על הקשר בין גרמנית לעברית

מאז התחלתי ללמוד גרמנית, לפני כשלוש וחצי שנים, מעבר לשפה שמצאה חן בעיניי מההתחלה, קשה היה לא לשים לב לכמות המלים והביטויים הזהים – אני מדגיש: זהים! לא רק "דומים" – בגרמנית ובעברית.

סביר להניח שאני לא מגלה פה את אמריקה* (*ראו אנקדוטה בסוף הפוסט). סה"כ לא קשה לנחש שעליות האשכנזים לארץ גרמו ממש, אם לא רק תרמו, להשפעות השפה הגרמנית על העברית המדוברת בישראל, בין אם ישירות דרך הגרמנית ובין אם דרך היידיש. אבל זאת בדיוק הנקודה המעניינת: לא הייתי מעלה בדעתי שההשפעות מהגרמנית הן עד כדי כך חזקות, שאפשר למצוא אותן בשימושים הכי מודרניים, לפעמים ממש סלנגיים, של העברית המדוברת בארץ כיום. עוד יותר מכך, רוב הביטויים האלו אכן נשמעים, כמו שהוער לי נכונה, מיושנים בגרמנית (עובדה היא שנתקלתי ברבים מהם בספרי קריאה לא מי-יודע-מה חדשים) וזה כמובן לא מפתיע, מאחר ואנחנו מדברים על שנותיה הראשונות, או אולי עשוריה הראשונים, של המדינה.

אבל, כאמור, מה שמעניין הוא שרבים מהביטויים המיושנים הללו הם בשימוש לגמרי מודרני בעברית – "אם כבר אז כבר", "זה לא במקום", "אני לא קונה את זה", "מאיפה אני צריך לדעת" ואחרים נשמעים לנו אפילו סלנגיים משהו, או בכל מקרה הם לא מעידים על עברית יותר מדי "יפה".

ומה שעוד מעניין הוא, שכמעט במאה אחוז מהמקרים – בין אם של מלים בודדות, כלומר פעלים, שמות תואר וכו' ובין אם של ביטויים המורכבים ממילות יחס ו/או יותר ממילה אחת – נראה שמדובר בתרגום אחד-לאחד, מילה-מילה, מילית-מילית, מגרמנית לעברית.

ובמקרים של שמות העצם המורכבים בגרמנית, בעברית הם כמובן הפכו לשתי מלים נפרדות אבל הקשר התחבירי בין המלים נשמר: כך במקרה של "סולם גנבים" או "דממת מוות", בהם יש קשר של סמיכות (מה שנקרא גניטיב, genitive).

1. "מה, אני בחופש ואני לא אקנה מתנה לאישה? אם כבר אז כבר!"
   Wenn schon, denn schon!
2. "זה לא במקום, מה שעשית…" (כמו בעברית, גם בגרמנית הביטוי מופיע בעיקר בצורת השלילה).
   Es ist nicht am Platz, was du gemacht hast…
3. "מיום ליום הוא הולך ונעשה יותר גרוע"
   Von Tag zu Tag wird es schlimmer.
4. "הלו, מה אתה רץ? חכה. בוא נעשה את זה לאט אבל בטוח"
   Machen wir es langsam aber sicher.
5. "מה זה השטויות האלו? אני לא קונה את זה…"
   So ein Quatsch! Ich kaufe es nicht ab.
6. "וואללה, אני מסכים איתך! מה שנכון נכון!"
   Ich bin einverstanden. Was wahr ist, ist wahr.
7. "בוא'נה, הבנאדם הזה עולה לי על העצבים. אני לא סובל אותו" (שימו לב לתרגום המדויק: מושא ישיר אחרי הפועל "לסבול")
   Er geht mir auf die Nerven. Ich leide ihn nicht!
8. "רצה המקרה, ואבנר נהיה מיליונר!"
   Wollte der Zufall, und Avner wurde Millionär!
9. "מה אתה שואל אותי שאלות קשות? מאיפה אני צריך לדעת את זה?"
   Was für eine Frage ist das? Woher soll ich es wissen?
10. "זאת דממת מוות פה"
    Es ist hier eine Totenstille.
11. "שמעת שאבנר השתחרר? 5 שנים הוא היה צריך לשבת בפנים"
    Avner sollte 5 Jahre einsitzen.
12. "חבר הכנסת פרידמן, אני קורא אותך לסדר!" (גם כאן, הפועל "לקרוא", בדר"כ בעברית מלווה במילת היחס "ל", אבל כאן עם מושא ישיר – אותך)
    Ich rufe dich zur Ordnung!
13. "תקפוץ אליי מחר בבוקר, אכתוב לך את המרשם על המקום"
    Komm zu mir morgen vorbei, ich schreibe dir das Rezept auf der Stelle.

מעבר לביטויים הנ"ל, ישנן עוד מלים, חלקן בודדות ועומדות בפני עצמן, שנכנסו אף הן לשימוש יומיומי בעברית:

1. הפועל teilnehmen מורכב משתי המלים teil (חלק) ו-nehmen (לקחת), כלומר "לקחת חלק", כמו שאפשר להגיד גם באנגלית.
2. "סולם גנבים" – בדיוק כמו בגרמנית Räuberleiter (Räuber = גנב/ים, Leiter = סולם).
3. המילה (למרות שאני הייתי אומר שמדובר בביטוי) "בסדר" חוזרת על עצמה במדויק בגרסה הגרמנית, in Ordnung, ומשתמשים בה בדיוק באותן נסיבות וקונטקסטים כמו בעברית.
4. לרשום משהו תחת השם… – בגרמנית unter dem Namen.
5. "חוט השני", בדיוק עם אותה משמעות בגרמנית, der rote Faden.
6. בית חולים – בעוד ששפות רבות משתמשות במלים שמקורן במילה הלטינית hospitale ("מקום בו משכנים אורחים, זרים"; הקשר נשמר למשל באיטלקית: אורח = ospite), בגרמנית אומרים Krankenhaus, שמורכב מ-kranken (חולים) ו-haus (בית).
7. אם נשאר בסביבת בית החולים, נראה מסביבנו הרבה אחיות. "אחות" במובן של אחות בית-החולים היא מילה שאפשר להשתמש בה, ככל שאני יודע, גם באנגלית ובאיטלקית (אולי כי פעם הנזירות עבדו בהתנדבות בבתי החולים, והפניה לנזירה כ"אחות" היא שכיחה), אלא שזה פשוט לא נהוג. לעומת זאת, בגרמנית Schwester מיועד הן לאחות במחלקה והן לאחות הקטנה שנולדה אמש.
8. "זה מתבקש" – בגרמנית es verbietet sich, כאשר sich היא מילית המציינת פעולה רפלקסיבית (מבצע הפעולה עושה אותה על עצמו, מה שבעברית בדר"כ בא לידי ביטוי בבנין התפעל), והמשמעות המילולית היא, אם כן: "זה מבקש את עצמו", או במלים אחרות "זה מתבקש".
9. "תולעת ספרים" זה ביטוי שעוד לא נתקלתי בו באף שפה אחרת (באיטלקית, סתם לשם העניין, אומרים "עכבר ספריות"), מלבד המקביל הגרמני Bücherwurm (Bücher משמעו ספרים ו-wurm תולעת).
10. עוד כמה קצרצרים:
    tagtäglich = יומיומי. בגרמנית Tag משמעו "יום". שימו לב לחזרה, כמו בעברית, על המילה יום: יומ-יומ-י (שתי הנקודות מעל התנועה a מתווספות מאחר והוספנו בסוף המילה את הסיומת של שם התואר lich).
    sonnenklar = "ברור כשמש" (Sonne היא השמש ו-klar, כמו באנגלית, משמעו ברור).
    einmalig = חד-פעמי (את המילה ein כבר ראינו במשמעות של "בתוך, בפנים" – בפועל einsetzen, "לשבת בפנים" – אבל זהו גם המספר אחד; Mal משמעו פעם; הסיומת ig יוצרת את שם התואר).
    Unterwelt = העולם התחתון (unter = מתחת, Welt = עולם).
    zielgerichtet = "מוכוון מטרה". אני לא יודע כמה אנשים באמת משתמשים בביטוי הזה, אבל הכנסתי אותו משום שגם הוא מתורגם אות לאות מהמקביל הגרמני.
11. גם את "קדחת הנסיעות" נראה שלקחנו מהגרמנים, למרות שנדמה לי שאפשר להגיד גם בשפות אחרות – Reisefiber.
12. ושניים אחרונים לסיום:
    בעוד שאיטלקית, אנגלית, צרפתית וספרדית משתמשות במילה הלטינית peninsula (שמורכבת מ-insula = אי, ו-pene = כמעט – כלומר "כמעט אי"), בעברית אנחנו אומרים "חצי אי", כמו בגרמנית Halbinsel (insel +halb).
    כשאנחנו רוצים לקנות פלטת עץ בגודל מסוים, אנחנו אומרים "20 מטר על 20 מטר", ובגרמנית גם 20 Meter auf 20.

כמובן, אפשר למצוא חלק גדול מהמלים והביטויים האלו גם בשפות אחרות (את חלקם מצאתי באנגלית ובאיטלקית, בינתיים), גם בצורה של תרגום מילולי מדויק. בכל זאת, אין זה בלתי אפשרי שאני טועה ורבים, אם לא כל הביטויים האלו, הם שכיחים ויומיומיים גם בשפות אחרות, בצורה מדוייקת כל כך ע"פ המודל הגרמני. לכן אשמח לגילויים חדשים ולתיקוני טעויות.

ולמרות כל זאת, נראה לי יותר הגיוני שמבחינה היסטורית הביטויים הללו נכנסו לשימוש בעברית המדוברת דווקא דרך הגרמנית ולא דרך האנגלית או דרך שפות אחרות, אפילו אם יתגלה שהמקור המקורי בהחלט הוא לא בגרמנית.

*אנקדוטה:

המשפט "סביר להניח שאני לא מגלה פה את אמריקה" בהקשרו בפוסט הזכיר לי סיפור אמיתי ומצחיק ששמעתי באוניברסיטת לה ספיינצה ברומא. לפני כמה וכמה עשרות שנים, בתקופה בה הלשונאי, סמיוטיקן, פילוסוף והסופר הנודע אומברטו אקו (Umberto Eco) לימד באוניברסיטת לה ספיינצה, הזדמן לו ללמד במהלך תואר לבלשנות איטלקית סטודנט לא צעיר, שגילה עניין רב בחומר הנלמד.

