Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘סינית’ Category

כידוע, עוד מעט הולכים לבחירות. וכידוע, הסיבה שהולכים לבחירות היא שהממשלה לא הצליחה (או לא רצתה) להעביר תקציב. אבל כשאין תקציב, אין הקצאה מתאימה לשירותים שונים.

סל התקשורת של משרד הרווחה עומד על סכום מסוים הכולל בתוכו שירותי תרגום עבור אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, סכום שנמוך משמעותית ממה שהאוכלוסיה באמת צריכה. בשנים האחרונות משרד הרווחה ומשרד התקשורת הצליחו להעביר כספים בתוך המערכת ולהגדיל את ההקצאה עבור שירותי התרגום, אבל עכשיו שאין תקציב חדש ההקצאה חוזרת למצב ההתחלתי מהעשור הקודם. במילים אחרות: קיצוץ בסל התקשורת מבלי לעשות דבר.

כך למדתי מהודעות שפורסמו לאחרונה ע"י גופים דוגמת המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל, שמתכננים הפגנה מול הקריה ביום ראשון, 30/1. במכון לקידום החירש הכינו סרטון קצר (עם כתוביות תרגום) שמסביר במה מדובר. הם מקשרים למכתב שנשלח לשר כחלון כמו גם לתשובה הלאקונית של משרד הרווחה. באגודת החירשים הכינו סרטון עם פרטים נוספים שמיועד בעיקר לאנשי הקהילה. ההפגנה מתוכננת לשעה 10:00.

תרגום משפות סימנים ולשפות סימנים הוא נושא קרוב ללבי, ואחת הרשומות שאני הכי גאה בהן באתר הזה היא הסקירה על תרגום שירים. ההתפתחויות האחרונות הזכירו לי שבעוד חבריי נאלצים להיאבק על שירותים בסיסיים, ארה"ב חוותה לא מזמן רומן עם מתורגמנית לשפת הסימנים האמריקאית (שס"א) בשם לידיה קאליס.

קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic

קאליס: 'הגרוע מכל עוד לפנינו'. מתוך הכתבה ב-The Atlantic

קאליס היתה המתורגמנית של ראש העיר ניו יורק במהלך סופת ההוריקן סנדי. עבור אמריקנים רבים זו היתה ההזדמנות הראשונה לראות מתורגמנית עובדת, וההתפעלות הגיעה לרמות מוגזמות מעט מהיכולות התיאטרליות-כביכול שלה. קחו לדוגמה את הטאמבלר (מיקרו-בלוג) שמתעד את הבעות הפנים שלה. קוראי 'דגש קל' כבר יודעים שהבעות פנים הן חלק אינטגרלי מהדקדוק של שפות סימנים ואין בהן משהו אקזוטי מדי, אבל לרוע המזל לא כולם מתורבתים ומחונכים כמו קוראי 'דגש קל'. מה שקרה הוא שנוצר גל של אהדה לקאליס, אבל מכל הסיבות הלא נכונות: גולשים היללו אותה על ה"אקספרסיביות" שלה, תושבי העיר אמרו שהיא שחקנית מעולה, אבל בשורה התחתונה כל ההתלהבות היתה לריק: לא היה שום דבר מיוחד ב"הופעה" של קאליס, היא פשוט סימנה שס"א כרגיל. הפונולוג אריק באקוביץ' כינה את התופעה language exotification, כלומר התייחסות לשפה מסוימת כאל אקזוטית ומיוחדת. הבעיה היא שכך גורמים לשפה להיראות פחות כשפה סטנדרטית ויותר כמשהו מוזר ומשונה. הנה הטור של באקוביץ'.

כשניסיתי להסביר את זה לחבריי בארה"ב, השתמשתי באנלוגיה לחיקויים של סינים שהיו נפוצים בזמנו. היום כבר אי אפשר לומר "צ'י צ'ונג צ'אן" ולהעמיד פנים שאתה סיני – זה נחשב פוגעני. הצורה שבה שס"א משתמשת בהבעות פנים "מרתקת" בדיוק באותה מידה שהצלילים של שפה כמו מנדרינית "מרתקים" או שכל העיצורים הגרוניים בעברית "מרתקים". יותר מזה, הבעות הפנים של שס"א "מרתקות" בדיוק כמו שפרוסות הבשר הרכות שאנחנו מכים אחת בשנייה כדי ליצור צלילים (מה שאנחנו מכנים "שפתיים" או "לשון") הן "מרתקות". הדבר חשוב שבעתיים עבור מיעוטים ואוכלוסיות שחוו דיכוי בעבר הלא רחוק — כמו החירשים, ולהבדיל, מהגרים מהמזרח הרחוק בארה"ב — אשר נסמכים על השפה שלהם כמאפיין מהותי בתרבותם.

שני דברים קרו כתוצאה מהעניין שקאלאס משכה, האחד מצער והאחד משמח. מצד אחד, תוכניות טלוויזיה שונות הריצו מערכונים עם דמות שחיקתה את קאלאס. לרוב היה מדובר במערכונים בטעם רע שהעליבו מסמנים רבים, גם אם הם לא התכוונו לכך. כמה היו בטעם רע במיוחד. הנה דוגמאות לשני מכתבים רהוטים שהתלוננו על מערכון גרוע במיוחד (לא אקשר אליו – מדובר בבזבוז איום של זמן).

מצד שני, שס"א זכתה להתעניינות מחודשת. מאמר מצוין מאת אקירה אוקרנט הסביר בדיוק מה קאליס עושה כשהיא מתרגמת את ראש העיר בלומברג, בלווית תמונות להמחשה. יוזמות כגון זו לתיעוד מונחים מדעיים קיבלו תשומת לב רבה יותר, וקאליס עצמה הוזמנה להדגים את הסימנים החדשים ולתרגם לשס"א את הכתבה שפורסמה בנושא בניו יורק טיימס.

