[פוסט אורח מאת שאולי לב]
במסגרת מחקר שאני משתתף בו כעוזר, עלי לנתח מדגם של פסוקים מהתנ"ך. לאחרונה נתקלתי בקטע הבא ממשלי, פרק כג, לא –לג:
אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:
הפסוקים מוכרים לנו מהביטוי "נתן עינו בכוס", שמשמעותו "שתה אלכוהול, השתכר". כלומר, הביטוי משלב בתוכו שתי מטונימיות: העין מייצגת את האדם השותה, והכוס מייצגת את המשקה האלכוהולי. הביטוי נקרע מתוך פסוק ל"א, כחלק מדבר תוכחה כנגד שתיית אלכוהול. הצירוף "יתהלך במישרים" מפורש בתלמוד כך: "כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור" (ת"ב יומא עד ב'). רש"י מפרש כך: "המרבה שכרות כל עבירות דומות לו למישור כל הדרכים ישרים בעיניו". לפי פירושים אלה, משמעות הפסוק במילותינו שלנו היא בערך כך: "אל תתפתה ליין האדום, כי מי שנוהג להשתכר, מפסיק להבחין בין טוב לרע".
עיון דקדקני בקטע, מגלה כי לפנינו ביטוי שנטבע, בשל טעות בהבנת התחביר והלקסיקון המקראיים, במשמעות שונה מזו המקורית. רגישות תחבירית לרצף הפסוקים תגלה, כי הדובר משתמש בגוף שני כאשר הוא פונה אל הנמען: אל-תרא, עיניך יראו זרות, לבך ידבר תהפוכות. על היין הוא מדבר בגוף שלישי: כי יתאדם. אם מבינים את המשפט "כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים" במובנו היום, כמשפט תוכחה המנוסח בכוונה בגוף שלישי, עולה השאלה, מדוע התחביר לא עקבי? מדוע הדובר חוזר לדבר בגוף שני כאשר הוא מאיים על הנמען "עיניך יראו זרות וליבך ידבר תהפוכות"? מנקודת מבט של דוברי עברית מודרנית, אנחנו נוהגים "לעשות הנחות דקדוקיות" למספר המקראי, ומקבלים בהבנה ניסוחים תחביריים קשים. פעמים רבות, יש סיבות טובות לעשות זאת, אבל במקרה הזה נראה שמקור הטעות היא דווקא התעלמות ממשמעות של המילה "עין", שהיתה יחסית נגישה בתקופת המקרא, ומאז, כנראה, פחות. יש להבין כאן את "עין" לא כאבר הראייה, אלא במשמעות "מראה", כמו בדוגמאות בקישור הזה. בעברית של ימינו נותר זכר למשמעות זו בביטויים "כעין" ו"מעין", שמשמעותם "כמו". סביב הפירוש של המילה "עין" כאבר הראייה, נוצרה משמעות הביטוי כולו כפי שהוא מוכר לנו היום. אם חוזרים לפרש את המילה "עין" כ"מראה", מגלים שהתחביר המקראי עקבי ומסודר במקרה הזה: כל מה שמנוסח בגוף שלישי, מתייחס אל היין, ולא אל אדם ששותה. כלומר, מה ש"נותן עינו בכוס" הוא היין, ולא השתיין. היין נותן את מראהו, את צבעו, לכוס, כאשר הוא נמזג לתוכה. היין הוא הנחש והצפעוני, והיין הוא זה ש"מתהלך במישרים".
חיזוק לכך שייתכן והכוונה המקורית של הפסוק היא אחרת, קיבלתי מתרגום התנ"ך לאנגלית של מכון ממרא. הפסוק מתורגם כך:
Look not thou upon the wine when it is red, when it giveth its colour in the cup, when it glideth down smoothly: At the last it biteth like a serpent, and stingeth like a basilisk: Thine eyes shall behold strange things, and thy heart shall utter confused things:
גם התרגום הלטיני, הvulgata, מתרגם את הפסוק במובנו המילולי, ולא המטאפורי:
Ne intuearis vinum quando flavescit, cum splenduerit in vitro color ejus; ingreditur blande:
אבל נותר עוד קושי. מה פירוש "מתהלך במישרים"? האם אפשר להבינו כפי שהבינו המתרגם לאנגלית?
כאן נחלצים לעזרתי שניים מגיבורי התרבות של ימינו: מאיר אריאל, וקוזמו קריימר. מאיר אריאל הלחין את עשרת הפסוקים הראשונים של פרק ז' בשיר השירים, וביצע אותו באלבום "ירוקות" תחת השם "שיר גנוב". אלמלא הוא, לא הייתי מכיר את פסוק י':
וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
כלומר, זוהי הגרסה המקראית ל"יורד חלק בגרון", תכונה של משקה איכותי.
מי שזוכר את קריימר עושה פרסומת לויסקי "הניגנס" נזכר ש"הולך" מתורגם ל "go", מה שאולי עזר למתרגם לאנגלית לשמור על האינטואיציה שקושרת את "יתהלך" ליין. גם אם לא, תמיד מצחיק.
זהו, אם כן. פיצוח: הפסוק הראשון מתייחס כולו לתכונותיו המפתות של היין; האודם, המראה העז הנשקף מן הכוס, הנוזל המגרה והנעים ללגימה. רק בפסוק הבא מתחיל תאור תכונותיו הערמומיות והשליליות של האלכוהול. תודו שלא חשבתם..
בעברית ישנם עוד כמה ביטויים שעברו תהליך דומה של שינוי משמעות, שנובעת מהבנה שונה של המקור המקראי, למשל:
"קול קורא במדבר" (ישעיהו מ' ג') במקור: קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ, ולא במשמעות של ימינו, הכרזה נרגשת שלא מקשיבים לה.
"קול ברמה נשמע" (ירמיהו ל"א י"ד) כשהפסוק מתייחס לעיר "רמה" ולא לעוצמת הקול.
"אדם לעמל יולד": איוב ה' 7: כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל: כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף: עמל כאן במשמעות של "סבל", ולא במשמעות הקיבוצניקית ששגורה בימינו.
דוגמה מרתקת נוספת היא גלגולו של הביטוי "כי האדם עץ השדה", במקור מספר דברים, פרק כ', י"ט: כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:
הביטוי מובן לנו כממשיל את עץ השדה לאדם (או להפך), ומעניק לו תכונות אנושיות, שעל כן אין להתאכזר לעצים בזמן מלחמה. אולם יש להבין את חלקו האחרון של הפסוק כשאלה רטורית: "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?" האם העץ הוא אדם, שיכול להתמודד איתך ולהלחם בך? מה שמקשה על הבנה אינטואיטיבית הוא החלפת סדר המרכיבים במשפט. הנושא התחבירי הוא עץ השדה, והאדם הוא הנשוא, ולא להפך. הפסוק מדגיש דווקא את השוני, ולא את המשותף, בין העץ לאדם, כמקור הציווי לא לפגוע בעץ השדה ("תג מחיר", מישהו?).
אז למה זה מעניין? כי הביטויים והפתגמים האלה מלמדים עד כמה השפה נתונה, כתכונה מהותית ולא כתוצר לוואי מקרי, לאי הבנה ולשינויי משמעות, ולא רק ממרחק אלפיים חמש-מאות שנה של ימינו, אלא כבר מתקופות קדומות יותר, קרובות יותר למקור. השימוש שהדוברים עושים בלקסיקון הקיים של השפה הוא לצרכיהם שלהם, ולא תמיד הם מחוייבים להתייחס למקור ולהיות נאמנים לו, במיחד כאשר השימוש החדש קורה במנותק מההקשר המקורי שבו נאמרו הדברים. לפעמים, התוצאה של שימוש שכזה היא שינוי מוחלט במשמעות.
[שאולי לב הוא סטודנט לתואר שני בבלשנות באוניברסיטת ת"א, וחבר עמותת הפועל אוסישקין תל-אביב. רוצים גם אתם לפרסם פוסט אורח? נשמח, אנחנו בתקופת מבחנים.]
אהבתי את הניתוח המחודש.
הערה טכנית: העין, בפירוש הנפוץ, היא מרונימית (חלק מהאדם השותה), ולא רק קשורה אליו כמו הכוס ליין
http://en.wikipedia.org/wiki/Meronymy
מה שעוד יפה בעיני בפסוק הוא התהליך שנבנה בזמן, ולא רק אוסף תכונות: היין מאדים/מסמיק כשנאגר אחרי דריכת הענבים –> נותן לכוס את מראו/צבעו כשנמזג –> "הולך בקלות" / "יורד חלק בגרון" כשנשתה –> גורם לתוצאות שליליות (מכיש כנחש: גורם לעיוות תפישת המציאות, לומר דברים שהדובר עלול להתחרט עליהם, וגו'). לדעתי יש כאן גם משחק מלים ב"מישרים": החלקלקות, שהיא משותפת ליין ולנחש, והתנועה הישרה (הקלה) — אלא שכאן בא הניגוד, שהרי הנחש מתפתל בעקלתון ולא מתקדם ישר, והשפעתו רעה עד קטלנית (שוב — כמו היין, לפי משלי).
