Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שפות סימנים’ Category

ושוב אנו עם לקט אייטמים אשר קצרים מכדי להחזיק פוסט משל עצמם:

1. במסגרת אירועי מאהל הדיור ביקר את המחנאים ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. ומה היה לו לעשות שם? להיות קטנונולוג ו"להסביר שבעברית נכונה צריך להגיד "אני שוכר דירה" ולא "אני משכיר דירה"", מדווח עפרי אילני בארץ האמורי.

2. בתוך עמנו אנו חיים, ואין דבר שיותר מעניין את האינטרנטים בימים אלו מאשר גוגל פלוס. אחת התכונות מעלות התמיהה של הרשת החברתית היתה הבחירה שלא לאפשר למשתמש להסתיר את מינו בהגדרות הפרטיות, אולם לאחר מעט לחץ מצד המשתמשים גוגל התקפלה. השאלה, כמובן, היא מה עושים עם עדכונים אשר מעצם ניסוחם חושפים את מינו של המשתמש, כמו בדוגמה שניתנת בוידאו: "Greg added you to his circle". באנגלית, הפתרון הקיים והזמין הוא "Greg added you to their circle". בסרטון הפתרון מכונה בכינוי המעליב Grammatically questionable: המקור, סביר להניח, הוא בספרי עצות לשוניות גרועים כמו של Strunk & White, בעוד הבלשן ג'פרי פולום הראה מזמן שמדובר במבנה ותיק שמתועד בכתביהם של כותבים מן השורה הראשונה זה מאוד שנים. יחד עם זאת, פולום שיער שהתופעה, שנקראת Singular They, לא תופיע לפני שם פרטי, אם כי הכיר בכך שישנן דוגמאות נגדיות. והנה לנו עוד כמה.

אבל בעברית? קפטן אינטרנט שתרגמו את הידיעה בחרו בתרגום "גרג הוסיפו אותך למעגל שלהם". מפוקפק מבחינה דקדוקית? לא ולא. אסון דקדוקי אמיתי. כפי שמראה התחקיר המעמיק שערכתי לצורך הפוסט, מתרגמי גוגל פלוס התמודדו יפה עם העניין ובחרו ב"הוסיף/ה". פתרון מקורי אחר היה יכול להיות "נתווספת למעגלים של גרג". אבל אז כבר היה נמצא מי שהיה מקטר על הסביל.

3. גיא דויטשר מתראיין במוסף סוף השבוע של כלכליסט על ספרו החדש, שסקירה שלו, מאת דפנה שיזף, פורסמה ממש בבלוג הזה. כפי שהעיר איתמר, כלכליסט בטיבם כשהם פשוט נותנים לגיא דויטשר לדבר.

(ואיתמר מעיר עוד:)

4. בדרך כלל אני נמנע מלכתוב כאן על המעבדה שלי כדי לשמור על הפרדה בין הבליגה ובין העבודה. אבל כשיש ראיון כל כך מוצלח עם ידידתי כריסטינה הילי, שעבדה אצלנו במשך שנה על השוואה בין שפת הסימנים האמריקאית ושפת הסימנים הישראלית, אני לא יכול שלא להמליץ. על שאר הראיונות שם כדאי לדלג.

(ויש סיום אופטימי:)

5. סוזי לוסן, מורה בבי"ס תיכון במילווקי, כתבה בשבוע שעבר על נסיונה ללמד שיעור בלשנות בבית הספר. התיאור שלה מעניין מאוד ונראה כמו קורס מבוא לבלשנות בתואר ראשון: קצת פונטיקה ופונולוגיה, קצת מורפולוגיה ותחביר, קצת שיטות כתיבה, קצת רכישת שפה, קצת סוציובלשנות וקצת בלשנות היסטורית. הרקע השונה של כל תלמיד גם תרם לשיעור. יפה מאוד. היא מצרפת בסוף משוב שכתבו התלמידים, ולפחות לטעמי הוא פחות מלהיב מתיאור החומר. ואצלנו האוניברסיטה הפתוחה הוסיפה בשעה טובה קורס מבוא לבלשנות תיאורטית.

[ת' לדפנה]

Read Full Post »

כתבי השטח שלנו חורשים לאחרונה את הארץ לאורכה ולרוחבה, בעיקר לרוחבה, כדי ללמוד ממיטב כנסי הבלשנות שיש לקהילה הישראלית להציע.
יובל נכח לאחרונה בסמינר הבלשנות החישובית ISCOL וחלק עמנו מרשמיו הרבים ב טוויטר .
ומהיום ולמשך שאר השבוע אהיה אני באוניברסיטה העברית לכנס Roots ‎3 (או בשמו הרשמי: Approaches to the Lexicon‏) שמתמקד במורפולוגיה ובממשקיה עם התחביר. גם התרשמויותיי יצויצו; צריך רק ללחוץ כאן ולקרוא. אם אתם בסביבה אתם מוזמנים לבוא ולומר שלום. היום אקל עליכם את הזיהוי – אני לובש חולצה‎ ‎של קומיקס דינוזאורים .

ובינתיים, אחרי שנהניתי ממיטב פקקי ארצנו, הגעתי באיחור קל להרצאת הפתיחה של היידי הארלי מאונ' אריזונה, מבט מקיף ומאלף על השורש במובנו הבסיסי ביותר. יאללה בלגאן.

Posted by Wordmobi

Read Full Post »

טוב, אז היה את הזה עם ויקיליקס שהיה פשוט כל-כך היסטרי עד שקיבל פוסט משלו.

————————

תגידו שלום לשלי דובילנסקי מטמקא, שטוענת שגרמנית היא "שפה פונטית". בניגוד, כאילו, לכל השפות האילמות האלה.

מונחים לשוניים זה סתם דבר כזה שזורקים באקראיות, לא?

————————

עומס כבד בכביש קטנונולוגיה-זעמילים, גבריאל מהעין השביעית תיזמן 66 שנה. תודה, גבריאל!

תרחיש אימים

66 שנה, אם תהיתם, זה הזמן שחלף מאז שעיתון "דבר" פרסם כתבה בגיליון ה-9 במרס, 1944, שלו עם המילה "זותי". תודה לך, ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית!

(ובכלל: מה רצה השופט בדימוס שטרסמן להגיד בטור הזה? או זותי? פרס למוצא הישר)

————————

ממש בדקה ה-90, שלמה מן חותם את הפסקה הראשונה בסקירת הספורט שלו בעין השביעית (צר עולמי) בתזכורת נעימה לתסביך הסמנטי שדיברתי עליו כאן בזמנו: אם רוצים להעצים את "לא רואים ממטר", הדבר ההגיוני לכתוב הוא "לא רואים ממילימטר" (נניח) ולא "לא רואים מקילומטר" (או כמו שכתב מן, "לא סופרים מקילומטר").

