Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תחדישים’ Category

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

התרשמתי לאחרונה שנוצר כר פורה לימים פתוחים בארץ ובעיקר למשחקי מילים הקשורים בהם. אנחנו מכירים למשל את היום הפתוח, שבו הסטודנטים-לעתיד באים בשערי מוסד הלימודים שמעוניין למשוך אותם אליו, שומעים על הקורסים, פוגשים את המרצים וכן הלאה.

כמו שיש יום פתוח, יש גם יום סגור. באוניברסיטת חיפה נערך אירוע למועמדים שאליו הוזמנו רק 200 איש (הנה הסבר של אחד הקופירייטרים), כלומר לא מדובר ביום פתוח לכולם אלא ביום סגור עבור המוזמנים בלבד.

אם נמשיך את הקו, לא מזמן נתקלתי בפרסומת של המכללה למינהל שמציעה לא יום פתוח אלא יום פותח. הרעיון אצלם הוא שהמכללה "פותחת בפניך את שוק העבודה". גם זה רעיון נחמד, משחק המילים חינני, ואין צורך לומר במפורש שמדובר בעוד יום פתוח.

חיפשתי עוד תחדישים כאלה: יום סוגר עוד לא מצאתי, אבל כמה מכוני לימוד קטנים מציעים שבוע פתוח ואפילו סדנאות במסגרת חודש פתוח. הנה עברנו על הווריאציות האפשריות ל-"פתוח" ועל הווריאציות האפשריות ל-"יום", אבל אולי יש עוד כאלה שפספסתי?

Read Full Post »

לאחרונה הייתי קצת נרגן מדי. בואו נתקן עם התמוגגות מרוח היצירה האנושית. מתוך העין השביעית, ציטוט של רוני לינדר-גנץ מהטושהזוהר על בקשות חופש מידע מרשויות המדינה (הדגשה שלי):

מהניסיון שלי, אני ממש יכולה להריח מראש איזה בקשה תידחה, וזה לפי מידת המביכות של המידע.

ממש כך. מביכוּת. עד כמה המידע מביך. "מבוכה" לא ממש מעביר את המסר, אולי בניסוח "לפי המידה בה המידע מביך", אבל זה יוצר הקבלה פחות חלקה וסרבול-מה. "מביכות" היא בדיוק מה שרצינו.

לצערי בשעה זו לא הצלחתי למצוא דרך לעקוף את מחסום-גוגל, שכן מן הסתם מביכוֹת זו מילה מן השורה, אפילו אפשר לצרף לה ה"א הידיעה, ועוד הנודניקים האלה בגוגל מפרקים כל מילה לגורמיה כך שאפילו חיפוש ליטרלי (עם מרכאות) מביא תוצאות עם צורת הבסיס "מביך". [עדכון: תודה למגיבים טל ואסי. סשן זריז הראה שלצירופים "מידת המביכות", "זאת מביכות" ו-"יש פה מביכות" אין אחיזה בהמרשתת, מלבד אותו פוסט בעין. ברכות ללינדר-גנץ.]

מה שכן, זו בפירוש לא הפעם הראשונה בה אני נתקל בשם פעולה חדש שנגזר משם תואר והסיומת "-וּת". אז "מיוחדוּת", "מחוברוּת" ו-"מקושרוּת" כנראה מיותרים, בגלל "ייחודיוּת", "חיבוריוּת" ו-"קישוריוּת" בהתאמה, אבל כשאין את הצורה המקבילה מהמשקל קִטּוּלִיּוּת אנחנו פונים לסיומת הזו ויוצרים "מקובלוּת" ו-"מכובדוּת", מילים שעדיין לא זכו להכרה רשמית בשפה. מדובר בפירוש בסיומת יצרנית (פרודוקטיבית) בעברית בת-ימינו, המקבילה לרוב ל-ity או ל-ability האנגליות.

מזל טוב.

Read Full Post »

ראו ראו:

"במקרה כזה, דני רובס צריך להוכיח שהמשפט 'משהו חדש מתחיל' מגובה ביצירתיות מוגברת, שמוכרת על ידי הציבור, או שהוא יוכיח שהחלק הזה מהותי להיצירה. יכול מאוד להיות שאין מקרה של יצירתיות מוגברת ויכול להיות שהמשפט הזה שגור בשפה, ושרובס הוא לא הראשון שעשה בו שימוש. בהחלט יש בו קושי.