אבל מאחר שזה לא תשדיר של משרד התחבורה, אסתכן בהשחתת הנוער, ואציין שיש הגורסים שיין דווקא ישמח לבב אנוש (תהילים קד טו) בלי ההפחדות ממשלי. לפחות כל עוד זה במידה.
תודה על הפוסט (ועל המחקר)!
אפשר להוסיף גם גלגולי משמעות יזומים, במסגרת מה שקוראים בגמרא "אסמכתא". נראה לי שזה מה שקרה עם "אחרי רבים להטות". משמעות הביטוי היום היא "הרוב קובע", אבל כשקוראים את הפסוק המקורי מבינים שהכוונה שם היתה בדיוק הפוכה מזה:
לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב [ריב], לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת (שמות כג ב).
וראה:
http://www.safa-ivrit.org/exp-abc/aleph/%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99+%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D+%D7%9C%D7%94%D7%98%D7%95%D7%AA
וואו. תודה על פוסט ממש מעניין!
מעניין!
שאולי, תוכל ליצור איתי קשר באימייל?
rashkolnikovrodion בג'ימייל.
אני ממש לא אוהב להשבית שמחות, אבל ההסבר (היפה!) הזה לפסוקים נמצא כבר במאמרו של יאיר זקוביץ הנמצא כאן http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=16201 .
יתר על כך, ביאור החלק הראשון (יתן בכוס עינו) כמתייחס ליין נמצא כבר במפרשים קלאסיים על התנ"ך. למשל: רבינו יונה מגירונדי מפרש: "כי יתן בכוס עינו – יופי מראהו, מלשון 'כעין הבדולח' (במדבר י"א ז)" , ורבי אברהם אבן עזרא מפרש אף הוא "כי תאדם – שיהיה טוב ויפה, שיתן היין בכוס עינו – מראיתו".
כך שהשפה המודרנית אכן העניקה משמעויות חדשות לביטויים מוכרים – אם בשל הבנה שגויה ואם במודע – אבל לא מדובר פה על חשיפה של המשמעות המקורית שלא היתה ידועה.
תודה. לא התיימרתי לחשוף משמעות שלא היתה ידועה. הלא המשמעות נשתמרה גם בתרגומים שהבאתי. רק להביא את הגילוי שלי לידיעת מי שימצא בו עניין וחידוש
יש גם את הפתגם
מותר האדם מן הבהמה
שמתעלם מהמילה הבאה במשפט
אה, וגם השיבוש המוכר של
מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו
הסבר יפה, אבל אני חייב להעיר שכנראה כל מי שמכיר את הפסוק על המן "ועינו כעין הבדולח" מבין את הפסוק כפי שהסברת. (ולמרות זה, כמובן, ממשיך להוציא את הביטוי מההקשר ולומר 'נתן בכוס עינו' [או לפחות אני]).
ואם כבר – אולי ההוצאה מההקשר הנפוצה ביותר – "מילה בסלע" שמשמש היום ביטוי להערכה, מעין "חותם על כל מילה", בעוד שבמקור הביטוי דווקא משבח את השתיקה – " [אם] מילה בסלע – שתיקה בתרי", כלומר השתיקה שווה כפליים מהדיבור.
לי, לפחות, ההיכרות עם "עין הבדולח" לא הפילה את האסימון.
לגבי "כל מילה בסלע", כדאי להוסיף כי "סלע" כאן זה שם של מטבע, והעובדה שהמטבע הזה כבר יצא משימוש עזרה לשינוי משמעות הביטוי
אני תוהה – written in stone זה ביטוי עצמאי לחלוטין (שאולי חיזק את הפרשנות השגויה בעברית), או שגם הוא תוצאה של אותה פרשנות שגויה בתרגום קדום כלשהו?
דובי –
אני נכנס כאן לספקולציות כי אין לי באמת מושג, אבל אני משער written in stone מגיע מעשרת הדברות שהיו "וְהַלֻּחֹת–מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא–חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת" (שמות לב טז) ובתרגום king James:
"two tables of testimony, tables of stone, written with the finger of God".
ומכאן written in stone כלומר 'כלל בל יעבור' או אמיתה ללא פיקפוק שהרי היא ישירות מאלוהים.
בעברית המודרנית לא אומרים חרות על הלוחות אלא "חקוק באבן" (אבן, בניגוד לסלע שהוא סוג של מטבע, כמו שהעיר שאולי). ויש כמובן גם את הביטוי ההפוך – 'כתוב/חקוק בקרח' שהכוונה הבטחה שלא שווה כלום, מאותו שדה סמנטי של 'שלג דאשתקד'.
יש להוסיף לשאמרו קודמי גם את השיבוש הנפוץ ל"בת מלך כבודה פנימה".
רשומה מוצלחת, תודה.
מרתק, ומעלה את השאלה – האם זה משנה? כלומר, האם המשמעות המקורית של הביטויים אמורה להשפיע על האופן שבו אנחנו משתמשים בהם היום? גם אם התשובה לכאורה חיובית, ברור שאין דרך להשפיע על כך באופן יזום.
לגבי הדוגמאות הנוספות שנתת, אני לפחות מכיר את "קול ברמה נשמע" במשמעות הנכונה שלו, שמשתמעת מניקוד המילה "ברמה". מעולם לא נתקלתי בו בניקוד אחר.
לגבי "אדם לעמל יולד" – אין לי ציטוט מדוייק לתת, אבל אני די בטוח שראשוני הקיבוצים היו מודעים למשמעות המקורית וגם דנו בה בכתביהם, תוך התייחסות לדיאלקטיות הקשה שבעמל.
בפינות "רגע של עברית" ברשת ב' ואצל אבשלום קור בגל"צ מנסים לפעמים להסביר את המשמעות "הנכונה".
למשל להסביר שהביטוי "אין בו מתום" פירושו "כולו פצוע", בעוד שבימינו המעטים שמשתמשים בביטוי משתמשים בו במשמעות ההפוכה.
זה לא עובד להם, כך שהתשובה לשאלתך היא: יש שמנסים לשנות, ואמנם מסתבר שאין דרך להשפיע באופן יזום.
הדוגמה החביבה עלי היא "עצת אחיתופל". בכלל היפוכי משמעות קורים בשפה כל הזמן. אנו היינו עדים ממש לתהליך היפוך המשמעות של "חבל על הזמן".
איזה יופי!
נזכרתי בשיר "Snow is falling" ללאונרד כהן:
"Snow is falling. / There is a nude in my room. / She surveys the wine coloured carpet"
ויוסי גמזו תרגם:
"שלג יורד. / נערה עירומה בחדרי. / היא בוחנת את השטיח שצבעו כעין היין."
(בתוך: כצפור על התיל – מבחר שירים, רשפים, 1973)
http://www.myspace.com/snowisfallingdemo
לשאולי ולמגיבים,
תענוג צרוף לקרא תובנותיכם.
זהו מחולל המחשבה.
זה סם החיים.
תודה רבה (:
תודה, מעניין!
בניתוח שלך את הפסוק הראשון, לפני שהגעתי לפואנטה, בזמן שקראתי עניין הגוף השלישי, חשבתי שאפשר לנתח אותו גם אחרת:
"אַל תֵּרֶא יַיִן" – גוף 2 פונה לקורא,
"כִּי יִתְאַדָּם" – גוף 3 מדבר על היין,
"כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ – יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ:" – גוף 3 מדבר על אדם כלשהו: 'מי שנותן בכוס את עינו לא יידע להבחין בין טוב לרע, יגמור כנחש…".
יכול להיות שכבר ראית את זה (זה מופיע ראשון בגוגל כשמחפשים "נותן עינו בכוס", אתה מופיע שישי!)1
http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/mjly/mj-23-3132.html
הסבר אחר לבמישרים, אף על פי שאת שלך אהבתי יותר.
ואל תשכח להחזיר את המכנסיים שלי
[…] כאן לפחות שלוש פעמים על ביטויים שלעתים משתמשים בהם באופן מנוגד […]
[…] כל כך נראה לי. לרוב פשוט אומרים "כלום", בעוד אחד מהיפוכי המשמעות המלבבים של השפה (במקור "כלום" פירושו היה "משהו", וראו תרגומים […]