————————

ועוד קטנה לסופ"ש, לא תקשורת אבל כן להמונים: סרט האימה "כלבת" יצא לאקרנים, ובפוסטר שכחו דגש חזק ב-ל'. ואני שואל כהרגלי, למה לטרוח לנקד בלי לטרוח לברר איך?

קל יש, חזק חסר

————————

ובשבוע הבא: יואב קרני התקיל, הדגש יענה.

Read Full Post »

בואו נדבר עוד קצת על המאמר של ניק אוונס וסטיבן לוינסון. ישבתי וקראתי אותו: מאמר של שני בלשנים מוערכים, 23 תגובות, ותגובת-נגד של המחברים. לפני שניכנס בעובי הקורה מומלץ לקרוא את ההסבר הקצר על הגישה החומסקיאנית ו/או את הסקירה הראשונית שלי בנושא (וגם את הדיון המעניין בתגובות), אם איכשהו פספסתם. שם נזהרתי לא לדבר יותר מדי על המאמר עצמו אלא על כתבה שתיארה אותו. עכשיו אנסה לפרוט את הדיון לפרוטות, בשלושה חלקים עיקריים. אוונס ולוינסון לא מסכימים עם החומסקיאנים ואומרים כך:

  1. אין תופעות אוניברסליות בשפה.
  2. השיטה הגנרטיבית לא עובדת.
  3. צריך תכנית מחקר אחרת.

למען הסר ספק, זהו דיון עכשווי כבד-ראש בשאלה בסיסית מאוד שנוגעת לשפה האנושית: איך. לעזאזל. היא. מתפקדת.

תופעות אוניברסליות בשפה – יש או אין

בלב העניין עומדת טענה של אוונס ולוינסון (להלן או"ל) לפיה אין תופעות אוניברסליות בשפה טבעית, כלומר דברים שנכונים לגבי כל שפה באשר היא ומהווים "דקדוק אוניברסלי" (UG, universal grammar). לאורך השנים הושמעו סברות רבות לפיהן לכל שפה יש אבחנה בין שמות עצם לפעלים; רקורסיביות; חלוקה תחבירית לצירופים שונים (צירוף שמני, צירוף פעלי וכן הלאה, מה שמכונה בלעז constituents); ועוד ועוד. או"ל מסתכלים על מספר גדול של תופעות ואומרים: הבל הבלים הכל הבל. המגוון העצום של השפות הקיומות מוכיח שאין תופעות אוניברסליות, לדבריהם, והם נותנים רשימה של הפרכות.

יש שתי בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא שהם קצת טועים, כי הניתוח שלהם מוטעה. על כך בחלק הבא של הרשומה. הבעייה השנייה היא איך מגדירים תופעה אוניברסלית. למשל, היום ברור שלא לכל השפות יש מילה עבור המספר 3 וגם ברור שיש שפות שבהן אפשר לסמן את הזמן על שם העצם ולא רק על הפועל, שני דברים שפעם נחשבו לבלתי אפשריים. מנגד, כשחומסקיאנים מדברים על מאפיינים אוניברסליים של שפה, הכוונה היא בדרך כלל למבנה תחבירי מופשט יותר: בכל שפה יש נושא ונשוא; אם בשפה יש צורת זוגי, יש בה בהכרח גם צורת רבים; בעץ תחבירי כל ענף מתפצל לכל היותר לשני ענפים אחרים; ושאר עקרונות מופשטים יותר. הדקדוק הגנרטיבי מחפש לנתח את התופעות הללו ולתת להן תיאור פורמלי.

מתבקש לומר, אם כן, שאם אין תופעות אוניברסליות, אזי הנחת היסוד שעומדת בבסיס הגישה הגנרטיבית ואותו דקדוק אוניברסלי היא שגויה: אין מה לתאר את כל השפות באבחה אחת, כי כולן שונות זו מזו באופן מהותי.
איך ניתן לבדוק את זה? האמת שאם לא בצורה תיאורטית (כל השפות זהות בבסיסן המופשט, כי עובדה שילד יכול ללמוד את כולן) אז בצורה אמפירית: האם הדקדוק הגנרטיבי מתאר שפות היטב, או שהוא שיטה כושלת בת כושלת? או"ל מפקפקים בכוחו.

דקדוק גנרטיבי כשיטה מדעית

או"ל מציגים שורה של תופעות תחביריות ולשוניות ומנסים להראות שההסברים של הגישה הגנרטיבית פשוט לא מצליחים לתאר אותן כמו שצריך. הם טוענים שרקורסיה לא הכרחית באף רמה, למרות שרקורסיה נחשבת לאחת מאבני היסוד של הבלשנות החומסקיאנית: לא ברמת המשפט השלם (עם הדוגמה שהופרכה משפת שבט הפיראהא) ולא ברמת המילה הבודדת. הם מראים עוד איך צירופים תחביריים הם דרך אפשרית – אבל לא הכרחית – לסדר מילים במשפט, משום שסדר המילים והצירופים במשפט הוא לא משהו שעוזר לשומע להבין את הנאמר (עמ' 441). לכן, הנסיון הגנרטיבי להכניס כל שפה לסד הצירופים התחביריים נדון מבחינתם לכשלון.

התגובה של התחבירן רוברט פריידין מעניינת במיוחד: הוא טוען בפה מלא שנתונים משפות אחרות (קרי משפטים שבהם יש תופעות "מוזרות") לא יכולים להפריך תיאוריה אם הם אינם חלק מתיאורה אלטרנטיבית, משום שבתאוריה קיימת יש מספר רכיבים שמשתלבים זה בזה. זו הצהרה מעט מפתיעה, אבל נדמה לי שהנקודה שלו היא כזו: ברגע שאנחנו אומרים שיש מבנה תחבירי מופשט, אנחנו צריכים לתאר מספר גורמים ומכניזמים שעובדים בתוכו. תוצאה סופית של מערכת כזו – שוב, משפט בשפה טבעית – מושפעת מכל הגורמים והמגבלות הללו, ולכן היא עשויה להיראות כאילו היא סותרת גורם כלשהו נקודתית; אבל הסתכלות מעמיקה יותר תגלה שלא כך היא. אני לא יודע אם הייתי מנסח את הטיעון שלי בצורה דומה, אבל נראה לי שכאן חבוי חלק עיקרי במחלוקת: מבחינת או"ל הכל חייב להסתדר יפה על פני השטח, ואותו ההסבר חייב לתפוש לגבי כל המידע מכל השפות בהתייחס לכל גורם שאמור להיות קיים במערכת. מבחינת פריידין ואחרים, יש בעיה בתיאוריה רק אם המבנים והתהליכים שהיא מגדירה אינם מסוגלים להסביר את הצורה השטחית שמתקבלת בסוף כתוצאה מהשילוב ביניהם.

