שר החינוך גדעון סער, יש לציין, לומד במהירות מטעויות. זה אך מספר ימים לאחר שהכריז קבל עם ועדה על תוכנית לימודים מעוררת מחלוקת על עולי הגרדום, בחר סער בהצהרתו הבאה בתוכנית לימודים שאין לה ברירה אלא לעורר גל תמיכה ציבורי מאסיבי: עידוד השפה העברית! תיקון שגיאות! חמש דקות מדי בוקר של קטנונולוגיה איכותית לילדינו הרכים. היש מי שיתנגד לזה? ראו-נא כיצד הטוקבקיסטים עטים על המציאה בחדווה רבה, כל אחד חמוש בסל קיטורים משלו.
למעשה, אני משוכנע שיעלה בידם של משרד החינוך לאסוף מהציבור כל כך הרבה תיקונים ושגיאות, עד כי חמש הדקות מדי בוקר למשך כל בית הספר היסודי וחטיבת הביניים לא יספיקו על מנת להכיל את כל העושר הלשוני הזה. יתכן כי אף יהיה צורך להרחיב את מסגרת 5 הדקות למסגרת בת 45 דקות, אשר תקרא "שיעור לשון" ותיערך פעמיים או שלוש בשבוע. על מנת לוודא שלא מצטבר פיגור בשאר הנושאים רמי המעלה שעומדים על סדר יומם של תלמידי כיתות היסוד, יחולקו גם שאר הנושאים לפרוסות-זמן בנות 45 דקות וישתבצו להן במערכת השעות.
אבל אם להיות רציניים לרגע: ראשית כל, נסיון הדורות מלמד אותנו שאין להתייחס לכל הודעה לעיתונות כפשוטה. מדי מספר שבועות מגיעה היוזמה החינוכית התורנית אשר עושה כותרות. אם היינו מאמין לכולן, הרי שמצעד המורים בבתי הספר היה מורכב מעולי גרדום, קצינים בכירים, אנשי רוח ובוגרי תוכניות ריאליטי. רצה הגורל והפעם נפל הפור על ענייני שפה.
עוד יש לומר, כי אם "מטרת התוכנית המתגבשת היא שיפור המיומנויות בשפה בעל פה ובכתב, טיפוח שפה תקנית, העלאת המודעות לשפה והעשרתה, שיפור תרבות הדיבור והדיון והיכרות עם המורשת הלשונית של התרבות העברית ותולדותיה", הרי שקשה יהיה למצוא מתנגדים; מה שלא ברור הוא, כיצד דיון יומי של 5 דקות, במהלכו תנסה המורה חסרת הישע לדקלם לתלמידים דף מסרים פסקני של האקדמיה ללשון העברית, אשר פסגת טיעוניו היא "כי ככה זה", יתרום להשגת כל המטרות האלה. יתרה מכך, הציטוט המובא מפיו השר סער, "בחברה הישראלית השיח מתבסס על אוצר מילים דל, שיבושי לשון רבים, קשיים בהתבטאות בעל פה ובכתב", מעיד יותר מכל על צרות אופקיו ועל פופוליזם זול. נביאי "קץ התרבות", אשר מזהירים אותנו יומם וליל מקריסתה המוחלטת של תרבותנו עקב האינטרנט, או הטלוויזיה, או השד יודע מה, אינם חסרים. אדרבה, שלושה או ארבעה מהם כותבים טור קבוע בכפולה הפותחת של "7 לילות". הם עושים זאת, אגב, בשפה מצויינת, מדוייקת ומצליפה.
הגדילו לעשות ב-ynet, וליקטו רשימת "שיבושים נפוצים" אשר ליקטו במשרד החינוך. כל מי שעוקב ולא ברפרוף אחר ספרות קטנונולוגית ודאי יכיר את רובם: הצירוף המסכן "במידה ו", למשל, אשר פותח משפטי תנאי, זוכה כבר עשרות שנים לכינויים מעליבים מצד טהרנים: "טעון עקירה גמורה", "סר טעם", "מגונה", "משונה", "אין הטעם הטוב סובלו", "מיותר מעיקרו", "שיבוש גמור", "אין לו זכות קיום כלל". כל אדם סביר אשר עלבונות שכאלה היו מוטחים בו היה ממהר להיעלם, אבל "במידה ו", עקשנית שכמותה, ממשיכה לחיות ולהתעלם מזעם המילים המיותר.
