Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘יידיש’ Category

זה יהיה פוסט קצר, כי כמה כבר אפשר לדבר על התבטלות העברית בפני האנגלית? (טוב, זה תלוי אם צריך לפרסם כתבה או לא)

נשיא האקדמיה ללשון, פרופ' משה בר-אשר, מקונן על החלטת האוניברסיטה העברית לפיה ניתן להגיש מעתה עבודות דוקטורט גם באנגלית ולא רק בעברית.

"מכאן ואילך מנסחים תקנון חדש ובו הקביעה: 'עבודת הדוקטור תוגש בעברית או באנגלית'. ובזה בא המוסד הנכבד הזה כמו להודיע שחל פיחות במעמד העברית בו. הרי ברור שבלי משים החלטה גוררת החלטה ותקנה גוררת תקנה, ובסופו של דבר יגבר הלימוד באנגלית והתהליך הזה יגרור גם הוראה באנגלית בבית הספר היסודי ובתיכון". הוא שיגר מכתב לחברי הסנאט באוניברסיטה העברית, ובו מחה על ההחלטה לשנות את סעיף התקנון לתלמידי המחקר.  

שום דבר חדש בינתיים. אבל בין נימוקיו של בראשר ההכרזה הבאה:

"אנשים אינם אומרים 'שלום' ו'להתראות' אלא 'הי' ו'ביי'. אנו מושכים בידינו תרבות בת יותר מ-3,000 שנה שהתנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות. יש ברשות הרבים סחף במעמדה של העברית, ומי שהעניין הזה יקר לו צריך לעמוד על כך. אני לא מדבר על שוטרי לשון, אלא על אוהבי לשון ושוחריה שצריכים להסביר את הערך התרבותי של הדבר הזה".

לא הבנתי. מה זה אומר שהתרבות "התנהלה תמיד בעברית, גם כשדיברו לשונות אחרות"? איך זה עומד מול העברית היהודית מחד גיסא והיידיש מאידך גיסא? הארמית? הרוסית? ואיזה נזק נגרם עתה כשפרופ' בר-אשר השתמש במילים אלא (שאילה מארמית) ושוטר (שאילה מאכדית), אינני יודע.

והכי חשוב, שבסוף הכתבה מופיע הקישור Read this article in English.

Read Full Post »

עורכי העיתונים! פסח הגיע ועליכם להוציא מוספים חגיגיים כל יומיים? נגמרו ההיפסטרים שאפשר לצלם ברחוב ולקרוא לזה "הפקת אופנה"? לא מצאתם שף שיסכים לתת מתכון לקניידלעך בטטה? אין בארכיון אף תשבץ או תפזורת לילדים לכבוד פסח? פנו לפתרון הקל – שטויות על שפה! האלגוריתם: שואלים את אחד הכותבים הקבועים שלכם מה מפריע לו בשפה של הנוער של היום. מקבלים בתגובה בדואר האלקטרוני תרעומת ארכנית וקטנונולוגית שמערבבת מין שאינו במינו ולא כוללת אף טענה מנומקת אחת. מפרסמים. מביטים בחדווה בתגובות המהללות בעוד כל מגיב טורח להוסיף את מה שמפריע לו. חוזרים על הפעולה בראש השנה. (וולק 2011)

ראש השנה הגיע, ובדיוק כפי שבן לי חזה עורכי העיתונים והמוספים נתקפו בולמוס פרסום קטנונולוגי וכותביהם הקבועים פיזרו קביעות נטולות ביסוס. נסקור כאן טורים על שפה שהתפרסמו לרגל החג, שתוכנם נע לפרקים על הציר שבין "גיבוב" ל-"שטויות". אבל בגלל שאנחנו לא כאן רק בשביל להעביר ביקורת, נציג גם טורים שמראים איך עושים זאת נכון, ונקווה לשנה מתוקה כמוהם.

רוזנטל

ראשון הצועדים בסך הוא רוביק רוזנטל. למען האמת, לרוזנטל מניות כה רבות בתיאור העברית המדוברת בימינו שקשה לכעוס עליו. אבל לפעמים אין ברירה. כך כותב הרוביק בטורו בנרג, במסגרת שיר הלל לאיות:

עולים חדשים מתקשים באיות, ואילו בין הצברים יש בעניין הזה התרופפות מדאיגה. לא מזמן הבאתי במדור "הזירה הלשונית" שורה של טעויות כתיב מביכות בכתוביות בטלוויזיה, אחד מחלונות הראווה של השפה. כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים, מכיר את הטעויות החוזרות ונשנות בעבודות ובמבחנים.

מה שמעניין כאן הוא הדבר ההוא ש"כל מי שעובד עם סטודנטים, שלא לדבר על תיכוניסטים" יודע. מה הוא יודע? שיש טעויות. איזה טעויות? כמה טעויות? האם יש יותר טעויות מאשר לפני חמש שנים? עשר שנים? שלושים שנה? רוזנטל לא נותן לנו שום דרך לענות על השאלות האלה. הרי בואו נניח לשם הדיון שהתיכוניסט הממוצע טועה ב-2% מהמילים שהוא כותב. זה המון. אבל מה אם החינוך בארץ השתפר בעשורים האחרונים, ובשנת 1963 התיכוניסט השמיניסט הממוצע טעה ב-4% מהמילים שהוא כתב? אז היינו צריכים להלל את דור הגאונים החדש שלנו! כלומר, זה לא שאני לא מסכים עם הקביעה של רוזנטל; פשוט אין לי שום דרך לדעת אם היא נכונה או לא. היא פשוט מוצגת שם, שחור על גבי מסך, ואני אמור להאמין לו. מה לעשות שאני חשדן למדי, משום שנתקלתי כבר בקביעות דומות לגבי תיכוניסטים בורים, והתברר שלא היו דברים מעולם.

