Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תחביר’ Category

כותרת האייטם הלוהט בברנז'ה ניוז באר שבע והנגב גורסת:

למ"ס: נמשכת ההגירה השלילית מב"ש

והנה תצלום מסך למפקפקין:

יופי של אתר מותאם למובייל יש להם, אגב

יופי של אתר מותאם לנייד יש להם, אגב

ההקשר הברור מהכתבה הוא שקיימת מגמה מתמשכת שלפיה כמות האנשים העוזבים את באר שבע גדולה מכמות העוברים אליה. המממ… נראה כמו עוד אחד לתיקי שלילת היתר, הלא כן? ובכן, המממ.

מהי הגירה? מעבר אדם ממגורים במקום א' למקום ב'. אז נאמר שהוא מהגר מא' לב'. לכאורה נאמר עכשיו, אם יש הגירה גדולה מעיר אז הרבה אנשים עוזבים אותה, ואם יש הגירה מועטה אז מעט עוזבים אותה, ונמשיך באותו כיוון ונגיע להגירה שלילית שבה מספר שלילי של אנשים עוזבים אותה, ומאחר שאצלנו במוח אין גלישה נומרית, נבצע רציונליזציה ונשפץ את הפרשנות כך שנבין כי מספר האנשים שעוזבים קטן ממספר האנשים שנכנסים. כלומר ההיפך מכוונת המשורר מפרש-הלמ"ס.

אבל רגע. אם היינו קוראים בכותרת "נמשכת ההגירה החיובית מב"ש" היינו זורמים? או "נמשכת ההגירה השלילית לב"ש"? אני חושב שבשני המקרים התשובה, ובכן, שלילית. אמנם יש כאן בעיה, אבל היא אחרת. הגירה שלילית היא מושג דמוגרפי מקובל ומוכר מספיק בשביל להופיע בכותרת של דיווח שאינו במוסף כלכלי. העניין הוא שהוא מאפיין של מקום (אולי על פני תקופה) ואין לו כיווניות (ולראיה המהלך המחשבתי הדי מאולץ שתיארתי לעיל). אמרת הגירה שלילית? אמרת "סך הנכנסים קטן מסך היוצאים". הגירה שלילית אינה מבאר שבע או לבאר שבע, אלא פשוט בבאר שבע. הסוגיה כאן תחבירית ולא סמנטית.

[תודה לרפאל כהן על שצייץפיסבק את הכתבה, וחצי תודה ליעל נצר ששמה לב לבעייתיות במקביל אלי]

Read Full Post »

קלטו איזו אנאפורה משובחת נותנים בידיעות אחרונות עלי צייצן:

למען יראון אם הציוץ ישתנה או יימחק:

Screen Shot 2016-06-27 at 19.44.39

כאילו, הבנתם כולם שמי שביקשה להיקבר בטקס עם שירים ופרחים זו היוצאת בשאלה אסתי וינשטיין ולא בתה, נכון?

יתרה מכך, הבנתם שמי שבית המשפט עסק בקבורתה (בכלל) היא אסתי ולא הבת, נכון?

עכשיו קיראו=נא שוב את הטקסט וספציפית ראו איפה המילה ״להיקבר״ חלה בה, תחבירית. אין סיכוי שזה דקדוקי, נכון?

Read Full Post »

…ובו אנחנו לא רק בול-עץ שפה, אלא גם קורטוב של שפה חזקה.

עוד ביום העצמאות תש״ע סיפרנו לכם שמשהו מוזר קורה בעולם איוך שמות העצם (איוך – modification ). בניגוד לסכימות הרגילות, בהן שם עצם מצטרף לאחר ויוצר סמיכות (שמן זית), או שם תואר בא אחרי שם עצם ויוצר צמידות (שמן צמיגי), יש כמה חבר׳ה שלא בדיוק ברור אם הם עצם או תואר, ולא בדיוק ברור אם הם יוצרים צמידות או סמיכות. הצענו כמה מבנים תחביריים אחרים כמבדקים לקטרוג שלהם. אחזור על כמה מהדוגמאות ואוסיף קצת:

  1. אחלה סרט
  2. *סרט אחלה
  3. *אחלה של סרט
  4. אחלה סרט שבעולם
  5. סרט סבבה
  6. *סבבה סרט
  7. סבבה של סרט
  8. *סבבה סרט שבעולם
  9. חרא סרט
  10. סרט חרא
  11. חרא של סרט
  12. *חרא סרט שבעולם

היום אדון בשתי מילים נוספות המותחות פה את היריעה. הראשונה היא פח, שכבר זמן רב אני מתכוון לכתוב עליה בתפקידה כמאייכת. כמדומני חדרה זאת לשפה הכללית מתוך ז׳רגון הספורט, ומשמעותה – גרוע, מצ׳וקמק, עלוב. קבוצה פחשחקן פחילד פח, והמהדרין מחזקים בשחקן פח זבל. איפה היא יושבת בסכימה המרובעת לעיל?

