלי אמנם היתה שטחית למדי וכללה כמה ניסוחי חיפושים בגוגל סקולר (העליתי חרס) ושיחה עם הפונטיקאי המדופלם דר' אוון כהן (לא הכיר התייחסות בספרות), אבל זה הכיף שבכובע הבלוגר.
קיצר, התוצאות נחמדות למדי אם מנכים את הלא-מעניינים ומתעלמים מגודל המדגם שנשאר. נתחיל מזה שכל דוברי האנגלית טענו שהשחרור אצלם מגיע מהאמצע, אבל היו רק שבעה עונים וכולם ימניים אז רק בעירבון מאוד מוגבל אפשר לנחש שזה קשור לעובדה שבאנגלית מדובר כאמור ב-l כהה, שמקום חיתוכה אחורי יותר ולכן החסימה מראש קלה יותר. עם זאת, גם בקרב דוברי העברית רוב גדול טען לשחרור אמצעי (42 מתוך 59). עוד אחדת ענהתה שהלשון לא פוגשת את החך. נשארנו עם 16 מופלאים, שנחתכים כך:
שמאל
ימין
יד / שחרור
5
8
ימין
3
0
שמאל
(סטטיסקטיה כללית – 8/57 מאלה שענו על היד הדומיננטית הם שמאליים, שזה בערך היחס הרגיל באוכלוסיה).
אז כן, אין במדגם (המזערי) שלי מישהו עם יד שמאלית דומיננטית שמשחרר [l] מצד ימין. בקרב ימני-היד יש רוב של 62% לימני-השחרור. אבל יאללה, נחכה שיצטברו עוד איזה אלף-אלפיים תשובות ונעדכן. תהנו מהמשך העימות.
היום, כפי שוודאי יודע כל מי מקוראינו שאינו גר תחת סלע, יוצאים תושבי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד לקבוע את עתידה של ממלכתם המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד בהאיחוד האירופי (באמת? זה כל השם הרשמי שלו? מאכזב). כיוון שבימינו אי-אפשר בלי איזה הלחם מעיק, וכיוון שיציאתה הספקולטיבית של יוון מאותו איחוד כונתה בכינוי הלא-רע-מדי Grexit (שמשחק על הקידומת Grec- ולכן זוכה לציון הלחם 2, תנועה ועיצור), בחרו הנודניקים הארורים מהתקשורת ועוזריה את הכינוי האנגלי Brexit, שמלבד היותו הלחם בעל ציון פונטי 0 (אין צליל משותף בין המילים המולחמות), הוא גם לא מאה אחוז נכון גיאוגרפית/פוליטית (כי, כאמור, גם צפון אירלנד ועוד כל מיני טריטוריות תלויות משתתפות במשאל וביציאה האמורה).
אבל זהו בלוג הבלשנות ״דגש קל״, לא בלוג הקנטרנות הגיאוגרפי ״מפת שולחן״. אך שלשום שם לב קברניט ספינת האם מארק ליברמן לכך שהמילה Brexit זוכה להגיה שונה מפיהם של אנשים שונים: חלק הוגים את האיקס כזוג עיצורים בלתי-קוליים, /ks/, וחלק כקוליים, /gz/. טובי הניואנסרים שביניכם אולי שמו לב שהקרי הראשון נפוץ יותר בממלכה המאוחדת שבהגוצ״א, והשני בארצות הברית של אמריקה. ליברמן תוהה כך על קולו הפנימי, שבגד באמריקאיותו והיה קורא באופן בלתי-קולי עד שהחל לשמוע שידורים אמריקאיים בנושא וחש את הדיסוננס. הוא מעלה את הסברה של זכרון ה-Grexit, שם העיצור /k/ דומיננטי בשל השורש התורם הראשון (ואכן, בלי ה-Grexit לא היינו ״זוכים״ למונח Brexit).
בתגובה לאותו פוסט כותב מגיב מסוקס במיוחד שגם אצלו היה המצב בלתי-קולי, אך שכאן סבל מהתעתיק העברי שמחייב את הכותב להחליט בין שני הקריאים ולהאכיל את הקורא באחד מהם. מכאן, כיוון שכותבים ברקסיט בעיתונות לשון עבר, שגם הייצוג הפונטי בראש יתיישר. אממא, ממשיך אותו פנומן, מילה אחרת שיובאה לעברית היא exit עצמה, במובן של מכירת חברה לתאגיד גדול ממנה תוך גזירת קופון נאה, וכאן דווקא בחרה העברית בתעתיק אקזיט, השד יודע למה. הצמדת עיצור קולי (/z/) לבלתי-קולי (/k/) באותו צרור היא קשה מאוד לדוברי כל שפה שהיא, ובואו נסו להגות כך את המילה. אני מחכה.
בינתיים, קחו ראייה בלתי תלויה לחלוטין.
באותה הזדמנות, נסו אגסיט. קצת יותר קל, אבל עדיין דורש מאמץ.
כך או כך, את אותו ״אקזיט״ נוהגים להגות בעברית עם /gz/. ובכן יונית, דיסוננס. למה אותה מילה אנגלית מקבלת טיפול שונה כשהיא בגפה וכשהיא בהלחם? אז יכול להיות שהמשמעויות מספיק שונות כדי שאף אחד לא ישים לב ולא יהיה אכפת. הרי לא מדובר פה באקזיט חגיגי של הממלכה המאוחדת שבהגוצ״א שבו מישהו קונה ממנה את פירות השהות באיחוד. אפילו מבחינת תומכי המהלך תהא זו מעין מנוסה מבוהלת מיבשת שוקעת. ואם המשמעות לא נגזרת ממילה שנהוגה בעברית, אזי אפשר פשוט לתעתק אותה (1) כפי שהיא נהגית, ואז באמת נשמע אותה יותר מבריטים מאשר מאמריקאים; או (2) ״כמו שהיא נכתבת״, ואז X בפני עצמה באמת נתפסת בעברית יותר כ-״קס״, כלומר כשהיא לא ״ח״. עיינו קסילופון, מקסימום, דיאודורנט אקס, אקס פקטור, אקסית מיתולוגית.
כעת תשאלו: ״שיואו, יובל, אחלה מקרה! יש לך עוד דוגמאות למילים שהגיעו פעמיים לעברית בתעתיקים שונים?״ ולאחר שאודה על המחמאה אשיב: ״אמ, צ׳מעו, אז מצאתי כמה, אבל יש להם דרך קצת עקלקלה. נניח פנצ׳ר וקונטרפונקט, שבאו משפות מקור שונות אבל מכילות את המרכיב הזהה /punct/, הולך?״ ואז די תתאכזבו ותשאלו אם אני יכול להציע לקוראים לתרום משלהם בתגובות. ואז תיזכרו לרגע בעת שתפנו ללכת ותגידו ״אבל בעצם ראינו כמה פעמים שכותבים ברקזיט. ואפילו קישרו את זה לאקזיט״.
אז זה כבר רציני. למרות שבהן צדקי אשבע שעד לגיגול שגיגלתי בזה הרגע לא נתקלתי ב״ברקזיט״, הוא קיים גם קיים. ואפילו מנצח במבחן הגוגל, ואפילו אינו מוגבל רק לאתרי הכלכלונים.
אגזיביט איי
אקסיביט בי
לפחות לשתי האפשרויות האחרות אין ראיה (אם כי, כאמור, ברגזיט היא הגייה הגיונית).
אני מאוד אוהב את עונת הבחירות, גם כי לכמה חודשים כולם מתעניינים בפוליטיקה וגם כי יש תשדירי בחירות. ואיפה שיש תשדירי בחירות יש שימושים יצירתיים בשפה.
את יריית הפתיחה לסיקור שלנו נותן נפתלי בנט עם תשדיר נגד פרופ' יוסי יונה, מועמד ברשימת ההעבודה/ההתנועה/ההמחנה הציוני/אמת. בואו נניח שאין כאן הסתה של ממש אלא סתם תשדיר בחירות בטעם רע ונראה מה ניסו בבית היהודי לעשות.
הסרטון נקרא "يوسي يونا هو شقيق", או פונטית "יוסי יונה הו שַׁקִיק". מה זה שקיק? בגדול המשמעות היא 'אח', אבל תיכף נחזור לזה. בואו נבחן את הטקסט קודם. הנה הוא לנוחיותכם:
אין היבדל בין יום השואה היאהודי ליום הנכבה הפלסטיני כול הכבוד לחיילים הציונים המיסרבים לישרת בשטחים הכבושים אני מיתפלל ליפינוי נוסף שילכם מיבתייכם כול עוד יהייה כיבוש, יהייה טרור טלי פחימה היא פיעילת שלום אמיצה
הסרטון רומז לסרטוני תעמולה של החמאס, על עבריתם הקלוקלת. איך ניסו בבית היהודי לחקות עברית קלוקלת? תתרשמו בעצמכם: אין שום שגיאות בטקסט הזה. למשל, יש התאמה נכונה בין נושא לנשוא. הסיבה שהעברית מדויקת היא כנראה כי אלה אמורים להיות ציטוטים ישירים מפי פרופ' יונה עצמו. מה כן יש? נראה שקופירייטרי הבית של הבית לקחו שק מלא באות יו"ד (או אולי שקיק?) ופיזרו בנדיבות מעל הטקסט: היבדל, המיסרבים, ליפינוי, פיעילת, וכן הלאה. האם אנשים שערבית שפת אמם ושמדברים עברית כשפה שנייה לצרכי תעמולה מוסיפים חיריק בכל מקום? או מאריכים צירה? אני חושב שהתשובה שלילית, אבל נותיר את זה כתרגיל בבלשנות קורפוס לקוראים הסקרנים.
הלאה: לא סתם הוספנו אמות קריאה כאן. אמנם יש היאהודי, אבל אין הנאכבה או טאלי פאחימה. אני חושב שזה בגלל שעורכי התשדיר לא רצו שחס וחלילה נפספס איזו נקודה. הקורא הממוצע יכול להבין מה זה יאהודי, בין היתר כי בערבית יש פתח ביו"ד: "יַהוּדי". אבל אם נכתוב נאכבה או טאלי, מילים שתדירות הופעתן נמוכה יותר, יכול להיות שהמסר יתפספס. וזה כמובן יהיה חבל.
נחזור עכשיו לכותרת: את המילה شقيق "שׁקיק" בהחלט אפשר לתרגם 'אח', והכוונה היא להנגיד בין "נפתלי בנט הוא אח" ובין "יוסי יונה הוא אח (של החמאסניקים)". אבל יש כאן כשל בתרגום: בעוד המילה أخ "אח" משמעה אח ביולוגי או רוחני כמו אצל 'האחים המוסלמים', שקיק משמעה כמעט תמיד אח ביולוגי. מטעמי דדליין לא הספקתי לבדוק עם דובר ילידי, אבל כפי שמסביר המילון הערבי של ווהר (אני מתרגם מאנגלית), "שקיק" משמעו "אח 'שלם' [בניגוד לאח למחצה – א"ק], אח הן מצד האם והן מצד האם; (כתיאור) אחי-, אחות-". יש כמובן יוצאים מהכלל: "الدول العربية [מדינות ערב – א"ק] מדינות-אחיות (בעיקר בהתייחס למדינות ערב).
המילה "שקיק" מביעה את ההיפך ממה שהמילה "אח" מביעה בהקשר הזה, שהרי אח ביולוגי יכול להחזיק בדעות מנוגדות לאלה שלך, אבל אח רוחני הוא בעל דעות דומות. למה בכל זאת הלכו בסרטון על "שקיק" ולא על "אח"? אולי כדי לא לבלבל את הצופים המסכנים (שוב): אם גם יוסי יוני זה "אח", וגם נפתלי בנט זה "אח", איך נדע למי להצביע?
על כל פנים, בלי קשר למי נצביע, אני מתרגש לקראת הבחירות הקרובות. נזכיר כאן שאתם מוזמנים לשלוח לנו ציטוטים וסרטונים שיש בהם קוריוז לשוני בשולי מערכת הבחירות, ובתמורה נשריין אתכם במקום לא-ריאלי.
יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".
דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.
המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוטואיזעוק כל הישובים. מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה. איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.
שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.
הפרסומת הבאה לקוקה קולה שודרה אתמול במהלך הסופר בול. השיר הפטריוטי America the Beautiful הוקלט במספר שפות ונשא איתו מסר מלבב של אחדות, חירות, צרכנות וכן הלאה:
Coca-Cola ran a commercial with a multilingual rendition of "America the Beautiful," with languages including English, Spanish, Keres Pueblo, Tagalog, Hindi, Senegalese French, and Hebrew.
אני לא שמתי לב לעברית כשראיתי את הפרסומת, אבל השורה הלפני-אחרונה (החל משנייה 43) היא באמת בשפת הקודש: משהו כמו "ברוב טובך יכתיר אותך" (אני לא בטוח לגבי המילה הראשונה), תרגום של חלק מהשורה המקורית "And crown thy good with brotherhood".
למזלנו החברה סיפקה מבט אל מאחורי הקלעים ובו ניתן לשמוע חלקים נרחבים יותר מהשיר. הנה מעט יותר על הביצוע בעברית, של ילדה בשם נטלי:
למה קשה להבין את המילים בשמיעה ראשונה? יש כמה סיבות. ראשית, התרגום מילולי למדי. שנית, ההגייה של נטלי משקפת את העובדה שהיא (ככל הנראה) גדלה בארה"ב. לא נדיר להיתקל בילדים דוברי-עברית שגדלו בארה"ב וההגייה שלהם מושפעת מהפונולוגיה של אנגלית; רמת השליטה שלהם בעברית עשויה להיות טובה מאוד או גרועה למדי (מה שנקרא heritage speakers) אבל ההגייה מושפעת באופן בולט. נטלי אמנם הוגה את הרי"ש שלה בסדר, אבל הת"ו מחוככת למדי, הלמ"ד לועית מדי וכמה מהמילים זרות לה בבירור. כך למשל היא מבטאת את המילה "ענבר" עם בי"ת רפה ואת המילה "דגן" יותר כמו "צגן".
הנה המילים לשיר באנגלית, ואתם מוזמנים לנסות לפענח את התרגום בעצמכם (תיכף ניתן את הפתרון). בחיפושיי מצאתי גירסה יפה בעברית לבית הראשון, מאת אדם בשם יורם קולרשטיין (דרך הפוסט המושקע כאן):
יפֵהפִיָה ללא גבולות
וּזְהב דגן גלִי
הרים סגוּלים סְפוּגים בְּהוֹד
מישור עמוּס בִּפְרי
אמריקה אַת אֶרץ
שהאל בּרֵךְ בלי סוף
וּבְרית אחים נאמנה
תִשְׂרוֹר מחוף אל חוף.
אם כן, את הבית הראשון בן לי ואני ניסינו להבין בזריזות, אבל נתקענו קצת לקראת הסוף:
הו יפת שמים רחבים
O beautiful for spacious skies,
וגלי ענבר דגן
For amber waves of grain,
הדר הרים סגולים
For purple mountain majesties
מעל שדה ???
Above the fruited plain!
גם הילדה ששרה במנדרינית, למשל, מבטאת לא נכון כמה עיצורים. הילדה ששרה בערבית מבטאת את המילים בסדר, אבל לרוע המזל המשקל של השיר מתנגש חזיתית עם התרגום מרובה-ההברות לערבית. כור היתוך.
אולי שמו לנו משהו במים אבל לאחרונה מתפרסמים כמה טורים טובים למדי על שפה. הזכרנו לא מזמן את השפעת השפה הרפואית על התודעה, ואך לפני כמה ימים הופיע טור של על הוראת הלשון בבתי הספר. אבל בניגוד להגיון הפובליציסטי הבריא (לפיו מספיק לרדת על הילדים-של-ימינו שלא יודעים מה ההבדל בין מפיק לדגש בשביל לזכות במאות טוקבקים אוהדים), רינה ברוך מביאה משב רוח רענן לדיון על מצב לימוד העברית (זעקת המורה ללשון, הארץ, 21/4/2013):
אילו התבקשתי לתאר את הבעיה על רגל אחת, הייתי אומרת כך: עומד לו המורה ללשון בכיתה ואומר לתלמידיו "שווא בראש המלה הוא שווא נע", ואת המלה "שווא" הוא מבטא פעמיים בשווא נח בראש המלה. וזאת מפני שתורת ההגה והצורות של העברית התִּקנית, הרִשמית, זו הנלמדת בשיעורי הלשון בבית הספר […] היא תורת ההגה והצורות של עברית המקרא […] ולא תורת ההגה והצורות של העברית שלנו, העברית הישראלית.
