Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘סמנטיקה’ Category

אורה פלד נקש ספק-שואלת-ספק-מלשינה בקו החם של טוויטר: "יואל מרקוס נופל בפח השלילה הכפולה?". כך כתב מרקוס כשנכנסו לטהר ויצאנו מטוהרים (ההדגשה שלי):

2. כל אימת שאנו מצויים בעימות צבאי, נוצרת אותה בעיה: אנו יודעים איך מתחילים, אך לא יודעים איך יוצאים. או שיוצאים מוקדם מדי ולטווח קצר מדי. דבר אחד צריך להיות ברור הפעם. א': לא יוצאים מעזה בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות. ב': צריך לפעול למען פירוז עזה מטילים. יש נטייה לשכוח שעזה אינה ישות עצמאית, אלא מפלגה־תנועת טרור בשם חמאס, שהשתלטה על חלק מהטריטוריה הפלסטינית. האם מישהו מעלה בדעתו, שאופוזיציה כלשהי, בצרפת למשל, היתה תופסת טרירטוריה מסוימת ומשליכה את שוטרי הרפובליקה מהגגות ומשתלטת כך על חלק מהמדינה?

אורה מתכוונת לתופעה המתסכלת שבה מרוב שלילות לא רואים את היער. לתופעה הזו אפשר לקרוא שלילה כפולה או שלילה שגויה והיא תועדה יפה על ידי עמיתיי לבליגה (במיוחד פינטר) שתיעדו יותר שלילות כפולות מאשר יש לנו מלחמות בעזה.

שלילות רבות ומרובות מתקילות את מרקוס בפיסקה הזו, משל היו שאלות על המצב שמופנות לראש הממשלה במסיבת עיתונאים דמיונית. ובכן. למה התכוון המשורר? טוב, ברור למה הוא התכוון: שהתנאי ליציאה מעזה הוא כזה — אין יותר מנהרות. טיהרנו את כולן. אבל האם זה באמת מה שמרקוס כתב? בואו נבדוק. העניין מסובך במיוחד משום שיש כאן שתי פסוקיות: זו שמתארת מה שאנחנו יודעים, וזו שמתארת את מה שקרה בשטח.

יוצאים כשיודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים מעזה אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.
יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים בלי לוודא שהמנהרות מנוטרלות.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שנוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות נוטרלו כולן.

אבל עכשיו, חזיז ורעם, צצה לה שלילה בפסוקית המשועבדת.
לא יוצאים בלי שאנו יודעים בוודאות שלא נוטרלה אחרונת המנהרות – יוצאים אחרי שווידאנו שהמנהרות לא נוטרלו כולן.

כמעט! אבל שלילה אחת מיותרת הביאה למשמעות הפוכה. לא נורא, ננסה שוב בשנה הבאה.

[ת' לאורה]

Read Full Post »

יובל דרור, בבלוגו 'הגלוב', חונך את 'פרויקט מפעול צה"ל'. במסגרת המלחמה העתית בעזה מסר לאחרונה דובר צה"ל שמערכת ההתרעות "מסר אישי" אינה מבצעית, וליתר דיוק: "בשלב זה מערכת מסר אישי איננה מבצעית, בימים אלה נעשות פעולות למבצועה".

דרור הסתער בהתלהבות על שם הפעולה מִבצוּע ומיהר להציע כמה משלו. אם תקראו אותם תראו בוודאי שכמה נשמעים טבעיים יותר וכמה טבעיים פחות. ויש לכך סיבה. הנה ההצעות של דרור, אחת אחת, עם הערותיי.

  1. המערכת עדיין לא חשאית אבל אנחנו עובדים על החשאתה.
    נשמע סביר. בגוגל אפשר למצוא הופעה אחת של המונח החשאה, בהקשר להצפנה.
  2. לא ניתן לספק את הנשק באופן מיידי אבל אנחנו עובדים על המיידתו.
    הברה שנפתחת ביו"ד עיצורית אינה פופולרית בעברית של ימינו, אלא לפני שורוק בשם הפעולה של בניין פיעל: מיון (שתי הברות: mi.yun) אבל לא *המיינה, ביוץ אבל לא *הבייצה, טיוח אבל לא *הטייחה, סיור אבל לא *הסיירה. לכן לא נאמר *המיידה. מה לגבי מיוד? מי יודע.
  3. הפלוגה עדיין לא מספיק מקצועית אבל אנחנו פועלים למיקצועה.
    נשמע סביר, ואכן קיים בלשון הצה"לית כפי שמודיעים המגיבים בפוסט המקורי.
  4. בשלב זה אין בידינו מספיק נתונים כדי לבנות מערכת אבל אנחנו עובדים על המיערוך.
    לא משהו, אבל נסבל. שימו לב שגם כאן וגם בסעיף הקודם דרור עבר מבניין הפעיל לבניין פיעל, משום שבניין פיעל מסוגל להכיל שורשים מרובעים (מ.ק.צ.ע ומ.ע.ר.כ).
  5. הטירונים עדיין לא יודעים לעשות פזצטא ומשום כך החלטנו לפזצטא את כל הפלוגה.
    איום ונורא, לא? קודם כל, שורש מחומש הוא דבר נדיר למדי בעברית. בנוסף, העיצורים המיוצגים על ידי האותיות ז', צ' וט' דומים מאוד אחד לשני ולא מסוגלים לדור בכפיפה אחת בלי תנועה כלשהי שתפריד ביניהם. אי אפשר לומר *לְפַּזְצְטֵא ובמקום זה צריך לומר משהו כמו "לְפַּזַצְטֵא". אבל זה כבר נשמע פשוט כמו מילת היחס ל– לפני המילה פזצטא (וכך כנראה נוצא שם הפעולה בעבר, אבל זה כבר סיפור אחר). בנוסף, יש הרבה הברות: ל.פ.זצ.טא. אמנם שמות פועל בני ארבע הברות קיימים בעברית, אבל הם נחלתו של בנין התפעל (ל.הת.פו.צץ, ל.הת.בר.בר). ודבר אחרון, העיצור האחרון יתנגש עם ההטיות בגוף ראשון ושני: פזצטתי? פזצטתם? אפשר לחשוב על פועל בבניין קל (פזצתי), אבל פועל בבניין קל לא יקבל שם פעולה של בניין פיעל. במילים אחרות, שם הפועל לפזצטא אינו בלתי אפשרי, אבל צפוי לו קרב קשה. שימו לב שעברנו כאן משמות פעולה (החשאה, המיידה) לשמות פועל (לפזצטא) אבל העקרונות דומים.
  6. ידע כל חייל לקטבג את קיטבגו.
    נשמע סביר. לא יודע למה זה לא תפס עדיין – אולי לא מדברים בימינו על קיטבגים כל כך? עוד כשהייתי בטירונות, לפני כמעט עשור ומשהו, המילה קיטבג לא היתה נפוצה מדי.
  7. לא לכל האנשים יש מקלט ולא בכל המקומות האזעקה עובדת אבל אנחנו עובדים על מיקלוט ואיזעוק כל הישובים.
    מיקלוּט נשמע סביר והמגיבים בפוסט המקורי מדווחים שהם כבר נתקלו בשם הפעולה הזה.
    איזעוק גם נשמע סביר ואני לא יודע למה שם הפעולה הזה לא נוצר עדיין. אולי הסיבה אינה פונולוגית אלא סמנטית: מה זה בעצם לאזעק? לחמש באזעקה? למקלט מקום מסוים משמעו שיהיה שם מקלט, אבל אזעקה מושמעת מעל מרחב מסוים ולא במקום ספציפי, ולכן אפשר למקלט ישוב מסוים אבל אי אפשר לאזעק ישוב אחד בלי לאזעק גם את האזור הקרוב לו.
  8. הרמטכ"ל הבטיח כי לאור מטחי הרקטות מצד חמאס, יגיב צה"ל במלוא עוצמת ההמטחה. "נמטיח אותם", ציין.
    נשמע טוב, וגם כאן אני לא יודע למה לא נוצרה עדיין מילה כזו. אולי אין בה צורך כי מובן מאליו שאין לנו שום תגובה מוכנה מלבד המטחות.

