השבוע יצא לחנויות הספר המצוין עברית אינטרנטית של כרמל וייסמן ואילן גונן במסגרת סדרת "שפה" החדשה של כתר. לפני שנה חגגנו כאן את ההכרזה על הסדרה הזו ועכשיו הגיע הזמן לעיין בסנונית הראשונה מתוכה. מטרת הספר הזה היא לאפיין את העברית כפי שמשתמשים בה ברשת דוברת העברית; בבמקרים מסוימים מדובר בתחומים שיש בהם מחקר קיים ובמקרים אחרים המחברים מציגים מחקר עצמאי שלהם, מפקצית ועד סמיילים בפורומים של "תפוז". הספר מורכב מהקדמה קצרה של רוביק רוזנטל (העורך), שני פרקים שמבססים מעט רקע ושאליהם חוזרים הפרקים הבאים, שבעה פרקים שמציגים מקרי מבחן שונים ומילון מונחי אינטרנט. רגע לפני החג נערוך כאן סקירה של הפרקים השונים, אתן הערכה כללית של הספר, ואז יאללה למטבח.
מבנה הספר
רקע ותיאוריה
פרק ראשון: הקדמה. הנסיון כאן הוא לאפיין את העברית של האינטרנט, ששונה מהעברית התקנית. בכתיבה באינטרנט הופכים השיבושים לסטנדרד החדש, במה שלדעתי משקף בצורה מזורזת את מה שקורה בשפה על בסיס קבוע. השפה היא-היא האינטרנט כי "האינטרנט הוא מקום שנפשנו ותשומת לבנו נמצאות ומשוטטות בו; ובהעדר גוף, השפה היא שקורמת עור וגידים" (עמ' 11). וייסמן וגונן מספקים היסטוריה קצרה של האינטרנט וחוזרים למסקנה לפיה "השפה מייצגת לא רק את הדיבור אלא גם את המרחב" (עמ' 14).
מכאן הם עוברים לדבר על תחיית העברית ומגיעים לדיון קצר על אוריינות קלאסית, האוריינויות שונות שהגולש המודרני מאזן ביניהן והאוריינות החדשה, האינטרנטית, המבוזרת והרב-מימדית. נקודת המוצא לשאר הספר היא שהאינטרנט הוא מרחב עשוי שפה, ובמרחב הזה המחברים יעברו ויאפיינו אותו.
פרק שני: השפה הכתובה מתארת את הדבורה. תובנותיו של פרדיננד דה-סוסיר (שאמנם לא מצוטט אבל ממשיך דרכו בלומפילד כן) מהדהדות ברחבי הפרק הזה והספר כולו: השפה האמיתית היא השפה הדבורה והשפה הכתובה פשוט מתאמצת לשקף אותה באיחור, מה שמביא למצב בו לשפה הכתובה והדבורה שימושים שונים. המחברים טוענים שבאינטרנט השימושים הללו מתלכדים: "הבלשנות המודרנית מניחה כי בשום סיטואציה לא נשתמש בכתיבה כאשר ניתנת לנו האפשרות לדבר [אבל] הצ'ט הפך את הקערה על פיה. במקום להרים טלפון ולשוחח בקול, מעדיפים אנשים רבים המחוברים לרשת לצ'וטט בתוכנות מסרים מיידיים" (עמ' 22). זו נקודה נכונה, ונראה לי שהיום נתקלים בדבר דומה גם עם מסרונים (סמסים).
מעט רקע נוסף נוגע להבדל בין תקשורת סינכרונית וא-סינכרונית, כלומר תקשורת בו-זמנית כמו בצ'אט ותקשורת עם "השהייה" כמו בבלוג או דוא"ל (דיברנו על דבר דומה כאן כשהזכרנו קצרות את העבודה של חוקרות דוגמת כריסטה דורשייד ודיינה בויד). המדיום הכתוב דורש התאמה ושימוש יצירתי בבפיסוק ובגופנים, כולל הכפלות: "יששששש", "הואאאאא יתאבד נא להיזהרררררר". אפילו בנו של דוד ילין כתב במכתביו "ח ח ח" ו-"ה ה ה", ואם כך אז מה לבלשן כי ילין (ח ח ח).