ויש המשך:
כלל נוסף מכללי הדקדוק הנלמדים בבית הספר: "צורת בינוני יחידה של פעלי ל"ה היא מלרעית: רָצָה, קָמָה בָּאָה וכו'. עוד שקר. הרי איש איננו מדבר כך, ואיש אינו קורא כך טקסט כתוב, גם לא המורה ללשון.
במילים אחרות, איך ניתן לדרוש מהתלמיד להתייחס לכללי השווא הנע בתור כללים אמיתיים, כשאנחנו בעצמנו אומרים shva ולא sheva.
ברוך מתארת יפה את חוקי ההגייה של העברית המודרנית, שלא יהיה ספק שמדובר במערכת שיטתית וקבועה. היא גם מצביעה יפה מאוד על ההבדל בין הכתיב וההגייה של העברית והמצב בשפה דוגמת אנגלית:
נכון שגם בלשונות אחרות הכתיב מייצג הגייה שכבר עברה מן העולם. באנגלית המלה knife (סכין), למשל, נהגית בלי העיצור k ובכל זאת כותבים בראש המלה את האות המייצגת אותו. אבל בניגוד לעברית, קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה לא יהגו את המלה הזאת בצורתה העתיקה, ומשרד החינוך לא יכלול את הצורה העתיקה ב"תיקוני ההגייה" בחומר של בחינות הבגרות. הם מכירים בעובדה שה-k הזאת כבר מתה, והם נותנים לה לנוח על משכבה בשלום.
אין לי הרבה מה להוסיף על הטור הזה, בין היתר מפני שדברים דומים כבר נאמרו כאן (ואצל ידידינו) לא פעם. קריאה מומלצת ביותר.
חברנו אא"א חיבר לא מזמן מילון מקוצר למונחי פוליטיקה ישראלית. יש לי כמה דברים לומר על זה, אבל עד שאכתוב על זה רשומה בטח יקדימו כבר את הבחירות הבאות.
סיפור מוזר במיוחד קרה עם קליפ לשיר של הזמר מקס פינק: שיר על בחירות הפך לתשדיר תעמולה אינטרנטי של רשימת מפלגת כלכלה, שהדביקה עליו כתוביות משלה, תמונות של בכיריה ואת הפתק שלה בקלפי. ברשימה עצמה מכחישים וטוענים שמישהו אחר עשה את זה. בכל אופן, הנקודה הלשונית המעניינת היא שבפזמון פינק שר "תבחרו בי" וחוזר על "בי" עוד כמה עשרות פעמים. בשלב הזה הפתק של כלכלה — שאותיותיה פי — מהבהב על המסך.
הצלילים בּ' ופּ' דומים מאוד (דוברי ערבית רבים משתמשים ב-בּ' משום שבשפתם אין את הצליל פּ'): שניהם מופקים באמצעות הפרדת השפתיים ונשיפת אוויר דרכם, רק ש-בּ' מרעידה את מיתרי הקול יותר (נסו ללחוש בּ' ותקבלו פּ'). פונטיקאים מסוגלים לכמת את המעבר מפּ' לבּ' כפונקציה של פרק הזמן שחולף בין נשיפת האוויר והרעדת מיתרי הקול. רוצה לומר, ההבדל בין בּ' ל-פּ' אינו מוחלט, וזה מה שגורם לאחד להישמע כמו השני לפעמים ולטריק של הסרטון המעובד להצליח. (עוד על פונטיקה כזו כאן, בניתוח שורה משיר של יהוא ירון)
סיפור נוסף שצץ אתמול נוגע ליאיר לפיד. לפיד הואשם שכמעט וקרא לאנשי ש"ס 'פרענקים', אבל הוא טען בזחיחות מה שהוא בכלל התכוון להגיד "פרגמנט". סקירה ממצה תוכלו למצוא כאן. האמת היא שאין לי משהו מיוחד לומר בעניין הזה וגם לא ניתוח פונטי מועיל. אני דווקא מאמין ללפיד בנקודה הזו, אבל לא אבזבז עליו ספקטרוגרמות.
וזהו, לכו להצביע מחר. עדיף להצביע לטובים, אבל גם אם לא, העיקר להצביע. וכשתחזרו מהקלפי, מרוצים שמילאתם את זכותכם וחובתכם הדמוקרטית, תוכלו ליהנות מרשומה משעשעת במיוחד שתופיע כאן לסיום עונת הבחירות.
כמו שאתם יודעים, אנחנו כאן בדגש קל אניניםבטעםהתרבותישלנו, ולא צופים בתוכניות רדודות כמו מרא דמטבחא ("מאסטר שף"). בשביל זה יש לנו עמיתים לעבודה, במקרה הזה מור, שמדווחים לנו על הגיגי המתמודדים והשופטים.
אני רוצה רק להוסיף קטנה. דווקא במקומות של וולינגטון, המקומות השמרניים: כבד אווז, טרין, וולינגטון – שם אנחנו אפילו, הטבחים הבאמת טובים, וגם מעלינו, הכי מפחדים לנגוע; זה קצת "טאבולה ראסה" כזה. אנחנו לא היינו מוסיפים ג'ינג'ר, לא אני ולא אתה.
מחברי הכתוביות קצת אבדו עצות, כנראה, לכן שמו את הביטוי הלא-קשור-לחלוטין במרכאות, שיהיה שם ולא יפריע.
נתחיל בפשט: הייתכן שרושפלד באמת מתכוון שהמנות הללו הן טאבולה ראסה, כלומר לוח חלק, כלומר אפשר לעשות איתן הכל? ברור שלא, כל כולו אומר ההיפך מכך. אסור לעשות, אסור לגעת, אסור להזריק אטרופין, בטח שאסור להוסיף זנגוויל.
אז מה פה בכל זאת קרה פה? אני סבור שמה שרושפלד רצה לומר הוא שמתכוני המנות השמרניות האלה הן טאבו, כלומר משהו קבוע, שלא ניתן לשינוי. איך שיצאו לו שתי ההברות מהפה, הגוגל סג'סט הפנימי שלו עף על "ביטוי שמתחיל ב-[tabu] ומתקשר למוסכמות ונשמעים חכמים כשאומרים אותו", ויצא מה שיצא. כיוון שהוא שף, לא אתעלם גם מהאפשרות שהוא נתקל לא מעט בתיבה "טאבולה" ביומיום (עם תנועה אחרונה כזו או אחרת) ולכן היא יושבת לו חזק בראש. אם ייוודע לי שהוא היה מעורב בעסקאות מקרקעין לאחרונה, אמשוך מיד את האבחנה הזו. דגש קל, בלוג עם אינטגריטי.
והנה מה שיש לגוגל סג'סט האמיתי לומר בנדון
חיפשתי מעט את הקטגוריה המתאימה לשגיאה ממין זה. זו לא בדיוק פליטה פרוידיאנית (בלי השטות עם האמא בתגובות בבקשה) כי אין פה משמעות נסתרת, זה לא ספונעריזם כי יש פה רק מילה אחת ואין בלבולי עיצורים, זה לא עצטרובל כי אין מספיק קירבה פונטית, וזה אולי מלאפרופ אבל לא מספיק יצירתי (וגם אין סיכוי שהכיוון ההפוך יקרה). באמת ש"גוגל סג'סט" הכי קולע. תחי הסטטיסטיקה.
כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.
סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.
כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.
תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.
קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic
קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.
כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.
שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).
מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.
לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.
חברת הכנסת מירי רגב השתתפה אתמול בפאנל פוליטיקאים בבית הספר 'עמי אסף' ונשאה נאום בן חמש דקות שכבר הספיק לעלות לכותרות (וידאו בכתבה של מקו: מירי רגב: סתיו שפיר קומוניסטית, שלי יחימוביץ' הצביעה חד"ש). רוב התגובות שראיתי ברשת הופתעו מהתוכן המתלהם והמופרך, וכמה מהן קשרו זאת באיזושהי עילגות. זו לא מילה שאנחנו אוהבים לנפנף בה כאן סתם ככה, ולכן אבדוק מה היו הדברים היוצאים מן הכלל בנאום הקצר של ח"כ רגב.
1:18 "יש שמה את מספר חמש, יעקב פרי מסלקוּם". סלקוּם, כמו מיציבוּשי, בשיבוש נפוץ יחסית.
2:08 "גדעון סער הוא לא גנב. גלעד ארדן הוא לא גנב. בוגי הוא לא גנב. מירי רגב היא לא גנבה, בוגי לא גנב!" הצורה התקינה של שם העצם היא כמובן גנבת, וזו אכן שגיאה. אבל זו ודאי לא הפעם הראשונה שנתקלתי בטעות כזו (אפשר למשל לחפש "את גנבה" בגוגל). כשמדובר בחיות, למשל, הסיומת עשויה לבלבל: יעלה או יעלת? ארנבה או ארנבת? השאלה היא לא אם מדובר בחיות שונות וגם לא איזו צורה נכונה; הנקודה תהיה פשוט שהסיומות האלה עשויות לבלבל, ורגב נפלה באחת מהן. (ושימו לב להערה של א' בתגובות ולדברי האקדמיה בנושא)
אבל זה הסבר קל מדי, ויותר סביר שרגב השתמשה בכוונה באותו רצף צלילים, ganav, כדי ליצור המשכיות בין ארבעת הח"כים. האם זה היה בכוונה, אלתור של רגע או חוכמה שבדיעבד — זו שאלה שתחזור לאורך הרשומה הזו, ולא תהיה לי תשובה עליה.
2:20 "מדינת ישראל מדינה יהודית שבירתה ירושלים לנצח נצחים כפיים." זו אולי השורה המפעימה בכל הנאום: רגב בקושי עוצרת בין נצחים ובין כפיים, והקהל מגיב ומוחא כף בהתלהבות. האם זה חידוש של רגב? האם אנשים באמת מדברים ככה? הדרך היחידה להבחין בכך שהמילה כפיים אינה חלק מהמשפט היא שרגב מטעימה עם האצבע המורה כל מילה ומילה מלאת פאתוס במשפט הזה, ואז בכפיים האצבע מונפת אל-על. הממיסט עמיר שיבי כבר הגיב עם מם מסדרת 'פה חשדתי': ואז היא אמרה "ירושלים יהודית לנצח נצחים כפיים". כאן חשדתי. והמגיבה דנה שרון הספיקה להעיר: ואז הוא אמר "כאן חשדתי". פה חשדתי.
3:03 "כי אם אנחנו לא נגן על עצמנו לא יהיה מי שיגן על עצמנו". מצד אחד, אפשר לומר שרגב כושלת כאן בשימוש בכינוי החוזר והצורה הנכונה היא לא יהיה מי שיגן עלינו. ואני נזכר כאן בסיפור על מ"כית הטירונות של ידידתי תמר, שאמרה לכיתה שלה ברגע של כעס "תרגיעו את עצכם לפני שאני ארגיע את עצמכם". אבל מצד שני, אפשר לומר שיש כאן הדגשה מכוונת של רגב. יש ספרות מקצועית שלמה על המצבים שבהם הפרות כאלה של חוקי הכינויים החוזרים אפשריות, והשימוש הזה בהחלט מתקבל על הדעת כהדגשה והשוואה.
3:10 "[אבו מאזן] שמדבר בעברית בשפה אחת, באנגלית בשפה אחרת ובערבית בשפה אחרת". כמובן שאבו מאזן מדבר בשפות שונות בשלוש השפות — אלה שפות שונות! אבל גם במקרה הזה, בין אם במתכוון ובין אם לא, הכוונה ברורה. אולי יש כאן כפילות, אבל לא עילגות. אפשר גם להבין את טענתה של רגב כך: הדברים שאבו-מאזן אומר לקהלים שונים נפרדים כל כך זה מזה שמובן מאליו שהוא משתמש בשפות שונות בשביל להביע אותם.
4:00 "מותר לי לדבר בשקט". רגב מבקשת משאר הפאנליסטים לא להפריע לה. מה שמעניין אותי כאן הוא השימוש בתואר הפועל בשקט במשמעות של 'בלי שיפריעו לי' ולא במשמעותו המילולית. זה כנראה נובע מכך שמייד קודם לכן רגב אמרה שהיא עצמה ישבה בשקט כשחברי הכנסת האנטי-ציונים דיברו.
4:43 "אנחנו רוצים לעשות את שיקום שכונות". שיקום שכונות הופך כאן לשם של פרוייקט, ובהתאם זוכה למילת היחס את.
5:20 "מי שהחזיר את גלעד שליט הביתה היתה נתניהו". נראה לי שכאן רגב מתבלבלת אחרי שהיא דיברה על מפלגת הליכוד ועל המדינה, וממשיכה עם ההתאמה בנקבה. אולי יש כאן גם בלבול בעיבוד הפונולוגי בגלל ה-ת' בשמו של נתניהו.
6:40 "זאת המדינה שלנו. תפקידנו לשמור עליה עם חברי כנסת ציוניים שבעד מדינה יהודית דמוקרטית". רגב מבטאת את המילה שבעד "שֶבָּד" (shebaad). לא נראה לי שזו ההגייה הטבעית שלה, ואני לא יודע עד כמה ההגייה הזו נפוצה. אולי היא מדלגת על הברה בלהט הרגע. מעניין.
זה סיכום חומר הראיות, ולדעתי יהיה קל מדי להתייחס לזה כעילגות. אמנם מדובר בנאום דמגוגי לעילא אבל הרקורד של ח"כ רגב לא נותן סיבה לחשוב שהיא אשפית בשימוש בשפה, אז לא הייתי אומר שהיא מנסה להתחנף לתיכוניסטים בשפתם. זו פשוט שפה רגילה, עכשווית, יומיומית, ולמי שחושב שרגב עילגת כדאי להתרגל לזה.
אני מתחמק כאן לחלוטין מהשאלה "מיהו עילג". עבורי מדובר באיזושהי מסה קריטית שאני מעדיף לא להגדיר בשלב זה. אמרתי לא מזמן שפוסט פייסבוק של אלי ישי הוא עילג, ושם באמת היו שגיאות רבות בפסקה אחת. אבל רגב מדברת עברית עממית בסדר גמור בנאום הזה, במיוחד עבור מדינה שהחינוך נמצא במרכז סדר העדיפויות שלה כפיים.
הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.
הנה אחד המערכונים המפורסמים ביותר של אסי כהן וגורי אלפי, "חייזרים", הידוע יותר בשם "פה חשדתי". לאחרונה צפיתי בו שוב ושמתי לב שכמות בדיחות הבלשניות בו גבוהה במיוחד. אז ברשומה הזו אני עומד להרוס אותו. כלומר, אני הולך להסביר כל בדיחה ובדיחה, ואצביע על התרגיל הבלשני שאסי וגורי עשו כדי להשיג אפקט קומי. אתם מוזמנים לעקוב עם המערכון, ואם לא ראיתם אותו עדיין אולי כדאי לצפות בו פעם אחת לפני קריאת הרשומה הזו.
0:00 קודם כל, שימו לב שהדמות של אסי כהן – "יעקב" – מדברת בחי"ת ועי"ן. כי כידוע, מבטא מזרחי הוא מצחיק ועממי.
0:20 "יום אחד היה מזג אוויר". המילה היה לוקחת משלים תוארי: מזג האוויר היה חם, המשחק היה כיף, אבל לא *המשחק היה ילד. בעברית המודנית נהיינו יצירתיים: היה טוב, היה יוסי. היה אש. כשיעקב אומר מזג אויר הוא מתכוון למזג אויר נעים, שהרי אם אין מזג אויר (נעים) לא הולכים לטייל, וזה בדיוק מה שהדמות עשתה. בדיחה על התפר תחביר-סמנטיקה-פרגמטיקה.
0:25 "מטייל, מטייל". במובן של 'הולך', 'מסתובב'. למילה לטייל ככה, כשחוזרים עליה, יש כבר משמעות של להגיע למקומות רחוקים: 'טיילתי וטיילתי ובסוף הבנתי שאין כמו בארץ'. הטיול של יעקב הסתכם בשכונה שלו.
0:31 "כיפכוף של טיול". לדמות אין דרך להגיד כמה כיף היה לה, אז היא יוצרת את הצורה כיפכוף. למה כיפכוף? ראשית, כי יש מילה כזו בסלנג עם משמעות אחרת ('לתת כאפה') והדמות הזו משתמשת במילים רבות בצורה לא מתאימה, כפי שנראה גם בהמשך. אבל המשמעות ברורה, גם מההקשר וגם כי יש כאן מה שמכונה הכפלה (reduplication). הכפלה היא דרך ליצירת מילה שבשפות רבות משמשת למשמעות של חיזוק או התמדה, כאילו שבעברית היינו אומרים טיילטיילתי במשמעות של 'טיילתי הרבה', או בישלבישלת במשמעות של 'בישלת כל היום'. בעברית התופעה הזו פרודוקטיבית פחות ודווקא מקושרת עם הקטנה (כלב > כלבלב,פיל > פילפילון, חתול > חתלתול), אבל יש משהו בהכפלה שמתקשר באופן די טבעי לחיזוק והדגשה ולכן יעקב יכול לדבר על כיפכוף בתור משהו ממש כיפי.