שאלה אחרת היא למה להעדיף את המטחה בבניין הפעיל על פני מיטוּח בבניין פיעל. בעברית יש כלל מורפו-פונולוגי חשוב ביצירת פעלים חדשים, כלל שנוגע לבחירה בין שני הבניינים. הכלל הפונולוגי הוא כזה: אם הפועל נגזר משֵם, נרצה לשמור על מבנה ההברות מהמילה המקורית. למשל, שווִיץ לא הפך לפועל *שיווץ אלא לפועל השוויץ, משום שבמילה המקורית יש את צרור העיצורים "שוו" ובניין פיעל מפרק את הצרור הזה באמצעות תנועה. לכן העדפנו ליצור פועל בבנין הפעיל, שלא מכניס תנועה בין פ' הפועל (במקרה הזה, "ש") ובין ע' הפועל (במקרה הזה, "ו" עיצורית): הש.וויץ ולא שי.ווץ. ישנן גם מגבלות סמנטיות: פעלי "גרימה" יהיו לרוב בהפעיל ולא בפיעל (המרדה ולא מירוד, למשל). וכל זה מתועד יפה בין היתר בעבודתו של ליאור לקס, שמתבססת מצדה על מחקריהם החשובים של אותי בת-אל, עוזי אורנן ורבים אחרים.

Read Full Post »

פוסט שני בסדרת התחקירים שלנו על תיקוני ניסוחים ממלכתיים לקויים.

הפעם, דווקא מספסלי האופוזיציה, או ליתר דיוק מכיסי ההתנגדות לראש הממשלה, בנגדה וביחדה כאחד. וכיוון שהעולם והמרשתת מתקדמים לשיתוף הקהילה, מיקור המונים וכל הג'ז הלז, תחרות שאינה נושאת פרסים בין קוראינו!

זהו את השגיאה הסמנטית שחלה בגרסה הראשונה לחוק להשתקת ישראל היום, הגם אם עברה מעט שח-רחוק שבור בדרכה אל המקור של אבישי עברי ומשם לדפי הפלוג, ותוקנה עד להגרסה שהונחה על שולחן הכנסת.

בין הפותרים נכונה תוגרל בדיחה שחוקה ממערכון של כוורת.

Read Full Post »

דסק הפולו-אפ של דגש קל נזכר לפתע בתחקיר קווי היסוד מימי הממשלה הקודמת, שם ציינו את העובדה המשעשעת שהממשלה מעוניינת לשים את החינוך "במרכז סדר העדיפויות", כלומר איפשהו באמצע. ובכן, אמר הדסק בינו לבינו, זה שנה שכבר יש ממשלה חדשה! האם היא תיקנה את סמנטיקתה?

יגעת – ומצאת. הנה קווי היסוד, שחור סרוק על-גבי פידיאף רעוע, אך עם ניסוח הגיוני בהיבט החינוך!

הממשלה תעמיד בראש מעייניה את נושא החינוך וההשכלה הגבוהה

ולהקורא ינעם. לפחות להקורא שדילג על הסעיף שמתחיל ב-"הממשלה תפעל באופן אקטיבי".

Read Full Post »

אח, שלילה כפולה. ומשולשת ומרובעת. הלא-קרם-דה-לה-לא-קרם של טעויות הסמנטיקה.

צפו-צפו נא בהעלאת הגרה העונתית של המקור. הופסלך, כבר בדקה 2:07 מתחיל רזי ברקאי לשאול:

לא הגיע הזמן שהגוף הזה לא יהיה מבוקר כמו גופים אחרים?

בטוחני כי כל הצופים הבינו בדיוק למה רזי מתכוון. הוא פשוט לא התכוון לומר את ה-"לא" השני. איכשהו זה עובר חלק. מוחות הקוף האומללים שלנו עד כדי כך מתחסרי ישע כשמשפט טיפה מסובך מגיע אליהם, שכל הסמנטיקה נזרקת הפחה והפרגמטיקה הופכת לסמכות הבלבדית של מה-הרגע-אמרו-לנו. אני חושב שאני בעצמי שמתי לב לזה רק כי יש לי טריגר מיוחד לשלילה כפולה, שמופעל כשאני שומע פעמיים "לא" בקרבה מעוררת חשד.

כי המסך לא יצלם את עצמו

כי המסך לא יצלם את עצמו

מימונה שמחה לכל!

Read Full Post »

לא מזמן נתקלתי בשלט הבא בכניסה לבנק ותהיתי, למה הכוונה ב-"חל איסור כניסה לסניף לחובשי קסדה"?

helmet0513

למה אני מתכוון, בלשן טרחן שכמותי? ובכן, זה לא יכול להיות שכל חובשי הקסדות מנועים להיכנס. אני מגיע לעבודה באופניים ואני מקפיד לחבוש קסדה כשאני רוכב – מכאן, שאני חובש קסדה. אבל לא מזה הוטרדה הנהלת הבנק, כמובן: הם מודאגים מאנשים שחובשים קסדה כשהם בתוך הסניף.

הבעיה היא שהביטוי חובש קסדה הוא דו-משמעי. בלשנים מדברים על stage-level predicates, כלומר פרדיקטים שנכונים ברגע מסוים, מול individual-level predicates, כלומר פרדיקטים שנכונים עבור פרט מסוים כל הזמן. יש אנשים שחובשים קסדה כשהם בתוך הבנק ועומדים לשדוד אותו. ויש אנשים שחובשים קסדה דרך קבע; הם רק רוצים נסיעה בטוחה.

