בורודיצקי מספרת על המחקר שלה, אבל מגיעה למסקנה שגויה

עוד משהו מבית היוצר של לרה בורודיצקי: טור בוול סטריט ג'ורנל בו היא פונה לקהל הרחב ומספרת על המחקר שלה ושל קולגות. למרבה הצער, אין זכר לתחפושת הבננה הפעם, אבל רוב הדברים שם יהיו מוכרים למי שעוקב אחרי מעלליה אצלנו. יש גם מספר עניינים נוספים, שלגבי אחד מהם היא טועה (לעניות דעתי הקובעת, כמו שהיינו אומרים בצבא).

בין המחקרים המעניינים שעוד לא הזכרנו נמצא ניסוי שבו אותר הבדל בין איך שדוברי אנגלית, ספרדית ויפנית מתייחסים לגורם של אירועים כמו אגרטל שבור, בלון מפוצץ וכן הלאה. בעברית אפשר להגיד "האיש שבר את הכוס" או "הכוס נשברה", אם רואים סצינה שבה דבר כזה קורה. באנגלית יש העדפה לכיוון הגירסה שכוללת את עושה הפעולה, אפילו אם זה לא היה בכוונה. בספרדית יעדיפו את גרסת "נשברה" על פני גרסת "שבר". ובאמת, דוברי האנגלית שצפו במספר סצינות זכרו טוב יותר מי ביצע את הפעולה.

דבר דומה קרה עם תיאורים של "תקלת המלתחה" של ג'סטין טימברלייק וג'אנט ג'קסון שהוצגו למספר נבדקים (חפשו ביוטיוב אם אתם לא מכירים, אבל זהירות: פטמה!). במספר דיווחים קראו המשתתפים בניסוי על שמלה שנקרעה, בעוד קבוצה אחרת קראה על שמלה שטימברלייק קרע. אלה שקראו את הדיווחים בהם הדגש היה על מבצע הפעולה נטו להאשים את טימברלייק יותר בתקרית.

סך הכל נראה שאפשר להסכים על כך שהשפה משפיעה במידה כזו או אחרת על תפישת המציאות. הדברים משתבשים כשבורודיצקי טוענת שמחקר כזה סותר טענה חומסקיאנית קלאסית:

Dr. Chomsky proposed that there is a universal grammar for all human languages—essentially, that languages don't really differ from one another in significant ways. And because languages didn't differ from one another, the theory went, it made no sense to ask whether linguistic differences led to differences in thinking.

בין אם בורודיצקי מסכימה עם אוונס ולוינסון ובין אם לא, אני לא חושב שיש קשר של ממש בין שני הדברים. כן, התפישה היא שהבסיס המבני של כל השפות הוא זהה, מהבחינה הזו שהוא כפוף למספר מגבלות מופשטות. ישנן רמות שונות של גיוון בהתחשב במגבלות האלה, וסך הכל אפשר לחזות איך שפה יכולה או לא יכולה להתנהג.
המשפט השני של בורודיצקי לא נובע מכך כלל ועיקר; הלקסיקון דווקא זוכה לחשיבות לא מועטה בתיאוריות דקדוקיות עכשוויות. מה שבורודיצקי ועמיתיה מצאו הוא פשוט שבשפה ששמה דגש על נקודות מסוימות במה שנקרא סמנטיקה לקסיקלית – הסמנטיקה של מילים בודדות – הנקודות  הללו יהיו נגישות יותר לדובר. אם יש מילים נפרדות לגוונים של כחול, ההבדל כנראה יהיה נגיש יותר לדובר, אבל שתיהן ייוצגו במוח הדובר בתור שם של צבע. המחקרים האלה מרתקים כתמיד, אבל ספק אם הם נוגעים למבנה התחבירי העמוק יותר של השפה.