0:34 "פתאום הבחנתי לב בזקנה". הכלאה בין הבחנתי ובין שמתי לב, מה שמכונה באנגלית mixed idioms. למשל בעברית, שיבושים דוגמת העם נקעה רגלו (א' בנאי) או באין ציפור שיר – גם מטאטא יורה (כפי שאמרו מ' ניב וע' גלילי).
0:37 "זקנה, מהשורש מבוגר". שני דברים. ראשית, הדמות אומרת סְקֵנָה ואפילו מדגישה את הסמ"ך. טוב, ככה אנחנו באמת מדברים — עיצור קולי (כמו ז') מאבד את הקוליות שלו לפני עיצור לא-קולי (כמו ק') והופך לעיצור לא-קולי בעצמו (כמו ס'). זה מה שקורה כשאנחנו אומרים ספתא במקום סבתא. בדיחה סוציו-פונולוגית.
שנית, "מהשורש מבוגר". שורש, במשמעות הלשונית, הוא רצף העיצורים שבבסיס כמעט כל מילה בשפות השמיות (כ.ל.ב, ז.ק.נ, וכו'). השורש של המילה מבוגר הוא ב.ג.ר — כשלעצמה המילה אינה שורש. אבל הדמות מנסה להיראות חכמה, ומשתמשת במונח הלא נכון.
0:44 "אתה רואה זקנה, אתה חושד בה?". גם המבנה הזה אופייני לעברית מדוברת מודרנית – אין "אם" או אפילו "נגיד" בתחילת משפט התנאי. חוץ מזה שזו שאלה נורא מוזרה, ולכן מצחיקה.
0:46 "כביכול זקנה". אין שום משמעות למילה כביכול כאן. הדמות כנראה ניסתה להגיד משהו בסגנון "פשוט זקנה" או "סתם זקנה", אבל כביכול נמצא במשלב גבוה יותר.
0:47 "מזדקנת לה". עוד בדיחה מורפולוגית מצוינת. הרי המילה להזדקן קיימת בעברית, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בה כדי לתאר אירוע (?הזקנה עומדת עכשיו ומזדקנת) אלא תהליך ארוך יותר (ילד מזדקן, הורה מזדקן, איך הזדקנתי). כדי לוודא שהמשמעות עוברת, הדמות של אסי כהן מוסיפה את צירוף היחס לה, שמתאים יותר למבע הקודם: עומדת לה. שפת הגוף של הדמות מדגישה את זה שהזקנה פשוט עומדת שם. צירוף היחס הזה הוא נושא מרתק כשלעצמו: זה אינו צירוף יחס רגיל, כמו במשפטים דוגמת "אסי אמר לה שהיא זקנה". זה גם לא צירוף שייכות כמו במשפט "נפלה לי המטריה", שבו מטרת המילה לי היא להביע שהמטריה שייכת לי. הוא הולך לרוב דווקא עם פעלים עומדים, כלומר כאלה שאין להם מושא ישיר, ומביע איזושהי השפעה חוץ-לשונית על הדובר: מה אתה רץ לי בכל הבית; עוף לי מהעיניים. בשפות רומנסיות המבנה הזה נפוץ למדי, ומכונה לעיתים בשם המקסים ethical dative. השוו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשאר אראך".
0:51 "זקנה נטו". כביכול זקנה נטו.
0:54 "הנה המתח מגיע". אבל מתח לא יכול להגיע לאנשהו!
0:57 "מאחוריה עמד בחור עם חזות מזרחית". הצירוף הנכון הוא 'בעל חזות מזרחית', והדמות מערבבת את הקניין המטאפורי ('בעל חזות') עם הקניין הפיזי (מחזיק חזות בידיו פיזית).
1:03 "מה אני, אה, חשדניסט?" בנסיון מאולתר למצוא מילה מתאימה, יעקב משתמש בסיומת –יסט שיוצרת תארים אופייניים ובעלי מקצוע. השוו: סטטיסט, סטנדאפיסט, אפשר למצוא אפילו מטרידניסט.
1:06 "עכשיו זה המתח! הנה המתח". המטאפורה הזו, של מתח שמתקרב ובא, עובדת מצוין…
1:08 "מתח!" …ואין דבר פחות מותח מאשר להגיד את המילה מתח בשביל להביע מתח. זה כמו שבמקום לכתוב את הרשומה הזו אני פשוט אגיד "ניתוח בלשני!"
1:09 "הבחור עם החזות רץ וחטף לה את התיק". שוב עם החזות.
1:13 "פה חשדתי". למה זה כל כך מצחיק? ראשית, כי אסי כהן נותן הופעה נהדרת והשורה הזו נאמרת במעין תמימות. ושנית, כי במשך הדקה שעברה בינתיים הדמות שלו השתמשה בשורש ח.ש.ד על הטיותיו השונות עשר פעמים כדי להגיד שהיא לא חשדה בדבר. הציפייה שלנו הלכה ונבנתה ("עכשיו זה המתח!") והיה ברור לנו שתיכף יקרה משהו מחשיד, אלא שאז הסיפור קפץ מייד לשוד עצמו: הבחור ראה שוד מתרחש מול עיניו, וכל מה שהוא יכול להגיד זה שזה היה מחשיד? זו הפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח. והפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח זה מצחיק!
יש עניין נוסף, בשולי הדברים, והוא השימוש בתיאור המקום פה שלא מציין מקום בכלל. למעשה, פה מתייחס כאן לסיטואציה ולנקודת זמן, ולא למשמעות 'כאן, במקום שאני עומד בו'. זה לא עניין חדש; למשל, המילה לאלתר שמשמעותה תיאור זמן היא הלחם של על+אתר, 'בַמקום'. וגם בעברית מודרנית: על המקום הוא תיאור זמן ולא תיאור מקום.
1:16 "הרמתי מקל והתחלתי לטינית". אין לי מושג למה הוא מתכוון. למה לטינית זה להרביץ?
1:19 "תחזיר לה ת'תיק, פושע! תחזיר לה ת'תיק, קרימינולוג!" שוב שימוש במילה במשלב גבוה יותר, שוב שימוש שגוי.
1:25 "ואני מדריך עליו, ומדריך, ומדריך". זה כנראה החלק האהוב עלי במערכון. זה מצחיק כי המילה מדריך, משמעותה שונה לגמרי. על פניו, המילה הנכונה היא דורך. אבל הדמות רצתה להגיד משהו יותר חזק מסתם לדרוך (וזו באמת נראית כמו דריכה אלימה למדי). לבנין הפעיל יש משמעות של גרימה, אבל לרוב הוא לא בשימוש כשיש צורת גרימה קיימת בבנין קל (דורס > *מדריס, אבל קופא > מקפיא). למרות שלא נוצרת צורת גרימה בבניין הפעיל כשיש צורת גרימה בבניין קל, יעקב משתמש בבניין הזה בשביל להדגיש את האינטנסיביות של הדריכה. אולי המילה הזו גם נוצרת אצלו באנלוגיה לצורות כמו מוריק עליו.
1:33 "אמרתי לה: סליחה שאני מנומס". מנומס, כלומר באופן סרקסטי, 'סליחה באמת שאני מנסה לעזור לך'? או שזה אמור להיות 'סליחה שאני מדריך עלייך, זה מאוד לא מנומס', רק בלי המילה לא?
1:49 "אני לא מבין בחמזמזים". הוא כל כך לא מבין בחייזרים שהוא אפילו לא יודע איך אומרים את המילה.
2:00 "תגיד משהו על הזה". הדמות של גורי אלפי מתחילה להיות מתוסכלת מכך שהיא העלתה לתוכנית שלה מישהו שבכלל לא נחטף ע"י חמזמזים חייזרים. אז היא מבקשת, באופן כללי, מהאורח להגיד משהו על ה"זה". מה זה "זה"? לא משנה, העיקר שיהיה קשור לחטיפה ע"י חייזרים. זו גם מילה קצרה יותר מחייזרים אז הקהל בבית לא ישמע אותו מבקש.
2:24 "הזקנה התפצלה לשתיים". התפצלה בפ"ה רפה (f), לא התפּצלה. אי דיוק בבג"ד כפ"ת הוא סממן נוסף של עברית "עממית".
2:33 "על האור היתה מדובקת חללית, עם סקוץ'". זה כמובן תיאור לא הגיוני בעליל, אבל המילה מדובקת מעניינת אותי. היא כביכול בבנין פֻעל, שלא נפוץ במיוחד בעברית המודרנית. אבל חוץ מזה, לפעלים סבילים בעברית קיימות תמיד גרסאות פעילות, כך שלצד הפועל דֻבַק אמור להיות קיים הפועל דִבֵּק, מה שלא נכון. הנוסחה עובדת כמו שעון: שורש בבניין הלא נכון = צחוקים.
2:39 "החללית הסתובבה בצורה אליפסיסטית". עוד נסיון כושל להשתמש במילה מז'רגון או משְלב זרים.
2:45 "עם שלוש קרן לייזרים". אם למישהו היה ספק שיעקב הוא בחור עממי וחביב, אז במקום להגיד 'שלוש קרני לייזר' הוא יוצר ריבוי מהצורה 'קרןלייזר', כאילו היתה מילה אחת, ומקבל 'קרןלייזרים'. עכשיו, המילה הזו אמורה להיות צורת ריבוי של מין זכר (קרןלייזרים ולא קרןלייזרות) אבל היא מקבלת אצלו את המספר המונה שלוש, שמיועד בצורה תקנית לנקבה (שלוש בנות), במקום את שלושה שמיועד לזכר (שלושה ילדים). כידוע, ההבחנה הזו הולכת ונעלמת מהשפה המודרנית ונכתב עליה רבות, אצלנו ואצל אחרים (למשל, שלוש שקל).
2:50 "חמשת אלפים מטר גובה". נשמע לי כאילו העיצור האחרון במילה גובה נהגה בצורה גרונית, 'גובע'. זו כנראה השפעה של השימוש המוגזם בעי"ן לועית.
2:59 "אמרתי לו: אל תאכל אותי, יש לי אישה וילדים! תאכל אותם". סוף סוף פאנץ' שהצלחתי לחזות מראש. זו בדיחה קלאסית שמשחקת על כך שהאימפליקטורה (מה שנרמז) מהמשפט הראשון היא שהאישה והילדים חשובים מאוד לדובר, ואז בא המשפט השני וסותר אותה. וכידוע, סתירות פרגמטיות זה מצחיק.
בנוסף, הכ"ף הרפה מבוטאת כאן כמו הח' הלועית ולא כמו כ' וילונית "רגילה", שוב בהשפעת ההגייה המזרחית לאורך הקטע.
3:07 "תגיד לי שיהיה על הזקנה". תיאור הזמן נפתח, כמקובל בשפה המדוברת, באמצעות המילית ש- ולא באמצעות כש-. מעבר לכך, שיהיה על הזקנה זה תיאור שהוא מצד אחד כללי מאוד (שיהיה מה?) ומצד שני ברור מאוד בהקשר ('כשיהיה תורי לדבר על הזקנה', 'כשיהיה אייטם על הזקנה').
3:16 "ושמה, בפנים החללית אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חללית, זה מדהים". קודם כל, שיבוש קל לשם השיבוש: בפנים החללית במקום בתוך החללית. ויש שיאמרו, בבפנוכו של החללית. שנית, הקלישאה 'כאילו אתה בתוך חללית' נשלפת כדי שיעקב יוכל לספר על החוויה שלו; אבל לפי הסיפור שלו הוא באמת היה בתוך חללית אז הדימוי הזה הוא מצד אחד מיותר ומצד שני מאוד קולע, והשילוב של השניים יוצר הומור.
3:20 "ומלא עב"מים עם לייזרים ושקפקפים". יעקב מתאר איבר או אביזר שיוצא בערך מאזור האוזניים כשהוא אומר שקפקפים. אבל שקפקפים הם כמובן סנדלי פלסטיק שקופים (הנה שירות לציבור עבור קוראינו הצעירים), ולפחות כשאני הייתי בבי"ס היינו מבטאים את המילה הזו עם טעם על ההברה הראשונה (שקאפ-קפים) ולא עם טעם מלרעי סטנדרטי כמו של יעקב (שקפ-קפים).
3:29 "עם לשון בגב מתנפנף למטה". כאן יעקב כבר בשוונג ואי אפשר לעצור אותו. מה מתנפנף? הלשון? לשון מתנפנפת, לא מתנפנף. שגיאה בהבדלה בין זכר ונקבה = עממי ומצחיק!
3:31 "וקמח! מלא קמחים של קמח, קמח". עוד אחד מהרגעים האהובים עלי במערכון הזה. איך קוראים להרבה סוגים של קמח? קמחים! קמחים של קמח! יש כאן שימוש במאייך מאולתר, שהוא דרך למנות שם עצם שלא ניתן למנייה (שלוש כוסות מים ולא * שלושה מים; עשרה קבין של יופי ולא *עשרה יופי; שלושה קמחים של קמח ולא *שלושה קמח). שימוש במאייך מאולתר שכזה יכול להיות דבר משעשע מאוד: בכמה פרקים של 'משפחה בהפרעה' הדמות הראשית אוכלת, ברגע של דכאון, "a whole thing of jelly beans", כלומר "כזה שלם של סוכריות". זו לא בדיוק שקית ולא בדיוק קופסת פלסטיק – זה "כזה". ובהתאם, מלא קמחים של קמח. כך אנחנו יכולים להשלים עם הדמיון האם מדובר בסוגים שונים של קמח, או במיכלים שונים, או פשוט בהמון המון קמח. מה שצורן ריבוי אחד יכול לעשות.
3:35 "ולולב מתלבלב על הראש". הרי מה עושה לולב? נסחוט ממנו את השורש ל.ל.ב/ל.ב.ל.ב ונמצא את הבניין הקלאסי לפעלים חוזרים, הלא הוא בניין התפעל. בהתאם, הלולב מתלבלב.
3:39 "וכל האצבעות שלהם זרת". למה הכוונה, כל האצבעות שלהם זרת? מן הסתם שכל אצבע היא זרת. אבל מה זה בעצם אומר? זרת היא, בהגדרה, האצבע הצרה שנמצאת באותו צד כמו עצם הגומד (כלומר הצד הפנימי של היד כשכף היד מופנית כלפי מעלה), אז אמורה להיות רק אחת כזו. יעקב כנראה התכוון שכל האצבעות של החייזרים הן באותו הגודל וכולן קטנות וצרות יחסית (והוא מייד מדגים: "זרת, זרת, זרת, זרת…"). אז מה הוא יגיד, שכל האצבעות שלהם זרתות? אין מילה כזו. הוא היה יכול להגיד שכל האצבעות שלהם הן זרת, אבל זה היה מאריך את המשפט ומפריע לפאנץ'.
3:43 "מלא זרִתות". מה, האמנתם לי כשאמרתי שאין מילה כזו, זרתות? זה סימן שקומיקאי יכול להשתמש בה! שימו לב שיעקב אומר זרִתות ולא זרָתות; לא ברור לי למה, אבל צורות לא תקניות זה מצחיק.
3:56 "-אני מבין שהם עשו עליך ניסויים. זה החלק הקשה. -כן, הם אמרו לי: תתחתן עם זאת ועם זאת ועם זאת". בדיחה שחוקה, אבל אחרי 4 דקות של פעלולים לשוניים הבדיחות הקלאסיות שוברות את התבנית. הבדיחה גם משתלבת היטב בסיפור שנבנה במערכון.
4:14 "אתה מלחיץ את זה". הדמות של גורי מלחיצה את יעקב, אבל בעברית אפשר להלחיץ רק בני אדם וחיות, לא חפצים ועצמים מופשטים: אל תלחיץ אותי, ולא *אל תלחיץ את הספר או *אתה מלחיץ את הציפייה. למה התכוון יעקב? הוא כנראה רצה לומר שהמראיין שלו מאלץ את זה ובו זמנית מלחיץ אותו.
4:21 "נסענו לכיוון הירח, בדרך עברנו ליד שביל החלב, לקחתי שוקו". אם כבר בדיחות שחוקות על החלל אז עד הסוף.
4:26 "נסענו נסענו, הגענו לירח, אבל לא הכניסו אותנו. למה היה ירח מלא". שימו לב למשמעות המתמשכת של נסענו נסענו — מדובר בסוג של הכפלה! פסוקית הסיבה כאן נפתחת במילה למה ולא במילה כי, כמקובל בשפה המדוברת. וכמובן, הירח המלא, כי צריך לנצל את כל בדיחות החלל כל עוד אפשר.
4:39 "-איך אתה מסכם את ההיכרות שלך עם אותם חייזרים? איך היתה ההיכרות? -שלום שלום, מה נשמע, בסדר? אני בסדר, איך אתה?". המילה היכרות היא שם הפעולה של הפועל להכיר, ולשמות פעולה יש לפעמים שתי משמעויות קשורות אבל נפרדות: אחת היא ממש הפעולה עצמה, והשנייה היא שם עצם שנגזר ממנה. למשל, יש הכנסה כשמכניסים משהו לאנשהו ויש הכנסה שהיא משכורת. הדמות של גורי שואלת על ההיכרות במובן של שם העצם המופשט, החוויה של המפגש עם החייזרים בכללותו. יעקב מתייחס למשמעות הישירה יותר, שם הפועל, ומסביר את האירוע עצמו. השניים ממשיכים מיד עם אותו הרעיון: "ההיכרות הראשונית — משחקי היכרות".
4:50 "-עזוב, אני מצטער ששאלתי אותך. -אני מצטער שתשתוק". הרי אי אפשר להצטערש-[ציווי] בעברית. משפט קלאסי לסיום המערכון.
אז מה היה לנו? כמה סוגים שונים של משחקים לשוניים. הדמות של יעקב מקוטלגת בסטריאוטיפ מסוים לפי ההגייה שלו והשימוש הכושל במילים ממשלב גבוה. הפרות פרגמטיות בוטות משמשות לאפקט הומוריסטי, כפי שבדיחות עובדות מקדמת דנא. אבל בעיקר, יש כאן הרבה בדיחות תלויות מורפולוגיה ובניינים שאפשר לעשות רק בשפה כמו עברית. זה מערכון שיהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לתרגם בצורה נאמנה לשפה אחרת.
ועכשיו, לשיעורי הבית שלכם: נתחו את הבדיחות במערכון הבא (במיוחד בחצי הראשון שלו).
עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)
ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.
רוזנטל
ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:
עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.
מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.
אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות," אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.
רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.
הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.
זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.
ורוזנטל מסכם:
השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.
שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.
קור
אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?
“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?
הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.
ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.
גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה – אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.
מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.
מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.
בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]
שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.
שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…
זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.
קניוק
רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?
בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.
מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.
מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.
והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.
חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.
על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.
אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.
הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.
נוימן
אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:
לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.
וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".
פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.
החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.
איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.
כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.
ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.
את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:
האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?
אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.
מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.
[לפניכם פוסט אורח מאת עפרה הוד, מתרגמת טכנית מאנגלית לעברית.]
בואנה, שלחתי לך מֶל. אתה חייב לבוא, יש פה סֵל מטורף. גם מֵטַל מגיעה ומביאה פַּשְטֵדָה עם זֵתִים ובֵּצָה. קבענו בתֵשַע. תבוא, יהיה לֵצַן.
הציטוט הזה פותח פוסט בפייסבוק שהגיע לידיעתי כשכמה מחבריי הטובים ביותר תחבבו אותו, בעוונותיהם. מצטערת, חבר'ה, לחרב לכם את המסיבה, אבל אחרי שתקראו את הפוסט הזה לא תוכלו להתנשא יותר בכיף על מי שמשמיט את היו"ד כשהוא הוגה צירה מלא (אבל לא נורא: תמיד יישאר לנו הֶפְעִיל).
אז זהו, שפעם למדתי שבהגייה נכונה של צירה מלא לא אמורים לשמוע את היו"ד. אלף פעמים שאלנו את המורה, והיא התעקשה: אפילו ב'מדי פעם' לא אמורים לשמוע את היו"ד. ככה זה בהגייה הספרדית, וזה התקן. חזרתי לרשימותיי ומצאתי עוד משפט מעניין מאותו שיעור:
בגלל מסורת ההגייה האשכנזית (סֵייפר, בסֵיידר, חבֵיירים) מקובל להגות את היו"ד בצירה מלא. וגם ב: תֵּה, הֵ"א.
אז חוץ ממֵייל וסֵייל, שהם מסיפור אחר, מסתבר שזה דווקא בסדר גמור להגות זֵתִים ובֵּצָה. תֵשַע ולֵצַן זה לגמרי בסדר – כאן הצירה בכלל חסר. ועל הרקע הזה, אתם מוזמנים לקרוא את ההמשך הזחוח של הפוסט בפייסבוק:
שנים שאנחנו חוזרים על משפטים מסוג זה ומצחיקים בעיקר את עצמנו. עד שנתקלנו בסרטון הבא. עכשיו אנחנו רגועים, כבר חשבנו שנותרנו נטולי קולגות באחת המערכות המשעשעות ביותר: מילים שדובריהן משמיטים מהן את הי' על דעת עצמם. 17 (!) שנים אנחנו מעדכנים את הרשימה המכובדת שלנו, תארו לכם איזו הקלה לגלות שאנחנו לא לבד. פרצי עונג וצחוק ליוו אותנו בזמן שצפינו בסרט המושקע של שני חבר'ה טובים…
זה הסרטון שמדברים עליו, ואין מה להגיד, הוא מצחיק. אי אפשר לקחת ממנו את זה. ומגיעות לו גם שתי נקודות על התקציר, המדבר גלויות על היסוד העדתי שבבסיס כל הדחקה הזאת:
עידו חוסך בזמן על ידי השמטת האות יוד ממילים שכנראה היא לא נחוצה בהן, על הדרך המילים מקבלות סאונד מזרחי.
נחזור לפוסט בפייסבוק. הוא, בניגוד לסרטון, לא הכי מצחיק, והכֵּנות – ממנו והלאה. אף אחד הרי לא מאמין באמת לקומנט הבא, הממחזר בלי בושה את תירוץ בדיקת הערנות הישן והטוב:
מצאנו אמצעי מעולה לניטור המלייקקים – בטקסט לעיל יש טעות מכוונת. מי שישים לב, באמת צפה :-)
ישויות עסקיות מתחום הלשון, כמו מפרסמי הפוסט הזה, חייבות להיזהר. גם מי שאינו מומחה למדיה חברתית יודע שלא כל מה שטוב לילד בן שש עשרה מתאים גם לעסק. לא מספיק לכתוב ב-About "אוהבת מילים ואנשים". רצוי גם לגבות את זה בידע אמיתי על מילים ובסובלנות לאנשים.
[היה זה פוסט אורח מאת עפרה הוד. כותרתו מתייחסת לפוסט העבר הזה. רוצים גם אתם לפרסם פוסט אורח? אין פשוט מכך. רק תבקשו. כאילו, ותכתבו משהו.]
חזרנו מטיול קסום בפטגוניה, שכלל כמובן את פארק-הדגל של צ'ילה, טורס דל פאינה. בכתיב המקומי, Torres del Paine. זהו אותו מקום בו התחוללה כחודש לפני צאתנו שריפה, שבהצתתה האשימו מטייל ישראלי (למיטב ידיעתי העניין טרם נפתר).
גם בשלב הכנת הטיול, גם סביב השריפה, גם במהלך הטיול עצמו, הבחנתי בתופעה לשונית חריגה: האטרקציה המרכזית בפארק (שלא קרובה לאתר השריפה, אגב) נקראת לרוב בפי הישראלים "הטורוּסים". כך ממש, בשורוק. נדיר למצוא טעות מקבילה בכתיבת שם המקום בספרדית (ושם, e זה בדיוק צליל הצירה/סגול העברי ואין מקום לטעות כמו באנגלית) ועדיין השורוק המוזר נשמר.
נבהירה, אם כן. בספרדית, torre הוא מגדל (מזכיר tower, ולא בכדי). Torres הם מגדלים. אין פשוט מכך. התבוננו-נא בתמונה, האין אלה מגדלים לתפארת?
ברוב המקרים, אגב, לא תשמעו ישראלים טועים בשם הפארק עצמו. כלומר, יאמרו "הייתי בטורֶס דל פאינה וראיתי את הטורוּסים בזריחה". כאילו אין קשר בין הפארק לאתר המגדלים. אם כי גם בשם הפארק טועים פה ושם: די בגיגול הצירוף Torus del Paine (נדיר, כאמור) כדי להבין מאיזו מדינה ים-תיכונית מגיעות כמעט כל התוצאות. אין דין הטורוסים כדין המונדיאל.
אם ניקח את עניין המונדיאל כנקודת-מידע שנייה, נשים לב שכאן כיוון השינוי הפוך! שם הפכה תנועת u ל-o (בהנחה הסבירה שכן מדובר בשיבוש של ספרדית ולא באימוץ הצורה הצרפתית). כאן הופכת תנועת e ל-u. במונדיאל התנועה מונמכת, כאן היא מוגבהת ומואחרת (בסיס הלשון עובר לאחורי הפה). לכן לא נפנה להסברים אוניברסליים מסגנון "תנועה X קלה יותר לדוברי עברית מתנועה Y". אם בכל-זאת אחפש מכנה משותף, אציע את העיצור הקודם לתנועה כמעודד-שינוי אפשרי. העיצור m שקודם לתנועת-המריבה ב-"מונדיאל" הוא עיצור שפתי. הפה מתעגל בהגייתו, כמו בהגיית התנועה u. זוכרים את אותיות בומ"פ משיעורי לשון? זו הסיבה שאנו מסתדרים יותר עם u אחרי m. כאן העיצור הרלוונטי הוא ר, שבהגייתו העברית יושב כמעט בגרון. e היא תנועה קדמית, כאמור, לכן אולי נוח לקחת תנועה אחורית יותר.
בשולי החדשות, יש לנו את התופעה המרנינה של ריבוי-יתר. "טורס" זה כבר ברבים, לכן "טור(ו)סים" זה ריבוי של ריבוי. לא ארחיב על התופעה את הדיבור, אך אסבר את האוזן בדוגמאות נוספות מתחומי השאילה (מאנגלית): צ׳יפסים וברקסים, ומעל כולם הריבוי המשולש (!!!) של החסילונים: שרימפסים. באנגלית, הריבוי של shrimp הוא shrimp. המילה shrimps אינה קיימת (כמו שאין sheeps), לכן היא כבר ריבוי-יתר, ו-"שרימפסים" היא דובדבן שני בקצפת.
(גם בפוסט הראשון שלי בדגש מחיתי על עיוות עברי של מילה לועזית, וניסיתי להתחקות אחרי הסיבות. ספרו לחבריכם.)
אז יש דבר כזה, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, ושם מסתובבים למיטב ידיעתי מיטב סוציובלשנינו. ספינת הדגל שלה היא כתב העת עיונים בשפה וחברה, שגליון מיוחד שלו יצא לאור ממש לאחרונה. עיינתי בתוכן העניינים של "עיונים", ותשמעו – יש מה לקרוא. לצערי את כתב העת אפשר למצוא רק במיטב ספריות ארצנו, אלא אם אתם משלמים על מנוי מכספכם, ולכן טוב עשתה האגודה שפתחה את הגליונות הקודמים של כתב העת לקריאה חינם במשך החודש הקרוב. אז אני ממליץ להקדיש קצת זמן לעיון בארכיון, ובינתיים אבחר כמה תקצירים מסקרנים מהגליון האחרון, שדווקא לא נגיש לציבור.
נושא הגליון המיוחד הוא "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", וכבר יפה לראות שמדובר ביותר מאשר "רק" ערבית ורוסית. ניתן למצוא מאמרים על מעמד הצרפתית בישראל וה"קקופוניה הפרנקופונית"; על היחס לספרדית בקרב עולים מאמריקה הלטינית; על היחס לשפה של סטודנטים יוצאי חבר העמים בישראל; על הוראה באנגלית במכללה הדתית שאנן; ומאמר מאת כרמל וייסמן על שימוש במילים לועזיות בפקצית.
חוץ מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה וזהות בישראל: שמות משפחה של נשים מאת מיכל רום ואורלי בנימין; וספרה המסקרן של אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, שיושב לי על המדף מזה תקופה.
הנה שני תקצירים לדוגמה, של שני המאמרים שקוסמים לי הכי הרבה מבחינת המתודולוגיה (ועוסקים במקרה בערבית, אבל מכיוונים שונים לחלוטין). מי שמוצא פנינים בגליונות ישנים יותר מוזמן לשתף בתגובות.
הנגנה בערבית המדוברת של חיפה: מחקר תחבירי-פונטי סוציו-לשוני
יהודית רוזנהויז
הנגנה היא רכיב חשוב במערכת הפונטית-הפונולוגית של כל שפה. תחום זה כמעט לא נבדק ביחס ללהגים הערביים בישראל, אף שיש בו עניין מבחינה תיאורית, אנליטית והשוואתית. המאמר דן בהיבטים של הנגנה בקרב דוברי ערבית ילידיים נוצרים, יהודים ומוסלמים מחיפה. לצורך הבדיקה שימשו טקסטים מן המאגר של גבע-קליינברגר ( 2004 ) המופיעים באתר SemArch באינטרנט. החומר הלשוני חולק ליחידות תחביר-הנגנה ונותח בעזרת התוכנה .Praat
הוצגו שתי שאלות מחקר: ( 1) מהן תכונות ההנגנה של מבנים תחביריים מסוימים בלהג הערבי בחיפה? ( 2) האם יש הבדלי הנגנה בין להגי העדות? על פי השערת בלנק ( 1964 ) ייתכן שיהיו בישראל (ובלהגים אחרים) הבדלים מינימליים תלויי-עדה שישתקפו בהנגנה ובפרוזודיה של הדיבור. המחקר הנוכחי לא גילה הבדלים בין-עדתיים אלא הבדלים תחביריים-פרוזודיים תלויי נושא, רגש ותחביר. במאמר נידונות השלכות סוציולינגויסטיות של ממצאים אלה.
תפקיד השפה בארבעת מסמכי החזון בשינוי ההקשר הסוציו- פוליטי בישראל: לקחים מחינוך דו- לשוני
מוחמד אמארה ואימן אגבאריה
המאמר בוחן את התפקיד הסוציו-פוליטי המיועד לשפה הערבית בארבעת ניירות העמדה הידועים בשם "מסמכי החזון העתידיים", שהתפרסמו מטעם מוסדות פלסטינים-ערביים במדינת ישראל. בהציעם תכנית להעברת יותר כוח, הכרה ושוויון למיעוט הפלסטיני בישראל, המסמכים גם מבקשים לסיים את ההגמוניה הלשונית של הרוב היהודי בישראל. נוסף על כך, המסמכים מקדמים באופן מפורש שינויים להעצמת הנוכחות והשימוש בשפה הערבית במרחב הציבורי, הן מבחינה אינסטרומנטלית כאמצעי לתקשורת והן מבחינה סימבולית כביטוי לזהותם הלאומית והתרבותית של הפלסטינים.
כפי שמאמר זה מגלה, המסמכים מבקשים לשנות את ההסדר ההיררכי והמרובד של האזרחות הישראלית, שמשמר את השליטה האתנית של הרוב היהודי, באמצעות קידום דו-לשוניות. ליתר דיוק, המסמכים מציעים שהמדינה תאמץ דו-לשוניות כמאפיין המגדיר את זהותה של מדינת ישראל, וכמנוף לסיום ההגמוניה האתנית היהודית ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. בשעה שמאמר זה מכיר בסיכויים הטמונים בדו- לשוניות, בהישענותנו על תובנות מן הספרות על אודות החינוך הדו-לשוני כדרך לפתרון סכסוכים, המאמר גם טוען שסיכויים אלה עשויים להיות לא ממומשים, בלי לגרום לשוויון מוחשי ולהכרה אמִתית ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל.
ספר חדש ומסקרן יוצא לאור: ממיטב חומרי לימוד העברית בגרמניה של שנות השלושים. הספר, מכונת הדיבור בתור מורה שפות – פה מדברים עברית, נערך ע"י פרופ' שלמה יזרעאל ועמיתים מאוניברסיטת תל אביב. התוכן נראה מבטיח, אם לשפוט לפי הפירוט באתר הוצאת הספרים של האוניברסיטה.
לספר נבנה חיש-קל גם אתר עם מבחר חומרי נלווים, ביניהם שלל הקלטות במבטא ייקי נהדר ("אדוני בא ארצה מגרמניה או מפולניה?") וסריקת חומרי לימוד שהכין דוד ילין. מסקרן מאוד.
דגש קל 