הדוגמה הקלאסית בספרות המקצועית דנה בשני הפרידקטים נבון וזמין:

(1) יש שוטרים זמינים (policemen are available)

(2) יש שוטרים נבונים (policemen are intelligent)

בדוגמה (1), מדובר על כמה שוטרים שזמינים כרגע. זה פרדיקט שנכון לרגע בזמן, ל-stage. בדוגמה (2) מדובר על שוטרים שהם פשוט נבונים – זה נכון ברמת הפרט, ה-individual.

הספרות המקצועית בנושא ענפה ולא אכביר מילים עליה, בין היתר כי בין קוראינו הקבועים יש אנשים שהם ממש מומחים לנושא. רק אציין שבעברית אפשר להבדיל יפה בין שתי המשמעויות באמצעות שימוש באוגד. הדוגמאות (5)-(3) הן חד משמעיות.

(3) דני הוא חובש קסדה.

(4) דינה שמחה (היום).

(5) דינה היא (ילדה) שמחה.

במשפט (3), הקרי היחיד הוא זה בו דני מרכיב קסדה דרך קבע. משפט (4) משמעו שדינה שמחה כרגע, ואילו משפט (5) מציין עובדה כללית לגבי דינה. אבל לא הייתי מצפה מהנהלת הבנק לכתוב "חל איסור כניסה לסניף לחובשי קסדה שאינם אנשים שהם חובשי קסדה".

Read Full Post »

היוש קוראים יקרים,

בין היתר כדי שלא תחשבו שהתפגרנו, להלן תובנה לשונית שתובננה לי זה עתה: ל-"יש" במובנו המודאלי אין צורת עבר/עתיד בהיעדר משלים!

כן כן. שלחתי מייל חד-שורה לעמית בעבודה, עם אינטונציה מסוימת שהתנגנה בראשי. העמית דנן הבין אותה אחרת. לו היה המייל מולנו, הייתי אומר "<המשפט באינטונציה שהתכוונתי אליה>. כך יש לקרוא את זה". אממה, היה זה מייל בן שעה, לכן התפלקה לי צורת עבר מומצאת, "כך היה לקרוא את זה". אוי אברוך. גם "כך יהיה לקרוא את זה" נשמע לי רע למדי.

לא זו אף זו, ששפה חיה איננה זברה, שכולה שחור לבן. הו לא. אנחנו בפוסט מתגלגל, שתוך כדי כתיבתו הבנתי את הקסמיות שבשפה (קסם הוא הֶחתול שלנו, שבחלקו לבן ובחלקו מספר גווני אפור). אם הייתי אומר "כך היה עליך לקרוא את זה" הכל היה טוב ויפה. אך האם מדובר פה באמת בצורת העבר של "יש"? אני חושב שזה סתם אוגד, כי בהווה נאמר "כך עליך לקרוא את זה" בלי יש.

לסיכום, נדמה לי שעליתי על משהו (עד שיהיה לי זמן לעיין בספרות, לפחות. אבל זו תמיד השעה היפה ביותר). יום טוב לכולכם.

Read Full Post »

[עדכון, 21/6: מן קיבל את הביקורת והתנצל. יש עוד אינטגריטי בעולם. קיץ שמח לכולם!]

שלמה מן מתקן כתבה במסגרת טורו ב"העין השביעית":

Image

המתקן ממותקן פטור. או משהו.

מצד אחד, אני חושד שמא מן לא קרא עד סוף הפסקה בכתבה, כי בהמשכה בהחלט מוזכר שחמש הדקות האחרונות היו מהוללות. מצד שני, אני חושב שאני יודע מה מניע אותו: המילה "שיער". כשמאן דהוא כותב "פלאטיני לא שיער ש-X", לרוב משתמע ש-X אכן קרה. הכתב כנראה היה יוצא יותר ברור עם "פלאטיני לא חשב על האפשרות ש-X", אבל גם כמו שזה עכשיו זה סביר. אם קוראים עד סוף הפסקה.

אבל אז יש לך רק לכלוך אחד על "ישראל היום" בטור. וב"העין השביעית" יש דרישות סף.

Read Full Post »

התרשמתי לאחרונה שנוצר כר פורה לימים פתוחים בארץ ובעיקר למשחקי מילים הקשורים בהם. אנחנו מכירים למשל את היום הפתוח, שבו הסטודנטים-לעתיד באים בשערי מוסד הלימודים שמעוניין למשוך אותם אליו, שומעים על הקורסים, פוגשים את המרצים וכן הלאה.

כמו שיש יום פתוח, יש גם יום סגור. באוניברסיטת חיפה נערך אירוע למועמדים שאליו הוזמנו רק 200 איש (הנה הסבר של אחד הקופירייטרים), כלומר לא מדובר ביום פתוח לכולם אלא ביום סגור עבור המוזמנים בלבד.

אם נמשיך את הקו, לא מזמן נתקלתי בפרסומת של המכללה למינהל שמציעה לא יום פתוח אלא יום פותח. הרעיון אצלם הוא שהמכללה "פותחת בפניך את שוק העבודה". גם זה רעיון נחמד, משחק המילים חינני, ואין צורך לומר במפורש שמדובר בעוד יום פתוח.

חיפשתי עוד תחדישים כאלה: יום סוגר עוד לא מצאתי, אבל כמה מכוני לימוד קטנים מציעים שבוע פתוח ואפילו סדנאות במסגרת חודש פתוח. הנה עברנו על הווריאציות האפשריות ל-"פתוח" ועל הווריאציות האפשריות ל-"יום", אבל אולי יש עוד כאלה שפספסתי?

Read Full Post »

שמחה גדולה בקריות: המטרונית החלה את פעולתה ב-24.5.2013 ומכאן קצרה הדרך למערך תחבורה ציבורית יעיל במטרופולין חיפה (הלוואי). באותו הבוקר האזנתי לרדיו ושמעתי ראיון בקול ישראל עם בכיר כלשהו במערך המטרוני (לצערי אני לא זוכר מי זה היה) שהפליג בשבחי המערך החדש. וכך הוא ניסה להתגאות בפרוייקט: לדבריו, מדובר במערך תחבורה ציבורית הראוי "למטרופולין, (שהוא) אחד הגדולים במדינת ישראל אם לא… השני בגודלו."

כנראה שהנטייה הטבעית היתה להשתמש בלשון גוזמה, אבל באמצע המשפט הוא הבין שאף אחד לא יחשיב את מטרופולין חיפה למטרופולין גדול מגוש דן. וכך נוצר ההמשך הבלתי אפשרי, אחרי היסוס קל; בלתי אפשרי, משום ש"אחד הגדולים" הוא בעצם "אחד הגדולים ביותר" ולא "אחד השנִיים בגודלם".