ניבויים

בן לי תהה בפניי – וכמוהו בלשנים, פסיכולוגים התפתחותיים ואנתרופולוגים, רק לא בפניי – האם זה לא קצת מגוחך שהתיאוריה נהיית יותר ויותר מופשטת עם כל "הפרכה" (למשל, שצירופים תחביריים אינם המנגנון העיקרי לסידור מילים במשפט [כביכול]). מבחינת הגנרטיביסטים זה דווקא טוב: ככל שמנסחים תהליכים מופשטים יותר שיוצרים מודל טוב יותר של מה שקורה במוח, התיאוריה הולכת ומשתפרת. עכשיו, תיאוריה טובה צריכה לסוגל לנבא תופעות. אז הנה ניבוי אחד: כל שפה שמבדילה בין צורת יחיד וצורת זוגי תבדיל בהכרח גם בין צורת זוגי לצורת רבים. ועוד אחד: ישנן שפות שבהן יש צורת משולש, אבל לא תהיה שפה שבה צורת מרובע.

אז אולי ננסה לנבא תופעות ולראות איך זה מסתדר עם שפות חדשות? הבעיה היא שאין באמת שפות "חדשות": בלשן מתאר שפה כלשהי, ואז בא תיאורטיקן ומראה איך היא משתלבת בתוכנית מחקר כזו או אחרת (גנרטיבית, פונקציונלית, לא משנה). השפות ה"חדשות" היחידות שבאמת צצות מאפס הן שפות סימנים, ולמרבה הצער חוקרי שפות סימנים עדיין לא הגיבו על המאמר. אבל תשמחו לשמוע שמזה כמה עשורים מקובל לנתח שפות סימנים בכלים הגנרטיבים המקובלים, ותנחשו מה – הן מתנהגות בדיוק כמו שפות דבורות, ללא צורך להוסיף אף רכיב מיוחד למערכת. שזה נחמד.

המתודולוגיה של או"ל

הניתוח של או"ל את מגרעות השיטה הגנרטיבית קיים בשני רבדים: ראשית, הם מנתחים מידע קיים, ושנית, הם מסיקים מסקנות לפי הניתוח שלהם. הבעיה היא שבלשנים רבים טענו שאו"ל שגו בניתוח הראשון, מה שהוביל לניתוח מוטעה לחלוטין ברובד השני: דיוויד פסצקי הנכבד נזף בהם על ציטוטים לא מדויקים ועל התעלמותם ממחקרים שגיבשו צורות מעניינות להסתכל על שפות "בעייתיות" כמו וורלפירי; אנדרו נווינס (ההוא מהשריקות) הסביר את תפישת עולמו הפונולוגית ותיקן מספר ציטוטים; פריידן הנדון לעיל הפנה את או"ל למאמרים מלפני 20 ו-30 שנה שמתייחסים להיבטים של היררכיה, נושא שאו"ל ביטלו כלאחר יד; מארק בייקר, לואיג'י ריצי ושאר שמות בעלי משקל ניסו להסביר איך המחקר שלהם דווקא משקף יפה מאוד את מה שקורה בשפות העולם ואיך או"ל מתעלמים מההישגים האלה במופגן.

כך לדוגמה, או"ל מתעכבים על העובדה שמילות שאלה באנגלית (Wh-questions) מופיעות בתחילת המשפט אבל בסינית הן מופיעות בסוף המשפט. מקובל לומר שמילת השאלה "זזה" לתחילת המשפט, מה שמפריע לאו"ל מאוד, משום שבסינית היא לא זזה, אלא אם מניחים שהיא רק זזה באופן מופשט. בין המגיבים, ריצי, פסצקי, וסמולנסקי ודופו טורחים לציין שישנן מגבלות מסוימות על מילות שאלה שחלות עבור שתי השפות. אחת המגבלות היא באמת מופשטת וגורסת שישנה סימטריה בין מילות השאלה באנגלית ובסינית; מילות שאלה באנגלית מופיעות היכן שמילות שאלה סיניות אינן יכולות להופיע, ולהיפך. בהתחשב בזה, ביקורת כמו זו של מייקל טומאסלו (ביקורת שטחית ומאכזבת מפי מדען מבריק) נראית מגוחכת: הוא טוען שלדקדוק הגנרטיבי אין יכולת להסביר את מילות השאלה בסינית. נו, באמת.

בתגובת-הנגד שלהם, או"ל מזכירים שחילזון לא מכיל את המבנה המופשט של הקונכיה בתוך המוח שלו. זה כנראה נכון, אבל זו לא הנקודה: אפשר לתאר איך מודל כזה נראה, ואו"ל לא יכעסו כשנאמר שקונכיה יכולה להיות בצורת ספירלה לוגריתמית אם זה המודל שמתאר אותה.
נחזור לשפה הנהדרת וורלפירי, שנחשבת "לגולת הכותרת של השפות בעלות סדר מילים חופשי" (פסצקי). כבר לפני שני עשורים תיאר קן הייל הנערץ איך הפועל חייב להופיע במקום השני במשפט, ומשם ניתן היה להסיק עוד כמה מגבלות תחביריות על השפה (שתוארו בעבודת דוקטורט של ג'סיקה לגאטה לפני כמה שנים). או"ל לא נותנים את וורלפירי כדוגמה, אלא את ג'יווארלי שעדיין לא הוסברה בצורה דומה. שני הצדדים צודקים בתת-הוויכוח הזה: מבחינת או"ל, הנה שפה עם תופעה שסותרת עקרונות אוניברסליים. מבחינת פסצקי, השפה פשוט עדיין לא נחקרה כראוי, וכשתיחקר כמו וורלפירי, ניתן יהיה להסביר אותה כמו שצריך. או"ל מסרבים לחכות.

אם כך, מה בעצם הגישה של או"ל? הם מתעקשים שהם כן מעוניינם בתיאוריה בריאה ובעלת הכללות, אבל רוצים לעשות זאת מתוך הסתכלות אבולוציונית-תרבותית.