  1. *פח סרט
  2. סרט פח
  3. *פח של סרט
  4. *פח סרט שבעולם

יששש. פרדיגמה חדשה.

המילה השניה היא כזו שלא נתקלתי בה הרבה מעבר לביטוי קפוא אחד, ובעוד כמה פסקאות אסביר מדוע עוררה את זה הפוסט. המילה המאייכת היא זין והיא מופיעה בעיקר בביטוי העלבון הגנרי ילד זין, גנרי כי כמעט אף פעם לא נאמרת על ילדים (אלא גם ילד כאן משמשת כעלבון המורה על ילדותיות).

  1. *זין ילד
  2. ילד זין
  3. ?זין של ילד
  4. *זין ילד שבעולם

מה משותף לשתי המילים האלה? בדומה לחרא, גם כאן יש מילה שהיא שם עצם ללא עוררין (ממש מתארת חומר או חפץ בעולם) שהפכה למתאר כשהיא מוצמדת לשם עצם אחר, סביר שמסיבות מטאפוריות (חפצים לא נעימים הופכים לכינויי גנאי שיושבים על אי-הנעימות הבולטת שלהם). יש גם את אלמנט התמורה (שדנו בו בפוסט הראשון), ״קבוצה שהיא פח״ או שמקומה בפח, ״ילד שהוא זין״ ולמעשה זרג מהלך.

יש גם הבדלים, כפי שכבר ציינתי את זין אי אפשר ממש לחבר להכל. כיוון שהיא מתארת התנהגות היא מראש מתאימה רק לאינדיבידואל בעל אופי (לאו דווקא בן אדם, אפשר אולי לחשוב על חתול זין שלא אכפת לו כשאתה חולה) ואולי, אוליייי לקבוצות קטנות (?איזה כיתה זין, במובן של חבורת מניאקים אחד אחד ולא כאלה שרק התחילו חטיבת ביניים). פח יכול גם לתאר חפצים דוממים ללא הרמת גבה: טלפון פחעיתון פחפח פח. ודאי יש עוד, אבל האמת שבא לי כבר להגיע לדיון שהציף בי את הפוסט הזה, שהוא דווקא תחבירי ולא סמנטי.

הנה לפניכם פוסט של רבקה פרסלר בפני הספר, בשבתו כשיתוף של עידוק. הוא מתאר את הוט כ-״ילדי זין״, למגינת לבי העמוקה. חששותיי נפלו שם על אוזניים ערלות, כי לא בסמנטיקה התעניינתי (סמיכויות זה דבר בלתי צפוי, זאת יודעים כולנו). מה שהפריע לי הוא שאני בכלל לא תופס (אינטואיטיבית, כדובר) את המבנה ילד זין כסמיכות קלאסית ולכן לא חושב שצורת הריבוי הנכונה היא בריבוי הנסמך. למען האמת, עד אותו רגע בכלל לא יצא לי לחשוב על צורת הרבים של הביטוי הזה כי כאמור הוא לא ממש קורה הרבה. ואמנם, בעוד הדפים הראשונים של גיגול ״ילד זין״ (עם המרכאות) מעלה כמעט אך ורק תוצאות רלוונטיות של שם עצם ומאייך, ״ילדי זין״ נותן דברים לא רלוונטיים בעליל. גם אפשרויות הריבוי האחרות שחשבתי עליהן העלו חרס זין.

חיזוק קצת יותר תיאורטי לטענה שלי מצאתי ביידוע. אני די בטוח שתמיד יגידו ״הילד זין הזה״ ולא ״ילד הזין הזה״. מצד שני גם אומרים בימינו ״השמן זית״, אז זה לא מובהק.

אז פניתי לחשוב איך בכל זאת הייתי מרבה את הביטוי, והגעתי למסקנה שהכי טוב נשמע ילדים זין (ביידוע – הילדים זין). ״בוא׳נה, איזה ילדים זין אתם״. נחמד. כמו ״איזה קבוצות פח משחקות פה״. ״ראינו כמה סרטים לעניין״. ״יש בקפה הזה טוסטים לפנים״. ״אלה דווקא כיסאות סבבה״. צורת הריבוי הזו קיימת, הגם אם קשה לשים את האצבע על מה היא בדיוק עושה ואיך מוגדר כאן המאייך. מכירים רפרנסים? אולי חגית בורר?