אי-שליטה באיות היא עילגות כתובה. הכתיבה בשגיאות מקובלת באינטרנט כמעין הכרזה ש"כאן שוברים נורמות‭,"‬ אולם לעתים קרובות זהו כיסוי לחוסר ידע בסיסי.

רוזנטל מתחיל להפריד בין שגיאות שהן טעויות ושגיאות שנעשות בכוונה. זו הצעה מעניינת, וראוי שתיחקר כמו שצריך. הנה, למשל, התחלה טובה, בספר שרוזנטל עצמו ערך. אבל מעבר לזה אני לא מכיר בדיקה רצינית של הנאמר כאן, אז שוב מצופה מאיתנו להאמין לרוזנטל. בסדר, אולי הוא צודק. ואולי לא.

הילד מ"אלוף העברית" שהצליח לאיית נכון את המילה "רוחשת" במשמעות הומה, ולא "רוכשת" במשמעות קונה, מבין שההבדל באיות מעיד על משמעות שונה.

זו נקודה טובה, אבל המשוואה לא שלמה. האם זהות באיות מעידה על משמעות זהה? לא, אנחנו לא מתבלבים בין מילה שמאייתים ומילה שמוהלים. ולפעמים באמת ההיפך הוא הנכון: ההבדל בין לחם פרוס ומפת שולחן פרושה היטשטש, משום שכאן המשמעויות דומות עד מאוד.

ורוזנטל מסכם:

השפה היא הרבה יותר מרצף של אותיות ומילים; השפה היא תרבות, השפה היא מדע, השפה היא הקשר שלנו לעולם, השפה היא אנחנו.

שוב, אי אפשר לכעוס על רוזנטל שלא נכנס לפרטים בטור של 500 מילה, אבל גם אי אפשר לקבל כפשוטם את הדברים שהוא אומר. כנראה שלא היתה ברירה, תחת לחץ הדדליין של החג; ולמען האמת קשה גם לכעוס על עורכו ב'מעריב', יהיה אשר יהיה, שמנסה להכין מוסף חג כשמימינו איש יס"מ ומשמאלו כספי פנסיה חמוסים.

קור

אז רוזנטל אמר לנו מה הערכתו, והיא עשויה להיות מדויקת או שגויה. אבל הוא לא אמר משהו שפשוט אינו נכון. איך יצליח אבשלום קור בהארץ?

“נועם הבת הרביצה לשחר הבן, כי הוא לקח לעומר הבת את הצעצוע של שיר הבן”. דיבור הגננות התארך בדור האחרון, כי שמות שזיהוים המגדרי היה בעבר ברור גוררים כיום תוספת. בהזמנות לבת מצווה כבר קשה לכתוב פסוקים, כי ילדה ששמה יובל – איך נכתוב לכבודה את בראשית ד כא: “יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”? וילדה ששמה טל – האם היא יורדת לסוף דעתו של משורר תהלים, שכתב בזכר: “כטל חרמון שיורד על הררי ציון” (קלג, ג)?

הלוחמות למעמד האשה, כדאי שתשמנה לב לכך שהמגמה חד־סטרית – יש שמות זכר (אפילו גיבור תנ”ך, כדניאל) הנקראים על נקבות, אך עדיין אין קריאת שמות נקבה על בנים: עדיין אין אסתר ושרה לבנים, תודה לאל.

ראשית, אינני יודע למה "תודה לאל". שנית: מורן ועינב. אולי גם שרון, צליל, גל ושיר. אין לי דרך אמינה לבדוק כרגע, אבל קוראינו ודאי יתקנו אותי או את קור.

גם קריאת השמות על שם הסבים והסבתות הצטמקה, ולא רק במשפחות שלסבתא קראו פסיה או זלדה ­– אפילו במקרים שהיו לנפטרים שמות עבריים! בדור התקומה, על שם סבא ראובן, קראו לנכד ראובן; היו שקראו לנכדה ראובנה, ופגשתי אפילו ראובת (כלומר: ראו! בת נולדה!). כיום, המאגר שבוחרים ממנו נשתנה.

מעניין מה היתה דעתו של קור אם תרבותנו היתה כתרבויות מסוימות בארה"ב, שם מקובל לקרוא לבן על שם האב (ג'וניור), ולנכד על שם הבן, וכן הלאה. כלום לא היה מקונן על חוסר המקוריות? אולי ואולי לא, אין לדעת. לו רק הייתי פובליציסט, הייתי יכול לבחור אפשרות אחת ולהחליט שהיא הנכונה.

מעמד העברית בשמות הפרטיים ידע בשנים האחרונות נסיגה חסרת תקדים: גם כשקראו לנו וולפסון, סוקולוב, ז’בוטינסקי, ארלוזורוב, פינסקר, אוסישקין, היו שמותינו הפרטיים דוד, נחום, זאב, חיים, יהודה ומנחם. אנטולי שרנסקי, מיד בבואו ארצה, החל להיקרא נתן. אך עתה, בין מיליון עולי ברית המועצות ואתיופיה, רבים שומרים גם על שם פרטי זר. לא היתה עלייה שהתנכרה עד כדי כך לשמות הפרטיים העבריים כמו העלייה הזו.