האינטרנט העברי במלוא הדרו
פרק שלישי: פקצית. פקצית היא עגה מיוחדת במינה של בנות נוער בולגות שמתאפיינת הן באורתוגרפיה מיוחדת (צורת כתיב) והן בהשפעות מאסיביות של שפות דבורות על הכתב. האורתוגרפיה משלבת תווים מיוחדים כמו $ או > לשם אפקט עיצובי: "שָל נָעַלֵ¹¹ךָ מֵעַל רָגלֵ¹¹ךָ=>כִּ¹ ה2ל!ג ב‡ ¢‡תה [מצ¢| קד‡ש ה!¢| !!!" (עמ' 38). שיטת הכתב הזו מתוארת בצורה קולעת ששמה דגש על היחס שבין יחוד הסימן ובין כמה קשה להקליד אותו (הגם שאני חלוק על הכותבים בכמה נקודות מינוריות, למשל הקביעה בעמ' 43 לפיה הסימן [ נגיש יותר מהסימן J כסימון של האות נ'). נקודה יפה שמועלית כאן היא שהשימוש בכתיב הזה מופיע בעיקר בכותרות ובשאר פריטים מסוגננים ופחות בגוף הטקסט.
הדקדוק עצמו, ובעיקר אוצר המילים והכתיב, אכן מושפע רבות מהדיבור. הכפלת האותיות הרווחת נובעת מנסיון לחקות הנגנה "חמודה" ומתיילדת, מה שמסביר מדוע יצירות מלאכותיות דוגמת "פיצה דקקקקקה" שלנו אינן קבילות. הפקצית נוהגת גם לבטל את הקוֹליות של עיצורים שונים: טוף, מאוט, מוסר (טוב, מאוד, מוזר); להשתמש ב-'יו"ד החמידות': שילום, שילי (שלום, שלי); להשתמש באות ת' כתחילית למושא ישיר (כמו אצל בר כוכבא), ובאות י' כתחילית פנייה לכינויי גנאי (מהמילון שבסוף הספר: י'דביל, ימסטולה); ולהשתמש באותיות א' וע' בתור אמות קריאה בכל מצב. המחברים טוענים שהדבר נכון גם לגבי ה', אבל לפחות לפי הדוגמה היחידה שמופיעה בספר אני לא מסכים: "מייל סיירווס שהעעקסית" (כלומר מיילי סיירוס הסקסית, עמ' 58) נראה כמו שיכול בין ה' וש', להבדיל משימוש בה"א כאות תנועה. אז אני בספק אם אפשר להשתמש בה ככזו, אבל אולי בשאר החומר של המחברים מופיעות דוגמאות אחרות. כל המאפיינים האלה, לצד שאילה מאסיבית מאנגלית וספרדית, יוצרים עגה מיוחדת. אבל בשביל מה זה טוב?
ובכן, אחד מתחומי העניין האהובים בסוציובלשנות הוא מבט על עגה כיוצרת זהות. יש המון מחקר בתחום, למשל אקרט (2000), קופלנד (2007), ולהבדיל ליפי-גרין (1989). אקרט וליפי-גרין מצאו, למשל, שבנות ונשים מאמצות שפה לא-תקנית מהר יותר בתרחישים מסוימים. לגבי השימוש בפקצית מעלים המחברים שני מניעים פרגמטיים: רצון לשחק בשפה ורצון להביע חמידות. את החמידות הם מפרקים לשלוש סיבות, אך קשה להפריד בין שלושת הסוגים ונראה לי שניתוח כמותני היה עשוי להועיל כאן. אם אכן היו ממצאים כאלה במחקר האקדמי הקיים של וייסמן וגונן, לא צריך להתבייש ואפשר להכניס אותם לפרק. הטיעון הסוציובלשני שחותם את הפרק הוא שההתיילדות משמעה ויתור על כוח ועומדת בסתירה לצעקנות הפקצית ההו-כה-ורודה (עמ' 67), "ומרמזת אולי על המרת קולה הפנימי של הנערה באטרקטיביות חיצונית וצעקנות ססגונית". על כל פנים, הפרק הזה עושה חשק לקרוא את העבודה האקדמית שעשו המחברים בנושא.
