זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)
נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.
"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.
שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בר–אשר ההכרזה הבאה:
"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".
לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.
והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.
חברנו אא"א חיבר לא מזמן מילון מקוצר למונחי פוליטיקה ישראלית. יש לי כמה דברים לומר על זה, אבל עד שאכתוב על זה רשומה בטח יקדימו כבר את הבחירות הבאות.
סיפור מוזר במיוחד קרה עם קליפ לשיר של הזמר מקס פינק: שיר על בחירות הפך לתשדיר תעמולה אינטרנטי של רשימת מפלגת כלכלה, שהדביקה עליו כתוביות משלה, תמונות של בכיריה ואת הפתק שלה בקלפי. ברשימה עצמה מכחישים וטוענים שמישהו אחר עשה את זה. בכל אופן, הנקודה הלשונית המעניינת היא שבפזמון פינק שר "תבחרו בי" וחוזר על "בי" עוד כמה עשרות פעמים. בשלב הזה הפתק של כלכלה — שאותיותיה פי — מהבהב על המסך.
הצלילים בּ' ופּ' דומים מאוד (דוברי ערבית רבים משתמשים ב-בּ' משום שבשפתם אין את הצליל פּ'): שניהם מופקים באמצעות הפרדת השפתיים ונשיפת אוויר דרכם, רק ש-בּ' מרעידה את מיתרי הקול יותר (נסו ללחוש בּ' ותקבלו פּ'). פונטיקאים מסוגלים לכמת את המעבר מפּ' לבּ' כפונקציה של פרק הזמן שחולף בין נשיפת האוויר והרעדת מיתרי הקול. רוצה לומר, ההבדל בין בּ' ל-פּ' אינו מוחלט, וזה מה שגורם לאחד להישמע כמו השני לפעמים ולטריק של הסרטון המעובד להצליח. (עוד על פונטיקה כזו כאן, בניתוח שורה משיר של יהוא ירון)
סיפור נוסף שצץ אתמול נוגע ליאיר לפיד. לפיד הואשם שכמעט וקרא לאנשי ש"ס 'פרענקים', אבל הוא טען בזחיחות מה שהוא בכלל התכוון להגיד "פרגמנט". סקירה ממצה תוכלו למצוא כאן. האמת היא שאין לי משהו מיוחד לומר בעניין הזה וגם לא ניתוח פונטי מועיל. אני דווקא מאמין ללפיד בנקודה הזו, אבל לא אבזבז עליו ספקטרוגרמות.
וזהו, לכו להצביע מחר. עדיף להצביע לטובים, אבל גם אם לא, העיקר להצביע. וכשתחזרו מהקלפי, מרוצים שמילאתם את זכותכם וחובתכם הדמוקרטית, תוכלו ליהנות מרשומה משעשעת במיוחד שתופיע כאן לסיום עונת הבחירות.
לקט תשדירי תעמולה נוסף. לא על הכל יש תובנות לשוניות מעמיקות, כמובן, אבל אתם מוזמנים להמשיך ולדווח על דברים מעניינים בתשדירי הבחירות (פייסבוק/טוויטר/'צרו קשר').
העבודה: סתיו שפיר משתמשת במושא פנימי, אחד המבנים האהובים עליי: "כדי שבאמת נוכל לקחת את המדינה הזו בחזרה לידיים שלנו אנחנו צריכים להיות שם, במקומות שבהם מחליטים החלטות" (0:53). זה קצת מסקרן כי בעברית בד"כ מקבלים החלטה ולא מחליטים אותה. ואם מישהו תהה, באנגלית 'עושים' החלטה, בגרמנית 'פוגשים' החלטה ובערבית 'לוקחים' החלטה.
בבית היהודי קראו כנראה את הלקט הקודם והולכים על אותנטיות הפעם, עם הרעיון החמוד 'סטטוסו של יום'. רק לא ברור לי אם אלה צילומי מסך אמיתיים, משום שליד חלק גדול מהסטטוסים לא מופיעות שטויות-פייסבוק רגילות כמו "אהבתי" או תגובות (גם בתשדיר הזה וגם בתשדיר ההמשך).
חד"ש: התשדיר בסדר גמור, אבל הפסיק בתרגום לערבית מופיע בצד הלא נכון. חוץ מזה, שדא עאמר אומרת (בערבית): "חובתי להשמיע את קולי נגד הפרת זכויות אדם". במקור היא מוסיפה "שמתבצעת בשמי" וזה לא מופיע בכתוביות (0:47).
ומחד"ש במעבר טבעי להליכוד/ישראל ביתנו, שמתגאים בחוק חינוך חינם מגיל שלוש (שהתגלגל מיוזמות של תמר גוז'נסקי מחד ויצחק שמיר מאידך – והנה החיבור). ראשיתהערה לא-לשונית: התשדיר מציג תמונה של מורה ליד תרגיל בחשבון שחלק מהתשובות בו שגויות (0:30), אבל אני מניח שאפשר לומר שהמורה עומדת לסמן איקס ליד התשובה הלא נכונה. כך או כך זו בכלל לא תמונה של מורה ממערכת החינוך שלנו אלא קובץ מאתר תמונות. גם התמונות שמופיעות ממש לפני כן, כשהתשדיר מתגאה בהורדת מחירי הסלולר, אינן של לא מצביעי ליכוד קלאסיים (0:27). כנראה שב-'הליכוד/ישראל ביתנו' מאוד אוהבים את אתרי התמונות. או כמו שבן לי אמר, חבל שהם לא השתמשו בתמונה הזו וזהו. והערה לשונית: קצת מפריע לי שליד הטקסט הגדול "אנחנו גאים" מופיעים הישגים שונים בלי מילית יחס לפניהם, אבל אולי זה רק אני ("אנחנו גאים — צמיחה מהגבוהות בעולם", "אנחנו גאים — גייסנו את העולם לסנקציות נגד איראן").
כתבה מסקרנת היתה לא מזמן ב'הארץ' על לשון ההרצאות בכינוס האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל. כותרת המשנה (מלחמת האקדמיה העברית בשפה האנגלית, רויטל חובל, 12/10/2012):
קשה לתאר אבסורד גדול יותר: כנס של אגודה בינלאומית ללימודי ישראל התנהל כולו באנגלית, לא בעברית. כעת, אחרי סיומו, התפתחה מלחמת שפות שלא מביישת את קודמתה, זו שנוהלה לפני כמעט מאה שנה
החצי הראשון של הכתבה מבהיר מה קרה: מספר חוקרים התלוננו שההרצאות בכנס ניתנות באנגלית ולא בעברית, ואחרים ענו שמדובר בארגון בינלאומי שמנהל את כנסיו וכתביו באנגלית ופתוח לחוקרים מכל העולם. זה הכל. אבל זה כנראה לא מעניין מספיק לכתבה שלמה, אז חובל ממשיכה הלאה:
הכנס בחיפה חשף שני סודות שעד כה לא נטו לדבר עליהם: האחד הוא, שחוקרי התרבות העברית לא שולטים בעברית כמו שהם מציגים והשני, חוסר הכבוד של האקדמיה הישראלית לשפה העברית.
מה לעשות שאף אחד לא מדבר כאן על התרבות העברית. מדובר באגודה בינלאומית שנוסדה בכלל בארה"ב והיא חלק מארגון-גג אמריקאי. אתר האגודה מבהיר שהחברות בה פתוחה לכל מי שעוסק במחקר מלומד של ישראל, התנועה הציונית, או הקהילה הציונית בפלשתינה. בישראל מדברים שלל שפות, בקרב גדולי התנועה הציונית היו כמה ספצים בגרמנית, יידיש וברוסית, וגם בפלשתינה דיברו יותר מאשר רק עברית. אז מאיפה הדרישה שהחברים באגודה ישלטו בעברית? למיטב ידיעתי אין דרישה כזו כלל.
אחת לשלוש שנים בערך נודד הכינוס השנתי לישראל. עכשיו, אם מעיינים בתוכניות הכנסים הקודמים ניתן לראות שבאמת רוב המרצים הם ישראלים (לפחות על פי שמותיהם). אבל עדיין אין סיבה לחשוב שחוקרי ישראל לאורך השנים הם בהכרח חוקרי התרבות העברית וחובה עליהם לדעת עברית על בוריה. אם יורשה לי, אני חוקר היבטים מסוימם של שפת הסימנים האמריקנית אבל אני לא שולט בה מספיק בשפה בשביל להעביר הרצאה בשס"א בלי להביך את עצמי ואת הקהל שלי.
אפשר לחלץ טענה לפיה הכנסים שנערכים בארץ ראוי שיהיו דו-לשוניים, ואין ספק שזה עניין בו האגודה ללימודי ישראל יכולה לדון ולהחליט. פרופ' גור אלרואי מעלה טיעון אחד בכתבה:
"אחת ממטרות האגודה היא להשפיע על השיח הציבורי ואם שפת הכנס בארץ היא באנגלית, זה לא משרת את המטרה, להפך, זה מביא לניכור ולהתנשאות. לא אחת בכנסים המתקיימים בארץ, יש מושבים שבהם כל הדוברים ישראלים, הנוכחים באולם ישראלים, ובכל זאת מדברים אנגלית. זה מאולץ, לא טבעי ואפילו פתטי".
הרבה מאוד דברים נכוחים מופיעים בעברית אבל עדיין לא משפיעים על קובעי המדיניות (מחקרים, כתבות בעיתונים, תחקירים בטלוויזיה, רשומות בבלוגים). אבל בסדר, זו נקודה טובה. שוב, האגודה יכולה לדון בכך ולהחליט. עוד לא הגענו ל"חוסר כבוד של האקדמיה לשפה העברית" שהובטח לנו בכתבה. הטענה הזו שאובה כנראה מדבריה של פרופ' זהר שביט:
"באקדמיה בישראל קיים נוהג בזוי לכבד כל פרסום שלא בעברית ולזלזל בפרסומים בעברית. האבסורד הוא שמאמר בכתב עת נידח בעולם ייחשב יותר מאשר מאמר שהתקבל לפרסום בכתב עת ישראלי מכובד. בעבר אף פנו אלי מהטכניון ושאלו אותי אם כתב העת קתדרה – כתב העת החשוב ביותר בלימודי ארץ ישראל – מכובד מספיק. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות."
עכשיו הגענו ללב העניין, אבל שימו לב שבינו ובין נושא הכתבה אין קשר של ממש. יש מקום לדון בטענתה של שביט, אבל כמו שהיא אומרת בעצמה:
"לצערי אני נתקלת יותר ויותר בחברי סגל שמתקשים לכתוב ולהרצות בעברית, מן הסיבה הפשוטה שאין להם די הזדמנויות להתנסות בכך. להערכתי, זה נובע ממה שאני מכנה ההעדפה הישראלית אפריורית לתוצרת חוץ, וזה כבר נושא לדיון נפרד שבמרכזו עומדת השאלה של מידת המחויבות של האקדמיה הישראלית לתרבות ולשפה העבריות".
אכן, דיון נפרד.
שלוש הערות לסיום. ראשית, ישנם כנסים בינלאומיים שנערכים בשפות שאינם אנגלית. מטבע הדברים, הממצאים המפורסמים בהם פחות נגישים למי שאינם דוברים את השפה. עמיתה סיפרה לי לא מזמן על כנס שבו כל דובר היה רשאי להרצות בשפת אמו: ההרצאה המרשימה ביותר היתה של חוקרת צעירה ונלהבת מאיטליה, אך לרוע המזל אף אחד בקהל לא הבין על מה היא דיברה. אני מתרשם שבגרמניה ובצרפת מתקיים מספר רב יחסית של כנסים בשפה המקומית ולא באנגלית, מה שכמובן מגביל את ההשתתפות בהם.