אבל פריט אחד בטבלה הפתיע גם אותי: המילה ה"לא תקינה" היא "עומסים", והמילה התקינה היא "עומס (לא ניתן לריבוי)". סליחה, אבל מה? קודם כל, זה לא תיקון, אלא פשוט פסילה תמוהה של צורה שימושית ביותר. כי אתם מבינים, אם יש עומס תנועה אחד באיילון צפון מרוקח עד קיבוץ גלויות, ועומס תנועה שני בכביש החוף ממחלף נתניה עד מכון וינגייט, ועומס תנועה שלישי בכביש 70 מצומת סומך ועד צומת יגור (וכמובן שכולם מתקיימים בו-זמנית), אז יש עומסי תנועה. ואם למכונה אחת יש עומס מקסימלי אחד, ולמכונה שנייה יש עומס מקסימלי אחר, ויש לכם עוד כמה מכונות, זה דווקא מאוד הגיוני לרכז במקום אחד טבלת עומסים, וזה לא מאוד יעניין אתכם אם משרד החינוך יגיד אחרת.
לא נותר אלא להתנחם בכך שגם חמש דקות ביום לא ישכנעו את הדוברים העקשנים להפסיק לעשות בשפה שלהם כבשלהם, ולגרום לה להיות כל כך שימושית, לעזאזל. אפשר רק להצר על כל המאמצים שיתבזבזו בדרך לתובנה הזאת.
ואילו אני דווקא מסכים עם הרעיון הכללי של הפרוייקט ועם דרך הביצוע, חושב שהוא נעשה מהסיבות הלא-נכונות, ומעלה מספר הצעות לייעול:
1. אין כל פסול בלנסות לדבר ולכתוב עברית תקינה יותר, גם אם משתמע אחרת ממה שאנחנו נוהגים לכתוב כאן. לשפה כתובה יש מעמד מסוים וכשהקורא/ת מקבלים טקסט כתוב, הם מצפים שהוא יעמוד ברף מסוים. שנאתי לקבל פניות רשמיות מחיילים שלי עם שגיאות כתיב ואני שונא למצוא טעויות תחביריות בעיתונים ישראלים. כמו בן לי, אני בעד העלאת רמת השפה הכתובה, אבל בניגוד אליו, אני חושב שחמש דקות בתחילת כל יום אמנם אינן פתרון אבל הן טריק נחמד שאם יבוצע בצורה טובה, אפילו יהפוך לפופולרי. אז כן, יישר כח.
2. את הבעייתיות שבגישה של סער בן לי כבר הסביר היטב. הנה ציטוט נוסף של השר:
נשמע לי, כבוד השר, כאילו הבעיה היא אחרת לגמרי: תלמידי ישראל אינם לומדים להסתכל על דברים בראייה ביקורתית. אך מוגזם לצפות מפוליטיקאי (ועוד בכיר בקואליציה) שירצה שהציבור שלו יהיה חד וביקורתי.
3. הנה עוד כמה שיבושים שחשוב מאוד-מאוד לא לפספס:
הֶכְרֵחַ, ולא הכרַח (כמו בצירוף "לא בהכרח").
פתח גנובה, ולא פתח גנוב.
פָעוטות ולא פְעוטות.
קוּם המדינה ולא קוֹם המדינה.
אומר דָרשני בקמץ קטן, כלומר "דורשני", ולא כמו "דַרשני".
אלה גם אלה שיבושים איומים ונוראים לכל הדעות. עכשיו שסיימנו להתלונן, אפשר להתרכז בשיפור יכולות הכתיבה של ילדי ישראל?
4. האמת – וזו כבר לא נקודה בלשנית אלא דעה אישית גרידא – שאני לא דואג. באוגוסט האחרון שמעתי במו אוזניי את ההכרזה הבומבסטית האחרונה של שר החינוך ולא משנה כמה ניסיתי לחפש (וחיפשתי די הרבה), לא מצאתי שום דבר על תוכניות משרד החינוך לשנת הלימודים הבאה בנושא הנשכח ההוא. אז אולי גם הרעיון הזה יישכח באותה מהירות:
הסיפור של "במידה ו־" דומה קצת לסיפור של השמטת השי"ן מפסוקית הזיקה – פעם זה נשמע לי פלצני ומיותר וכשלמדתי שלדעת הטהרנים זה גם שגוי, רווח לי. מצד שני, אני יכול לחשוב על כמה סיבות מבניות לכך שהצירוף הזה מסרב למות, וקצרה היריעה מלפרטן כאן.