האלטרנטיבה

אמרנו שמבחינת או"ל אין טעם לבנות מודל של איך השפה קיימת במוח שלנו. אז מה כן? הם אומרים שצריך להסתכל על הגורמים שהובילו ליצירת שפה אצלנו. ישנם גורמים פסיכולוגים, קוגניטיבים, פונקציונליים, התפתחותיים ותרבותיים שגורמים לכך שהשפות שלנו נראות כמו שהן (ולכך שרבות מהן נראות דומות). את הגורמים האלה הם מעוניינים לבודד: האם מגבלות חישוביות מסוימות גורמות לכך ששפות מסוימות אינן רקורסיביות? האם הרגלים תרבותיים גורמים לכך שאנחנו אוהבים לרוב שפות עם נושא ונשוא? בעיני או"ל, הגורמים קבועים עבור כל המין האנושי, אבל המגוון והשפות לא.

השוואה מעניינת עורכים או"ל בין שפה טבעית ובין יכולות אחרות שאנחנו לומדים; הרי אין טעם לומר שהיכולת לרכוב על אופניים או לנגן בפסנתר היא מוּלדת – מה שמולד הוא היכולת ללמוד איך לרכוב תודות לשימוש במספר יכולות בסיסיות אחרות (עמ' 443). בכל זאת נראה לי שצריך להיזהר עם השוואות כאלה, בין היתר משום שלא כולנו יכולים לנגן בפסנתר טוב באותה מידה, לא משנה כמה נתאמן, אבל לכולנו תהיה שליטה דומה (אם לא זהה) בשפה.

אפשרויות פסולות, אפשרויות קבילות

ומה לגבי טענות כמו אלה של הבלשנית מגי טלרמן, שמזכירה שאותם פתרונות מופיעים בשפות שונות לחלוטין (גם לטינית וגם קלקטונגו משתמשים במערכות יחסות; גם באסקיית וגם שפות כמו דירבאל משתמשים בהפרדת ארגטיב-אבסולוטיב)? במידה רבה, זה שוב הצד השני של המטבע האו"לי, וניתן לראות בזה טיעון לכאן או לכאן.

דברים דומים אומרים האדונים המנוסים סטיבן פינקר וריי ג'קנדוף, תומכי UG מושבעים. בתגובתם הם מציגים כמה שפות תיאורטיות ומנחשים שאף פעם לא תהיה שפה כזו: שפה שבה כל המילים בנות הברה אחת, שפה שכולה תחשיב פרדיקטים, שפה שכולה תווים מוזיקליים וכן הלאה. הם גורסים שמשהו חייב להגביל את מרחב האפשרויות הקבילות, ומשערים שאם המגבלות האלה יוגדרו בצורה מפורשת, מה שיתקבל יהיה מאוד UG-י. או"ל עונים (1) שלשפות לא היה הרבה זמן להפוך למגוונות מאוד, (2) שהמגבלות הללו נובעות, כאמור, ממגבלות קוגניטיביות או פונקציונליות (3) ושבכמה שפות דווקא ישנם מאפיינים דומים, למשל השימוש של יאו ומאסאי בטון כדי להביע יחסים תחביריים.

מעניין לראות שהאנתרופולוגים, הפסיכולוגים ושאר הלא-בלשנים שהגיבו על המאמר תומכים באו"ל. נראה לי שיש שתי סיבות: הראשונה היא שהגישה של או"ל מאוד קוסמת לפסיכולוגים אבולוציוניים משום שהיא עצמה גישה אבולוציונית – מהם המרכיבים הבסיסיים (הקוגניטיביים והתרבותיים) שהולידו את השפה? הסיבה השנייה היא שהמודלים הבלשניים הקיימים הם באמת מופשטים ומסובכים, ולא בהכרח יהיו נהירים למי שבא מחוץ לתחום. אני בספק אם זה צריך לפטור חוקרים שבאים מדיסיפלינות אחרות מלנסות ולהבין אותם.

סיכום

הדיון שאו"ל מנסים לעורר נסוב על שאלה עיקרית אחת: האם יש מאפיינים אוניברסליים לשפה טבעית. הם טוענים שלא, ושהמגוון העצום של תופעות לשוניות ושל שפות הוא מה שצריך להנחות את חקר השפה. הזרם הגנרטיבי טוען שכן, ושהמבנה הבסיסי של כל השפות הוא זהה ואותו יש לחקור. כפועל יוצא של הנחת היסוד, שתי הגישות מסמנות תוכניות פעולה שונות: או"ל רוצים לראות מה הגורמים שמשפיעים על היווצרות שפה והם מזכירים מגבלות קוגניטיביות/חישוביות, התפתחות אבולוציונית, השפעות תרבותיות ומטען גנטי; הזרם הגנרטיבי לא מתעניין באופן מפורש באיך הגענו לכאן ובמקום זה הוא מנסה לבנות מודל של השפה הקיימת.

חלק גדול מהדיון הזה חשוב ומועיל, וחלק גדול עוד יותר הוא עקר. הרי מינימליזם, LFG, אופטימליות, טיפולוגיה, בלשנות השוואתית – כולן מתודות חקר בלשני שונות, אבל כולן בסופו של דבר עיוורים שממששים את הפיל במקומות שונים. אני במקרה חושב שלמינימליזם החומסקיאני יש ידיים גדולות יותר, אבל אין טעם לשלול את עצם קיומו של אופן הסתכלות אחר כל עוד הוא יוצר מסגרת עקבית ומסוגל לנבא בהצלחה תופעות נוספות. שווה להזכיר פעם נוספת שהמקום היחיד בו באמת אפשר לראות שפות חדשות נוצרות מאפס הוא אצל שפות סימנים, והתרומה של חוקרי שפות לא-דבורות לדיון הזה עשויה להיות חשובה מאוד.

אם לסכם את מחשבותי המשוחדות בנושא: דקדוק גנרטיבי עובד מצוין וההכללות שלו שרירות וקיימות, למרות הנסיונות של אוונס ולוינסון להפריך אותן. ישנו אוסף של תכונות שמאפשר לנו לרכוש שפה, שפה שמוגדרת על ידי מגבלות שונות. האם אפשר לקרוא לזה בשם כמו "איבר שפה", "אינסטינקט שפה" או "חוש לשפה"? ניחא. למה לא. אין לנו אוסף תכונות או "אינסטינקט" לתעופה (בניגוד לציפורים), אין לנו אינסטינקט לשימוש בחדק (בניגוד לפילים), ואין לנו אינסטינקט שמאפשר לנו למצוא את הדרך חזרה לכוורת ולהביע את המסלול הזה באמצעות ריקוד (בניגוד לדבורים). אבל יש לנו אוסף תכונות שמאפשר לנו לתקשר באמצעות שפה.

ודאי תשמחו לשמוע שגליון שלם של כתב העת Lingua יוקדש למאמרי-המשך. איזה כיף! בינתיים ניסיתי לתאר כאן את עיקרי השיח, ולא לסקור את המאמר כולו על שלל הצהרותיו תגובותיו. אם יש שאלות נוספות, זה המקום לשאול. ואם קראתם את כל הרשומה, מגיע לכם בונוס אוניברסלי:

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–492. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

לבלשנים ניקולס אוונס וסטיבן לוינסון נמאס. למרות שניסיתי להסביר את תמצית הגישה החומסקיאנית לבלשנות תיאורטית, שעיקרה תיאור אותו דקדוק אוניברסלי העומד בבסיס כל השפות האנושיות, אוונס ולוינסון לא השתכנעו. "אין דבר כזה, דקדוק אוניברסלי", הם טוענים. המאמר האחרון שלהם בנושא נסקר לאחרונה במגזין המדע הפופולרי New Scientist. אנסה לתמצת כאן את הכתבה (שכתובה בצורה ברורה אבל נגישה למנויים בלבד) ולחוות דעה על הטענות של אוואנס ולווינסון. את המאמר עצמו התחלתי לקרוא אבל ייקח לי זמן לסיים, בין היתר משום שעורכי כתב-העת Behavioral and Brain Sciences עשו מעשה נבון מאוד כשפירסמו אותו: הם נתנו למבחר בלשנים, ביולוגים ופסיכולוגים להגיב על המאמר, ואז נתנו לאוונס ולוינסון לענות לתגובות. נוצר דו-שיח מרתק למדי – שכאמור, ייקח לי זמן לקרוא לעומק. אז בינתיים, סקירה שטחית.

לפני שניכנס בעובי הקורה צריך להסביר למה זה חשוב. יום אחד עוד אכתוב פוסט על מה בעצם בלשנים עושים ומה זה בעצם משנה. עד אז, הכתבה הזו מספקת הזדמנות טובה. שפה אנושית היא מעניינת, כי בסופו של דבר היא חלק עיקרי במה שהופך אותנו לאנושיים: לאף חיה אחרת אין מערכת תקשורת מורכבת באותה המידה, ומיקומנו בראשית שרשרת המזון הוא עדות ליכולת שלנו לפתח טכנולוגיות וכלים חכמים מאוד שמאפשרים לנו להכפיף למרותנו את הטבע ואת שאר החיות (חלק מהן עדיף עלינו פיזית), הכל בזכות היכולת שלנו לתקשר ברמת מורכבות גבוהה. נשאיר לרגע שאלות של אתיקה בצד; מהי אותה מערכת תקשורת ואיך היא בנויה בתוך המוח שלנו – זהו חלק גדול מהמחקר הבלשני התיאורטי, שמנסה בעצם לעשות צעד לקראת מענה על השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים". מה אנחנו עושים עם היכולות האלה – זו כבר שאלה אחרת.

כאמור, הגישה השלטת בבלשנות תיאורטית היום היא הגנרטיבית, שכרוכה בהנחת-היסוד לפיה ישנו מבנה בסיסי משותף לכל השפות הטבעיות. תינוק אנושי מצויד במערכת מתוחכמת שנמצאת במוח שלו ושיודעת לפענח את השפה שהוא שומע מגיל אפס (ועוד לפני כן, ברחם) ולהסיק ממנה את חוקי השפה. כך מוגדרים העקרונות והפרמטרים של השפה, למשל: הפועל בא בראש המשפט, ישנם מין זכר ומין נקבה, ישנה צורת זוגי לשמות עצם, וכן הלאה. את המערכת הזו נהוג לכנות, במידה ניכרת של הפשטה, דקדוק אוניברסלי (Universal Grammar, UG). מהו בדיוק אותו UG זו שאלה כבדה למדי, ולכל בלשן תהיה תשובה שונה בעניין. עבור חלק זו תהיה סדרה של חוקים כמו "כינוי חוזר בפסוקית משועבדת אינו יכול להתייחס לשם עצם בפסוקית המשעבדת אותה אלא רק בפסוקית עצמה" ועבור חלק זו תהיה הגדרה כמו "מה שמאפשר לנו ללמוד שפה".

תקציר הכתבה

אוונס ולוינסון טוענים – עם הרבה רגש ופאתוס, יש לציין – שהבסיס לחקר השפה האנושית אינו UG אלא דווקא המגוון/הרבגוניות (diversity): לנו יש מגוון כזה בעוד לחיות אחרות אין. מכאן שהמגוון מגדיר אותנו ולא אנחנו אותו, והוא אף – הנה זה בא – מעצב את המוח שלנו. וכך, בכל פעם שעוד שפה מתה, האנושות מאבדת חתיכה מעצמה ומהעושר התרבותי שהיה ואיננו עוד, כי השפה מעצבת את התודעה.

כללים אוניברסאלים או נטיות

כיצד מדגימים שאין מבנה משותף לכל השפות? זה קל מאוד. פעם, למשל, חשבו שצירוף צלילים מסוים אינו אפשרי באף שפה. אבל לפני עשור גילו שבשפה מסוימת הצירוף הזה דווקא קיים. צרפו לזה את ההכללה לפיה לכל שפה יש שמות עצם ופעלים, ותראו שגם אותה אפשר להפריך. ומכאן – אין יסוד משותף לשפות טבעיות! (אני קצת מגחיך את הטענות, אבל זה לא קשה במיוחד. ראו בחלק השני של הרשומה הזו)

אז מה בעצם קורה, אם יש אפס מבנים דקדוקיים שכל השפות טבעיות חולקות? החוקרים טוענים שאין מאפיינים אוניברסאלים ובמקום זה שפות מאמצות פתרונות מסוימים עבור הבעיה של תקשורת יעילה. יכול להיות שיש נטיות מסוימות, למשל לכיוון סט מסוים של צלילים, אבל אין מאפיינים חובקי-עולם. לדוגמה, למה כל כך הרבה שפות משתמשות במבנה של נושא (מבצע פעולה) ונשוא (הפעולה שמבוצעת)? כי בתור ילדים, כך אנחנו רואים את העולם. למה מעט שפות משתמשות בקליקים? כי במערכת הביולוגית שלנו יותר קשה לבצע אותם.
כדי להבהיר את הנקודה, החוקרים מדברים על שבטים אוסטרליים שבהם יש אחוז גבוה של דלקות באוזן הפנימית. בשפות של השבטים האלה, הפלא ופלא, אין צלילים שקשה לשמוע אם יש לכם דלקת כזו.

חקר הקוגניציה – לאן

מה קורה בממלכת החיות? אוונס ולוינסון טוענים שאמנם יש מגוון גם במערכות התקשורת של כמה ציפורי שיר וקופנים, אבל הוא אינו דומה לזה שבשפה טבעית. או שמא, בשפות טבעיות. אחד הרעיונות שמועלים בכתבה הוא שהמוח האנושי מסוגל לפתח יכולות נוספות: נגינה בפסנתר, קריאה מימין לשמאל, דיבור ערבית וכן הלאה.

יש כמה השלכות חשובות להמשך חקר הקוגניציה. התזה של המחברים משמעה שלא בהכרח כל השפות קלות באותה המידה ללימוד (או ליתר דיוק, לרכישה ע"י תינוק), כמו שסוברים היום. מבחינת המדע, אם שפות שונות גורמות לתפישות שונות של המציאות וליכולות קוגניטיביות שונות, הרי שניתן לערוך מספר עצום של ניסויים על אנשים עם סוגי תפישה שונים – אולי 6,000 גרסאות של אותו ניסוי (אחת לכל שפה) ואולי 400 (אחת לכל משפחת שפות). כך או כך, זה מספר עצום.

מיודענו מייקל טומאסלו, אחד המתנגדים הגדולים לחומסקי, הכריז בשמחה בתגובתו למאמר כי "הדקדוק האוניברסלי מת". אני לא בטוח. הדקדוק האוניברסלי מת, יחי הדקדוק האוניברסלי!

בעיות

כאמור, שורה של חוקרים מכובדים הגיבה על המאמר הזה. קוראים שמכירים את התחום ודאי ישמחו לדעת שפסצקי, ריצי, נווינס, פולום, פינקר, ג'קנדוף והאוזר נדרשו לסוגיה. מבלי שקראתי את המאמר והתגובות לעומק, שני דברים הפריעו לי בכתבה: ראשית, לא השתכנעתי ש-UG מת. שנית, לא הבנתי מה החלופה.

UG חיה מתה

אין ספק שקשה להפריך טענות כמו "לכל השפות מבנה בסיסי משותף, אבל הוא כל כך בסיסי ולהסביר אותו דורש כל כך הרבה מונחים טכניים ונפנופי ידיים שקשה להבין את זה". ובכל זאת, ישנם כמה כללים אוניברסאלים שכאן בשביל להישאר. אם פעם חשבו שרצף צלילים מסוים בלתי אפשרי ואז הוכח שהוא אפשרי, זה לא מצביע על דבר מלבד התקדמות במחקר. השפה שנטען שאין בה חלוקה בין שמות עצם ופעלים היא השפה הצפון-אמריקאית Straits Salish, אבל קיימים ניתוחים הטוענים שדווקא ניתן לעשות את ההפרדה הזו. גם סיפור הרקורסיה בשפה של שבט הפירהא (עניין ששווה פוסט או שניים או שלושה משל עצמו) נתון במחלוקת עמוקה, הן מתודולוגית והן תיאורטית.

בכתבה מוזכרת השפה Bininj Gun-wok, אותה חקר אוונס עצמו, ושבה ישנה מערכת מורכבת מאוד של כינויי גוף שמבוססים יותר על ייחוס משפחתי וכבוד מאשר על מאפיינים בסיסיים כמו גוף ראשון/שני/שלישי. הכותבים טוענים שלילד לוקח יותר זמן לרכוש את מערכת הכינויים הזו, אבל מבחינתי זה רק מאשש את הסבירות של UG: בגלל שיש כאן השפעה של גורמים חוץ-לשוניים, נדרש מאמץ גדול יותר על מנת ללמוד את המערכת. גם שפות כמו קיוואה, שמוזכרת בכתבה בתור שפה עם מערכת מספרים "מוזרה", זכו לטיפול יפה מאוד על ידי הדקדוק הגנרטיבי ולא עושה רושם שהן סותרות דבר.
סוף כל סוף, זו העבודה של תחבירנים גנרטיביים – לראות איך שפות "משונות" מתאימות לתבנית הכללית של שפה אנושית, ולהיפך.

אבל נגיד ש-

אוקיי, נגיד שהדקדוק האוניברסלי לא קיים. מה החלופה? איך תינוק רוכש שפה אם אין לו איזושהי מערכת בסיסית? המחקר המעט שקיים בתחום נוטה להראות שמנגנונים סטטיסטיים לא יכולים ללמוד שפה שלמה לבד, ללא שום ידע מוקדם. החוקרים מזכירים נגינה בפסנתר, מה שנראה לי כמו הקבלה יפה מאוד: אפשר ללמוד לנגן הרבה סגנונות והרבה יצירות שונות, אבל ברור שלכולם מכנה משותף. תיאורטית, להגיד שאין מבנה משותף לעברית ולסינית זה כמו להגיד שאין מבנה משותף ליצירות של באך ולשירים של יקירינו My First Earthquake.

עוד בעניין רכישת שפה, המשמעות תהיה שניתן ללמוד כל שפה שהיא באותה מידה, לא משנה עד כמה המבנים שלה שרירותיים וכמה היא לא דומה לשפות הטבעיות שאנחנו מכירים. אבל אני די בטוח שקיימים מספר ניסויים שמראים שקשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, ללמוד שפה כזו. לא רק ה"נטיות" עליהן מדברים אוונס ולוינסון חייבות להגיע מאיפשהו, גם הכיוונים אליהם אפשר "לנטות" אבל בכל זאת לא נוטים מצריכים הסבר. אם כל תרבות יכולה ליצור שפה בלי להתאים לכללים מסוימים, אז אין מה לתאר, אלא אם אנחנו חוזרים לנסיון לתאר את ה"נטיות", ואז עלינו לשאול מאיפה הן באו ולמה דווקא אלה הנטיות הקיימות.

סיכום ביניים

דקדוק גנרטיבי ו-UG הם הלחם והחמאה שלי כבר כמה שנים. כמו כל תיאוריה מדעית, בהחלט יכול להיות שהרעיון הזה שגוי, ועוד יותר יכול להיות שאני משוחד. הבעיה היא שהכתבה הזו לא הצליחה לשכנע אותי שיש חלופה סבירה. מה שכן, המאמר עצמו נראה מעניין ואמשיך לדווח אחרי שאקרא את כולו.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שהשאלה במחקר מדעי היא אף פעם לא מי צודק ומי טועה (מלבד מאבקי אגו מיותרים פה ושם). זה לא שאם נוכל לשאול את בורא עולם מי צודק – חומסקי או אוונס ולוינסון – והוא יענה לנו, הסיפור ייגמר בזה. ביסוס תיאורית ונסיון לערער עליהן הוא לב-לבה של החשיבה המדעית, שמטרתה המובהקת לנסות להבין את העולם לעומק. ולכן, אם המאמר הזה יציב סימני שאלה של ממש מול כמה הנחות יסוד של הבלשנות התיאורטית המודרנית, הרי זה מבורך.

Nicholas Evans and Stephen C. Levinson (2009). The myth of language universals: Language diversity and its importance for cognitive science. Behavioral and Brain Sciences 32:429–448. doi:10.1017/S0140525X0999094X

Read Full Post »

[רשמים מערב עם פרופ' סופי סקוט, Speech on the brain – looking at the voices in our heads, במסגרת "קפה מדע" 3/11/09]

"קפה מדע" הוא השם של סדרת מפגשים (במקומות שונים בעולם) אליהם מוזמן הקהל הרחב (כלומר אתם) ושבהם מומחה לתחום מסוים מדבר בצורה לא מחייבת על הנושא אותו הוא חוקר ואז מנהל שיחה על כוס קפה/בירה עם המבקרים. בָארץ המפגשים האלה מאורגנים על ידי מוזיאון המדע ירושלים ונערכים בבית הקפה "תמול שלשום". יום אחד, כשאהיה מרצה מדופלם, אארגן הרבה ערבים כאלה. בטח.

הנה סיכום תמציתי קצר של אחד המפגשים, שהוקדש לדיבור: פרופ' סקוט דיברה בקצרה על איך מערכת הדיבור שלנו עובדת ואז סיפרה על המחקר שלה, לפני שהבמה ניתנה לקהל לדון בנושא ולשאול שאלות. גם כאן אצלנו מותר: פונטיקה ואבולוציה אינם תחומים בהם אני מתמחה ולא רק הפונטיקאים בקהל מוזמנים להשמיע קול.

הרצאתה של פרופ' סקוט

קצת ביולוגיה

דיבור הוא דבר מסובך, מתוחכם וייחודי. דיבור מבוסס על שימוש במיתרי הקול ובמערכת הנשימה שלנו, אבל השרירים פועלים אחרת מאשר כשאנחנו נושמים. משמעות הדבר היא שאנחנו יכולים באופן עקרוני לדבר תוך כדי נשימה, שזה דבר שחיה כמו קוף, למשל, לא יכולה לעשות. בכלל, מערכת ההגייה שלנו היא מרשימה מאוד ואחד החלקים החשובים בה מבחינת התפתחות השפה הוא בית הקול (ממש מעל לנקודה בה הגרון מתפצל לשניים: לוושט ולקנה הנשימה). בית הקול הוא מה שמאפשר לנו להשמיע צלילים עמוקים, ואצל בני אדם בוגרים (לא אצל תינוקות!) ומספר חיות הוא "יורד" נמוך יותר ומאפשר להשמיע באסים ובמשתמע – להיתפס כגדולים ומאיימים יותר. מה שמסקרן מבחינה התפתחותית הוא שהמבנה הזה גם מאפשר לנו להיחנק, כך שישנו איזון כלשהו בין הצרכים ההתפתחותיים שלנו.

יש שפות בהן הדרך בה משתמשים במיתרי הקול היא חלק מהשפה. אם מכווצים אותם, מדברים במה שמכונה creaky voice (כך השחקן הבריטי הנהדר יו לורי עושה מבטא אמריקאי בסדרה "האוס", מבטא כה משכנע עד שמפיק הסדרה היה בטוח שהוא אמריקאי). אם דואגים לרווח את מיתרי הקול מקבלים breathy voice. בכמה שפות הודיות (כמו הינדי) ובכמה שפות באנטו (אפריקאיות) ישנו הבדל במשמעות בין מילה מנושפת שכזו ומילה לא מנושפת.

בכלל, יש המון מרכיבים במערכת ההגייה. מלבד בית הקול ומיתרי הקול אנחנו משתמשים הרבה בלסת, בשפתיים, בלשון, בשיניים ובחיך בשביל לשנות את הצליל שיוצא באינספור דרכים. גם על קליקים דיברנו טיפה בעבר.

אם אתם רוצים לראות איך זה עובד, באוניברסיטת איווה בדיוק חנכו אתר חדש שבו אפשר להתרשם מדרכי ההגייה של אנגלית, ספרדית וגרמנית בצורה גרפית. חביב ביותר. ויש גם את סרטון הרנטגן הישן הבא:

איך משתמשים בזה

אפשר לנחש במידה לא מעוטה של הצלחה שלל פרטים על אדם לפי הצורה בה הוא מדבר: הגיל, המין, מידת עייפות, מצב רוח (כולל האם הוא מחייך או לא), האם הדובר בריא, המיקום הגיאוגרפי בו הוא חי ובו הוא גדל, וכן הלאה. פרופ' סקוט סיפרה שסטודנטית שאלה אותה פעם אם היא מבלקבורן (בצפון אנגליה) למרות שהיא עברה ללונדון 25 שנה קודם לכן והמבטא שלה הספיק להשתנות משמעותית מהמבטא שהיה לה בתור ילדה. חוץ מזה, ידעתם שיותר קל לשמור על פרצוף פוקר מאשר על קוֹל פוקר? כשאנשים מפחדים, מתרגשים, עומדים לצחוק וכד', הקול שלהם משתנה משמעותית.

קליפת המוח שלנו עבה יותר מאשר זו של יונקים אחרים, שימפנזות למשל. בהתאם, אנחנו טובים יותר בשפה ובכל מיני דברים ויזואלים. מצד שני, שימפנזות טובים יותר בלברוח, ללקט ולהתרבות. המוח עצמו, כידוע, מחולק לאונה ימנית ואונה שמאלית. המוח השמאלי אחראי לשפה ולדיבור, ומאפשר לנו בין היתר לזהות מילים גם כשהן נאמרות בקול סינטתי לגמרי. המוח הימני רגיש יותר למלודיות. נהוג להסביר כך את ההרגל שלנו להצמיד אוזניות דווקא לאוזן ימין (שנשלטת ע"י הצג השמאלי במוח!) כשאנחנו רוצים לשמוע משהו טוב יותר.

איך הכל מתואם – זו כבר השאלה הגדולה של מדעי המוח (הם נקראים גם "מדעי העצב", מה שנשמע יותר כמו שם של אלבום).

חקיינים

במחקר הנוכחי שלה פרופ' סקוט בודקת מה קורה כשמנסים לדבר אחרת: איך חקיינים ומדובבים משתמשים במוח שלהם? מסתבר שכשאנחנו מנסים לחקות מישהו, אנחנו משתמשים באותם חלקים של המוח כמו בדרך כלל אבל זה יותר קשה לנו. מנגד, חקיינים מקצועיים מפעילים אזורים נוספים במוח, כאלה שאחראים על ויזואליזציה, על תנועת פלג הגוף העליון ועל תנועות הגפיים. חקיינים תמיד אומרים שהם מנסים "להיכנס" למושא החיקוי שלהם, ונראה שגם פיזית זה באמת מה שהם עושים. פרופ' סקוט אמרה שאם בתחילת המחקר שלה היא חשבה שחקיינים פשוט ייצוג פונטי של החיקוי, עכשיו היא השתכנעה שהם יוצרים יצוג הרבה יותר מורכב.