שנית, כדאי להדגיש שוב שבכתבה מדובר באגודה בינלאומית ללימודי ישראל. בארץ מאורגן מספר מבורך של כנסים בנושאי הקשורים לעברית. רק בחודשיים האחרונים הגיעו לתיבת הדוא"ל שלי הזמנות וקולות קוראים לכינוסים הבאים: יום עיון לרכזי לימודי לשון, כנס על היברידיזציה בשפה ובטבע, הכינוס השנתי של החוג הישראלי לבלשנות, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה (בעברית, ערבית ואנגלית!), כנס 'לשון ראשון', יום עיון 'העברית לאן', הכינוס השנתי לספרות ילדים ונוער, וכנס בינלאומי בנושא רב-לשוניות ורב-תרבותיות בהפרעות בתקשורת (בעברית ובאנגלית). יום עיון מוצלח במיוחד נערך לפני שנה וחצי באוניברסיטת חיפה כפי שסקרנו כאן. כמובן שאין לתמוה על כך שנערכים כנסים בעברית — אבל זו בדיוק הנקודה.
שלישית, הכתבה ב'הארץ' מסתיימת במשפט התמוה הבא:
שביט המוכרת כאשת שמאל קובעת: "אני סבורה שלאנשי הסגל האקדמי צריכה להיות מעבר למחויבות המקצועית לעברית, גם מחויבות לאומית אליה".
כנראה כי הנושא כל כך חמור שאפילו אנשי שמאל, שכידוע אין להם שום מחויבות לאומית, חושבים ככה?
כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.
סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.
כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.
תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.
קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic
קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.
כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.
שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).
מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.
לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.
הבלשנית אותי בת-אל מאוניברסיטת ת"א העלתה לאתר שלה שקפים מהרצאה שהעבירה בשבוע שעבר על המילים שאנו "בונים": היצירתיות ומגבלותיה. לא נדרש ידע מוקדם כדי ליהנות מהמצגת.
מבצע 'עמוד ענן' בא והלך, כך שבין תוצאות תחרות הקטנונולוגיה להידוע המיותר אפילו לא הספקנו להעלות את הרשומה שאתם קוראים כעת. אז במקום הפוגה מאירועי הימים האחרונים, קבלו (בתקווה) סיכום של המבצע, או לכל הפחות של האנקדוטות הלשוניות בתקשורת.
Ferocious
הארץ מדווח לקוראיו על סיקור תחילת המבצע בתקשורת הזרה:
עם זאת, יתרון העוצמה של צה"ל אף הוא בא לידי ביטוי. כמו למשל אצל הניו יורק טיימס שמתאר את מבצע "עמוד ענן" כ"פראי, עוצמתי" (במקור: Ferocious).
אני לא הייתי מתרגם את ferocious כך. להיפך, הרושם שמתקבל אצלי מהמילה הזו הוא שליטה בנעשה ואגרסיביות במחשבה תחילה, ולא פראיות. מילון מרים-וובסטר, לעומת זאת, חולק עלי:
exhibiting or given to extreme fierceness and unrestrained violence and brutality
ומילון אוקספורד (ה-OED) גורס:
Of animals or persons, their dispositions or actions: Fierce, savage; savagely cruel or destructive.
טוב, כך או כך תרגום חדשות הוא לא הצד החזק של אתרי החדשות שלנו. הפעם הדבקות במילונים הסטנדרטיים דווקא הפריעה, לדעתי.
אני מודה לכל המגיבים שהבינו את גודל האבסורד בה נמצאת מדינת ישראל שתגובה לגיטימית שלנו נגד טרור נהפכת לגינוי על ידי רפי נפש, אין לנו על מה להתנצל. אם על מדינה אחרת כגון אנגליה או גרמניה, או צרפת, היה מתבצע שיגור טיל לאחד מעריה, המקום ממנו היה משוגר הירי היה הופך מזמן לעיר רפאים. אנחנו חייבים לשים סוף לאיום היומיומי של ירי הרקטות שהיו מנת חלקם של אזרחי מדינת ישראל ולשים סוף למצב ההזוי הזה בו נהגנו בהבלגה תקופה ארוכה מתוך אחריות. אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר את הבטחון לאזרחי מדינת ישראל והם יתעסקו עם ההריסות שלהם במקום לעסוק בטרור נגדנו
אם על מדינה אחרת כגון ספרד, או אירופה
רפי נפש? ישי התכוון ודאי ליפי נפש אבל התבלבל עם אנשים שנפשם, אפעס, רפה.
קשה לדעת אם הצירוף (המוצלח למדי) נוצר בכוונה. מצד אחד, הטקסט כולו רווי שגיאות וקשה לדעת אם לייחס זאת לסערת הרגשות שאפפה את ישי או לבורות של ממש. אני לא מנסה לעלוב בישי; אני באמת לא מכיר את כתיבתו ובהתחשב בכך שהוא מתנגד ללימוד מקצועות ליבה וצוטט כמי שמעוניין להחזיר את עזה לימי הביניים, אני נמנע מלקבוע כאן בפסקנות עד כמה הוא עשוי לשגות בנושאים כאלה. בכל מקרה, הצירוף רפי נפש מופיע מדי פעם בגוגל, לרוב כמובן כניאוץ לסמולנים.
ליציאה של ביתר
נציג הטוקבקיסטים בכנסת, ח"כ מיכאל בן ארי, מראה לישי איך עושים זאת נכון ונישא על גבי השנאה והגזענות בפייסבוק עם סטטוס ששואל את הגולשים מה כדי לעשות לח"כ חנין זועבי. העניין הגיע לחדשות לרגעים ספורים, לפני שנפל כאבן מסיתה במים אדירים. כך קיבצה וערכה רחלי רוטנר (זהירות, מכיל תיאורים אלימים ומחליאים למדי):
נתמקד בתרומה של Jonathan Jecoby (יהונתן יעקבי?) לשנאת המין האנושי, שנפתחת כך…
לשלוח אותה ליציאה של ביתר
…ונמשכת עם שגיאות כתיב נוספות. הכוונה היא לשלוח את זועבי ליציע של אוהדי בית"ר ירושלים (כפי שהמליץ מגיב אחר, מוקדם יותר באותו פתיל). אז תגידו, בסדר, שגיאת כתיב אחת מיני רבות. אבל השגיאה הזו מעניינת במיוחד משום שהמילים יציע ויציאה אינן מבוטאות בצורה זהה (אינן הומופונים, במינוח הבלשני), כך שלא ברור מאיפה השגיאה באה. זה אולי טיעון-נגד לחוכמת אנשים מלומדה לפיה כשמבטאים דברים בצורה שונה יודעים לכתוב אותם בצורה שונה (טענה שהושמעה כאן כמו גם בכמה מטוריו של ידידנו אמיר אהרוני).
כפי! ובעברית: חלאס
עוד מבית היוצר של בן ארי, הפוסטר הבא של רשימת 'עוצמה לישראל':
אז מה מתנוסס שם בערבית, מעל הסלוגן המלבב 'תנו לצה"ל לכסח'? זו המילה كفي, שפירושה… טוב, אני לא יודע. זה השורש שמשמעותו 'די', 'מספיק', אבל קשה להוציא מזה מילה אמיתית. אם מתאמצים אפשר להבין כאן צורת ציווי לנקבה יחידה ('הפסיקי!') או את התואר 'של כף יד', הגם שאני בספק אם לזו הכוונה. אמת, יש להגים של ערבית בהם למילה יש את המשמעות 'תרגיע!', אבל זה מנוגד למסר של הפוסטר, לא?
מילא. אפילו אם אפשר להבין את הרעיון הכללי, מה האבסורד? שהתרגום לעברית אמור להיות "חלאס!". בואו ניתן לקופירייטרים של "עוצמה לישראל" כמה רגעים לחשוב איך אומרים 'חלאס' בערבית. זה בסדר, יש לי זמן.
חובבי התרגומים הכושלים מ/לערבית ייזכרו אולי בערגה ברשומות קודמות שלנו בנושא. גם זו באה כנראה מבית הימין הקיצוני, בעוד זו וזו וזו סתם מוזרות, כל אחת בדרכה (דרך אגב, למילון איילון-שנער ברשת יש ממשק חדש ונוצץ. מומלץ).
17:09 – הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, נטל אחריות על הירי לעבר אזור ירושלים.
ההתאמה בין הנושא והפועל שגויה. הזרוע הצבאית – נקבה יחידה, כלומר 'נטלה'. גדודי עז א-דין אל-קסאם – זכר רבים, כלומר 'נטלו'. אבל נטל אחריות – זכר יחיד. ההתאמה בראשו של העורך כנראה היתה עם "החמאס", צורת זכר יחיד.
או ליתר דיוק, אין פעילות או עבודה במקומות עבודה שאינם חיוניים. זה לא שכל מקומות העבודה בעוטף עזה מוכרזים כמקומות עבודה חיוניים.
רוצחים וקילרים
בנימין בן-אליעזר הסתבך מעט כשנשאל על ידי אמנון לוי על אחמד אלג'עברי (אני מצטט את 'הארץ' משום שלא צפיתי בראיון בערוץ 10):
"אני מכיר אותו, אני מכיר אותו" אמר בן אליעזר ללוי, "הוא גבר, הוא גבר". לוי שאל : "היתה טענה שהוא בין המתונים. אלוף בן ב"הארץ" כתב זאת". בן אליעזר השיב: "אם אתה שואל את דעתי, אז מילה שלו היתה מילה. הוא אומר 'אני אתן לך', הוא נותן לך. אתה בטח שמעת אותי אומר לא פעם: תשחררו את ברגותי. למה?"
לוי: "כי איתו אפשר לעשות עסקים?"
בן אליעזר: "כי עסקים אתה עושה רק עם רוצחים. תלמד את זה. רק עם רוצחים. חאפז אל אסד היה רוצח. סאדאת היה רוצח. רבין היה רוצח. אריק היה רוצח. חוסיין היה רוצח. נכון או לא נכון?" (אמש אמר בן אליעזר ל"ידיעות אחרונות" כי התכוון לומר שרבין ושרון היו אנשים חזקים).
את ההבהרה של פואד ל'ידיעות' לא הצלחתי למצוא בטמקא. האם הוא הבין שהוא אמר משהו מוגזם וניסה לתקן, או שהוא פשוט הבהיר את הכוונה המקורית? גם במקרה הזה אין לי תשובה חד משמעית. המילה קילר קיימת בסלנג במובן ציורי, וכך גם רוצח. הרושם שלי הוא שרוצח בכל זאת משמשת בעיקר במשמעותה המילולית, אלא אם מקדימים לה את תואר הפועל ממש ('הכלב הזה ממש רוצח').
מי שכותב בלוג על שפה יודע שלא מעט פעמים אזור התגובות לפוסטים מכיל התייחסויות שאינן קשורות לתוכן הפוסט, אלא הערות על השפה של הכותב, בסגנון "דווקא אתם? בבלוג על שפה? מעזים להשתמש בעברית כזאת?". פעם תגובות כאלה הרגיזו אותי, אם כי כיום כבר השלמתי עם העניין.