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Read Full Post »

הקורא המתמיד אריאל סרי-לוי העיר את תשומת לבנו (ואז נרדמתי ונאלצתי לעוֹרַר שוב) לכותרת המעניינת הזאת ביומון הפלסטיני "הארץ":

שיא שלילי במספר העקורים בעולם

והנה צילומסך למי שלא רוצה אפילו להתסכן בגישה לעמוד שמזמין אותך להירשם לפרימיום

והנה צילומסך למי שלא רוצה אפילו להסתכן בכניסה לעמוד שמזמין אותך להירשם לפרימיום

ומעיר נכונה מר מתמיד, שהביטוי "שיא שלילי" משמש כאן במשמעות שונה בתכלית מזו המוכרת לנו, ומוביל את הקורא למסקנה ההפוכה. הרי "שיא שלילי" משמעותו "מספר נמוך יותר מכל מה שהיה עד עתה", כמו שיא שלילי בתמותת תינוקות, או שיא שלילי בתפוצת "הארץ", שני נתונים שמתעדכנים לאחרונה בקצב לא רע. מה שהתכוונו אליו בכתבה (המתורגמת, למקרה שהיה לכם ספק) הוא שיש כאן שיא, והוא שלילי. הרבה פליטים זה רע, ממקיי? אלא מה? אף אחד לא מבין את הביטוי הזה ככה. תדבק לשוני לחכי אם מישהו מביניכם הקוראים קרא "שיא שלילי במספר הפליטים בעולם" ולא חשב שמדובר בנתון מעודד. אז יש פה את מה שסרי-לוי (2013, התכתבות פרטית) מכנה "אי-הבחנה בין מתמטיקה לאתיקה", כי יש שלילי כזה ויש שלילי כזה ו-"הארץ" כושלים פה בתחום הזה, אבל אני מאמין שהבעיה האמיתית היא הנסיון לדרוס ביטוי קפוא, צירוף שיש לו משמעות מאוד מסוימת בשפה, על-ידי פירוקו לגורמיו והרכבתם מחדש עם משמעות אחרת. אז הנה שירות לעורכי "הארץ":

  • מחשב שולחני שאפשר להזיז אותו איננו "מחשב נייד".
  • עט שמתקבל כמסקנה של טענות לוגיות איננו "עט נובע".
  • ידיד שגר בבית השכן איננו "חבר קרוב".
  • בית משפט השלום בצפת איננו "בית-דין גבוה".
  • זריקת אבנים איננה "זכות וחובה מולדת".

למען הסר ספק, הטעות המגושמת אינה תוצאה של תרגום כושל (זה היה חבל הצלה סביר, כי negative record איננו ביטוי קפוא באנגלית עד כמה שאני יודע), שופופו:

היוצא לאור בלונדון

היוצא לאור בלונדון

בהגרדיאן רק כתוב ש-"רמות השיא" הן "הנתון הגבוה ביותר" שנרשם.

(נהניתם? הנה עוד על שיאים. ועל ביטויים קפואים. לא נהניתם? תמשיכו לקרוא "הארץ". חג שבועות שמח!)

Read Full Post »

כן כן! רק בדגש קל! שני פוסטים רצופים על שלילת-יתר!

והפעם, שימו לב לאמביציה המוטרפת של שרון דוידוביץ' בטמקא (ונחליק על הטעות במיקומה של יוסטון):

המספרים של דוראנט ו-ווסטברוק ממשיכים להיות פנטסטיים, סרג' איבקה הפך להיות גם כלי בהתקפה ובכלל – נזכה לראות בסדרה הזו התקפה, התקפה, התקפה. אף משחק בין שתי הקבוצות העונה לא הסתיים מבלי שהמנצחת קולעת מתחת ל-120 נק'. ככה זה כששתיים משלוש קבוצות ההתקפה הכי טובות בליגה נפגשות.

כן כן. שלושה ביטויי שלילה, ואז ביטוי השוואה מהצד הפחות נפוץ ("מתחת ל-"). שאר הפסקה (ובדיקת התוצאות האמורות) לא משאירה מקום לטעות: רוצה לומר שבכל המשחקים בין השתיים המנצחת קלעה 120 נקודות ומעלה.

אך האם זה מה שהמשפט אומר? בקריאה הראשונה עוד חשבתי שכן. אבל כנהוג במפלצות האלה, קריאה ראשונה כמוה כקליפת השום דאשתקד. יש לנבור בדקדקנות. הבה נדקדק:

[המנצחת קולעת מתחת ל-120 נקודות] – המנצחת קולעת מתחת ל-120 נקודות.

[מבלי שהמנצחת קולעת מתחת ל-120 נקודות] – המנצחת קולעת 120 נקודות ומעלה.

[לא הסתיים מבלי שהמנצחת קולעת מתחת ל-120 נקודות] – המנצחת קולעת מתחת ל-120 נקודות.

[אף משחק לא הסתיים מבלי שהמנצחת קולעת מתחת ל-120 נקודות] – המנצחת תמיד קולעת מתחת ל-120 נקודות. בעקבות הערתו של המגיב "מנסה": המילים "אף" ו-"לא" הן חלק מאותו ביטוי. אפשר לומר שה-"לא" מייצג את השלילה, וה-"אף" משמש כמת (שבמקרה הזה מיתרגם ל-"תמיד") ולא מוסיף עוד שלילה בזכות עצמו. בביטוי ההפוך, "כל", יש רק כמת.

לסיכום – אוי. קרוב, אך ללא סיגר.

חורף-פתאומי שמח לכולם!

Read Full Post »

טוב, אז לא שלילה כפולה כפולה כפולה כפולה, אבל כן שלילה כפולה כפולה, או בעצם שתי שלילות כפולות, כשהשנייה היא גם מטא-שלילה כפולה שלולה. מבולבלים? יופי.

**

הנה תרומתו של דרור ב, מתוך הכתבה הזו בנרג, כבר בסיפתח:

שר האוצר, יאיר לפיד, הכחיש בצהריים (ג') בהודעה בפייסבוק כי אין לו כוונה להעלות את שכר הלימוד, והאשים כי מדובר בספין של נציגי התאחדות הסטודנטים.

אז יש שיגידו שכבר "שר האוצר, יאיר לפיד" זו שלילה אחת, אבל גם מי שלא ייאלץ להסכים שיש פה יותר מדי שלילות. ננתח בהנדסה-לאחור האהובה עלינו כל-כך:

"אין לו כוונה להעלות את שכר הלימוד" – לשר האוצר אין כוונה להעלות את שכר הלימוד.

"הכחיש כי אין לו כוונה להעלות את שכר הלימוד" – שר האוצר טוען שזה לא נכון שאין לו כוונה להעלות את שכר הלימוד. כלומר, שר האוצר טוען שיש לו כוונה להעלות את שכר הלימוד. שזה ההיפך מהמסר שהוא באמת מנסה להעביר, כמו שברור לכל מי שקורא את המשך הכתבה או גר על פני כדור הארץ (ולא בשרשורי תגובות של "דגש קל").

**

נקסט. קוראת נאמנה, המתעקשת להסתתר מאחורי מסכת גיא פוקס שוב ושוב, מצאה מטעם של ממש. בפאקינג מאמר בנושא שלילה מאת שתי לשונאיות מסתתר (ראש עמוד שני) המשפט:

אין כל סיבה אפוא להימנע מן השלילה ב'לא' במקרים אלו: (…)

כן. סרבול לא קטן. אך האם יש כאן טעות? נבדוק:

"להמנע מן השלילה ב'לא'" – לא נשתמש במילה "לא" לצורך שלילה (אלא, כמו שההקשר מבאר, במילה "אין").

"אין סיבה להימנע מן השלילה ב'לא'" – נשתמש במילה "לא" לצורך שלילה, כי למה לא.

אם המשפט אכן נועד להעביר את המשמעות הזו, נצפה לראות בהמשך דוגמאות לשימוש ב-"לא". וכך אכן קורה. הנה כי כן, לשונאיות בהחלט מסוגלות להסתדר עם ביטויי שלילה מרובים, ועוד כמה שנמצאים כסימן בלבד ללא תוכן סמנטי, באותו משפט. ואני, אופטימיסט חסר תקנה שכמותי, מאמין שהמשפט הזה אפילו הושחל למאמר בכוונה ובקריצה. תבורכנה, קרן דובנוב ורות אלמגור-רמון.

[תודה לדרור ולהלוחמת הנועזת. עוד על שלילה כפולה]

Read Full Post »

מנהג קבוע הוא בבלוגנו להתלונן על כותבים עצלנים שמאשימים את השפה בכל חוליי החברה, כאילו השימוש במילה כזו או אחרת מטַפֵּש את הנוער או מצביע על הידרדרותנו המוסרית או מה שזה לא יהיה. ביד חזקה ובזרוע נטויה נזעקנו להגיב ולתקן, להסביר שצריך גם למצוא קשר בין סיבה ותוצאה, שזכותו של כל אחד לא לאהוב מילה מסוימת אבל שאי אפשר להכליל מכך על איזושהי תופעה חברתית מעורפלת.

אבל זה לא אומר שאין קשר בין שפה ותודעה, כפי שציינו בעצמנו. ד"ר עופר כרמי, למשל, כותב כך בבלוג של קופת חולים כללית על ההבדל ביחס שלנו לסרטן ולסוכרת:

שימו לב לרגשות שעולים כשאנחנו קוראים את המילה "סרטן". המעיים מתהפכים, נכון? רק מעצם אזכור המילה עולות במוחנו אסוציאציות איומות: מוות, סכנה, פחד וסבל. אבל האם באמת הסרטן שונה ממחלות מסכנות חיים אחרות? כל כך הורגלנו לחשוב שכן. כשמאבחנים אצל מישהו את ה"מחלה" (שפעמים רבות עדיין מקובל לא להזכיר את שמה המפורש, מפחד, שמא, ופן, וחלילה…) הוא מיד מתויג בתעודת הזהות הפסיכולוגית שלו ושל סביבתו כחולה שחייו נעצרו באחת. לכן על כולם להתגייס ל"מלחמה", שהרי כולנו כבר הורגלנו להכיר את האגודה למלחמה בסרטן.

אבל האם זה חייב להיות כך? ודאי שלא. זה הכול עניין של התניות תרבותיות.

לעומת זאת, חישבו כיצד אנחנו מתייחסים לסוכרת, למשל. בדרך כלל לא מבריאים מסוכרת, ומסרטן ניתן להבריא בשיעורים הולכים וגדלים. […] האם שמעתם פעם על "מלחמה בסוכרת" או על תיוגו של החולה בסוכרת מבחינה חברתית כ"חולה"? האם שמעתם פעם על "מחלים סוכרת"? לא ולא. אבל על "מחלים סרטן"? כן וכן. מדוע?

אין לי נתונים על הקשר בין אופטימיות וגישה חיוביות להבראה ממחלה, אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שיש מתאם בין השניים ושגישה חיובית לתהליך ההחלמה אכן עוזרת. שוב – אני לא מכיר את המדע מאחורי הטענה הזה. כרמי ממשיך:

עולם המושגים שיצרנו סביב מחלת הסרטן פוגע בנו במקום לשרת אותנו. לקבוצת התרופות נוגדות הסרטן אנחנו קוראים "כימותרפיה", אף ששום תועלת לא צומחת מעצם השימוש במילה או מהזכרתה. נהפוך הוא. רק פחד וסבל. תארו לעצמכם שבכל פעם שהיינו רושמים אנטיביוטיקה לתינוק ורוד לחיים שחלה בדלקת אוזניים היינו אומרים לאם שאנו רושמים לו  תרופה נוגדת (אנטי) חיים (ביו). ברור שהיינו משתגעים.

מה הפלא אם כן, שהחולים חווים "תופעות לוואי" קשות? הבחילות וההקאות המפורסמות שאנשים מכירים בהקשר לטיפול הכימי (וכיום יש בידינו תרופות וטיפולים משלימים רבים המקטינים מאוד את שיעור הבחילות וההקאות ואת חומרתן), מתויגות ומוצגות כ"תופעות לוואי" שליליות המדכאות את מצב רוחו של "החולה", בעוד שהלכה למעשה הן ביטוי של חוכמת הגוף לריפוי!

כל בעל חיים, כולל האדם, שנחשף לרעל (והתרופות הכימותרפיות הן בסופו של דבר, רובן ככולן, רעלים) מנסה להיפטר מהרעל באמצעות הוצאתו מהגוף. זאת ועוד, ידוע שבחלק מהמטופלים בכימותרפיה, הבחילות וההקאות הן עניין של צפייה והתניה שלילית נלמדת.

[…]

גם תשישות, כמה שלא נעימה, היא לפחות אצל חלק מהמטופלים, בשלבים מסוימים, עדות לתבונת הגוף ולצורך שלו במנוחה בעודו טורח על שיקומו. אלא שמנוחה היא דבר שלא בא לבריות בחברה שלנו בקלות. קשה לאנשים להיכנע לתשישות. כשהם מגלים שאינם מסוגלים להתרוצץ כתמיד, הם מתנגדים לצורך להאט וחווים את התשישות כ"תופעת לוואי" שלילית, במקום להקשיב לגופם הזקוק לקצב החלמה אחר כביטוי לתבונת הריפוי שלו.

החיים והמוות, אם כן, ביד הלשון והתודעה.

אני לא יודע עד כמה כרמי מגזים לצורך הבעת המסר שלו, אבל הטענה הגיונית לטעמי: אוצר המילים שקשור לסרטן שונה מאוצר המילים המקובל לסוכרת, ועומד בסתירה ליחס בין סיכויי ההחלמה משתי המחלות. כמובן שצריך להתחשב גם בסבל היום-יומי שהמחלות השונות גורמות, אבל אין ספק שכחברה אנחנו מתייחסים לשתיהן באופן שונה מהותית. בנוסף, אם בחילות והקאות במהלך טיפול כמותרפי הן לפחות בחלקן תוצאה של התניה שלילית, הטענה של כרמי מקבל משנה תוקף.