החלק השני של המפגש היה פתוח לשיחה עם הקהל ולשאר אנקדוטות ופרטי טריוויה.

שאלות ותשובות

מה בא קודם, היכולת הוויזואליות או היכולת הקולית?
כנראה שהצלחנו לעמוד זקופים ושחיינו בקבוצות עוד לפני שהתפתחה השפה: ישנו מאובן אנושי ללא בית חזה רחב, אז הוא לא היה יכול לדבר, והיה צריך יותר מקום בשביל יותר עצבים. בסופו של דבר השאלה היא מה בא קודם, דיבור או שפה, והשאלה הזו נותרת פתוחה.

אולי חיות מדברות, אבל בצורה כה מורכבת שאנחנו לא מעריכים אותה נכון?
לא סביר. דיבור אנושי הוא מדויק ברמות מזעריות (למשל הבחנה בין תנועות), משהו שלא קיים במערכות התקשורת של חיות אחרות. אמנם דולפינים יכולים לקודד הרבה מידע, אבל הוא פחות מורכב.

קופאים (פרימטים: קופים, קופיפים, בני אדם וכן הלאה) אחרים לא יכולים לשלוט בטון הדיבור כמו שאנחנו שולטים בו. שימפנזות צוחקים במקטעים כמו "אה אה אה אה" ולא באופן רציף כמו בני אדם.

אנשים שיודעים לקרוא שפתיים מסתכלים הרבה מאוד על העיניים של מי שהם קוראים. כן – יותר קשה להם להבין מישהי כשהיא מרכיבה משקפי שמש, למרות שהם קוראים בעיקר את השפתיים שלה.

הגבול בין דיבור של ממש ובין שינון הוא חמקמק מאוד. ישנו מקרה של אשה אפאזית (עם הפרעת דיבור שנבעה מפגיעה במוח) שלא היתה יכולה לדבר אבל כן הצליחה לשיר את השיר האהוב עליה בלי בעיה.

מה לגבי הטענה ש-7% (או כל מספר שרירותי אחר) מהתקשורת שלנו בא מדיבור והשאר משפת גוף?
זה מיתוס, ממש כמו המיתוס לגבי כך שאנחנו כביכול משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח.

והערה שלי לסיום

רואים? פונטיקה זה משעמם. כדאי להיות תחבירנים!

Read Full Post »

פרופ' ונדי סנדלר (כן, ההיא מהספר 'שפה במרחב') העבירה לי את מודעת הדרושים המסקרנת הבאה, לפרוייקט מחקר (עם מלגה מלאה) בתחביר של שפת הסימנים הקטלאנית. שימו לב שהדדליין הוא עוד שבועיים. אם אתם רוצים להעביר את המודעה הלאה (ואתם רוצים), כתובת מקוצרת של הפוסט הזה היא http://wp.me/pzkWR-jH

4-year research assistantship in Sign Linguistics (Formal Syntax and Typology, Catalan Sign Language)

The research group GLiF (Grup de Lingüística Formal) at the Universitat Pompeu Fabra (Barcelona) announces an opening for a 4-year research assistantship associated to the project Clause combining in sign languages: the grammar of complex sentences in Catalan Sign Language in a crosslinguistic and crossmodal perspective (CLAUSECOMBISL, FFI2009-10492/FILO), funded by the Spanish Ministry of Science and Innovation and starting in 2010.

The project aims at investigating the mechanisms of clause combining in sign languages (SLs), a scarcely studied area in most cases, if at all. Empirically, the research will focus on Catalan Sign Language (LSC), which lacks descriptions of the relevant phenomena almost entirely. The project has two major goals: to remedy the gap in grammatical description for clause combining strategies in LSC and to contribute to linguistic typology and, specially, to linguistic theory with SL research, a domain that can no longer be neglected when trying to elucidate which properties of human languages are modality-(in)dependent –modality being understood as either oral-aural or gestural-visual. With these goals in mind, we resort to typological knowledge and theoretical syntactic accounts of crosslinguistic variation, which will in turn be enriched with new data and insights from SLs. The project will try to identify and analyze the SL counterparts of classic subordination (argument, relative and adjunct clauses), parataxis, conjunction and disjunction along with serial verb constructions and clause-chaining.

This project follows up on two previous projects that focused on research into SLs, specifically LSC, from the point of view of theoretical linguistics. At present it involves two senior researchers, two Deaf LSC research assistants and two PhD students at the Department of Translation and Languages Sciences (Universitat Pompeu Fabra) and the Department of General Linguistics (Universitat de Barcelona).

The basic eligibility requirement is a Bachelor’s degree or equivalent by the end of June 2010.

The interested candidates should:

-have a background in Sign Linguistics, especially in syntax,

-be proficient in a sign language and, in case it is not LSC, be ready to learn it,

-be ready to carry out his/her own research on a topic related the group’s one, leading to a PhD,

-be willing to conduct fieldwork and contribute to the research activities of the group, and

-have a good command of English and some knowledge of Catalan or Spanish, or be ready to acquire it.

The position includes a monthly stipend, coverage by the Social Security system, and university fees related to doctoral study. The assistantship also includes the possibility of applying for grants for short-term stays abroad. Annual renewal of the assistantship will depend on successful progress in the doctoral program and collaboration on the research project. The first 24 months have the status of a scholarship and the following 24 months have a work-contract form.

As the application for these assistantships will be handled through the Spanish Ministry of Science and Innovation, individuals who are interested in applyingare advised to contact us in advance.

For more information please contact Josep Quer (see contact information below) as soon as possible, and in any case no later than December 31st, 2009. Interested candidates are requested to send their CV and a sample writing to him. The Ministry’s application period will be open in January just for 15 days, therefore the documents required for the application should be prepared well in advance.
For information (in Spanish) about last year’s call, visit the MICINN website: http://web.micinn.es/contenido.asp?menu1=1&menu2=&menu3=&dir=03_Plan_IDI/00-LIAs/00@LIARRHH/00-Formacion/00-FPI/001Con09

Contact information: josep.quer [שטרודל] upf.edu

For more information about GLiF, visit our website: http://parles.upf.edu/glif/htm/frameset.htm

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »