Posted in עברית on 30 ביוני 2010| 2 Comments »
הלוגו של פקפוק, עיתון הסטודנטים של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באונ' העברית, עם ניקוד יצירתי על הקו"ף השנייה:
איך נקרא לזה? "שווא משולש"? בעצם זה שווא כפול אחת וחצי. ובמבט קרוב יותר – שווא עם מלבן בתוכו, שמייצג בוודאי את האנתרופולוג המלבני אשר עורך מחקר בקרב השבט העיגולי.
מה שבטוח – בעיריית חיפה ימצאו דרך להשתמש בזה לא נכון.
Posted in דע את בלשנך, חומסקי, מורפולוגיה, סוציולינגוויסטיקה, ספיר-וורף, פונולוגיה, פסיכולינגוויסטיקה, שפות דבורות, שפות סימנים, תחביר on 26 ביוני 2010| 21 Comments »
לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.
לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.
כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".
אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.
כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)
אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.
מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.
יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.
מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!
כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.
אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.
בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.
אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.
עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.
דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.
בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.
בחינת הבגרות בלשון תיערך ביום ראשון. תע"ג פתחה פורום מיוחד כדי לענות על שאלות לקראת הבחינה, אם יש תלמידים בין קוראינו.
Posted in מנהלה on 24 ביוני 2010| 7 Comments »
ההודעה הבאה הגיעה אלי היום בעניין ההצהרות האחרונות של שר החינוך:
מצורפת עצומה שתוגש לשר החינוך, מר גדעון סער, בעקבות דבריו על כוונתו להתערב אצל ראשי האונבירסיטאות כדי שיפעלו נגד מרצים שתמכו בחרם בינלאומי לישראל ובעקבות תמיכתו במסמך 'אם תרצו'.
את העצומה יזמו חברים בפורום להגנת ההשכלה הציבורית.
יודגש כי העצומה אינה מביעה תמיכה בחרם על ישראל ומטרתה – להתריע מפני פגיעה בחירויות הביטוי האזרחיות בקמפוסים ומחוץ להם, ובדרך זו – פגיעה (נוספת) במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, פגיעה שדברי שר החינוך והפעולות שהכריז כי ינקוט, עלולה לגרום.
[…]
נשמח אם תפיצו הלאה, דרך רשתות של אגודות אקדמיות מקצועיות, אגודות סטודנטים, קבוצות סטודנטיאליות של פעילות חברתית, עובדים מנהליים באוניברסיטאות. הכוונה היא שחותמי העצומה יבואו מכל שדרות הקהילה האקדמית.
פרטים נוספים, כולל נוסח העצומה ואיפה חותמים, אצל הפורום להגנת ההשכלה הציבורית.
לגבי איזה יופי של דיונים יכולים לצמוח מחופש אקדמי – בפוסט הבא, כמובטח.
Posted in גיא דויטשר, ספיר-וורף, ספר on 23 ביוני 2010| 3 Comments »
הבלשן ההיסטורי גיא דויטשר, שעל ספרו הנהדר "גלגולי לשון" השתפכנו כאן לא פעם, הוציא לאחרונה ספר חדש, Through the Language Glass. את ההקדמה ניתן לקרוא באתר של דויטשר, והיא מעוררת תיאבון – המחבר טוען שהוא יצליח לענות "כן" על שלוש שאלות שהתשובה עליהן היא בדרך כלל "לא":
טוב, אלה בהחלט שאלות מעניינות למדי ונגענו בהן לא אחת. עד כמה מצליח דויטשר לערער את יסודות הדקדוק האוניברסלי, שמניח קיומו של בסיס אחד לכל השפות הטבעיות? לא יודע, עוד לא קראתי את הספר. לפי ביקורת בגארדיאן, הספר מתמקד במידה רבה בהבדלים שיש בייצוג צבעים בשפות שונות; היזכרו בגווני הכחול של דוברי-האנגלית ודוברי הרוסית. למעשה, היזכרו בכל הרשומה ההיא. הביקורת מזכירה את ניסוי גווני הכחול, את ניסוי התפוחים והמפתחות ואת השבט קואוק תאיורה שמסמן זמן ממזרח למערב. על כל אלה קראתם כאן לראשונה! או לא לראשונה. אבל לפחות קראתם.