בחידון שערכתי לא מכבר בחיל האוויר, השתתפו חיילים מצטיינים ששמם דימה (דימיטרי) ואולג, ובגלי צה”ל משרתות כיום חיילות ממוצא אתיופי, ששמן הפרטי קאסה ואלמז. ואולי כך הדבר רק בדור המעבר: השחמטאי רב האמן, בוריס גלפנד, שעלה מברית המועצות וכמעט כבש את תואר אלוף העולם, חיבק בשובו ארצה את שני ילדיו, ששמותיהם כבר עבריים: ­אביטל ואבנר. [ההדגשות שלי]

שוב: זה נושא מעניין מאוד, ויש מי שמקדיש זמן לחקירתו (למשל חוקרים מאחד המאמרים שהזכרתי כאן). אפשר וקור צודק, אפשר וההתרשמות שלו אינה מעידה על המצב כמות שהוא. הרי יש סווטלנות ויש אוריות. אבל למי יש זמן וכוח לברר כשצריך להוציא 500 מילה.

שדרי הספורט, שנהגו לדבר על “גביע העולם”, גם הם נסחפו, יותר מכל אומה כמדומני: בדרום אפריקה, דוברי האנגלית האורחים והמארחים הגדירו את המפעל “וורלד קאפ” ודוברי הצרפתית מאפריקה ומאירופה אמרו “קופ דו־מונד”. מי אומר “מונדיאל”? המעצמות ספרד, ברזיל, ארגנטינה ו… אנחנו…

זו כבר באמת נקודה קטנה, אבל הוכחנו בעבר באותות ובמופתים שגם הצרפתים אומרים מוֹנדיאל, ממש כמונו. בכל אופן, טורו של קור קליל יחסית וכתיבתו תמיד היתה נעימה לקריאה. מה לעשות שיש בו "שש הערות על העברית של ימינו", שמתוכן אולי שתיים — במצטבר — באמת נוגעות לשפה.

קניוק

רוזנטל וקור הם בני-סמכא בכל הנוגע לשפה, ולכן יש ערך בכך שידייקו בדבריהם. מה לגבי יורם קניוק (גם הוא ב'הארץ')?

בדיזנגוף גיליתי את קפה ג'רמיה. שאלתי זוג צעיר מי היה הג'רמיה הזה. אמרו, אולי ציוני ידוע או רב. אבל לא נראה לכם מוזר שהקפה נמצא בפינת ירמיהו? אחד ענה שבטח זה כי תירגמו לעברית בשביל אלה שלא יודעים אנגלית.

מסביב יהום סער הלעז. שמותיהן של רוב חנויות העיר כתובות בלועזית. כשגברת פרסיץ מעיריית תל אביב הוזמנה להפיכת ראינוע "עדן" לקולנוע בשנת 1930, היא הודיעה שלא תבוא כי בסרט מדברים אנגלית. אבל היום, לעז. לא המצאנו כלום. כבר בימי בית שני חכמי ישראל זנחו את העברית, הלשון העתיקה והיפה שלנו, לטובת הארמית שהיתה האנגלית של התקופה.

מצד אחד, קניוק מקונן לאורך הטור על השימוש המופרז בלועזית, ומצד שני הוא מזכיר מדי פעם ששאילה כזו היא דרכו של עולם.

והעברית נעלמת והולכת. מתביישים בה. היא קטנה ובינעירונית והאנגלית היא בינלאומית.

חלפתי ברחוב שינקין, מביט בחנויות שלא מכבר נתפרו מחדש – אין מלה עברית. ואז אתה חושב, מדוע אין לנו כבוד עצמי? מדוע הישראלים מוכנים לתקוף את האיראנים, אבל לא לדבר את היפה בשפות? כל ישראלי חשוב שמתראיין על מה הוא קורא, מתחיל בדני דידרו בתרגום למונגולית.

על שמות חנויות דיברנו בעבר כאן. אבל הקינה של קניוק על השימוש בלעז אינה העיקר. העיקר הוא התאווה שלו לשפה, מעין אש קניוקית רושפת. כך כותב איש רוח על החשיבות שבשימוש בעברית: מעט הכללות מאולתרות, הרבה שירה.

אפילו ג'רמיה היה ספר. ירמיהו קראו לו. בניגוד לאומות העולם, שספרי ההיסטוריה שלהם מתחילים ונגמרים במלכים, הרי היהודים, וקודם העברים, לא כתבו את ספר דוד או את ספר שלמה, אלא את הנביא ישעיהו על קללותיו וביקורתו הנוקבת על השליטים. בניגוד לכל מיני לאומים, ידעו העברים שהמשוררים הם הם שעושים את ההיסטוריה לממשית ולאו דווקא אלה שעשו אותה. הספרטנים שחינכו את בניהם להיות לוחמים אמרו שלא משנה מי מנצח במלחמות, חשוב מה יכתבו אחר כך המשוררים.

הלשון היא העט הכותב של הנפש ושל העם. הציונות היתה קודם ספרות, וחידוש העברית קדם לבניית מטוסים. מה שאני יודע על העבר אני ממציא ממפגש עם מי שכתב בעבר. לכן ספרות ושירה הן גם אויב. הנאצים והסובייטים פחדו מהמשוררים ומהסופרים יותר מאשר משאר האנשים, כי הבינו שיש רעל באהבת עמם, בעצם היותו הכאב על דברים שאבדו או שנודו.

נוימן

אבל נחזור לבלשנות נטו. החוקר ישי נוימן פורשׂ בפנינו היסטוריה של החי"ת הגרונית, העי"ן הלועית והרי"ש הענבלית:

לאן נעלמו החי"ת, העי"ן והרי"ש? לשום מקום, הן כאן. כל טקסט עברי שתפתחו יגלה שמקומן של האותיות האלה נשאר איתן. ובשימוש עממי מושאל, לשם הנוחות, לאן נעלמה הגיית הרי"ש הקדמית, זו המופקת ברטט או בנקישה של קצה הלשון בקדמת חלל הפה (בחיתוך חוד-לשוני), והאם ומדוע הומרה בהגיית רי"ש אחורית (בחיתוך ענבלי, זו המופקת באמצעות הענבל, כלומר האיבר הדומה ללשון קטנה באחורי חלל הפה הנראה תלוי ממעל בבדיקה רפואית של הגרון)? ומה עלה בגורלן של החי"ת והעי"ן הגרוניות (בחיתוך לועי)? העברית בת זמננו מזמנת לנו כאן מקרה מרתק של דינמיקה חברתית-לשונית.

וכאן קורה דבר מעניין. במקום להגיד שכולם דיברו כמו שצריך ואז נהיינו עצלנים והפסקנו לדבר כמו שצריך בגלל טוויטר ופייסבוק, נוימן מקדיש 2000 מילים לספר לנו בשלווה על מקרה מבחן של שפה מתפתחת. הטור מתחיל בתזכורת על הההבדל בין שפה דבורה ושפה כתובה; מבצע עצירה קצרה ב'שאלה לוהטה' לבן-יהודה; מציין עבורנו איך דיברו עברית במקומות שונים בסוף המאה ה-19; ועובר להיסטוריה קצרה של "כור ההיתוך הלשוני".

פעולתו של כור ההיתוך הלשוני פעלה בשני מישורים, האחד ממסדי-רשמי והאחר עממי. במישור הממסדי, הוחלט באספת הייסוד של הסתדרות המורים (זכרון-יעקב, 1903) על הגיית מופת ברי"ש קדמית, שהיתה הגייתם הטבעית של כל הספרדים (דוברי ערבית ואחרים), ושל דוברי ניבים אחדים של יידיש; כן הוחלט על חי"ת ועי"ן גרוניות, שהיו מאפיין מובהק של רקע לשוני בערבית.

החלטה זו קיבלה גושפנקה רשמית של ועד הלשון (1913), והגייה זו נעשתה לתקן המופתי לקריאה מן הכתב ולדיבור לפני קהל (אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע). כך, בשידורי הרדיו העברי למן הקמתו, בשנת 1936, הייתה הקפדה מוחלטת על המבטא התקני, ומוצאה התימני של גאולה כהן הוא אשר הקנה לה את מעמדה כקריינית טובה. גם האחים משה חובב וראומה אלדר, שנולדו בשם מחבוב, היו לקרייני עברית מקצועיים.

איזו חגיגה של תאריכים, שמות ומראי-מקום! מכאן, נוימן ממשיך עם הערה על המבטאים הנהוגים בזמר העברי בשנות השישים; מעריך איזו יוקרה חברתית היתה גלומה בביטוי איזה הגא; ועוצר לרגע לתהות על קנקנה של הרי"ש.

כדי להיווכח בתהליך, הַקשיבו לזמרים ישראלים לאורך השנים: עד שנות השבעים כל הזמרים שרו ברי"ש קדמית, בשנות השבעים החל להופיע אריאל זילבר, מרדן ופורץ גדרות, ושר ברי"ש אחורית בלבד, כאשר גידי גוב ורבים אחרים שרו עדיין ברי"ש קדמית בשנות השבעים אך מאוחר יותר ברי"ש אחורית, ובסוף התהליך, רבים מהזמרים שהחלו להופיע במחצית שנות השמונים או מאוחר יותר, כגון סי היימן, כבר מבטאים רק רי"ש אחורית.

ונוימן לא עוצר. הוא זורק מבט אחורה, לתיאור כללי של הרי"ש במסגרת אותיות בג"ד כפ"ת; חוזר לחי"ת כדי להסביר לנו למה רחל היא Rachel אבל בית לחם היא Betlehem; מתייחס לכמה מחקרים על השתכנזות המבטא המזרחי; משווה בין זוגות כמו משך~משח וזוגות כמו אושר~עושר, ואגב כך מדבר בעקיפין על הנושא שרוזנטל העלה לחלל האוויר בטורו-הוא; ומסיים עם כמה נקודות על העי"ן הלועית ומתי דוברים כן מבטאים אותה, כולל התייחסות מעט ממוקדת יותר לעניין אברי גלעד וג'קי לוי.

את טורו הוא מסכם בתהיה לעתיד, מעין-חיזוי:

האם במשך הזמן והשימוש הדוברים ישכחו שהעניין התחיל כבדיחה והגיית העי"ן תיכנס לדיבור הרגיל ותונחל לדורות הבאים במסירה לשונית טבעית? האם הצורך התקשורתי לבדל בין הומופונים יטיל את כובד משקלו, הסטיגמה החברתית תוסר סופית והגיית העי"ן תתערה אל קרבה של העברית הישראלית הכללית?

אבל יש בעיה בולטת בטור של נוימן: הוא ארוך. יש בו, כאילו, איזה אלפיים מילים, חלקן ארוכות. מי יקרא את כל זה? מי יטרח לתהות על קנקנם של עיצור לועי ועיצור ענבלי, למי אכפת מכור ההיתוך הלשוני, מה אנחנו צריכים ציטוטים ומראי-מקום.

