Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for פברואר, 2013

לפני מספר חודשים רצתי את חצי-המרתון של עמק המעיינות. קצת אחרי מחציתו תפס את תשומת לבי משמאלי שלט עם ניסוח ביזארי במיוחד. בהיותי נטול מצלמה בנסיבות האמורות נאלצתי לשוב לביתי ללא ראיות מרשיעות. גוגל מפות של אותם הימים היה דל בתצפית-רחוב (זה מה קוראים אותו הגויים סטריט-וויו) והעניק תמונות רציפות רק בשלוש הערים הגדולות. הלך הפוסט.

היום קראתי על התאונות הקטלניות הרבות שפקדו השבוע את כביש 71. בסניליותי כי רבה פניתי לגוגל מפות בחיפוש אחר אותו כביש, בתשומת לבי כי רבה שמתי לב שזה אותו כביש מהמירוץ עם השלט הפושע, ובזומי אין כי רב פתאום ראיתי שיש עליו תצפיתרחוב! האמנם הגיעה הישועה? כן! זה המקום עם השלט, ולאחר ההקדמה המרתקת הזו הרי השלט במלוא הדרו:

תצלום: מכוניות קריפיות בשירות סקיינט

תצלום: מכוניות קריפיות בשירות סקיינט

ראו עיניכם נכון. כתוב שם, לבן על-גבי אדום, "הנחות סולר ענק".

לומר את האמת, כוונת המשורר כנראה בולטת למדי כבר במבט ראשון. הביטוי "הנחות ענק" יושב לנו היטב היטב בזכרון הנגיש וברור לנו שהוא מוקד העניין, בעוד המילה "סולר" מתארת את הפריט הזוכה לאותן הנחות ענק. סדר המילים מעורר תמיהה קלה לכל היותר. אבל הבה נשתעשע עם המשמעות המתקבלת של הביטוי: מוכרים בתחנת הדלק הזו סולר ענק (כבר מצחיק: סולר הוא לא חומר בדיד. אבל אולי מדובר על מיכלי ענק של סולר, על משקל "קולה גדולה"), והם גם מניחים אותו בשבילך (לא יכול להיות שהוא נמכר בהנחה, כי אז איפה ה"על"?). אני שומע צעקות מהקהל שרוצים את הזה עם הסוגריים. אז הנה: [הנחות [סולר ענק]]. ומה הקרי הרצוי? [הנחות [סולר] [ענק]]. ולמה קשה לנו לקבל אותו? כי שני המשלימים של הנסמך "הנחות" מתחרים על אותו מקום. הראשון, כאמור, נכתב כסומך אבל בעצם חסר את מילת היחס "על", והשני הוא סומך שממש ממש צריך להיות צמוד לנסמך שלו. בכלל, מי שמע על נסמך עם שני סומכים? (יש גם קריצה לזוגמה, אבל רק קצת)

לאור הבנתנו את הביטוי בקריאה ראשונה, אני חושב שאין לי באמת המלצה למשהו יותר טוב. מאפס הייתי הולך על "הנחות ענק על סולר", אבל הוספנו מילה וגודל השלט ועיצובו לא יאפשרו התמודדות עם זה (הוא רחוק מהכביש הראשי. כל נקודת פונט חשובה). אפשר לבטל את הסמיכות השניה וללכת על שם התואר, "הנחות סולר ענקיות".  אבל גם כאן בעיית הגודל נשארת, וויתרנו על הביטוי המוכר, ונשארנו עם הצליעה של העדר ה"על". שינוי סדר המילים ל-"הנחות ענק סולר" מרגיש לי איכשהו יותר מגוחך, כי הוא משתדל ויוצא עילג (בניגוד לביזאר המלבב של הניסוח הנוכחי). אולי אפשר ללכת על סימני פיסוק כותרתיים בכיכוב מקף מעריב: "סולר? – הנחות!"; "הנחות ענק – סולר"; ואפילו "סולר? – הנחות! ענק!!1!". תגידו לי מה פספסתי.

יום מלא שתיימים לכולם!

Read Full Post »

שלום שלום.

לפני קצת יותר מחצי שנה הצתתי סערה כשמניתי "בקפדנות של פסיכי" (ציטוט של עינב גלילי, אמנם בהקשר אחר, אבל עליי) את הפסיקים המיותרים בפוסט ארוך במיוחד של אישתון. מאז עברו מים מתחת לגשר, ולצערי על אישתון עוברים ימים לא קלים ואני מקווה שזו לא קארמה רעה שאני משרה באמצעות תחקירי הפיסוק שלי.

