פוסט מאאאתיים – ספיישל הטעמה ירושלמית!

מה ההבדל בין עוגה לעוגה?

עוגה מכינים עם סוכר, ועוגה מכינים עם סוכר!

את הבדיחה החבוטה הזו, אני בטוח, מכירים לא מעטים מבין קוראינו. יהיה זה די בטוח לומר, שההגייה המלעילית המצוינת בה נפוצה בעיקר בבירתנו הנצחית. ירושלמים שאני מכיר אפילו מתעקשים שמילה כמו "שבועות" נהגית עם טעם על ה-"שָׁ", כלומר משהו שבעברית "תקנית" (כלומר תנכ"ית, או קדם-בן-יהודאית בכל אופן), שיודעת רק מלעיל ומלרע, בכלל לא קיים. גם בעברית מודרנית של אזורי החיוג הגדולים מ-02 אפשר למצוא מילים לא מעטות שהטעם מרוחק בהן מסוף המילה – אוניברסיטה, למשל, או טלפונים, שנשמעת בסדר גם עם טעם על ה-"פוֹ" וגם על ה-"טֶ"*. אבל לא על ה-"לֶ"… מה קורה כאן? פונולוגיה טו דה רסקיו!

ענף הפונולוגיה עוד לא קיבל בבלוג הזה את הכבוד המגיע לו, לדעתי. העובדה שאני מתייג את הרשומה הזו תחת "פונטיקה", כי אין לנו קטגוריית "פונולוגיה", אומרת הרבה. אך בסופו של דבר מדובר בענף שדואג לעובדות האמפיריות שלו ולא מהסס לעדכן תיאוריות בעקבות מידע מפריך. אז בואו נשמע עליה קצת.

מילת המפתח בתיאוריות הפונולוגיות הינה מסומננות (Markedness בלעז). תופעה נחשבת מסומננת אם היא נדירה יותר בקטגוריה שלה, ובמקרה זה קיומה בשפה מסוימת גוררת את קיום התופעה הפחות מסומננת. דוגמה: עיצורים קוליים, למשל [d], הינם מסומננים לעומת מקביליהם הבלתי-קוליים, במקרה שלנו [t]. ההצדקה היא פונטית: עיצורים מופיעים לרוב בין תנועות, שהן אלמנט קולי, ולכן קל יותר להבחין בעיצור בלתי-קולי, והשפה תעדיף את העיצור הבלתי-קולי כאלמנט הנושא אינפורמציה. המשמעות היא פונולוגית: אם בשפה כלשהי יש [d], יש בה גם [t]. יש גם הכללות חזקות יותר, שאומרות שבשפות שבהן יש את שני העיצורים, [d] יהיה פחות נפוץ (סטטיסטית) מ-[t]. (זה בגדול, כן? יש גם טיעוני-נגד)

הגענו לטעם. התורה המטרית בפונולוגיה (ברוס הייז, 1980), שמקורה בחקר השירה ועוסקת בטעם, גורסת שהברות המילה מחולקות לזוגות. בכל זוג הברות יש הברה ימנית ושמאלית, כאשר לשם הנוחות (שלי) נקרא דווקא משמאל לימין**. טעם הוא מחלה מדבקת בין הברות ימניות ובין הברות שמאליות, כלומר אם יש לנו מילה ארוכה והטעם נופל על הברה שמאלית, גם שאר השמאליות ירגישו קצת טעם (טעם משני). למשל, תגידו בקול "גמדונים" gamadonim. נכון הרגשתם משהו בהברה השנייה? אם לא, נסו "אנציקלופדיה" (ותחשבו על ה"ציק"), או "טלוויזיה" (עם ה"ט") או "מטאפורה": בהגייה עם טעם קדם-מלעילי ("טא") תרגישו משהו על ה"רה". בהגייה עם טעם מלעילי ("פו") תרגישו משהו על ה"מ".

נשאלות שתי שאלות: האחת, איך מחלקים את ההברות לזוגות – מההתחלה או מהסוף? ב"אנציקלופדיה", למשל, יש חמש הברות. האם ההברות שאנו מטעימים שם הן ימניות או שמאליות? והשאלה השנייה, מה בכלל המשמעות? בעברית ובאנגלית הטעם עושה מה שבא לו, אז מה אני מבלבל את המוח עם ימין ושמאל? נקרא לזה "כל הברה שנייה" ונסגור עניין.

אז זהו, שחוקרינו עמלו וגילו, שיש עוד שפות חוץ מאנגלית ועברית, וברובן הטעם דווקא קבוע (כלומר נקבע פונולוגית: רק לפי מבנה המילה, ולא לכל מילה בנפרד). ניקח כמה שפות לדוגמה – הונגרית וטורקית מטעימות תמיד את ההברה הראשונה. צרפתית ופרסית מטעימות את האחרונה. בספרדית הטעם נקבע רק על סמך ההגה האחרון במילה, ומילים יוצאות מן הכלל מסומנות באופן מפורש. קיבלנו שלוש שיטות שונות לקביעת הטעם באופן פונולוגי (ויש עוד כמובן), מה שמצביע על כך שלשתי השאלות ששאלתי בפסקה הקודמת יש אותה תשובה: גם הכיוון של קביעת הזוגות, וגם ההעדפה בתוך הזוגות, היא פרמטר לשוני. זוכרים? הזה מהעקרונות והפרמטרים לחומסקי. הונגרית וטורקית מחלקות לזוגות מתחילת המילה, ומעדיפות הברה שמאלית (כלומר, הראשונה בכל מילה), צרפתית ופרסית סופרות מסוף המילה ומעדיפות הברה ימנית (כלומר, האחרונה במילה). ספרדית סופרת מהסוף, מעדיפה ימנית אבל כלל פונולוגי יכול להטעים את השמאלית במקום (בדיוק כמו עברית מקראית, אגב), והלקסיקון יכול להתערב ולדרוש טעם מיוחד. שפת ווראו (Warao) בוונצואלה סופרת מהסוף ומעדיפה שמאלית, כלומר כל המילים שם מלעיליות. מקדונית סופרת מהסוף, מתעלמת מהזוג האחרון ומטעימה דווקא את ההברה השלישית מהסוף. נדמה לי שהבנו***.

מה לכל זה ולירושלמית? ולמסומננות? עכשיו אני אציף את התיאוריה הבלתי-מבוססת שלי, שמבוססת על מעט מאוד מידע (אבל בשביל זה יש בלוגים, לא?), ואנחש שהדיאלקט הירושלמי מבקש קצת סדר במערכת הטעם. הגישה הבלתי-מסומננת (כלומר היותר טבעית) היא לקבוע את הטעם פונולוגית ולא פר מילה (ככה יש הרבה פחות לזכור), וההגיה העברית המודרנית עם כל מילות השאילה החדשות שלה מקשה מאוד על הכללה. אז הירושלמית מצאה לה הכללה, ודווקא אחת שמאוד זרה לעברית הקלאסית: טעם על ההברה הראשונה. אמנם לספור מתחילת מילה זה קצת יותר מסומנן מלספור מהסוף, אבל העדפה של ההברה השמאלית דווקא לא. אז יש לנו ניב עם טעם פונולוגי בארץ. הידד!

—–

* שמעתי פעם טענה חביבה, לפיה יש אפילו הבדל במשמעות: טלפונים מדברת על ריבוי מכשירים, וטלפונים על ריבוי שיחות. אם זו אמנם טענה נכונה (לדעתי לא, אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם) הרי יש כאן תופעה מיוחדת במינה: בכל מקרה צורת היחיד היא טלפון, גם לשיחה וגם למכשיר. טלפון זה מליצי מדי. תיאורטיקנים מסוימים יגידו שיש כאן שתי מילים נפרדות (כלומר, במונחים בלשניים – שני פריטים לקסיקליים שונים) שבאחד הטעם הינו לקסיקלי (זה המכשיר) ובאחר הטעם פרוזודי (זו השיחה). ביחיד אי אפשר להבחין ביניהן, אך ברבים ההבדל צף. דוגמא מעברית למילת שאילה עם טעם לקסיקלי: בורקס-בורקסים. דוגמא למילת שאילה עם טעם פרוזודי: אוטובוס-אוטובוסים.

** בכוונה ויתרתי על טרמינולוגיה בגוף הפוסט. זוג הברות = רגל (foot), הברה ימנית = יאמבית, הברה שמאלית = טרוכאית.

*** זה כמובן לא כל כך פשוט, ויש עוד פרמטרים, שהיריעה קצרה מלהכיל בבלוגנו זה. יחפש הקורא המתעניין עוד פרטים על משקל הברה (syllable weight) וחוץ-מטריקאליות (extrametricality – נסו את זה להגיד ולראות איפה נופל טעם משני…), שלא לדבר על מה שקורה כשמוסיפים למילה מוספיות או כשמלחימים מילים, וינסה להתעלם מתיאוריית האופטימליות כי היא מבלבלת.