מאמרו של נוימן זכה לשמונה תגובות תוך שבוע. באותו האתר, אבשלום קור זכה למאה תגובות בשבועיים. רוביק רוזנטל זכה לשלושים ואחת תגובות תוך שבוע וחצי. ככה זה, מעט קטנונולוגיה נותנת מוצר נוח לעיכול. חכו חכו, תיכף יגיע הזמן לחשבון נפש.

Read Full Post »

טוב, זה קצת מביך: ישנו אתר בשם מיינט, שרמת הכתיבה שתמצאו בו דומה לזו של עיתון בית הספר היסודי. הסיבה שאני קורא אותו, כמובן, היא שלעיתים נדירות אפשר למצוא בו יצירתיות לקסיקלית שלא תראו בשום מקום אחר. כך, בתום ידיעה על קללות שמופנות לילדי משמרות הזה"ב באור יהודה, מובאת תגובת העירייה:

מהעירייה נמסר: "לאחר בדיקה עם הנהלת בית הספר אהוד מנור ועם ועד ההורים, נראה כי הדברים לעיל מצוצים מאצבע מזוהמת".

הנה לכם, "מצוצים מאצבע מזוהמת". הברקה נהדרת שלא תוכלו למצוא בשום אתר שיש לו עורך (כבר הדגשתי שהאותנטיות הפרועה הזאת היא הסיבה המרכזית שבגללה אני קורא את אתר המקומונים מיינט?). הצירוף הזה היה כל כך חריג בעיניי שמיד בדקתי אם יש לו הופעות נוספות. בניגוד חריף למקרים קודמים, הפעם התברר שלא רק אני לא שמעתי את הצירוף הזה מעולם – גם גוגל לא.

הביטוי "מצוץ מהאצבע", או בגירסה הלא-מיודעת, "מצוץ מאצבע", הוא ביטוי ותיק ומוכר שמופיע במיטב המילונים – גם מילוני סלנג, כגון "מילון עולמי לעברית מדוברת" של נתיבה בן-יהודה ודן בן-אמוץ או "מילון הסלנג המקיף" של רוביק רוזנטל, וגם מילונים כלליים כגון אבן-שושן (שמציין שמדובר בלשון הדיבור).

מצוץ מהאצבע - מילון עולמי לעברית מדוברת

מצוץ מהאצבע - מילון הסלנג המקיף

השאלה המרכזית היא עד כמה הצירוף הזה קפוא: אם לא מצאנו דברים שמצוצים מאצבעות מזוהמות, האם יש סוגי אצבעות אחרים שאפשר למצוץ מהם דברים? אז מסתבר שגם לא כל כך הרבה, אם כי אפשר למצוא כמה הופעות:

האנק גרין (וגם צוות של שלל מנחים אורחים) יציג לכם שתי עובדות על שלל נושאים. אילו עובדות? מדהימות למדי. והתפקיד שלכם הוא לבחור מי מהן נכונה, ומי מומצאת. זה לא קל, בגלל ששתיהן נראות מצוצות מאצבע יצירתית במיוחד. (לינק)

חזי אתה ממשיך להסתבך בבלופים שלך!
כרגיל הצגת טענות מצוצות מאצבע פגומה
כעת כרגיל אתה מצהיר על בריחה. גם לזה התרגלנו. (לינק)

הימין מאשים את השמאל והשמאל שונא את הימין.. אז מילה קטנה אליכם.. אתם.. לא הרוב.. אתם המיעוט.. מיעוט של דבילים וטיפשים שחיים בתוך רעיונות שמכרו לכם עטופים באידיאולוגיה מצוצה מאצבע משוחה ברעל.. אתם לא הרוב.. אנחנו הרוב.. אלה שלא הימין ולא השמאל מעניין אותם..  (לינק)

מה אפשר להבין מזה? בכל הדוגמאות הללו נראה כי הלוואי של האצבע בעצם מתאר את הדברים שמצוצים ממנה – במקרה הראשון העובדות יצירתיות, במקרה השני הטענות פגומות, ובמקרה השלישי האידיאולוגיה משוחה ברעל. קצת קשה להחיל את הפרשנות הזאת על האצבע המזוהמת. השימוש הדומה ביותר שהצלחתי למצוא מופיע בדבריה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר, בראיון לעיתון "מעריב" מה-22 במאי, 1969:

גולדה מאיר: "מצוץ מהאצבע החולה"

היות שהעיתונאי רפאל בשן לא ממשיך לחקור בנושא, גם כאן קצת קשה לי להבין למה הכוונה. נראה שמדובר בהדגשה כלשהי של דבריה, תוך נסיון לתבל מעט קלישאה מוכרת. מעניין לציין שאת אותו ביטוי ("מצוץ מהאצבע החולה") אפשר למצוא בתגובות לידיעה באתר מיינט (שוב מיינט):

 ל- 31. מכרו לאמא שלך סיפורים מצוצים מהאצבע החולה של המדינה .

ההבנה האינטואיטיבית שלי מרמזת על כך שדברים שמצוצים מאצבע מזוהמת או חולה הם יותר בדויים או מופרכים מדברים שנמצצו מסתם אצבע. גם ברוב שאר הדוגמאות שמצאתי ללוואי יש משמעות שלילית, כנראה בגלל שהמשפט כולו שלילי ומזלזל, ולא כתוצאה מהעובדה שאצבע במצב גרוע מאפשרת למצוץ מעצמה סיפורים בדיוניים יותר.

האטימולוגיה שמספק מילון הסלנג המקיף מרמזת לכיוון היידיש – אבל חיפושים שעשיתי אחר מה שעשוי להיות התרגום ביידיש לא הניבו תוצאות, והיידיש שלי לא מספיק טובה בשביל לחקור זאת יותר לעומק. איתמר מוסיף שגם בגרמנית אומרים כך, וגם הוא לא מצא דוגמאות שבהם יש לוואי שנדחף באמצע.