שלא ילהד"מו אותנו

[לקוראינו הטריים, נא התחילו בהערה הראשונה כאן]

[ותודות אינספור לשלומי]

Read Full Post »

הנה אחד המערכונים המפורסמים ביותר של אסי כהן וגורי אלפי, "חייזרים", הידוע יותר בשם "פה חשדתי". לאחרונה צפיתי בו שוב ושמתי לב שכמות בדיחות הבלשניות בו גבוהה במיוחד. אז ברשומה הזו אני עומד להרוס אותו. כלומר, אני הולך להסביר כל בדיחה ובדיחה, ואצביע על התרגיל הבלשני שאסי וגורי עשו כדי להשיג אפקט קומי. אתם מוזמנים לעקוב עם המערכון, ואם לא ראיתם אותו עדיין אולי כדאי לצפות בו פעם אחת לפני קריאת הרשומה הזו.

0:00 קודם כל, שימו לב שהדמות של אסי כהן – "יעקב" – מדברת בחי"ת ועי"ן. כי כידוע, מבטא מזרחי הוא מצחיק ועממי.

0:20 "יום אחד היה מזג אוויר". המילה היה לוקחת משלים תוארי: מזג האוויר היה חם, המשחק היה כיף, אבל לא *המשחק היה ילד. בעברית המודנית נהיינו יצירתיים: היה טוב, היה יוסי. היה אש. כשיעקב אומר מזג אויר הוא מתכוון למזג אויר נעים, שהרי אם אין מזג אויר (נעים) לא הולכים לטייל, וזה בדיוק מה שהדמות עשתה. בדיחה על התפר תחביר-סמנטיקה-פרגמטיקה.

0:25 "מטייל, מטייל". במובן של 'הולך', 'מסתובב'. למילה לטייל ככה, כשחוזרים עליה, יש כבר משמעות של להגיע למקומות רחוקים: 'טיילתי וטיילתי ובסוף הבנתי שאין כמו בארץ'. הטיול של יעקב הסתכם בשכונה שלו.

0:31 "כיפכוף של טיול". לדמות אין דרך להגיד כמה כיף היה לה, אז היא יוצרת את הצורה כיפכוף. למה כיפכוף? ראשית, כי יש מילה כזו בסלנג עם משמעות אחרת ('לתת כאפה') והדמות הזו משתמשת במילים רבות בצורה לא מתאימה, כפי שנראה גם בהמשך. אבל המשמעות ברורה, גם מההקשר וגם כי יש כאן מה שמכונה הכפלה (reduplication). הכפלה היא דרך ליצירת מילה שבשפות רבות משמשת למשמעות של חיזוק או התמדה, כאילו שבעברית היינו אומרים טיילטיילתי במשמעות של 'טיילתי הרבה', או בישלבישלת במשמעות של 'בישלת כל היום'. בעברית התופעה הזו פרודוקטיבית פחות ודווקא מקושרת עם הקטנה (כלב > כלבלב, פיל > פילפילון, חתול > חתלתול), אבל יש משהו בהכפלה שמתקשר באופן די טבעי לחיזוק והדגשה ולכן יעקב יכול לדבר על כיפכוף בתור משהו ממש כיפי.

0:34 "פתאום הבחנתי לב בזקנה". הכלאה בין הבחנתי ובין שמתי לב, מה שמכונה באנגלית mixed idioms. למשל בעברית, שיבושים דוגמת העם נקעה רגלו (א' בנאי) או באין ציפור שיר – גם מטאטא יורה (כפי שאמרו מ' ניב וע' גלילי).

0:37 "זקנה, מהשורש מבוגר". שני דברים. ראשית, הדמות אומרת סְקֵנָה ואפילו מדגישה את הסמ"ך. טוב, ככה אנחנו באמת מדברים — עיצור קולי (כמו ז') מאבד את הקוליות שלו לפני עיצור לא-קולי (כמו ק') והופך לעיצור לא-קולי בעצמו (כמו ס'). זה מה שקורה כשאנחנו אומרים ספתא במקום סבתא. בדיחה סוציו-פונולוגית.
שנית, "מהשורש מבוגר". שורש, במשמעות הלשונית, הוא רצף העיצורים שבבסיס כמעט כל מילה בשפות השמיות (כ.ל.ב, ז.ק.נ, וכו'). השורש של המילה מבוגר הוא ב.ג.ר — כשלעצמה המילה אינה שורש. אבל הדמות מנסה להיראות חכמה, ומשתמשת במונח הלא נכון.