בהחודשים האחרונים התחלתי לקרוא את הפלוג לטל שניידר. התכנים מעניינים ללא ספק, אך אותה בוהן כאובה מפוסט העובדים הזרים של אישתון שבה להיתקע כמעט בכל משפט ששניידר כותבת. בעיקר פסיקים בין נושא לנשוא. נושא – פסיק – נשוא. נושא, פסיק, נשוא. דוגמית:

שריון הנשים בחוקת הליכוד, הבטיח לחוטובלי הקפצה למקום העשירי, שהפך למקום ה 15 ברשימת המשותפת של הליכוד ביתנו.

אני חושב שהדוגמא די מדברת בעד עצמה, אבל אבהיר כדי להימנע מדיון ארוך בהתגובות: אם משפט מתחיל בביטוי שמני, כלומר שם של אדם או מקום, או שם עצם ולוואיו, או כל דבר שיכול לשמש נושא של משפט, ולאחריו מגיע פסיק, אני לא מצפה לפועל המרכזי של המשפט מיד אחרי אותו פסיק ("ראש הממשלה, אכל אתמול גלידה"). אני מצפה לתמורה ("ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אכל אתמול יותר מדי גלידה"). או לפסוקית זיקה בלתי מוצרכת ("ראש הממשלה, שכל חייו אוכל גלידה על חשבון ניצולי שואה, אכל אתמול גלידה בעת ביקור ממלכתי ביד ושם"). או להסגר ("ראש הממשלה, כך מוסרים מקורות, עשוי ברובו מגלידה"), או לרשימה, כי בעצם יש כאן נושא מורכב ("ראש הממשלה, אשתו חסרת הטעם בבגדים, שני ילדיהם המפונקים וראש הלשכה הקריפי אכלו אתמול גלידה בפסגה בשארם א-שייח'"). או במקרה של עריכה לא-משהו אני אסלח גם לתיאור כללי שמקומו לפני המשפט או אחריו ("ראש הממשלה, בעת ביקור במפעל גלידות ירושלמי, אכל את כל המלאי וחיכך ידיו בהנאה"). כאלה הם כללי הכתיבה, וכך נהוג בספרות ובעיתונות וביתר המדיות הכתובות. החריגה הזו פשוט מקשה על הקריאה.

אני יודע שבלי קצת סטטיסטישקייט לא תצאו מהפוסט הזה מרוצים, אז בואו ניקח יחד את הרשומה הזו על "יש עתיד" ונראה מה מצאנו.

אז בפוסט ההוא על אישתון סיכמנו שפיסוק סביר הוא בערך פסיק ל-20 מילה. כאן יש 680 מילים, כלומר צפי ל-34 פסיקים. נמצאו: 69 פסיקים. ווא ווא ווי ווה. יותר מאישתון אפילו.

רובם פסיקים טובים, או עוברים. חלקם היו מתייתרים עם קצת עריכה, אבל אין בשימתם פסול. דוגמיות:

הם ירדו לפרטי הפרטים בתוך הערים וגילו, לדוגמא, שבתל-אביב, בקלפיות בשכונות יד אליהו ושכונת התקווה, קדימה זכתה לתמיכה נמוכה.

בליכוד, מנגד, סיפר לי אדם שעבד בתוך הקמפיין, היו יוזמות ורעיונות רבים, בעיקר בתחום הדיגיטלי, שנפסלו זה אחר זה, (…)

הפסיק הבא אולי נדרש על-פי כללים יבשים של מילות קישור כמו "לפיכך", אבל האם ההפסקה בקריאה באמת עוזרת?

בניתוח הסקרים הפנימיים במפלגה הבינו שקיימת מסת מצביעים גדולה שהם מתלבטי הרגע האחרון ולפיכך, הם ערכו השתלמויות למתנדבים: (…)

עשרה (10) פסיקים (שהם 14.5% מהפסיקים בטקסט) אינם נדרשים בכלל, מתוכם שניים שתוחמים פסוקית זיקה אבל רק מצד אחד. אפשר להעלימם או להוסיף פסיק גם בצד השני (סימנתי ב-[]), אבל ככה הקורא פשוט לא מבין את מבנה המשפט:

כתבה אחת, שהתפרסמה בדה-מרקר[] סיפקה מידע רב על ראש המטה הלל קוברינסקי.

מתנדבים רבים[] שהציפו את העבודה לפני שנה, פרחו להם, (…) *

מתוך השמונה הנותרים, שלושה מפרידים בין נושא פשוט לפועל (מִצאו אותם, קוראים יקרים, וצִבעו בצבעים עליזים!); שניים מפרידים בין פועל למושא שלו ("(…) אך לא הושיבה, את המשקיפים הקבועים."); אחד תוחם תיאור קצר מאוד ("גם שם, נעשו שמות ביחס של ראשי המפלגה לפעילים מרכזיים.") ושניים פשוט מפלחים ללא רחם ביטויים שפשוט חייבים להיקרא בנשימה אחת (תקלדה במקור):

משיחות רקע, עם דמויות מרכזיות בקמפייינים של יש עתיד ושל מלפגות אחרות (…)

בעוד, מטה יום הבחירות חשוב בכל קמפיין, (…)

אנו חיים בעולם מקושר. אנא, אנשים טובים, עזרו לזה המסר להגיע להגב' שניידר למען תשוב חדוות הקריאה שלי לפוסטיה החשובים.

—————-

* בדוגמא הראשונה עדיף להוסיף את הפסיק ולסגור יפה פסוקית זיקה בלתי מוצרכת; בדוגמא השנייה עדיף להסיר את הפסיק הקיים, כי להבנתי מדובר בפסוקית מוצרכת (לא כל המתנדבים הציפו את העבודה לפני שנה).

Read Full Post »

ניחוחם של גורמי אכיפת חוק במדינות ערב תמיד הזכירו ליובל את עמימותו של התחביר. הפעם, בשולי פרשת האסיר X מדווח טמקא:

מפקד משטרת דובאי: "האסיר X" לא התאבד כי שיתף פעולה עימנו

אם אין צילומסך לי מי לי

אם אין צילומסך לי מי לי

מקריאה ראשונה ונטולת הקשר יכול אדם לחשוב "איזה יופי! כדאי לשתף פעולה עם משטרת דובאי, כך נמנעים מהתאבדות!", ולא היא. לקורא המיודע ידוע כי האסיר אכן התאבד, והשלילה שבכותרת מתיחסת לסיבת ההתאבדות ולא לעצם התרחשותה.

האם אכן מדובר פה בעמימות תחבירית בלבד? לא כל-כך. הפסקה הקודמת אמנם הבחינה בין "[לא התאבד] [כי שיתף פעולה]" לבין "[לא [התאבד כי שיתף פעולה]]", אבל גם תחת המבנה השני לא נעלם לגמרי הקרי שלפיו השלילה היא של ההתאבדות עצמה. הוא רק הופך בלתי סביר מסיבות פרגמטיות (כי אם הוא בכלל לא התאבד, מה זה משנה אם הוא לא התאבד מסיבה זו או מסיבה אחרת*. אם הגזוז בלי מיץ, מה זה משנה אם הוא בלי מיץ פטל או בלי מיץ ענבים. מעניין אם בעת אמיצה זו בה אנו עדים לתחייתו של הגזוז בקיוסקים גם הבדיחה הדלוחה הזו חזרה להיות מובנת. אגב, אני עדיין תקוע עם משהו כמו 2 ליטר תרכיז מיץ פטל בבית מימי טרום-דיאטה אם מישהו מעונין. אני חושב שאיבדתי את חוט המחשבה). אז לסיכום, שוב תודה לכוחות הבטחון המזרח-תיכוניים למיניהם שסיפקו לנו שיעור נוקב בעמימויות. לפי מקורות זרים.

* זה יכול לשנות, אם בהקשר החיצוני שלנו הסברה לפיה הוא התאבד מהסיבה המסוימת הזו עומדת בניגוד לגורל אחר כלשהו ולא בניגוד לסברות אחרות הנוגעות להתאבדות.

Read Full Post »

[חלק א' של הפוסט מופיע כאן]


בפרק הקודם כתבתי על העקרונות של משקל הסגוליים. בצורת הנקבה החיים מעניינים אפילו עוד יותר.
קודם כל, ביחיד היא בכלל לא לובשת סגול. במקום זה היא פותחת בתנועה קטנה (פתח / חיריק / סגול) ואחריה שווא. אם יש לה גם צורת זכר (כלב-כלבה, צדף-צדפה) הזיהוי עוד ברור. אם לא (שִֹמְלָה) – רק צורת הרבים מסגירה אותה. כזכור, בצורת הרבים של הסגוליים אין רק סיומת של Xים/Xות, אלא שינוי כל המילה כך שהיא מתחילה בשווא ואחריו קמץ (שְֹמָלוֹת). הבעיה היא שבנקבה צורת הריבוי הרגילה (הוספת Xות בסוף המילה) מתגלגלת לנו באופן אוטומטי כמעט. לא נאמר כֶּתֶרִים, כי זה מאריך את ההגייה, אבל באופן טבעי נהפוך מַלְכָּה למַלְכּוֹת, מה גם שמילה זו מוכרת לנו מצורת הסמיכות. יוצא שרק בחלק מה'סגוליות' אנחנו מקפידים על צורת הריבוי התקנית. משום מה, דְּמָעוֹת או סְפָרוֹת עוברות חלק, אבל לְשָכוֹת, חֲבָרוֹת ועֲמָדוֹת כבר נשמעות, אפעס, קצת מאולצות, ועל כְּלָבוֹת בכלל אין מה לדבר.


הפער הזה בין צורת הריבוי התקנית, שנשמעת לנו מלאכותית,  לבין צורת הריבוי הרגילה, שדווקא היא מצלצלת לנו נכון, בולט בעיקר בצורת הנקבה של משקל קֹטֶל.לפי התקן היא צריכה להשתנות ביחיד ל-קָטְלָה  (קמץ קטן בהתחלה) וברבים ל-קְטָלוֹת. בעברית המוקדמת, זו של המקרא ושל חז"ל, אכן יש הקפדה על כך: הנקבה של אֹרַח היא אָרְחָה, וברבים אֳרָחוֹת ("בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת" – שירת דבורה), והנקבה של חֹרֶב היא חָרְבָּה וברבים חֳרָבוֹת (כמו בביטוי 'עִיֵי חֳרָבוֹת'). הצורה הזאת כל-כך לא נוחה להגייה, עד שבעברית המודרנית היא נשמטה לחלוטין, ואנחנו משתמשים רק בצורת הרבות הרגילה (קֹטְלוֹת). למשל: צורת הנקבה של אֹפֶן היא אָפְנָה, וברבים אֹפְנוֹת. כנ"ל עם תֹּכֶן-תָּכְנָה-תֹּכְנוֹת (ולא אֳפָנוֹת ו-תְּכָנוֹת, כפי שהיה צריך להיות לפי התקן)


ואיך קרה שדווקא צורת קֹטְלָה הפכה להיות מזוהה עם עולם המחשבים?
קרה כאן תהליך מעניין: כשעולם מונחי המחשב בעברית היה בחיתוליו, נוצקו שתי המילים היסודיות –  תָּכְנָה וחָמְרָה – במתכונת הנקבה של הסגוליים תֹכֶן וחֹמֶר (אם כי צורת הריבוי, כאמור, היא רגילה). בהמשך, כל המילים שבאו בעקבותיהן חיקו אותן. אבל זהו חיקוי מזוייף – הוא משחזר רק את צורת ההברות, לא את המהות! הרי אף אחת מהמילים אינה צורת הנקבה של הסגוליים. החיקוי ההברתי הוא שהפך את צורת קֹטְלָה למשקל בפני עצמו, המקבילה העברית לסיומת ware  האנגלית.


והנה לנו דוגמה קלאסית לפלא של יצירת מילים בשיטת שורש-משקל, עליה כתבתי במספר הזדמנויות ב"דורבנות", למשל כאן, וכאן. המדהים בתופעה הוא שברגע שמשקל מסויים מזוהה עם משמעות ספציפית (למשל משקל מקומות או משקל מכשירים), דובר העברית יוצר ומבין באופן אינטואטיבי מילים חדשות במשקל זה, כשהוא משלב את המשמעות של השורש עם המשמעות של המשקל. כך נולדו מונחי מחשב כמו לומדה, קוֹשְחָה, רוֹגְלָה ו-שוֹתְפָה הרשמיות, ולצידן גוֹנְבָה ודוֹפְקָה הממזריות. על הדרך אפשר לציין גם את ההברקה פורנה, אבל זה כבר שייך לחיים בכחול.

[שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש.]

Read Full Post »


אם יצא לכם בזמן האחרון להיתקל בקבוצת אנשים שפולטים בזה אחר זה מילים שנראות לא קשורות אחת לשניה, תוך שהם משמיעים קריאות 'זה לא חוקי!' או 'היה כבר!', כנראה שנפלתם על משחק הסגוליים. תחביב חדש של גיקים-אוהבי-בלשנות. הכללים לכאורה פשוטים: כל אחד בתורו צריך להגיד מילה במשקל הסגוליים, שמתחילה באות בה הסתיימה המילה הקודמת, ואסור לחזור על אותה מילה פעמיים. נשמע משעמם? אני מכירה באופן אישי כאלה שמסוגלים לשחק בזה שעות.


על משקל הסגוליים אפשר לקרוא בהרחבה כאן. לענייננו חשובים רק המשקלים הסגוליים הבסיסיים – קֶטֶל (אֶבֶן, יֶלֶד), קֵטֶל (חֵפֶץ, פֵּשֶר) וקֹתֶל (כֹּתֶל, רֹטֶב). פשוט, כאילו, אבל טריקי. כי סימן הזיהוי השמיעתי של המשקל הבסיסי (שתי תנועות E רצופות או תנועת O ו-E) מקבל ואריציות שונות בגלל אותיות  גרונית באמצע המילה (סַהַר) או בסופה (סֶלַע) וכן ו' באמצע (גָּוֶן) ו-י' באמצע (בַּיִת) או בסוף (לֶחִי).
אבל יש פטנט אחד שלפיו אפשר לזהות את הממזרים (טוב, חוץ מכמה עושי צרות עם ו' ו-י'): צורת הרבים. במקום להסתפק בסיומת הריבוי המקובלת – Xים/Xוֹת, הסגוליים ברבים מאבדים את סגלוליותם ובמקום זה מתחילים בשווא וקמץ: יֶלֶד – יְלָדִים, מֶלֶךְ – מְלָכִים. זה נכון גם לגבי סגוליים עם אות גרונית באמצע או בסוף, כמו שַעַר-שְעָרִים או סֶלַע-סְלָעִים. רק כאשר האות הגרונית היא בתחילת המילה, יוחלף השווא בתנועת חטף – חטף-פתח למשקל קֶטֶל/קֵטֶל (עֵדֶר-עֲדָרִים) או חטף-קמץ למשקל קֹטֶל (עֹדֶף-עֳדָפִים).


והנה מצאתי שלוש מילים שלא מצייתות לכלל הזה, כולן במשקל קֹטֶל: קֹדֶש-קָדָשִים; שֹרֶש-שָרָשִים (האות הראשונה מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ-O), וגם בֹּטֶן-בֹּטְנִים. למה הן לא מתנהגות כמו כולן?
לגבי קֹדֶש ושֹרֶש, נראה לי שהפתרון נעוץ בצורה המוזיקלית-חגיגית של הצרוף המקראי קֹדֶש-קֳדָשִים, שיצר פורמט שלתוכו נוצקו כל המילים הדומות, ובהן גם שורש. (מה גם שחלק מהן ממילא מתחילות באות גרונית, כמו  חֹדֶש ועֹנֶש).
אבל איך הגיעה צורת הריבוי בָּטְנִים למילה בֹּטֶן? אז זהו, שמה שבעצם קרה הוא תהליך של גזירה לאחור. המילה מופיעה בתנ"ך ברבים בלבד, בדברי יעקב לבניו: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג יא). למעשה, מה שאנחנו קוראים לו היום בטנים הוא בעצם אגוזי אדמה, ואילו המילה המקורית שימשה לתיאור פיסטוקים, הפרי של אלת-הבָּטנה. הבָּטנה נותנת בָּטנים, שבטעות הפכו בצורת היחיד לבֹּטֶן. (תהליך דומה קרה למילה נִצָּן, שהיא גזירה לאחור של נִצָּנִים – במקור הריבוי של נִצָּה).


זהו, אפשר להתחיל במשחק. ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם.

[שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש. חלק ב' של הפוסט פורסם כאן]

Read Full Post »

הערת שוליים לעניין עבודות הדוקטורט שנכתבות באנגלית באוניברסיטה העברית, אותו סקרנו לאחרונה. שרת התרבות היוצאת לימור לבנת התייחסה אתמול לעניין בכנס 'לשון ראשון'. ואם שרת התרבות מתייחסת לנושא כזה, ועוד בכנס ראש הממשלה ללשון, כמובן שבלוגנו יתייחס לכך בכובד הראש הנדרש. כך פותחת לבנת את דבריה, לפי הכתבה בוואלה:

אנו מדברים הרבה על הדרת נשים, ובצדק. אבל חשוב לא פחות לדבר על הדרת העברית.

לא. את טועה. כאן הפסקתי לקרוא וזהו.

Read Full Post »