עריכה קלשונית

שלומי התפרץ לאחרונה לדלת פתוחה אך כאובה, כשהפנה את תשומת לבי לפרסומת של רשת מוצרי הבית הום סנטר. שופופו.

מקווה שבמיוחד שפפתם את המכתם הבא (0:12): "וּבַעַל, כַּפָּרָה עליו, שדואג למצרכים". זעקי ארץ. כל העממיות המעושה עפה מהחלון עת ג'קי אזולאי (מתהילת מרא דמטבחא) מואלצת לשמור על הגיית ו"ו החיבור בשורוק בסמיכות לאות בומ"פ, תוך שמיטת הדגש ב-ב'. ועוד במרחק מילה מ-"כפרה" מלעילי במופגן.

לא שזה חדש. מפגעים שכאלה פוקדים את מחוזותינו חדשות לבקרים. אני לא לגמרי סגור על כללי הברודקאסט, אבל אני חושב שיש איזו מחויבות כמעט-חוקית של פרסומות לציית לכללי הלשון לפי הנחיית עורכים לשוניים (וראו את התרגומים הקטנים שמופיעים כל אימת שנאמרת מילה לועזית בפרסומת, גם אם הגרסה הזרה מוכרת בהרבה מתרגום האקדמיה האזוטרי). קדימה, יש פה מספיק קוראים מעולמות התקשורת והעריכה הלשונית. האירו את עינינו בתגובות.

אז אני מציע להלן את הכינוי עריכה קלשונית, יען כי היא דוקרת את גוף הפרסומת ומוציאה ממנה הרבה מאוד מהתוכן. אבל דווקא לא פרשת הום סנטר יזמה את הרשומה הזו, אלא תשדיר רדיו של גלגלצ (יובל תזמן שלוש תמיהות, תודה יובל), המפציר בהורים לדאוג שילדיהם לא יעשו שטויות באוספם קרשים לאירוע היחיד בעולם שבו חוגגים אסון לאומי קולוסאלי. אבל לא מגניבים כגלגלצ (בשיתוף משרד התחבורה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים) ישתמשו בפועל "להפציר". לא לא, אומרת הקריינית.

תַּחְפְּרוּ להם.

עכשיו, כאן יש אבסורד קטן כבר ברמת המילה הבודדת. אף אחד לא שומר על בגדכפ"ת בהטיות הפעל מהשורש ח-פ-ר, לפחות לא בהוראתו כ-"לדבר הרבה על נושא ממוקד תוך הסבת שעמום לשומעים". אבל הקריינית מקולשנת, ולמאזין יירע.

אלא מאי? שיש פתרון לצרימה, והוא לתקן את המשפט! כן, כן! בעברית תקנית, מה שצריך לבוא כאן הוא צורת ציווי. וראו זה פלא – "חִפְרוּ להם" שומר על הבגדכפ"ת כמו שאנחנו אוהבים. אז מה היה לנו כאן? מעין "קלשון פיפיות". רצו עברית תקנית וזורמת – וקיבלו עברית לא תקנית וצורמת. יצאו קירחים מכאן ומכאן. גם אכלו את הדג המסריח וגם גורשו מהעיר. אני מקווה שלפחות הסתכלו היטב לשני הצדדים לפני החציה. נו, של הכביש. ביציאה מהעיר.

[תודה, שלומי]

Read Full Post »

בלוג שפה וקטנונולוגיה חדש בהארץ

במסגרת הבלוגיה של 'הארץ' פותחת עינת קדם את הבלוג החדש שלה עם הצהרת הכוונות הבאה:

שמי עינת קדם ויש לי כאן בלוג.

בבלוג הזה ובכל מקום אחר לא תתפסו אותי לעולם דוחפת סתם "בעצם" (נולדתי בעצם במושב), "האמת", "שימוש ציני", "לצורך העניין", "כזה או אחר", "אם וכאשר", "אני אישית באופן אישי חושבת" ועוד. מבחינתי, אני אישית באופן אישי חושבת שזה יהיה ניצול ציני של המצב.

לא תמצאו כאן שימושים אופנתיים כגון "הזוי", "מצמרר", "עוצמתי", "מטלטל".

וכך הלאה. רשומות נוספות כבר עלו, הן חדשות והן טורים ישנים של קדם. האם אנו חוזים בהולדתו של בלוג קטנונולוגיה? יהיה מעניין.

Read Full Post »

קטנונולוגיה לפי הזמנה

מי שכותב בלוג על שפה יודע שלא מעט פעמים אזור התגובות לפוסטים מכיל התייחסויות שאינן קשורות לתוכן הפוסט, אלא הערות על השפה של הכותב, בסגנון "דווקא אתם? בבלוג על שפה? מעזים להשתמש בעברית כזאת?". פעם תגובות כאלה הרגיזו אותי, אם כי כיום כבר השלמתי עם העניין.

אבל לפני כמה שבועות, כשתגובה כזאת פורסמה באחד הפוסטים של הבלשן אלן מטקאלף בבלוג Lingua France, חלק מהמגזין The Chronicle of Higher Education, הוא החליט לנצל את ההזדמנות כדי ליזום תחרות מיוחדת במינה: על המשתתפים נדרש להמציא כלל שימוש חדש בשפה, כלומר, כזה שאינו מופיע בספרי הסגנון הקיימים, להסביר את ההגיון שעומד מאחוריו ולספק דוגמה של משפט שמפר את הכלל, ואיך יש לתקן אותו. בנוסף, הכלל צריך להיות מספיק פשוט כדי שניתן יהיה להסביר אותו בקלות לציבור הרחב.

לאחר כשבוע, הוכרזו המנצחים. הכלל החביב עליי הוא זה שטוען שאין להשתמש במילה "because" במשפטים בזמן עתיד, כיוון שזה לא הגיוני ליצור יחסי סיבתיות עם אירוע שטרם התרחש. כך למשל, את המשפט He’s going to Florida next week, because of a friend’s wedding, יש לתקן ל-He’s going to Florida next week *for* a friend’s wedding.

טוב, אז בטח כבר הבנתם לאן אני חותר. לא משנה מה אומרים הגויים, משנה מה עושים היהודים, ולכן אנחנו שמחים להכריז על תחרות הקטנונולוגיה הראשונה בעברית. החוקים זהים, אתם מוזמנים להציע בתגובות כלל שימוש חדש בשפה. הכלל צריך להיות חדש, כלומר, לא להופיע באחד מה"ודייקים" למיניהם (טוב, לא נלך ונסרוק את כל הספרים אז לכל הפחות תסתפקו בלא להעתיק), ולהיות קטנונולוגי למהדרין: כלומר, חסר כל בסיס היסטורי, פסקני ופשוט, ובעל נימוק הגיוני להפליא (למשל: לא אומרים "נפטר" על אדם שאינו יהודי). כמו כן, נבקשכם לצרף דוגמה להפרת הכלל והצעת תיקון.

התחרות תהיה פתוחה למשך שבועיים מהיום, לאחר מכן תתכנס מערכת "דגש קל" ותבחר את הזוכים. בהצלחה לכולם.

Read Full Post »

אם כבר אז כבר

קצת מוזר לי להתייחס פתאום לטקסט בן יותר משנתיים, אבל הדוגמה הקטנונולוגית הבאה, שנתקלתי בה במקרה, היתה כל כך מפעימה בעיניי שחשבתי שראוי לחלוק אותה בכל זאת. עוזי בנזימן, בשבתו כעורך העין השביעית, משתף אותנו:

השבוע ביקשתי מחברי המערכת שלנו לחדול מלהשתמש בביטויים כמו "תפס צד", "הנ"ל", "לפיה", "אז", "כבר", "כנגד". טענתי שכמה מצירופי הלשון הללו הם תרגום מגושם לעברית של מטבעות לשון באנגלית, בעוד שיש להם ניבים עבריים מקוריים ומוצלחים, ואחרים הם שגרת דיבור מרושלת שמעלה על הכתב סלנג או אופנות ביטוי. הסברתי, למשל, ש"תפס צד" הוא תרגום מגוחך של הביטוי האנגלי took side, בעוד שבעברית יש לו חלופות מוכרות ומספקות כמו "נקט עמדה", "הזדהה עם", "צידד ב…"; שהמלה "כבר" – שכל-כך רווחת במשפטים מהסוג "הפעם כבר לא מדובר במקרה" – מיותרת; ושהמלה "אז" – בהקשר של משתמע מכך – נפוצה מאוד בגן ילדים, אבל מוטב להימנע ממנה בכתיבה עיתונאית (חלופות אפשריות: "אם כן", "אפוא").

