אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)
(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)
תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.
הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:
מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.
נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.
כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.
אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".
אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):
מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".
בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.
וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:
אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.
במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).
בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):
יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.
אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.
לקריאה נוספת
Levon, Erez (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.
Read Full Post »