הספר ייצא בעברית בהוצאת חרגול/עם עובד בשנה הבאה (שאלתי אותם והם ענו בזריזות ובאדיבות). בבריטניה הוא יצא לפני שבועיים, ובארה"ב הוא ייצא באוגוסט. מי שמעוניין בטיפול מעמיק יותר בנסיונות לערער על הנחות יסוד חומסקיאניות מוזמן לחכות לפוסט הבא.
Posted in אנגלית, מכתבים להעורך, עברית, תחביר on 20 ביוני 2010| 10 Comments »
דפנה הסקפטית סקפטית לגבי המשפט הבא של גיל גרינגרוז בפוסט המונדיאל האחרון שלו (ההדגשה שלי):
כל מי שמשחק כדורגל להנאתו או צופה במשחק בטלביזיה יודע שבמהלך משחק בודד יש עשרות תיקולים בין שחקנים. בהרבה מהתיקולים הללו לא ממש ברור מי המתקל ומי המתוקל ועל השופט להחליט בהרף עין מי אשם ולחובת מי לשרוק. זוהי דילמה טיפוסית בקבלת החלטות, שבה אדם צריך לקבל החלטה במהירות רבה וכשהמידע שלפניו חלקי (אין הילוכים חוזרים בכדורגל). מחקרים שונים מראים על השפעות שונות שיש על שופטים בזמן משחק כדורגל. למשל, המוניטין של קבוצה משפיע כך שקבוצה הידועה ככסחנית ישרקו יותר פאולים נגדה. אם שחקנים מסוימים ביצעו עבירות בשלב מוקדם של המשחק אז סביר שישרקו יותר נגדם גם בהמשך, רעש מהקהל ואפילו צבע החולצה משפיעים (קבוצה שמשחקת בשחור ישרקו נגדה יותר).
על כל פנים, המשפט המודגש לא מצא חן בעיני דפנה. אם זה היה תלוי בה היא היתה כותבת:
המוניטין של קבוצה משפיע כך שנגד קבוצה הידועה ככסחנית ישרקו יותר פאולים
ומוסיפה מספר שאלות: על איזה כלל המשפט עובר? מה בעצם קורה פה? זו השפעה של אנגלית?
נדמה לי שאפשר לנשום לרווחה ולהניח את הוובוזלות: המשפט תקני לחלוטין משום שזה משפט יחוד שפשוט איבד את הפסיק שלו: קבוצה הידועה ככסחנית, ישרקו יותר פאולים נגדה. מכאן זו כבר שאלה של טעם אישי, עד כמה המשפט הזה נעים לאוזן או לעין. לי הוא נראה בסדר גמור.
אז למה בעצם כל העניין הזה צץ? נראה לי שיש כאן כמה גורמים:
1. כתיבה בלוגיסטית היא מטבעה נינוחה יותר מאשר כתיבה מדעית, וככזו היא דומה יותר לאיך שאנחנו מדברים. משפטי יחוד נפוצים מאוד בלשון הדיבור (ומצייתים למבנה בסיסי של [נושא קיים – מידע חדש]).
2. אפשר לראות שכשמכניסים משפט ייחוד לתוך פסוקית – אולי זה מבלבל לקרוא אותו.
3. השפעה מאנגלית לא סבירה כאן, ולו משום שמשפט יחוד באנגלית לא היה מתאים כאן בכלל: a team that is known to play dirty/rough, more fouls would be called against it/them??. לא משהו.
חוץ מזה, אין צורך להעלות יותר מדי השערות. בסוף אותה פסקה ממש, גיל משתמש באותו המבנה: "קבוצה שמשחקת בשחור ישרקו נגדה יותר".
Posted in אנגלית, בילוי היום, בלשנות חישובית, מהנעשה בעירנו, מנהלה, עברית, ערבית, תרגום on 17 ביוני 2010| 5 Comments »
ובכן, חברים ואויבים, אתמול אכן התקיים כנס החברה הישראלית לבלשנות חישובית. עבדכם הנאמן הקריב יום של חריש עמוק והגיע לאירוע החשוב, שהיה מעניין ביותר (ולעניות דעתי גם מוצלח כמותית – בערך 150 איש במושב השיא – וכל הכבוד למארגנים), אך אותם מבחנים ארורים לא יאפשרו לי להגיש לכם סיכום נרחב בשבועות הקרובים. בינתיים:
Posted in עברית, קטנונולוגיה, שפה בתקשורת on 12 ביוני 2010| 9 Comments »
לחיקוי הלועזי שלנו יש מנהג להתעצבן כשאנשים טועים במינוח לשוני. במיוחד שנואה עליהם הזילות של המונח "לשון סביל" (passive voice).
גם לי היה קטע כזה, אבל יותר כאבחנה משועשעת מאשר בעצבים כעצבים בכעצבים
בסקירת העיתונות היומית של העין השביעית מיום שישי מדווח שוקי טאוסיג:
"אין לזה קשר לכדורגל שאתם מכירים", מסכם את הדיווח שלו מיוהנסבורג אייל לוי, "שליח 'מעריב' לדרום-אפריקה", "זה מונדיאל, דת עם מיליארדי מאמינים". כאמור, נסחפו ב"מעריב".
ואולי לא? "מהיום בחמש, ובמשך חודש, כולם רואים כדורגל", נכתב בלשון ציווי בכותרת המשנה לידיעה הראשית בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות".
בכתיבתו ציווה לנו טאוסיג את הציווי. כיוון שלדעתי טרם נתקלתי במשגה הספציפי הזה אסתפק באזהרה קלה: לשון ציווי בעברית מתבטאת בצורה פעלית המוטה בגוף שני: יחיד או רבים, זכר או נקבה. הטיותיה מזכירות מאוד את צורות העתיד, ויש שיאמרו אפילו כי נגזרו מהן.
מה שמופיע כאן היא פשוט צורת הבינוני של השורש ר-א-ה בבנין קל. הוראתה הסטנדרטית היא חיווי, כלומר ציון עובדה. אז אמנם יש כאן קרי מאוד סביר שלפיו ב"ידיעות אחרונות" מצפים מכולם לראות כדורגל וזו מעין פקודה לאזרחי ישראל, אך גם במקרים כאלה אפשר להסתפק ולומר "ציווי", כלומר משהו שמצווים עלינו ותו לא. למה להתעלל בז'רגון הלשוני?
אגב, אם אני בולג בזמן אנגליה-ארה"ב אבל הטלוויזיה מולי, האם אני צייתן?
Posted in אנגלית, ספר, קטנונולוגיה on 11 ביוני 2010| 1 Comment »
שוב ג'ון סטיינבק במסעו לאורך ארצות הברית ב-1960 (עמ' 115-117), בהמשך לפוסט האחרון של בן לי ולטור של יוסי קליין עלינו ב"הארץ":
"אחת ממטרותי היתה להאזין, לשמוע שפה, מבטא, מקצבי דיבור, צלילים הרמוניים ודגשים; כי שפה היא הרבה יותר ממילים וממשפטים. ובאמת האזנתי בכל מקום. נראה לי שדיבור מקומי מצא בתהליך של היעלמות: לא נעלם, אך בדרך להיעלם. לארבעים שנה של רדיו ועשרים שנה של טלוויזיה ודאי היתה ההשפעה הזאת. (…) שפת הרדיו או הטלוויזיה נעשית אחידה ותקנית, והיא אולי אנגלית טובה מזו שהיתה אי-פעם שגורה בפינו. בדיוק כשם שהלחם שלנו, שנבחש ונאפה, נארז ונמכר בלי הרווח שנוסף לעתים ממקריות או מחולשות אנוש, הוא אחיד באיכותו הטובה ואחיד בחוסר טעמו, כן יהפוך דיבורנו לדיבור אחד.
אני, שאוהב מילים ואת האפשרויות האינסופיות הגלומות במילים, נעצב לנוכח התופעה הבלתי-נמנעת הזאת. משום שעם המבטא המקומי ייעלם גם הקצב המקומי. הניבים וצורות הדיבור, שעושים שפה לעשירה ולמלאה בשירת המקום והזמן, ייעלמו מן העולם. ובמקומם תבוא שפה לאומית, עטופה וארוזה, תקנית וחסרת טעם. (…) מה שאני מתאבל עליו אולי אינו ראוי להצלה, אבל אני בכל זאת מצר על אובדנו.
אף בעת שאני מוחה על הייצור בסרט נע של מזוננו, של שירינו, של שפתנו ובסופו של דבר של נשמותינו, אני יודע שנדיר היה הבית שנאפה בו לחם טוב בימים ההם. הבישול של אמא היה, פרט למקרים נדירים, עלוב, החלב הלא-מפוסטר הטוב שנגעו בו זבובים וחתיכות גללים שרץ חיידקים, החיים הבריאים של פעם היו מנוקבים במכאובים ובמיתות פתאומיות מסיבות בלתי-ברורות, והשפה המקומית המתוקה ההיא שאני מתאבל עליה היתה פרי של בורות ואי-ידיעת קרוא וכתוב. טבעו של אדם, ככל שהוא מזדקן, גשר קטן בזמן שכמותו, למחות נגד שינויים, בייחוד שינויים לטובה. (…) לנו, או לפחות לי, לא יכול להיות שום מושג איך ייראו חיי האדם או מה תהיה מחשבת האדם בעוד מאה שנה או חמישים שנה. אולי החוכמה הגדולה ביותר היא הידיעה שאינני יודע. העצובים הם אלה שמבזבזים את כוחם בניסיון לעצור את זה, כי הם יכולים רק להרגיש את המרירות שבאובדן ולא שום חדווה ברווח."
יש לא מעט דברים שאני אוהב בטקסט הזה, אבל הקוראים שלנו יכולים להחליט לבד במה סטיינבק טעה והיכן הוא צדק.
Posted in אנגלית, גרמנית, מוזיקה, סנובון/snowclone, פונולוגיה, ריקודים משונים, תחביר on 8 ביוני 2010| 6 Comments »
לפני כל הטרראם המשטי, הסיפור הגדול (נגיד) היה האירוויזיון. בתחרות זכתה לנה מאייר-לנדרוט מהאנובר עם שיר פופ באנגלית שמנסה לרכב על הגל האיימי-ויינהאוסי, כולל מבטא מוקפד. הנה תזכורת, אבל ממש ממש לא חובה לצפות. מה שיהיה מעניין בכל העסק הוא המבטא של לנה וסנובון גרמני:
בגרמניה שמחו מאוד על עצם הזכייה והכריזו: Wir sind Lena, דהיינו "אנחנו לנה!". שמחתי לראות את זה: זה אחד הסנובונים [מה זה סנובון?] המעניינים ביותר בגרמנית וצורתו "Wir sind X", כלומר "אנחנו X", כאשר X הוא לרוב תפקיד או אדם מסוים.
המבנה כשלעצמו אינו מיוחד יתר על המידה: כך אומרים "אנחנו אלופי העולם" (Wir sind Weltmeister), וללהקה הגרמנית האהובה עלי קוראים "אנחנו גיבורים" (Wir sind Helden). אבל באפריל 2005 מונה הקרדינל יוזף ראצינגר לאפיפיור והצירוף החל בהפיכתו לסנובון עת הכריז הצהובון הגרמני בילד:
"אנחנו האפיפיור", מטעים הבילד הגרמני
בשלב זה הסכר נפרץ לחלוטין. ויקיפדיה הגרמנית מתעדת שלל וריאציות על התמה, כולל הקומיקאי הבווארי מיכאל מיטרמאיר שהדגיש "אנחנו הבווארים האפיפיור" והסאטיריקן הגרמני ממוצא טורקי עוסמן אנגין שטען "אני האפיפיור". מאגר הסנובונים הגרמניים מזכיר שכשהבמאי פלוריאן הנקל פון דונרסמארק זכה באוסקר לסרט הזר על "חיים של אחרים", השפיגל הכריז: "אנחנו האוסקר!".
אז עכשיו "אנחנו לנה!". זה הסנובון, והלאה למבטא.
אני מקווה שאתם יושבים: באירוויזיון שולטת המגמה של שירים חסרי-טעם באנגלית במבטא אחיד וסתמי. כן כן.
טוב, זו לא כזו תגלית גדולה. ועדיין, המבטא שסיגלה לעצמה לנה יצר מרמור קל בחוגים טרחניים מסוימים. כדי להגן על המבטא שלה ועל המבטא הגרמני באנגלית בכלל, ועם הרבה הומור עצמי בריא, לנה הגיבה כך במסיבת העיתונאים באוסלו (כן, זו אנגלית, רק עם מבטא גרמני מוגזם):
No matter what they tell you
No matter what they say
We Germans have good humour
And can good music play
If you don't like my accent
I try the best I can
And if you still don't like it
I sing the song again
תענוג. ורק אסביר את השורה הרביעית: בגרמנית, פועל משלים לפועל-עזר בא בסוף המשפט, כאילו שהיינו אומרים בעברית "אני יכול מוזיקה טובה מאוד לנגן" או "אני רוצה לטיול עם הכלב ללכת".
מי מקוראינו יוכל להיזכר איפה היתה בדיחה דומה במשפחת סימפסון?
Posted in אנגלית, בלשנות חישובית, מורפולוגיה, עברית, ערבית, פונולוגיה, תחביר, תרגום on 5 ביוני 2010| 5 Comments »
בעוד שבוע וחצי בדיוק ייערך ISCOL 2010 – הסמינר הישראלי לבלשנות חישובית. הפעם זוכה אוניברסיטת תל אביב לארח את הכנס, ועל העבודה השחורה מאחורי הקלעים אמונים נחום דרשוביץ, כפיר בר ורשף שילון.
תוכנית הכנס מגוונת למדי וכוללת בין היתר (ממבט חטוף) נושאים כמו הגיית שמות ממוכנת, תרגום מכונה מעברית לערבית, תיוג חלקי דיבר, הבנת טקסטים בצורות שונות וגם איזה מאמר על סרקזם. שווה.
עם קצת מזל, נספר למי שלא יזכה לנכוח איך היה. בלי קשר, אני גם מצפה בקוצר רוח לרשמיו של חנוך מרמרי מהכנס.
Posted in מהנעשה בעירנו, עברית, צחוקים on 2 ביוני 2010| 1 Comment »
שאלה אחת שלא נשאלה בעניין המשט (בניגוד לכמה שאלות טובות שדווקא כן נשאלו) היא איך כותבים, שבדיה או שוודיה? עזי דן דיווח ב"הארץ" שנבחרת שוודיה עד גיל 21 היתה מעדיפה שלא להגיע לארץ עקב האירועים האחרונים. בין שלל הטוקבקים מאירי-העיניים (הם לא באמת מאירי-עיניים, זה היה סרקזם בשולי המשט) בלט טוקבק מספר 26:
דוד לא האמין למראה עיניו: גם שבדיה וגם שוודיה באותה כתבה? אין לנו מספיק צרות גם ככה?
מסתבר שזו בעיה שמטרידה לא מעט אנשים. כך למשל, בקומונה "רעיונות מטורפים חברתי" בתפוז שאל/ה המשתמש/ת "כוכב שחור":
אומרים שבדיה או שוודיה?
או שזה בכלל קמבודיה..
הו וואל…
טוב, נחסוך לכם את ההתפלפלויות בנושא. האקדמיה מעדיפה לרוב כתיב עם ו"ו כפולה, למשל "טלוויזיה" (אני חושב שעוזי אורנן כתב משהו בנושא בספרו הנהדר המילה האחרונה, אבל לצערי העותק שלי לא נמצא בהישג יד); אנשי ויקיפדיה העברית דנו בנושא לא מעט, והגיעו למסקנה לפיה ראוי לכתוב שוודיה אבל הם לא יסטו ממנהגם לכתוב שבדיה.
מקור השם, אם כבר נכנסנו לזה, לא ברור לחלוטין. ויקיפדיה מסכמת יפה כמה תיאוריות אבל האמת שאם זה היה תלוי בי, הייתי חוזר לקרוא דברי טעם על המשט במקום.
Posted in לקסיקוגרפיה, עברית, שפה בתקשורת on 2 ביוני 2010| 9 Comments »
עינה השביעית של כרמית גיא כותבת:
זה התחיל לפני 12 שנה, ברצון לסכם את רצף שידורי האקטואליה בגלי-צה"ל בשיחה קלה ולא מחייבת, משוחררת מתקינות פוליטית (נדמה לי שהביטוי עדיין לא היה קיים במתכונת המוכרת היום). כדי ליצור עניין הצמידו שניים על-פי החלוקות (אז עדיין לא הכירו את המונח "שסעים") המקובלות בחברה: ימין-שמאל, דתי-חילוני, מזרחי-אשכנזי.
אשליית הטריות? פעמיים!
קודם כל, הביטוי תקינות פוליטית: בוודאי שהוא היה קיים, ובוודאי ובוודאי במתכונת המוכרת היום (יש מתכונת אחרת?).
תרבות הפוליטיקלי-קורקט העולמית קיימת משנות ה-60, והביטוי הופיע לפחות בשנת 1970 (The Black Woman ל-Toni Cade Bambara) באותה משמעות בה הוא משומש היום. אני אישית זוכר כתבה ב"רואים עולם" מראשית שנות התשעים בהן מדובר על שיח הפוליטיקילי-קורקט כתופעה והשפעותיו על ארה"ב. אם בערוץ 1 ידעו מה זה, כולם ידעו מה זה.
לגבי ישראל, התמזל מזלי וויקיפדיה העברית שלחה אותי למאמר מ, הפלא ופלא, 1998 – לפני 12 שנה בדיוק… שם כבר בכותרת (!) מופיע הביטוי הטרי.
שנית כל, "אז עוד לא הכירו את המונח שסעים": גיגלתי "השסע העדתי" ומצאתי כתוצאה שניה את המאמר הזה של סמי סמוחה, שאפילו כותרתו היתי לי כמתנה – הרי המילה "שסעים" בכותרת (!). למרבה הצער לא כתוב במקור עצמו מאיזו שנה המאמר, אך לשמחתי אותו מאמר עצמו מופיע כמקור 3, 10, ועוד ועוד בדף הויקיפדיה הרלוונטי, ושם כתוב שהוא יצא ב-1993.
למה אני מתעכב על הדברים האלה? כי בעיני זה מקרה גרוטסקי. מה זה כבר 12 שנה? מה זה 1998? לכולם כבר היו פלאפונים. גוגל כבר פרצה לשוק. יוסי בניון כבר היה כוכב הנבחרת. "זהו זה" כבר ירדה מהמרקע. אז לחשוב שלא דיברו אז על שסעים בחברה? מאיפה זה מגיע בכלל? וראבאק, כמה קשה לבדוק?
Posted in ללא נושא, מכתבים להעורך, עברית, עצות לשוניות גרועות, קטנונולוגיה, שפה בתקשורת on 1 ביוני 2010| 5 Comments »
האשמות חריפות עלו לחלל האוויר בכינוס הפתוח ללשון העברית ולספרותה (חגי חיטרון, הארץ): ההגייה הכפולה של אברי גלעד וג'קי לוי, טוען ירון לונדון, זועקת דרשני:
קטעים שבהם הם פשוט מבטאים את דעתם, בישירות, בלי חוכמות, מבטאם אשכנזי צברי רגיל (גם של לוי), ואילו ברצותם לחקות באירוניה דיבור "פוצי" חגיגי נפוח הם נוקטים הגייה ספרדית.
תגובת הנאשם:
"נכון שאני מדבר בשני מבטאים, אבל אני עצמי לא יכול להגיד מתי אני עובר מהאחד לאחר. החוקיות שירון לונדון מצביע עליה אינה מהדהדת לי כמשהו נכון". מי יודע? הוסיף גלעד, אולי בבדיקה מדוקדקת יתברר שלונדון צודק.
מבטאו של אברי גלעד זכה כבר ללעג ותהודה לאומית בזכות החיקוי שלו ב"ארץ נהדרת": אפילו מי שאינו צופה, כמוני, שמע מה זה "מגעיל ומ-עו-לה". אך האם עומדת מאחורי זה אג'נדה סמויה שמטרתה ללעוג לציבור המזרחי? ובכן, הרשו לי להטיל ספק בכך. קשה לחשוד בי באהדת יתר לאברי גלעד וג'קי לוי. עצם העובדה שבחרתי להאזין לכמה קטעים מתכנית הרדיו שלהם לרגל הפוסט הזה גרמה לי ייסורים לא מעטים. ובכל זאת.
משפטים בהם גלעד ולוי גולשים למבטא מזרחי בולט ומודגש, נדמה לי, אינם קיימים בשפע (כאן ניתן לשמוע אחד מהם, אבל באופן כללי בשאר הסרטונים שלהם ביוטיוב לא מצאתי הופעות נוספות, והם מדברים במה שלונדון כינה "מבטא אשכנזי צברי רגיל": האם יש מקום בכלל לכנותו אשכנזי?). אבל רגע, למה אני בכלל צריך לעשות את העבודה הזאת? לונדון טען, ועליו חובת ההוכחה; כל עוד לא הביא מראי מקום לדבריו אלא הסתפק בהטחת האשמות, שיתכן שנובעות מאשליית הטריות או שאר כשלים לוגיים אחרים, אברי גלעד בכלל לא צריך להצטדק.
המשך הכתבה, אגב, הוא שוב מופת קטנונולוגי טרחני:
רוב הדוברים, לרבות הרהוטים שבהם, קראו את הרצאתם מן הכתב, אולי כאמצעי זהירות, שהרי דוברי עברית חפה משגיאות לא יישמעו כמעט, ואפילו הבקיאים נזהרים – שמא ייתפסו מטיפים לשפה תקינה ושרץ בידם. אגב, גם קריאה מן הכתב לא תמיד מצילה. הוכחה אחת לכך היתה "בספרות העברית", עם פתח בסמך של "הספרות".
ובכן, לו חגי חיטרון היה טורח לפתוח את רב-מילים, או את מילון ספיר, הוא היה מגלה שם את המילה ספרות כתובה בשתי הצורות, גם עם חיריק וגם עם פתח (באבן שושן, לפחות בגירסתו הממוחשבת, לא). אבל אז, כמובן, היתה נשללת ממנו הרגשת העליונות החמימה הנגרמת מהערות על השפה של אחרים. אבל גם באופן כללי, כל המשפט הזה מפחיד אותי: האם זהו באמת המקום שאליו שואף חיטרון להגיע? מקום שבו טרור לשוני מושל בכיפה, ואיש אינו יכול לדבר בביטחון? אני מאוד רוצה להאמין שהסיבה שרוב הדוברים קראו מן הכתב, כמו רבים מאיתנו, פשוט כי הם רצו לא לשכוח את מה שהם באו להגיד, ולא כאמצעי זהירות. אני גם רוצה להאמין שרובם לפחות עסקו בדברים קצת יותר מעניינם מלהטיף לשפה תקינה, אבל מי יודע.
(חוצמזה יש גם פיד לתגובות)
| היא על שש שלוש שמונה, אלפיים עשר… | |
| רוני הפנר על שש שלוש שמונה, אלפיים עשר… | |
| דּוֹדָשְלָהּ על שש שלוש שמונה, אלפיים עשר… | |
| phistakis על שש שלוש שמונה, אלפיים עשר… | |
| כותל על שש שלוש שמונה, אלפיים עשר… |
דגש קל 