באופן כללי, כלי תקשורת רבים מחזיקים במדריכי סגנון, אשר מכילים כללים שרירותיים יותר ופחות, וזאת מטעמי האחדה. מדריך הסגנון של הארץ אף נחשף בעבר בבלוג "היתוך קר למפגרים" (ומכיל כל כך הרבה סימני קריאה עד שהוא ראוי למדריך סגנון משל עצמו). אבל בפסקה הקצרה הזאת, בנזימן קולע במיומנות רבה לכל עקרונות היסוד של הקטנונולוגיה:

1. הוא מפגין יכולת חלשה למדי בכל הנוגע לניסוח מדוייק של טענותיו;
2. גם לאחר שמנסים לפענח מה בדיוק הוא רוצה, הטענות חסרות כל בסיס. בנזימן, שאין חולק על היותו כותב מיומן ומנוסה, הוא בעל חושים מספיק חדים בשביל להפר בעצמו את החוקים הארעיים וחסרי היסוד שהוא מנסח;
3. הוא לא טורח כלל לנמק את דבריו.

בואו נראה.

Read Full Post »

אפשר גם להאכיל אותנו מרורים

[הערה מנהלתית: שלום לקוראי עונג שבת. אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן אתם מוזמנים להתרשם מרשומות טיפוסיות בהיכל התהילה שלנו או לקרוא אודות. יש לנו גם קטגוריית מוזיקה אם זה מעניין אתכם במיוחד -א"ק]

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה.

מה שהקפיץ את דסק הקטנונולוגיה של "דגש קל" הפעם היה הטור "אפשר לאכול תפודים בהול" מאת צפי סער, שפורסמה באחד ממוספי פסח המאוחרים. על אף הייאוש שכרוך בנסיון לברור את הטענות מתוך בליל הרטינות שסער קושרת באופן אסוציאטיבי למדי, בואו ננסה בכל זאת להגיב לחלק מהדברים:

גם סימני ניקוד חפים מפשע נעלמים כמו נבלעו במרתפיה של משטרה חשאית. אחד הקורבנות של העברית המדוברת העכשווית הוא, למשל, החיריק. […] לפעמים נדמה שאנשים מתחת גיל 25 כבר לא מכירים בכלל את החיריק; הם אומרים: 'הרגשתי', 'התחלתי', 'המלצתי' – הכול בסגול. כאילו אין חיריק בעולם.

בואו נסתכל על המשפט הראשון בציטוט: גם סִמּני נִקוד חפִים מִפשע נעלמִים כמו נִבלעו במרתפיה של מִשטרה חשאִית. סימנתי לטובת הציבור 8 חיריקים באותו המשפט שבו סער טוענת שהחיריק נעלם מהעברית. צפִי סער. אני לא מכיר מישהו שיהגה אף אחד מהחיריקים הללו בסגול. נמשיך:

היום כבר לא כותבים, רק רושמים; כבר לא באים, רק מגיעים; לא נותנים אלא אך ורק מביאים

מה שבטוח זה שהיום לא מחפשים בגוגל. הנה אנשים שכותבים, הנה אנשים שבאים, הנה אנשים שנותנים.

"גם לא פושטים ולא חולצים, אלא רק מורידים", היא מוסיפה, "וגם כשזה בעצם לא למטה: חולצה, למשל, הרי מסירים מלמעלה, אבל בכל זאת אומרים 'להוריד'". כמו לפועל להוריד, גם לפועל לשים היתה עדנה – על חשבון רבים אחרים שנדחקו הצדה וסובלים עכשיו בשקט בחושך: אנשים שמים בגדים ושמים נעליים.

כמה פעמים עוד נצטרך לקשר לפוסט של גבי דנון בעניין "לשים סוודר"? (כדי שאף אחד לא יפספס, כל המילים במשפט האחרון מקשרות אליו).

אנחנו גם כבר לא רוצים, ואפילו לא מתחשק לנו: רק בא לנו.

כאמור, אנחנו בעיקר לא רוצים להשתמש בגוגל.

יש אף אותיות שנעלמות להן, נשמטות וזהו: כש מפנה את מקומו ל-ש ("שהייתי קטן…"), "נבוא שבוע הבא" ולא בשבוע הבא

אכן, מאחד העם דרך אברהם ב. יהושע וכלה באתגר קרת, "נבוא שבוע הבא" היא בהחלט תופעה חדשה ומסוכנת של הצעירים שיש למגר. רגע, אני מרגיש משפט חשוב מגיע:

יש גם היעלמויות ושינויים שאינם נובעים סתם מעצלנות וצמצום אוצר המלים, שלא לומר התייחסות לספרייה כאל טפט נאה וצפייה ב"אח הגדול" ודומיו

או! הוצאנו את זה. נו, הרי היה ברור לכם שהכל נובע מהעצלנות של הצעירים, בהשפעת, איך לא, האח הגדול. אבל האח הגדול לא לבד ברשימת הגורמים שמהרסים את השפה. אתם בטח מרגישים שחסר משהו. איזשהו אתר מאוד פופולרי, רשת חברתית גדולה וכחולה. אל חשש. תיכף זה יגיע. בכל אופן, קצת מתחיל לשעמם להפריך את טענותיהן של סער ואופק ע"י שימוש בגוגל, וגם לא זכור לי שמישהו מינה אותי לעוזר מחקר בחינם שלהן. אז רק עוד כמה דברים קטנים:

גם המלה משונה, ירדה קרנה: "במקום זה אומרים הזוי. כל מה שלא לגמרי במיינסטרים הוא כבר הזוי".

אתם יודעים מה? עזבו גוגל. בואו נלך למקום הרבה יותר קרוב. למשל, תחילת הפסקה הבאה באותו טור:

היעלמות נוספת, משונה למדי

לנשום עמוק. להירגע. יהיה בסדר. אז מה? למי לא יוצא לטעון שמילה מסויימת נעלמה מהשפה ולהשתמש בה מיד במשפט שלאחר מכן. קורה לכולם בואו נירגע ונמשיך עם הפסקה:

היעלמות נוספת, משונה למדי, היא של ההווה. מן הסתם בהשפעת פייסבוק, אנחנו אומרים על דברים שאנחנו רואים או חווים עכשיו: "אהבתי". "מתי אהבת?" תוהה אופק, "עכשיו אתה אוהב. כך גם 'התקשרתי בקשר למודעה'; הרי אתה מתקשר עכשיו. או 'רציתי לברר'".

בום! רשת חברתית גדולה וכחולה מספר 1 (חלק מכם בטח חשב על הרשת החברתית הכחולה והגדולה השנייה. אל חשש. היא גם תגיע). "מן הסתם בהשפעת פייסבוק". מן הסתם. הטענה המטופשת הזאת נראית לצפי סער כל כך טבעית, שהיא ראויה לקידומת "מן הסתם". מה כבר אפשר להגיד? שהסלנג אהבתי היה קיים לפני פייסבוק, וזאת הסיבה שהוא נבחר כתרגום ל-Like? ש"רציתי לברר" הוא בכלל לא מבנה חדש, ובטח שלא קשור לפייסבוק, ושאין שום קשר להיעלמות של ההווה, שבכלל לא נעלם? הנה, אמרתי את כל זה. נסיים בסיבה היחידה שעוד לא הזכרנו להרס של העברית:

מעבר לסיבה שכבר צוינה בעבר, העצלנות של החיך, הקיצורים למיניהם נובעים גם מהודעות הטקסט, הטוויטר וכדומה: הכל מקצרים, הכל בקטן.

בינגו. להתראות בחג הבא.

Read Full Post »

השטפונות הגז

ארגון כלשהו בשם "הפורום למען ארץ ישראל" פצח בקמפיין מוזר כנגד הקרן החדשה ומאבקה למען העלאת תמלוגי המדינה מקידוח הגז. הסיבה שאני מכנה את הקמפיין "מוזר" אינה כרוכה במסריו המשונים, אלא במשהו מהותי הרבה יותר.