לידיה קאליס היא פשוט מתורגמנית מקצוענית, חלק מתעשייה חשובה ומשגשגת. המתורגמנים בארץ לא זוכים לתשומת לב כזו, אבל זו לא סיבה להגביל את הנגישות לשירותים שלהם. עדכונים נוספים על מאבק החירשים ועל ההפגנה ביום ראשון ניתן למצוא באתרי המכון לקידום החירש ואגודת החירשים בישראל.

Read Full Post »

תקריות דיפלומטיות עשויות להיות משונות למדי. הודו זועמת על ניו זילנד לאחר שמגיש הטלוויזיה פול הנרי עשה חוכא ואיטלולא משמה של ראש ממשלת דלהי, Sheila Dikshit:

בהודו, אומה גאה, לא עברו על העניין לסדר היום ותבעו את פיטוריו של המגיש (מה גם שלהנרי היסטוריה של התבטאויות מעוררות מחלוקת, וכשאני אומר "מעוררות מחלוקת" אני מתכוון "גזעניות"). אבל מה באמת שמה של דיקסיט?

בהיעדר הקלטה בהישג יד נסתמך על הכתיב, ובהיעדר דובר הינדי בהישג יד נסתמך על ויקיפדיה (אבל שימו לב להערתו המחכימה של טל בתגובות). אם כן, בכתב הדוונאגרי המהפנט נכתב שמה של הפוליטיקאית शीला दीक्षित. האות המעניינת אותנו היא क्ष, דיגרף (תו כפול) המורכב מהתו क, שהגייתו k רגילה, ומהתו ष שעושה את כל הבלגאן. זוהי ס' כפופה (רטרופלקסית), מהסוג שקיים גם ברוסית ובמנדרינית למשל. הסימן הפונטי המקובל הוא ʂ, אך בתעתוק מדוונגארי מקובלות לרוב הצורות sh (כמו במנדרינית) או ṣ. את שם המשפחה ניתן למצוא בכמה צורות, ביניהן Diksit, Dikshit ו-Dixit.

איך זה נשמע בכלל? ככה. לאוזניים ישראליות העיצור עשוי להישמע בדיוק כמו ש' רגילה, אבל זה לא כך. בהינדי מבדילים בינו ובין श (עיצור מכתשי-חיכי שסימנו ɕ) ו-स (ס' "רגילה"). גם במנדרינית מבדילים בין שלושת העיצורים האלה (s, x, sh). אני מקווה שכשלמדתי מנדרינית לא הבכתי את עצמי בצורה דומה, אבל יכול להיות שפישלתי עם ההינדי; אנא תקנו אותי אם אתם מכירים את השפה והכתיב.

शीला दीक्षित

Read Full Post »

ויהי ערב. תם הכנס. אלה היו רשמיי:

17:50: שוב פינאלה, שוב סמנטיקה. אין, אין על סמנטיקה. סוזן רוטשטיין חולקת את רשמיה לגבי שמות עצם ספירים ובלתי-ספירים, וכאלה שהם לפעמים כך ולפעמים כך, וכאלה שההקשר מכריח אותם להיות כך ואיך יודעים שזה קורה, משפטים בהם סופרים דווקא שמות בלתי-ספירים. דוגמאות מאנגלית, עברית והולנדית, שחלקן חולק כבוד מיוחד לדר' סוס (1965). אח, סמנטיקה.

16:45: דינה אורנשטיין ויעל גרינברג מכשפות את הקהל עם ניתוח סמנטי של סתם. כבוד לנבחרת הביתית.

15:30: לביא וולף סיים את הרצאתו על "כשאת אומרת טעים למה את מתכוונת". לפי הגישה שלו לטענות כמו "העוגה טעימה", יש לדובר בראש קבוצת אנשים ממושקלת לפי חשיבות, ורף שצריך לעבור אותו כדי להיות טעים. הדעות בתוך קבוצת האנשים משתקללת לפי חשיבותם, ואם בסך הכל עברנו את הרף אז העוגה טעימה.

עכשיו מדברים אולגה קגן וסשה אלכסיינקו על הסיומת הרוסית "אוֹבָט".

בשולי הכנס: מודעה בקפה גרג לפיה הרשת "מחפשת עובדים בפריסה ארצית". דו-משמעות תחבירית, מישהו?

14:05: חזרנו מהפוגת הצהריים בשעה טעונה. גלית ששון בהרצאה עם נושא מבטיח להארד-קוריסטים שבינינו – מילים ניגודיות בלא פחות מ…אספרנטו! צלם בהיכל הגנרטיביזם.

12:25: אוון עושה לי חשק לכתוב את הפוסט הזה על אופטימליות שהבטחתי פעם.

הרצאה מדעית נקייה. תענוג.

אוון במילות סיכום: אין ספק שבמילים הטבעיות לעברית אין תופעה של הרמוניה. אין ספק שבמילים שעברית שואלת משפות זרות יש הרמוניה. אז אפשר לומר שהרמוניית תנועות היא תופעה אוניברסלית, שמופיעה רק בפריפריה של השפה (כלומר במקומות שבהם הצלילים נושאים פחות מידע). עוד סימוכין לכך – טורקית, שפה שנודעת בהרמוניה התנועתית שלה (ר' אריק אינשטיין בכבלים, 1990), מהרמנת לחלוטין רק את המוספיות שלה. רוב המילים הבסיסיות דווקא כן כוללות מגוון של תנועות.

12:00: ההרצאה של שירה פרבי (אֶת אָל) על קבילות ביטויים חוזרים בעברית כוללת תוצאות קצת מפתיעות: מניפולציות על סיבוכיות המשפט (כמו להכניס את הביטוי החוזר לתוך עוד משפט משועבד) לא משפרת את המידה שבה הכינוי החוזר מתקבל לעומת המשפט המקביל ללא הכינוי החוזר. כדי לסבר את האוזן, אנחנו מדברים על השיפוט של דברים כמו דינה מסכימה לפגוש את הצלמת שטל סיפר שדן פגש (אותה) בחיפה.

אבחנה מרתקת תורנית: כל התמסירים (handouts) עד כה היו בעלי מספר עמודים זוגי. כולל זה של ההרצאה הקרובה – אוון גרי כהן באתנחתא פונטית/פונולוגית, הרמוניית תנועות בשאילת מילים לעברית (או: למה לעזאזל אנחנו אומרים קנגוּרו?)

11:20: נזכרתי בדבר: אתמול חשבנו שוב על בעיית המשגת משפטי העיבוד הסבוכים, אז הרי הרעיון שלי: Garden Path הוא משעול, ונדמה שמקור המשפטים האלה בגיהנום. לכן, מִשׁאוֹל (מחשב אמיתי אולי, אבל הכפתור של השווא לא עובד. עמכם הסליחה).

אם כן, משאול. דונו.

10:45: דוגמה מעניינת אצל בלטי: מבנה תחבירי שמפורסם במסובכותו הוא פסוקית זיקת מושא (דיברנו על זה בדגש, לא מוצא כרגע): הפיל שהג'ירפה רוחצת (זו לא בדיוק הדוגמה שלה, שמתכתבת קצת עם crash blossoms אגב) נחשב ביטוי קשה לעיבוד. מה עושים? מסבכים אותו עוד יותר על-ידי הוספת סביל, ואז מתקבל ביטוי קל יותר לעיבוד… הפיל שנרחץ על-ידי הג'ירפה. בלטי מסבירה שכעת התפקידים של הפיל נשארים "מקובצים" ביחד ואין את הג'ירפה שמפריעה למהלך העניינים הלינארי.

רגע, מה עם הפיל שהג'ירפה רוחצת אותו? על ביטויים חוזרים בעברית, בהרצאה הבאה.

ומה יהיה עם כל הגופן בולט שלי? לפחות לי אין פטיש סימני קריאה.

שעה שמחה (10:10): ברוכים הבאים ליום השני של כנס האגודה הישראלית לבלשנות תיאורטית. היום בולג עבדכם הנאמן, ואפילו ממחשב אמיתי. לפני שאקדיש מלוא תשומת לבי להרצאתה של אדריאנה בלטי על גזירות מורכבות, מילה של נזיפה: בלשנים חישוביים! איפה אתם? הנה כנס חשוב מתחת לאפכם ממש, ואתם אינכם בנמצא. נא לתקן לקראת יאטל 27.

———————————————–

קישור לאתמול

Read Full Post »

חוקר התרגום איגנסיו גרסיה מאוניברסיטת מערב סידני הוא מאמין גדול בתרגום מכונה, והוא החליט לבדוק האם מערכות תרגום אוטומטיות יכולות לסייע למתרגמים בשר-ודם. במחקר שהתפרסם לא מזמן הוא נתן למספר סטודנטים לעבוד על טקסטים באנגלית ולתרגם אותם לסינית. עבור חצי מהטקסטים השתמשו המתרגמים בתרגום אוטומטי של גוגל כבסיס, והתוצאות היו – אולי במפתיע – טובות.

המשתתפים קיבלו ארבעה טקסטים, שניים בנושאי משפט ושניים בנושאי רפואה (יותר ברמת ויקיפדיה מאשר ברמת כתב עת מקצועי, אם לשפוט מהדוגמאות במאמר), עם גיוון מתבקש בסדר הצגת הטקסטים בין המשתתפים השונים. לא הותר שימוש במילונים, מרשתות ועזרים דומים. בשני טקסטים הופיע תרגום המכונה של גוגל בתור הטקסט המתורגם, ואותו שינו המתרגמים; בטקסטים האחרים, טקסט היעד היה זהה בתחילת העבודה לטקסט המקור. גרסיה ביקש לבדוק שני דברים: האם יש הבדל באיכות, והאם יש הבדל במהירות.

לגבי המהירות, 15 מתוך 28 הנבדקים עבדו מהר יותר עם עזרה של תרגום מכונה, כלומר בקושי יותר מחצי. גם בין המשתתפים ובין עצמם היה קשה לזהות נטיות: רבים מהסטודנטים עבדו מהר יותר עם תרגום מכונה על טקסט אחד אבל לאט יותר על טקסט אחר; וכמעט כולם עבדו לאט יותר על המטלה הראשונה, לא משנה מה היתה (תחושה שוודאי מוכרת למתרגמים רבים).

בעניין האיכות אפשר כבר לזהות מגמה: מתוך 56 תרגומים, 33 תרגומים מתרגום מכונה נוקדו על ידי בוחנים חיצוניים כטובים יותר. ציונים ממוצעים (מתוך 50) לתרגומים היו 33.8 עבור התרגום הסטנדרטי ו-36.4 עבור תרגום עם בסיס של תרגום מכונה (הציונים נעו בגדול בין 30 ל-40). שבעה משתתפים ניפקו תוצר טוב יותר עם בסיס של תרגום מכונה ושניים סיפקו תוצר גרוע יותר.

המשתתפים בניסוי רואיינו בתחילתו ובסופו לגבי העדפותיהם, וניתן היה להתרשם שהם חשבו שתרגום המכונה הוא רעיון טוב, במיוחד לאחר שניתנה להם הזדמנות להשתמש בו. בין הערות הסיום שלו, גרסיה גם מעלה את האפשרות שלחלק מהסטודנטים עשוי להיות ניסיון קודם בעריכת תרגומי מכונה, "בניגוד להמלצות המרצים שלהם". הבה נצא במחול ונרקוד את תרגום המכונה.

Ignacio Garcia (2010). Is machine translation ready yet? Target 22:1, 7–21.

Read Full Post »

(וגם בלִבּי, כמובן)

שיזף רפאלי, ראש ביה"ס לניהול באוניברסיטת חיפה, חיבר מאמר קצר עבור "כלכליסט" (האם ה-SMS מעצב מחדש את מוחותינו?, 18/2/2010) בו הוא מספר על מספר ניסויים שערכה לרה בורודיצקי ומשמעותם לגבי הקשר שבין שפה ומחשבה, נושא בו הספקנו לעסוק לא מעט. הבעיה היא שרפאלי עשה מיש-מש קל מכמה דברים, פירש לא נכון מספר ניסויים ותיבל עם כמה שטויות גמורות. איזה מין שטויות? אתן לכם רמז: הן מתחרזות עם "לאסקימואים יש מאה מילים לפלג". אבל מילא בורות בעניינים בלשניים, לזה אנחנו רגילים; כותרת הכתבה וכותרת-המשנה מבטיחות גדולות ונצורות לגבי ההשפעה של מסרונים על הדרך בה אנחנו חושבים, נושא שלא נידון בכתבה בכלל. כנראה שהשילוב בין אי-התעמקות מספקת בטקסט ובין עורכים יצירתיים עד כדי סילוף בכלכליסט היכה שוב. לכן, דסק אימות הנתונים של "דגש קל" חבר פעם נוספת לחטיבת החינוך והאינדוקטרינציה על מנת לעשות סדר במאמר של פרופ' רפאלי – בימים כתיקונם מישהו שאנחנו דווקא מעריכים – ולפרט מה אנחנו באמת יודעים לגבי שפה אנושית, מה לא, ומה ממש אבל ממש לא (רמז: זה קשור לקוטב הצפוני).

זה פוסט קצת ארוך, אז אפשר בהחלט לדלג לחלק שיעניין אתכם יותר: ב"המקור" אזכיר על מה מבוסס הטור של רפאלי. תחת "תיקונים" נכנסות כל ההכללות השגויות שהופיעו בכתבה. בחלק שנקרא "מחקרים" אני סוקר את הניסויים שבורודיצקי באמת ערכה ומה הם באמת אומרים, ואז בא סיכום ונו-נו-נו ל"כלכליסט".

המקור

עושה רושם שהמקור לטור של רפאלי הוא פרק של בורודיצקי בספר What's Next שיצא לא מזמן. את המאמר של בורודיצקי (שכתוב בצורה נגישה מאוד, ובעניין חיבתה של בורודיצקי למדע פופולרי אספר אנקדוטה נחמדה בסוף הרשומה) אפשר למצוא במלואו כאן באתר Edge. זו ההפנייה הביבליוגרפית עבור מי מכם שהתעניין לדעת על מה מתבסס הטור של רפאלי. על חלק מהמחקרים של בורודיצקי דיברנו כאן בעבר: זמנים ומין דקדוקי.

תיקונים

שלג וגמלים

בואו נתחיל:

וכבר גילו שלאסקימואים יש יותר מילים נרדפות לשלג ולערבים לגמלים,

קודם כל: אז מה? ועכשיו לעובדות.
לגבי הסנובון של השלג: לא נכון, כפי שהסברנו לא פעם (וראו אצל בן לי).
לגבי הגמלים: לא נכון. הנה טור מצוין של הבלשן ג'פרי פולום מאוניברסיטת אדינבורו בנושא (קריאה מומלצת מאוד!) והנה דעתו של לאמין סואג, דוקטורנט מבריק לבלשנות ממוצא אלג'יראי. העיקרון הוא כזה: גם אם לערבים היו ארבעים מילים לגמלים (ואין להם), זה עדיין לא אומר שום דבר על תפישתם את המציאות, או על איך שהמוח שלהם עובד, או שום דבר בסגנון. זה רק אומר שערבים שעובדים בתור מגדלי גמלים יודעים יותר על גמלים, ותסכימו איתי שזו לא תגלית גדולה במיוחד. גם זה שבחברות מערביות ניתן להבדיל בין תריסרי סוגי כלבים לא אומר שכל תפישת העולם שלנו מושפעת ממושג הכלביוּת. ובמילים אחרות: הבדלים תרבותיים אינם משתקפים בהכרח בגודל אוצר המילים, וגודל אוצר המילים אין משמעו בהכרח הבדל תרבותי, ואין לערבים 40 מילים לגמל (אבל בסומאלית, אם מתאמצים מאוד, אפשר למצוא).

סינית

שבעברית הדיבור ישיר יותר ובסינית הוא מתבסס יותר על טון הדיבור.

בעברית הדיבור ישיר יותר מאשר… איפה? בסינית? איך מגדירים ישירוּת של דיבור?
בסינית הדיבור לא "מתבסס" על הטון יותר מאשר שבעברית הוא "מתבסס" על החיך או על הלשון. סינית (הכוונה לכל השפות הסיניות, כי אין באמת דבר כזה "סינית") היא אכן שפה טונאלית: כשאומרים צירוף הברות מסוים, יש הבדל בין להגיד אותו בטון גבוה ובין להגיד אותו בטון נמוך, כי מתקבלת מילה שונה. זה עניין לקסיקלי גרידא, כלומר הוא נוגע רק להרכב המילים. מהבחינה הזו, הוא דומה להבדל בין "חיבל" ו-"חיבר" בעברית (מה שנקרא זוג מינימלי, מושג שהזכרנו בעבר), הבדל שלא קיים בסינית כי בפונולוגיה הסינית אין הבדל בין ר' ובין ל'. ככה שלהגיד שהדיבור בסינית מתבסס על הטון זה מטעה, משום שזה כמו להגיד שהדיבור בעברית מתבסס על הפרדה בין ל' ובין ר': יש שפות שעושות את זה ויש שפות שלא, אבל עוד לא הוכח הקשר תרבותי.

ילידי אוסטרליה

למשל, בשפתם המקומית של ילידי אוסטרליה

להגיד "ילידי אוסטרליה" זה כמו להגיד "ילידי אירופה". באוסטרליה היו כמה מאות שפות לפני שהגיע האדם הלבן וגם היום שרדו כמה תריסרים. הכוונה של רפאלי היא לשפת קואוק תאיורה (Kuuk Thaayorre) של בני הפוּמפוּרָאוּ. בורודיצקי עצמה (בורודיצקי 2003) ויובל שלנו (פינטר 2010, תכתובת פרטית) גילו את עיניי והעירו שגם בשפת צלטאל (Tzeltal) יש תופעה דומה. בכלל, בורודיצקי 2003 הוא עוד סקירה נחמדה של הנושאים עליהם אנחנו מדברים כאן. ראו גם את (לי וגלייטמן 2002) לדעה הפוכה על צלטאל.

מחקרים ופרשנות

שושנת הרוחות

אין מושגים המקבילים ל"צד ימין" "שמאל" "לפנים" ו"לאחור". התייחסותם למרחב היא רק תוך שימוש בשמות רוחות השמים. אפילו היד שאנחנו מכנים "יד שמאל" מכונה אצלם "היד שבצפון־מזרח".  בורודיצקי מקשרת זאת ישירות לכושר ההתמצאות יוצא הדופן של ילידי אוסטרליה, ל"מצפן הפנימי" שרומנטיקנים רבים מייחסים להם.

זה באמת עניין פנטסטי, אבל רפאלי הופך סיבה ומסובב. בורודיצקי לא טוענת שהשימוש ברוחות השמיים נובע מכושר התמצאות יוצא דופן. ההיפך הוא הנכון! מגיל אפס דוברי קואוק תאיורה רגילים לתאר את העולם במושגים של מזרח-מערב, ולכן הם מטפחים את כושר ההתמצאות שלהם. היא כותבת במפורש: "מה שמאפשר להם – למעשה, מה שמכריח אותם – לעשות את זה הוא השפה שלהם". זה נושא מעניין, כמו כל הנושאים בהם בורודיצקי עוסקת, אבל אין כאן שום הוכחה שלילידי אוסטרליה יש "מצפן פנימי" שמשפיע על איך שהם מעבדים את העולם. אדרבה, זה רק מראה עד כמה הם דומים לאנשים בשאר העולם.

במבחני תפיסה והבנת הנקרא הילידים הללו הצטיינו בפענוח של דברים מרחביים, אך התקשו בשאלות שדרשו מהם לבחון דברים זה ביחס לזה, או לבצע הקשרים סדרתיים.

כאן אני מוכרח להודות שאני לא יודע מאיפה הטענה הזו מגיעה. לא זכורות לי מסקנות כאלה מהעבודה הנרחבת של אליס גבי מאוניברסיטת ברקלי על קואוק תאיורה (הרבה מאמרים כאלה) או מהניסויים של בורודיצקי; למעשה, גבי מפרטת לאורך 28 עמודים את הדרכים השונות בהן דוברי קואוק תאיורה יכולים לבחון בשפתם דברים זה ביחס לזה (גבי 2008), ובורודצקי מצאה שכמו שאנחנו מתארים את הזמן מימין לשמאל ודוברי אנגלית משמאל לימין, דוברי קואוק תאיורה מתארים אותו ממזרח למערב.
אבל תמיד יכול להיות שרפאלי למד על כמה ניסויים שאני לא שמעתי עליהם. אשמח לקבל תיקונים והארות.

כחול בהיר וכחול כהה

ברוסית, למשל, אין שם כולל לצבע הכחול. לכחול העמוק יש מילה שמייצגת אותו, ולתכלת מילה אחרת לגמרי. והתוצאה: במבחני ראייה, רוסים הבחינו טוב יותר בהבדלים בין גוונים שונים של כחול. זהו קשר ישיר בין השפה לתפיסה.

זה באמת היה ניסוי מעניין מאוד (וינאוור, בורודיצקי ואחרים 2007), אבל צריך לדייק. הנה תמונה מתוך המאמר: למעלה שורת גוונים שנופלים תחת ההגדרה "כחול". באמצע אחד הצבעים שהוצגו למשתתפים בניסוי, ולמטה שני הצבעים שאחד מהם זהה לצבע באמצע. המשתתפים התבקשו להגיד איזה משני הצבעים התחתונים זהה לצבע באמצע, במספר מצבים שונים.

כאמור, הניסוי בוצע במספר שלבים.

  1. המשתתף קיבל שלשות רבות של ריבועים כפי שתואר לעיל, כשכל ריבוע הוא באחד מעשרים הגוונים השונים של כחול שניתן לראות למעלה. לפעמים שני הריבועים התחתונים היו כהים, לפעמים שניהם היו בהירים ולפעמים אחד היה כזה ואחד היה כזה. ההנחה היתה שדוברי רוסית יבדילו טוב יותר מדוברי האנגלית בין ריבועים ברמות כהות שונות, בעוד אצל דוברי האנגלית גוון הריבועים לא יהווה גורם כשיחליטו איזה ריבוע דומה לאיזה.
  2. כמו (1), רק שהמשתתף ביצע פעולה מילולית במקביל על מנת להקשות על המחשבה (נסו למשל לספור בקול רם מאחד עד מאה בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה).
  3. כמו (2), רק עם פעולה מרחבית במקום מילולית.

דוברי רוסית היו איטיים יותר באופן כללי, אבל מהירים יותר בתגובתם כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מסוגים שונים (בהיר/כהה) מאשר כשהיו צריכים להבחין בין גוונים מאותו סוג. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל כזה.

בנוסף לכך, כשדוברי רוסית היו צריכים להבדיל בין גוונים דומים במהלך ביצוע מסיח מילולי, היה להם קשה הרבה יותר מאשר במשימות האחרות שהוטלו עליהם. אצל דוברי האנגלית לא היה הבדל של ממש.
חוץ מזה, יש עוד פיתול אחרון בעלילה: לדוברי הרוסית היה קל יותר (באופן יחסי לשאר המשימות) להבדיל בין גוונים שונים מאותו הסוג, כאשר הם לא ביצעו מסיח אחר.

אז מדע זה עניין מסובך וטרחני (כל אחד מהמשתתפים עבר יותר מ-130 שלשות של ריבועים כחולים!), וכשניסויים מתוכננים ומבוצעים כהלכה הם יכולים להיות מורכבים משהו, אבל בכל זאת, להגיד "רוסים הבחינו טוב יותר בגוונים של כחול" זה לא מדויק.

אמנות

פרופ' בורודיצקי נכנסה גם למוזיאונים ובדקה כיצד אמנים מתרבויות שונות ציירו מושגים מופשטים כגון "זמן", "ניצחון", "חטא", או "מוות". ב־85% מהמקרים, מינה של הדמות שייצגה את המושג – וכנגזר מכך הסטריאוטיפים של אופייה – תאמו את מינה בשפת האם של הצייר. בציורי הגרמנים המוות היה גבר הרסני, אצל הרוסים – אשה מסתורית.

לא הספקתי למצוא את המאמר המדובר – גם לי קשה לפעמים לשרוד את כל הפוסט של עצמי. רק אומר שכשדיברתי עם אוצרת היא אמרה לי שלדעתה זה דבר מאוד נכון. מה שיפה הוא שהיא אמרה לי את זה כהערת אגב לפני שבכלל הזכרתי את הניסוי הזה, כשדיברנו על הניסוי עם המפתח והגשר.

כותרות

אני בוחר להאמין שפרופ' רפאלי הגיש ל"כלכליסט" כתבה מפורטת יותר, אבל עורכיו חתכו בבשר החי והותירו את ערימת הטלאים שפורסמה. כך או כך, נביא שוב את כותרת המשנה:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות ה-SMS משפיעים על התפיסה והמחשבות

היי, יש לי כותרת משנה טובה יותר:

ניסויים גילו: מבנה השפה ואוצר המילים שמכתיבה תרבות העריכה ב"כלכליסט" משפיעים על תפיסת העיתונות כאמינה

בננה

אך נסיים בנימה חיובית ושמחה. לאחרונה התחוור לי שעוד לא הסברתי למה אני כל כך מחבב את בורודיצקי (החברים שלי מכירים אותי לא רע – תמונה שלה הופיעה על ברכה ליומולדת שקיבלתי בשנה שעברה). אז אם להיות רצינים, החיבה שלי לבורודיצקי, אותה מעולם לא פגשתי, לא נובעת רק מזה שהמחקר שלה מרתק; מה שעוד חשוב הוא שהיא נהנית להסביר אותו לקהל הרחב ושהיא נוהגת להתחפש לבננה.

כשאני אומר "מסבירה לקהל הרחב", אני מתכוון שהיא מתראיינת לרדיו ולעיתונאים וכותבת מאמרי מדע פופולרי. כשהיא מעבירה הרצאות בבאר אפלולי בסן פרנסיסקו, מדובר בלהיט.

כשאני אומר "בננה" אני מתכוון שיש לה חליפת-בננה והיא אף בנתה אוהל-בננה. וכך צריכים להתנהג פרופסורים לפסיכולוגיה!

Peggy Li, Lila Gleitman (2002). Turning the tables: language and spatial reasoning, Cognition 83(3):265–294
Lera Boroditsky (2003). Linguistic Relativity. In Nadel, L. (Ed.), Encyclopedia of Cognitive Science: 917–921. MacMillan Press: London, UK.
Alice Gaby (2008). Distinguishing reciprocals from reflexives in Kuuk Thaayorre. In Ekkehard König and Volker Gast (Eds.), Reciprocals and Reflexives: 259-288. Mouton de Gruyter: Berlin, New York.
Winawer, J., Witthoft, N., Frank, M., Wu, L., Wade, A., and Boroditsky, L. (2007). Russian blues reveal effects of language on color discrimination. PNAS. April 30, 2007

Read Full Post »

מזל טוב לסין, שעשוייה לזכות במספר שפות חדשות. החוקר ימין פלקי "ואשתו" (השם שלה כנראה לא חשוב) בילו זמן מה במחוז יונאן שעל גבול סין-ויטנאם ואספו מידע על איך שהמקומיים מדברים. לטענת פלקי, בשטח מצומצם יחסית אפשר למצוא כמה וכמה שפות שונות, דבר שנובע בעיקר מתנאי השטח באיזור שמגבילים את התנועה.

מיכאל ארארד כתב על הממצאים שלהם בלשון שווה לכל נפש עבור כתב העת Science, ולמי שאין גישה אליו יש אפשרות למצוא את הכתבה מינוס התמונות באתר האישי של הכותב (דרך אגב, לארארד יש תואר שני בבלשנות וזה ניכר בזה שהוא כותב מעט מאוד בולשיט). חלק ניכר מהכתבה מתייחס לסוגיה הבאה: האם אלה שפות שונות או רק דיאלקטים של אותה שפה. פלקי, מחד, טוען שאלה שפות שונות. הוא מתבסס על העיקרון של mutual intelligibility (איך אומרים את זה בעברית? הבנה הדדית?), כלומר האם שני דוברים יכולים להבין אחד את השני אם כל אחד מדבר בשפתו-הוא. אליבא דפלקי, בגלל שיושבי כפר אחד לא יכולים להבין את יושבי הכפר האחר, מדובר בשפות שונות.

צריך להיזהר ממסקנות כאלה משני טעמים: ראשית, זו שיטה יעילה וחשובה אבל לא מדעית לחלוטין. ישנם דוברי גרמנית שלא יכולים להבין אחד את השני בגלל שהם דוברים דיאלקטים שונים, אבל אחרי חמש דקות של שיחה הם כבר יתרגלו זה לזאת וימצאו שפה משותפת. שנית, לעיתים יש לחוקרי שפות "אקזוטיות" נטייה לראות אותן בתור יותר אקזוטיות ממה שהן באמת. כך למשל דן אוורט, שחקר את הפיראהא ושפתם, כנראה הגזים קצת עם תיאוריו.

מה שמסבך את החיים הוא שמי שממליצים להשתמש בשיטות "מדעיות" יותר על מנת להשוות בין הניבים השונים הם מדענים סיניים, כשמבחינת המשטר הסיני, עדיף שלכמה שפחות מיעוטים אתניים יהיו שפות משלהם. הפן הפוליטי בשאלה "שפה עצמאית או דיאלקט" תופס חלק נכבד מהסיפור ונראה שאף צד לא חף משיקולים זרים.

[דרך מעבדת השפה והקוגניציה, בלוג נגיש למדי של דוקטורנט לקוגניציה באונ' הרווארד]
Michael Erard (2009). How Many Languages? Linguists Discover New Tongues in China. Science 324(5925): 332–333

Read Full Post »

מזה שנתיים שאני מאוהב בלֶרה בורודיצקי.

לרה מסתירה את הנוף (אתר הבית של דר בורודיצקי)

לרה מסתירה את הנוף (דף הבית של ד''ר בורודיצקי)

למעשה, סיפור האהבה התחיל בסוף המאה ה-19 כשהונחו היסודות למה שמכונה היום היפותזת ספיר-וורף או רלטיביזם לשוני. בקצרה, ההיפותזה הזו – שנקראת על שם הבלשנים והפסודו-אנתרופולוגים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף – טוענת שהשפה מעצבת את ההוויה: אם אין לנו מילה לדבר מסוים, אנחנו לא יכולים לחשוב עליו או להבין אותו. אני לא מעוניין להרחיב על היפותזת ספיר-וורף כרגע – מקומות מצוינים לקרוא על הנושא הם פוסט של גבי דנון והערך בוויקיפדיה. הנה כמה דוגמאות בשביל להבהיר באופן שטחי במה מדובר:

  • לאסקימואים יש מאה/אלף/המון מילים שונות לשלג. זה בגלל שכל החיים שלהם זה שלג. שלג שלג שלג. הם יכולים לדבר על סוגים של שלג שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין לעצמנו.
  • בני שבט ההופי מתייחסים לזמן אחרת מאיתנו כי בשפתם אין בכלל תיאורי זמן או זמן דקדוקי (עבר/הווה/עתיד).
  • גרמנים הם אוהבי סדר ומשמעת כי השפה שלהם כל כך קשיחה ולא נעימה.

למען הסר ספק, מדובר בשטויות, אבל גם טענות שטותיות כאלה צריך להפריך איכשהו. ד"ר בורודיצקי, פסיכו-בלשנו-חוקרת-קוגניטיבית באוניברסיטת סטאנפורד, עוסקת במקום שיש לשפה בתפישה שלנו במסגרת קבוצת המחקר שלה בקוגניציה. נציג כאן כמה מחקרים מסקרנים שלה, אבל נפתח בבדיחה שאחותי שלחה לי לא מזמן.

עברית

איש מכירות של קוקה-קולה נסע לישראל אבל חזר מאוכזב לארה"ב. כשחבריו שאלו אותו למה הוא לא הצליח למכור את המותג לישראלים, הוא אמר שהכל דווקא הלך לפי התכנון והוא השתמש באותה מצגת מכירות שהוא תמיד משתמש בה. בגלל שהוא לא יודע עברית, הוא השתמש הפעם בציורים:

בציור הראשון אדם עייף ומעולף, בציור השני הוא שותה קולה ובשלישי הוא נמרץ ומלא אנרגיה. "נו, אז מה היתה הבעיה?" שואלים החברים. "הבעיה שהישראלים קוראים מימין לשמאל!" עונה איש המכירות.

או שאולי נסתכל על זה אחרת: הביטו בצילום המסך המצורף מתיבת ההודעות שלי בפייסבוק. ליד כותרת ההודעה יש שני חצים, אחד פונה ימינה ואחד שמאלה. איזה מוליך להודעה הבאה ואיזה להודעה הקודמת?

facebookarrows

דוברי עברית עשויים להגיד שהחץ שפונה שמאלה מוביל קדימה, אבל למעשה החץ שפונה ימינה מוביל קדימה, עם כיוון הכתיבה באנגלית.

את שאלת המחקר שלנו אפשר לנסח כך: האם איך שאנחנו תופשים את ציר הזמן מוכתב או לפחות מושפע ע"י השפה שלנו? האם דוברי אנגלית חושבים על הזמן כאילו הוא נע משמאל לימין ודוברי עברית ההיפך? (ומה לגבי מי שדוברים את שתי השפות, האם הראש שלהם יתפוצץ?)