אז האם באמת עומדת כוונה נסתרת כלשהי שפספסנו מאחורי תגובת העירייה, או שמדובר בהתבטאות חסרת-מחשבה שמטרתה להשמיץ את הצד השני? כמיטב המסורת באתר מיינט (שאותו, אני מזכיר, אני קורא רק באופן אירוני ומודע לעצמו), נסיים בסקר מפגר:

(הינד כובע לעמית)

Read Full Post »

אז הסיפור הוא כזה: חנניה גיבשטיין, איש עסקים ותיק אשר כיהן בעבר אף כראש עיריית ראשון לציון, הגיש תביעה כנגד חברת רואי החשבון קסלמן וקלסמן, בטענה לרשלנות מקצועית אשר גרמה לו להפסדים. מכאן זה נהיה קצת יותר מעניין. כפי שמדווחים כלכליסט:

בכתב התביעה צוטט רו"ח שאול בן אמוץ שנשאל על הרקע לעיכוב בדוחות המס השנתיים. בתביעה נכתב כי רו"ח בן אמוץ הגדיר עבודה זו כ- "אבוחלטורית"- שמרמזת כי מדובר בעבודה רשלנית, בעוד שבפועל השתמש רו"ח בן אמוץ במילה "בוכהלטרית" שמקורה בגרמנית, משמעותה היא הנהלת פנקסים והיא מתארת את הפן הטכני של עבודת רואה החשבון.

כמה עניינים ראויים לציון. הראשון הוא היצירתיות המורפולוגית שבשם התואר "אבוחלטורי". למרות שסביר להניח שאף אחד מאיתנו לא נתקל בו (אפס אזכורים בגוגל מחוץ לפרשייה הזאת), לכולנו ברור במה מדובר. מ"חלטורה" כבר נגזר "חלטורי" (למרות שיותר נפוץ "חלטוריסטי"), כמו במשפטים:

בדיקה במעבדה מקצועית ולא חלטורית אמורה לעלות 75 שקל והוא בודק לך את כל החלקים לראות אם הכל בסדר

(כאן, מפורום "נושמים מזרחית" הזכור לכם ודאי מהפוסט על "לאכול סיבוב". יש שם משהו מעצבן שמקפיץ פופ-אפים, אז אני לא ממליץ לכם ללחוץ, אלא אם אתם חייבים לוודא שלא שיקרתי), או:

לאיזה חוף אפשר ללכת עם הילדים? איפוא הבלגן לא חוגג? היכן החוף מוסדר ולא חלטורי?

(מתוך "בחדרי חרדים").

את התחילית "אבו-" קצת יותר קשה לי להסביר. מקורה כמובן בערבית, במובן "אבא של", והמבנה הכי דומה שהצלחתי למצוא הוא "חלטורי באבוה". אבל בשביל לחזק את החלטוריסטיות שבדבר, אני הייתי דווקא מצפה למבנים כמו "סופרחלטורי", "מגהחלטורי", "אולטרהחלטורי", "היפרחלטורי" וכן הלאה, או לחילופין, אם להישאר בעולם קשרי המשפחה, דווקא בכיוון השני: "חלטורי בן חלטורי". בכל מקרה, מבנה זהה ל"אבו חלטורי, אם קיים, לא ראיתי.

ובאשר לטענה הנגדית של רו"ח בן אמוץ: Buchhalter היא אכן המילה הגרמנית ל"רואה חשבון". המילה מצאה את דרכה, דרך היידיש, גם לעברית, ומילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל אף מתעד את משמעותה:

בוכהלטריה, מתוך מילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל

הכנת דוחות המס השנתיים עבור חברה גדולה אכן נשמעת כמו עבודה בוכהלטרית למדי (האם יש מטלות שמבצע רואה החשבון שאינן בוכהלטריות?), ואין ספק שהגירסה שהציגה חברת "קסלמן וקסלמן" סבירה יותר מזו של גיבשטיין, ואני מרשה לעצמי לומר זאת גם מבלי שהאזנתי ישירות לאמירתו של רו"ח בן אמוץ. המסקנה המתבקשת, כמובן, היא שאם אי פעם תרצו להשמיץ רואה חשבון, פשוט תגידו לו שהעבודה שלו היא אבוחלטורית. יהיה לכם יופי של אליבי.

Read Full Post »

פוסט קצר, כי מה עוד יש לומר על סקאלת הזעזוע של כתבי טמקא:

היערכות משטרתית גדולה באזור מנעה ניסיון לחסום את הכביש, והביאה לעימותים אלימים עם המפגינים, שזרקו שקיות אשפה ושקיות מים על השוטרים והעיתונאים וקראו קריאות "שאבעס", "נאצים" ואף "שיקסע" לעבר עיתונאיות.

טוב נו, שיהיה גם צילומסך:

ואף

 

Read Full Post »

[פוסט אורח של ברק אוירבך, דוקטורנט בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה]

בפרסומת החדשה של חברת "עלית" למוצר הנצחי — ה"ופל" — מוצגת שאלה מעניינת. בפרסומת מתוארת ישיבת הנהלה בחברה, ובמהלכה מתעורר ויכוח בין מנכ"ל החברה לבין אחד הסובבים את השולחן, דמות מצוירת (ילדותית משהו), עקשנית ורווית נימוקים משכנעים. השאלה שסביבה מתנהל הדיון היא: האם הצורה הנכונה היא 'וָפְלִים' או 'בָּפְלוֹת'? הנימוק המרכזי של הדמות המצוירת היא "אומרים בָּפְלוֹת". הוא מביא דוגמות מתקופות שונות בחיים (טיול של תנועת הצופים, אימא שמתפרצת לחדר ברגע אינטימי בין המצויר לחברתו, מארב בצבא), כשבכל אחת מהסיטואציות המילה ששימשה לציון הממתק הייתה "בָּפְלוֹת".

אני לא רוצה לפתוח כאן את הדיון האידיאולוגי שעולה מן הפרסומת — האם התקינות הלשונית היא על העליונה (הטהרנות, כלומר יש לומר "וָפְלִים"), או שיש לנהוג עפ"י הקורה בפועל, בשפה הדבורה היומיומית (המתירנות, ובמקרה שלנו, יש לומר "בָּפְלוֹת"). מה שכן אנסה לעשות, הוא להסביר: איך בכלל הגענו לצורה "בָּפְלָה"? וכמובן, שאין זאת אלא על קצה המזלג בלבד.

בשפות שונות בעולם, המילה המקבילה (בין אם לממתק המדובר, חטיף דק ואפוי, ובין אם לגרסאות השונות של הוופל הבלגי) דומה מאוד לזו שחדרה לעברית. באנגלית ובאיטלקית: WAFER, בגרמנית: WAFFEL (וגם OBLATE), בהולנדית WAFEL ובפולנית כמו בהולנדית, אבל גם WAFELEK. נכון, דומה מאוד לעברית, אבל איך הגענו מכאן למילה "בָּפְלָה"?

בעברית, ההגה 'W' (שהוא הגה מקורב, כלומר בין עיצור לתנועה) הפך להגה 'V' (שהוא עיצור שפתי-שיני, היינו בעת הפקת הצליל, האוויר נחסם באמצעות מגע בין השיניים לשפתיים). משום מעתק זה, נוצר מפגש בין שני עיצורים שפתיים-שיניים (ה-'V' החדש וה-'F' הקיים), וביניהם תנועות. מבחינה פיסית, קשה (באופן יחסי) ההגייה של שני העיצורים השפתיים-שיניים הללו ברצף, ולכן לשם קלות הדיבור נעשה בידול: במקום שני עיצורים בעלי תכונות דומות (שרק הקוליות מבחינה ביניהם), הוחלף אחד העיצורים בעיצור, שהתכונות שלו דומות לעיצור המוחלף אך שונות מן העיצור שנותר: העיצור הקרוב ביותר לעיצור 'V' מבחינת הקוליות ומקום החיתוך הוא 'B', ולכן הוא בא במקומו.

הרהור קטן לגבי ה-ה"א בסופה של המילה: ניסיתי לחשוב מאיפה היא הגיעה, אבל לא לגמרי ברור לי. עם זאת, אבן-שושן (1980) מסביר את המושג "אפיפית" כך: תופין דק, כעין "ביסקויט" או "ופלה". כלומר כבר אצלו מדובר בסיומת ה"א, והוא בכלל לא מכיר בקיומו של ה"ופל". מעניין, לא?

ולקינוח, איך אפשר שלא לסיים עם בָּפְלָה, ועם קטע ממערכונם של הגששים המכונית המגויסת שנכתב ע"י נסים אלוני:

-"הגיע האוטו עם הבפלה? אז תביא בפלה"
-"אין בפלה"
-"אז תביא תפוזים עם בפלה!"
-"אבל אין בפלה!"
-"אז תביא אשכוליות עם בפלה!"
-"וולאק אין בפלה!"
-"טוב….אז תביא רק בפלה!"

עכשיו תנסו אתם להגיד את השורות האלה עם "ופל" או "ופלה"…

[היתה זו רשומת אורח של ברק אוירבך. תודה ברק! קבל מאיתנו אפיפית במתנה. רוצים לכתוב גם? צרו קשר דרך צרו קשר]
 

דוקטורנט בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה

Read Full Post »

[פוסט אורח מאת אדם מתן]

ויקיפדיה - לוגו

האם אפשר להגדיר את מידת הדמיון בין שפות, שלא דרך מחקר בלשני?

נחשוב לרגע על קרבה בין שפות (ותרבויות). אפשר להניח, למשל, ששפות שדובריהן שוכנים זה בקרבת זה, תהיינה קרובות יותר זו לזו מאשר שפות הנמצאות ביבשות שונות. הקשר הלשוני בין שפות שונות נחקר מזה מאות שנים; אותי עניין לחקור את הנושא מזווית אחרת, של קיום מונחים זהים בשתי השפות.

נגדיר את המרחק בין שפות כסבירות לכך שמונח שקיים באחת קיים גם בשניה. כך למשל, יש סיכוי טוב שהביטוי "חמסין" יהיה קיים גם בעברית וגם בערבית, אבל סיכוי נמוך לכך שהוא קיים גם בשפת הנאוואחו. זו גישה שמתעלמת לגמרי ממבנה המילה, מהתקופה בה המילה נכנסה לשפה וממספר הדוברים הילידים המכירים את המילה; השיטה חוקרת רק את כמות המונחים משותפים לשתי השפות, ואולי גם את איכותם ותפוצתם.