אחד מהנפוצים שבז'אנרי בדיחות האינטרנט הוא תצלום של שלטים בסינית ולידם תרגומם המגוחך, לרוב לאנגלית, תרגום שנובע משימוש בלתי מושכל בתוכנות תרגום. הסינים, אם כן, לא לבד:

גז ישראלי, גז ערבי. בקרוב: פיזיקה יהודית

הביטו-נא במודעת הקמפיין הזאת. הבעייה הכי גדולה בה, כמובן, היא שהטקסט בערבית, שתופס חצי משטחה, פשוט לא אומר כלום. אני מנסה לחשוב כיצד להסביר זאת, כי גבב המילים שמופיע כאן מאוד רחוק ממבע דקדוקי בערבית. המילה הראשונה היא "قريبا", שמשמעותה "בקרוב". מכאן מתחילה הנפילה. המילה השנייה היא سوف, מילית שמופיע לפני פועל בצורת הבלתי-מושלם כדי לציין שהזמן שלו הוא עתיד. הבעייה היא שכאן אין לאחריו פועל, אלא שם עצם מיודע: الفيضانات, שפירושו "השטפונות". ומיד לאחריו שם עצם מיודע נוסף: "الغاز", שפירושו "הגז". הצירוף השמני الفيضانات الغاز, ראוי לציין, גם אינו תקין בפני עצמו.

אז מה היה לנו כאן? לא יודע. אפילו אין באפשרותי להציע הצעת תרגום לדבר הזה. כשמעצב הפוסטר הוסיף "מישהו רוצה שלא תבינו", הוא כנראה התכוון אל עצמו: כתיבה בערבית משובשת אכן מציבה מכשול כבד בדרך להבנה של המסר. לו לפחות היה להם את היושר להקטין קצת את הטקסט בערבית, אולי היה קשה יותר לשים לב.

אבל השאלה המעניינת באמת, כמובן, היא מה היה אמור להיות כתוב שם. הניחוש המושכל הוא שמישהו הלך והזין משהו לגוגל-תרגום, והעתיק את מה שהתקבל מבלי לבדוק. העובדה שהמשפט מכיל את המילה "גז", שקשורה לנושא הנידון, גם היא מרמזת בכיוון הזה. אבל כל הנסיונות שעשיתי לנחש משפטים שעשויים להיות המקור לתרגום המוזר הזה, ולנסות להזין אותם לגוגל תרגום כך שיתקבל הצירוף הנ"ל, עלו בתוהו. המילה "שטפונות" והמילית سوف מאתגרות במיוחד, ולכן אין לי ברירה אלא להשאיר את פענוח התעלומה לקהל הקוראים. אל-נא תקלו בה ראש. מדובר במשימה מורכבת שמחייבת ידע בעברית וערבית, יצירתיות ונחישות. אני מודה בהכנעה שלא עמדתי בה.

המסרים הבלתי-תקינים בערבית מככבים גם במודעות האחרות של הקמפיין:

תודה להקרן החדשה

המודעה אומרת, בערבית ובסרקאזם, תודה לקרן החדשה. את המשפט הזה, עושה רושם, כתב מישהו שיודע דבר או שניים בערבית, והלך ובדק באתר של הקרן החדשה ששמה בערבית הוא "الصندوق الجديد". רק שאז במודעה נשמטה לו האות و במילה הראשונה, ובנוסף, באופן שמזכיר בצורה מצחיקה למדי את חיבתנו ארוכת הימים לצורות יידוע ארכאיות בעברית, הוא שכח שכאשר שם עצם מיודע מופיע לאחר מילית היחס ل, האות ا של ال הידיעה נשמטת, ולכן המילה האמצעית היתה צריכה להיות للصندوق.

אבל שטויות. מה אני מציק. אולי זה בכלל סאטירה, כמו של אטימולוגיה עממית.

Read Full Post »

ספיישל המוֹנדיאל של דגש קל

יהודה נוריאל כותב השבוע ב-7 לילות:

מרבית הישראלים קוראים לאליפות העולם בכדורגל 'מוֹנדיאל'. אין חיה כזו. במדינות דוברות אנגלית אומרים 'World Cup'. במדינות היספאניות – 'Mundial', כלומר 'עולמי'. מאז הטורניר במקסיקו 86 התאהב העולם וגם העם היושב בציון בהגייה הספרדית, אבל כיוון שדופקים כאן את הספרדים – או מה שסביר יותר, סתם מטפחים עילגות – אצלנו זה יהיה 'מוֹנדיאל'. […] כל כך השתרש השיבוש הזה, עד שמצא את מקומו במשכן הרשמי של העילגות הישראלית, רשת האינטרנט. מימין לשמאל, אתר רשות השידור, 'וואלה' ואפילו 'הארץ' (אולי עם סקס-אפיל צרפתי, 'מון-דייה'?) הקימו אתרי מוֹנדיאל.

נוריאל ממשיך ומתלונן על אנשים שמשבשים את שמות המדינות סלובניה וסלובקיה, או שמות של כדורגלנים שונים, וכמיטב המסורת מסיק מכך בקלילות על מצבה העגום של ישראל. אבל למה הוא כל כך כועס על המונדיאל?

• לו יהודה נוריאל היה פותח את מילון אבן-שושן, הוא היה מוצא שם את המילה המנוקדת מוֹנְדְּיָאל, ולאחר מכן את ההסבר: [צרפתית: mondial עולמי]. פתאום ההערה על מון-דייה והסקס-אפיל הצרפתי נראית קצת פחות שנונה, נכון?
• אבל מה אבן שושן מבין. פשוט בושה שמעוז העילגות הישראלית חדר למילון. בואו נבדוק ברב מילים: מוֹנְדְּיָאל [מספרדית mundial, 'עולמי']. אה. גם כאן יש חולם ולא שורוק.
• בין אם המקור הוא צרפתי או ספרדי: מה זה משנה בעצם? ההגייה הנהוגה בעברית, בלי שום ספק, היא מוֹנדיאל. אולי הספרדים אומרים אחרת, אבל אטימולוגיה של מילה לא קובעת את ייעודהּ לנצח. יכול להיות שיש כאלה שגם אומרים exhaust במקום "אגזוז" (או במפּ במקום במפר), אבל רובנו, לפחות, לא רוצים להישמע חכמולוגים רוב הזמן. ובכלל, להתקרצצות אין סוף: בהמשך הטור נוריאל מכנה את שלמה שרף 'שליימה'. 'שליימה'? אין חיה כזאת. נוריאל פשוט מתכוון לאופן שבו נהגה ביידיש השם שנכתב, גם שם, 'שלמה'.
• ממש קשה לי להתאפק: קל לנוריאל להתנשא על וואלה, רשות השידור והארץ על כך שכתובת אתר המונדיאל שלהם כוללת את המילה mondial. קל מאוד, כשכתובת אתר המונדיאל של האתר של העיתון שלו היא הרצף הקליט והקריא http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-8237,00.html.

ולבסוף: המשכן הרשמי של העילגות הישראלית? אאוץ'. אם כבר אנחנו עוסקים בהעלבות, נוריאל מציין במהלך הטור שלו ש"זו אינו רק הערה טרחנית". אל תאמינו לו. זו כן. פעם גם היתה לי טיוטת פוסט על השימוש החופשי למדי שטרחני שפה למיניהם עושים במילה "עילגות". היה לי אפילו איזה שם לכשל הזה, ששכחתי (המגיבים מוזמנים להציע), אבל השורה התחתונה היתה שמבחינתם כל מי שאינו מדבר בדיוק כמותם הוא עילג. את הטיוטה ההיא זנחתי לבסוף, אבל למען היושרה חשוב לציין: אני לא סבור שיהודה נוריאל הוא עילג. על אף הביקורת שיש לי על ההערות הלשוניות שלו, אין ספק שהוא כותב מוכשר.

(עוד במתקני-היתר: עידו קינן)

Read Full Post »

הכינוס הפתוח ללשון העברית ולספרותה: מה אומר המבטא של אברי גלעד וג'קי לוי?

האשמות חריפות עלו לחלל האוויר בכינוס הפתוח ללשון העברית ולספרותה (חגי חיטרון, הארץ): ההגייה הכפולה של אברי גלעד וג'קי לוי, טוען ירון לונדון, זועקת דרשני:

קטעים שבהם הם פשוט מבטאים את דעתם, בישירות, בלי חוכמות, מבטאם אשכנזי צברי רגיל (גם של לוי), ואילו ברצותם לחקות באירוניה דיבור "פוצי" חגיגי נפוח הם נוקטים הגייה ספרדית.

תגובת הנאשם:

"נכון שאני מדבר בשני מבטאים, אבל אני עצמי לא יכול להגיד מתי אני עובר מהאחד לאחר. החוקיות שירון לונדון מצביע עליה אינה מהדהדת לי כמשהו נכון". מי יודע? הוסיף גלעד, אולי בבדיקה מדוקדקת יתברר שלונדון צודק.

מבטאו של אברי גלעד זכה כבר ללעג ותהודה לאומית בזכות החיקוי שלו ב"ארץ נהדרת": אפילו מי שאינו צופה, כמוני, שמע מה זה "מגעיל ומ-עו-לה". אך האם עומדת מאחורי זה אג'נדה סמויה שמטרתה ללעוג לציבור המזרחי? ובכן, הרשו לי להטיל ספק בכך. קשה לחשוד בי באהדת יתר לאברי גלעד וג'קי לוי. עצם העובדה שבחרתי להאזין לכמה קטעים מתכנית הרדיו שלהם לרגל הפוסט הזה גרמה לי ייסורים לא מעטים. ובכל זאת.

משפטים בהם גלעד ולוי גולשים למבטא מזרחי בולט ומודגש, נדמה לי, אינם קיימים בשפע (כאן ניתן לשמוע אחד מהם, אבל באופן כללי בשאר הסרטונים שלהם ביוטיוב לא מצאתי הופעות נוספות, והם מדברים במה שלונדון כינה "מבטא אשכנזי צברי רגיל": האם יש מקום בכלל לכנותו אשכנזי?). אבל רגע, למה אני בכלל צריך לעשות את העבודה הזאת? לונדון טען, ועליו חובת ההוכחה; כל עוד לא הביא מראי מקום לדבריו אלא הסתפק בהטחת האשמות, שיתכן שנובעות מאשליית הטריות או שאר כשלים לוגיים אחרים, אברי גלעד בכלל לא צריך להצטדק.

המשך הכתבה, אגב, הוא שוב מופת קטנונולוגי טרחני:

רוב הדוברים, לרבות הרהוטים שבהם, קראו את הרצאתם מן הכתב, אולי כאמצעי זהירות, שהרי דוברי עברית חפה משגיאות לא יישמעו כמעט, ואפילו הבקיאים נזהרים – שמא ייתפסו מטיפים לשפה תקינה ושרץ בידם. אגב, גם קריאה מן הכתב לא תמיד מצילה. הוכחה אחת לכך היתה "בספרות העברית", עם פתח בסמך של "הספרות".

ובכן, לו חגי חיטרון היה טורח לפתוח את רב-מילים, או את מילון ספיר, הוא היה מגלה שם את המילה ספרות כתובה בשתי הצורות, גם עם חיריק וגם עם פתח (באבן שושן, לפחות בגירסתו הממוחשבת, לא). אבל אז, כמובן, היתה נשללת ממנו הרגשת העליונות החמימה הנגרמת מהערות על השפה של אחרים. אבל גם באופן כללי, כל המשפט הזה מפחיד אותי: האם זהו באמת המקום שאליו שואף חיטרון להגיע? מקום שבו טרור לשוני מושל בכיפה, ואיש אינו יכול לדבר בביטחון? אני מאוד רוצה להאמין שהסיבה שרוב הדוברים קראו מן הכתב, כמו רבים מאיתנו, פשוט כי הם רצו לא לשכוח את מה שהם באו להגיד, ולא כאמצעי זהירות. אני גם רוצה להאמין שרובם לפחות עסקו בדברים קצת יותר מעניינם מלהטיף לשפה תקינה, אבל מי יודע.

עוד ירון לונדון, אברי גלעד וג'קי לוי:
לונדון פינת בן-יהודה – פרק ראשון.

[הינד-כובע לעמית וטליה]

Read Full Post »

מילה ברגע

שר החינוך גדעון סער, יש לציין, לומד במהירות מטעויות. זה אך מספר ימים לאחר שהכריז קבל עם ועדה על תוכנית לימודים מעוררת מחלוקת על עולי הגרדום, בחר סער בהצהרתו הבאה בתוכנית לימודים שאין לה ברירה אלא לעורר גל תמיכה ציבורי מאסיבי: עידוד השפה העברית! תיקון שגיאות! חמש דקות מדי בוקר של קטנונולוגיה איכותית לילדינו הרכים. היש מי שיתנגד לזה? ראו-נא כיצד הטוקבקיסטים עטים על המציאה בחדווה רבה, כל אחד חמוש בסל קיטורים משלו.

למעשה, אני משוכנע שיעלה בידם של משרד החינוך לאסוף מהציבור כל כך הרבה תיקונים ושגיאות, עד כי חמש הדקות מדי בוקר למשך כל בית הספר היסודי וחטיבת הביניים לא יספיקו על מנת להכיל את כל העושר הלשוני הזה. יתכן כי אף יהיה צורך להרחיב את מסגרת 5 הדקות למסגרת בת 45 דקות, אשר תקרא "שיעור לשון" ותיערך פעמיים או שלוש בשבוע. על מנת לוודא שלא מצטבר פיגור בשאר הנושאים רמי המעלה שעומדים על סדר יומם של תלמידי כיתות היסוד, יחולקו גם שאר הנושאים לפרוסות-זמן בנות 45 דקות וישתבצו להן במערכת השעות.

אבל אם להיות רציניים לרגע: ראשית כל, נסיון הדורות מלמד אותנו שאין להתייחס לכל הודעה לעיתונות כפשוטה. מדי מספר שבועות מגיעה היוזמה החינוכית התורנית אשר עושה כותרות. אם היינו מאמין לכולן, הרי שמצעד המורים בבתי הספר היה מורכב מעולי גרדום, קצינים בכירים, אנשי רוח ובוגרי תוכניות ריאליטי. רצה הגורל והפעם נפל הפור על ענייני שפה.

עוד יש לומר, כי אם "מטרת התוכנית המתגבשת היא שיפור המיומנויות בשפה בעל פה ובכתב, טיפוח שפה תקנית, העלאת המודעות לשפה והעשרתה, שיפור תרבות הדיבור והדיון והיכרות עם המורשת הלשונית של התרבות העברית ותולדותיה", הרי שקשה יהיה למצוא מתנגדים; מה שלא ברור הוא, כיצד דיון יומי של 5 דקות, במהלכו תנסה המורה חסרת הישע לדקלם לתלמידים דף מסרים פסקני של האקדמיה ללשון העברית, אשר פסגת טיעוניו היא "כי ככה זה", יתרום להשגת כל המטרות האלה. יתרה מכך, הציטוט המובא מפיו השר סער, "בחברה הישראלית השיח מתבסס על אוצר מילים דל, שיבושי לשון רבים, קשיים בהתבטאות בעל פה ובכתב", מעיד יותר מכל על צרות אופקיו ועל פופוליזם זול. נביאי "קץ התרבות", אשר מזהירים אותנו יומם וליל מקריסתה המוחלטת של תרבותנו עקב האינטרנט, או הטלוויזיה, או השד יודע מה, אינם חסרים. אדרבה, שלושה או ארבעה מהם כותבים טור קבוע בכפולה הפותחת של "7 לילות". הם עושים זאת, אגב, בשפה מצויינת, מדוייקת ומצליפה.

הגדילו לעשות ב-ynet, וליקטו רשימת "שיבושים נפוצים" אשר ליקטו במשרד החינוך. כל מי שעוקב ולא ברפרוף אחר ספרות קטנונולוגית ודאי יכיר את רובם: הצירוף המסכן "במידה ו", למשל, אשר פותח משפטי תנאי, זוכה כבר עשרות שנים לכינויים מעליבים מצד טהרנים: "טעון עקירה גמורה", "סר טעם", "מגונה", "משונה", "אין הטעם הטוב סובלו", "מיותר מעיקרו", "שיבוש גמור", "אין לו זכות קיום כלל". כל אדם סביר אשר עלבונות שכאלה היו מוטחים בו היה ממהר להיעלם, אבל "במידה ו", עקשנית שכמותה, ממשיכה לחיות ולהתעלם מזעם המילים המיותר.

אבל פריט אחד בטבלה הפתיע גם אותי: המילה ה"לא תקינה" היא "עומסים", והמילה התקינה היא "עומס (לא ניתן לריבוי)". סליחה, אבל מה? קודם כל, זה לא תיקון, אלא פשוט פסילה תמוהה של צורה שימושית ביותר. כי אתם מבינים, אם יש עומס תנועה אחד באיילון צפון מרוקח עד קיבוץ גלויות, ועומס תנועה שני בכביש החוף ממחלף נתניה עד מכון וינגייט, ועומס תנועה שלישי בכביש 70 מצומת סומך ועד צומת יגור (וכמובן שכולם מתקיימים בו-זמנית), אז יש עומסי תנועה. ואם למכונה אחת יש עומס מקסימלי אחד, ולמכונה שנייה יש עומס מקסימלי אחר, ויש לכם עוד כמה מכונות, זה דווקא מאוד הגיוני לרכז במקום אחד טבלת עומסים, וזה לא מאוד יעניין אתכם אם משרד החינוך יגיד אחרת.

לא נותר אלא להתנחם בכך שגם חמש דקות ביום לא ישכנעו את הדוברים העקשנים להפסיק לעשות בשפה שלהם כבשלהם, ולגרום לה להיות כל כך שימושית, לעזאזל. אפשר רק להצר על כל המאמצים שיתבזבזו בדרך לתובנה הזאת.

Read Full Post »

זעם מילים

דבורית שרגל, בסדרת פוסטים בבלוגה "לחיות את חייה", זועמת. על מה, תשאלו? על המילים "לגמרי" ו"מזעזע" ו"מנחם" ו"קונספט". מרגיז, נכון? אדם מנסה לחיות את חייו בשקט, אבל הסביבה מתעקשת להפגיז אותו במילים איומות כמו "יוקרתי" או "רכב" או "להתנהל". תשמעו, ממש זוועה. לא קל.

כותבי התגובות, כתמיד, ניחנים בחוש מיוחד שמאפשר להם לגלות כר גידול איכותי לקטנונולוגיה, וממהרים להצטרף בשלל הצעות משלהם למילים האיומות האלה שכבר עולות על כל העצבים.

ראשית כל, ניתן להיות רגועים. דוברי העברית לא המציאו את התופעה, המכונה באנגלית "word rage". ברשימות דומות שנערכות חדשות לבקרים בשפה האנגלית, זוכה המילה "moist", ע"פ סטטיסטיקות בלתי-רשמיות, לבכורה בפער ניכר, כשגם המילה "panties" מטפחת שונאים למכביר. די לכם בחיפוש קצר בגוגל של הביטוי כדי למצוא דוגמאות בשפע. לכל זועם, כמובן, יש שובל טוקבקיסטים משלו, רובם אף יותר זועמים ממנו, והתגובות בפוסטים / טורים כאלה סוטים עד מהרה למהומה קקופונית של זעם מילים בלתי מוצדק ובלתי מוסבר.

במקרה של שרגל, יש לציין, דומה שהזעם הוא היתולי בעיקרו, שכן היא מודה מפורשות שהיא משתמשת בחלק מהביטויים האסורים. הסיבות להכללת ביטויים ברשימה מגוונות: החל מפונולוגיה שלא מוצאת חן בעיניה ("לפרגן"; אגב, סיבות דומות הביאו את המילה moist לקו האש של כל כך הרבה דוברי אנגלית), מילים אשר השימוש בהן והתפוצה שלהן עלתה, לתחושתה ("להכיל" במובן הניו-אייג'י, "מתחזק"), תרגומים מאנגלית ("מרגיש לי כמו", "עושה שכל"), שימוש שגוי במילה, לתפיסתה ("רכב" לציון כלי רכב יחיד ולא שם קיבוצי – אני מנחש שזו הסיבה. לא מפורטת סיבה אחרת; "שמתי עלי" (פריט לבוש) – כמה פעמים עוד נצטרך לקשר לפוסט המצויין של גבי דנון לפני שאנשים יתחילו להבין?), ועוד.

עם מרבית הסיבות קשה להתווכח. כנראה שגם אין סיבה – אחרי הכל, מדובר בטעם אישי, וזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה או ביטוי מסויים. כל עוד הוא לא מנסה להציק לסביבה עם זה, זה אפילו נסבל. הדבר היחידי עליו חבל בכל הסיפור הזה, הוא הזעם המיותר שנשפך לשווא על מילים, שהן בסך הכל, מילים, כן?

לכן אנצל את ההזדמנות להעביר לשרגל ולקוראינו את המלצתו הטרייה של ארנולד זוויקי, תחבירן מסטנפורד ובלוגר, על הספר "The Evolution of "Proper" English, from Shakespeare to South Park":

The book is meant for a general audience; it's engaging and often funny, and wears its erudition lightly. Along the way from Shakespeare to South Park, we get a lineup of distinguished people peeving like mad, along with some more reasonable people.

Read Full Post »

לונדון פינת בן יהודה – פרק ראשון

איך אומרים דינוזאור בעברית?

ירון לונדון הוא מהאנשים האלה, שכל מה שהם עושים מעניין. בסדרה של פוסטים נדבר על התוכנית האחרונה שלו, לונדון פינת בן יהודה, שהוקרנה ממש לאחרונה בערוץ 10, בה הוא בודק את מצב העברית בארץ היום. בתחילת השנה הסדרה שודרה ב'יס', ואת כל ששת הפרקים עדיין אפשר לראות במלואם ברשת. איזה כיף, ירון לונדון! איזה כיף, עברית!

לא נסקור כאן את הפרקים רק כדי לספר מה קורה בהם אבל כן נעיר היכן הם פספסו; אנחנו ממליצים בחום להקדיש חצי שעה לכל פרק ואח"כ לשוב לכאן ולראות מה הביקורת שלנו. הסדרה בהחלט שווה צפייה (כמו שאמר לי אורן: בסוף כל פרק נדמה שהוא היה קצר מדי, וזה סימן לטלוויזיה טובה) וטוב עשתה אחותי שהפנתה את תשומת לבי אליה, גם אם המסקנות וקדם-ההנחות של לונדון מפוקפקות; כשהוא יוצא להגנה על השפה, כמו שכתוב בכרזה, קדם-ההנחה היא שהשפה בסכנה. אבל למה להקדים את המאוחר.

"אני חושש לגורל הנכס הזה וכעת אצא לבדוק את מצבו"

נקודת המוצא של ירון לונדון, טהרן וקטנונולוג לתפארת, היא שהעברית מידרדרת ומצבה היום בכי רע. כנראה שלונדון אף פעם לא חקר שפה באופן מדעי וגם לא קרא את 'גלגולי לשון' המעולה של גיא דויטשר (אף פעם לא נמאס לנו להמליץ על הספר הזה). כדי לבדוק מה באמת מצב השפה, לונדון יוצא לדבר עם מומחים ומומחים בעיני עצמם. אני מוכרח לומר שנדרכתי כבר בתחילת ההקדמה של הפרק הראשון, כשלונדון העלה את ספיר-וורף מן האוב ואמר על נכדו בן השנתיים: "לשון אמו תדבק בו כצבע עיניו. גם האישיות שלו תושפע ממנה", אבל נכדיו האחרים המיסו את לבי הקר. איזה נכדים חמודים יש לו! ארור תהיה, ירון לונדון! אני אף פעם לא חושב שילדים הם חמודים!

בתפקיד הבלשן הנבון מופיע מאיר שלו, שאומר לא מעט דברי טעם ומציג ראיה מפוכחת אבל אופטימית של המציאות. אולי כדאי לציין שכשהוא אומר ש-"אנחנו מדברים היום את השפה היחידה בעולם שילד יכול לקרוא טקסט שנכתב לפני 3000 שנה ולהבין חלק גדול ממנו", הוא צודק. כי חלק גדול מהזמן היא היתה מתה ולא השתנתה.

בחזרה לבית הספר

לב הפרק הוא בית הספר, ובעיקר הסצינה בה לונדון מדבר עם הילדים על השפה. אתם יודעים, הילדים-של-ימינו, אלה עם השפה הרזה/השטוחה/הדלה שלהם. כשהם מדברים עם לונדון, הם מסבירים בעברית שנשמעת מאוד רזה/שטוחה/דלה דברים מאוד יפים ומאוד נכונים על משלב, על העברת מסרים בצורה יעילה ועל הבדל בין שפה דבורה וכתובה. אני התמוגגתי מאיך שהשפה הרזה/הדלה/השטוחה שכל כך כיף לבקר מצליחה להעביר בצורה מדוייקת כמה נקודות חשובות מאוד. נהדר.

מנהלת אותו בית הספר בחולון חושבת שהשפה של הילדים "מאוד קצרה, רדודה, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו" כדי להבין על מה הם מדברים. לרגע חשבתי שלונדון עומד להגן עליהם, אבל הוא רק שאל אם אולי הדור המבוגר והמלומד יותר צריך להתעקש ולדבר עברית 'יפה'. "אז אנחנו נישמע כמו דינוזאורים" היא התשובה של המנהלת, שכנראה מקוננת על כך שהילדים-של-ימינו לא יודעים מה זה "וחמור אבוס בעליו" (אם להיות הוגן, גם אני הזדעזעתי קצת מאוצר המילים הדל שלהם).

וזהו, לא עברו 13 וחצי דקות מהפרק הראשון בסדרה וכבר נכנס לתמונה "פרופ' גלעד צוקרמן, בלשן". זהו הבלשן הראשון בו נתקלים הצופים, אולי הראשון בו הם נתקלים בכל חייהם: אותו אחד שמחזיק בתיאוריות קלות-להפרכה על אותה העברית ממש שבעניינה הוא מתראיין. נו שויין. הוא מגן על "הדובר הילידי" וזכויותיו בעניין "עשר שקל" ו"יש לי את הספר" וטוען ששפה מדוברת באה טבעי ושפה כתובה נרכשת, אבל לא בצורה משכנעת למדי עבור טיפוס כמו לונדון. כאן חייבים להגיד שצוקרמן ודאי ערך עם לונדון שיחה ארוכה ומלאת טיעונים חכמים, אבל אני משער שרובה נחתכה בעריכה.

ובכל זאת, כשלונדון שואל את צוקרמן אם "ההרזיה" של השפה המדוברת לא מפריעה לו – כבר לא לובשים בגד אלא שמים בגד, כבר לא חובשים כובע אלא שמים כובע – אני שואל את עצמי איפה גבי דנון כשצריך אותו בשביל להסביר על הדקויות החדשות שנוצרות בשפה; היא מרזה מצד אחד ומתפטמת מצד שני. צוקרמן מודיע ש"הפסדנו ניואנסים מיוחדים, ללא ספק, אבל אנחנו הרווחנו כל כך הרבה ניואנסים חדשים, שיכול להיות שאתה לא שם לב אליהם." מה שנכון! ואני בטוח ששאר השיחה עם צוקרמן היתה מעניינת מאוד אבל לא זכינו לראות אותה (מקטעים נוספים ממנה מופיעים בפרקים הבאים).

המלמדה ללשון העברית

כשלונדון מסתכל על הארוניות של התלמידים, צורות כתובות כמו "בר נחמיאס הכוסיט XD" עושות עליו רושם נורא (את הסמיילי XD הוא לא הבין בכלל), אבל חידושים כמו "נינטושית/ברבית אני אוהבת אותך … בסוגריים אחותך האוהבת" חולפים לידו כאילו כלום. נינטושית? בסוגריים? אני לא יודע מה אתכם, אבל בתור מישהו שמנסה לחקור איך אנשים משתמשים בשפה, אני מתפעל כל פעם מחדש איזו יצירתיות יש לילדים-של-ימינו.

מאיר שלו שוב מתפקד בתור המבוגר האחראי כשהוא מחווה דעה על "שתי שקל", על תהליכים מואצים ששפות אחרות עברו במשך מאות שנים ועברית עוברת במשך עשורים בודדים (אני לא בטוח לגבי זה) ועל סלנג. את לונדון זה לא משכנע והוא מלין באוזני דן כנר באולפני קול ישראל על כך ש-"העברית מתפתחת, משתחררת מאיתנו!" דווקא האחרון מסביר שזו בדיוק הסיבה שהוא אינו "כופה אותה על אחרים". אז "שתי מצודות" נפלו ללונדון, ביה"ס והרדיו הממלכתי, והוא הולך למגדל המשמר האחרון – האקדמיה ללשון (או המלמדה, כמו שיעל קוראת לה).

זה באמת נחמד לצפות בדיון על "שנמוך" באקדמיה; מתקבל הרושם שחברי האקדמיה מבינים את מקומם ואת מקומה. אפילו משה בר-אשר, נשיא האקדמיה, עורר מעט סימפטיה כשסיפר על ההבדל בין הֶחַלה ויישום (אפליקציה) ועל מפח נפש, פחי נפש ותסכול. לתסכולו הרב, הציבור יצר את המילה מתוסכל כשהיה צורך בצורת בינוני, והאקדמיה היתה חייבת לקבל אותה: "אז מה תעשה עם פחי נפש? איך תגיד, 'מפויח נפש', 'מפוחת נפש'? XD".

אבל בר-אשר איבד אצלי נקודות כשלונדון הקשה עליו עם הטענה הרגילה: הילדים-של-היום משתמשים בקריאות ותנועות ידיים ולא מצליחים להביע רעיונות מופשטים ומורכבים. לתדהמתי, בר-אשר מסכים ומפיל את התיק לא רק על המורים ללשון אלא על כל המורים כולם, שלדידו צריכים לדבר יפה. כן, זו הבעיה של העברית בימינו – המורים צריכים לדבר עברית צחה יותר, ואז התלמידים יפסיקו לשנות את השפה כדי שתתאים לצרכיהם. זה באמת נשיא האקדמיה? ברצינות? אני מניח שחתכו את החלקים בהם הוא אמר דברים נבונים אבל משעממים, לא כמו הפנינה הבאה: "מערכת החינוך מועלת בתפקידה … משרד החינוך משתתף בקבורה של תרבות ישראל." (כך ממש! קבורתה. של. תרבות. ישראל.)

שרתה השיבה בשכליכם

"כיצד יש לקרוא לסכין החשמלית הגוזזת במחלפות השווארמה", שואל אברי גלעד את מאזיניו ב"מילה האחרונה". לונדון מחמיא להם על פינת יצירת הסלנג, משום שלדבריו אין עוד תוכנית אקטואליה שעוסקת בעברית כבת שעשועים, אם כי אני יכול לחשוב על תוכנית או שתיים (האם הן תוכניות אקטואליה, זו כבר שאלה אחרת). גלעד עצמו מרגיש תחושה של שליחות אחרי שבתחילת הקריירה שלו הוא המציא המון סלנג וכך, במשתמע, השחית את הנוער. אברי גלעד, שמע-נא: סלנג לא משחית את הנוער; שותפיך להנחיית התוכנית עירית לינור וקובי אריאלי משחיתים את הנוער.

ג'קי לוי מתפייט לעומתו ואומר שכולנו "נכדים לסבאים וסבתות שלא דיברו בשפה שלנו", ושאנחנו מדברים היום עברית במסגרת "ההיווצרות המתמדת של שפה שבמשך 2000 שנה היתה מתה". למרבה ההפתעה, הוא מגיע למסקנה ההפוכה: אנחנו לא מחדשים את השפה, בדיוק כמו שכל שפה אחרת מתחדשת תמידית. "אנחנו מוציאים משהו מהבוידעם". וכך הוא מסכם את הקו המנחה של הסדרה: הושיעו, יהודים, הושיעו. שפתנו הולכת לעזאזל.

"זרקה השיבה בשכליכם", מתלוצץ לונדון עם גלעד ולוי, בעוד הכתוביות של ערוץ 10 מציגות בטעות "שרתה השיבה בשכליכם" (אולי כדאי לשלוח אותן לבית ספר בחולון?). אני מניח שאת הטעות הזו לונדון לא ראה, ואת הפרק הוא מסיים בגן ילדים. להפתעתו ולשמחתו, השהייה במחיצת הילדים הקטנים מנחמת אותו: "עודני חרד לגורל [השפה], אבל היאוש שלי הרבה יותר נוח." הילדים יודעים לא רק מה פירוש אגודל ואצבע אלא גם קמיצה וזרת, ולונדון מאושר. הוא אפילו מאושר כשהם אומרים לו שהוא שמן. טוב, אלה לא בדיוק הימים של 'מסיבת גן', אבל גם זו תוכנית לא רעה בכלל.

Read Full Post »

הבהרה לגבי הספר Elements of Style

בכל שנות הבלוג הזה, מעולם לא איימנו על קוראינו. חשבנו שנוכל לייצר כאן אידיליה. טעינו.

בשולי הביקורת על ה-JPL, המגיב יובל נ. הזכיר את הספר Elements of Style מאת Strunk and White כדי לתמוך בטענה שלו. אין דרך נעימה לומר את זה, אז פשוט אגיד: לא עושים דבר כזה ליד בלשנים. הס מלהזכיר את הספר הנורא הזה. כמובן שיובל לא ידע, ואני לא מאשים אותו – כל אחד יכול לטעות ככה. אבל למען הסר ספק: הבא שיזכיר את הספר הזה בהקשר חיובי, מנויו לבלוג יבוטל באחת ודמי המנוי לא יוחזרו לו!

ואחרי שהתלוצצנו (זה היה בצחוק, כן?) נדבר קצת ברצינות. הספר של סטראנק אנד וויט באמת נחשב מזה זמן רב לסוג של אורים ותומים בענייני דקדוק אנגלי. בחמישים השנה מאז שוויט עדכן את הספרון המקורי של סטראנק, הספר הזה זכה למעמד שכלל לא מגיע לו; אני זוכר שעיינתי בו לפני כמה שנים ולא הבנתי מה פשר כל הקביעות הנחרצות התמוהות האלה. אבל הבה ונפנה למקצוענים: המשקיענים שבין קוראינו יכולים ללכת ללאנגואג' לוג ולמצוא בארכיון שלהם מה אמרו מיטב בלשני העולם על הספרון הנאלח הזה. אנחנו נמליץ על כתבה בלשון שווה לכל נפש של ג'פרי פולום שהתפרסמה מוקדם יותר השנה. פולום – אחד מיקירי הבלוג – הוא ראש החוג לבלשנות ואנגלית באוניברסיטת אדינברו ואחד ממחברי ה-Cambridge Grammar of the English Language. במילים אחרות: הוא אולי המומחה הגדול בעולם לאנגלית. המלצת הבלוג היא להקשיב לו, ולא לספרון השרלטני שהוא מבקר.

Read Full Post »

מחוברים: חנה, אנגלינה וכינויי הגוף

בפוסט הקודם, "האשימו את השפה", הזכרתי בחטף את העובדה שחנה ואנגלינה מ"מחוברות" מרבות להשתמש בכינויי גוף בצורת הזכר גם כאשר הן מתייחסות לקבוצה על טהרת המין הביולוגי הנשי, או לשמות עצם ממין נקבה. בשל קוצר זמן ובניגוד למנהגי לא הבאתי סימוכין לטענתי, אך עקב הדיון הער שהתנהל בתגובות בנושאים משיקים החלטתי להרים את הכפפה ולהביא מספר דוגמאות אותנטיות.

הדוגמאות כולן מבוססות על הפרקים שניתנים לצפייה ב-ynet:

"אנחנו הולכים להשתכר עד המוות, נכון סיוון?" (חנה פונה לאנגלינה [שמה העברי הוא "סיוון". זה הצליח לבלבל גם אותי. כיוון שאינני יודע כיצד היא מעדיפה להיקרא, אהיה עקבי ואשתמש ב'אנגלינה'], פרק 21, 12:15)

"אנחנו לא מבינים כלום, גם אם אנחנו מנסים לקרוא, אנחנו לא מבינים מה זה קשור" (אנגלינה, מתכוננת ביחד עם חנה לבגרות בתנ"ך, פרק 25, 14:19)

"אנחנו בדרך לאסיפת הורים. אנחנו מאחרים" (חנה מספרת עליה ועל אמהּ, פרק 25, 19:25)

"בראש שלי רצים עדיין מחשבות של 'מה קרה בינינו'?"  (אנגלינה, פרק 37, 21:02)

עוד שתי נקודות שראוי לציין בהקשר:

1. הסצנה שבה חנה ואנגלינה לומדות לבגרות נפתחת בהצהרה "יש לנו מחר בגרות בתנ"ך ואנחנו לומדות יום לפני", כך שהצורה לא נמחקה לגמרי.
2. יחסם של מתמללי התכנית לנטייה הזו איננו עקבי. לעיתים התמלול יציג את הנטייה הסטנדרטית בניגוד ברור למה שנאמר על המסך, אך לעיתים הוא זורם ביחד עם הדוברת.

הן חנה והן אנגלינה הן בנות להורים אשר היגרו לישראל בגיל מבוגר, אך דוברות עברית מגיל צעיר ושנים רבות: אנגלינה עלתה בגיל 4, לגבי חנה לא הצלחתי למצוא נתון אך סביר להניח שהוא דומה. שיחותיהן בסדרה אכן מתנהלות בשפה דבורה על מאפייניה המוכרים (שימוש בתחילית י' במקום ב-א' לציון גוף ראשון עתיד [קטנונולוגים, אל-נא תהפכו את התגובות למקום לקיטורים על תופעה זו], שילוב מילים באנגלית [עם העדפה מיוחדת ל-פאקינג/פאקר/פאק וכו']) ובין היתר, כך מסתבר, התנוונות של נטיית הפועל בגוף רבות; אך כמובן שאין בכך שום מסר אנטי-פמיניסטי, או הצהרה על עליונוּת כלשהי או ברירת-מחדליוּת כלשהי של המין הגברי.

Read Full Post »

פול מקרטני והעולם שבו אנו חיים בו

שלא תגידו שבלשנים לא מעסיקים את עצמם בסוגיות מהותיות הנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו! הבלשן הוותיק והמוערך דיוויד קריסטל מספר בבלוג שלו על דיון שצץ לאחרונה באחת מתוכניות הרדיו של ה-BBC לגבי שורה מהשיר Live and Let Die של פול מקארתני וכנפיים. העניין רחוק מלהיות קריטי, אבל הוא יאפשר לנו לראות כמה אמצעים איתם הבלשן יכול לנתח סוגייה פונטית, כלומר של הגייה או שמע. קודם כל נעיין בשורות הראשונות של השיר, לפי חוברת המילים של האלבום:

When you were young
And your heart was an open book,
You used to say "live and let live".
But if this ever changin' world
In which we live in
Makes you give in and cry,
Say "live and let die"

העניין הוא שהשורה המודגשת היא לא הכי תקינה. זה כמו להגיד "העולם שבו אנו חיים בו" – יש כפילות מיותרת. כדי לנסות ליישב את הזוועה, השדרנים ב-BBC הציעו שאולי מקרטני בעצם שר In which we're livin ומשמיט את ה-g בסוף, כנהוג באנגלית דבורה. קריסטל טוען שלא היו דברים מעולם ושמקארתני מעולם לא היה עושה דבר כזה; במילים אחרות, השורה מושרת כפי שהיא כתובה בחוברת המילים של האלבום. הסיבה: מקרטני הוא מליברפול ובניב המקומי לא נהוג להשמיט את ה-g. קריסטל נותן כדוגמה נוספת את All My Loving של החיפושיות, שבו לטענתו ה-g בסוף נשמרת. כלומר לדעתו של קריסטל, מקרני שר In which we live in ולא In which we're livin.

באמת שקטונתי מלהתווכח עם דיוויד קריסטל, אבל יש כאן מספר בעיות:

1. מבחינת שמיעה נטו, אני לא בטוח איזו משתי הגרסאות אני שומע. היינו יכולים לקבל רמז ברור לגבי המשך המשפט מהמילה we או we're אבל קשה מאוד לדעת איזו משתי האפשרויות היא הנכונה בגלל הנטייה הבריטית הארורה להשמיט גם את ה-r. לנוחיותכם, הקליפ:
   
2. ב-All my Loving, לשם השוואה, אני בהחלט שומע השמטה של ה-g (או יותר נכון, לא שומע g בכלל). לאורך כל השיר, שוב ושוב ושוב. ואז שוב בפזמון אותו שר מקרטני לבד. הנה השיר:
   

אז מה עושים? קריסטל שומע דבר אחד, אני שומע דבר אחר, ויש לו ניתוח דיאלקטי לצידו. פניתי לתוכנת הניתוח הפונטי החביבה והחינמית Praat. פירוש המילה "פראאט" בהולנדית הוא דיבור, והתוכנה מסוגלת להציג את גלי הקול המרכיבים קובץ שמע וגם לזהות מרכיבים פונטיים כגון עוצמה, טון וכיוצא באלה. ראשית ניסיתי לבדוק ב-All my Loving אם אותה g חמקמקה אכן מופיעה שם. את החלוקה לאותיות או הברות עשיתי אני, ומה שמעניין אותנו כאן זה הפס התכלת שפראאט מזהה בעצמה. זהו ה-pitch, גובה הקול (מוצג כתדירות בהרצים). ככל שהפס התכלת גבוה יותר, כך הצליל גבוה יותר (כלומר יותר "צפצפני"). ככל שהפס התכלת נמוך יותר, כך הצליל נמוך יותר (כלומר יותר "עמוק", עם יותר בס).

I'll pretend that I'm kissin / The lips I am missin

אפשר לראות בסוף השורה שאין צליל נוסף, נמוך יותר, אחרי ה-n. לכאורה ה-g היתה אמורה להיות שם, ולא כך היא. צריך לסייג ולומר שהניתוח של פראאט הוא לא מושלם, ובנוסף ניתן לומר שה-g היא כל כך מובלעת ועמוקה שהיא בכלל לא מופיעה על הסקאלה הזו. גם אם זה המצב, זה בעצם אומר שהיא מושמטת…

זו לא הוכחה חד-משמעית, אבל אני מרגיש יותר טוב עם החשד שלי לגבי השמטת ה-g בשירים של מקרטני. אם נעבור לשיר שהתחיל את הכל המהומה, אנחנו רוצים לבדוק שני דברים: מצד אחד האם הוא שר live in או livin/living, ומצד שני האם הוא שר we're או we. שוב נתמקד בפס התכלת:

In this ever-changin' world in which

נראה לי שאפשר לשלול די בוודאות את קיומה של g כאן, אבל זה עדיין לא פותר לנו את בעיית המשפט. יכול להיות שהוא שר In which we live in ויכול להיות זה היה In which we're livin. לכן נבדוק את המילה השלישית בשורה, אבל הפעם נפזר נקודות אדומות:

In which we're livin

הנקודות האדומות גורמות לי לחלק את התנועות דווקא בצורה הזו ולהסיק שיש כאן שתי תנועות, מה שמעיד על קיום המילה we're. הנקודות הללו מייצגות את הפורמנטים של הקול, מושג מסובך שאנסה להבהיר בפסקה קצרה וערמומית.

אפשר לחשוב על פורמנט כעל התדר של תהודה בחלל הפה שלנו. כל תנועה (כמו a, e, i) יוצרת תהודה כלשהי בתוך חלל הפה ולרוב ניתן לזהות 4 פורמנטים נבדלים של תנועה בדיבור. אל תשאלו אותי בדיוק איך זה עובד, אבל כמו שהאור מורכב מספקטרום של תדרים שונים (שהם למעשה הצבעים), כך צליל מורכב מספקטרום של תדרים. התדרים הבולטים ביותר, בואו נאמר, הם הפורמנטים, והיופי הוא שאפשר להבדיל בין תנועות לפי הפורמנטים שלהן. אם נחזור לחשוב על חלל הפה: אפשר להבדיל בין התנועות לפי מה שקורה לאוויר בתוך חלל הפה כשאנחנו מזיזים אותו. פרטים נוספים יש בוויקיפדיה.

מה עושים עם כל הסמטוחה הזו? הפורמנטים מסודרים בקווים אופקיים לפי התדר שלהם. הפורמנט הראשון הוא הקו התחתון, השני מעליו, וכן הלאה. בהיסטוגרמה שלנו צריך להתעלם מהרעש ולהבחין בשני רצפי הנקודות העבים ביותר, אחד קצת יותר גבוה מהפס התכלת ואחד ממש עליו. במעבר שסימנתי בין התנועה [e] ובין התנועה [i] הפורמנט העליון עולה מעט. זהו בדיוק ההבדל בין שתי התנועות! זאת ועוד: בתנועה [e] הפורמנט שנמצא מתחת לשניים שהזכרנו מתחיל לנטות כלפי מטה. זהו מאפיין של ה-r הבריטית, שהיא כמעט תנועה.

בסופו של דבר, קצת מגוחך להגיד על סמך הניתוח הזה שיש שם דיפתונג של ממש, כלומר שתי תנועות צמודות זו לזו, אבל זה כן נראה לי יותר כמו we're מאשר כמו we ארוך. שני הניתוחים האחרונים מובילים אותי להסיק שמקרטני ניסה לשיר במקור in which we're livin.

החיפושית עצמו לא זוכר איך השורה אמורה להיות, אבל לדעתו הגירסה הראשונה "חמודה יותר". דיוויד קריסטל, מומחה לאנגלית, מתבסס על הכרתו את הניבים השונים של השפה, אבל אני חולק עליו בהסתמך על מה שהצלחתי לפענח באמצעים טכנולוגיים. מצד אחד קיימת התרומה של הדיאלקטולוגיה, מצד שני האמצעים הפונטיים ה"טכניים" יותר, ושתי השיטות תורמות לניתוח, בין היתר בגלל שאף אחת מהן לא מביאה הוכחות חותכות במקרה הזה. עד כאן ממצאיי. אם יש פונטיקאים בקהל, השמיעו קול! (חה חה)

[תודה וסליחה מדר' פיצפטריק שלימד אותי להשתמש בפראאט אבל בטח קיווה שאשתמש בה למחקר רציני יותר. הוא גם ניסה ללמד אותי על פורמנטים אבל לא ממש הלך לו. בלי קשר, יש היום גם מרתון ביטלס עם יואב קוטנר ברדיו ת"א במשך כמעט כל היום]

Read Full Post »

נצחונו של האדריכל על הארדיכל

עמית כותב לי:

במסגרת עבודתי בחנות הספרים, נתקלתי מספר פעמים בספרים (רובם ככולם מלפני קום המדינה) ששמם מכיל את המילה "ארדיכלות", ולא "אדריכלות". כמובן שהדבר הוביל לגיגול קצר ומצאתי את השרשור הזה, אבל ההסברים פה חלקיים, סותרים, לא ממצים ולא מצליחים להכריע ממה נבע שיכול העיצורים הפתאומי. יש לך כוח לקצת כיף אטימולוגי?

נתחיל אם כן את מסענו במכתב למערכת שפורסם בעיתון דבר ב-20 באוקטובר 1938 (אזהרה: כמו תמיד בקישור לארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית, הדף בקישור משנה את גודל החלון. מומלץ לפתוח בחלון חדש), במדור "עִבְרִית כַּהֲלָכָה!":

במדור "עברית כהלכה" של ערב ראש השנה (23.9.1938) ניתנה תשובה כי מוטב להשתמש בּ אַרדִיכָל (ולא באדריכל) – כי מלה זו קל יותר להגות. לפי דעתי, רק אַרדִיכָל היא הצורה הנכונה. מקור מלה זו הוא באכדית "ארדו" – עבד (כמו בעברית: יורֵד, ירוּד) ו"כֹּל" – גדול כלומר עבד, אמן היודע לבנות בתים. […]
יוֹם-טוֹב לוינסקי.

(את המדור המקורי לא הצלחתי למצוא על הרשת).
המילון החופשי "ויקימילון" מביא למילה אדריכל את האטימולוגיה: "צורת משנה מאוחרת של הצורה המקורית ארדיכל, מארמית אַרְדִּיכְלָא, מאכדית arad ekalli "בנאי" (מילולית: "עבד ההיכל")". נראה שמר לוינסקי נפל בכשל לוגי נפוץ אצל טהרני-שפה למיניהם, לפיו תמיד הצורה המוקדמת ביותר של מילה [או לחילופין, המשמעות המוקדמת ביותר של המילה] היא ורק היא הצורה [המשמעות] ה"נכונה", וכל האומר אחרת הרי הוא טועה.
וזאת, על אף שהצורה "אדריכל" איננה חדשה כלל וכלל, כפי שמצויין גם בויקימילון, ומופיע כבר בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא:

הבנאי חייב הבנאי שמסר לאדריכל אדריכל חייב ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה כולן חייבין לשלם

כלומר, ניתן בנקל לראות ששתי הצורות קיימות כבר זמן רב, ולהפריך את ההשערה שיש כאן שיכול עיצורים "פתאומי" שהתרחש אי שם לפני קום המדינה. אך יחד עם זאת, נדמה כי בעשורים האחרונים הצורה "אדריכל" השתלטה לחלוטין על אחותה ושולטת ביד רמה. על מנת לקבל תחושה עד כמה, נשווה את מספר תוצאות החיפוש של המילים "אדריכל"/"ארדיכל" ו"אדריכלות"/"ארדיכלות" בשלושה מקורות: גוגל, גוגל ספרים וארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית:

	אדריכל	ארדיכל	יחס אד/אר
גוגל	25,400,000	406	62,561
גוגל ספרים	752	543	1.38
ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית	1000*	106	9.43

* הניחוש שלי הוא ש-1000 הוא המספר המקסימלי של תוצאות שמנגנון החיפוש (הפרימטיבי משהו) מחזיר.

	אדריכלות	ארדיכלות	יחס אד/אר
גוגל	117,000,000	252	464,285
גוגל ספרים	713	146	4.88
ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית	226	23	9.82

התוצאות מדברות בעד עצמן. ניתן לראות כי ככל שמחפשים במקורות חדשים יותר, הניצחון של "אדריכל" נהיה יותר ויותר חד משמעי, כשהסיבות לכך עדיין נותרות עלומות, מבחינתי (אולי מי מהמגיבים יוכל להציע). אבל כך או כך, הדבר מציג באור מגוחך במיוחד את טענתו של המדור "עִבְרִית כַּהֲלָכָה!" בדבר "קלות ההגייה" של הצורה ארדיכל. כתמיד, הטהרנים משתמשים בנימוקים מצוצים מן האצבע על מנת להצדיק את העדפותיהם הסגנוניות ולהחיל משטר לשוני קפריזי על סביבתם.

בכל אופן, את הקרב הזה יום טוב לוינסקי כבר הפסיד. הצורה "ארדיכל" נמצאת כיום בשימוש זעוּם במיוחד, ונדיר למצוא מקורות מודרניים שמתשמשים בה.

Read Full Post »