ניסוי

שתי קבוצות של סטודנטים אותרו עבור הניסוי: אחת כללה כ-40 סטודנטים מסטאנפורד שלא היו בקיאים באף שפה שנכתבת מימין לשמאל; השנייה כללה כ-40 סטודנטים מאונ' ת"א, כולם דוברי עברית ילידים, שלא למדו אנגלית לפני גיל 8. המשתתפים נבדקו לפי איך הם מתמודדים עם תמונות שמתארות תהליכים בשלוש נקודות זמן שונות: התחלה, אמצע וסוף. הנה שתי דוגמאות לשתי הקטגוריות, טווח קצר וטווח ארוך, עם בניית בית ועם בננה (תזכירו לי לספר לכם בהזדמנות על חיבתה של בורודיצקי לבננות. יש לה תחפושת שלמה).fuhrman-boroditsky07

כל משתתף ישב ליד מחשב, עליו הוקרנה תמונה של חפץ במצב 'אמצע'. לאחר כמה שניות התמונה התחלפה לאחד המצבים האחרים – 'התחלה' או 'סוף' – והמשתתף היה צריך ללחוץ כמה שיותר מהר על אחד משני כפתורים, 'לפני' או 'אחרי', כדי לתאר את היחס בזמן בין התמונה הקודמת לזו שמופיעה עכשיו. הכפתורים עצמם היו אחד משמאל ואחד מימין (כמו מקשי החיצים). לאחר 70 פעמים כאלה, המקשים הוחלפו כך שאם מקודם ימין היה 'לפני' ושמאל היה 'אחרי', הנגלה השנייה היתה ההיפך, והניסוי בוצע עוד 70 פעם. אלמנט של אקראיות הבטיח שהניסוי יהיה שונה ממשתתף למשתתף.

התוצאות מראות שהקבוצות השונות (דוברי עברית ודוברי אנגלית) היו מהירות יותר כשהניסוי נערך בכיוון שמתאם לשפה שלהן. כלומר לדוברי עברית היה קל יותר לזהות את ימינה בתור 'לפני' מאשר את ימינה בתור 'אחרי' בניסוי המקביל, ולדוברי אנגלית היה קל יותר לזהות את שמאלה בתור 'לפני'.

סינית

עוד קודם לכן (2001), בורודיצקי ערכה מחקר דומה על סינית, כשכאן הסוגיה היא לא ימין-שמאל או שמאל-ימין אלא מאונך מול מאוזן. הניסוי הראשון של בורודיצקי הראה שדוברי מנדרינית באמת חושבים על זמן יותר במונחים של למעלה-למטה מאשר דוברי אנגלית (ממה שהבנתי, במנדרינית אפשר להגיד 'החודש שמעלינו' במובן של 'החודש שעבר'). הנסוי הזה הוטל בספק ע"י צ'ן (2007), שלא הצליח לשחזר את התוצאות של בורודיצקי וגם נזף בה על הדרך על כך שהיא לא התייעצה עם דובר סינית.

ב-2008 באה התגובה: אחרי שהבהירה שבאופן יחסי, דוברי מנדרינית בכל זאת משתמשים במטאפורות של למעלה/למטה יותר מאשר דוברי אנגלית, בורודיצקי תיארה ניסוי שנערך בטאיוואן ובקליפורניה. נקודה כלשהי במרחב הוצגה למשתתף עם התיאור הבא: "הנקודה הזו היא היום. איפה היית ממקם את אתמול? ואת מחר?" הניסוי חזר על עצמו עם ארוחות בוקר/צהריים/ערב ועם אוגוסט/ספטמבר/אוקטובר.

בורודיצקי מצאה שדוברי מנדרינית משתמשים בתיאורים אנכיים פי שבעה מאשר דוברי האנגלית, כלומר ממקמים את "אתמול" מעל "היום" ולא מימינו. מה שעוד היה מעניין הוא ששהמגמה נשמרת גם בקרב דוברי המנדרינית שגרים בארה"ב וכבר לא קוראים טקסטים שנכתבים אנכית. אני יודע בוודאות שיש לנו סינולוגים בקהל אז אולי יהיה להם משהו לתרום לדיון.

חזרה לספיר-וורף

ציינתי מקודם שהיפותזת ספיר-וורף במובנה הכוללני נחשבת להיסטוריה עתיקה (שלא לומר אלכימיה): זה שלשפה אין מילה לצבע אדום-כהה לא אומר שהדוברים לא יכולים לזהות את הצבע, לדוברי אנגלית אין אובססיה מיוחדת עם עננים או עם עמידה (פוסט מופת של הבלשן ג'ון מקוורטר), וזה שבאנגלית אין תרגום ישיר למילה 'דווקא' לא אומר שאמריקאי לא יתרגז אם יעשו לו דווקא.

מצד שני, לרה בורודיצקי יצאה להוכיח שהיפותזת ספיר-וורף היא מופרכת מעיקרה אבל גילתה שישנם מקרים בהם השפה דווקא כן קובעת את הדרך שאנחנו רואים את העולם. הצגנו כאן בקצרה מספר ניסויים שנוגעים לציר הזמן; באחד הפוסטים הבאים נבחר שמות לפירות ונראה מה אפשר להבין מזה.

Geoffrey K. Pullum (1991). The Great Eskimo Vocabulary Hoax and Other Irreverent Essays on the Study of Language. University of Chicago Press, Chicago, Illinois. 236pp. [PDF]

Orly Fuhrman and Lera Boroditsky (2007). Mental time-lines follow writing direction: Comparing English and Hebrew speakers. Proceedings of 29th Annual Conference of the Cognitive Science Society, Nashville, TN

Chen, J.Y. (2007). Do Chinese and English Speakers Think about Time Differently? Failure of Replicating Boroditsky (2001). Cognition, 104:2, 427–436.

Lera Boroditsky (2008). Do English and Mandarin Speakers Think Differently about Time? Proceedings of the 30th Annual Conference of the Cognitive Science Society

Marc Ouellet, Julio Santiago, Ziv Israeli and Shai Gabay (2009). Multimodal influences of orthographic directionality on the "Time is Space" conceptual metaphor. Proceedings of 31th Annual Conference of the Cognitive Science Society

Read Full Post »