עם ה"מַבין" נראה לי שהם פספסו. נדמה לי שהנטייה היא לצליל e בכל הפעלים המבלבלים האלה. דווקא טוב שילמדו את זה, אבל רק אם יעשו את זה בצורה הנכונה: לא סתם יכריחו תלמידים מסכנים לשנן איפה פתח ואיפה צירי, אלא יסבירו שמדובר בשורשים מסוגים שונים. אני זוכר די טוב מה למדתי בשיעורי לשון בתיכון ונדמה לי שאת הנושא הזה פשוט הצניעו מאתנו.
והאיסור על עֳמַסִים נשמע לי הזוי לחלוטין.
לא ברור לי למה לשנן "איפה פתח ואיפה צירה" זה שינון שצריך לחסוך מתלמידים מסכנים, אבל לשנן איפה שורש י.ב.נ ואיפה שורש ב.י.נ זה לא שינון שצריך לחסוך מתלמידים מסכנים. אני בדיוק קורא עכשיו את 'המילה האחרונה' לעוזי אורנן, והוא מזכיר כמה מקרים של יצירת שורשים חדשים (פרק 6.1).
המילה תרומה היתה במקור משורש ר.ו.מ, אבל בגלל שהיא נתפסה כדומה למילים כמו גבורה, יצרו ממנה את השורש ת.ר.מ וכך נולדו בהמשך המילים תרם, התרים וכן הלאה.
אותם הדברים אמורים לגבי תחִלה שעברה משורש ח.ל.ל לשורש ת.ח.ל ונתנה לנו את התחלה במקום תחלה ואת התחיל במקום החל.
אז מה ההבדל בין שינון ושינון?
וחוץ מזה, אם הילדים-של-ימינו אומרים הֵתרים, האם צריך ללמד אותם להגיד הִתרים או העלה תרומה?
עד כמה נפוצה המילה עומסים בקרב תלמידים? ובכלל? אם מדובר בתלמידים, צריך להתחיל עם יושנת וכל מיני זוועות כאלה.
הבעיה העיקרית היא שהמורות מדברות בשפה גרועה, ולא יעזרו כל החמש דקות שבעולם כדי לתקן את זה. לא משלמים שם מספיק בשביל שאנשים שיודעים לדבר יעבדו שם.
יצא לי להעביר הרבה שיעורי עזר להכנה לבגרות בלשון. יש לתלמידים הרבה בעיות: הם מתקשים לזכור את המושגים הדקדוקיים, אפילו את הבסיסיים ביותר כגון גוף וזמן, שלא לדבר על גזרה ובניין (ויש לי ביקורת על זה, אבל זה לחוד). אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שלעתים קרובות מאוד הם בכלל לא מבינים את המשפטים שאותם הם צריכים לנתח בתרגילים ובבחינות. לפעמים זה ככה כי המשפטים מנוסחים באופן רע ולא טבעי, אבל רוב הזמן הם פשוט לא מבינים את המילים שהם קוראים. ולא רק הדיסלקטים.
ההבנה שהשורש של "מזיק" הוא "נזק" היא דבר שימושי. ההבנה של הקשר בין "נביעה" לבין "הבעה" שימושית. ההבנה של ההבדל בין "מַשִּׁיב הָרוּחַ" לבין "מֵשִׁיב תשובה" שימושית.
זו לא מטרה בפני עצמה שיֵדַע איפה הפתח ואיפה הצירי. מצדי שלא יאמר את זה נכון, הרי גם אני לא תמיד אומר נכון. העיקר שיֵדַע מה המילה בכלל אומרת.
לגבי "עומסים", על זה נאמר:
fish – מספר כלשהו של דגים ממין אחד
fishes – מספר כלשהו של דגים ששיכים ליותר ממין אחד
כל פעם שמישהו אומר fishes' במקום הנכון אני כל כך מרוצה.
ליתר דיוק – מספר מינים של דגים. כלומר כשמדברים על המינים ולא על הפרטים.
"בים התיכון יש יחסית מעט fishes".
קשה לי להאמין שיחולק דף מסרים פסקני של האקדמיה ללשון העברית, אשר פסגת טיעוניו היא "כי ככה זה".. לכל היותר הפסגה תנוסח "מאחר שזה כך" ;-)
הי בן לי,
מת על הכתיבה שלך.
יום טוב.