0:44 "אתה רואה זקנה, אתה חושד בה?". גם המבנה הזה אופייני לעברית מדוברת מודרנית – אין "אם" או אפילו "נגיד" בתחילת משפט התנאי. חוץ מזה שזו שאלה נורא מוזרה, ולכן מצחיקה.

0:46 "כביכול זקנה". אין שום משמעות למילה כביכול כאן. הדמות כנראה ניסתה להגיד משהו בסגנון "פשוט זקנה" או "סתם זקנה", אבל כביכול נמצא במשלב גבוה יותר.

0:47 "מזדקנת לה". עוד בדיחה מורפולוגית מצוינת. הרי המילה להזדקן קיימת בעברית, אבל לרוב אנחנו לא משתמשים בה כדי לתאר אירוע (?הזקנה עומדת עכשיו ומזדקנת) אלא תהליך ארוך יותר (ילד מזדקן, הורה מזדקן, איך הזדקנתי). כדי לוודא שהמשמעות עוברת, הדמות של אסי כהן מוסיפה את צירוף היחס לה, שמתאים יותר למבע הקודם: עומדת לה. שפת הגוף של הדמות מדגישה את זה שהזקנה פשוט עומדת שם. צירוף היחס הזה הוא נושא מרתק כשלעצמו: זה אינו צירוף יחס רגיל, כמו במשפטים דוגמת "אסי אמר לה שהיא זקנה". זה גם לא צירוף שייכות כמו במשפט "נפלה לי המטריה", שבו מטרת המילה לי היא להביע שהמטריה שייכת לי. הוא הולך לרוב דווקא עם פעלים עומדים, כלומר כאלה שאין להם מושא ישיר, ומביע איזושהי השפעה חוץ-לשונית על הדובר: מה אתה רץ לי בכל הבית; עוף לי מהעיניים. בשפות רומנסיות המבנה הזה נפוץ למדי, ומכונה לעיתים בשם המקסים ethical dative. השוו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשאר אראך".

0:51 "זקנה נטו". כביכול זקנה נטו.

0:54 "הנה המתח מגיע". אבל מתח לא יכול להגיע לאנשהו!

0:57 "מאחוריה עמד בחור עם חזות מזרחית". הצירוף הנכון הוא 'בעל חזות מזרחית', והדמות מערבבת את הקניין המטאפורי ('בעל חזות') עם הקניין הפיזי (מחזיק חזות בידיו פיזית).

1:03 "מה אני, אה, חשדניסט?" בנסיון מאולתר למצוא מילה מתאימה, יעקב משתמש בסיומת –יסט שיוצרת תארים אופייניים ובעלי מקצוע. השוו: סטטיסט, סטנדאפיסט, אפשר למצוא אפילו מטרידניסט.

1:06 "עכשיו זה המתח! הנה המתח". המטאפורה הזו, של מתח שמתקרב ובא, עובדת מצוין…

1:08 "מתח!" …ואין דבר פחות מותח מאשר להגיד את המילה מתח בשביל להביע מתח. זה כמו שבמקום לכתוב את הרשומה הזו אני פשוט אגיד "ניתוח בלשני!"

1:09 "הבחור עם החזות רץ וחטף לה את התיק". שוב עם החזות.

1:13 "פה חשדתי". למה זה כל כך מצחיק? ראשית, כי אסי כהן נותן הופעה נהדרת והשורה הזו נאמרת במעין תמימות. ושנית, כי במשך הדקה שעברה בינתיים הדמות שלו השתמשה בשורש ח.ש.ד על הטיותיו השונות עשר פעמים כדי להגיד שהיא לא חשדה בדבר. הציפייה שלנו הלכה ונבנתה ("עכשיו זה המתח!") והיה ברור לנו שתיכף יקרה משהו מחשיד, אלא שאז הסיפור קפץ מייד לשוד עצמו: הבחור ראה שוד מתרחש מול עיניו, וכל מה שהוא יכול להגיד זה שזה היה מחשיד? זו הפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח. והפרה פרגמטית בוטה של כללי השיח זה מצחיק!
יש עניין נוסף, בשולי הדברים, והוא השימוש בתיאור המקום פה שלא מציין מקום בכלל. למעשה, פה מתייחס כאן לסיטואציה ולנקודת זמן, ולא למשמעות 'כאן, במקום שאני עומד בו'. זה לא עניין חדש; למשל, המילה לאלתר שמשמעותה תיאור זמן היא הלחם של על+אתר, 'בַמקום'. וגם בעברית מודרנית: על המקום הוא תיאור זמן ולא תיאור מקום.

1:16 "הרמתי מקל והתחלתי לטינית". אין לי מושג למה הוא מתכוון. למה לטינית זה להרביץ?

1:19 "תחזיר לה ת'תיק, פושע! תחזיר לה ת'תיק, קרימינולוג!" שוב שימוש במילה במשלב גבוה יותר, שוב שימוש שגוי.

1:25 "ואני מדריך עליו, ומדריך, ומדריך". זה כנראה החלק האהוב עלי במערכון. זה מצחיק כי המילה מדריך, משמעותה שונה לגמרי. על פניו, המילה הנכונה היא דורך. אבל הדמות רצתה להגיד משהו יותר חזק מסתם לדרוך (וזו באמת נראית כמו דריכה אלימה למדי). לבנין הפעיל יש משמעות של גרימה, אבל לרוב הוא לא בשימוש כשיש צורת גרימה קיימת בבנין קל (דורס > *מדריס, אבל קופא > מקפיא). למרות שלא נוצרת צורת גרימה בבניין הפעיל כשיש צורת גרימה בבניין קל, יעקב משתמש בבניין הזה בשביל להדגיש את האינטנסיביות של הדריכה. אולי המילה הזו גם נוצרת אצלו באנלוגיה לצורות כמו מוריק עליו.

1:33 "אמרתי לה: סליחה שאני מנומס". מנומס, כלומר באופן סרקסטי, 'סליחה באמת שאני מנסה לעזור לך'? או שזה אמור להיות 'סליחה שאני מדריך עלייך, זה מאוד לא מנומס', רק בלי המילה לא?

1:49 "אני לא מבין בחמזמזים". הוא כל כך לא מבין בחייזרים שהוא אפילו לא יודע איך אומרים את המילה.

2:00 "תגיד משהו על הזה". הדמות של גורי אלפי מתחילה להיות מתוסכלת מכך שהיא העלתה לתוכנית שלה מישהו שבכלל לא נחטף ע"י חמזמזים חייזרים. אז היא מבקשת, באופן כללי, מהאורח להגיד משהו על ה"זה". מה זה "זה"? לא משנה, העיקר שיהיה קשור לחטיפה ע"י חייזרים. זו גם מילה קצרה יותר מחייזרים אז הקהל בבית לא ישמע אותו מבקש.

2:24 "הזקנה התפצלה לשתיים". התפצלה בפ"ה רפה (f), לא התפּצלה. אי דיוק בבג"ד כפ"ת הוא סממן נוסף של עברית "עממית".

2:33 "על האור היתה מדובקת חללית, עם סקוץ'". זה כמובן תיאור לא הגיוני בעליל, אבל המילה מדובקת מעניינת אותי. היא כביכול בבנין פֻעל, שלא נפוץ במיוחד בעברית המודרנית. אבל חוץ מזה, לפעלים סבילים בעברית קיימות תמיד גרסאות פעילות, כך שלצד הפועל דֻבַק אמור להיות קיים הפועל דִבֵּק, מה שלא נכון. הנוסחה עובדת כמו שעון: שורש בבניין הלא נכון = צחוקים.

2:39 "החללית הסתובבה בצורה אליפסיסטית". עוד נסיון כושל להשתמש במילה מז'רגון או משְלב זרים.

2:45 "עם שלוש קרן לייזרים". אם למישהו היה ספק שיעקב הוא בחור עממי וחביב, אז במקום להגיד 'שלוש קרני לייזר' הוא יוצר ריבוי מהצורה 'קרןלייזר', כאילו היתה מילה אחת, ומקבל 'קרןלייזרים'. עכשיו, המילה הזו אמורה להיות צורת ריבוי של מין זכר (קרןלייזרים ולא קרןלייזרות) אבל היא מקבלת אצלו את המספר המונה שלוש, שמיועד בצורה תקנית לנקבה (שלוש בנות), במקום את שלושה שמיועד לזכר (שלושה ילדים). כידוע, ההבחנה הזו הולכת ונעלמת מהשפה המודרנית ונכתב עליה רבות, אצלנו ואצל אחרים (למשל, שלוש שקל).

