תפוח, בננה, מפתח, גשר ולרה בורודיצקי נכנסים לבאר

בשבוע שעבר הפעלתי את מלוא כח השכנוע שלי וביקשתי מכם לתת שמות לשני פירות, בננה ותפוח, ואפילו טענתי שיש לזה קשר ליקירת הבלוג לרה בורודיצקי. בגלל שכבר עבר שבוע, עזבתי לרגע את שיעורי הבית בביאק (שפה שמדברים במערב פפואה) והתפניתי להיזכר בשני ניסויים מעניינים שהעלמה בורודיצקי ערכה בסטאנפורד. את כל מה שאני כותב כאן אני מבסס על הזיכרון ועל הכתבה הזו ברדיו NPR (אפשר לקרוא, ולהאזין, ובכלל לעשות כיף חיים שם), אבל את המאמרים המדעיים אפשר בטח למצוא באתר של החוקרת.

פירות

עושה רושם שהנטייה הטבעית שלנו היא לתת לבננה שם של אישה ולתפוח שם של גבר (כמו שרוב המגיבים בפוסט הקודם עשו). את זה אני אומר לא על סמך הצעות מפולפלות כמו "מנחם מענדל", אלא על סמך ניסוי בו בורודיצקי לקחה שתי קבוצות דוברים – דוברי ספרדית ודוברי גרמנית – וביקשה מהם לתת שמות לתפוחים ולבננות. המין הדקדוקי של "תפוח" בגרמנית הוא זכר, der Apfel, ובהתאם התפוח זכה לשמות משובבי נפש דוגמת פריץ, מארק, מיכאל וכד'. הספרדים העניקו לתפוח(ית) שלהם – la manzana, נקבה – שמות נשיים יותר.

גשרים ומפתחות

טוב, ברור שפירות על ריחותיהם המשכרים מעבירים אותנו על דעתינו. בניסוי אחר בורודיצקי השתמשה שוב בקבוצות של דוברי ספרדית ודוברי גרמנית וביקשה מהקבוצות לתת שמות תואר לחפצים שאת תמונותיהם הראתה להם. וזה מה שקרה עם תמונות של גשרים ותמונות של מפתחות:

• גשרים: זכר בספרדית (el puente) ונקבה בגרמנית (die Brücke). הספרדים נתנו לגשרים תארים כמו גדול, חזק, יציב ועמיד, ואילו הגרמנים אמרו שהגשר יפה, שבירה ואלגנטית.
• מפתח: נקבה בספרדית (la clave) וזכר בגרמנית (der Schlüssel). הפעם המחזה היה הפוך, כשהספרדים אומרים שהמפתח קטנה, מעודנת ושבירה בעוד המפתח הגרמני חזק, עמיד ומשונן.

מה קורה כאן?

ההסבר המתבקש הוא שספרדים גם גרמנים הם עמים מוזרים. שזה אולי נחמד להגיד, אבל לא באמת עוזר לנו. ההסבר האחר הוא שהשפה מעצבת את התודעה: בגלל שזכר משוייך אצלנו לעוצמתי וחזק, המאפיין הזה "זולג" לתפישה של עצמים מוחשיים.

האם זה באמת עובד ככה? לא בטוח. פגשתי לא מעט גרמנים שלא מהססים לפסוע בצעד בטוח על גבי גשר. ובכל זאת, עושה רושם שלמרות שהיפותזת ספיר-וורף במובנה הבסיסי היא שטות, ישנו עדיין קשר בין איך שהשפה מייצגת דברים בראש שלנו ובין איך שאנחנו תופשים אותם.

אבל למען הסר ספק: לאסקימואים עדיין אין מאה מילים לשלג.