עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)
ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.
רוזנטל
ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:
עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.
מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.
אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות," אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.
רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.
הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.
זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.
ורוזנטל מסכם:
השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.
שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.
קור
אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?
“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?
הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.
ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.
גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה – אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.
מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.
מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.
בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]
שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.
שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…
זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.
קניוק
רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?
בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.
מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.
מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.
והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.
חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.
על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.
אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.
הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.
נוימן
אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:
לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.
וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".
פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.
החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.
איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.
כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.
ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.
את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:
האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?
אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.
מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.
Read Full Post »
דגש קל 