פרק רביעי: זהות ברשת. מחקר מועט קיים על כינויים בצ'אטים ברשת הישראלית והעברית ומה שיש נסקר בתחילת הפרק כמבוא לעניין של אנונימיות מול זהות. אמנם כינויים בצ'אט אמורים להעביר מידע שלא ניתן לראות דרך ממשק של צ'אט, כמו גיל ומין, אך חלק מהכינויים נותנים יותר מידע ממה שאפשר לראות פנים אל פנים (עמ' 74: "נשוי אך פנוי", "גבר עם כבוד", "יוסי הפושע", "גנב עירוני"). טוקבקים מאוזכרים כאן לראשונה ויידונו שוב בפרק השביעי מבחינת התוכן. בפרק זה הדגש הוא לא על התוכן המתריס אלא על הכינוי, שלא פעם מתיימר לייצג מגזר שלם ויוצר זהות רחבה יותר עבור הטוקבקיסט. דרכים מקוריות נוספות להביע זהות הן באנרים – תמונות שמופיעות לצד הטקסט העיקרי – של "גמאני" בישראבלוג ("גמאני חושב ש…"), קבוצות "גמאני" בפייסבוק, וקבוצות בפייסבוק בכלל. כל אלה משמשים אמצעי להבעת הזדהות עם מטרה כלשהי או הבעת עניין בנושא מסוים. כך פרופיל המשתמש מורחב ומקבל אופי דומה יותר לאישיות שמאחוריו. דוגמה יפה שמביאים המחברים היא קבוצת הפייסבוק "גם אני אוהב אותך ולא יודע איך להגיד לך את זה" הכוללת אלפיים חברים שלא בהכרח מכירים את מקים הקבוצה (עמ' 79). המילה האחרונה ביצירת זהות על ידי הבעת הזדהות היא השימוש בכפתור 'לייק/אהבתי' בפייסבוק.
פרק חמישי: כתיבה קהילתית. הפרק הזה עוסק בשני מקרי מבחן: ויקיפדיה בעברית מחד גיסא ותרגום פייסבוק לעברית מאידך גיסא. עולה כאן יופי של שאלה שניתן לשאול רק על האינטרנט: איך נראה המאמץ הקהילתי?
תרגום פייסבוק לעברית נעשה על ידי המשתמשים עצמם, בהתנדבות. המשתמשים-מתרגמים הללו מכונים "משתרגמים" – מילה של וייסמן וגונן שאני לא אוהב כי היא נראית כאילו מדובר באנשים שעברו שִרגוּם – ובתרגום של אותם מתנדבים ניכר החוסר בגוף מפקח ואיתו חוסר בסטנדרטים. הפרק מתאר איך מצב כזה מוביל למעברים חדים בין שפה תקינה וסלנג טבעי, עם חדירה ברורה של העברית הדבורה: "הסיפורים ההכי פופולריים" (עמ' 87), ביידוע מיותר שעל שכמותו אנו יכולים רק לחלום כאן. המחברים נותנים כדוגמה נוספת את הניגוד אהבתי/לא אוהב כתרגום של like/unlike וגורסים שכאן אבדה ההאחידות בזמנים, אבל לי נדמה שדווקא מדובר בתרגום מתאים. "אהבתי" זה מה שאומרים היום בסלנג, אבל אם אני לא אוהב משהו אני "לא אוהב" אותו. אין באמת דבר כזה "לא אהבתי", כי המשמעות היא "לא אהבתי… אבל התרגלתי לזה ועכשיו אני כן אוהב" (ולוחשים לי באוזנייה שבן לי מציע את התרגום הקולע "עבר לי" ל-unlike). על כל פנים, זה רק מראה שאין כאן באמת אסמכתה מקצועית כלשהי. שאלה נוספת שעולה היא מהו המין הדקדוקי המתאים לכפתורים והוראות דוגמת skip, invite, add וכן הלאה: "דלג"? "הזמיני"? "להוסיף"? אני אוהב את השימוש בשם הפועל במקרים כאלה אבל עושה רושם שגם למשתמשים (וגם למחברים, וגם לח"מ) לא באמת ברור למי מופנית הוראה כמו invite: לבעל החשבון בפייסבוק שלוחץ על הכפתור? למערכת עצמה?
ויקיפדיה, מאידך, היא "קהילה המאורגנת במבנה הייררכי" (עמ' 93) ועורכיה השתיתו את מערכת כללי הכתיבה בה על כמה קריטריונים קשיחים. עמיתנו המלומד י"פ סקר בחלק השני של הפרק את מכלול ההחלטות שהתקבלו בנושא – מהן שרירותיות יותר ומהן שרירותיות פחות – וגם את השיח שסבב אותן. אחת השאלות המעניינות היא מה בעצם נחשב למקור סמכות אמין עבור עורכי ויקיפדיה בעברית (בקצרה: אבן שושן כן, רב מילים ככה-ככה, גוגל "בתחתית החבית"; למרבה הפליאה, המחברים מצאו רק מקרה אחד בו ויקיפד אכן פנה לאקדמיה בשאלה). הפרק נחתם ברשיפת אש ראויה לכיוון אותו "גליון שיקוצים" של סטראנק ו-וויט, Elements of Style, שגם עליו מסתמכים בלית ברירה הוויקיפדים.