כשהגיע הרגע לדון עם המרצה בבחירת הנושא לתיזה, הסטודנט הנלהב שלף מתיקו מחברת מלאה עד אפס מקום במלים באיטלקית וברוסית. הוא סיפר לאומברטו אקו שבהיותו עלם צעיר הוא נשלח להילחם בשורות הצבא במלחמת העולם השנייה, ונפל בשבי הרוסי. המסכן, כמובן בלי שלמד לפני כן, בילה כמה שנים טובות בכלא הרוסי, בתנאים ובבידוד שאין צורך לתאר.

אבל, סיפר האיש בהתלהבות, בהיותו בכלא הרוסי הזדמן לו ללמוד את השפה הרוסית לא רע והוא גילה משהו! משהו מהפכני שהפתיע אותו מאוד והוא בטוח לא רק שאקו יתלהב כמוהו מהגילוי, אלא הוא רוצה – הוא כבר הרבה זמן רצה – לכתוב את התיזה שלו על הנושא הזה שהוא גילה, ובוודאות מדובר בתיזה שתשנה את עולם הבלשנות וההיסטוריה של השפה האיטלקית!

ומה הגילוי, שאל אקו? האיש הראה לו את המחברת, מלים על גבי מלים – בטור הימני מלים באיטלקית ובטור השמאלי מלים ברוסית. גיליתי, הוא ענה, שיש כל כך הרבה מלים דומות באיטלקית וברוסית, שזה פשוט לא ייאמן!

אומברטו אקו, שנשאל באחד מראיונותיו מה הסיפור המעניין ביותר שקרה לו בתקופה בה לימד באוניברסיטה, סיפר את הקוריוז הזה. הוא אמר שבלב באמת כבד הוא נאלץ לאכזב את הסטודנט ההוא ולספר לו שהוא לא גילה שום דבר חדש. הבלשנים, כך אמר לו אקו בצער, כשהוא מתאפק לא לצחוק, כבר החל מתחילת המאה ה-19 "גילו" את משפחת השפות האינדו-אירופאיות ואת הקשר ההיסטורי, ולכן גם את הדמיון הלקסיקלי (ובמקרים מסוימים גם תחבירי), בין השפות ההודו-איראניות, האנטוליות, הארמניות, האלבניות, הסלאביות, הבלטיות, הרומאניות, הקלטיות, הגרמאניות וכן הלאה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את האכזבה של האיטלקי האומלל, האסיר לשעבר בכלא הרוסי שהאמין שהתגלית שלו תשנה את עולם האקדמיה.



טוויטר איננה מילת השנה

הכינו-נא את צקצוקי הלשון, הנה זה מתחיל שוב: האתר Global Language Monitor מדווח כי טוויטר היא מילת השנה לשנת 2009 (במקור: Top Word Of 2009; שלא תחשבו שרק התרגום חסר כל משמעות – כך גם הביטוי המקורי), וכלי התקשורת ברחבי העולם ממהרים לדווח, מבלי לחשוד לרגע שמדובר בתעלול יחסי ציבור (או שפשוט לא אכפת להם). בואו ננסה לקבור את השטות הזאת לפני שהיא תגיע לוואינט מחשבים.

כמה מילים על ה-Global Language Monitor, ברשותכם. האתר הריץ במשך זמן רב קמפיין לקראת הכניסה של המילה המיליון לשפה האנגלית. בבלוג Language Log עקבו אחר הקמפיין התמוה במשך זמן רב: בנג'מין זימר, בגרף מצחיק במיוחד, הראה כיצד המילה המיליון מתואמת באופן פלאי לתאריך יציאת הספר של מנהל האתר. בשלב הזה אתם בטח במתח לדעת מהי המילה המיליון. ובכן, לבסוף התברר שהמילה היא Web 2.0. קצת מביך, לא? אחרי הכל, זאת לא ממש מילה.

אבל מסתבר שהתקשורת מאוד אוהבת שמאכילים אותה בשקרים שיכולים להיות כותרת טובה – ואין בעולם כולו כותרת טובה יותר מאשר זו שמשלבת בין המילים "טוויטר" ו"אובמה" (טיפ לנוכל הישראלי שיחליט לשחזר את השיטה: המילים שלך צריכות להיות "האח הגדול" ו"נינט").

בעלי הסבלנות מביניכם מוזמנים לקרוא את הרשימה המלאה. הפסקה המצחיקה ביותר, על כל פנים, היא זו שמתארת את הליך הבחירה של המילים:

The analysis was completed in late November using GLM’s Predictive Quantities Indicator (PQI), the proprietary algorithm that tracks words and phrases in the media and on the Internet, now including blogs and social media. The words are tracked in relation to frequency, contextual usage and appearance in global media outlets, factoring in long-term trends, short-term changes, momentum and velocity.

תנע ומהירות! אורן זריף לא היה מנסח זאת יותר טוב. יצויין כי מיטב המוחות של הבלוג עובדים בימים אלה על אלגוריתם סודי שיקבע כי "דגש קל" הוא הבלוג הפופולרי ביותר לשנת 2009. האלגוריתם מתבסס על קיבולת, הספק, וזמן חצי-חיים. הישארו עמנו. התוצאות תהינה מפתיעות.

איך נשמע לכם המשפט שאני אומר אותו?

קוראים יקרים, תוכלו להגיד לי מה אתם חושבים על המשפטים הבאים? הם האם קבילים בעברית תקינה? אם כן, האם הם תלויים בהקשר מסוים? אני מעוניין לאמת את התחושות שלי עם עוד אנשים לפני שאני מודה בפני המרצה שלי שהוא צודק.

1. קראתי את המכתב שרינה כתבה אותו.
2. פגשתי את האיש שדליה מכירה את האישה שאוהבת אותו.
3. כל אחד מהילדים קורא את המכתב שרינה כתבה אותו.
4. דינה תמצא את המכתב שהיא מחפשת אותו.
5. קראתי את המכתב אותו רינה כתבה.

(התחבירנים שבקהל עשויים לזהות חלק מהמשפטים; הם מעובדים ממאמר מרתק למדי שבלשנית מוערכת פירסמה לפני שני עשורים ועדיין רלוונטי היום. למה מעובדים? בשביל הגיוון וכדי להתאים למדיום הנוכחי)

מתייחסים אלינו כמו לפורטוגלים

נטשה מוזגוביה מדווחת-מתרגמת כתבה של הדיילי טלגרף (הארץ, 24/11/09, הטלגרף חושף: יחסים עכורים ונתק בין הצבא הבריטי לאמריקאי בעיראק, ההדגשה שלי):

"למרות 'היחסים המיוחדים' בינינו לכאורה, אני חושב שמתייחסים אלינו כמו לפורטוגלים", אמר ראש הסגל של סטיוארט, קולונל ג'יי קיי טאנר. "חווינו קושי אמיתי בהתמודדות עם הצבא והארגונים האזרחיים האמריקאיים, שבגלל יוהרה ובגלל הביורוקרטיה, הכתיבו לנו רק דרך אחת: הדרך האמריקאית".

טליה, ששלחה לי את הכתבה, תהתה: כמו לפורטוגלים? מדובר באיזה ביטוי לא מוכר? לצערנו, לא. הנה הפסקה  המקורית מהטלגרף (22/11/09, אנדרו גיליגאן, נחשפה עוינות בין בכירי צבא בריטים ואמריקאים):

In the papers, the British chief of staff in Iraq, Colonel J.K.Tanner, described his US military counterparts as “a group of Martians” for whom “dialogue is alien,” saying: “Despite our so-called ‘special relationship,’ I reckon we were treated no differently to the Portuguese.”

כלומר, בהקשר המקורי: אמור להיות קשר עתיק-יומין ומיוחד בין אמריקאים לבריטים, אבל למעשה הבריטים לא זוכים ליחס מיוחד. אדרבה, מתייחסים אליהם כמו אל כל עם אירופאי אחר שמוצב שם, למשל הפורטוגזים, כְּרוּב העמים האירופים.

[ת' לטליה]

לונדון פינת בן יהודה – פרק ראשון

איך אומרים דינוזאור בעברית?

ירון לונדון הוא מהאנשים האלה, שכל מה שהם עושים מעניין. בסדרה של פוסטים נדבר על התוכנית האחרונה שלו, לונדון פינת בן יהודה, שהוקרנה ממש לאחרונה בערוץ 10, בה הוא בודק את מצב העברית בארץ היום. בתחילת השנה הסדרה שודרה ב'יס', ואת כל ששת הפרקים עדיין אפשר לראות במלואם ברשת. איזה כיף, ירון לונדון! איזה כיף, עברית!

לא נסקור כאן את הפרקים רק כדי לספר מה קורה בהם אבל כן נעיר היכן הם פספסו; אנחנו ממליצים בחום להקדיש חצי שעה לכל פרק ואח"כ לשוב לכאן ולראות מה הביקורת שלנו. הסדרה בהחלט שווה צפייה (כמו שאמר לי אורן: בסוף כל פרק נדמה שהוא היה קצר מדי, וזה סימן לטלוויזיה טובה) וטוב עשתה אחותי שהפנתה את תשומת לבי אליה, גם אם המסקנות וקדם-ההנחות של לונדון מפוקפקות; כשהוא יוצא להגנה על השפה, כמו שכתוב בכרזה, קדם-ההנחה היא שהשפה בסכנה. אבל למה להקדים את המאוחר.

"אני חושש לגורל הנכס הזה וכעת אצא לבדוק את מצבו"

נקודת המוצא של ירון לונדון, טהרן וקטנונולוג לתפארת, היא שהעברית מידרדרת ומצבה היום בכי רע. כנראה שלונדון אף פעם לא חקר שפה באופן מדעי וגם לא קרא את 'גלגולי לשון' המעולה של גיא דויטשר (אף פעם לא נמאס לנו להמליץ על הספר הזה). כדי לבדוק מה באמת מצב השפה, לונדון יוצא לדבר עם מומחים ומומחים בעיני עצמם. אני מוכרח לומר שנדרכתי כבר בתחילת ההקדמה של הפרק הראשון, כשלונדון העלה את ספיר-וורף מן האוב ואמר על נכדו בן השנתיים: "לשון אמו תדבק בו כצבע עיניו. גם האישיות שלו תושפע ממנה", אבל נכדיו האחרים המיסו את לבי הקר. איזה נכדים חמודים יש לו! ארור תהיה, ירון לונדון! אני אף פעם לא חושב שילדים הם חמודים!