[חנוכה שמח באיחור, קיוויתי שהכותרת עוד תהיה סבירה באקטואליותה ואני לא חושב שהצלחתי :(]

Read Full Post »

בין ״בחזרה לעתיד״ 1 ל-2 חלפו ארבע שנים. כך גם בין מטריקס לרילודד. בין אינדיאנה ג׳ונס הראשון לשני חלפו שלוש. כנ״ל ליל המסכות (האלווין).  בין שני הראשונים של שר הטבעות רק שנה.

שליחות קטלנית והנוסע השמיני, על שבע שנות ההמתנה שנגזרו עליכם, הם הפרנצ׳ייזים היחידים מאלה שחשבתי עליהם שגרמו לכם ליותר ציפייה מאשר הפוסט הזה ממש, פוסט שממשיך את דרכו של האוונגארד שבאוונגארדים, פאר היצירה, הלוא הוא הפוסט ההוא מינואר 2011 שקעקע את כל מה שחשבתם על הפעלים בעתיד בגוף ראשון שנהגים עם יו״ד במקום אל״ף.

תקציר למי שלא יודע ללחוץ על לינק כוסאומו: ״אני ידבר״ במקום ״אני אדבר״ זה לא רק פונטיקה, כי הרי אומרים גם ״אני לא ידבר״ ו-״אני כבר ידבר״ (האזינו קצת בחלל הציבורי הקרוב למקום מגוריכם). אז מה עוד יש שם? יש שם את העובדה שבמשלב המדובר כבר לא משמיטים את כינוי הגוף. להגיד ״אדבר איתך מחר״ נשמע פלצני ולא בגלל האל״ף (השוו עם ״אני אדבר איתך מחר״). על כן, השפה, שרוצה לרזות ולהשיל מעליה נטיות לא הכרחיות, מיישרת את גוף ראשון עתיד עם גוף שלישי וחסל. גם ככה תמיד הוגים את הנושא. ולראיה, בעבר עדיין סבבה להגיד ״אמרתי לך אתמול״ ולכן אין ״אני אמר לך אתמול״.

אז מדוע כינסתי אתכם כאן שוב? לבשר על אסימון שנפל. שכבר שולשל בפוסט ההוא אבל לא באמת הפכתי בו. הזמן החמקמק הזה, ציווי. הכבשה השחורה של מערכת הפועל. מה הטרוניה העיקרית ששמעתם שקשורה אליו בשנים האחרונות? נכון, שצורות העתיד משתלטות עליו. ״תעבירי את המלח״, ״תתנו לי סיבה״, ״תגיד את זה תגיד את זה תגיד את זה כבר״, ״תראו את המטומטמים האלה שמחים על גול מפנדל כאילו המאזן שלהם עכשיו יותר טוב משל מכבי ב-2010״. ומה יש לי להגיד? מובן שהן משתלטות. הרי בציווי עדיין לא נהוג להגות את כינוי הגוף (שהוא תמיד בגוף שני). אפילו אי אפשר כל כך – זה נשמע כמו עתיד. מכאן שההבחנה בין זמן עתיד לציווי עדיין קיימת, היא פשוט השתנתה, והפכה למינימלית בדרכה – אותה הטיה לשניהם, אבל בעתיד חייבים לציין נושא ובציווי לא.

תופעת מקור אחת (חיוב נושא לפעלי עתיד), שתי השלכות נצפות (מעבר גוף ראשון להטית גוף שלישי בעתיד, איחוד הטיות גוף שני עם זו של ציווי), עקביות במשלב. אני חושב שלגיטימי לקרוא לזה תיאוריה.

Read Full Post »

הזויגמה התלת-שנתית

הו הזויגמה, מה התגעגענו אלייך.

תודה לאיתמר שפי, האיש שהתחיל את קבוצת הפייסבוק חולצה מטיילת בוואדי, קבוצת הקאלט שאפילו אוזכרה ברשימת 10 הקבוצות המומלצות של איזה כתב מכלכליסט או גלובס או משהו. איתמר זיהה עבורנו את הפתית החביב הבא, מהאתר גבה-המצח האהוב עליו ביותר:

avril-zeugma

הנה כי כן, למי שלא האמין למראה עיניו,

אבריל לאבין חושפת חבר חדש ופטמה.

מה נאמר ומה נגיד? שזו זויגמה (כתבנו עליהן כאן), כלומר מקרה בו מתחברים שני משלימים שהשילוב שלהם עם הרכיב המשותף הוא שונה. כאן יש זויגמה רכה יחסית, שכן שתי ההוראות של ״חושפת״ דומות הגם אם השניה פיזית והראשונה חצי-מטאפורית. גם תחבירית אין פה משחק – שני המחוברים הם צירופים שמניים.

ובכל זאת, בימים קשים אלה, הבה נעלוץ גם מההנאות הפשוטות בחיים. איתמר, אל תפסיק לקרוא פנאי פלוס למען יעלו חיוך על פנינו והמוראל הלאומי.

Read Full Post »

פלאשבק לשיעורי לשון: משפט ייחוד הוא משפט שאחד ממרכיביו מועבר לתחילתו לצורך הדגשה ובמקומו המקורי במשפט מופיע תחתיו כינוי גוף. למשל, המשפט הרגיל "דני אכל את הבננה בעזרת מזלג" יכול להיהפך למשפט ייחוד מושא ישיר: "הבננה – דני אכל אותה בעזרת מזלג". או למשפט ייחוד מושא עקיף: "מזלג – דני אכל את הבננה בעזרתו". אפשר גם לגוון קצת עם הרכיב שמוציאים ועם הכינוי המחליף: "בעזרת מזלג – דני אכל את הבננה כך".

עקרונית יש גם חיה כזו משפט ייחוד נושא, אבל לא ברור איזו מטרה היא ממלאת. הרי גם כך בעברית הנושא מגיע בטבעיות בתחילת המשפט, אז אין באמת סיבה להעביר אותו להתחלה: "דני – הוא אכל את הבננה בעזרת מזלג". כאילו, למה. אולי באיזה הקשר שבו ממש ממש צריך להדגיש את זה שדווקא דני עשה את דבר-המה שאנחנו מדברים עליו, אבל אפילו אז עדיף להישאר עם המבנה המקורי ופשוט לשים את הדגש באינטונציה על דני.

לא זו אף זו, כשהוגים משפט ייחוד הוא יכול לבולבל בהרבה מקרים עם משפט שמני, שבו כינוי גוף משמש כאוגד. השוו בין "הבית הוא כתום" ובין "הבית – הוא כתום". יש פה ניואנס, אבל למה להטריד את השומע עם דו-המשמעות הדי-מיותרת מעיקרה הזו.

ובכן, להערכתי רובנו לא שומע הרבה משפטי ייחוד נושא בחייו. מיעוטנו, למרבה המזל הרע, צופה ב"גב האומה" (או בגלגולה הקודם "מצב האומה") מסיבות כאלה ואחרות. את ליאור שליין הוא מכיר בתור חברהּ לחיים של ח"כית שידועה בגישתה הלשונית הייחודית, אבל גם (אולי באופן בלתי מודע) בתור חריג לשוני לא קטן בעצמו.

ליאור שליין – הוא מאוד אוהב משפטי ייחוד נושא. להלן הדוגמאות שדגתי לי רק משתי התוכניות ששודר עד כה בהעונה השנייה של הגב. הדוגמאות – הן מוגשות כשירות לציבור:

תוכנית ראשונה, 5:43

תוכנית ראשונה, 5:43

תוכנית ראשונה, 13:58

תוכנית ראשונה, 13:58

schlein2a

חכו לזה

תוכנית שנייה, 18:06

תוכנית שנייה, 18:06

תוכנית שנייה, 22:56

תוכנית שנייה, 22:56

תוכנית שנייה, 25:36

תוכנית שנייה, 25:36

תוכנית שנייה, 28:33

תוכנית שנייה, 28:33

זהו. אין פואנטה. הדבר הזה – הוא ישב לי על הלב שנים ועכשיו סוף סוף ירד. עכשיו אפשר להתכונן בשקט להרצאה ולפוסטר של יום שני ביסקול (לא נרשמתם? בואו! זה בחינם וזה ברעננה, קרוב למרכז הזה שלכם).

Read Full Post »

"דגש קל", למי שמחפש רפרנסים בכותרת לפוסט מלפני חמש שנים.

לפני מספר ימים האזנתי בקפידה לשביב מתוכניתו של ירון וילנסקי בגלי צה"ל, כמיטב מנהגי בכמה הדקות בחודש שאני נקלע בהן לנהיגה ללא נוסעים באמצע השבוע בין חמש לשש. רצה הגורל ובאותו שביב הופיעה חצי הדקה הזו (הלינק באתר גל"צ הוא זה, בלוקיישן 27:45, אבל אני לא יודע אם ההקלטות שלהן נשמרות לנצח. למען הסר ספק, אין כאן כוונה להפרת זכויות יוצרים ואם טעיתי אמחק הקובץ.):

אז כן, וילנסקי טועה בעיצור האחרון של שמו של מחנה הפליטים, אבל תיקונים לשגיאות בערבית זה איתמר. אותי מעניינים דבריה של כתבת חדשות החוץ, עפרי אשל:

דיברתי יחד עם כריס גאוס, הוא דובר אונר"א כאן בישראל,

אינסטינקט ראשון: "כן, אז שניכם ניהלתם ראיון יחד, אבל עם מי דיברתם?". אבל אז המשפט ממשיך ואני מבין ש-"יחד עם" פשוט החליף אצלה את מילת היחס "עם", אולי מתוך בלבול חולף. סך הכל נסלח, היתה שיחה ושניכם דיברתם. יחד. נגיד.