סך הכל הפרק מהווה סקירה שבנויה בצורה טובה מאוד על שתי דוגמאות הפוכות לכתיבה קהילתית. לאיזה משני הכיוונים הולכת הרשת כולה, והרשת בעברית בפרט? נחיה ונראה.
פרק שישי: הטרדה, אלימות וירטואלית וסתם חוסר נימוס. לא רק טוקבקים! מ"זיבול" בצ'אטים ועד השאלה, מה זה "יותר מדי" בעולם שכולו שטף אינפורמציה (עמ' 103), הפרק השישי בודק איך נראית האלימות המילולית ברשת הישראלית. החלק הראשון בפרק נוגע בספאם, או זיבול, וקובע שמדובר במושג יחסי – "יותר מדי" במצב מסוים לא יהיה "יותר מדי" בסיטואציה אחרת. החלק הבא עוסק במגיבים הידועים כטרולים, הדרכים לזיהויים והסיבה שהם מציקים כל כך (ספוילר: הם רוצים תשומת לב). לאחר מכן עובר הספר לדון בהתלהמות (flaming), הוויכוח האינטרנטי היצרי הטיפוסי. המחברים טוענים שלא פעם מדובר דווקא במנגנון לכידות קהילתית, "בתרבות השיח היהודית-ישראלית השואבת מהפלפול התלמודי". ברשת העברית מובא כדוגמה מקרה ההתלהמות בבלוג של אהוד יתום ב-2004 שגרמה לו לסגור אותו באותה מהירות שבה נפתח. המתלהם באותו מקרה דווקא היה מעוניין בהרחבת הדיאלוג, ומה שנתפס כשבירת הכלים לא היה התוקפנות שלו אלא הבריחה של יתום מהעימות. הפרק נחתם עם סוגיית הבריונות. בין היתר מצויין שההבדל בין הטרדה ברשת ובבית הספר הוא שמבחינת הילדים עדיף לחטוף מכות בהפסקה ולא התנכלות בפייסבוק משום שלפחות בבית הספר הם יודעים מתי זה ייגמר. באופן כללי נראה שמאפייני ההטרדה בעברית כפי שהובאו בפרק לא שונים ממה שנתקלים בו בשאר הרשת, למרות שגם אנחנו יצירתיים למדי. דיינו?
פרק שביעי: טוקבקים ושיח שנאה. מעט המחקר הקיים בעברית טוען שטוקבקיסטי ארצנו נוקטים באחת משתי אסטרטגיות – הם או מפרגנים או מכסחים. רוביק רוזנטל מנה לא מזמן כמה מנגנונים בהם משתמש הטוקבקיסט, ביניהם בוז למושא הכתיבה שלו (להבדיל משנאה), הכללות, דה-לגיטמיציה ודמוניזציה. אך הטוקבקים אינם רק התוכן שלהם, כפי שנוכחנו לדעת בפרק הרביעי. שיח הכותרות באינטרנט הישראלי זוכה לתשומת לב אף הוא דרך התייחסות להודעות ל"ת (ללא תוכן), כלומר אלה שמכילות כותרת בלבד. בנוסף, נראה שלמעלה משליש מהטוקבקים במדגם מסוים הם שיחות בין הטוקבקיסטים ובין עצמם ורק חלקם הקטן מביע דעות של ממש. נושא מסקרן נוסף הוא סוג מעוות של דו-קיום בטוקבקים, או לכל הפחות, מפגש בין יהודים וערבים מעל גבי מערכת הטוקבק שמוציא את שני הצדדים מאיפוס. שוו בנפשכם: ערבי באינטרנט!
המחברים מסכמים ששיח השנאה "משגשג בחסות חופש הביטוי. הוא פורח גם כאשר הוא נעדר אנונימיות" אבל גם שלעצם קיום השיח יש השפעה על הלכידות החברתית, מה שבאופן פרדוקסלי עשוי למנוע הסלמה שלו (עמ' 128). סוגיית האנונימיות כמחסה היא אחת הבולטות בדיון העכשווי על תוכן מבוסס-גולשים, והאינטרנט העברי עוד מחכה למחקר שיתאר אותה בצורה יסודית. בהקשר הזה כדאי להזכיר את "כלל הזיהוי המלא", החוק שהחיל כתב החוץ של גלובס, יואב קרני, בבלוג שלו: הקוראים מוזמנים להגיב, ובלבד שיזדהו בשמם המלא או לפחות בכינוי ואתר רשת. גם עיתונאי הטכנולוגיה עידו קינן החליט לאמץ את הטקטיקה הזו, והרחבה אודותיה היתה מתאימה יפה לפרק הזה.
במקום זה, המחברים מסיימים את הפרק באופן הולם לא פחות עם "שירת הטרול" המרהיב והמצמרר של חנה בית הלחמי, פואמה שמקבצת אוקיאנוס של עלבונות להם זכתה בית הלחמי ברשת. והשנאה והאיבה שהופנו לעבר בית הלחמי על ידי הטוקבקיסטים מזעזעים כמעט כמו הניקוד החלש שמעטר את השיר.
פרק שמיני: שפת גוף ואינטונציה. כדי להעביר שפת גוף בגוף ללא גוף צריך לשים דגש על השפה. המחברים פותחים עם סקירה של סמיילים מערביים דוגמת :-) ומזרחיים דוגמת O_o. מחקר ראשוני של ליאורה הדס מהאוניברסיטה העברית על רגשונים באתר המאנגה והאנימה "ישראטאקו" ערך ניתוח יפה של סוגי הסמיילים (מערביים/יפניים) לפי נושא השיחה: חברי הפורום השתמשו ברגשונים המערביים יותר כשהמסר הכללי היה של אירוניה או לעג וברגשונים היפניים-קוריאנים יותר כשהביעו רגשות אחרים. מה שמעניין הוא השימוש המוגבר ברגשונים מזרחיים שהדס זיהתה כשנושאים רגישים נדונו, ואני מסכים עם המסקנה שלה לפיה מדובר בסימן שייכות שבא להזכיר לחברי הפורום שבסופו של דבר כולם שם ידידים.
במקביל, המחברים עצמם בדקו בקצרה שימוש בצלמיות של "תפוז" ומצאו שימושים יצירתיים למדי שחורגים מעט מהמשמעות המקורית (למשל שימוש בצלמית של זורו כאילו מדובר בנינג'ה, או סמיילי עם כאפייה שהופך לריקוד כורדי עם מטפחות).
חוט השני שעבר בפרקים האחרונים ונגע לתפקידו של האינטרנט כמתווך בין אנשים בעלי רגשות (משנאה ועד חיבה) צץ גם בתיאור מפגש בלוגרים בארץ, שבו רבים הסתובבו עם מסרים כתובים על שלטים או על הגוף ותקשרו כך אחד עם השני. הספר מעלה את טענתו ההגיונית של עזי ברק, לפיה בני נוער מרגישים יותר בנוח עם תקשורת מתוּוכת. זהו סיכום יפה לחלק הזה של הספר; וייסמן וגונן מסכמים שאמנם הדיבור "קרס" אל תוך הכתיבה, אבל בנוסף גם הכתיבה קורסת אל תוך הדיבור ומשמשת לתיווך גם כשלכאורה אין בו צורך (עמ' 146).
פרק תשיעי: טוויטר ותקשורת זמן-אמת. לשיא הקריסה של הדיבור והכתיבה זה אל זו אנו מגיעים בתקשורת סינכרונית, כלומר בזמן אמת. הפרק התשיעי מותיר את הרושם העדכני ביותר משום שהוא דן בעדכון הסטטוס בפייסבוק, בטוויטר ובפורסקוור. זה האחרון מבוסס על מיקום (בתי קפה, בארים, חומוסיות וכן הלאה) ומשתמש יכול למצוא את המימד התחרותי ולהפוך בו ל-mayor של מוסד מסוים אם הוא מבקר בו מספיק פעמים. גם בעברית אומרים "המיור של בית הקפה", והמחברים גורסים שאף אחד לא יאמר "אני ראש העיר של בית הקפה".
אליבא דגונן וּוייסמן, בטוויטר הועדפו דווקא מונחים בעברית כמו ציוץ ולא טוויט. הייתי נזהר עם הקביעה הזו בהיעדר השוואה שיטתית יותר; אמנם מדובר בטוויטר העברי על "מוח הכוורת" אבל שאר המינוח נותר באנגלית: ריטווט, הטוויטוספרה, מינשונים, דיאמים ואינפולים. התחדיש הנאה "שצווץ" לא תפס, אבל מנגד הסימון ךםך (LOL) נראה בדרך הנכונה.
מהמאפיינים הלשוניים עובר הפרק לדון בנושאים של התקשורת התוך-טוויטרית עצמה: נושאים שקשורים לשיח שבין המשתמשים השונים ודיון על מידע במשיכה ובדחיפה, תשובות לציוצים של צייצנים אחרים ושצווצים.
אחת התופעות הנחמדות בטוויטר היא הפייקים, חשבונות מזויפים של פוליטיקאים, מפורסמים וידוענים (פורצת דרך היתה שרה פיילין המזויפת). כאן דווקא עושה רושם שיש המון באינטרנט הישראלי: פייק דוד אבידן, פייק ביבי נתניהו, כאילו איווט ליברמן ועל כך נוסיף את חביבינו פייק רני רהב וחומסקי המזויף. אני תוהה – האם בשלה הקרקע למחקר סוציולוגי-תקשורתי על חשבונות טוויטר מזויפים כתחליף לסאטירה אמיתית ולעיתונות נושכת בישראל? אותיר את השאלה הזו פתוחה.
ישנם מספר מנהגים תוך-טוויטריים נוספים בהם הפרק אינו נוגע, ואני באמת לא בטוח עד כמה האינטרנט העברי שונה בהם מהטוויטר הגלובלי. כך למשל, יוקרתו של צייצן מסוים נמדדת בין היתר בכמות הציוצים שלו ששוצווצו וביחס העוקבים/נעקבים. ישנה גם רגישות מסוימת לעזיבת עוקבים. תחום מעניין נוסף הוא השימוש בבוטים, כלומר צייצנים אוטומטיים, שעושים הכל מלתקן שגיאות כתיב באופן הומוריסטי (לא אומרים גורביץ', אומרים גורביץ) ועד הצהרות פוליטיות כאלה ואחרות. גם בתחום הזה אינני יודע מה מצבנו בהשוואה לעולם הגדול.
לקראת סוף הפרק חוזר וצף נושא האוריינות החדשה וביטויה בהתמודדות עם מידע פומבי. דוגמה אחת היא כנסים שמעודדים את משתתפיהם לצייץ על מה שהם חווים בהם. כך המשתתפים יכולים לצייץ על הרצאה, לראות מה אחרים מצייצים ובעצם לקרוא זה את מחשבתו של זה וליצור אינטראקציה בתוך הקהל בלי לומר מילה. אציין שחוקרת המדיה החברתית דיינה בויד חוותה זאת על בשרה כשהציוצים הוקרנו מאחוריה על מסך, וזה לא היה נעים. מכאן אנו מגיעים מהר מאוד לשאלת הפרטיות, ועד כמה הערות מסוימות הן פרטיות או פומביות. הפרק משכיל להביא כדוגמה את התבטאותו הטוויטרית של אסי עזר על אלי ישי, ולכך ניתן להוסיף את הדברים שכתב אורי תובל מ"הארץ" על אלירז פרץ ז"ל בפייסבוק. האם טוויטר הוא פומבי ופייסבוק פרטי? האמנם אין טעם לדבר על פרטיות ברשת יותר? אלה כמובן שאלות שמעסיקות רבים, אך המסקנה שוייסמן וגונן מקדמים היא שברשת הנוכחית יש פשוט נוכחות עצומה של תקשורת לשם התקשורת, כלומר לשם התיווך, הפרסום והשיח ולא לשם העברת מסר ספציפי. זהו חלק מהאוריינות החדשה. 'לייק' כמשל.
וייסמן וגונן מסכמים בשתי פסקאות: ככלל, השימוש הלא-תקני בשפה אינו שגיאה אלא מבטא משחק. לתפישתם, שבירת חוקי השפה התקנית היא "תגובת נגד יצירתית, אישית ואנושית לעולם המבוסס על חוקיות, אוטומטיות וניכור טכנולוגי" (עמ' 164). מגדל בבל של ימינו נבנה לא לגובה אלא לרוחב; הוא משטח את העולם, אך מול דילול היחוד המקומי מצליחות האוכלוסיות הקטנות להגן על יחודן באמצעות יצירת שפה חדשה.
בסופו של הספר מופיע מילון מקיף למדי לעברית המקוונת. כמו כל מילון, כבר חסרים בו ערכים מפני שהשפה משתנה תדיר. אחד שעלה בראשי הוא ההומוקליד סמקא, האתר החדש xnet ואחיו של טמקא (כינויו של ynet בהקלדה באותיות עבריות).
הערכה
ספרם של וייסמן וגונן מהווה תרומה משמעותית וייחודית למחקר האינטרנט הישראלי והשפה העברית המודרנית. הספר קריא ביותר ולא נכנס למונחים טכניים מדי בלי ההסברים המתאימים, נוגע בתחומים שלא הכרתי לעומק (פקצית, תולדות ה-IRC הישראלי) ומאזן בין תיאורים של הנעשה באינטרנט העולמי ובין הרשת הישראלית והרשת דוברת העברית.
להבנתי, הספר מציג תופעות ברשת העברית על שני מישורים. מצד אחד ישנן גרסאות מקומיות לתופעות בינלאומית דוגמת הטוקבקים האלימים והפוגעניים או השיח התוך-טוויטרי. מעטות הן התופעות הנסקרות בו שאין להן מקבילה בינלאומית כלשהי. מצד שני (הידד), בעבודה הזו נסקרות תופעות יחודיות לרשת העברית, והן יחודיות מהסיבה הפשוטה שהן בעברית. כך ניתן למצוא מאפיינים פקצים כמו יו"ד החמידות ואמצעים אופיינים לפייסבוק וטוויטר כמו יו"ד הפיסוק (שמופיעה בסוף משפט על מנת לשמור על סדר נכון של הפיסוק, מימין לשמאל). הייתי מעדיף לראות את ההבחנה בין שני המישורים הללו מובלטת יותר, אם באמת ניתן להבדיל ביניהם.
עבורי הספר היה קצר מדי, מה שמביא אותנו לקהל היעד. מדובר בספר מדע פופולרי לקהל הרחב. בסופו של דבר אני אקדמאי (כאילו שזה לא היה ברור מ-2500 המילים שנשפכו עד עכשיו) ולכן הייתי שמח לראות התעמקות רבה יותר בכל תופעה, יותר השוואות כמותניות ורשימת מקורות מקיפה יותר. למרבה המזל, אף אחד לא שואל אותי. לכן גם הדודה שלא יודעת מה ההבדל בין פייסבוק ליוטיוב תוכל לקרוא את הספר ולהבין מי נגד מי באינטרנטים עם קצת הנחיה. עבור חוקרים מדובר בבסיס איתן לעבודה עתידית; עבור משתמשי אינטרנט רגילים, וגם עבור מי שלא מוצאים שם את הידיים והרגליים, ישנם הרבה הסברים נגישים.
גם מבחינת העיצוב הספר נגיש, אם כי עדיף היה להעניק לכל התמונות והטבלאות מסגרת וכיתוב. חלק מצילומי המסך, במיוחד בפרק 3, "נמרחו" על הדף ואיבדו את הפרופורציות המקוריות. המילון מדויק ומסודר ואף למדתי ממנו דבר או שניים (בעיקר שמות של פורומים כמו "שעת השין" ו"מייסייט"). ההחלטה להתחיל עם פרק על פקצית – אולי התופעה הכי פחות מוכרת לציבור הרחב – עושה רושם נבון; הפקצית היא עולם ומלואו ומקרה מבחן מרתק, והיכרות המחברים עם העולם הזה ניכרת. גם כאן ניתן היה לערוך השוואה שיטתית יותר בין השפעות הכתב המעוצב והדיבור, מה שאולי היה מראה שהשפעת הדיבור משמעותית יותר על הכתיבה השוטפת.
למיטב ידיעתי אכן מדובר בספר ראשוני מסוגו, ומשום כך אין זה מפתיע שלא כל התופעות והקהילות ברשת העברית זכו להתייחסות. יכול להיות שישנם דברים מעניינים לומר על חממות היסטוריות דוגמת הפורומים של "יואל" (IOL) ואורט; ואולי לא. יכול להיות שיש עוד מה לומר על הטוויטוספרה העברית; ואולי לא. יכול להיות שמכתמי הלשון הרבים שנטבעו באתרים כמו עין הדג יצרו עגה מעניינת; ואולי לא. וכמדומני, הרשת העברית עדיין מחכה לניתוח רציני של השיח באתרים דתיים כמו "בחדרי חרדים" ו"כיכר השבת". למותר לציין שספר אחד – ודאי ספר בראשיתי כזה – לא יכול לרקוד על כל החתונות. אבל את עבודתו הוא עושה נאמנה ועל הדרך מטפח ציפיות לקראת הספרים הבאים בסדרה.
עשר בחיבור לתלמיד איתמרק!
(לא שמישהו שואל אותי)
נהניתי מאוד לקרוא, וגם למדתי מן הלומד ובוק ריפורטו המאלף. תודה.
=> אני אץ לרכוש הספר.
בייייייי
אני עם יובלמוב..
אפילו השעיתי את ארוחת הבוקר עד שאסיים את הפוסט!
עוד לא קראתי אבל אני בטוחה שהספר מצויין כמו כל דבר שכרמל וייסמן נוגעת בו. הערתך על הניקוד גם נבזית וגם לא רלוונטית למדיה, שכן העברת הטקסטים לפורמנט שירי לא נועדה לפרסום בספר אלא להמחשת הגיחוך שבנאצות טוקבקיסטים. גם השיר עצמו אינו שיר ואינו יצירה אומנותית/ספרותית, אלא המיץ של הזבל של שפת האינטרנט. מומלץ על כן לשדך ביקורת להקשריה ולהמנע מבלבול מיותר בין פורמט ביקורתי לתוכן ספרותי.
שיהיה חג שמח וכמה שפחות כשר,
חנה
סקירה נאה!
רק הערה: אם המחברים הצליחו למצוא רק מקום אחד שבו ויקיפד פנה לאקדמיה ללשון, הרי שלמרבה הפליאה הם לא השתמשו כיאות במנוע החיפוש של ויקיפדיה. בקלות מצאתי דוגמאות רבות:
http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Special%3ASearch&redirs=1&search=%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%AA+%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94&fulltext=Search&ns1=1&ns3=1&ns5=1&ns7=1&ns9=1&ns11=1&ns13=1&ns15=1&ns101=1&title=%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93%3A%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A9&advanced=1&fulltext=Advanced+search
וברור שקיימות עוד. ואלו רק דוגמאות לפניות ישירות לאקדמיה, שאינן כוללות התייחסויות לפרסומים המודפסים והמקוונים שלה. אבל אכן, האקדמיה איננה מקור מוחלט (ח ח ח!) עבור ויקיפדיה, אם בענייני מינוח, ואם בענייני ניקוד, כתיב, תחביר וכן הלאה.
(ואני מניח שב"גיליון השיקוצים" משתמשים, אם בכלל, בוויקי האנגלית)
ועוד הערה: בחדרי חרדים וכיכר השבת כשמם הם: אתרים חרדיים, והשיח בהם שונה מאתרים "דתיים" כמו כיפה או ערוץ 7, כך שיש מקום לניתוח רציני של שניהם. :)
הן אך טבעי שהטרוניה הרצינית הראשונה תבוא על החלק שאני כתבתי להספר (ובכלל, מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי להסתבך עם ויקיפדים, ועוד בלי תמלוגים :) ).
טל"ח, רשקולניקוב יקירי. ובבנין פֻּעַל ננוחם (ח ח ח).
@יובלמוב ואביב,
תודה, אבל אין מניעה לאכול ארוחת בוקר זריזה מול המחשב…
@חנה בית הלחמי,
חן חן על התגובה. אני מקווה שתוכלי לקרוא את אותה הערה על הניקוד ברוח המשועשעת שבה היא נכתבה, גם אם זו לא עברה היטב בכתיבתי. מקווה לראות אותך מגיבה אצלנו גם בהמשך.
למעוניינים, דיון דומה נערך לאחרונה בחדר 404.
@רשקולניקוב,
מצטרף לפינטר ומודה לך על ההערות.
תודה, איזו סקירה יסודית ונפלאה כמו שניתן לצפות עוד רק מבלוגרים, לצערנו. חג שמח!
איזה כיף, איזה כיף, התרגשתי מאוד.
האם נערכה פעם השוואה בינלאומית של סגנון בכתיבה בטוקבקים?
בכל פעם שאני נכנס לאתר חדשות בחו"ל ליבי נחמץ כשאני משווה אותם לאתרי חדשות בארץ. בני העמים הלא נבחרים מבטאים הרבה יותר רעיונות מורכבים, מנומקים, בשפה ברורה ורהוטה, ובסגנון מנומס שאינו כולל נאצות בתור נימוקים. אני מקווה שהרושם שלי מוטעה וההשוואה שאני עורך איננה נכונה ונובעת מאיזו הטיה שלי.
[…] לשון). צדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית בידי אחרים והרי לכם סקירה מקיפה בדגש קל וסקירה סוציולוגית יותר אצל גלעד סרי לוי. […]
[…] האמת היא שיש בארץ שני אנתרופלוגו-סוציו-בלשנים שדווקא עשו עבודה מצוינת בפענוח השיח הזה, אבל בואו נראה למה הכוונה. בניוביץ […]
[…] נוספים של משתתפים בארוע: דגש קל, מדע […]
[…] נוספים של משתתפים בארוע: דגש קל, מדע […]
[…] אפשר לשלוח למישהו חיבוק או חיבוקי, עם יו"ד החמידות האינטרנטית. אבל הפועל עצמו זולג לכיוון השכול, לפחות להתרשמותי […]
[…] מזה נסקרים גם שלושה ספרים: עברית אינטרנטית הזכור לטוב בביקורת של איילת עוז; הספר פמיניזם, משפחה […]