בתפקיד הבלשן הנבון מופיע מאיר שלו, שאומר לא מעט דברי טעם ומציג ראיה מפוכחת אבל אופטימית של המציאות. אולי כדאי לציין שכשהוא אומר ש-"אנחנו מדברים היום את השפה היחידה בעולם שילד יכול לקרוא טקסט שנכתב לפני 3000 שנה ולהבין חלק גדול ממנו", הוא צודק. כי חלק גדול מהזמן היא היתה מתה ולא השתנתה.

בחזרה לבית הספר

לב הפרק הוא בית הספר, ובעיקר הסצינה בה לונדון מדבר עם הילדים על השפה. אתם יודעים, הילדים-של-ימינו, אלה עם השפה הרזה/השטוחה/הדלה שלהם. כשהם מדברים עם לונדון, הם מסבירים בעברית שנשמעת מאוד רזה/שטוחה/דלה דברים מאוד יפים ומאוד נכונים על משלב, על העברת מסרים בצורה יעילה ועל הבדל בין שפה דבורה וכתובה. אני התמוגגתי מאיך שהשפה הרזה/הדלה/השטוחה שכל כך כיף לבקר מצליחה להעביר בצורה מדוייקת כמה נקודות חשובות מאוד. נהדר.

מנהלת אותו בית הספר בחולון חושבת שהשפה של הילדים "מאוד קצרה, רדודה, ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו" כדי להבין על מה הם מדברים. לרגע חשבתי שלונדון עומד להגן עליהם, אבל הוא רק שאל אם אולי הדור המבוגר והמלומד יותר צריך להתעקש ולדבר עברית 'יפה'. "אז אנחנו נישמע כמו דינוזאורים" היא התשובה של המנהלת, שכנראה מקוננת על כך שהילדים-של-ימינו לא יודעים מה זה "וחמור אבוס בעליו" (אם להיות הוגן, גם אני הזדעזעתי קצת מאוצר המילים הדל שלהם).

וזהו, לא עברו 13 וחצי דקות מהפרק הראשון בסדרה וכבר נכנס לתמונה "פרופ' גלעד צוקרמן, בלשן". זהו הבלשן הראשון בו נתקלים הצופים, אולי הראשון בו הם נתקלים בכל חייהם: אותו אחד שמחזיק בתיאוריות קלות-להפרכה על אותה העברית ממש שבעניינה הוא מתראיין. נו שויין. הוא מגן על "הדובר הילידי" וזכויותיו בעניין "עשר שקל" ו"יש לי את הספר" וטוען ששפה מדוברת באה טבעי ושפה כתובה נרכשת, אבל לא בצורה משכנעת למדי עבור טיפוס כמו לונדון. כאן חייבים להגיד שצוקרמן ודאי ערך עם לונדון שיחה ארוכה ומלאת טיעונים חכמים, אבל אני משער שרובה נחתכה בעריכה.

ובכל זאת, כשלונדון שואל את צוקרמן אם "ההרזיה" של השפה המדוברת לא מפריעה לו – כבר לא לובשים בגד אלא שמים בגד, כבר לא חובשים כובע אלא שמים כובע – אני שואל את עצמי איפה גבי דנון כשצריך אותו בשביל להסביר על הדקויות החדשות שנוצרות בשפה; היא מרזה מצד אחד ומתפטמת מצד שני. צוקרמן מודיע ש"הפסדנו ניואנסים מיוחדים, ללא ספק, אבל אנחנו הרווחנו כל כך הרבה ניואנסים חדשים, שיכול להיות שאתה לא שם לב אליהם." מה שנכון! ואני בטוח ששאר השיחה עם צוקרמן היתה מעניינת מאוד אבל לא זכינו לראות אותה (מקטעים נוספים ממנה מופיעים בפרקים הבאים).

המלמדה ללשון העברית

כשלונדון מסתכל על הארוניות של התלמידים, צורות כתובות כמו "בר נחמיאס הכוסיט XD" עושות עליו רושם נורא (את הסמיילי XD הוא לא הבין בכלל), אבל חידושים כמו "נינטושית/ברבית אני אוהבת אותך … בסוגריים אחותך האוהבת" חולפים לידו כאילו כלום. נינטושית? בסוגריים? אני לא יודע מה אתכם, אבל בתור מישהו שמנסה לחקור איך אנשים משתמשים בשפה, אני מתפעל כל פעם מחדש איזו יצירתיות יש לילדים-של-ימינו.

מאיר שלו שוב מתפקד בתור המבוגר האחראי כשהוא מחווה דעה על "שתי שקל", על תהליכים מואצים ששפות אחרות עברו במשך מאות שנים ועברית עוברת במשך עשורים בודדים (אני לא בטוח לגבי זה) ועל סלנג. את לונדון זה לא משכנע והוא מלין באוזני דן כנר באולפני קול ישראל על כך ש-"העברית מתפתחת, משתחררת מאיתנו!" דווקא האחרון מסביר שזו בדיוק הסיבה שהוא אינו "כופה אותה על אחרים". אז "שתי מצודות" נפלו ללונדון, ביה"ס והרדיו הממלכתי, והוא הולך למגדל המשמר האחרון – האקדמיה ללשון (או המלמדה, כמו שיעל קוראת לה).

זה באמת נחמד לצפות בדיון על "שנמוך" באקדמיה; מתקבל הרושם שחברי האקדמיה מבינים את מקומם ואת מקומה. אפילו משה בר-אשר, נשיא האקדמיה, עורר מעט סימפטיה כשסיפר על ההבדל בין הֶחַלה ויישום (אפליקציה) ועל מפח נפש, פחי נפש ותסכול. לתסכולו הרב, הציבור יצר את המילה מתוסכל כשהיה צורך בצורת בינוני, והאקדמיה היתה חייבת לקבל אותה: "אז מה תעשה עם פחי נפש? איך תגיד, 'מפויח נפש', 'מפוחת נפש'? XD".

אבל בר-אשר איבד אצלי נקודות כשלונדון הקשה עליו עם הטענה הרגילה: הילדים-של-היום משתמשים בקריאות ותנועות ידיים ולא מצליחים להביע רעיונות מופשטים ומורכבים. לתדהמתי, בר-אשר מסכים ומפיל את התיק לא רק על המורים ללשון אלא על כל המורים כולם, שלדידו צריכים לדבר יפה. כן, זו הבעיה של העברית בימינו – המורים צריכים לדבר עברית צחה יותר, ואז התלמידים יפסיקו לשנות את השפה כדי שתתאים לצרכיהם. זה באמת נשיא האקדמיה? ברצינות? אני מניח שחתכו את החלקים בהם הוא אמר דברים נבונים אבל משעממים, לא כמו הפנינה הבאה: "מערכת החינוך מועלת בתפקידה … משרד החינוך משתתף בקבורה של תרבות ישראל." (כך ממש! קבורתה. של. תרבות. ישראל.)

שרתה השיבה בשכליכם

"כיצד יש לקרוא לסכין החשמלית הגוזזת במחלפות השווארמה", שואל אברי גלעד את מאזיניו ב"מילה האחרונה". לונדון מחמיא להם על פינת יצירת הסלנג, משום שלדבריו אין עוד תוכנית אקטואליה שעוסקת בעברית כבת שעשועים, אם כי אני יכול לחשוב על תוכנית או שתיים (האם הן תוכניות אקטואליה, זו כבר שאלה אחרת). גלעד עצמו מרגיש תחושה של שליחות אחרי שבתחילת הקריירה שלו הוא המציא המון סלנג וכך, במשתמע, השחית את הנוער. אברי גלעד, שמע-נא: סלנג לא משחית את הנוער; שותפיך להנחיית התוכנית עירית לינור וקובי אריאלי משחיתים את הנוער.

ג'קי לוי מתפייט לעומתו ואומר שכולנו "נכדים לסבאים וסבתות שלא דיברו בשפה שלנו", ושאנחנו מדברים היום עברית במסגרת "ההיווצרות המתמדת של שפה שבמשך 2000 שנה היתה מתה". למרבה ההפתעה, הוא מגיע למסקנה ההפוכה: אנחנו לא מחדשים את השפה, בדיוק כמו שכל שפה אחרת מתחדשת תמידית. "אנחנו מוציאים משהו מהבוידעם". וכך הוא מסכם את הקו המנחה של הסדרה: הושיעו, יהודים, הושיעו. שפתנו הולכת לעזאזל.

"זרקה השיבה בשכליכם", מתלוצץ לונדון עם גלעד ולוי, בעוד הכתוביות של ערוץ 10 מציגות בטעות "שרתה השיבה בשכליכם" (אולי כדאי לשלוח אותן לבית ספר בחולון?). אני מניח שאת הטעות הזו לונדון לא ראה, ואת הפרק הוא מסיים בגן ילדים. להפתעתו ולשמחתו, השהייה במחיצת הילדים הקטנים מנחמת אותו: "עודני חרד לגורל [השפה], אבל היאוש שלי הרבה יותר נוח." הילדים יודעים לא רק מה פירוש אגודל ואצבע אלא גם קמיצה וזרת, ולונדון מאושר. הוא אפילו מאושר כשהם אומרים לו שהוא שמן. טוב, אלה לא בדיוק הימים של 'מסיבת גן', אבל גם זו תוכנית לא רעה בכלל.

שני עמים שביניהם מפרידה שפה משותפת

חטיבת הדיאלקטולוגיה של הבלוג עומדת לעשות מעשה נדיר ולבלוג על נושא שהבטחנו לבלוג עליו: אנגלית אמריקאית מול אנגלית בריטית. דפנה שיזף שאלה לא מזמן לגבי הבדלים בין השתיים:

מישהו מכותבי/קוראי הבלוג יכול להביע את דעתו על השאלה האם יש הבדל *תחבירי* בין אנגלית אמריקאית תיקניות לאנגלית בריטית תיקיית?

ראשית, יש לא מעט הבדלים באוצר המילים בין שני הלהגים. אלה פחות מעניינים אותנו כרגע, אבל שווה להגיד משהו לגביהם לפני שעוברים להבדלים התחביריים.

לקסיקון

ג'ורג' ברנארד שו מצוטט בכותרת הרשומה הזו כאומר שהבריטים והאמריקאים הם שני עמים שביניהם מפרידה שפה משותפת. מהציטוט הזה שואבת ד"ר לין מרפי, בלשנית מאונ' סאסקס (ואמריקאית במקור), את השם לבלוג שלה – Separated by a Common Language. ד"ר מרפי גרה באנגליה כמעט עשור אבל מילים רבות עדיין מפתיעות אותה. בלי קשר לחוויותיה של ד"ר מרפי, הנה כמה מהפריטים הלקסיקלים (ככה אומרים "מילים" בבלשנית) האהובים עליי:

• pants – בבריטית, המשמעות היא תחתונים. חד וחלק. מכנסיים הם trousers. באנגלית אמריקאית מדובר ב-underpants ו-pants.
• robin – זו ציפור שונה בשני הלהגים.
• biscuit – באמריקאית ביסקוויט הוא מלוח, בבריטית ביסקוויט זו גם המילה לעוגיה. למעשה עניין העוגיות מורכב ביותר בשני הדיאלקטים. המילה האמריקאית לעוגיה מתוקה היא cookie, שבכלל הגיעה באמצעות מלחים הולנדים במאה ה-18.
• קללות. אבל זה כבר עולם ומלואו.

תחביר

שלא במפתיע, רוב ההבדלים התחביריים אינם תהומיים. למעשה, רובם נוגעים למילות יחס:

• בריטית: Go to hospital – להתאשפז
  בריטית: Go to the hospital – ללכת לבי"ח בתור מבקרים
  אמריקאית: Go to the hospital – בשני המובנים
• Of בפעלי תנועה: אני לא יודע עד כמה זה באמת קיים אבל נהוג לטעון שהבריטים מוסיפים of כשהאמריקאים לא. וכך look out of the window לעומת look out the window, וכן הלאה.

אבל לא רק:

• בריטית: Have you got X – האם יש לך X?
  אמריקאית: Do you have X – האם יש לך X?
• שם עצם קיבוצי בתור רבים – על זה בן לי דיבר בתשובה שלו לדפנה. בשני הלהגים, אפשר להגיד דבר כזה: The committee is inviting presentations. בבריטית, ורק בבריטית, אפשר להגיד גם: The committee are inviting presentations. זה עובד גם עם שמות עצם אחרים: The government are וכן הלאה. מארק ליברמן מאונ' פנסילבניה (האב הרוחני שלנו) בדק את העניין אמפירית בלאנגואג' לוג וגילה שבסופו של דבר בשני הלהגים נוטים להשתמש בצורת היחיד הרבה יותר.

מה שביניהם

ישנם נושאים נוספים כמו סלנג והגייה, אבל הם מתועדים בצורה טובה יותר. יותר מהכל אני מתרשם שבריטי ואמריקאי פשוט לא יגידו את אותו המשפט באותה הצורה, בעיקר כי יש הבדל גדול מדי באוצר המילים.

לסיום הפוסט האנגלו-אמריקאי הזה, הנה משהו נחמד: מלכת אנגליה ונשיאי ארה"ב לאורך השנים (בבלוג שמעוצב יפה מאוד. מזכיר לי בלוגים מסוימים. אולי את זה?). כמו שאמרה ידידה: "איפשהו בין טרומן לאייזנהאור אמרתי OMG".

דורי פרנס מתרגם את שייקספיר לעברית

דסק התרגום נזכר בכתבה שהיתה בשבוע שעבר ב'הארץ' על המתרגם והמלחין דורי פרנס, שעוסק מזה זמן רב בתרגום שייקספיר ומחזאים אחרים לעברית. פרנס מעלה כעת את תרגומיו לאתר שייקספיר ושות', וכך הוא כותב שם:

כיוון שכבר שנים אני מתרגם ממחזות שייקספיר ובני תקופתו -

וכיוון שאני מתכוון להמשיך ולתרגם אותם -

וכיוון שמדי פעם מבקשים ממני לקרוא את התרגומים -

וכיוון שנמאס לשמוע מהוצאות הספרים ששייקספיר לא מסחרי, ושבלי תמיכות וקרנות וועדות איש לא ייקח את הסיכון להוציא סדרה של תרגומי שייקספיר (ובוודאי לא של מחזאים פחות ידועים בני דורו) – [...]

החלטתי להקים את האתר הזה. [...]

תוך כדי העבודה על הקמת האתר, מצא חן בעיני הרעיון יותר ויותר. הפורמט האינטרנטי כבר לא נראה לי כמין ברירת מחדל מול המצב, אלא כצורה כמעט אידיאלית (לי) של פרסום התרגומים – כי, שלא כמו בספר, אפשר כל הזמן לתקן, לשפץ, לשנות, לעדכן. זה לא נעול, סגור וגמור.

בכתבה בעיתון, מיכאל הנדלזלץ תוהה:

אם התרגומים של דורי פרנס [...] מוצעים לקוראים חינם, והם יכולים לקרוא בהם ואף להדפיס אותם, פוחתים עוד יותר הסיכויים שמו"לים יקחו על עצמם להוציא תרגומי שייקספיר או בני זמנו. [...] המו"לים לא ששו להוציא לאור שייקספיר גם בלעדיו. אחרים מוזמנים ללכת בעקבותיו, ואז אולי המו"לים שחוששים עכשיו להמר על שייקספיר בספר, יבינו שכדאי להם לנסות להצטרף לטרנד (אם יהיה כזה, כמובן). האם דורי פרנס והאינטרנט יהפכו את שייקספיר בעברית ללהיט מו"לי? בארץ שבה "המלט" רץ זה חמש שנים מ-800 הצגות רצופות (בתרגום כרמי ובעדכון אלמגור) זה אולי לא מופרך.

[ת' לטליה]

נו הומופון

תמר עילם גינדין הזמינה אותנו להתרשם מאחד הפוסטים האחרונים שלה, ובהחלט התרשמנו. כתתו-נא רגליכם לסקירה הנאה שלה על הומופונים, משפטי חולצה וחיות אחרות:

ההבדל בין הומופונים לבין דו משמעות תחבירית היא שבהומופונים מדובר במשמעויות שונות לאותה מילה, ובדו משמעות תחבירית מדובר באותן מילים בדיוק (גם מבחינת משמעות), שהיחסים ביניהן לא ברורים. [...] הדוגמה הקלסית לדו משמעות תחבירית הוא פרת דודתי השמנה, אבל יש גם מכנסי גברים שחורים, תה יסמין סיני, black magic woman ועוד. [...] לפני למעלה מעשר שנים לימדתי עברית ב-Tichon Ramah Israel. זו הייתה חוויה טראומטית ביותר. בגלל הילדים, לא בגלל המקרה הבא: לפני יום ירושלים הכנתי מערך לכבוד החג, אבל אז מצאתי בתיבת הדואר שלי הודעה מהרכזת, אבקש לדבר על יום ירושלים בכיתות. אני הבנתי שהיא רוצה להיכנס ולדבר על יום ירושלים ולכן הכנתי מערך אחר וחיכיתי שהיא תיכנס לכיתה. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והיא לא באה. למה? כי היא ביקשה שאנחנו (המורות) נדבר על יום ירושלים.

יש משפטים שלא נכנסים לאף אחת מהקטגוריות (הומופונים, הומוגרפים, הומונימים ודו משמעות תחבירית) כי המילים שומרות על המשמעות, היחסים במשפט נשארים זהים, אבל ההקשר בכל זאת משנה את ההבנה. למשל המים ירדו בכנרת, הלידה היתה במשטרה. הכוונה כמובן למי השפיר. הדוגמה שאני אוהבת לתת בשיעורים שלי היא הכי אהבתי את הצירים בוושינגטון, כאשר המשמעות הראשונה שחושבים עליה היא הדיפלומטים בוושינגטון, אבל אולי אהבתי את צירי הדלתות שהם שקטים, אולי המרקים והרטבים במסעדות וושינגטון ממש טובים, ואולי הלידה הכי קלה שלי הייתה בוושינגטון (וזאת התשובה הנכונה).

בצירוף מקרים שכזה ובשולי הרשומה שלה, תמר מזכירה אטימולוגיה עממית שש' שלח לי לא מזמן:

האי הבנה ההומופונית המפורסמת ביותר היא "פעם שלישית גלידה" – third time I scream. האמת היא שזה נשמע לי חצי אגדה אורבנית, אבל לא הצלחתי למצוא הסבר אחר (חוץ מהסבר שלא שווה לחזור עליו, של איזו גלידריה בכפר סבא שאני לא זוכרת את שמה, וגם הגלידה שלהם לא שווה).

אחת הבעיות עם ההסבר הזה היא שאף אחד לא אומר באנגלית "third time I'll scream". אפשר למצוא הסבר אפשרי אצל אהוד מ'עברית שפה קשה' שכתב על זה כבר לפני כמה שנים.

באמאש'ך. אבל אל תעזובותי.

אמאש'ך. לכאורה, סתם איזה קיצור פונולוגי שנובע מנוחות. ביטוי קפוא שמעיד על תדירותו בשפה בעצם קיצורו ע"י כמות נכבדת של דוברים. כמוהו גם אמאש'לי ואמאש'לָךְ (שמצמצמים פחות – רק תנועה, ללא עיצור).

לכאורה. בפועל, מדובר בעולם ומלואו.

קודם כל, כולנו משתמשים בקיצור הזה רק לעתים (לא הייתי בטוח אם כותבים "במסורה" או "במשורה". "רק לעתים" יותר טוב). בתשובה לשאלה "אמא של מי זאת?", כולנו נענה "((זאת) אמא) שלי", ולעולם לא "(זאת) אמאש'לי". זה פשוט לא נתפס כעונה על השאלה, ומכאן נתגלגל לתיאוריות סמנטיות ופרגמטיות, כמו הישויות הבולטות (salient) בשאלה ובתשובה, ורכיב הפוקוס התחבירי שאומר לנו אילו מילים להדגיש. בפירוט קל, התיאוריה תגיד שהשואל מצפה לשמוע בתשובה שזאת אמא של מישהו. לכן הרכיב שלי בתשובה חייב לקבל הדגשה, ובצורת הקיצור זה פשוט לא קורה: נסו להגיד אמאש'לי במלרע ולעצור את החלחלה שתתפשט לכם מיד בגוף. כיוון שמה שנדגיש בצורה המקוצרת יהיה בהרכח החלק של אמא, וזה משהו שאיננו מחדש בתשובה לשאלה "אמא של מי זאת?", יתקבל משפט שהוא בעייתי מבחינה פרגמטית. השוו עם "מי זאת?", או "מה היא שלך?", שאלות שללא ספק ניתן להשיב עליהן ב-"זאת אמאש'לי".