2:50 "חמשת אלפים מטר גובה". נשמע לי כאילו העיצור האחרון במילה גובה נהגה בצורה גרונית, 'גובע'. זו כנראה השפעה של השימוש המוגזם בעי"ן לועית.

2:59 "אמרתי לו: אל תאכל אותי, יש לי אישה וילדים! תאכל אותם". סוף סוף פאנץ' שהצלחתי לחזות מראש. זו בדיחה קלאסית שמשחקת על כך שהאימפליקטורה (מה שנרמז) מהמשפט הראשון היא שהאישה והילדים חשובים מאוד לדובר, ואז בא המשפט השני וסותר אותה. וכידוע, סתירות פרגמטיות זה מצחיק.
בנוסף, הכ"ף הרפה מבוטאת כאן כמו הח' הלועית ולא כמו כ' וילונית "רגילה", שוב בהשפעת ההגייה המזרחית לאורך הקטע.

3:07 "תגיד לי שיהיה על הזקנה". תיאור הזמן נפתח, כמקובל בשפה המדוברת, באמצעות המילית ש- ולא באמצעות כש-. מעבר לכך, שיהיה על הזקנה זה תיאור שהוא מצד אחד כללי מאוד (שיהיה מה?) ומצד שני ברור מאוד בהקשר ('כשיהיה תורי לדבר על הזקנה', 'כשיהיה אייטם על הזקנה').

3:16 "ושמה, בפנים החללית אתה מרגיש כאילו אתה בתוך חללית, זה מדהים". קודם כל, שיבוש קל לשם השיבוש: בפנים החללית במקום בתוך החללית. ויש שיאמרו, בבפנוכו של החללית. שנית, הקלישאה 'כאילו אתה בתוך חללית' נשלפת כדי שיעקב יוכל לספר על החוויה שלו; אבל לפי הסיפור שלו הוא באמת היה בתוך חללית אז הדימוי הזה הוא מצד אחד מיותר ומצד שני מאוד קולע, והשילוב של השניים יוצר הומור.

3:20 "ומלא עב"מים עם לייזרים ושקפקפים". יעקב מתאר איבר או אביזר שיוצא בערך מאזור האוזניים כשהוא אומר שקפקפים. אבל שקפקפים הם כמובן סנדלי פלסטיק שקופים (הנה שירות לציבור עבור קוראינו הצעירים), ולפחות כשאני הייתי בבי"ס היינו מבטאים את המילה הזו עם טעם על ההברה הראשונה (שקאפ-קפים) ולא עם טעם מלרעי סטנדרטי כמו של יעקב (שקפ-קפים).

3:29 "עם לשון בגב מתנפנף למטה". כאן יעקב כבר בשוונג ואי אפשר לעצור אותו. מה מתנפנף? הלשון? לשון מתנפנפת, לא מתנפנף. שגיאה בהבדלה בין זכר ונקבה = עממי ומצחיק!

3:31 "וקמח! מלא קמחים של קמח, קמח". עוד אחד מהרגעים האהובים עלי במערכון הזה. איך קוראים להרבה סוגים של קמח? קמחים! קמחים של קמח! יש כאן שימוש במאייך מאולתר, שהוא דרך למנות שם עצם שלא ניתן למנייה (שלוש כוסות מים ולא * שלושה מים; עשרה קבין של יופי ולא *עשרה יופי; שלושה קמחים של קמח ולא *שלושה קמח). שימוש במאייך מאולתר שכזה יכול להיות דבר משעשע מאוד: בכמה פרקים של 'משפחה בהפרעה' הדמות הראשית אוכלת, ברגע של דכאון, "a whole thing of jelly beans", כלומר "כזה שלם של סוכריות". זו לא בדיוק שקית ולא בדיוק קופסת פלסטיק – זה "כזה". ובהתאם, מלא קמחים של קמח. כך אנחנו יכולים להשלים עם הדמיון האם מדובר בסוגים שונים של קמח, או במיכלים שונים, או פשוט בהמון המון קמח. מה שצורן ריבוי אחד יכול לעשות.

3:35 "ולולב מתלבלב על הראש". הרי מה עושה לולב? נסחוט ממנו את השורש ל.ל.ב/ל.ב.ל.ב ונמצא את הבניין הקלאסי לפעלים חוזרים, הלא הוא בניין התפעל. בהתאם, הלולב מתלבלב.

3:39 "וכל האצבעות שלהם זרת". למה הכוונה, כל האצבעות שלהם זרת? מן הסתם שכל אצבע היא זרת. אבל מה זה בעצם אומר? זרת היא, בהגדרה, האצבע הצרה שנמצאת באותו צד כמו עצם הגומד (כלומר הצד הפנימי של היד כשכף היד מופנית כלפי מעלה), אז אמורה להיות רק אחת כזו. יעקב כנראה התכוון שכל האצבעות של החייזרים הן באותו הגודל וכולן קטנות וצרות יחסית (והוא מייד מדגים: "זרת, זרת, זרת, זרת…"). אז מה הוא יגיד, שכל האצבעות שלהם זרתות? אין מילה כזו. הוא היה יכול להגיד שכל האצבעות שלהם הן זרת, אבל זה היה מאריך את המשפט ומפריע לפאנץ'.

3:43 "מלא זרִתות". מה, האמנתם לי כשאמרתי שאין מילה כזו, זרתות? זה סימן שקומיקאי יכול להשתמש בה! שימו לב שיעקב אומר זרִתות ולא זרָתות; לא ברור לי למה, אבל צורות לא תקניות זה מצחיק.

3:56 "-אני מבין שהם עשו עליך ניסויים. זה החלק הקשה. -כן, הם אמרו לי: תתחתן עם זאת ועם זאת ועם זאת". בדיחה שחוקה, אבל אחרי 4 דקות של פעלולים לשוניים הבדיחות הקלאסיות שוברות את התבנית. הבדיחה גם משתלבת היטב בסיפור שנבנה במערכון.

4:14 "אתה מלחיץ את זה". הדמות של גורי מלחיצה את יעקב, אבל בעברית אפשר להלחיץ רק בני אדם וחיות, לא חפצים ועצמים מופשטים: אל תלחיץ אותי, ולא *אל תלחיץ את הספר או *אתה מלחיץ את הציפייה. למה התכוון יעקב? הוא כנראה רצה לומר שהמראיין שלו מאלץ את זה ובו זמנית מלחיץ אותו.

4:21 "נסענו לכיוון הירח, בדרך עברנו ליד שביל החלב, לקחתי שוקו". אם כבר בדיחות שחוקות על החלל אז עד הסוף.

4:26 "נסענו נסענו, הגענו לירח, אבל לא הכניסו אותנו. למה היה ירח מלא". שימו לב למשמעות המתמשכת של נסענו נסענו — מדובר בסוג של הכפלה! פסוקית הסיבה כאן נפתחת במילה למה ולא במילה כי, כמקובל בשפה המדוברת. וכמובן, הירח המלא, כי צריך לנצל את כל בדיחות החלל כל עוד אפשר.

4:39 "-איך אתה מסכם את ההיכרות שלך עם אותם חייזרים? איך היתה ההיכרות? -שלום שלום, מה נשמע, בסדר? אני בסדר, איך אתה?". המילה היכרות היא שם הפעולה של הפועל להכיר, ולשמות פעולה יש לפעמים שתי משמעויות קשורות אבל נפרדות: אחת היא ממש הפעולה עצמה, והשנייה היא שם עצם שנגזר ממנה. למשל, יש הכנסה כשמכניסים משהו לאנשהו ויש הכנסה שהיא משכורת. הדמות של גורי שואלת על ההיכרות במובן של שם העצם המופשט, החוויה של המפגש עם החייזרים בכללותו. יעקב מתייחס למשמעות הישירה יותר, שם הפועל, ומסביר את האירוע עצמו. השניים ממשיכים מיד עם אותו הרעיון: "ההיכרות הראשונית — משחקי היכרות".

4:50 "-עזוב, אני מצטער ששאלתי אותך. -אני מצטער שתשתוק". הרי אי אפשר להצטער ש-[ציווי] בעברית. משפט קלאסי לסיום המערכון.

אז מה היה לנו? כמה סוגים שונים של משחקים לשוניים. הדמות של יעקב מקוטלגת בסטריאוטיפ מסוים לפי ההגייה שלו והשימוש הכושל במילים ממשלב גבוה. הפרות פרגמטיות בוטות משמשות לאפקט הומוריסטי, כפי שבדיחות עובדות מקדמת דנא. אבל בעיקר, יש כאן הרבה בדיחות תלויות מורפולוגיה ובניינים שאפשר לעשות רק בשפה כמו עברית. זה מערכון שיהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לתרגם בצורה נאמנה לשפה אחרת.

ועכשיו, לשיעורי הבית שלכם: נתחו את הבדיחות במערכון הבא (במיוחד בחצי הראשון שלו).

Read Full Post »

כותבים עודד פלר ויונתן ברמן בפוסט מכמיר-לב נוסף בבלוגם "לסה פסה", על ביקורים בכלא קציעות ובמחנה הכליאה סהרונים (ההדגשות שלי. הטור עצמו קצר מאוד ושווה קריאה):

לפתע הבחנו בכלוב אנושי גדול, בו הצטופפו עשרות אנשים. "למה הם בתוך כלוב?", נחרדה ענת שהייתה עמנו שם, והסוהר, מתפלא על שאלתה, השיב בטבעיות: "כי הם ערבים". כשראה את מבטי האימה שלנו תיקן הסוהר: "כי הם מחבלים". לימים, בשנת 2008, כאשר נפתח מתקן "סהרונים" שליד "קציעות", הועתקה שיטה מוצלחת זו והורחבה גם על מי שאינם ערבים. בכל אחד משני המתחמים שבמתקן "סהרונים" כלוב גדול. מן הסוהרים למדנו כי הכלוב מכונה "כְּלוּבָּה".

למה משמש הכלובה? חיי המחנה דורשים העברה של עצורים ממקום למקום כל העת. לעתים נדרשים אנשים לצאת מן האגפים בהם נגזר עליהם לשהות במעצר מינהלי פרק זמן של שלוש שנים […] לעיתים יש להוציא אישה מן האגף לראיון מקלט (שיביא לקביעה שהוכרעה מראש, כי אינה עומדת בתנאי אמנת הפליטים), לשימוע בפני פקידי משרד הפנים, להכנה לקראת גירוש, או לכל צורך אחר […] הכלובה הוא, כאמור, כלוב גדול, בו דחוסים כל יום עשרות אנשים, הממתינים במשך כל שעות היום בישיבה על ספסלים או על הארץ.

כרגיל, אני לומד מהרשת הישראלית מילים חדשות שלא הכרתי קודם לכן. אבל מילא זה, כאן מדובר במשקל מעניין במיוחד: משקל קְטוּלָּה. אולי כבר שמתם לב שבאופן מפתיע, המילה כלובה היא ממין זכר (בניגוד לרוב המילים שמסתיימות ב-Xה). נבדוק קודם מה זו המילה הזו, כלובה, ואחר כך נבחן איך זה שהיא שם עצם בזכר. ראשית, המילה עצמה קיימת זה מכבר בעברית. דבר שנמצא בתוך כלוב הוא כָּלוּב, ואם אתם נועלים עקבים או נעליים גבוהות אתם עשויים — בנסיבות מסוימות שלא נרחיב עליהן כאן — לגרום לבעיה שנקראת בוהן כלובה, או hallux vulgus valgus: הנעליים הצרות ידחפו את הבוהן לכיוון שאר האצבעות. במילים אחרות, הבוהן תִכָּלֵב בין הנעל ושאר האצבעות. הכל טוב ויפה, מלבד שתי בעיות: הראשונה, שזו כנראה אטימולוגיה עממית! השם הנכון לתופעה הזו הוא בוהן קלובה, כלומר מחוברת או מצורפת, ולא כלובה. השנייה, שהבוהן שלכם עקומה.

כל שאר ההופעות הרלוונטיות של כלובה נופלות לאותה התבנית: צורת הנקבה של 'כלוא בתוך כלוב'. רוצה לומר, המילה כלובה כפי שמשמשת את אנשי קציעות וסהרונים כנראה אינה בשימוש בשאר השפה (אלא אם תתקנו אותי בתגובות). אז איך היא נוצרה?