נכון שכמו בטורים שסקרנו בעבר, גם כאן אין מספרים או נתונים אלא רק הערכות שבודה הכותב מליבו. אבל הפעם, בהתחשב בכך שהמציג הינו רופא ובכך שהקישור הלוגי בין הסיבה והתוצאה נראה לי יציב, יש כאן דוגמה טובה לכך שהשפה אכן עשויה להשפיע על התודעה – ואיתה, על הגוף.

Read Full Post »

הזמרת והשחקנית מירה עוואד מפרגנת לשלושה חברי כנסת טריים, בדרכה החיננית:

awad0313

שימו לב מה היא אומרת במאמר מוסגר על ח"כ רות קלדרון (ההדגשות שלי):

(הופעתי למען המרכז שלה "עלמא" פעם, שאמנם מלמד דת –ומה לי ולזה– אבל בצורה ליברלית ושוויונית ומבלי להדיר אף אחד על רקע ג'נדר או לאום או דת- ולזה יש לי ועוד איך!)

עוואד לוקחת את הביטוי השגור מה לי ולזה ומייצרת צורה מנוגדת: לזה יש לי ועוד איך. אני תוהה אם מישהו באמת מדבר ככה או שמדובר בהברקה של רגע. קשה למצוא הופעות של הצירופים האלה ברשת, אבל הנה למשל דוגמה אחת של "אני אגיד לך מה לי ולהם", שבאה בתשובה ישירה לשאלה "מה לך ולהם?".

(ובשולי הסטטוס שלה: התעתיקים המאולתרים ר'טאס ואינטיפאדה, והפיסוק שיוצר אווירה משוחררת ולא-רשמית)

Read Full Post »

שני משפטים מוזרים במיוחד הגיעו לשולחני לאחרונה. הראשון מכיל רצף של כינויים רומזים מבלבלים והשני משתמש במטאפורה בלתי אפשרית.

כתבתו של אלי סניור בטמקא על הילדה הנעדרת אלכסנדרה ברנדט נפתחת (27/2/13) עם השורה התחתונה: "תעלומת היעלמותה של הילדה אלכסנדרה ברנדט לפני יותר מ-18 שנים טרם נפתרה". מה קרה בינתיים? ובכן,

לאחר שאמהּ של הנעדרת סירבה לערוך לעצמה בדיקת DNA, ערכו הוריה הביולוגיים של האישה שהאם טענה כי היא בתה שנעלמה ב-1994 בדיקות.

קראתי את המשפט הזה חמש פעמים ואני עדיין לא מבין לגמרי מי טען מה ומי קשור למי. ננסה לקודד בצבעים ונוסיף זוג סוגריים: לאחר שאמהּ של הנעדרת סירבה לערוך לעצמה בדיקת DNA, ערכו הוריה הביולוגיים של האישההאם טענה כי היא בתה שנעלמה ב-1994) בדיקות.

השאלה היא האם האישה היא אכן אלכסנדרה ברנדט הנעדרת, ומסתבר שהתשובה היא לא: "מהתוצאות שהתקבלה הבוקר (יום ד') עולה כי יש התאמה מלאה וזו בתם הביולוגית של זוג ההורים מאשדוד."

כן, אני כמעט משוכנע שאולי זו הכוונה. העיקר שדאגו לשים מפיק בה"א.

המשפט השני הוא הכותרת התמוהה לכתבה על שחיין שנטרף על ידי כריש (וואלה!, 27/2/13):

כריש טרף שחיין בניו זילנד: "הדם הציף את המים"

כך ממש, הדם הציף את המים. כיצד ניתן להציף מים, אינני יודע, ונראה שמישהו נסחף קצת עם המטאפורות. ניסיתי להתחקות אחר המקור באנגלית אבל לא הצלחתי למצוא משהו דומה.

[ת' לגלעד וליאיר]

Read Full Post »

ניחוחם של גורמי אכיפת חוק במדינות ערב תמיד הזכירו ליובל את עמימותו של התחביר. הפעם, בשולי פרשת האסיר X מדווח טמקא:

מפקד משטרת דובאי: "האסיר X" לא התאבד כי שיתף פעולה עימנו

אם אין צילומסך לי מי לי

אם אין צילומסך לי מי לי

מקריאה ראשונה ונטולת הקשר יכול אדם לחשוב "איזה יופי! כדאי לשתף פעולה עם משטרת דובאי, כך נמנעים מהתאבדות!", ולא היא. לקורא המיודע ידוע כי האסיר אכן התאבד, והשלילה שבכותרת מתיחסת לסיבת ההתאבדות ולא לעצם התרחשותה.

האם אכן מדובר פה בעמימות תחבירית בלבד? לא כל-כך. הפסקה הקודמת אמנם הבחינה בין "[לא התאבד] [כי שיתף פעולה]" לבין "[לא [התאבד כי שיתף פעולה]]", אבל גם תחת המבנה השני לא נעלם לגמרי הקרי שלפיו השלילה היא של ההתאבדות עצמה. הוא רק הופך בלתי סביר מסיבות פרגמטיות (כי אם הוא בכלל לא התאבד, מה זה משנה אם הוא לא התאבד מסיבה זו או מסיבה אחרת*. אם הגזוז בלי מיץ, מה זה משנה אם הוא בלי מיץ פטל או בלי מיץ ענבים. מעניין אם בעת אמיצה זו בה אנו עדים לתחייתו של הגזוז בקיוסקים גם הבדיחה הדלוחה הזו חזרה להיות מובנת. אגב, אני עדיין תקוע עם משהו כמו 2 ליטר תרכיז מיץ פטל בבית מימי טרום-דיאטה אם מישהו מעונין. אני חושב שאיבדתי את חוט המחשבה). אז לסיכום, שוב תודה לכוחות הבטחון המזרח-תיכוניים למיניהם שסיפקו לנו שיעור נוקב בעמימויות. לפי מקורות זרים.

* זה יכול לשנות, אם בהקשר החיצוני שלנו הסברה לפיה הוא התאבד מהסיבה המסוימת הזו עומדת בניגוד לגורל אחר כלשהו ולא בניגוד לסברות אחרות הנוגעות להתאבדות.

Read Full Post »

תראו איזה תרגיל יפה עשה דורון פישלר בביקורת על הסרט 'ענן אטלס' (ההדגשה שלי):

זה לא ש"ענן אטלס" הוא יצירה מושלמת שאסור לדבר בגנותה, או שמי שלא חושב כמוני מטומטם. אני בכלל לא בטוח אפילו שהייתי קורא לו סרט טוב. אפשר לומר הרבה דברים ‏רעים על הסרט הזה, ואני עומד לומר כמה כאלה ממש כאן. יהיו בוודאי הרבה אנשים שייצאו ממנו משועממים, עצבניים או באמצע. אבל יש ‏לסרט תכונה אחת שמפצה על כל מגרעת שיש לו, ובהחלט יש לו: הוא לא דומה לשום סרט אחר ‏שראיתם.

לפועל לצאת יש משלימים משני סוגים. הוא יכול לקחת משלים תוארי או שמני (יצאתי חומוס, יצאתי עצבני, יצאתי אפס, יצא גבר) אבל הוא יכול לקחת גם צירוף יחס (יצאתי באמצע, יצאתי מהבית, יצאתי לטיול). אם מחברים את השניים ללא התראה מוקדמת מתקבל אפקט ספרותי נאה שמכונה זוגמה (זויגמה? זאוגמה?). בעברית, כך גיליתי היום, קוראים לזה "צימוד מסולף".

(למעשה הסיפור טיפה יותר מורכב משום שהמשפט השלם הוא בעצם יהיו בוודאי הרבה אנשים שייצאו מהסרט משועממים, שייצאו מהסרט עצבניים או שייצאו מהסרט באמצע. זה עדיין לא משנה את מידת הזוגמטיות.)

Read Full Post »

אזרחים יקרים,
אתם אולי תוהים למה אני לא מתנקש באלה שמצנזרים אותי.
אז הסיבה היא שאני מקפיד להתעדכן בדרישות השמאל,
וכרגע אני לומד לדבר בלשון נקבה רבות כמו מרב מיכאלי.
גומר את הקורס – ומיד חוזר.
מוות לימינה הקיצונית! (המתנקש השמאלני)

(טור של עוזי וייל, מאת הדמות הסאטירית 'המתנקש השמאלני', לאחר שטורים סאטיריים אחרים צונזרו בפייסבוק)

תשומת הלב נחה לא מזמן על הבחירות המקדימות בעבודה והישגה של מרב מיכאלי שהגיעה למקום החמישי. אבל מה שתפס תשומת לב רבה הוא נטייתה של מיכאלי לדבר בלשון נקבה ובלשון רבות ("הפלסטינאים שולטות במעברים"), כהתרסה נגד מה שנתפש לעיתים כשוביניזם של השפה. הנושא הזה עולה מדי פעם על הפרק אז אשתדל לסכם אותו כאן בקצרה.

הרעש העיקרי נוצר בעקבות הפסקה שחותמת את טורו של יוסי ורטר ב'הארץ' על הפריימריז בעבודה:

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

נסכם קודם את הטענות נגד. מיכאלי משתמשת בלשון נקבה בשלושה מקרים: עבור כינוי הגוף הסתמי 'אתה', שהופך אצלה ל-'את'; עבור צורת הריבוי הסתמית ('כאן בונות'); ועבור קבוצה מעורבת של גברים ונשים. הכלל הרשמי של העברית התקנית מוכר: ברגע שיש בקבוצה גבר אחד צורת הריבוי תהיה בזכר ולא בנקבה. ברם, אצל מיכאלי כל עוד יש אישה אחת צורת הריבוי היא בנקבה ולא בזכר. למיטב ידיעתי אלה המאפיינים העיקריים של צורת הדיבור המתריסה שלה.

כללי העברית (כפי שמבהירה האקדמיה) ברורים בנושא: בשלושת המקרים יש לנקוט לשון זכר. המתנגדים לצורת הדיבור של מיכאלי מבקשים לכאורה לקיים את חוקי השפה התקניים. ידידתנו תע"ג מאמצת את העמדה הזו וטוענת שדווקא הגברים מקופחים בעברית משום שלנשים יש צורה מיוחדת משל עצמן ואילו הגברים—המין הלא מסומן—מקבלים את צורת ברירת המחדל הסתמית. לכן, ניתן לומר שאין שום סיבה להיעלב בשם הנשים.

אז אמנם ניתן לנסח טיעון בלשני כמו של תע"ג, אבל לרוב ההתנגדות לצורת הדיבור של מיכאלי חורגת מסתם דאגה קדושה לטוהר השפה שכּן אף כלל אחר לא זוכה להגנה נלהבת כזו. מי שאינם מרוצים מצורת הדיבור הזו — ממש אינם מרוצים. אפילו המגנים בחירוף נפש על שלושה שקלים אל מול שלוש שקל לא חווים התקפי זעם דומים. הם פשוט מתנגדים בחירוף נפש, בלי סיבה מיוחדת. כך למשל עינת קדם (שבלוג הקטנונולוגיה החדש שלה זכה להפניית זרקור אצלנו) הקדישה רשומה לביקורת על מיכאלי, בלי להבהיר מה בעצם בעייתי באופן הדיבור הזה. רק לאחר 51 תגובות מבהירה קדם: "בעיניי הוא בעייתי :)".

אבל מיכאלי, כמובן, אינה טועה בטעות. היא טועה במתכוון והפרובוקציה עובדת. כך כתב בזמנו אהוד אשרי (שכבר ציטטנו בעבר באותו הנושא):

מרב מיכאלי מסרבת לציית לתכתיב הזכרי של העברית. בתוכנית הבוקר שלה ב"רדיו ללא הפסקה" היא מתעקשת לדבר בלשון נקבה בניגוד משווע לכללי השפה, מה שמוליד משפטים מוזרים: "הפלשתינאים שולטות במעברים"; "ב'הארץ' שמות את זה בכותרת ראשית"; "קול ישראל הם בחורות רציניות". מיכאלי פונה ל"מאזינינו הלא עצמאיות" ואומרת לנסים משעל "אני ואתה מסכימות".

בפעם הראשונה זה נשמע כמו טעות צורמת. בפעם השנייה מבינים (כלומר מבינות) שמדובר בשיטה, ואז זה נשמע סתם מגוחך; בפעם השלישית זה מתחיל להישמע כמו נדנוד פמיניסטי. בפעם העשירית את מתחילה להפנים את האמירה הסאטירית המתריסה. נכון, זה מגוחך לפנות לגברים בלשון נקבה, אבל לא פחות מגוחך לפנות לנשים בלשון זכר. מיכאלי מצאה דרך סמלית להביע את מחאת המגדר שלה. מוכרחות להודות שזה יותר חינני מלשרוף חזיות.

וזו הסיבה העיקרית בעד: האמירה המתריסה. או כפי שהבחינה רוויטל מדר:

אך מהי השפה עבור ורטר, שרואה נשים ועדיין בוחר לקרוא להן ילדות. שפה זו אינה יותר מאשר כלי עבורו, שבו הוא יכול להשתמש כפי שעולה על רוחו, אך אוי לה למי שתחליט לבצע בשפה זו שינויים מבלי להיוועץ בו לפני שהיא קמה ועושה את כל אותן פעולות שובבות ומגוחכות שאינן מתאימות לילדה בגילה.

במילים אחרות, למי מותר לשחק בשפה? אליבא דוורטר, רק לו עצמו. אליבא דמדר ומיכאלי, גם להן (ובעצם לכולם/ן).

בהתאם, המחקר שקיים לגבי המין של כינויי הגוף נוגע למאפייני השימוש בצורות זכר ונקבה שלא במיקומן הרגיל: מי, מתי, ובעיקר מדוע. האנתרופולוגית עמליה סער חקרה את השימוש בלשון זכר ובלשון נקבה בקרב נשים יהודיות וערביות בארץ. הממצאים שלה מעניינים (למשל, בעברית נפוץ יותר השימוש בצורת ה"שגויה" בגוף ראשון, ובערבית בגוף שני) וכוללים לא מעט מקרים בהם נשים משתמשות בצורת זכר אפילו כשאין שום סיבה. על שימוש בלשון זכר היא כותבת (סער 2007:425, התרגום שלי):

יתכן ונשים המדברות בלשון זכר זוכות בכך לאפשרות נוחה יותר לבסס את עצמן בלי ליצור את הרושם שהן מסוכנות. בסביבה בשליטה גברית, אשר עשויה להיות עוינת לנסיונותיהן של נשים ליצור נוכחות והשתתפות, אנו יכולים לפרש דיבור בלשון זכר כמנגנון ממתן יעיל.

אם בלשון זכר עסקינן, אפשר להפנות לרשומה על לשון הזכר של הבנות ב'מחוברות'. אבל נחזור ללשון נקבה; מה אומרים הבלשנים? שלא במפתיע, לא ממש אכפת להם (וזו גם עמדתה של האקדמיה ללשון). הרי ברור שמדובר בשימוש מכוון בצורת כלשהי על פני צורה אחרת, ומשום שהמשמעות שלו היא חברתית, אין כאן מה לומר לגבי נכון/לא נכון. זה קצת כמו לבקר שימוש "לא נכון" בעברית בשירה. משום שההתנגדות ללשון הנקבה של מיכאלי חורגת מהתנגדות לכל טעות אחרת, ומשום שהטעות אינה טעות כלל וכלל, כל התנגדות שכזו חייבת להיתפש כקריאת תיגר על הטענה של מיכאלי (אלא אם מדובר במיזוגניה בסגנון ורטר). אבל מה לעשות, עימות עם העמדה של מיכאלי חייב לקבל במובלע שיש על מה להתווכח.

לקריאה נוספת
Levon, Erez  (2012). Gender, prescriptivism, and language change: Morphological variation in Hebrew animate reference. Language Variation and Change 24:33-58.
Livnat, Zohar (2006). Gender online in Hebrew: New technology, old language. In E. M. Thüne, S. Leonardi & C. Bazzanella (eds.), Gender, language and new literacy. London: Continuum. 169–181.
Sa’ar, Amalia (2007). Masculine talk: On the subconscious use of masculine linguistic forms among Hebrew- and Arabic-speaking women in Israel. Signs 32(2):406–429.
Tobin, Yishai (2001). “Gender Switch in Modern Hebrew.” In Hellinger, Marlis, and Hadumod Bußmann (eds.), Gender across Languages: The Linguistic Representation of Women and Men. Philadelphia: John Benjamins. 177–98.

Read Full Post »

שלום. בתכיפות הולכת וגדלה נתקלים כתבינו במקרים של שלילה בעייתית בעיתונים ובאתרי החדשות. הנה הפעם הקודמת (אולי גם זאת נחשבת). והנה הדגימה מיום שני, 29 באוקטובר:

ותודה לבן לי שסקרינשט כשהייתי לא ליד מחשב

שימו לב לניסוח בכותרת המשנה (בהשמטות של רכיבים לא משמעותיים):

בית הדין דחה את החלטת ועדת הבחירות למנוע ממיכאל איתן ומתומכיו לאסוף חתימות הקוראות להצבעה חשאית עד 12:00.

אוקיי. לאט. נתחיל מפתרון דו-המשמעות התחבירית. מה קורה עד 12:00? מקריאת הכתבה (די בפסקה הראשונה), לא ההצבעה החשאית צפויה עד 12:00, ולא מניעת איסוף החתימות מצופה להתרחש עד 12:00, אלא איסוף החתימות עצמו צפוי להימשך (בערך, כבר נראה) עד 12:00. נמשיך. מה מיכאל איתן ותומכיו רוצים? לאסוף חתימות הקוראות להצבעה חשאית. מה ועדת הבחירות רצתה לעשות? לפגוע במאמץ הזה. איך היא רצתה לעשות את זה? ע"י הגבלת האיסוף עד 12:00.

מה המשפט (ונעזוב את בית הדין שבתחילתו, הוא ודחייתו רק מוסיפים פלפול ואינם דרושים לסוגייתנו) אומר? או בדיוק את ההיפך, או משהו יותר חריף: או שרוצים למנוע את הגבלת איסוף החתימות עד 12:00 (כלומר את החסם השעתי, ולאפשר איסוף עד 18:00 למשל), או שרוצים למנוע את האיסוף בכללותו, אפילו עד 12:00. מה הניסוח המתאים למה שכן קרה בפועל? פשוט, החלפת הפעל למנוע בפעל להגביל (ואיתו את מ' השימוש ל-את) או בפעל לאפשר (ו-ל), עם הוספת רק לפני עד. כלומר:

בית הדין דחה את החלטת ועדת הבחירות להגביל את מיכאל איתן ותומכיו לאסוף חתימות הקוראות להצבעה חשאית עד 12:00. 

או

בית הדין דחה את החלטת ועדת הבחירות לאפשר למיכאל איתן ולתומכיו לאסוף חתימות הקוראות להצבעה חשאית רק עד 12:00.

האמת היא שיש כאן עוד אפשרות, יצירתית, שכן עושה שימוש בבית הדין. נתייחס לפעל דחה במשמעותו השניה, כלומר שינוי למועד מאוחר יותר, ונכפה על המשפט המסכן את האפשרות לפיה היתה החלטת ועדת הבחירות למנוע ממיכאל איתן וסיעתו את מבוקשם באופן גורף (האפשרות השניה שהעליתי לעיל), ובית הדין אמר "בסדר, אבל רק משעה 12:00". אפשרות זו נפסלת אפילו לפני ההפרכה הגמורה בפסקה הראשונה (שם נאמר מפורשות שההחלטה המקורית היתה הגבלת האיסוף עד 12:00 ודחייתה היתה מכל וכל), עוד בחתימת הידיעה: זו פורסמה בשעה 13:19. קצת מוזר לדווח על דחיה כזו שעה אחרי שההחלטה הדחויה נכנסה לתוקף, כאילו זה עוד מספיק מעניין בשביל להיות בכותרת המשנה. מצד שני, נו אתם יודעים. העיתונות בארץ וכותרות.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »