מתמודדת חדשה נכנסה לזירת הקטנונולוגיה: הילה בניוביץ הופמן, המוכרת לחלקכם מבלוגה המצוין ואן דר גראף אחותך. בטור שפורסם השבוע באתר סלונה ('מדינת ישראל שולתתתת', 24/7/11) היא טוענת ששר החינוך צריך להפסיק להחדיר ציונות בילדינו הרכים וללמד אותם עברית (עד כאן בסדר) כי הם לא יודעים עברית (זו אכן בעיה) בגלל האינטרנטים (רגע, מה?). עניינים כאלה מוכרים לקוראינו המתמידים: בבתי הספר משתוללת שפה זוועתית, הטוויטר והפייסבוק הורסים הכל ואפילו סימני השאלה סובלים.
וכך נטען במאמר: "טכנית כולנו מדברים עברית, אבל העברית של [הדור הצעיר] התפתחה לרמות שיח מתוחכמות שטובי האנתרופולוגים היו מתקשים לפענח." האמת היא שיש בארץ שני אנתרופלוגו-סוציו-בלשנים שדווקא עשו עבודה מצוינת בפענוח השיח הזה, אבל בואו נראה למה הכוונה. בניוביץ הופמן תוהה "איך צעירים עוברים 12 שנות חינוך במערכת מסודרת למדי, ועדיין לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה". הבעיה היא שהיא לא נותנת לנו עדות לכך שהילדים-של-ימינו באמת לא מסוגלים לחבר משפטים בצורה שפויה. כל מה שהיא יכולה להראות זה שבאינטרנט משתמשים בשפה מסוימת. היא לא הראתה – ולמיטב ידיעתי אף אחד עוד לא הראה – השפעה שלילית של שפה אינטרנטית על שפה כתובה. כאמור, כבר נגענו בזה באופן מעמיק יותר. אבל זה לא הכל: גם אם רמת השליטה של ילדים בעברית מידרדרת, מנין לנו שהבעיה היא שהם כותבים הרבה בזמנם האינטרנטי הפנוי? הכשל הבסיסי בטיעון של בניוביץ הופמן הוא ההכללה מעגת האינטרנט לעברית התקנית, טענה שחוזרת שוב ושוב בקרב קטנונולוגים אבל שאף אחד למיטב ידיעתי לא טרח להוכיח. התוצאה היא בלבול של הכותבת בין לימוד לא מספק של העברית ובין מה שנתפס על ידה כשפה רדודה ושטוחה. זה הכל, ומכאן והלאה אתמקד בפירוק קדם-ההנחות שמלוות את הטור.
את יעילות שיטת התקשורת של הצעירים מדגימה ואןדר בדרכה האופיינית והמשעשעת:
חברה צעירה: ואיי בארור שראיתי!!!1 היה גדולללל את חייבת ללכת וזה אקשן מטורררררףףףף אני חולה על השחקן הבריטי האוסרטלי הזה איזה חתייייייךךךךך יווו בא לי למותתתתתת!!!111
ממה שהצלחתי להבין, ידידתי הצעירה ציינה שהסרט היה מוצלח בעיניה ושהיא העריכה מאוד את משחקו של השחקן הראשי, ועל כן המליצה לי ללכת ולצפות בו. הבעיה היא שהשדר שלה הכיל לא מעט אותיות מיותרות, מחסור משווע בסימני פיסוק (למעט סימן הקריאה; מקש זה עדיין מתפקד במקלדתה) וייתכן שגם כמה סתירות לוגיות.
נראה לי שהמסר הועבר בצורה ברורה, לא? מערכת התקשורת הזו דווקא מתפקדת יפה. אני מקווה שאני לא עושה עוול לטיעון המקורי משום שהוא לא נוגע אך ורק לשפת הפייסבוק. הבעיה אליבא דבניוביץ הופמן היא זו: "אנחנו רואים ניסוחים כאלה בכל מקום: בטוקבקים, ברשתות חברתיות, אפילו באימיילים ומכתבים שאמורים להיות מקצועיים." רגע, במכתבים? זה כבר מפתיע. אני עצמי לא נתקלתי בדבר כזה במכתבים מקצועיים. כן קיבלתי מכתבים מחיילים שלי, בעבר, שהיו כתובים בצורה מאוד לא משביעת רצון. אבל זה היה לפני שנים רבות, לפני עלייתו של הפייסבוק. אם צעירים ומבוגרים לא כותבים בצורה ראויה, זו אכן תעודת עניות למערכת החינוך. אבל שוב, מה הקשר ל"אקשן מטורררררףףףף"?
שימו לב לפסקה המצוינת הבאה, שאני מצטט כאן במלואה:
מה רע בהנפת הדגל ובשירת התקווה, תשאלו? מה רע בקצת ערכים יהודיים וציוניים? ובכן, כלום. הנקודה היא שזו לא בדיוק, איך לומר בעדינות, הבעיה הבוערת ביותר של מערכת החינוך כיום. בתי הספר רוויים באלימות מילולית ופיזית בין תלמידים לבין עצמם וגם כלפי מורים ועוברי אורח מזדמנים, ההישגים של התלמידים בבחינות בגרות ובמבחנים בינלאומיים הולכים ומידרדרים, יש פער עצום בין הישגיהם של תלמידים ממשפחות מבוססות להישגים של תלמידים מהשכבות החלשות והפריפריה, המערכת מעודדת חשיבה שטחית ומשמשת כמכונת ציונים בלבד, וכפי שציינתי לפני אי-אילו שורות – לא מעט מתוכם לא מסוגלים לכתוב משפט פשוט בעברית. אולי אני קטנונית, אבל נראה לי שמערכת חינוך שמלמדת ילדים רכים לשיר כמו תוכים את "התקווה" ולהניף דגל במקום לוודא שהם יודעים קרוא וכתוב בשפה נורמלית, חוטאת לתפקידה בצורה מהותית.
כל מילה בסלע, אבל אני מתעקש לציין שאין כאן כל קשר לעגת הצעירים. הרי בניוביץ הופמן מתכתבת עם ידידותיה הצעירות בפייסבוק וכותבת בעצמה "תגידי" ולא "הגידי" או "הגידי-נא". כמובן שהיא אף מציינת בעצמה שהיא לא מצפה מהילדים לכתוב במשלב גבוה וארכאי – אבל למה היא זו שמחליטה מה המשלב הראוי לפייסבוק?
אם כן, אני חושב שיש לי תשובה לשאלה הבאה שלה: "שפה היא יותר מאשר כלי תקשורת; השימוש בה מפתח מחשבה, וצורת הביטוי מעידה על עומק המחשבה. הבה נבחן את הביטוי השגור: 'פחחחחחח די נו יאללה עזובתי באמא’שך'. האם ניתן לייחס לכותב עומק מחשבה וחוכמה יתרה?". הן אפשר. למה לא? כשהכותבת טוענת ש"שפה כזו מעידה על רדידות, על חוסר יכולת – ואולי גם חוסר רצון – ללמוד, להקשיב, לעבד רעיונות", על מה זה בעצם מתבסס? האם 'אני לא מסכים' עמוק יותר מ"עזובתי"? האם אנשים לא רוצים להקשיב אחד לשני רק בגלל שהם יכולים להגיד "די נו"?
הטור של בניוביץ הופמן מבלבל בין שני דברים, ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות עברית אינטרנטית. מחד, את הוראת העברית בבתי הספר יש לשפר. מאידך, עד היום עוד לא הוכח שעגת האינטרנט משפיעה לרעה על יכולות הכתיבה בשפה התקנית. למעשה, יש עדויות לכך שהיא דווקא עוזרת. ובכל זאת הטור הזה הוא משב רוח רענן בשמי הקטנונולוגיה, בין היתר משום שלפחות הפעם אנחנו לא זוכים לתלונות על השפעתה המחריבה והאפוקליפטית של האנגלית על העברית.
דגש קל 