אבל לפני כמה שבועות, כשתגובה כזאת פורסמה באחד הפוסטים של הבלשן אלן מטקאלף בבלוג Lingua France, חלק מהמגזין The Chronicle of Higher Education, הוא החליט לנצל את ההזדמנות כדי ליזום תחרות מיוחדת במינה: על המשתתפים נדרש להמציא כלל שימוש חדש בשפה, כלומר, כזה שאינו מופיע בספרי הסגנון הקיימים, להסביר את ההגיון שעומד מאחוריו ולספק דוגמה של משפט שמפר את הכלל, ואיך יש לתקן אותו. בנוסף, הכלל צריך להיות מספיק פשוט כדי שניתן יהיה להסביר אותו בקלות לציבור הרחב.
לאחר כשבוע, הוכרזו המנצחים. הכלל החביב עליי הוא זה שטוען שאין להשתמש במילה "because" במשפטים בזמן עתיד, כיוון שזה לא הגיוני ליצור יחסי סיבתיות עם אירוע שטרם התרחש. כך למשל, את המשפט He’s going to Florida next week, because of a friend’s wedding, יש לתקן ל-He’s going to Florida next week *for* a friend’s wedding.
טוב, אז בטח כבר הבנתם לאן אני חותר. לא משנה מה אומרים הגויים, משנה מה עושים היהודים, ולכן אנחנו שמחים להכריז על תחרות הקטנונולוגיה הראשונה בעברית. החוקים זהים, אתם מוזמנים להציע בתגובות כלל שימוש חדש בשפה. הכלל צריך להיות חדש, כלומר, לא להופיע באחד מה"ודייקים" למיניהם (טוב, לא נלך ונסרוק את כל הספרים אז לכל הפחות תסתפקו בלא להעתיק), ולהיות קטנונולוגי למהדרין: כלומר, חסר כל בסיס היסטורי, פסקני ופשוט, ובעל נימוק הגיוני להפליא (למשל: לא אומרים "נפטר" על אדם שאינו יהודי). כמו כן, נבקשכם לצרף דוגמה להפרת הכלל והצעת תיקון.
התחרות תהיה פתוחה למשך שבועיים מהיום, לאחר מכן תתכנס מערכת "דגש קל" ותבחר את הזוכים. בהצלחה לכולם.
מה הפעם? ברק אובמה התראיין לתוכנית רדיו ודיבר בין היתר על העימות הטלוויזיוני הראשון שלו עם מיט רומני. הנשיא נדרש למטאפורה מעולם הכדורסל, כך אליבא דוואלה:
כשבוע לאחר התבוסה הבלתי מעורערת שלו בעימות הנשיאותי הראשון, מודה היום (רביעי) נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, כי התנהג בנימוס יתר. כשנשאל בראיון לשדרן הרדיו טום ג'וינר מה קרה בעימות, השיב הנשיא כי "אני חושב שזה הוגן לומר שהייתי פשוט מנומס מדי" והבטיח להיות לוחמני יותר בשני העימותים הנשיאותיים הבאים, שייערכו ב-16 וב-22 באוקטובר. "אנחנו הולכים לקחת לו (לרומני) את זה".
"הולכים לקחת לו את זה"? Them's fighting words! איזו אגרסיביות! וגם, זה קצת מוזר, לא? שהנשיא יודה שעכשיו "זה" (הבחירות) נמצא בכיס של רומני?
מנומס, מנומס מאוד, מנומס מדי
טוב, חסל שאלות רטוריות. מה שהנשיא באמת אמר (אפשר למצוא באתרי חדשות זרים ואפשר פשוט להאזין לראיון בן שמונה הדקות) הוא שהם מתכוונים to take it to them, שזה בתרגום חופשי 'להיכנס בהם', או לכל הפחות 'לקחת את היוזמה ולגרום להם להגיב'. נכון, במקרים רבים ניתן לתרגם את to בעזרת מילית היחס ל-, אבל לא במקרה הזה.
אז זה דבר אחד. בהמשך הראיון, לפי וואלה:
בסקרים האחרונים, שפורסמו בימים שלאחר העימות, נראתה עלייה באהדה של האמריקאים למועמד הרפובליקני – ובחלקם אף הוביל מיט רומני בפער של עד 4%. "תמיד היה ידוע שזה הולך להיות מרוץ קרוב", אמר אובמה בראיון. "המושל רומני ממשיך לעשות טעויות חודש אחר חודש, כך שזה גורם לזה להיראות מלאכותי כמו שזה היה, אולי כמו משחק ילדים. אך אנו מבינים שזה לעולם לא יהיה".
"מלאכותי כמו שזה היה"? מה בדיוק היה מלאכותי? אז זה כן היה מלאכותי או לא מלאכותי? בואו נראה מה כתבו בטמקא:
אובמה דחה את הטענות שלפיהן האמין שהבחירות "סגורות" בטרם התמודד בעימות בדנבר מול רומני. "המושל רומני המשיך לעשות טעויות חודש אחרי חודש, כך שזה גרם לזה להיראות מלאכותי כפי שזה היה, וזה יכול להיגמר כמו במשחק ילדים. אבל הבנו בתוכנו שזה לעולם לא יהיה".
אבל אם מקשיבים להקלטה או מביטים בתמלול נוכחים לדעת שאובמה אמר כך: "so it made it look artificially like this was, might end up being a cakewalk." כלומר, שגיאותיו האחרונות של רומני גרמו באופן מלאכותי לכך שנראה כאילו הסיפור גמור – אבל הוא לא.
טוב, אנחנו לא כאן רק בשביל לרטון. הנה משהו נחמד שמופיע בתחילת הראיון. המראיין, שדרן הרדיו השחור טום ג'וינר, אומר כך במה שנראה לי כמו מקרה של תיקון עצמי (ההדגשות שלי):
and the other question is
for all of my umm
my black friends who say that uh
the president's not doing nothing
not doing anything for the black community
talk to me
בדיאלקט הטבעי של ג'וינר, African American Vernacular English (שבוודאי זכור לכם מכאן), אפשר להגיד not doing nothing. אני חושב שג'וינר מתקן את עצמו לאנגלית תקנית.
הנה אחד המערכונים המפורסמים ביותר של אסי כהן וגורי אלפי, "חייזרים", הידוע יותר בשם "פה חשדתי". לאחרונה צפיתי בו שוב ושמתי לב שכמות בדיחות הבלשניות בו גבוהה במיוחד. אז ברשומה הזו אני עומד להרוס אותו. כלומר, אני הולך להסביר כל בדיחה ובדיחה, ואצביע על התרגיל הבלשני שאסי וגורי עשו כדי להשיג אפקט קומי. אתם מוזמנים לעקוב עם המערכון, ואם לא ראיתם אותו עדיין אולי כדאי לצפות בו פעם אחת לפני קריאת הרשומה הזו.
0:00 קודם כל, שימו לב שהדמות של אסי כהן – "יעקב" – מדברת בחי"ת ועי"ן. כי כידוע, מבטא מזרחי הוא מצחיק ועממי.
0:20 "יום אחד היה מזג אוויר". המילה היה לוקחת משלים תוארי: מזג האוויר היה חם, המשחק היה כיף, אבל לא *המשחק היה ילד. בעברית המודנית נהיינו יצירתיים: היה טוב, היה יוסי. היה אש. כשיעקב אומר מזג אויר הוא מתכוון למזג אויר נעים, שהרי אם אין מזג אויר (נעים) לא הולכים לטייל, וזה בדיוק מה שהדמות עשתה. בדיחה על התפר תחביר-סמנטיקה-פרגמטיקה.
0:25 "מטייל, מטייל". במובן של 'הולך', 'מסתובב'. למילה לטייל ככה, כשחוזרים עליה, יש כבר משמעות של להגיע למקומות רחוקים: 'טיילתי וטיילתי ובסוף הבנתי שאין כמו בארץ'. הטיול של יעקב הסתכם בשכונה שלו.
0:31 "כיפכוף של טיול". לדמות אין דרך להגיד כמה כיף היה לה, אז היא יוצרת את הצורה כיפכוף. למה כיפכוף? ראשית, כי יש מילה כזו בסלנג עם משמעות אחרת ('לתת כאפה') והדמות הזו משתמשת במילים רבות בצורה לא מתאימה, כפי שנראה גם בהמשך. אבל המשמעות ברורה, גם מההקשר וגם כי יש כאן מה שמכונה הכפלה (reduplication). הכפלה היא דרך ליצירת מילה שבשפות רבות משמשת למשמעות של חיזוק או התמדה, כאילו שבעברית היינו אומרים טיילטיילתי במשמעות של 'טיילתי הרבה', או בישלבישלת במשמעות של 'בישלת כל היום'. בעברית התופעה הזו פרודוקטיבית פחות ודווקא מקושרת עם הקטנה (כלב > כלבלב,פיל > פילפילון, חתול > חתלתול), אבל יש משהו בהכפלה שמתקשר באופן די טבעי לחיזוק והדגשה ולכן יעקב יכול לדבר על כיפכוף בתור משהו ממש כיפי.
0:34 "פתאום הבחנתי לב בזקנה". הכלאה בין הבחנתי ובין שמתי לב, מה שמכונה באנגלית mixed idioms. למשל בעברית, שיבושים דוגמת העם נקעה רגלו (א' בנאי) או באין ציפור שיר – גם מטאטא יורה (כפי שאמרו מ' ניב וע' גלילי).
0:37 "זקנה, מהשורש מבוגר". שני דברים. ראשית, הדמות אומרת סְקֵנָה ואפילו מדגישה את הסמ"ך. טוב, ככה אנחנו באמת מדברים — עיצור קולי (כמו ז') מאבד את הקוליות שלו לפני עיצור לא-קולי (כמו ק') והופך לעיצור לא-קולי בעצמו (כמו ס'). זה מה שקורה כשאנחנו אומרים ספתא במקום סבתא. בדיחה סוציו-פונולוגית.
שנית, "מהשורש מבוגר". שורש, במשמעות הלשונית, הוא רצף העיצורים שבבסיס כמעט כל מילה בשפות השמיות (כ.ל.ב, ז.ק.נ, וכו'). השורש של המילה מבוגר הוא ב.ג.ר — כשלעצמה המילה אינה שורש. אבל הדמות מנסה להיראות חכמה, ומשתמשת במונח הלא נכון.
0:44 "אתה רואה זקנה, אתה חושד בה?". גם המבנה הזה אופייני לעברית מדוברת מודרנית – אין "אם" או אפילו "נגיד" בתחילת משפט התנאי. חוץ מזה שזו שאלה נורא מוזרה, ולכן מצחיקה.
0:46 "כביכול זקנה". אין שום משמעות למילה כביכול כאן. הדמות כנראה ניסתה להגיד משהו בסגנון "פשוט זקנה" או "סתם זקנה", אבל כביכול נמצא במשלב גבוה יותר.
0:47 "מזדקנת לה". עוד בדיחה מורפולוגית מצוינת. הרי המילה להזדקן קיימת בעברית, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בה כדי לתאר אירוע (?הזקנה עומדת עכשיו ומזדקנת) אלא תהליך ארוך יותר (ילד מזדקן, הורה מזדקן, איך הזדקנתי). כדי לוודא שהמשמעות עוברת, הדמות של אסי כהן מוסיפה את צירוף היחס לה, שמתאים יותר למבע הקודם: עומדת לה. שפת הגוף של הדמות מדגישה את זה שהזקנה פשוט עומדת שם. צירוף היחס הזה הוא נושא מרתק כשלעצמו: זה אינו צירוף יחס רגיל, כמו במשפטים דוגמת "אסי אמר לה שהיא זקנה". זה גם לא צירוף שייכות כמו במשפט "נפלה לי המטריה", שבו מטרת המילה לי היא להביע שהמטריה שייכת לי. הוא הולך לרוב דווקא עם פעלים עומדים, כלומר כאלה שאין להם מושא ישיר, ומביע איזושהי השפעה חוץ-לשונית על הדובר: מה אתה רץ לי בכל הבית; עוף לי מהעיניים. בשפות רומנסיות המבנה הזה נפוץ למדי, ומכונה לעיתים בשם המקסים ethical dative. השוו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשאר אראך".
0:51 "זקנה נטו". כביכול זקנה נטו.
0:54 "הנה המתח מגיע". אבל מתח לא יכול להגיע לאנשהו!
0:57 "מאחוריה עמד בחור עם חזות מזרחית". הצירוף הנכון הוא 'בעל חזות מזרחית', והדמות מערבבת את הקניין המטאפורי ('בעל חזות') עם הקניין הפיזי (מחזיק חזות בידיו פיזית).
1:03 "מה אני, אה, חשדניסט?" בנסיון מאולתר למצוא מילה מתאימה, יעקב משתמש בסיומת –יסט שיוצרת תארים אופייניים ובעלי מקצוע. השוו: סטטיסט, סטנדאפיסט, אפשר למצוא אפילו מטרידניסט.
1:06 "עכשיו זה המתח! הנה המתח". המטאפורה הזו, של מתח שמתקרב ובא, עובדת מצוין…
1:08 "מתח!" …ואין דבר פחות מותח מאשר להגיד את המילה מתח בשביל להביע מתח. זה כמו שבמקום לכתוב את הרשומה הזו אני פשוט אגיד "ניתוח בלשני!"
1:09 "הבחור עם החזות רץ וחטף לה את התיק". שוב עם החזות.
1:13 "פה חשדתי". למה זה כל כך מצחיק? ראשית, כי אסי כהן נותן הופעה נהדרת והשורה הזו נאמרת במעין תמימות. ושנית, כי במשך הדקה שעברה בינתיים הדמות שלו השתמשה בשורש ח.ש.ד על הטיותיו השונות עשר פעמים כדי להגיד שהיא לא חשדה בדבר. הציפייה שלנו הלכה ונבנתה ("עכשיו זה המתח!") והיה ברור לנו שתיכף יקרה משהו מחשיד, אלא שאז הסיפור קפץ מייד לשוד עצמו: הבחור ראה שוד מתרחש מול עיניו, וכל מה שהוא יכול להגיד זה שזה היה מחשיד? זו הפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח. והפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח זה מצחיק!
יש עניין נוסף, בשולי הדברים, והוא השימוש בתיאור המקום פה שלא מציין מקום בכלל. למעשה, פה מתייחס כאן לסיטואציה ולנקודת זמן, ולא למשמעות 'כאן, במקום שאני עומד בו'. זה לא עניין חדש; למשל, המילה לאלתר שמשמעותה תיאור זמן היא הלחם של על+אתר, 'בַמקום'. וגם בעברית מודרנית: על המקום הוא תיאור זמן ולא תיאור מקום.
1:16 "הרמתי מקל והתחלתי לטינית". אין לי מושג למה הוא מתכוון. למה לטינית זה להרביץ?
1:19 "תחזיר לה ת'תיק, פושע! תחזיר לה ת'תיק, קרימינולוג!" שוב שימוש במילה במשלב גבוה יותר, שוב שימוש שגוי.
1:25 "ואני מדריך עליו, ומדריך, ומדריך". זה כנראה החלק האהוב עלי במערכון. זה מצחיק כי המילה מדריך, משמעותה שונה לגמרי. על פניו, המילה הנכונה היא דורך. אבל הדמות רצתה להגיד משהו יותר חזק מסתם לדרוך (וזו באמת נראית כמו דריכה אלימה למדי). לבנין הפעיל יש משמעות של גרימה, אבל לרוב הוא לא בשימוש כשיש צורת גרימה קיימת בבנין קל (דורס > *מדריס, אבל קופא > מקפיא). למרות שלא נוצרת צורת גרימה בבניין הפעיל כשיש צורת גרימה בבניין קל, יעקב משתמש בבניין הזה בשביל להדגיש את האינטנסיביות של הדריכה. אולי המילה הזו גם נוצרת אצלו באנלוגיה לצורות כמו מוריק עליו.
1:33 "אמרתי לה: סליחה שאני מנומס". מנומס, כלומר באופן סרקסטי, 'סליחה באמת שאני מנסה לעזור לך'? או שזה אמור להיות 'סליחה שאני מדריך עלייך, זה מאוד לא מנומס', רק בלי המילה לא?
1:49 "אני לא מבין בחמזמזים". הוא כל כך לא מבין בחייזרים שהוא אפילו לא יודע איך אומרים את המילה.
2:00 "תגיד משהו על הזה". הדמות של גורי אלפי מתחילה להיות מתוסכלת מכך שהיא העלתה לתוכנית שלה מישהו שבכלל לא נחטף ע"י חמזמזים חייזרים. אז היא מבקשת, באופן כללי, מהאורח להגיד משהו על ה"זה". מה זה "זה"? לא משנה, העיקר שיהיה קשור לחטיפה ע"י חייזרים. זו גם מילה קצרה יותר מחייזרים אז הקהל בבית לא ישמע אותו מבקש.
2:24 "הזקנה התפצלה לשתיים". התפצלה בפ"ה רפה (f), לא התפּצלה. אי דיוק בבג"ד כפ"ת הוא סממן נוסף של עברית "עממית".
2:33 "על האור היתה מדובקת חללית, עם סקוץ'". זה כמובן תיאור לא הגיוני בעליל, אבל המילה מדובקת מעניינת אותי. היא כביכול בבנין פֻעל, שלא נפוץ במיוחד בעברית המודרנית. אבל חוץ מזה, לפעלים סבילים בעברית קיימות תמיד גרסאות פעילות, כך שלצד הפועל דֻבַק אמור להיות קיים הפועל דִבֵּק, מה שלא נכון. הנוסחה עובדת כמו שעון: שורש בבניין הלא נכון = צחוקים.
2:39 "החללית הסתובבה בצורה אליפסיסטית". עוד נסיון כושל להשתמש במילה מז'רגון או משְלב זרים.
2:45 "עם שלוש קרן לייזרים". אם למישהו היה ספק שיעקב הוא בחור עממי וחביב, אז במקום להגיד 'שלוש קרני לייזר' הוא יוצר ריבוי מהצורה 'קרןלייזר', כאילו היתה מילה אחת, ומקבל 'קרןלייזרים'. עכשיו, המילה הזו אמורה להיות צורת ריבוי של מין זכר (קרןלייזרים ולא קרןלייזרות) אבל היא מקבלת אצלו את המספר המונה שלוש, שמיועד בצורה תקנית לנקבה (שלוש בנות), במקום את שלושה שמיועד לזכר (שלושה ילדים). כידוע, ההבחנה הזו הולכת ונעלמת מהשפה המודרנית ונכתב עליה רבות, אצלנו ואצל אחרים (למשל, שלוש שקל).
2:50 "חמשת אלפים מטר גובה". נשמע לי כאילו העיצור האחרון במילה גובה נהגה בצורה גרונית, 'גובע'. זו כנראה השפעה של השימוש המוגזם בעי"ן לועית.
2:59 "אמרתי לו: אל תאכל אותי, יש לי אישה וילדים! תאכל אותם". סוף סוף פאנץ' שהצלחתי לחזות מראש. זו בדיחה קלאסית שמשחקת על כך שהאימפליקטורה (מה שנרמז) מהמשפט הראשון היא שהאישה והילדים חשובים מאוד לדובר, ואז בא המשפט השני וסותר אותה. וכידוע, סתירות פרגמטיות זה מצחיק.
בנוסף, הכ"ף הרפה מבוטאת כאן כמו הח' הלועית ולא כמו כ' וילונית "רגילה", שוב בהשפעת ההגייה המזרחית לאורך הקטע.
3:07 "תגיד לי שיהיה על הזקנה". תיאור הזמן נפתח, כמקובל בשפה המדוברת, באמצעות המילית ש- ולא באמצעות כש-. מעבר לכך, שיהיה על הזקנה זה תיאור שהוא מצד אחד כללי מאוד (שיהיה מה?) ומצד שני ברור מאוד בהקשר ('כשיהיה תורי לדבר על הזקנה', 'כשיהיה אייטם על הזקנה').
3:16 "ושמה, בפנים החללית אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חללית, זה מדהים". קודם כל, שיבוש קל לשם השיבוש: בפנים החללית במקום בתוך החללית. ויש שיאמרו, בבפנוכו של החללית. שנית, הקלישאה 'כאילו אתה בתוך חללית' נשלפת כדי שיעקב יוכל לספר על החוויה שלו; אבל לפי הסיפור שלו הוא באמת היה בתוך חללית אז הדימוי הזה הוא מצד אחד מיותר ומצד שני מאוד קולע, והשילוב של השניים יוצר הומור.
3:20 "ומלא עב"מים עם לייזרים ושקפקפים". יעקב מתאר איבר או אביזר שיוצא בערך מאזור האוזניים כשהוא אומר שקפקפים. אבל שקפקפים הם כמובן סנדלי פלסטיק שקופים (הנה שירות לציבור עבור קוראינו הצעירים), ולפחות כשאני הייתי בבי"ס היינו מבטאים את המילה הזו עם טעם על ההברה הראשונה (שקאפ-קפים) ולא עם טעם מלרעי סטנדרטי כמו של יעקב (שקפ-קפים).
3:29 "עם לשון בגב מתנפנף למטה". כאן יעקב כבר בשוונג ואי אפשר לעצור אותו. מה מתנפנף? הלשון? לשון מתנפנפת, לא מתנפנף. שגיאה בהבדלה בין זכר ונקבה = עממי ומצחיק!
3:31 "וקמח! מלא קמחים של קמח, קמח". עוד אחד מהרגעים האהובים עלי במערכון הזה. איך קוראים להרבה סוגים של קמח? קמחים! קמחים של קמח! יש כאן שימוש במאייך מאולתר, שהוא דרך למנות שם עצם שלא ניתן למנייה (שלוש כוסות מים ולא * שלושה מים; עשרה קבין של יופי ולא *עשרה יופי; שלושה קמחים של קמח ולא *שלושה קמח). שימוש במאייך מאולתר שכזה יכול להיות דבר משעשע מאוד: בכמה פרקים של 'משפחה בהפרעה' הדמות הראשית אוכלת, ברגע של דכאון, "a whole thing of jelly beans", כלומר "כזה שלם של סוכריות". זו לא בדיוק שקית ולא בדיוק קופסת פלסטיק – זה "כזה". ובהתאם, מלא קמחים של קמח. כך אנחנו יכולים להשלים עם הדמיון האם מדובר בסוגים שונים של קמח, או במיכלים שונים, או פשוט בהמון המון קמח. מה שצורן ריבוי אחד יכול לעשות.
3:35 "ולולב מתלבלב על הראש". הרי מה עושה לולב? נסחוט ממנו את השורש ל.ל.ב/ל.ב.ל.ב ונמצא את הבניין הקלאסי לפעלים חוזרים, הלא הוא בניין התפעל. בהתאם, הלולב מתלבלב.
3:39 "וכל האצבעות שלהם זרת". למה הכוונה, כל האצבעות שלהם זרת? מן הסתם שכל אצבע היא זרת. אבל מה זה בעצם אומר? זרת היא, בהגדרה, האצבע הצרה שנמצאת באותו צד כמו עצם הגומד (כלומר הצד הפנימי של היד כשכף היד מופנית כלפי מעלה), אז אמורה להיות רק אחת כזו. יעקב כנראה התכוון שכל האצבעות של החייזרים הן באותו הגודל וכולן קטנות וצרות יחסית (והוא מייד מדגים: "זרת, זרת, זרת, זרת…"). אז מה הוא יגיד, שכל האצבעות שלהם זרתות? אין מילה כזו. הוא היה יכול להגיד שכל האצבעות שלהם הן זרת, אבל זה היה מאריך את המשפט ומפריע לפאנץ'.
3:43 "מלא זרִתות". מה, האמנתם לי כשאמרתי שאין מילה כזו, זרתות? זה סימן שקומיקאי יכול להשתמש בה! שימו לב שיעקב אומר זרִתות ולא זרָתות; לא ברור לי למה, אבל צורות לא תקניות זה מצחיק.
3:56 "-אני מבין שהם עשו עליך ניסויים. זה החלק הקשה. -כן, הם אמרו לי: תתחתן עם זאת ועם זאת ועם זאת". בדיחה שחוקה, אבל אחרי 4 דקות של פעלולים לשוניים הבדיחות הקלאסיות שוברות את התבנית. הבדיחה גם משתלבת היטב בסיפור שנבנה במערכון.
4:14 "אתה מלחיץ את זה". הדמות של גורי מלחיצה את יעקב, אבל בעברית אפשר להלחיץ רק בני אדם וחיות, לא חפצים ועצמים מופשטים: אל תלחיץ אותי, ולא *אל תלחיץ את הספר או *אתה מלחיץ את הציפייה. למה התכוון יעקב? הוא כנראה רצה לומר שהמראיין שלו מאלץ את זה ובו זמנית מלחיץ אותו.
4:21 "נסענו לכיוון הירח, בדרך עברנו ליד שביל החלב, לקחתי שוקו". אם כבר בדיחות שחוקות על החלל אז עד הסוף.
4:26 "נסענו נסענו, הגענו לירח, אבל לא הכניסו אותנו. למה היה ירח מלא". שימו לב למשמעות המתמשכת של נסענו נסענו — מדובר בסוג של הכפלה! פסוקית הסיבה כאן נפתחת במילה למה ולא במילה כי, כמקובל בשפה המדוברת. וכמובן, הירח המלא, כי צריך לנצל את כל בדיחות החלל כל עוד אפשר.
4:39 "-איך אתה מסכם את ההיכרות שלך עם אותם חייזרים? איך היתה ההיכרות? -שלום שלום, מה נשמע, בסדר? אני בסדר, איך אתה?". המילה היכרות היא שם הפעולה של הפועל להכיר, ולשמות פעולה יש לפעמים שתי משמעויות קשורות אבל נפרדות: אחת היא ממש הפעולה עצמה, והשנייה היא שם עצם שנגזר ממנה. למשל, יש הכנסה כשמכניסים משהו לאנשהו ויש הכנסה שהיא משכורת. הדמות של גורי שואלת על ההיכרות במובן של שם העצם המופשט, החוויה של המפגש עם החייזרים בכללותו. יעקב מתייחס למשמעות הישירה יותר, שם הפועל, ומסביר את האירוע עצמו. השניים ממשיכים מיד עם אותו הרעיון: "ההיכרות הראשונית — משחקי היכרות".
4:50 "-עזוב, אני מצטער ששאלתי אותך. -אני מצטער שתשתוק". הרי אי אפשר להצטערש-[ציווי] בעברית. משפט קלאסי לסיום המערכון.
אז מה היה לנו? כמה סוגים שונים של משחקים לשוניים. הדמות של יעקב מקוטלגת בסטריאוטיפ מסוים לפי ההגייה שלו והשימוש הכושל במילים ממשלב גבוה. הפרות פרגמטיות בוטות משמשות לאפקט הומוריסטי, כפי שבדיחות עובדות מקדמת דנא. אבל בעיקר, יש כאן הרבה בדיחות תלויות מורפולוגיה ובניינים שאפשר לעשות רק בשפה כמו עברית. זה מערכון שיהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לתרגם בצורה נאמנה לשפה אחרת.
ועכשיו, לשיעורי הבית שלכם: נתחו את הבדיחות במערכון הבא (במיוחד בחצי הראשון שלו).
העברית חולה. מה זה חולה, גוססת. תשכחו מכל מה שקראתם בבלוג הזה אי פעם, לא היו אלו אלא דברים חסרי אחריות של צעירים פוחזים שבטוחים שכל האמת בידם. התבגרנו, החכמנו, הגענו לכדי השלמה עם האמת המרה: האנגלית הולכת ומשתלטת על העברית בצעדי ענק, עד כי סביר מאוד להניח שבקרוב השפה תיזנח כליל לטובת בליל אנגלי מעורב ומזעזע.
לדור הצעיר, דעו-נא, אין שום כבוד לשפה ובורותו כה גדולה עד כי הוא מסרב להכיר בשגיאותיו הרבות. עצלנות הלשון, הפה והמחשבה חולשת על כל חלקי מוחו המתפקדים (אלו שעדיין לא נשרפו והתייבשו לאחר צפייה ממושכת בתוכניות ריאליטי) ויצירת הפאר של המפעל הציוני כולו עומדת בפני הכחדה.
מה גרם לי, אתם שואלים וודאי, לראות את האור. למה שהפעם תאמינו לי כשאני טוען שדבריי הקודמים לא היו אלא שובבות נעורים קצרת מועד. ובכן, בידיי הוכחות. לפני מספר ימים האזנתי לרדיו כשלפתע שודר הלהיט – שאני למד מידידי שפופולרי מאוד אצל בני הנוער – "שני צלמי רחוב". להלן מילות הבית האחרון:
בוא נצא לרחוב – כי הבקר טוב –
בוא נקח תמונה – עיר והמונה –
איש לדרכו – איש למעשיו –
קול יעקב – גם ידי עשו
והי-הו-הביטו נא –
זרח וצלמונע!
האזינו בעצמכם לתועבה:
נקח תמונה? האם נפרצו כל גבולות הסטנדרטיזציה? עד לאן יפלשו הביטויים באנגלית? אותו תרגום עילג ומזעזע ל-"take a picture", שאותו תקפו בעוצמה רבה ובצדק גמור פיגורות בכירות כגון נשיא האקדמיה ללשון העברית ושללכותביםאחרים, אותו שיקוץ שהלך וקנה לו אחיזה בשפתנו – הגיע גם ללהיטי הרדיו!
מיהו האחראי, אתם ודאי שואלים. הבו לנו את ראשו. אם כן, חקרתי ובדקתי כי תמלילנית השיר היא פזמונאית ומלחינה צעירה בשם נעמי שמר. יש שאומרים שעתידה לפניה, אך אני סבור שעם רמת כתיבה ירודה שכזו, עם חוסר כבוד לשפה, למסורת, לפרוייקט הציוני כולו, ההיסטוריה תשפוט אותה לשכחה גמורה.
עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)
ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.
רוזנטל
ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:
עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.
מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.
אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות," אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.
רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.
הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.
זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.
ורוזנטל מסכם:
השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.
שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.
קור
אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?
“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?
הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.
ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.
גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה – אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.
מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.
מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.
בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]
שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.
שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…
זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.
קניוק
רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?
בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.
מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.
מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.
והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.
חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.
על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.
אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.
הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.
נוימן
אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:
לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.
וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".
פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.
החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.
איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.
כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.
ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.
את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:
האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?
אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.
מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.
חבר הקונגרס טוד אייקין ממיזורי הוא שם שלא יורד מהכותרות בימים האחרונים. המועמד השמרן לסנאט, מתנגד נחרץ להפלות, התראיין ביום ראשון במסגרת המירוץ לסנאט והביע בין היתר את הדעה הבאה לגבי אונס:
If it's a legitimate rape, the female body has ways to try to shut that whole thing down.
מה. לעזאזל.
אני מעוניין להבהיר שני דברים ברשומה הזו. הראשון, מה עבר לאיש הזה בראש ולמה הכוונה ב-legitimate rape, משום שהביטוי עשוי להיות מעט סתום למי שלא עוקב אחרי המערכת הפוליטית בארה"ב (או ליתר דיוק, למי שלא עוקב אחרי כמה אמונות תפלות מיזוגניות במיוחד). השני, הכשלון הגורף של כלי התקשורת בארץ לתרגם את הצירוף הזה כמו שצריך ולתת לו את ההקשר הנכון.
אני מקווה שאתם יושבים: בקרב אנשים מסוימים רווחת האמונה כי בעת אונס, גוף האישה מסוגל למנוע התעברות. מכאן, שאם האישה נכנסה להריון, סימן שלא היה זה אונס אמיתי, שהרי הרחם היה מסוגל 'להוריד את השאלטר', אם לתרגם את אייקין. אכן ישנם אנשים בעלי כוח והשפעה שמאמינים בדבר הזה, חלקם חברי קונגרס וחלקם — כך נראה — מועמדים לסגנות הנשיאות. הנקודה היא שאונס במהלך הנישואין, אונס בדייט ושלל "סוגים" נוספים אינם באמת נחשבים ל-legitimate rape, והאובר-חוכמים האלה אפילו מבדילים בינם ובין מה שהם מכנים forcible rape. סקירה מקיפה יותר ניתן למצוא אצל ג'זבל/איזבל, וניתוח לשוני ראשוני באנגלית ניסה לערוך ג'ף פולום. אמת, לא כל תושבי ארצות הברית הבינו למה בדיוק הכוונה, אבל מהר מאוד ההסבר הנכון נפוץ בצורה כזו או אחרת.
אז מה לגבי הכיסוי בקרב אתרי החדשות המובילים שלנו? לצערי, כולם תרגמו את הצירוף כ-'אונס לגיטימי'.
דא עקא שהמילה לגיטימי והמילה legitimate אינן תרגומים ישירים אחת של השנייה. למילה legitimate שני פירושים. את הראשון ניתן אולי לתרגם 'אותנטי' או 'אמיתי', ואת השני בתור 'לגיטימי'. עמיתי פינטר העיר יפה שהראשון עוסק במודליות אפיסטמית, כלומר מה שאני חושב הוא המצב, והשני עוסק במודליות דאונטית, כלומר מה שנכון על פי חוק או על פי נורמה חיצונית מסוימת. למשל, סכין הוא כלי נשק לגיטימי על פי הפירוש הראשון — פשוט כי אפשר להשתמש בו כדי לפצוע ולהרוג. אבל הוא לא כלי נשק לגיטימי על פי הפירוש השני אם מולך עומד אדם לא חמוש — לא מדובר בקרב הוגן.
אני חושב שהפירוש הראשון לא קיים עבור המילה לגיטימי בעברית, ולפחות מהבחינה הזו היא מהווה מה שמכונה false friend ("ידיד כזב"?). תרגום הולם יותר לצירוף הזה יהיה 'אונס אמיתי', או אפילו 'אונס של ממש'.
אז איך קרה שכל האתרים טעו? עמיתי טל התחקה אחר הקרדיטים ושם לב שעל הידיעה ב'הארץ' חתום הניו יורק טיימס, כלומר מי שכתב את הטקסט ב'הארץ' הוא מתרגם. אבל הידיעה כבר הופיעה חמש שעות קודם לכן קודם בטמקא, ושם הקרדיט ניתן לכתב בוושינגטון. האמת היא שזה לא משנה אם כל אחד טעה בנפרד או שכולם העתיקו אחד מהשני, העיקר שאחרי יום-יומיים כולם הבינו שהיתה טעות, נכון?
אוף
אפשר וקוראינו נזכרים בסיפור דומה מדצמבר 2010, אז שלל אתרי חדשות דיווחו על יועציו ה"פסיכו-פנאטים" של רג'פ טאייפ ארדואן. בסוף התברר שהם סתם היו sycophants, או מלחכי פנכה. אז, כמו עכשיו, תשומת הלב הזעומה הובילה לתרגום שגוי ולדיווח לקוי.
להלן יבוא פוסט נוסף בסדרת הפוסטים המצליחה "דגש קל מגלה את חיי הלילה". לאור ההדים שעוררו התובנות לגבי "אנשים יפים", הוצאנו משלחות של מתמחים חמושים בפנקסים למועדונים ופאבים ברחבי הארץ, על מנת להעלות נושא לפרק השני בסדרה.
אז הנה זה בא: צ'ייסרים. אי אפשר להימלט מהם. מורידים אותם, מרימים אותם, מדברים עליהם ממש הרבה יחסית לגודלם הקטן. הצ'ייסרים אינם נעדרים מאף תפריט של פאב שמכבד את עצמו, ועל כן ראוי לתהות: מה הם, מאיפה הם הגיעו, ולאן הם הולכים? איך זה שביום בהיר אחד החלטנו שהדרך המתאימה לערות לקרבנו אתנול היא במנות זערוריות? המקום הטבעי להתחיל בו הוא מילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל העירני, שהבין בחושיו החדים שהמונח ראוי לקטלוג כבר לפני שנים, ומגדיר זאת באופן הבא:
צ'ייסר. מנת חיזוק אלכוהולית: "אם אתם כבר רוצים להוסיף משהו לבירה – לכו על צ'ייסר: שוט של אלכוהול ליד הבירה" (וואלה, 2004); אנגלית: chaser.
(תוספת הקישור היא כמובן שלי, ומהתאריך שלצד המאמר המקורי מסתבר שהוא אפילו מ-2003). המונח היה מספיק חשוב בעיני רוזנטל כדי לכלול אותו גם בספרו "הלקסיקון של החיים", עם אותה הגדרה.
אבל ההגדרה, למרבה הצער, איננה מוצלחת במיוחד. קצת קשה להבין מה זה מנת חיזוק אלכוהולית, ומה מייחד את הצ'ייסר מבין אחיו לפאב. אנציקלופדיית האלכוהול "אלכו-פדיה" שופכת מעט יותר אור:
צ'ייסר היא כוס שכמקובל בארץ מכילה 30 CC משקה,חצי מכוס שוט .
לרוב שותים בה משקאות נקיים כמו: וודקה, טקילה, וויסקי וכו'. בארץ הצ'ייסר מהווה את "הפתיחה" של הערב אצל הרבה בליינים בפאבים ובמועדונים.
כוס הצ'ייסר קיבלה את שמה מארה"ב, כשצ'ייסר הוויסקי רדף (לווה) את כוס הבירה הקבועה ביד.
נו טוב. יש מקום לפקפק באטימולוגיה (מיד נעשה זאת). צליל שרון ב"מאקו" מסבירה ב-2009:
בתור התחלה, בוא ניישר קו בענייני מונחים. כדי שלא תצא דביל מול הברמן ("אחי, בשבילי שוט של צ'ייסר") רצוי שתדע שצ'ייסר הוא אחיו הקטן של השוט: השוט נחשב בעגה המקצועית ל"מנה", והוא נמדד בכוס קטנה וארוכה של 60cc, כלי שימושי בהרכבת קוקטיילים. מי שמזמין שוט מדבר ביזנס – רוצה לדפוק את הראש חזק ומהר, בלי הסטלה הקלילה שבדרך.
הצ'ייסר, לעומת זאת, ידידותי יותר לשתיין הממוצע. מדובר בחצי מנה, משהו בין 25cc ל- 30cc, אשר מלווה אותך בין המשקאות, כל הדרך לשכרות. מבחינה היסטורית, שמו ניתן לו כיוון שהוא "רודף" את הבירה, אף על פי שבארץ יש שמעדיפים לפתוח בצ'ייסר ורק אחר כך להזמין את הגינס.
הסיפור על מרדפי הבירה חוזר על עצמו. לפני שאתם קמים לי מהכיסא והולכים לרדוף אחרי בירות, בוא נברר רגע את עניין האנגלית. הערך chaser במילון מרים וובסטר כולל את ההגדרה:
A drink, as of beer or water, taken after hard liquor.
הנה כי כן: התהפכו היוצרות. באנגלית צ'ייסר הוא משקל קל או משקה אלכוהולי חלש, כגון בירה, אשר שותים לצד דברים כבדים יותר. בעברית, לעומת זאת, צ'ייסר הוא כינוי למשקאות החריפים היותר, כמעין תחליף ל"שוט" אשר נבדל ממנו רק בנפח המשקה.
דווקא ויקיפדיה באנגלית, בערך "Shot glass", מדייקת, ומציינת ש-
In Israel, the common word for a small shot is צ'ייסר ("chaser").
נראה שבנסיבות אלו האטימולוגיה שדבקו בה המקורות הרשמיים שגויה: צ'ייסר בעברית אינו chaser באנגלית; כשם שהמילה "טוקבק" אינה שאולה מאנגלית במשמעותה, אלא רק במורפולוגיה ובפונולוגיה שלה, כך גם "צ'ייסר".
למעשה, המילה הפכה נפוצה מספיק עד כי אפילו "רב מילים" ראה לנכון להקדיש לה ערך. למרבה השמחה, ההגדרה שבמילון זה טובה:
מתי התחלנו להגיד צ'ייסר?
זאת שאלה מעניינת. ההופעה הראשונה בפוסט זה היא מיולי 2003. שלושה חודשים לאחר מכן, אותו גיא גיסר ראה לנכון להציג את הנושא לקוראיו:
בשנים האחרונות צצה לה במחוזותינו אופנה חדשה וראויה להערכה – אופנת הצ'ייסרים. עבור מי שהמונח הזה זר לו הכוונה היא שיושבים בבר, מזמינים בירה, וליד כוס הבירה מזמינים צ'ייסר – משקה כלשהו בכוס שוט קטנה (לרוב בנפח של 30 מ"ל) אותו שותים בשלוק אחד מהיר
בהמשך הפוסט חוזרת על עצמה אגדת רדיפת הבירה. הניחוש שלי היא שלא מדובר על הרבה לפני כן. למרות שלא הצלחתי למצוא הופעות מתועדות לפני 2003, אני בהחלט לא אופתע לגלות שקיימות כאלו, אבל העובדה שמרבית ההופעות בתקשורת הממוסדת הן בערך משנת 2005 והלאה מרמזת לדעתי שהמונח חדש מכפי שנדמה (אשליית העתיקות?).
ישנן מספר הופעות מתועדות בשירי היפ-הופ, סגנון מוזיקלי אשר עולם הפאבים והמועדונים הוא חלק משמעותי מעולם התוכן שלו. גם כאן, ההופעה המוקדמת ביותר שמצאתי היא בלהיט הגלגלצי הנשכח "אל תשחק איתי" של נועה פארן (מילים: אופיר קותיאל), אשר הכניס לחיינו את השורה הנפלאה "הצלצול שלך כבר לא עושה לי רטט" בשנת 2005:
והיום אני לבד ולא כל כך נורא לי
פינקתי את עצמי בפילינג ומסאז' תאילנדי
בערב רק עם הבנות לשתות קוקטייל יצאתי
ייאגר ועוד צ'ייסר על הבר בסוף אני רקדתי
ומה בספרות? נו, טוב, מאיר שלו לא בדיוק ישלח את חלוצי עמק יזרעאל לדחוף לעצמם צ'ייסרים בפאב, וזה גם לא נשמע בדיוק כמו עמוס עוז. מצד שני, דודו בוסי ב"בסמטאות" (2008) כן:
"בסמטאות", דודו בוסי, 2008
וככל שהמילה הולכת ונהיית נפוצה יותר, גם גדי טאוב מרשה לעצמו:
"אלנבי", גדי טאוב, 2009
הצ'ייסרים, כך נראה, כאן בשביל להישאר. השאלה מדוע הפכה דווקא צורת ההגשה הזו לכה פופולרית ראויה לדיון בפני עצמה, אך כיוון שהבלוג נקרא "דגש קל" ולא "משקה קל", אולי מוטב יהיה לסיים כאן.
עוד מתלאות דרום-אמריקה: כך נכתב באוטובוסי עיירת השוקולד סן קרלוס דה ברילוצ'ה, בשלט המבקש להודיע שירידה מתבצעת מהדלת האחורית (שימו לב למבחר השפות. זה השלט במלואו):
בחזרה ארבע טוב
צ'ילה וארגנטינה הן גן-עדן לשגיאות מוזרות בתרגום לאנגלית. לא צילמתי הכל, כי בשלב מסוים זה כבר נהיה לא-חוכמה, אז אסתפק בלהפציר בחובבי הספנגליש לבקר (כן, יש שם גם טבע נחמד).
מה יש לנו כאן? חדי-העין שמו לב שכבר התרגום לאנגלית בעייתי. הפועל descender, "לרדת", תורגם לתואר-הפועל down (שגם יכול לשמש כפועל, אבל בעיקר בסיטואציות של קרבות אוויר או שתיית אלכוהול), וסדר המילים בצירוף הסמיכות back door התהפך, כנראה כי בספרדית מדובר בצירוף צמידות (כלומר שם עצם + שם תואר, כמו המקבילה העברית "דלת אחורית"). העושר הלקסיקלי של המילה back נתנה את אותותיה בתרגום לעברית, שכנראה התבצע מהאנגלית ולא מהספרדית, וכך קיבלנו את המשמעות האחרת שלה, "בחזרה". שזה מעניין, כי דווקא "להורדה" שומר את המאפיינים שהלכו לאיבוד עם התרגום ל-down.
האם מדובר כאן בתרגום אוטומטי? לפחות לא בגוגלתרגם. הוא מזעזע עוד יותר: ל-descender por la puerta trasera הוא מציע לא פחות מ-lowered by the tailgate באנגלית, ו-"הוריד את הדלת האחורית על ידי" בעברית. גוגלתרגום בין שתי שפות שאינן אנגלית מתבצע דרך אנגלית, ואמנם נסיון לתרגם את האנגלית מחזיר אותה תוצאה בעברית, שלדעתי לפחות יותר קרובה למשמעות המקורית מאשר האנגלית. מוזר.
התיאוריה החלופית שהכי מוצאת-חן בעיניי כרגע היא שנעשה פה תרגום מילה-מילה, נניח מילוני: מהספרדית לאנגלית ומהאנגלית לעברית. החלק היחיד בפאזל הזה שלא מסתדר הוא "להורדה". לשם כך אולי יהיה צורך באיזה מודל היברידי של שגיאות תרגום מוזרות. שתפו אותנו בתיאוריותיכם.
אז יש דבר כזה, האגודה הישראלית לחקר שפה וחברה, ושם מסתובבים למיטב ידיעתי מיטב סוציובלשנינו. ספינת הדגל שלה היא כתב העת עיונים בשפה וחברה, שגליון מיוחד שלו יצא לאור ממש לאחרונה. עיינתי בתוכן העניינים של "עיונים", ותשמעו – יש מה לקרוא. לצערי את כתב העת אפשר למצוא רק במיטב ספריות ארצנו, אלא אם אתם משלמים על מנוי מכספכם, ולכן טוב עשתה האגודה שפתחה את הגליונות הקודמים של כתב העת לקריאה חינם במשך החודש הקרוב. אז אני ממליץ להקדיש קצת זמן לעיון בארכיון, ובינתיים אבחר כמה תקצירים מסקרנים מהגליון האחרון, שדווקא לא נגיש לציבור.
נושא הגליון המיוחד הוא "שפות לא יהודיות המדוברות בישראל כיום", וכבר יפה לראות שמדובר ביותר מאשר "רק" ערבית ורוסית. ניתן למצוא מאמרים על מעמד הצרפתית בישראל וה"קקופוניה הפרנקופונית"; על היחס לספרדית בקרב עולים מאמריקה הלטינית; על היחס לשפה של סטודנטים יוצאי חבר העמים בישראל; על הוראה באנגלית במכללה הדתית שאנן; ומאמר מאת כרמל וייסמן על שימוש במילים לועזיות בפקצית.
חוץ מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה וזהות בישראל: שמות משפחה של נשים מאת מיכל רום ואורלי בנימין; וספרה המסקרן של אסתר בורוכובסקי בר-אבא, העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה, שיושב לי על המדף מזה תקופה.
הנה שני תקצירים לדוגמה, של שני המאמרים שקוסמים לי הכי הרבה מבחינת המתודולוגיה (ועוסקים במקרה בערבית, אבל מכיוונים שונים לחלוטין). מי שמוצא פנינים בגליונות ישנים יותר מוזמן לשתף בתגובות.
הנגנה בערבית המדוברת של חיפה: מחקר תחבירי-פונטי סוציו-לשוני
יהודית רוזנהויז
הנגנה היא רכיב חשוב במערכת הפונטית-הפונולוגית של כל שפה. תחום זה כמעט לא נבדק ביחס ללהגים הערביים בישראל, אף שיש בו עניין מבחינה תיאורית, אנליטית והשוואתית. המאמר דן בהיבטים של הנגנה בקרב דוברי ערבית ילידיים נוצרים, יהודים ומוסלמים מחיפה. לצורך הבדיקה שימשו טקסטים מן המאגר של גבע-קליינברגר ( 2004 ) המופיעים באתר SemArch באינטרנט. החומר הלשוני חולק ליחידות תחביר-הנגנה ונותח בעזרת התוכנה .Praat
הוצגו שתי שאלות מחקר: ( 1) מהן תכונות ההנגנה של מבנים תחביריים מסוימים בלהג הערבי בחיפה? ( 2) האם יש הבדלי הנגנה בין להגי העדות? על פי השערת בלנק ( 1964 ) ייתכן שיהיו בישראל (ובלהגים אחרים) הבדלים מינימליים תלויי-עדה שישתקפו בהנגנה ובפרוזודיה של הדיבור. המחקר הנוכחי לא גילה הבדלים בין-עדתיים אלא הבדלים תחביריים-פרוזודיים תלויי נושא, רגש ותחביר. במאמר נידונות השלכות סוציולינגויסטיות של ממצאים אלה.
תפקיד השפה בארבעת מסמכי החזון בשינוי ההקשר הסוציו- פוליטי בישראל: לקחים מחינוך דו- לשוני
מוחמד אמארה ואימן אגבאריה
המאמר בוחן את התפקיד הסוציו-פוליטי המיועד לשפה הערבית בארבעת ניירות העמדה הידועים בשם "מסמכי החזון העתידיים", שהתפרסמו מטעם מוסדות פלסטינים-ערביים במדינת ישראל. בהציעם תכנית להעברת יותר כוח, הכרה ושוויון למיעוט הפלסטיני בישראל, המסמכים גם מבקשים לסיים את ההגמוניה הלשונית של הרוב היהודי בישראל. נוסף על כך, המסמכים מקדמים באופן מפורש שינויים להעצמת הנוכחות והשימוש בשפה הערבית במרחב הציבורי, הן מבחינה אינסטרומנטלית כאמצעי לתקשורת והן מבחינה סימבולית כביטוי לזהותם הלאומית והתרבותית של הפלסטינים.
כפי שמאמר זה מגלה, המסמכים מבקשים לשנות את ההסדר ההיררכי והמרובד של האזרחות הישראלית, שמשמר את השליטה האתנית של הרוב היהודי, באמצעות קידום דו-לשוניות. ליתר דיוק, המסמכים מציעים שהמדינה תאמץ דו-לשוניות כמאפיין המגדיר את זהותה של מדינת ישראל, וכמנוף לסיום ההגמוניה האתנית היהודית ולהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. בשעה שמאמר זה מכיר בסיכויים הטמונים בדו- לשוניות, בהישענותנו על תובנות מן הספרות על אודות החינוך הדו-לשוני כדרך לפתרון סכסוכים, המאמר גם טוען שסיכויים אלה עשויים להיות לא ממומשים, בלי לגרום לשוויון מוחשי ולהכרה אמִתית ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל.
תכינו כוס תה, כי הרשומה הזו כוללת הרבה סרטוני וידאו יפהפיים בשפות סימנים. אם אין לכם זמן, אני ממליץ לצפות בסרטון הראשון ובסרטון האחרון; השניים האלה היפנטו אותי למשך ימים שלמים לאחרונה. למעשה מדובר כאן בתרגומים לשפות סימנים של שירים ידועים. אבל כשתרגום הוא מוצלח הוא מקפל בתוכו תרבות שלמה ולא רק טקסט.
כידוע, קהילות החירשים וכבדי השמיעה מסביב לעולם משתמשות בשפות סימנים שונות, נפרדות אחת מהשנייה כפי ששפות דְבוּרות שונות אחת מהשנייה. שפה היא הרי תרבות, ותרבות שלמה צומחת יחד עם הקהילות הללו. הקהילה המבוססת והמגובשת ביותר היא אולי קהילת החירשים בארה"ב, ושם נהוג להקליט תרגומים — או אולי נכון יותר לומר עיבודים — לשירים מוכרים. ככה גם החירשים זוכים ליהנות מהיצירות וגם השומעים זוכים להיחשף לשפה אחרת ולצורת הבעה אחרת. בארץ המנהג הזה קיים בקטנה, אז מה שמחתי לראות את הסרטון הבא של בחור בשם עידן סעדה, שמסמן את "ביום שמש יפה" של עברי לידר בשפת הסימנים הישראלית (שס"י): [עדכון: הבנתי שהליקון חוסמים את הסרטון הזה בארץ. שאלתי את סעדה אם זה בסדר להפנות אנשים לגירסה אחרת של הסרטון ואני מחכה לתשובה. בינתיים ניתן להשתמש בשירותים דוגמת 'הסתר-נא את החמור שלי' כדי לגלוש בהיחבא]
איזה יופי! אז אמנם ברור שסעדה לא מסמן שס"י מלידה, אבל התוצאה מקסימה. יש מספר קטעים שבהם סעדה מרשה לעצמו להתרחק מהתרגום המילולי, והתוצאה שוטפת אפילו יותר (למשל כשהוא מסמן 'להכשיל אותי' במקום "שמה לי רגל"). מצד שני, היזהרו ממילת היחס 'ל-' שלמיטב ידיעתי לא קיימת בשס"י טבעית. הנה הסרטון השני של סעדה, גם הוא יפה עד מאוד ('עדיין ריק' של לירן דנינו):
שוב, סעדה אינו הראשון שמתרגם שירים מעברית לשס"י, אבל הוא עושה את זה היטב ואני מקווה שהגל הזה יתפוס תאוצה.
עכשיו, רבים מקוראינו ודאי זוכרים את תשדיר 'אני ואתה נשנה את העולם' של פרוייקט 'תעביר את זה הלאה'…
…ובנוסף אפשר לראות ברשת את הגירסה הכוריאוגרפית של שרה לנסמן ל-לכל איש יש שם בטקס יום השואה מלפני כמה שנים. כמו כן, להקת ח"מ ('חירשים מופיעים', אם הבנתי נכון) מופיעה באירועים שונים.
אבל הלהיט האמיתי הוא אנשים שלומדים שפת סימנים ומחליטים לתרגם שירים בצורה מקורית לחלוטין. הנה אחד הסרטונים המפורסמים (שתי מיליון צפיות!), ביצוע מרנין בשפת הסימנים האמריקאית (שס"א או ASL) ל-Party in the USA של מיילי סיירוס:
זה תופס גם אצל הזמרים עצמם: האמנית האוסטרלית סיה כללה תרגום מילולי ומסוגנן לשס"א בשירהּ Soon We'll be Found. במקרה הזה שפת הסימנים עזרה לי להבין את האנגלית, ולא ההיפך:
כשרציתי לבדוק אם הלהקה הגרמניה האהובה עליי זכתה לעיבודים בשפת הסימנים הגרמנית (DGS) התאכזבתי, אבל כן מצאתי למשל גירסה קצרה לשיר Grenade של הזמר האמריקאי ברונו מארס, שאומרים לי שזה מה שהילדים שומעים היום בדיסקוטקים. מרגישים את ההבדל בסימון מהסגנון האמריקאי, למרות שרגש לא חסר כאן. נדגום בקצרה:
לא מאוד התרשמתי מהגירסה הזו, משום שהתרגום קצת מילולי לטעמי. למשל בשורה שבה מארס אומר שהוא מוכן להשליך את עצמו מול רכבת משא אם אהובתו רק תבקש (דקה 0:58), ציפיתי שהמסמנת תשתמש במרחב על מנת להביע את הסצנה כפי שנהוג בשפה שלה. אבל אז, איזו הפתעה חיכתה לי כשחיפשתי להשוות עם גירסה בשפת הסימנים האמריקאית (ASL). הרשו לי להציג את הגירסה המדהימה של קלי גריר, ואז אספר לכם למה כל כך התפעלתי:
מה אין בעיבוד הזה! הבעות הפנים מושלמות: בשפות סימנים יש להן הן תפקיד דקדוקי (להבעת שאלה, למשל) והן תפקיד רגשי (והבעת רגשות לא חסרה בשיר הזה). הסימנים מדויקים: יש כאן לא מעט סלנג ASL וסימנים שלא כולם מכירים. השימוש בגוף מעולה: גריר מפנה את הגוף שלה לצדדים שונים כדי להביע תפקידים שונים (המספר ואהובתו), מה שאנחנו קוראים 'הסטת זהות'. התרגום חופשי למדי, וכתוצאה מכך הוא גם זורם ונראה טבעי מאוד. ובעיקר, השימוש האמנותי בתרגום מפעים. שימו לב לסימן "אני-אוהב-אותך" (זרת, אצבע ואגודל זקופות; אמה וקמיצה מקופלות. ככה) שמופיע לכל אורך השיר: כך המסמנת מביעה את החזרה הנואשת של מארס בצורה מקבילה בשפה שלה. אבל זה לא רק זה. הפזמון הוא יצירת מופת לשונית: כל הפעילות סובבת, פיזית ממש, סביב הלב. כשמארס שר שהוא יתפוס רימון עבור אהובתו [דקה 0:40], גריר מסמנת את הרימון על הלב שלה וגורמת לו להתפוצץ שם, כאילו שהלב שלה מתפוצץ. כשמארס שר בשורה הבאה על כך שהוא יניח את ידו על להב וייחתך, גריר מסמנת את הכל ליד הלב ובסוף מסמנת את החיתוך על הלב ממש. ואז, כשמארס אומר שהוא יקפוץ מול הרכבת, המסמנת עושה יותר מאשר להשתמש ביד אחת בשביל לסמל את האיש וביד השנייה בשביל לסמל את הרכבת, כפי שציפיתי. צפו בפזמון שוב: כשהרכבת פוגעת באיש, הוא עף אחורה והופך לסימן המוכר "אני-אוהב-אותך", כאילו כדי לומר שזו הסיבה; שהמספר אמנם נדרס ע"י רכבת, אבל הוא עדיין מאוהב. ואת כל זה המסמנת מביעה במחי תנועה אחת.
אולי לא יפתיע אתכם שחבריי למשרד חושבים שקרה לי משהו מרוב שאני צופה בסרטון הזה כל היום.
כאמור, יש ברשת המון גירסאות ועיבודים לשירים, בעיקר בשס"א. וזו רק ההתחלה: יש גם קומיקאים אמריקנים שיודעים שס"א (לרוב אלה בנים להורים חירשים) שעושים תרגומים מילוליים-בכוונה לשירים, אבל זה כבר למתקדמים. אולי בפעם הבאה. עד אז אפשר לקחת עוד לגימה מהתה ואולי לקרוא איזה ספר טוב על שפות סימנים.
ואת כל הסרטונים האלה אעלה בהדרגה לעמוד הפייסבוק שלנו, משם תוכלו לשתף אותם כאוות נפשכם.
אודה ולא אבוש: במהלך התחקיר לקראת כתיבת פוסט זה חלה מטמורפוזה בדעתי על הנושא. כהרגלנו, כמובן, תוך שלוש תגובות תוציאו אותי טמבל ואאלץ לשנות את דעתי שוב.
זה התחיל כששמעתי אדם בשנות הארבעים לחייו מבקש מבתו לחייג מספר באייפון. אמרתי לעצמי "וואלה, רק מבוגרים אומרים 'לחייג'. המילה הזו איבדה את משמעותה המילולית, אין שום סיבה לומר אותה יותר. אפשר להשתמש ב'לצלצל' או 'להתקשר' הכלליות יותר, למרות שגם 'לצלצל' אולי כבר לא כ"כ נאמנה למקור, או 'להקיש' או 'להקליד' שזו הפעולה שאשכרה מבצעים. טוב יובל, אתה כבר מדבר עם עצמך המון, אולי תשתה כוס מים".
מה עורר אצלי מונולוג פנימי מרגש זה? העובדה שכבר אין חוגות בעולמנו. כאלה, שמחייגים בהן, עוגה עוגה חוגה חוגה:
חוגה
חוגלה
בטוח יש ילדים בימינו שמעולם לא ראו חוגה, או ראו ולא יודעים שיש לה קשר לטלפון, שזה הדבר הזה שמחליקים על הצג שלו עם האצבע או מקסימום לוחצים על לחצנים.
אבל אז חשבתי על זה. אנשים כן אומרים "לחייג", גם אם הם לא זוכרים קמפיינים מהניינטיז. הנהכמהתוצאותגיגולבאפסמאמץ. ומילים נוספות שקשורות מוטמעות עמוק בהוויתנו – אזור חיוג, חיוג מקוצר, אולי אפילו החייגן? (שזה כבר ברמת ביזאר – שילוב של טכנולוגיית החיוג שמתה עוד לפני שהחלה טכנולוגיית מודם החיוג שמתה אף היא). וגוגל הן-גראמז מיודענו, עם כל אמינותו המפוקפקת לשנים האחרונות, עדיין מצביעה על עליהנאהביותר בשימוש בצורות הפועל הלז בשנות התשעים דווקא. הנה הקישור האחרון ברפרודוקציה:
עוד דונם ועוד גראם ועוד עז
אז כן. איפה היינו? אנשים אומרים "לחייג", צריך להבין אם יש כאן בכל זאת משמעות מבודלת, שעבורה לא מספיק "להתקשר" או "לצלצל" או "להקיש" או "להקליד". התשובה, מסתבר, היא כן. להלן הטענה:
"לחייג" הוא הפועל היחיד המתאר את הפעולה הרצופה של הכנסת מספר למכשיר טלפון ויצירת קשר ברשת הטלפון.
כלומר, "לצלצל" או "להתקשר" גם יכול להיות מתוך תפריט אנשי הקשר או בחיוג חוזר (עוד אחד!). "להקיש" או "להקליד" אפשר גם כדי להכניס לאנשי הקשר, לא חייבים להוציא שיחה. התיאור היחיד שאולי מתקרב ל"לחייג" במשמעותו הנוכחית בעברית הוא "להקים שיחה". ומסתבר שהמשמעות הזו מספיק חשובה כדי שיהיה לה פועל משלה. "חייגתי אבל הוא לא ענה". "מה קורה כשמחייגים 555?". מה יפה.
נעבור לסקירה חוצת-הלשונות, והפעם מחכה טוויסט. באנגלית יש למילה dial כבוד אפילו יותר מלמקבילתה הלבנטינית. לא רק צליל החיוג והחיוג המקוצר עושים בה שימוש, אלא גם אחד הנוסחים המקובלים בתפריטים קוליים: for English, dial 1 (יחד עם press, הלוא הוא "הקש" או "לחץ"). אם כי יש משמעויות מוכרות אחרות למילה, למשל וסת עגול של תרמוסטט גם ייקרא dial.
קונטרול-טי: יש עוד רכיב שעבר זמנו – כפתור ערוצי הטלוויזיה המסתובב – ששרד עד היום בביטוי "don't touch that dial", שעוד משמש כתחליף ל-"לא לזפזפ!". קונטרול-דאבליו.
בצ'כית המצב לא שונה מדי. הפועל לחייג, vytáčet או vytočít (בצ'כית לכל פועל יש צורה מושלמת וצורה בלתי-מושלמת) מגיע מצורתה העגולה של החוגה, ונמצא בשימוש דומה לזה שבעברית ובאנגלית. אם כי, כמו באנגלית גם שם לאזור החיוג אין קשר לחוגה (משתמשים רק במילה předvolba, המקבילה ל"קידומת"). גם שם הפעולה, "חיוג", אינו ממש בנמצא.
הגענו ללה צרפתית. שם, שומו שמיים, לא מחייגים! שם מחברים. Composer, לא פחות ולא יותר. המתקשר הוא יוצר! ארטיסט! איזו תרבות. איזו רמה. החוגה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה הלקסיקלית, לו היא ראויה.
[תודה לירון, מקור ההשראה, ולדוד ודניאל האינפורמנטים]
דסק העיתונות של "דגש קל" עצלן ודל-אמצעים. בעיות עיתונאיות בשימושי שפה הוא מביא מאתרי החדשות בהמרשתת (ודוגמאות-עבר מארכיון העיתונות), ואפילו שחלקים ממנו מצוידים במצלמות-עלי-שח-נבון, טרם היכתה בו ההכרה שניתן לצלם עיתונים ממש כמו פרסומות בחוצות. עלי חביב (בתור ספצימן, כן?) המוסף לשבת של ידיעות אחרונות, ובבלוגי אני מעתיק מן הכתוב, אפילו שכנראה לוקח כבר פחות זמן לצלם ולשלוח לעצמי. וגם אמין יותר.
לכן את המהפכה היה צריך להביא אלינו עידוק. מי ייתן ונמשיך בדרכו (למרות שעכשיו עליתי על בעיה: בן לי ואנכי בקושי נוגעים בעיתון מודפס, ויתר חברי המערכת גרים באותו ניכר ממש. לא שלינזן כותב פה אי פעם, אבל שיהיה). וואו, אני כבר מגעיל את עצמי עם החשיבות העצמית הזאת. אז יאללה. מה לעזאזל שלח עידוק?
את הצילום הבא (מתוך המוסף ב-25/11), עם ההערה כדלהלן:
סימה קדמון, ממש ליטרלית, לא מבינה את פירוש המילה "ליטרלית". אלא אם היא טוענת שדן מרידור החל להוריק ולבצע פוטוסינתזה.
"מרידור הפך ממש ליטרלית לעלה התאנה של הממשלה"
ולנו אין אלא להסכים. בהעולם דובר האנגלית השימוש בתואר-הפעל literally חצה מזמן את גבול, ובכן, הליטרליות שלו, ומבטא לעתים קרובות פשוט הבלטה של הנאמר, מעין העצמה. עבודות תזה נכתבות בנושא, בספינת האם חפרו על זה, יש בלוגי זעם העוקבים אחר התופעה, איורים מועילים, איורים פחות מועילים, ואפילו מילון מעריאם-ועבסטער נכנע אל מול נחשול השימוש הכביר (מובן 2, וראו הערה מתחת). אה, ואם מישהו שם קישור לחקצד בתגובות אני בא אליו הביתה ושורף אותו. מילולית.
ומה עם עברית? האם ל-"באופן מילולי" יש את השימוש ההעצמתי? חד וחלק לא, אבל תאשימו את הסרבול שבביטוי (ואת התוכנית של אבשלום קור, שהוציאה ממנו את העוקץ). "מילולית" נכנסת לקטגוריה של תארי-פעל שדוברים לא אוהבים להשתמש בהם (זה נשמע מליצי/מאולץ) וגם בטח מזכירה ליותר מדי אנשים את הפסיכומטרי. נשארנו עם תעתוק האנגלי כמות שהיא. את "ליטרלי" קשה למצוא ברשת עם טעם על ההברה הראשונה, כי הצורה המלעילית משמשת כשם תואר די תקני, נרדף ל"קשור למילים" (למה אין גיגול עם טעם? באמת, חברים). אבל הנה שימוש שנראה "נכון" (כלומר מבטא שמשהו קרה באופן מילולי), והנה שימוש "לא נכון" (כלומר סתם מעצים). לא נראה כמו תופעה יותר מסובכת של העתקת-תוכי מאנגלית.
מה עם "ליטרלית", בו השתמשה קדמון? גם כאן יש משמעות נוספת בעברית – "באופן ספרותי". גיגול בלתי-מחייב לא הציף שימוש קדמונאי (קדמונֶסקי?) במילה הזו (בגיגול שני נמצאוכמה"נכונים"), קל וחומר ב"ממש ליטרלית", כאילו שאם חשבתם שמרידור הפך לעלה, אז לא די בכך: זה באמת קרה, בעולם הממשי והמוחשי (שוב, רק בעולם שבו מילים תמיד שומרות על המשמעויות המילוניות והאטימולוגיות המקוריות שלהן). סימה קדמון, בשירות השפה.
בצרפתית מילית החיבור היא et. היא נהגית לרוב כ-[e], אך ברור כי כתיבתה מרמזת לקיום חבוי של צליל t בסופה (הוא גם נהגה לעתים, אם לימדו אותי צרפתית נכון בהאוניברסיטה).
בימי החיאת השפה העברית היתה צרפתית שפת אינטיליגנציה נחשבת והשפעתה מספקת כדי שמילית החיבור תושאל לעברית על מצלולה (התיאורטי) ותיכתב כ-"את" בשמות בתי עסק ושאר צמדים. עד ימינו אנו, עידן לונדון את קירשנבאום.
פרוץ האינטרנט הביא לידיעת הציבור את הכרוכית (שטרודל), זו שנראית כך – @ – ונהגית בשפה האנגלית כמו מילית ההימצאות at. בהשטחה פונטית למערכת התנועות העברית – [et].
חמד לו לצון הצמד מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (ואולי מישהו לפניהם, בשבילי זו פעם ראשונה) וניצל את הדמיון המצלולי לכינוי להלן:
מתוך העמוד הראשי של טמקא
איזה יופי. שרשרת פונטית-אורתוגפית חוצת-לשונות, שמי יכול לנחש מה סופה, ומי ינחש שהגיה אנגלית של סימן חוץ-אלפבתי על-פי קונבנציה עברית ממקור צרפתי היא שיוצקת כאן תוכן? נהדר. לילה טוב.
דגש קל 