זו שאלה מעניינת משום שבפירוש לא מדובר על צורת נקבה של תואר בזכר. אם תפסתי את השועל אז עכשיו הוא כָלוב, ואם תפסתי את הממותה אז עכשיו היא כְלובה. לעומת זאת, הכלובה שלנו היא לא צורת הנקבה של משהו בזכר. המילה מזכירה יותר שמות עצם במשקל העצמאי קטולה: צְרוּפָה, דְּבוּקָה, גְּלוּלָה (כולן מילים חדשות). יכול להיות שהדוברים פשוט השתמשו במשקל הזה, אבל יש כאן בעיה אחרת: הבי"ת דגושה, שלא כמו הפ"א בצרופה, למשל. אם זו מילה בעברית, זו מילה במשקל חדש.

עכשיו אנחנו נתקלים בבעיה המעניינת מכולן, שהוזכרה בהתחלה. כלובה הוא סוג של כלוב, בזכר. כמעט כל המילים בעברית תקנית שמסתיימות בתנועת a ובה"א הן מילים בנקבה (מילה, נקבה, גלולה, תנועה, מנהלה, מפלגה…). למעשה, היוצא מן הכלל היחידי שאני מכיר הוא לילה. יש גם את גובה ונוגה ("מה יפה נגהו של הירח"), אבל שם הה"א היא חלק מהשורש ולא סיומת. שלושת היוצאים מן הכלל האלה אכן שונים מהמילים שבנקבה — הטעם בהם נופל על ההברה הראשונה ולא על ההברה האחרונה. השוו את לילה המלעילית עם מילה המלרעית. אני לא יודע איפה הטעם נופל בכלובה, אבל זה לא נראה כמו משהו שנתקלנו בו בעבר. ואם לא שמתם לב עדיין, משקלים חדשים בעברית מטריפים אותי.

העברית התת-תקנית (כלומר הסלנג) נותן לנו את רולה, 'גבר או אישה גדולי-מידות'. יכול להיות שגם בוסה, 'נשיקה', מופיעה לעיתים כשם עצם זכרי. אני בטוח שיש גם דוגמאות מהעברית הצה"לית, אבל אני לא מצליח להיזכר בהן.

הסיבה שאני מזכיר את העגה הצה"לית היא שאני די בטוח שהיא מקור הכלובה שלנו. לא הצלחתי לחשוב על מילים בשפות אחרות שנשאלו לעברית בתור שם לכלוב הזה, אם כי אולי מדובר בשם של מוצר מסוים או בשיבוש ציני של המילה club, 'מועדון'. אז נתקעתי: אני לא מצליח להבין מאיפה הכלובה בא ולמה הוא בזכר. וכמובן, למה אנחנו כולאים בו אנשים.

Read Full Post »

הפקולטה למדעי הרוח תובעת ממני זה זמן מה דוגמאות משלה לקטעים לשוניים מעניינים. אם כן, הרי:

פרופ' אורלי לובין נשאלה בשיעור הבכורה של בין המינים: מבוא לתיאוריות פמיניסטיות עכשוויות, האם זה נכון לבסס תיאוריות על בסיס מקרים ספוראדיים.

תשובתה התחילה ב"זה כל מה שיש לנו", והמשיכה בתיאור של מה קורה כאשר…

מתגלה עוד ספוראד שכזה.

אני היא ההתמוגגות הסמנטית הבלתי נשלטת של יובל. כמה מעברים מתרחשים פה. קודם כל אחד לקסיקלי, די כבד: ספוראדי הוא שם-תואר. ספוראד משמש כאן כשם עצם. מדובר במעבר מכובד מאוד עבור מילה (ומוכר לנו לרוב מתכונות/קבוצות אנושיות: עברי, שחור, שמן. אבל לא רק. למשל, מתוק => מתוקים, במובן של מאכלים מתוקים). כך או כך, הפינוק המורפולוגי (הורדנו את ה-י' בסוף) מַנדִּיר את המהלך עוד יותר.

אלא מה? בניגוד למעברים הללו, בהם מסתפקים במתן שם לבעלי התכונה, יש כאן קפיצה סמנטית לא קטנה: הדוברת התכוונה לתאר מקרה, שמצטרף לקבוצה שעליה אמרנו שהיא ספוראדית. זה לא מרגיש נכון שכל מקרה בפני עצמו הוא ספוראדי. נדרשת הקבוצה כולה.

הספוראד בפני עצמו איננו ספוראדי, אלא רק בתוך הקשר שבו מדובר על אחיו הספוראדים. לא ניתן להגדיר אותו אחרת. ובכל זאת הביטוי מובן לחלוטין.

נהדר.

Read Full Post »

Older Posts »