לא סיימנו. שימו לב שציינתי רק שלוש צורות מקוצרות עד כה. הסיבה? פשוטה למדי: האחרות נדירות למדי וכמעט לא קיימות. מבין אמאש'לו, אמאש'לה, אמאש'(ל)כם, אמאש'לנו, אמאש'להם, אני חושב שרק את הראשונה שמעתי אי פעם. ואם נרחיב את היריעה לכלל הקיצורים עבור כינויי שייכות, למיטב ידיעתי רק אחש'לו זכה למעמד של כבוד מבין הגוף השלישי וגופי הרבים, וגם זאת ככינוי חיבה לכל-אדם (על משקל דוֹד), ולא במובן השייכותי. אז למה זה? גם כאן ניתן להסביר במונחי פרגמטיקה ושיח. אם אנחנו רוצים לקצר, נקצר את המשתתפים הבולטים בשיחה ואת נגזרותיהם (כיוון שהם מידע קיים, ברור). ברוב השיחות, משתתפים אלה הם הדובר והנמען, ונגזרותיהם הם אמאש'לי ואמאש'ך/ש'לך. אז זה לא אומר שאי אפשר לקצר את האחרים, זה פשוט פחות נדרש.

לא סיימנו! נרחיב קצת את היריעה אל מעבר למשפחה הגרעינית, ונראה עוד תופעה מעניינת: את מילת השייכות של ניתן לקצר פה ושם גם עבור שמות עצם יותר כלליים מכינויי גוף: "הספר ש'לאברהם", "הבית ש'לאורטל", "העצם ש'להכלבש'לי". אמנם עם פחות קונוטציות, אבל האבחנה הראשונה מלמעלה (זאת עם השאלות) עדיין תקפה, לפחות לדעתי. אבל מה קרה? לכל הדוגמאות שציינתי יש מכנה משותף פונולוגי: המילה שאחרי כינוי השייכות מתחילה בתנועה. הרי "הספר ש'לגדעון" לא יעבוד. אז בכל זאת יש כאן מרכיב פונטי. והיזכרו בדוגמה הראשונה, הגוף השני זכר, שם עקפנו את הבעיה: העפנו את ה-ל' ויצרנו את ש'ך! מעניין אם יום יבוא ונדבר על "הבית ש'גדעון", והאם נתבלבל עם "הבית שגדעון בנה" (חולצה! חולצה!). ויש גם איזה ביטוי לא יפה שקשור לנושא.

נראה לי סיימנו.

קדם-ההנחות שבין צ'יקו תמיר לגלן בק

שני פסקי דין מעניינים ניתנו לאחרונה, האחד במסגרת ערעורו של תא"ל צ'יקו (משה (צ'יקו)) תמיר והשני במסגרת תלונה של מגיש הטלוויזיה האמריקאי גלן בק נגד אתר פארודי. בהיעדר מומחה לפרגמטיקה כאן, אבדוק בעצמי מה נפסק בכל אחד מהמקרים.

(פרגמטיקה היא התחום בבלשנות שחוקר את היחסים בין גושים שלמים של טקסט, למשל ההבדל בין המשפט התקני שרי ועופר עשירים, אבל עופר עצמו לא עשיר ובין המשפט הלא-תקני *שרי ועופר זקנים, אבל עופר עצמו לא זקן)

צ'יקו תמיר

כידוע, ערעורו של צ'יקו תמיר התקבל ודרגת תת-האלוף (התת-אלוף?) שלו לא תישלל ממנו. למי שלא מעורה בפרטי הפרשה, הנה תקציר הדברים: תמיר נתן לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון צבאי, הבן עשה תאונה, האב הורה לנהגו לדווח על התאונה כאילו הוא עצמו היה אחראי לה, הסיפור הושקט בעסקת טיעון, תמיר הודה ודו"ח התאונה שונה כך שהנהג לא יהיה חתום עליו יותר. מה שתפס אותי היה השימוש במונח "טעות טכנית" במסגרת טיעוני ההגנה.

כשקראתי את הכתבה לראשונה בוואלה! חדשות, צוטט שם אחד מפרקליטי ההגנה כאומר שחתימת הנהג היתה "טעות טכנית" ותו לא. למרבה המסתורין, המשפט הזה נעלם מהכתבה. אל חשש, מצאתי משהו דומה בכתבה מהחודש שעבר:

בא כוחו של תמיר, עורך הדין משה ישראל, אמר בדיון כי תמיר דיווח דיווח אמת למפקד המשטרה הצבאית. "מה שכתוב בדו"ח התאונות לפיה הנהג שלו הוא זה שנהג הייתה טעות טכנית. לא הייתה כאן כוונת רמיה או כוונה לשקר."

ובנוסף:

סנגוריו של תמיר, עו"ד משה שמיר, עו"ד משה ישראל ועו"ד אלוף-משנה אודי בן אליעזר, טוענים בכתב הערעור כי תת-אלוף תמיר מסר דיווח מלא למפקד המשטרה הצבאית בפיקוד דרום כי בנו הוא שנהג בטרקטורון הצבאי וכי נגרם נזק לרכב, וכל זאת עוד טרם מילא טופס דיווח על תאונת דרכים.

אני לא פרגמטיקאי ולא משפטן, ולכן קשה לי לחרוץ כאן דעה (מה גם שלא עושה רושם שעיתוני ארצנו מתאמצים לתאר את כל הפרטים בפרשה). אם תמיר הצהיר דבר מסוים בע"פ ואח"כ הגיש תצהיר בכתב בו כתוב דבר אחר, האם שינוי הדו"ח נופל תחת תיקון טעות טכנית? במילים אחרות ובמונחים טכנים מעט יותר, האם דבריו של עורך הדין גוררים שהנהג באמת לא היה אמור לחתום על הטופס? האם ההבהרה כי "לא הייתה כאן כוונת רמיה או כוונה לשקר" מניחים הנחה מוקדמת קדם-הנחה לפיה כל ניסיון לשנות מסמך חתום הוא ניסיון לרמות או לשקר?

ואולי מדובר בכלל בשאלה תרבותית לגבי ערכו של טקסט כתוב מול ערכו של טקסט דבור; בספרו הנהדר והמצחיק על החיים בפפואה ניו-גינאה, הביולוג הצ'כי וויטך נובוטני משווה בין הדבֵקוּת האירופאית בהסכמים מודפסים ובין נטיית הילידים לדון בכל נושא שוב ושוב, ולעזאזל עם ההסכם החתום. ואולי זה לא דומה. אולי הרעיון לכתוב פוסט על הערעור של צ'יקו תמיר היה טעות טכנית שלי.

גלן בק

בינתיים, בצד האחר של הגלובוס, החיים קלים יותר. מגיש הטלוויזיה והרדיו הרפובליקאי גלן בק, חסיד גדול של שיטות מופרכות לחלוטין לשכנע אנשים בטיעוניו, ביקש להוריד מהרשת אתר שלעג לו ונזרק מכל המדרגות. בק אוהב להעלות טיעונים כמו "אני לא אומר שברק אובמה מוסלמי, אבל אם אין לו מה להסתיר למה הוא לא טורח להגיד שהוא לא?" או, כשדיבר עם חבר קונגרס מוסלמי, "אני עצמי לא חושב שאתה טרוריסט, אבל יש אנשים רבים שוודאי ירצו לשאול אותך: למה אתה רוצה להרוג אותנו?"

זה מזכיר לי את הדוגמה הקלאסית להנחה מוקדמת לקדם-הנחה, "האם הפסקת להרביץ לאשתך?" – שאלה שהתעלמות ממנה תיראה חשודה אבל גם שאלה שבלתי אפשרי לענות עליה ב"כן" או "לא" (אלא אם אתם איציק מרדכי, שלא הואשם מעולם בהכאת אשתו).

בכל מקרה, הסיפור עם גלן בק הוא שבדיחת-אינטרנט אחת הפכה לאתר האינטרנט האם-גלן-בק-אנס-ורצח-ילדה-צעירה-בשנת-1990.קום, אתר שוודאי לא טוען שבק עשה את המעשים האלה אלא רק שואל רטורית. עורכי דינו של בק הבינו שלקרוא תיגר על הפארודיה לא ילך, ולכן הם ביקשו מארגון התקינה WIPO להעביר את האתר לידיהם משום שהוא משתמש בסימן הרשום גלן בק™ ועשוי להטעות את הגולשים. זה לא הצליח להם.

וחוץ מזה?

איזה עוד מקרים היו בארץ של תרגילי פרגמטיקה כאלה? של קיטלוג משהו בתור "טעות טכנית" או של שאלות מכשילות במסווה תמים? אני יכול לחשוב על לפחות אחד, אבל אולי הראש שלי מותש מהשוואות מחמיאות בין צ'יקו תמיר וגלן בק.

פלורליזם לקסיקלי

מה קורה כשפריט אוניברסלי, למשל סימון, נכנס לשימוש בכמה תחומים שאינם משיקים זה לזה, אבל לאט לאט משתלט על החיים?

הוא מקבל מלאנתאלפים שמות שונים, זה מה שקורה. נתבונן בסימן #.

במהלך שבוע בודד באוניברסיטה, שמעתי חמישה שמות שונים עבורו:

• הוותיק ביותר, אני מניח, הוא דיאז, הלקוח ממוזיקה ושם הסימון מתהלך בגאון זה מאות שנים.
• שארפ, שהוא המינוח האנגלי לדיאז ומשמש גם בקהילת המחשבים (כמו שם השפה C#).
• רשתית, שאם אצטרך לנחש אומר שהוא המינוח שהאקדמיה מבכרת.
• סריג,  שנראה הכי נאמן לצורה של הסימן.
• האש, אף הוא ממדעי המחשב.
• אחד שלא שמעתי, אבל השם שאני מעדיף בעצמי, הוא השם הטלפוני סולמית (ואולי זה המינוח הרשמי?)

מי שמכיר עוד שמות מוזמן, כמובן, להוסיף בתגובות.

ואם כבר בסולמיות עסקינן, התרגלנו ממענים טלפוניים אוטומטיים שאחרי שמקישים מספר (תעודת זהות, סיסמה או כרטיס אשראי) מבקשים מאיתנו להקיש כוכבית או סולמית. אבל אנחנו עוד לא יודעים איזה מהם. לכן רובנו עדיין נדרשים תמיד לשמוע את סיום ההקלטה כדי לדעת באיזה מקש לסיים את המספר המבוקש. אני חולם שיום יבוא ותהיה מוסכמה אחידה, שתתקבל בתחביר ובסמנטיקה של שפת ההודעות המוקלטות, שפה שאין ברירה בימינו אלא ללומדה על בוריה. הו, אידיאליסט שכמותי.

יוצאים לבלות יד ביד בשמיים

כידוע, 2009 היא שנת האסטרונומיה הבינלאומית. האמת שאני יודע את זה רק כי הלכתי לפלנטריום לפני חצי שנה, אבל הרשות לקהילה ולנוער באונ' העברית מספרת לנו על תחרות לבחירת שמות עבריים לכוכבים אוראנוס ונפטון שנערכת בימים אלה ממש! מסתבר ש:

כוכבי לכת אלה, שהם המרוחקים ביותר במערכת השמש, נתגלו בפעם הראשונה רק לאחר המצאת הטלסקופ, וקיבלו שמות של אלים יווניים: אוראנוס, אל השמים ונפטון, אל הים.

כ-650 שמות שונים לכל אחד מכוכבי הלכת התקבלו מן הציבור בשלב הראשון של המיזם.

וואו. בכל מקרה, המועמדים הסופיים הם:

אוראנוס

• אוֹרוֹן – אור קטן.
• שַׁחַק – מילה נרדפת לשמים.

נפטון

• רַהַב – שמו של שר הים במקורות.
• תַּרְשִׁישׁ – שם המתקשר לים ולאבן חן בצבע ים בספרות היהודית.

אני הצבעתי עבור "אורון" בגלל הדמיון לשם הלועזי ועבור "תרשיש" בגלל שאני אוהב את הקישור לאבן החן (ואת המילה). אפשר להצביע כאן.

[ת' למיכל, יונתן ושמעון]

בלוגי שפה יחודיים

תנו לי להדהים אתכם: 'דגש קל' אינו בלוג השפה היחיד במרשתת! הנה שניים מסקרנים במיוחד ששווים המלצה רשמית מטעם מחלקת קשרי החוץ של הבלוג:

• האתר של תמר: האתר של ידידת הבלוג ד"ר תמר עילם גינדין סיים להשתדרג, להתעדכן ולהשתפץ וכעת הוא יושב באכסנייתו החדשה, כשבתוכו גם הבלוג שלה. בדיוק אתמול אמרתי לעצמי שאני צריך לבדוק אם היא סיימה להעלות את האתר המעודכן ומסתבר שזה בדיוק היה יום ההולדת שלה. אז מזל טוב לתמר, שנתנה לנו מתנת יומולדת וכתבה פוסט פונטי מוצלח למדי בו היא מתעמקת בסוגיות כמו ההבדל בין ת' וט' ביוונית, ההבדל בין חינכוך לנישוף, ההבדל בין סבא וסבתא בברזילאית, וההבדל בין Tamar ו-thmr.
• The Language of Food: מה תולדות הקטשופ? איך מתייחסים לקינוח במטבחים שונים? על השאלות האלה עונה בפירוט מדהים דן ג'וראפסקי, בלשן מסטאנפורד ושם דבר בקהילת הבלשנות החישובית. מלבד המחקר שלו, ג'וראפסקי כתב את אחד מספרי הלימוד הפופולריים ביותר בתחום יחד עם ג'יימס מרטין, אבל אין ספק שבלוג על השפה של האוכל הוא פסגת הקריירה שלו. ודוק, הוא מלמד קורס שנה א' על שפת האוכל!

ג'רוזלם פוסט לייט על הג'רוזלם פוסט לייט

[פוסט אורח של נמרוד גנצרסקי, עורך הג'רוזלם פוסט לייט]

תגובת הג'רוזלם פוסט:

עיתון הג'רוזלם פוסט לייט אינו מתיימר ללמד אנגלית בשיטה האקדמית אלא לשפר את השפה המדוברת. שיפור השפה השנייה בקרב מבוגרים שונה מהותית מלימוד שפה בקרב ילדים שאותה מייצגת המורה המבקרת, והג'רוזלם פוסט לייט לא עובד על פי כללי שפה שנקבעו על ידי משרד החינוך, שגם אותם מייצגת המורה המבקרת.

השיטה של העיתון בשיפור האנגלית בקרב מבוגרים דורשת שינוי טקטי בשיטת הלימוד, שכוללת חוויה בקריאה, קריאה רציפה, נושאים מוכָּרים, כתובים בקצרה ומעניינים. שיפור השפה האנגלית של העיתון גם לא כולל הבדלים תחביריים או לשוניים בין האנגלית הבריטית לאנגלית האמריקאית. המטרה של העיתון היא שיפור השיחה השוטפת של הקורא על ידי קריאה זורמת באנגלית מדוברת. כתבי הג'רוזלם פוסט אותם קוטלת המבקרת – הינם אנשי מקצוע אנגלוסקסים שכתיבה בשפת האם שלהם, אנגלית, היא המקצוע שלהם. אלפי מנויים מרוצים ואף התגובות בביקורת שלכם מדברות בעד עצמן.

הבהרה לגבי הספר Elements of Style

בכל שנות הבלוג הזה, מעולם לא איימנו על קוראינו. חשבנו שנוכל לייצר כאן אידיליה. טעינו.

בשולי הביקורת על ה-JPL, המגיב יובל נ. הזכיר את הספר Elements of Style מאת Strunk and White כדי לתמוך בטענה שלו. אין דרך נעימה לומר את זה, אז פשוט אגיד: לא עושים דבר כזה ליד בלשנים. הס מלהזכיר את הספר הנורא הזה. כמובן שיובל לא ידע, ואני לא מאשים אותו – כל אחד יכול לטעות ככה. אבל למען הסר ספק: הבא שיזכיר את הספר הזה בהקשר חיובי, מנויו לבלוג יבוטל באחת ודמי המנוי לא יוחזרו לו!

ואחרי שהתלוצצנו (זה היה בצחוק, כן?) נדבר קצת ברצינות. הספר של סטראנק אנד וויט באמת נחשב מזה זמן רב לסוג של אורים ותומים בענייני דקדוק אנגלי. בחמישים השנה מאז שוויט עדכן את הספרון המקורי של סטראנק, הספר הזה זכה למעמד שכלל לא מגיע לו; אני זוכר שעיינתי בו לפני כמה שנים ולא הבנתי מה פשר כל הקביעות הנחרצות התמוהות האלה. אבל הבה ונפנה למקצוענים: המשקיענים שבין קוראינו יכולים ללכת ללאנגואג' לוג ולמצוא בארכיון שלהם מה אמרו מיטב בלשני העולם על הספרון הנאלח הזה. אנחנו נמליץ על כתבה בלשון שווה לכל נפש של ג'פרי פולום שהתפרסמה מוקדם יותר השנה. פולום – אחד מיקירי הבלוג – הוא ראש החוג לבלשנות ואנגלית באוניברסיטת אדינברו ואחד ממחברי ה-Cambridge Grammar of the English Language. במילים אחרות: הוא אולי המומחה הגדול בעולם לאנגלית. המלצת הבלוג היא להקשיב לו, ולא לספרון השרלטני שהוא מבקר.

ג'רוזלם פוסט לייט – הביקורת

[פוסט אורח מאת טלי מנקין, מורה לאנגלית. גב' מנקין מילאה תפקידים שונים במערך הוראת האנגלית ברמה הארצית והמחוזית, ועל אף הרקורד הנאה שלה הסכימה לתחנוניי לבקר עבורנו את העיתון. אז תודה!]

לאחר שקראתי בעיון שלוש מהדורות של העיתון The Jerusalem Post lite אינני יכולה אלא לומר שעיתון זה אינו מתאים לעזור לקוראים להעשיר את השפה האנגלית, כפי שנטען על ידי העורך. קראתי את העיתונים מתאריכים 6-12/8/2009, 13-16/8/2009 ו- 20-26/8/2009. בכולם מצאתי טעויות רבות באנגלית, החל מטעויות בסיסיות ביותר בלשון אנגלית (grammar) ועד לטעויות בשימוש באוצר מילים ובניסוח משפטים או חלקים מהם. אמנם ברור שהכתבים מכירים את השפה האנגלית ויש להם אוצר מילים נרחב יחסית, אך המאמרים כתובים מההיבט של השפה העברית ולא השפה האנגלית. זאת אומרת שבחלק מהכתבות, חלקים מהם מתורגמים באופן מילולי מעברית ובכך כתובים בהתאם לחוקי לשון עברית, ולא אנגלית. תופעה כזאת לא רק שלא מקדמת את לימוד האנגלית, אלא מעכבת אותה ואולי גורמת נזק בהטמעת האנגלית. בנוסף, לא ברור מהם הקריטריונים לפיהם הוחלט לדרג את הכתבות לפי "בסיסי", "בינוני" ו"מתקדם" מבחינת דרגת קושי.

• במהדורת 6-12/08/2009, בכתבה של יעקב לפין (עמ' 2), כתוב "According to suspicions". זהו תרגום מילולי מעברית, "לפי החשדות". באנגלית תקנית ומקובלת נכתוב "It is suspected that". עוד באותה מהדורה, בכתבה של רון פרידמן (עמ' 3), כתוב "a 100 letters" — זוהי טעות גסה בדקדוק בסיסי ביותר. כמוכן, יש תופעות של חוסר זהירות בהדפסה כמו במקרה של "Mideastenvoy" בעמוד 5, בכתבה של הרב קינן. טעות כזאת יכולה לגרום לקושי גדול מאוד דווקא אצל קורא שמנסה להעשיר את השפה דרך עיתון.
• במהדורת 13-19/08/2009 ישנן טעויות דקדוקית חמורות בכתבה של חאלד אבו טועמה: "He added that the secret document is pointing to PA President Mahmoud Abbas's involvement in the death of the chairman". במקרה הראשון, מדובר בטעות במה שמכונה בהוראת האנגלית זמנים (tenses) והמשפט אמור להיות כך: "He added that the secret document points to". בנוסף אין מצב באנגלית של גרש (apostrophe) אחרי האות s ואח"כ עוד s. כשמסתיימת מילה באות s ומביעים שייכות, פשוט מוסיפים את הפסיק אחרי ה-s, לדוגמה 'Abbas.
• במהדורת 20-26/8/2009, בכתבה של ערן אדרי (עמ' 24), נכתב במשפט הראשון: "Hatikvah 6 is quartet". פה ישנה טעות חמורה בדקדוק וזה אמור להיות כך: "Hatikvah 6 is a quartet".
  בכל המהדורות הללו ישנן טעויות נוספות מסוגים שונים.

לסיכום, יש לציין שהכתבות מגוונות ומעניינות, אך צריך לזכור שכשלומדים שפה הקריאה היא חלק קריטי בתהליך. אם קוראים טקסטים שכתובים עם טעויות, נגרם נזק לתהליך הלמידה. למעשה, עדיף לא לקרוא בכלל מאשר לקרוא חומר שגוי. לא מדובר בטעות אחת בודדת, אלא בריבוי טעויות.

בהתאם לנאמר למעלה, אינני ממליצה על קריאה בעיתון זה במתכונתו הנוכחית ואף ממליצה לא לקרוא אותו.

בעיתון ראוי לקריאה ולמידה בשפה האנגלית, הכתבים חייבים להיות בעלי ידע רב באנגלית ולשלוט בה היטב, על כל היבטיה.

[תודה לטלי מנקין. תקציר הפרקים הקודמים כאן וכאן]

בוק ריפורט // השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית

[פוסט אורח של יאיר הנדלר, סטודנט לבלשנות ושפות זרות באוניברסיטת לה ספיינצה. בשבוע שעבר דיברנו כאן על גווגאי וספות איטלקיות ויאיר הזכיר מספר ספרים, ביניהם את "השורשים התרבותיים של הקוגניציה האנושית" למייקל טומאזלו. ביקשתי ממנו לתרום לנו מרשמיו, והוא עשה את זה חיש מהר. תודה, יאיר!]

כשאת אומרת "גאוואגאי" למה את מתכוונת?

למרות שהספר לא מדבר אך ורק על הבעיה שמעניינת אותנו כאן – איך ילדים לומדים את משמעויות המלים בשפה אותה הם רוכשים מגיל רך – הוא מקדיש לה כמעט את כל חציו השני, לאחר הסבר מפורט ונהיר של התיאוריות של מחברו, ומספק, כאמור, תשובה (אפשרית, אחת מני רבות, כנראה) לשאלה המרתקת הנ"ל.

טומאזלו פותח בהצגת בעיה אבולוציונית פשוטה: הזמן שעבר עד ימינו מתקופת היפרדותו של האדם מבן דודו הקוף הגדול הוא קצר מדי, במושגים אבולוציוניים (מדובר ב-6 מיליון שנה), כדי שיוכל להצדיק הבדלים כה משמעותיים בהתפתחות וביכולת הקוגניטיבית בין שני המינים, הבדלים שניתן להבחין בהם היום בלי שום בעיה.

הפתרון, אומר המחבר, הוא די פשוט: בני האדם פיתחו בשלב מסוים דרך להעברת הירושה התרבותית שלהם (מה שנקרא "העברה תרבותית", cultural transmission), שהצטבר ומצטבר במהלך השנים, מדור לדור, מאב או אם לבן, באופן שאינו מתרחש אצל מינים אחרים. למה האפשרות הזאת נהייתה כל כך ייחודית לבני האנוש, מיד נגיע לשם.

נדמיין לרגע חבורת קופים גדולים, כבר חצי אנשים, שמתגודדת סביב איזשהו מכשיר או חפץ שאחד מהם קיבל בירושה מאביו הקוף הזקן. כולם מכירים את הכלי הזה כי הם ראו את הוריהם משתמשים בו, כלומר הם יודעים מה מטרתו וכיצד משתמשים בו. אבל מאחר והם יותר מפותחים מבני דודיהם הקופים שיישארו קופים, הם מבינים טוב מאוד מדוע אבותיהם פיתחו את הכלי הזה – הם לא רק יודעים להשתמש בו, הם מסוגלים להבין מה עבר בראשם של אבות אבותיהם, בני מינם, ולכן הם מבינים מדוע לכלי יש צורה כזאת, מדוע משתמשים בו באופן אותו הם מכירים וכן הלאה.

מה זאת אומרת שהם מבינים מה עבר בראשם של אבותיהם? הם קוראים מחשבות? לא בדיוק. טומאזלו מסביר בפשטות שכל ההבנות המפורטות לעיל מקורן ביכולת אחת ויחידה: לראות, להבין את בני מיני כיצורים בעלי כוונה (intentional being). וזאת יכולת שבין כל היונקים קיימת אך ורק אצלנו בני האדם.

וכמובן, מה שעובד עם כלים ומכשירים משונים תקף גם לגבי מילים וכלים לשוניים.

כלים לשוניים ומילים

הבעיה, כמו שהועלתה זה מכבר בסיפור ה"גאוואגאי" או הספה בסלון של אחי, היא שאנחנו לא יכולים להבין את משמעותה של מילה רק משום שמישהו אומר אותה ומצביע אולי על חפץ כלשהו. מה שחסר לנו הוא ההבנה של כוונת הדובר. כשהוא אומר גאוואגאי למה הוא מתכוון? לחיה שמתרוצצת? לצבע שלה? למין שלה? האפשרויות הן למעשה אינסופיות. רק אם אני יכול להבין את כוונת הדובר אני יכול להבין את משמעות המילה שהוא מבטא.

לנו, המבוגרים, זאת יכולה להיות משימה קשה או לכל הפחות אטית משהו.

לילדים, אומר טומאזלו, המשימה הזאת מהווה חלק מההתפתחות הטבעית של המוח ושל היכולת הקוגניטיבית. הוא מדבר על "מהפכת תשעת החודשים": בסביבות גיל 9 חודשים כל הילדים, פחות או יותר, מפתחים את היכולת לראות את בני מינם האנושיים כיצורים בעלי כוונה, וכתוצאה מכך הם מתחילים להבין את כוונותיהם של המבוגרים הסובבים אותם, בלי קשר להבנת השפה. להיפך, אומר טומאזלו, הבנת השפה צומחת מהבנת כוונות האנשים הסובבים אותנו.

משם פרטי להכללה

זה קורה מעצמו, אם אפשר להגדיר זאת במלים פשוטות, אבל תחת תנאים מאוד מסוימים. פחות או יותר מהגיל הזה ואילך, הילדים נמצאים לעתים קרובות בסצנות בהן משתתפים הילד עצמו, איזשהו חפץ (או יותר מאחד) ואדם מבוגר. בסצנות האלו, שהמחבר קורא להן "סצנות של תשומת לב משותפת" (shared attention), תשומת הלב של הילד ושל המבוגר מופנית בו זמנית לעבר אותו החפץ וגם לעבר תשומת הלב של השני אל החפץ. הילד, שמבחין ומבין את כוונת המבוגר, יודע שהוא מפנה כרגע את תשומת לבו אל הצעצוע המסוים הזה, ואז גם הילד מפנה את תשומת לבו אל אותו צעצוע. כך, כאשר המבוגר ידבר אל הילד על אודות הצעצוע הזה, הילד יבין בדיוק על איזה חפץ אנחנו מדברים כרגע.

איך הילד לומד לדעת בדיוק למה המבוגר מתכוון? כשאני אומר "זה סנופי", איך אחייני בן השנה יכול לדעת אם מדובר בכלב צעצוע באופן כללי, בשם הפרטי שנתתי לו, בצבע שלו וכדומה? טומאזלו מציע פתרונות לכל הבעיות האלו, ואני נמנע מפירוטם מפאת חוסר מקום וממליץ לקרוא אותם ישירות בספר.

למשל, אחת הנקודות המעניינות שעולות ממחקרים שנעשו היא שכשהילדים שומעים מילה מסוימת ומבינים שהיא מתייחסת לחפץ מסוים, באופן אוטומטי, כלומר טבעי, ועדיין לא לגמרי ברור, הם קודם כל חושבים שמדובר בשם פרטי של החפץ, או שם שמגדיר אותו. כלומר, אפילו אם אני מצביע על כלב הצעצוע סנופי ואומר לאחייני בן השנה "תראה! אדום!" כי הסנופי הזה הוא משום מה בצבע אדום, הילד יחשוב ש"אדום" הוא שמו של הכלב.

אבל, אם אני אומר לו "תראה! זה סנופי! הוא אדום!" האחיין הקטן יבין שסנופי זה השם ואדום זה איזשהו מאפיין שלו. זאת משום שנכנס כאן לתמונה עוד נושא חשוב ברכישת השפה ע"פ טומאזלו – קליטת תבניות תחביריות. האחיין יודע שבתבנית "זה ___" אמור להיכנס שם עצם או שם פרטי. באותו אופן הוא יודע שאחרי משפט דוגמת "זה ___", אם אני אומר "הוא ___" כנראה שהחלל ימולא באיזשהו מאפיין של החפץ או היצור עליו אנחנו מדברים.

רכישת שפה, רכישת הבנה

איך הילדים "יודעים" זאת? מניסיון. עם הזמן הם מבינים את התבניות האלו, אפילו בלי להבין ש"זה" הוא כינוי רומז זכר, ויודעים אילו מלים יכולות למלא את החללים החסרים ואילו לא. מין הסתם, בתחילת הדרך ההבנה היא לא כזאת פשוטה.

בספר ישנם הסברים נוספים, מפורטים יותר, ותשובות לחלק מהשאלות שעשויות לעלות בקורא הסיכום הקצר שלעיל. כמו כן, ישנם תיאורים של מחקרים מאוד מעניינים שנעשו עם תינוקות וילדים קטנים כדי להוכיח (או לנסות לפחות) את התיאוריות הנ"ל.

לדוגמא: מתוארת בספר סדרת ניסויים בה החוקר, שמשחק עם הילד ומדבר איתו על חפצים משונים איתם הם משתעשעים כדי לנסות להנחיל לעולל את שמותיהם החדשים, לעתים מרכז את תשומת לבו אל חפץ מסוים בעל שם מסוים ומומצא – וכך הוא מושך אל אותו החפץ ואותה המילה המוזרה גם את תשומת לבו של הילד – ולעתים הוא מעמיד פנים שאינו מרוכז בצעצוע. סדרת המחקרים האלו מראה איך הילד הצליח ללמוד בלי שום בעיה אך ורק את שמותיהם של החפצים אליהם החוקר הפנה את תשומת לב המשתתפים בסצנת "תשומת הלב המשותפת".

חומסקי וחיתולים

בכל מקרה, בל נשכח שהמחקר בתחום הזה אומנם לא נמצא בחיתוליו, אבל הוא מתקדם לאט וברוב המקרים מדובר בהשערות שקשה מאוד להוכיח – כמו בכל מה שקשור לחקר המוח האנושי. טומאזלו, למרות שהוא בא מתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, מהווה לצד בלשנים אחרים רבים וטובים אלטרנטיבה לתיאוריות השפה של חומסקי ולדקדוק האוניברסלי. אבל לדעתי, מעבר לחיכוכים שמתגלעים תמיד בין תומכי צד זה ותומכי צדו האחר של חקר השפה, שווה לקרוא את הספר, גם אם אתם חומסקיאנים בנשמה.

Tomasello, Michael (1999). The Cultural Origins of Human Cognition, Harvard University Press.

פרוסודיה ותחביר בשפת הסימנים של שבט אל-סייד (ובכלל)

רשמים מהרצאתה של פרופ' ונדי סנדלר, The Emergence of Prosody and Syntax and a New Sign Language ב-DCAL, University College London, 1/10/2009.

מי שמתמצא במחקר על שפות סימנים (או לפחות קרא את [הפוסט שלנו על] הספר "שפה במרחב") יודע שאחת הסיבות העיקריות למחקר על שפות סימנים הוא החיפוש אחר המשותף לשפות העולם. מעבר לזה, סנדלר טוענת ששפות סימנים הן השפות החדשות היחידות שצצות בעולם היום. מי שנתקל כאן במושגים לא מובנים אולי ירצה לחזור לסקירה על "שפה במרחב" להתרעננות.

פרוסודיה

פרופ' סנדלר השתמשה בשפת הסימנים של שבט אל-סייד, אותה הזכרנו כבר פעם, כמקרה מבחן של היווצרות תחביר מתוך פרוסודיה. פרוסודיה עצמה היא המונח הבלשני לכל מיני דברים שקשורים לאיך אנחנו הוגים את השפה – הטעמה, ניגון, עוצמה וכיוצא באלה.

שאלת המחקר שנידונה היא: האם פרוסודיה מופיעה בבת אחת? האם היא יוצרת סממנים ברורים בשיח לפני שהתחביר תופס צורה?
היכן מתחיל והיכן נגמר צירוף עצמאי במשפט? דוגמה מוכרת היא המשפט woman-without-her-man-is-nothing שאפשר לפסק בשתי דרכים: Woman: without her, man is nothing או Woman, without her man, is nothing, לפי ההטעמה והניגון.

בשפות דבורות, פרוסודיה ניכרת בהפסקות, עוצמת הקול, אורך ההברה, נשימה וטון. בשפות סימנים הסיפור דומה, עם דגש על הפסקות והבעות פנים. בשפת הסימנים הישראלית: קצב מובע באמצעות הידיים (עבור עניינים כמו חזרה והדגשת גודל) בסוף הסימן, הטעמה מובעת על הפנים לאורך כל הסימן.

שפת הסימנים של שבט אל-סייד (ABSL)

לפני כמאתיים שנה, אב ובניו הגיעו לנגב ממצרים. ל-2 מהבנים היה גן של חירשות. קופצים קדימה 5 דורות, נולדים 4 תינוקות חרשים בכפר. קופצים קדימה לימינו והיום יש 130 חירשים בשבט מתוך אוכלוסיה של 3500, וכל הכפר דובר ABSL. כלומר החירשים הם חלק מהותי מהחברה ואין ממש קהילה חירשה.

לגבי הדור הראשון של ABSL, יש סרטון אחד מ-1994. זו שפה פשוטה מאוד, כל משפט הוא מילה מייצגת מאוד, בד"כ שם עצם ("חרב", "סוס"). ככה אפשר לדמיין פידג'ין של חירשים. למעשה זה נראה לי בעיקר כמו מחוות. ישנן מעט הבעות פנים אבל הפסקות ברורות להטעמה.

המחקר

המחקר כלל שתי מסמנות דור שני מבוגרות ושתי מסמנות דור שני צעירות. כל אחת סיפקה דקה של מונולוג.

דוברות דור שני מבוגר: סימון יותר מהיר מדור ראשון, יותר סימנים, תנועות גוף/ראש אבל יותר ציוריות מאשר פרוסודיות.

דוברות דור שני צעיר: יותר סימנים, יותר כינויי גוף, אינדקסים וגם פרוסודיה בשביל שאלות. קשה לקרוא את התרגום הישיר של הסימנים, אבל כשמקודדים את הטקסט כולו לפי יחסי שיח (דיבור עקיף, שאלות, תלות בין פסוקיות) קל מאוד להבין אותו כי הפרוסודיה מראה איך החלקים משתלבים אחד עם השני. זה עדיין לא לגמרי תחביר, אבל זה כבר יותר דומה לחלוקה שאני עושה לפסקאות וחלקים בפוסט הזה.

מבוגרים וצעירים: אותה כמות של איברים פרוסודיים, וקצת יותר מאשר בדור הראשון. מה שכן, ישנו חיבור רב יותר בין הפסוקיות (45% ו-70% לעומת 0% ו-14% אצל הדור הראשון). יש גם התאמה בין סימנים פרוסודיים, קצב סימון והבעות פנים.

המסקנה שנתמכת מהניסוי הזה: פרוסודיה באה לפני תחביר ולוקח לה זמן להתפתח. ולמה זה? כי עזרים פרוסודיים מפנים את מקומם לאט-לאט לתחביר "אמיתי". לקריאה נוספת ומסבירת פנים קצת יותר מהתיאור התמציתי בפוסט הזה, ראו את המאמרים האחרונים של סנדלר ושל סווטלנה דצ'קובסקי:

Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2009). Emerging Sign Languages. Oxford Handbook of Deaf Studies, Language, and Education Vol. 2

Svetlana Dachkovsky and Wendy Sandler (2008). Visual Intonation in the Prosody of a Sign Language. Master's Thesis.

Meir, Sandler, Padden and Aronoff (2008). The Roots of Linguistic Organization in a New Language. Interaction Studies 9:1, 133–153

ה"אני" של ביבי: סיבוב שני

לפני מספר שבועות העלה יואל מרקוס טענה תמוהה בדבר תדירות השימוש של ביבי בכינוי הגוף "אני" לעומת ראשי ממשלה קודמים, טענה שהפרכתי בבלוג בעזרת ניתוח הנתונים האמיתיים.

בין היתר, העזתי לקוות שאצליח למנוע את התפשטות הטענה בתקשורת. למרבה התדהמה, נכשלתי. נחום ברנע, האיש שכנראה לא יכול להעביר שבוע מבלי להסתכסך עם בלוג כלשהו, טוען בטורו השבועי את הטענה ההפוכה:

נתניהו נאם השבוע בוועידת הנשיא בירושלים. נאומו עמד בסימן "אנחנו" [...] אותי סיקרן השינוי שחל, אם חל, בנתניהו. ה"אני" מהקנדציה הקודמת פינה מקומו ל"אנחנו".

המממ מה? כלומר אתם רוצים להגיד לי שביבי אומר פחות "אני", או יותר? כנראה שלא ניתן להסתמך על דעתם של הפרשנים הפוליטיים בעניין, ויש צורך, בשנית, לבדוק את הנתונים. מישהו רוצה להמר האם ברנע צודק?

למרבה המזל, באחד העמודים הנשכחים באתר נשכח של בנימין נתניהו, ניתן למצוא חמישה נאומים מהשנים 1996-1997, כלומר תחילת כהונתו הראשונה. מצאתי את הסקריפט שסופר הופעות של המילה "אני" מהפעם הקודמת ויצאתי לעבודה לא ארוכה מדי של איסוף הנתונים:

נאום	הצגת הממשלה בכנסת	ישיבת הכנסת – יום ירושלים	ועדת העורכים	הקונגרס הציוני הל"ג	איל"א	סה"כ
מספר מילים כולל	1981	506	1287	1000	1650	6424
מספר מופעי המילה "אני"	22	0	17	9	9	57
יחס	0.011105502	0	0.013209013	0.009	0.005454545	0.008872976

מפתיע? לשם התזכורת, בבדיקה הקודמת, שנגעה לכהונתו הנוכחית של נתניהו, היחס הכולל עמד על 0.012163509. כלומר, בקדנציה הנוכחית חלה עלייה במספר הפעמים שהוא אומר "אני", בניגוד לטענת ברנע.

למרבה הפלא, מרקוס בא להכפיש את נתניהו וטען טענה אחת, ברנע בא לשבח וטען את ההיפך, ובכל זאת שניהם הצליחו לטעות. המסקנה כי כנראה לא להסתמך על ניתוחים לשוניים של פרשנים פוליטיים, אשר מומלץ להם פשוט לומר את דעתם, מבלי להסתתר מאחורי אמיתות לשוניות מפוקפקות.

[עדכון]: בעקבות הערה מועילה של יואב בתגובות החלטתי לספור את מספר הופעות המילה "אנחנו" בנאומים מייצגים מכל אחת מהקדנציות של נתניהו. להלן הנתונים. תחילה, הנאומים מהקדנציה הראשונה שנזכרו לעיל:

נאום	הצגת הממשלה בכנסת	ישיבת הכנסת – יום ירושלים	ועדת העורכים	הקונגרס הציוני הל"ג	איל"א	סה"כ
מספר מילים כולל	1981	506	1287	1000	1650	6424
מספר מופעי המילה "אנחנו"	20	1	1	24	0	46
יחס	0.010095911	0.001976285	0.000777001	0.024	0	0.007160648

לעומת 3 הנאומים מהקדנציה הנוכחית שנסקרו בפוסט הקודם:

נאום	נאום בר אילן	טקס השבעת הממשלה	ישיבת הכנסת – יום הרצל	סה"כ
מספר מילים כולל	2071	1670	1274	5015
מספר מופעי המילה "אני"	8	1	2	11
יחס	0.003862868	0.000598802	0.001569859	0.00219342

ניתן לראות שגם כאן המגמה ההפוכה מזאת שמצביע עליה ברנע: נתניהו אומר בקדנציה הנוכחית יותר "אני" ופחות "אנחנו".

מה אתה, מסתערב?

מתוך הטור האחרון של סייד קשוע, מדריך למסתערבים (אחד הטובים שלו לאחרונה):

[...] עם כל הצער שבדבר, המסתערבים של המשטרה הם היחידים שנראים ערבים בכפרים הערביים. עד כדי כך חמור מצבה של היחידה שהמלה "מסתערב" הפכה לסלנג מקומי לפאסה. "מה זה הנעליים האלה?" יאמר הצעיר הערבי שירצה ללעוג לחברו שקנה נעליים מקולקציית השנה שעברה, "מה אתה, מסתערב?"

כמו תמיד אצל קשוע, הגבול בין מציאות לדמיון די מטושטש ודי מהר הוא מגיע להמלצות כמו:

אל תדבר ערבית במבטא ערבי. אל תגיד וואללה כשאין צורך בכך. אל תקלל בערבית. לידיעתך, ערבים מקללים זה את זה ביידיש בלבד. ובכל זאת, לתשומת לבך, רק אתם מתבלבלים בין ח' ו-כ'.

אבל גם בלי שיהיה לי זמן לבדוק את זה לעומק, יש לי הרגשה ש"מסתערב" זה באמת סלנג שנמצא בשימוש. לידיעת החברים בדורבנות.

[ת' לטליה ובוז למערכת ה-RSS של 'הארץ']