עוד זה מפרסר וזה בא:

הוא נמצא בקשר יחד עם אנשים בתוך המחנה

אינסטינקט ראשון: תאונת דרכים. כאן כבר יש פועל שלגמרי לגמרי מתאר את נושאו בלבד, איך אפשר להלאים אותו כך? "יחד עם" פשוט החליף את "עם" וזהו, משל היה "אפילו אם" של המאה ה-*21. אבל "אפילו אם" הוא ביטוי מסוים ודי קפוא עם סמנטיקה יחסית מצומצמת, ו-"יחד עם" כבר משמש בביטוי שכזה למעלה ממאה שנה, אם שואלים את האקדמיה – הלא הוא "יחד עם זאת" שבכותרת. כאן יש לפנינו כבר שימוש פורה (פרודוקטיבי) במילת יחס של הברה בודדה שצמחה לשלוש. אז רק נחליף פרטים ומיד נצלול לעומק.

מה מקור הבלבול שלי בדוגמה הראשונה, ולמה הוא פחות חמור בשנייה? ובכן. "יחד" מעובד אצלי כתואר הפועל. הלכנו יחד, גדלנו יחד, חיברנו חלקי ארנבת מפורקים בעזרת סלוטייפ משומש יחד. תפקידו במשפט כבד למדי: הוא יוצר לבדו צירוף שלם שמאייך (מתחייס ל-) פועל. "עם", כמו "בעזרת" במשפט המלבב שזה עתה הגיתי עבורכם, הוא מילת יחס שאינה עומדת בפני עצמה. כשבא אחריה צירוף שמני, הם יוצרים יחד צירוף יחס שיכול לתפקד, למשל, כמושא או תיאור של פועל: רבתי עם אחי, ערבבתי וודקה עם מיץ תפוזים**הביזנטים תקפו עם שחר. ודאי שמתם לב שהפעלים בדוגמאות של "יחד" קיבלו צורת רבים, וכך אכן יאמרו המקורות, אבל אצלנו בעברית המתחדשת בהחלט יש מקום לצורה "יחד עם". אלא שהוראתה שונה, וזו ההוראה שפירשתי בהציטוט הראשון: צירוף עוד ישויות לנושאו של הפועל. למשל, צפיתי יחד עם אשתי בגמר אליפות הקרלינג לאומות (אל תשאלו). הצפיה עצמה היתה משותפת, שנינו נטלנו בה חלק זהה. אמנם ניתן היה לוותר על ה"יחד", וזה למעשה מקרה פרטי של "עם", אבל לדעתי נוסף פה ניואנס לא זניח.

הפועל "דיברתי" בהקשר שבו הגתה אותו אשל בציטוט הראשון התפרש מיד כפועל שמצריך בן-שיח. בן-שיח מקבל במשפט עם הפועל "דיברתי" תפקיד של מושא תחת מילת היחס "עם". לכן כששמעתי "דיברתי יחד עם", קודם כל הבנתי את הצירוף שבא לאחר מכן כמראיין עמית, ורק בהעדר צירוף נוסף נאלצתי לפסוע במשאול ולעבד את "יחד עם" כתחליף ל-"עם" הלא-שיתופי, מובן שלא הכרתי.

"נמצא בקשר יחד עם" כבר היה יותר קל: אין שום פרשנות מקבילה ל-"מראיין עמית" בפועל החבור "להימצא בקשר". אלא אם אשל טוענת שאותו גאוס (ה-"הוא" של נושא המשפט) מיזג את הכרתו עם אנשים בתוך המחנה. כאן הפרדיגמה שלי כבר התיישרה לחלוטין, כמו שאומרים בחבר'ה, ונאצלתי להכיל את התופעה לפיה המילה "עם" יכולה לשלש עצמה ללא שום התראה מוקדמת.

לפחות היא לא מחמשת את עצמה. כאילו מה, רבי עקיבא, באמת חמישים ומאתיים מכות?

המשך חג שמח לכולם!

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »