Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘קטנונולוגיה’ Category

היום, לא תאמינו, נכנסתי בעצמי לאתר ״הארץ״. הטריגר היה תגובתה של מלי לוי לביקורת אכזרית מצד רוגל אלפר על הסדרה ״חשודה״. באותו מאמר מסב לי אלפר אושר ענק: שילוב של קטנונולוגיה (טרוניות חסרות שחר על שפה עכשווית), התנשאות מחליאה, ושגיאה תוך טיעון לשוני שיפוטי.

זה האחרון נקרא חוק וישנה, הנה ההגדרה אצל המוזר מהאינטרנט. אז הנה להנאתכם, האקזמפלר של אלפר:

ברור שאם בעלילה היו הרבה ערבים, עניים וחרדים פלוס פיגוע בכותל, אז אדרבא, ירושלים היא לוקיישן מתאים אם לא ה (כפי שאומרים היום העילגים).

זהירות, ״הארץ״

הנה צילמתימסך לכם, באמת שאתם לא צריכים להיכנס לקישור

אוי אוי אוי. כך לא אומרים ״העילגים״. התבנית שאליה חתר אלפר, המנותק מעמו בו הוא יושב, הוא ״איקס הוא אחד הוואיים, אם לא ה-״. אין תוספת ה״א הידיעה על סתם שם עצם, אלא על שם עצם שכבר נמצא במקום גבוה בדירוג. אלפר לא מבין את הסכמה, לא את הרציונל, ולא את האופרציה, והוא עוד מעז לקרוא לאחרים עילגים.

צק צק.

שנה טובה, ושלא יתקנו אתכם!

Read Full Post »

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

הערת שוליים לעניין עבודות הדוקטורט שנכתבות באנגלית באוניברסיטה העברית, אותו סקרנו לאחרונה. שרת התרבות היוצאת לימור לבנת התייחסה אתמול לעניין בכנס 'לשון ראשון'. ואם שרת התרבות מתייחסת לנושא כזה, ועוד בכנס ראש הממשלה ללשון, כמובן שבלוגנו יתייחס לכך בכובד הראש הנדרש. כך פותחת לבנת את דבריה, לפי הכתבה בוואלה:

אנו מדברים הרבה על הדרת נשים, ובצדק. אבל חשוב לא פחות לדבר על הדרת העברית.

לא. את טועה. כאן הפסקתי לקרוא וזהו.

Read Full Post »

זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)

נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.

"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.  

שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בראשר ההכרזה הבאה:

"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".

לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.

והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.

Read Full Post »

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת
Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

במסגרת הבלוגיה של 'הארץ' פותחת עינת קדם את הבלוג החדש שלה עם הצהרת הכוונות הבאה:

שמי עינת קדם ויש לי כאן בלוג.

בבלוג הזה ובכל מקום אחר לא תתפסו אותי לעולם דוחפת סתם "בעצם" (נולדתי בעצם במושב), "האמת", "שימוש ציני", "לצורך העניין", "כזה או אחר", "אם וכאשר", "אני אישית באופן אישי חושבת" ועוד. מבחינתי, אני אישית באופן אישי חושבת שזה יהיה ניצול ציני של המצב.

לא תמצאו כאן שימושים אופנתיים כגון "הזוי", "מצמרר", "עוצמתי", "מטלטל".

וכך הלאה. רשומות נוספות כבר עלו, הן חדשות והן טורים ישנים של קדם. האם אנו חוזים בהולדתו של בלוג קטנונולוגיה? יהיה מעניין.

Read Full Post »

כזכור לכם, לפני שבועות מספר הכרזנו מעל דפים אלו על תחרות הקטנונולוגיה לפי הזמנה, במסגרתה הציבור הוזמן

להציע בתגובות כלל שימוש חדש בשפה. הכלל צריך להיות חדש […] ולהיות קטנונולוגי למהדרין: כלומר, חסר כל בסיס היסטורי, פסקני ופשוט, ובעל נימוק הגיוני להפליא.

ההיענות היתה גדולה למדי, והמגיבים תרמו דוגמאות איכותיות רבות ששמור להן מקום מכובד בכל מדריך סגנון בעברית. בחלק מהמקרים הכללים המומצאים אף קלעו מבלי דעת ל"כללים" שיש האוכפים אותם בכוונה מלאה.

לא היה קל לברור מבין עשרות ההצעות היפות, אבל היות שהתחייבנו לבחור הצעה מנצחת, לא אמתח אתכם עוד. מערכת "דגש קל" סבורה כי הכלל הבא, שאותו הציע/ה המגיב/ה פשפש-ש, ראוי לערך של כבוד בספרי הקטנונולוגיה העבריים:

השימוש הרווח ב"נטול" הוא חסר יסוד. "נטול X" הוא רק דבר שנטלו ממנו X, ולא דבר שחסר את X באופן טבעי. לכן לא ניתן לומר "תה ירוק נטול קפאין" או "הלהקה נתנה הופעה מהממת חושים ונטולת מאמץ", אלא יש לומר: "תה ירוק ללא קפאין" או "הלהקה נתנה הופעה מהממת חושים ללא מאמץ".

מנימוקי ועדת הפרס: הכלל פשוט לניסוח, אך בלתי ניתן לאכיפה. יתרה מכך, נימוקו המשכנע כמו נוצק מהתבניות החביבות ביותר על עורכי הלשון. "כיצד העזת", הם יאמרו לכותב חסר האונים בחיוך ממזרי, "לכתוב כי הטענה נטולת כל יסוד? שמא תאמר-נא לי מי בדיוק נטל את היסוד שלה?", וכך יעבירו את עטם האדום על המילה וישימו תחתיה "חסרת".

הכבוד והיקר לפשפש-ש על הצעתו/ה המנצחת, וכאמור, ברכות לבביות גם לשאר המגיבים על הצעותיהם המצויינות. שיהיה שבוע נטול רקטות לכולכם.

Read Full Post »

Older Posts »