מכיוון שסריקה מילונית היא עסק מסובך מאוד, החלטתי לעשות לעצמי הנחה מסויימת ולהשתמש בערכים בויקיפדיה כמקור. כלומר, הקשר בין שתי שפות ייקבע לפי מספר הערכים המשותפים לשתיהן. אפשר, כמובן, להרחיב את הבדיקה הזו למשפחות של שפות, כלומר לנסות למצוא קבוצות של שפות שמאופיינות על ידי מילים משותפות. חשוב גם לציין שבבדיקה הזו יש לא מעט בעיות והטיות סטטיסטיות – אבל הנושא עדיין מעניין מספיק בשביל לבדוק אותו.

כדי לבדוק את העניין כתבתי סקריפט קטן בפייתון. הסקריפט לוקח בכל פעם ערך אקראי מויקיפדיה העברית, ושומר בטבלה את רשימת השפות בהן מופיע הערך, למשל:

http://he.wikipedia.org/wiki/תא_אפנדימלי

en, ar, de, es, fa, fr, it, ja, pl, ru, sk, sl, sv

כלומר, הערך "תא אפנדימלי" קיים גם באנגלית, ערבית, גרמנית, ספרדית, פרסית, צרפתית, איטלקית, יפנית, פולנית, רוסית, סלובקית, סלובנית ושוודית. לעומתו, הערך "כ"ו בכסלו" קיים רק בעברית וביידיש (כן, יש פרייער ענציקלאפעדיע גם ביידיש, עם יותר מ7,000 ערכים – עסק מעניין בפני עצמו).

נצא מנקודת הנחה שמספר השפות אליהן מתורגם הערך הופכי לחשיבותו. כלומר, הערך על התא האפנדימלי תורגם ל13 שפות ולכן מספק אישוש חלש לקשר בין השפות, ואילו "כו בכסל"ו" תורגם רק לשפה אחת, ומספק לנו אישוש חזק בהרבה על הקשר בין עברית ליידיש.

כדי לכמת את הקשר, נגדיר את המקדם של כל ערך בויקיפדיה להיות ריבוע מספר השפות אליו מתורגם הערך. המקדם של הערך על התא האפנדימלי הוא 169 (13 בריבוע), ואילו המקדם של "כו בכסלו" הוא 1 (1 בריבוע). עבור כל ערך שנדגם, כל אחת משפות התרגום קיבלה ניקוד ההופכי למקדם. כלומר, סלובנית, שוודית ושאר השפות שהערך על התא האפנדימלי תורגם אליהן קיבלו 1/1690.00592 נקודות כל אחת עבור הערך, ואילו יידיש קיבלה נקודה אחת עבור כ"ו בכסלו.

צברתי את הערכים עבור 4,003 ערכים אקראיים מהויקיפדיה העברית (שהם כ4% מהערכים) והרי התוצאות:

ro 6.238
fi 6.302
sv 8.027
ar 8.420
ja 10.426
cs 10.829
pt 10.914
nl 13.281
es 14.357
it 15.747
yi 19.878
pl 20.503
ru 22.485
fr 30.873
de 31.004
en 290.949
831.000

קצת פרשנות

את מספר הנקודות הרב ביותר קיבל ה"אין תרגום", כלומר ערכים שאינם קיימים בשפות אחרות. צריך להזהר מעט מהנתון הזה, משום שיכול מאוד להיות שהערכים קיימים בשפות אחרת אך אף ויקיפד לא יצר קישור ביניהן. בכל מקרה, הנתון הזה מעניין כי הוא יכול לאפיין את היחידאות, או הבידוד, של שפה מסויימת.

השפות הבאות בתור, לפי סדר ניקוד יורד, הן אנגלית (290.9), גרמנית (31.0), צרפתית (30.87), רוסית (22.49), פולנית (20.50), יידיש (19.88) ואיטלקית (15.74). מעניין לשים לב לכך שהשפות הנפוצות בויקיפדיה, לפי סדר יורד, הן אנגלית, גרמנית, צרפתית, פולנית, איטלקית, יפנית וספרדית. הנתון המעניין כאן הוא שתי השפות שמספר הערכים המשותפים להן ולעברית גדול בהרבה מהסבירות הסטטיסטית – יידיש ורוסית. וכאן נראה לי שהצלחנו לקלוע יפה.

רעיונות…

  • עוד הרצות: אני מחכה בכליון עיניים להרצה הבאה של הסקריפט – על היידיש (אני מצפה לד מיון לעברית ולגרמנית), על שפה סקנדינבית ועל שפה מזרח אירופית.
  • ללמוד על מנגנון הקישורים הבין-לשוניים בויקיפדיה. איך נוצרים קישורים בין שפות? האם מדובר בתהליך חצי אוטומטי, או ידני לחלוטין?
  • התאמה סטטיסטית: לעבוד על ניתוח סטטיסטי תקף יותר לנתונים.
  • העלאת התוצאות לרשת בצורה מסודרת, אולי דרך אפליקציה בגוגל.
  • ויזואליזציה, אולי באמצעות דיאגרמות ון.
  • תרבויות ושפות: האם ייתכן שלא מדובר בקרבה בין שפות, אלא גם בקרבה בין תרבויות? למשל, הקשר בין רוסית לעברית יכול לנובע מקיומה של קהילה גדולה הדוברת את שתי השפות, ומתרגמת ערכים. זו מחשבה שהופכת את הפרוייקט, בעיני, למעניין הרבה יותר.

אשמח לתגובות.

[פוסט אורח מאת אדם מתן, מפתח תוכנה במקצועו, וסקרן תמידי בזמנו הפנוי. בוגר (בקרוב) של לימודי מדעי המחשב ותכנית כללית למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הפוסט פורסם במקור בבלוגו "הבלוג הכחול"]

Read Full Post »

Older Posts »